שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן פג
שאלה בשנים שבאו לאחד וביד אחר מהם היו חפצים מקושרים ונטל רשות להניח החפצים שלו עד עת הערב ועתה בא אחד מהם לקבל החפצים באמרו שהוא הניחם והבע"ה מחמת טירדא אינו זוכר מי משניהם הניח והשני הלך לו ואינו יודע מקומו איה אי רשאי הנפקד ליתן לו החפצים או צריך לחוש אולי אח"כ יבא אידך ויאמר שהחפצים שלו הם:
תשובה הנה לכאורה נראה שא"צ ליתן לו ולא דמי להא דאית' בגמרא ובש"ע ח"מ סי' ע"ו וסי' ש' דהיכא דלא הפקיד אצלו אלא אחד ואח"כ באו שנים ותובעים אותי וכל אחד אמר שהפקדון שלו הוא שצריך ליתן לכאו"א לפ"ז הכא נמי הא יכול התובע לומר לו דממנ"פ צריך אתה ליתן לי החפצים דהא אף אם יבא חבירי אח"כ ויטעון שהחפצים הם שלו מ"מ מה לי בזה הא גם אז יהי' הדין שאתה תצטרך לשלם לשניהם וא"כ הא ממנ"פ מגיע החפצים לי מ"מ אפשר לומר דהכא שאני דהא מצי הנפקד לומר לו אולי כשיבא חבירך יברר בעדים שהחפצים הם שלו או אפשר שאז גם עתה לא תוכל להעיז ותודה לדבריו משא"כ התם הא קמן שבאו שניהם ואפילו הכי ליכא בירור עדיין וכה"ג ממש מצאתי בנה"מ בסי' ע"ו ס"ק ט' לענין שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים ואח"כ בא אחד וטוען ברי שהמאתים שלו דאמרינן יהי' מונח עד שיבא חבירו ע"ש שכתב כן בפשיטות:
מיהו לאחר העיון בנ"ד נראה דצריך ליתן תיכף החפצים להבא ראשון ואינו צריך להמתין אולי יבא השני ויכחיש אותו ולא דמי להתם מטעם דהא איתא ברמ"א בסי' רכ"ב והוא מהגמי"י פ"ט מהלכות אישות שאם אמר מכרתי שדה שלי ואינו יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא אף שאין בעל השדה מכיר אותו נאמן משום דהואיל דהמוכר מודה שהיא אינה שלו מצי אמר ליה לאו את מודה דלאו דידך הוא זיל ואם יבא אחד ויכחישני הריני מחזיר לו ע"ש בהגמי"י ואף שהש"ך והש"פ השיגו ע"ז מ"מ לענ"ד דברי הגהמי"י והרמ"א נכונים כי מה שהקשו מהירושלמי דקידושין ד' ס"ג על המשנה דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן לכונסה ומסיק ע"ז בירושלמי דלא ילפינן מזה למקום אחר כגון אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני לקחתיה אינו נאמן ע"כ הרי מבואר להדיא היפך דברי הרמ"א ע"ש הנה המעיין שם בהירושלמי שלנו יראה כי אדרבא מהירושלמי הוא ראי' לדברי הרמ"א דהא ליתא שם הלשון קדשתי את בתי או מכרתי את השדה ואיני יודע למי דמשמע מזה דיודע איזה שדה מכר או איזה בת קידש רק שאינו יודע למי רק בנוסח שלנו איתא כן אין למידין מזה דבר אחר אחת משדותי מכרתי וכו' אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן וראיתי בחידושי מהרי"ט על קידושין שם שמפרש דהכוונה הוא דדוקא אם אמר שדה זו מכרתי שהמוכר יודע איזו שדה מכר רק הספק הוא לאיזה איש מכרו אז שייך שפיר הסברא דהלוקח מצי אמר לו לאו את מודה דלאו דידך הוא זיל משא"כ היכא דהמוכר מסתפק איזה שדה מכר וגם למי מכר ה"ג אינו נאמן האחר לומר תרתי דהוא הוא הקונה וגם שדה זו קנה דהא כיון דהמוכר אינו מודה בבירור ששדה זו מכר רק מסתפק אולי לא מכר שדה זו מעולם ואף שזה טוען ברי וזה שמא מ"מ כה"ג לא אמרינן ברי עדיף וגם שייך הכא הסברא דלאו בעל דברים דידי את דשמא באמת לא מכר שדה זו מעולם הלכך אינו נאמן ועין במהרי"ט שכתב עוד חילוק בזה הרי מבואר מהירושלמי כשיטת הרמ"א דדוקא כה"ג אינו נאמן אבל בשדה אחת נאמן וכן הביא שם הנ"צ גירסת הירושלמי שלנו רק לא הביא דברי המהרי"ט וחילוקו נמצא דמהירושלמי לא קשיא כלל על הגהמי"י והרמ"א:
