שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן פד
שאלה אחד הפקיד פאס אצל חבירו ונאבד ממנו בפשיעה אם חייב לשלם או הוי בכלל שטרות דנתמעטו מדין שומרים:
תשובה הנה בדבר זה ממש נשאל בספר שו"מ מהד"ק ח"א סי' ל"ח וכתב שחייב לשלם דלא דמי לשטרות דנתמעטו בב"מ מדין שומרים דזה לא נאמר אלא בשטרות שהן עומדין לגבות בהם מעות דילפינן מכלל ופרט דבעינן דוקא גופן ממון ולא הני שעומדין רק לראיה שחייב לו ממון משא"כ בפאס דהא אינו עומד לראיה בשביל מלתא אחריתא לגבות בו רק השטר עצמו הוא גופו הוא עצמו הממון שלו הלכך דמי ממש להמוכר שטרות לבושם דקי"ל שיש בו דין אונאה וגם דין שומרים ע"ש והנה בזה צדקו דבריו מ"מ לענין גוף הדין נראה שיש חילוק בדבר בין אם בעל הפאס הוא כעת במקום דירתו ואינו צריך ליקח פאס אחר רק בשביל שהוא צריך לנסוע למקום אחר מוכרח הוא להוציא הוצאות כדי לקבל פאס אחר ובין אם הוא עכשיו שלא במקום דירתו ולא מתדר לו שם בלא פאס והוא צריך לקבל פאס אחר והוא עפ"י דברי הנה"מ בסי' קמ"ח שפסק להלכה דדבר שאינו שוה בעצמו למוכרו ולקבל בעדו דמים רק שהדבר בעצמו שוה הוא לאיש הזה לחוד אבל אין יכול למכור זאת לזולתו אז אם אחד הזיק לו אין המזיק חייב לשלם לו כגון אם ראובן לקח קתא דמגלא למשכון משמעון בעד אלפא זוזי לשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ונתן הקתא לשמור ונאבד מן השומר מ"מ אינו חייב לשלם לו רק שווי הקתא ותו לא ומביא ראי' מהא דב"ק ד' פ"ט דאמרינן התם דעדים שהעידו על אשה שנתגרשה וקיבלה כתובתה ונמצאו זוממין שמשלמים לה טובת הנאה של כתובתה ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תתאלמנה יקח כתובתה ואם לאו יפסיד ואמרינן על זה ש"מ דטובת הנאה של כתובתה דאשה הוא דאי אמרת דבעל הוי לימרו לה מאי אפסדינך אי הוי מזבנת בעל הוי שקיל מנך וקשה דמה בכך שאינה יכולה למכור משום שאז יקח הבעל דמי טובת הנאה מכל מקום האשה יכולה לומר כמו ששוה הספק טובת הנאה אצל מי שרוצה לקנות משום שמא תתאלמנה או תתגרשה כמו כן שוה הספק אצלי אלא ודאי שהמזיק דבר שא"א ליקח דמים בעדו פטור ע"ש וכוונתו מבוארת היא דהא גם אצלה יש אומדנא זו כמה היתה נותנת להעדים הרוצים להעיד, שקר שקבלה כתיבתה שלא יעידו כן והשתא אם נאמר דאף ממון שאינו יכול למכור לאחרים נמי הוי ממון לענין מזיק הרי רצו להזיקה ממון זה אלא ע"כ דעל ממון כזו לא חייבתה התורה ופשוט הוא ולא כמו שראיתי מקשין עליו דהאיך שייך לחייב את העדים לשלם לה מה ששוה לה זכות זה הא זה ג"כ אינו אלא ספק דשמא תמות היא קודם וכל זכות שהוא אינו רק ספק הא בשביל זה אין אנו מחייבין להעדים כמו דלא צריכי לשלם לה כל כתובתה מכח דאמרינן שמא לא תגבה כלל שהיא תמות קודם והבעל יורשה ה"נ שמא גם זה הזכות מה ששוה לה נמי הבעל יורשה ורק אי נימא דאי מכרה כתובתה בט"ה שייך הממון לה לבדה הרי הזיקו לה העדים ממון זה הוודאי שאין בו ספק אבל כל דנימא דאי מכרה שייך הממון להבעל רק בשביל טובת הנאה מה דשוה לדידה הא זה הזכות הוא רק ספק. אבל לפי מה שכתבנו ניחא ופשוט היא:
וכה"ג מצינו ג"כ בקידושין דף נ"ב בהמקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אינה מקודשת ומפרש שם הטעם משום דאין בו דין ממון וכתבו שם התוס' ואף שיש להאשה הנאה בזה שוה פרוטה ובמה גרע זאת מאמרה לו רקוד לפני דשמין אם יש בה שוה פרוטה מקודשת והיוצא מדבריהם הוא דהתם שאני שהדיבור או הריקוד הוא שוה פרוטה שהרי יכול לקבל שכר בעד זאת מכל אדם אבל כאן בקדשים הא משל גבוה קא זכי וא"י ליקח ממון בעד זה הלכך אף שיש בזה הנאה שוה פרוטה מ"מ לאו ממון הוא לקדש בו אשה וכן ביאר שם הפנ"י וכן הוא בשו"מ ח"ב סי' נ"ז ואף שבתוס' ישינים שם כתבו וז"ל אע"ג דאית בו שוה פרוטה שיכול למוכרו לכהן מ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת ואם כן משמע לכאורה דלא תלי כלל בזה אם יש לו כח למכור או לא אמנם דברי הת"י בלאו הכי תמוהין לכאורה כמו שהקשה הפ"י והמפרשים דהא מבואר בירושלמי ובכ"ד דבחלק ק"ק בודאי לא מהני מכירה ע"ש שנשאר בתימה אבל באמת ניחא כי הא דלא מהני מכירה בחלקו הוא הכל רק מדרבנן אבל מן התורה מהני וכן מצאתי שם בשו"מ ומביא כמה ראי' לזה כמו המוכר עולתו דלא עשה כלום והוא רק מדרבנן עיי' קצות סי' ת"ו וכן מוכח קצת בירושלמי פ"ק דמ"ש דכ"ז הוא רק מצד קנס לפי"ז כוונת הת"י הוא כן דהא משמע מכל הסוגיא דהא דמקדש בחלקו אינה מקודשת הוא אפילו מן התורה דהא לא הוזכר כאן כלל מה דאמרינן בעלמא דהפקיעו רבנן הקדושין מיניה ופשוט הוא וע"ז הקשו שפיר ואע"ג דיכול למוכרו ר"ל כיון דמן התורה יכול הכהן למכור ולקבל בעד חלקו פרוטה וא"כ מן התורה אמאי אין כאן קדושין וע"ז תירצו דמ"מ כיון שהוא ממון גבוה אינה מקודשת וכוונתם הוא ע"ד שכתבו התוס' בקידושין ח' ד"ה מנה אין כאן וכו' בשם רבינו חיים דהיכא שאמר לו אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דמחויב ליתן לו המנה ואם לאו מעכב המשכון עד שיתן לו וע"ש בפ"י דביאור הדברים הוא דלענין מתנה ומכירה אף שלא קנה ג"כ מתורת קנין כסף מהאי טעמא גופא דמנה אין כאן משכון אין כאן מ"מ נתחייב מתורת תנאי דכל תנאי שבממון קיים וכיון שמסר לו המשכון ע"כ אמרינן דגמיר ומקנה לענין זה שאינו מחויב להחזיר לו החפץ עד שיתן לו המנה אבל בקדושין לא מהני כל זאת דמ"מ אין הכסף בעין ודמי למלוה דהא נתינה ממש בעינן ע"ש והכא נמי כוונתם במה שכתבו אף שיכול למוכרו ר"ל הא מן התורה יכול הכהן ליתן חלקו לכהן אחר ולקבל ממנו בעד זאת פרוטה ולהתנות עמו שאם לא יתן לו הפרוטה עד זמן פלוני יכול לאכול חלקו דהא מן התורה אין כאן שום איסור לא משום עצם המכירה וגם לא משום גזל לפי כן הא יש כאן שוה פרוטה לדידיה וכיון שמסר לה הכהן חלקו הרי לדידה ג"כ יש כאן שוה פרושה דהא היא יכולה לאוכלו תיכף ואמאי אין כאן קדושין אפילו מן התורה וע"ז תירצו דמ"מ לא מהני בקידושין דמשולחן גבוה זכה ר"ל כיון דעיקר החלק שניתן לו לא היה רק בשביל לקיים בו המצוה של אכילת קדשים אף שרשאי ג"כ לעשות בו עוד דברים מ"מ כיון דעיקר הוא בשביל מצוה לא דמי לכסף עפרון דילפינן מזה לקידושין ובאמת גם לענין מקח נמי לא מהני כסף כזו מה"ט גופא רק מכח התנאי לחוד דדבר זה לא מהני לענין קדושין כמו שכתבנו ומעתה אין סתירה ג"כ מדברי הת"י לגוף דברי התוס' מיהו מדרבנן אף כה"ג אסור כדמוכח בירושלמי פ"ק דמ"ש ובירושלמי פ"ה דנדרים איתא התם דחד בר נש קידש בס"ת אתא עובדא לקמיה דר' יוסי אמר דלא הוי קדושין והקשה בעל שירי קרבן דהיכא מיירי דאי בס"ת שלו קידש אמאי באמת לא הוי קדושין הא קי"ל דמוכרין ס"ת לישא אשה ותירץ דמיירי בס"ת שלו ומ"מ לא, הוי קדושין כיון דאמרי רבנן דאסור למוכרה דמי זאת לאיסורא דרבנן שאינה מקודשת לדעת הרמב"ם ע"ש ופשוט שכוונתו דמאחר דאמרו דאסור למכור היי זאת בכלל כל מילתא דאמור רבנן לא תעביד דאי עביד