וקצת יש ראי' לגירסא זו מירושלמי פ"ד דשבועות הלכה ה' דאיתא החם על ר' יוסי דבד"מ חייב על ידיעה בלא ראי' כיצד אמר לו חן לי קנס בתי שבידך והוא אומר לא נתחיבתי בקנס מעולם ועדים מעידים שחייב קנס רק שאין יודעין אם לזה אם לאחר חייב מטעם דהוחזק כפרן כדאיתא התם בפ"מ ויש להבין דאף דהוחזק כפרן מ"מ היאך מוציאין ממון ממנו ונותנים לזה דדל מכאן אמירתו שאמר שלא אנס ואינו חייב בקנס כיון דהוחזק כפרן מ"מ כיון דאנן לא ידעינן למי מגיע מעות הללו אם לזה או לאחר והנתבע ג"כ אינו מודה וא"כ היאך נותנין לזה שמא יבוא אחר ויברר בעדים או הנתבע גופא יודה שמגיע לו הקנס ולא דמי להא דאמרינן בשבועות ד' ל"ד באם אמר לו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והביא עדים שראו שנתן לו מנה ואינם יודעים אם הלואה או מתנה דאם היה אומר מתנה היה נאמן וכן אם מת ולא אמר כלום יש ג"כ סברא דסתמא הוא במתנה ואפילו הכי אם אמר להד"מ אמרינן דהוחזק כפרן ומשלם היינו משום דהתם בהכחשתו אינו מפסיד לאחרינא רק לעצמו ואמרינן כיון דלא טען כן הוי בכלל כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי ודמי כאילו הודה שאינה מתנה משא"כ בהא דירושלמי דלמא באמת אינו חייב לזה רק לאחר דהא לא הודה שחייב לזה ואף שיש לישב זאת מ"מ לגירסת הגממ"י והרמ"א בירושלמי ניחא בפשיטות משום דכיון דהאי ממון בודאי לאו דידיה הוא יהבינן להטוען ברי ובספר באר יצחק מביא ג"כ מהירושלמי בב"ק פ"ח בעידים מעידים שאיש פלוני הרג שור והלה אומר איני יודע חייב דמפרש הפ"מ דאירי דהנתבע אינו יודע הבעלים של השור והמחבר הזה אינו רוצה לפרש כן משום דאיתא בירושלמי ביבמות גבי שדה מכרתי ואינו יודע למי משמע דכה"ג אין הטוען ברי נאמן ע"ש אבל לגירסא שלנו ולפירוש מהרי"ט בוודאי פירוש זה עולה יפה בירושלמי:
עוד הקשו שם הפוסקים מדברי הגמרא והש"ע בח"מ ס' קמ"ו ס"ט דאיתא החם כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים ובא המערער ואמר לו מאין לך שדה זו השיבו שלא אמר לו אדם דבר מעולם ולכן אינה חזקה ומ"מ אין מוציאין מידו אלא בראי' ברורה אלמא דאף שממנ"פ אין השדה זו שלו וזה טוען ג"כ ברי מ"מ אין מוציאין מידו השדה ע"ש והוא דלא כהרמ"א כאן ולדעתי גם זה ניחא משום דהא עדיין יש להבין כיון דמוכח מהרשב"א בקדושין דף ס"ג ובהג"א בפ' המפקיד שם דגירסתם בירושלמי שם הי' שאף בשדה אחת אם אמר מכרתי ואיני יודע למי ג"כ אינו נאמן לומר שהוא לקחה. וא"כ אמאי באמת הכריע הרמ"א כפי גרסת שאר הראשונים דגרסי באומר אחת משדותיו מכרתי ואינו יודע איזה שדה אז דוקא אין הלה נאמן אבל בשדה אחת נאמן ובפרט להוציא מחזקת הבעלים וג"כ שאר הקושיות שהקשו שם ניחא משום דנראה דהרמ"א הכריע לפסיק כן משום דמהרא"ש והטור ומהמחבר בסי' ר"פ משמע דסברי שהוא נאמן והוא דבב"מ דף ל"ט בעובדא דמרי ב"ר איסק דאתא לי' אחא מבי' חוזאי ואמר שהוא אחא של מרי בר איסק דאמרינן התם דאינו נאמן לענין ירושה ומפרש שם הרא"ש דמיירי שיצא הקול שיש לו אח בבי חוזאי ע"ש והקשה הפרישה דהי' להרא"ש לומר רבותא יותר דמיירי אפי' באם יש עדים שיש לו אח רק שאין העדים יודעין אם זה הוא או אחר הוא האח שלו נמי אינו נאמן ובאמת קושיא גדולה היא זו ויותר מזה הא קשה על הטור והמחבר בסי' ר"פ שכתבו וז"ל הרי שישב בנחלתו ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אומר לו איני מכירך נאמן אפילו שיצא הקול שיש לו אח ע"כ וקשה שהרי הטור והמחבר כאן עיקר באו להשמענו רבותא כמו שכתבו בלשון אפילו וא"כ אמאי לא כתבו יותר רבותא דאף אם הוא בעצמו יודע שיש לו את במקום אחר מ"מ כיון דלא יודע שזה הוא האח נמי אינו נאמן:
אבל באמת ניחא הכל משום דהרא"ש לשיטתו אזיל דבסוף פ"ק דכתובות בתינוק שנמצא אמרינן דמהדרינן לו אבידה והקשו שם הראשונים והתוס' הא קי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ותירץ שם הרא"ש והובא בשיטה שם דמאחר דבמציאה ע"כ אין המעות שלו דהא צריך להחזירן או לזה או לאחר לא נקרא מוחזק וכיון דלא הוי מוחזק לכך אזלינן בתר הרוב ע"ש הרי שדעת הרא"ש דמאחר שסוף סוף אין המעות שלו לא הוי מוחזק ועיין בש"ך בסי' צ"א שכתב היכא דלא הוי מוחזק ואיכא עוד סברא להמוציא אז מוציאין הממון בטענת ברי ועיין בבאר יצחק אה"ע סי' וא"ו שהכריע ג"כ דהיכא דאיכא לזה נמי הסברא דלא חציף אינש מפקיעין עי"ז ממון ע"ש נמצא לפי"ז הכי נמי אם היו כאן עדים שיש לו אח במקום אחר שחלק הירושה מגיע לו ממילא הרי אז אין הנכסים של מרי בר איסק דהא עומדות הן להוציאן מידו ליתן להאח שיש לו וכיון שיש כאן נמי הסברא דלא חציף אינש לא מבעי לשיטת רש"י דמפרש בב"מ שם דמיירי שאמו של מרי בר איסק הלכה לחוזאי עם רב מרי וילדה שם את האח ואחר כך חזר לנכסים לפי"ז בוודאי שייך הסברא דלא חציף אינש דהא מתירא דלמא יכחיש לו רב מרי ואפי' לשיטת המפרשים דמפרשי דרב מרי לא עלה לבי חוזאי מעולם מ"מ מאחר דאיכא עדים שיש לו לרב מרי אח בבי חוזאי הרי ע"כ איכא נמי עדים שמכירין אותו כיון דאיכא עדים דזה הוא האח של מרי ע"כ מכירים אותו הלכך בוודאי מתיירא הוא שמא יכחישו לו העדים ואיכא נמי הסברא דלא חציף וכל היכא דאיכא תרתי מוציאין מהמוחזק הן אמת דלפי זה קשה קצת למה לן הטעם בקידושין דף ס"ג בקדשתי את בתו שנאמן משום דלא חציף להכחיש את האב תיפוק לי' דע"כ היו שם עדים בעת הקידושין דהא קי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין אלא ע"כ דמעדים אין חושש כ"כ ולא שייך בזה לא חציף אלא דווקא היכא דאיכא החשש שמא יכחיש לו הבעל דבר עצמו ובספר טיב קידושין בסי' ל"ז התעורר בזה מ"מ אין זו קושיא כ"כ מהגמרא משום די"ל דהתם מילחא דפסיקא נקט ונפק"מ אפילו אם העדים אינן בפנינו הלכך כיון דאיכא כאן תרתי חדא דרב מרי אינו מוחזק בהמעות מאחר דע"כ הם אינן שלו ואיכא ג"כ הסברא דלא חציף אינש היה נאמן האח של רב מרי בטענתו הברי שהוא אחיו לכך מוכרחים הרא"ש והטור והמחבר לפרש דלא יצא רק קול שיש לו אח אבל עדים אין כאן לפי"ז ניחא דהא קי"ל דאין היורשים יורדים לנחלה בקול בעלמא כי אם בעדים כשרים דוקא כדאיתא ביבמות קי"ז ובסי' רפ"ד והיינו ע"כ מטעם משום דחיישינן דלמא הקול אינו אמת הלכך ה"נ מאחר דלא יצא רק קול שיש לו אח ואפשר לומר דהקול אינו אמת ואין לו אח כלל ממילא לא שייכי כאן הסברא שמאחר שסוף סוף אין הנכסים שלו לא הוי מוחזק דזה אינו דהא כיון דליכא עדים שיש לו אח חוששין אנו באמת דילמא אין לו אח כלל ואז ממילא הנכסים הם שלו הלכך לא נשאר כאן רק הסברא משום דלא חציף אינש לחוד וע"ז לבד אין אנו סומכין להוציא מן המוחזק כן נראה ליישב דעת הרא"ש והטור והמחבר והשתא ניחא נמי דברי הרמ"א כאן משום דדינו של הרמ"א הא דמי ממש להא דהרא"ש והטור והמחבר בסי' ר"פ דמאחר שהוא מודה שמכר את השדה א"כ השדה היא ע"כ אינה שלו ולא הוי מוחזק וגם יש כאן הסברא דלא חציף אינש וכיון דאיכא תרתי אז ברי עדיף ודמי ממש לעובדא דמרי בר איסק דמבואר שם דאם היו עדים שיש לו אח היה נאמן והלכך שפיר פסק רמ"א שמוציאין מהמוכר ואף שמהרשב"א ושא"פ משמע שאינו נאמן מ"מ כיון שדעת הרא"ש והטור והמחבר שנאמן וגם כפי גירסת הירוש' שלנו משמע ג"כ שנאמן ומש"ה הכריע הרמ"א גם כן כדעתם שנאמן ובזה מתורץ נמי הקושיא השניה מה שהקשה הש"ך שם על הרמ"א מסי' קמ"ו סעיף ט' משום דהתם נמי אף שהנתבע ג"כ אינו נקרא מוחזק בהשדה מטעם דסוף סוף אין השדה שלו מ"מ הא ליכא התם הסברא אחרינא דלא חציף אינש מאחר דזה הנתבע אינו מכיר אותו להכחישו ולומר שהוא לא לקתה דהא אינו אומר שהוא לקחה מאדם פרטי רק אומר שמאחר שלא אמר לו אדם דבר מעולם החזיק בה וא"כ ממילא לא שייך הסברא דלא חציף אינש ולא נשאר לנו רק חדא משום דסוף סוף אין השדה שלו ובחדא לא מפקעינן מיניה.
ובאמת לולי דברי הרא"ש הי' אפשר לתרץ הקושי' שהקשו התוס' בב"מ שם וכן הקשה ההפלאה בכתובות ד' כ"ז ועיי' בש"א בחלק ת"מ סי' נ"ד מה שכתב בזה דלמה לרב חסדא למימר שפיר קאמר רב מרי דלא ידענא ליה דכתיב ויכר יוסף וכו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן דמה לי בזה הא אין זאת נוגע להלכה ע"ש מה שתירצו בזה ולפי מה שכתבתי ניחא קצת משים דאפשר לומר דהסוגיא מיירי דוקא דרב מרי עצמו יודע ג"כ שיש לו אח בבי חוזאי וכמו שפי' בזה הג"א בשם הא"ז וכן משמע ג"כ הלשון שלא אמר לו רב מרי רק לא ידענא לך דמשמט דרק לו אינו יודע ולא השיב לו שאינו יודע כלל אם יש לו אח וא"כ לפי זה ע"כ ממ"נ אין הנכסים שלו יהיה מי שיהי' מאחר שידוע שיש לו אח והשתא אם נאמר דבמה שאמר האח לרב מרי אנא אחיך הא זאת הוי העזה לפי"ז הי' אז לאח של רב מרי ג"כ תרי סברות שזכרנו חדא דכיון דאנן ידעינן וגם רב מרי עצמו יודע שיש לו אח הרי רב מרי ממילא אינו מוחזק בהנכסים דהא סוף סוף צריכין להוציא מידו ליתן להאח שיש לו וגם להאח שלפנינו יש ג"כ הסברא דלא חציף אינש והילכך הוי הברי שלו עדיף מטענת רב מרי אמנם אם נאמר שאין הדרך להכירו ויכול אדם להתנכר אזי חסר לנו חדא היינו הסברא דלא חציף לכך קאמר רב חסדא שפיר קאמר רב מרי דלא ידע לו דכתיב ויכר יוסף את וכו' מלמד וכו' הרי דחזינן דע"י החתימת זקן אפשר לאדם להתנכר וממילא הרי חסר לנו הסברא דלא חציף ולא נשאר רק הסברא משום דחזקתו דרב מרי אינו חזקה ובחדא הא אין מוציאין מידו כן אפשר לומר מיהו הרא"ש לא ניחא לי' לפרש כן וגם כי בלאו הכי הא כיון דהוא יודע שיש לו את א"כ ע"כ איכא נמי עדים ומאחר דאיכא עדים שוב שייך נמי הסברא דלא חציף כאשר כתבתי לעיל:
והשתא בנידן דידן נמי לפי שיטת הרמ"א בוודאי חייב הנפקד להחזיר להטוען ברי דהא בנידן דידן נמי איכא הני תרתי כמו התם אלא אף להרשב"א בקידושין דמשמע מדבריו שסובר דבשדה מכרתי ואין יודע למי אין צריך להחזיר להטוען ברי שלקח מ"