לא מהני דאי אפשר לפרש כפשוטא דזה גופא הוי כמו מקדש באיסור דזה אינו כיון דבגוף הס"ת הא אין בה איסור ופשוט הוא ולפי"ז אינו מובן דבריו דהא פסק שם דאפילו בדיעבד אינה מקודשת והא דעת הרמב"ם הוא דאף דאין מוכרין ס"ת מ"מ אם עבר ומכרו המכירה קיימת כמו שהביא הב"י משמו ביו"ד סי' רפ"ב ועיי' בפ"מ או"ח סי' קנ"ג ס"ק כ"ג וא"כ לא שייך כאן דאי עביד לא מהני ומצאתי בח"ס ח' ח"מ סי' קמ"ג שמפרש דהאי גברא בס"ת שבבהכ"נ שיש לכל הציבור חלק בהקדש ומגיע לחלקו שוה פרוטה וקידשה בחלקו שיש לו בה מ"מ כיון דאין בידו למכור ולתבוע חלקו אינה מקודשת ומתורץ נמי בזה מה שהקשה עוד השירי קרבן מדברי הר"ן פ"ש דקדושין שאם קידש בסחורה שיש לו שותפות בה והיא שוה שתי פרוטות מקודשת ע"ש דהתם שאני שיכול למכור חלקו ולפי מה שביארתי דברי הת"י יש לפרש דברי הירושלמי באופן אחר עיי' בשו"ת בית יצחק סי' ק"ח עכ"פ היוצא לנו מדברי הגדולים הללו דממון הקידושין שהיא מקבלת בעינן שיהי' שלו דוקא בענין שיהי' לו רשות למכור לאחרים ג"כ אבל בלאו הכי אף שהיא מקבלת הנאה של שוה פרוטה מ"מ אינה מקודשת ועיי' בזה באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק נ"ה ממילא ה"ה למזיק כדמוכח בב"ק דף י"ב דקדושין ומזיק שוו בזה דמה דחשוב ממון לענין זה הוי ממון לאידך ועיי' תוס' שם דף וא"ו ד"ה שור רעהו:
לפי"ז יש להבין מה דפסק הרמב"ם הובא בחו"מ סי' שפ"ו דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאינו שוה כלום רק לגזלן שיכול לומר להנגזל הרש"ל ואפ"ה אם בא אחר ושרפו חייב לשלם להגזלן אף דאינו יכול למכור לאחרים וכן קשה באמת מאי טעמא דר"ש שסובר שהמזיק קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם הא קיי"ל בפסחים דף פ"ט דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ועיין בקצות סי' שפ"ו שאף ר"ש מודה בזה והא לשיטת הנה"מ כל דבר שאינו בכלל מכירה אינו ג"כ בכלל מזיק וכן ראיתי שמקשים עליו אבל באמת ניחא כי עד כאן לא אמרינן דעל ממון כזה אינו חייב אלא דוקא במקום דאין הניזק צריך לקנות חפץ אחר כמו הא דב"ק דף פ"ט שהבאנו לעיל שהזיקו לט"ה דידה או אם הפסיד הקתא דמגלא שלו שהפסיד ע"י כך המעות שנתן שאין יכול לגבותם אבל מ"מ אינו צריך להוציא עוד מעות מכיסו כדי לקנות הדבר שהפסיד בזה דוקא פטור כי הא ליכא כאן גרמי כיון שאינו צריך להוציא עוד מעות מכיסו וגם על גוף ההיזק ג"כ אינו חייב כיון שאינו ממון למוכרו לאחרים מה שאין כן במזיק קדשים שחייב באחריותן או בשורף החמץ שעבר עליו הפסח נהי דפטור גם כן משום מזיק הם עצמם כיון שגם הם הוי בכלל ממון שאינו יכול למוכרם מכל מקום כיון שעל ידי כן צריך להוציא עוד מעות מכיסו לקנות קרבן או לשלם לו בעד חמצו חייב משום דינא דגרמי דהא גרם לו לשלם במעות ממש וברור הוא:
לפי"ז ה"נ לענין הפאס שהוא ג"כ מדברים שאינם נמכרים ואינו ש"פ אלא רק לדידיה לחוד דינא נמי הכי הוא שאפילו מזיק ממש פטור רק אם הוא במקום שמוכרח להשתדל פאס אחר בשביל שאין מניחין אותו להיות בל"ז אזי דמי ממש למזיק קדשים שחייב באחריותן או לשורף חמץ שעבר עליו הפסח שחייב לשלם משא"כ אם הוא בביתו במקום שאין מכריחין אותו לקבל פאס אחר פטור ואף שאינו יכול לנסוע לעסקיו בלתי הפאס וע"י כן מוכרח הוא ג"כ להוציא מעות מכיסו מ"מ זאת לא הוי רק בכלל מבטל כיסו של חבירו שאף מזיק בידים פטור בו ולא עדיף מהדקי' באינדרונא שפטור בו ג"כ כנלע"ד: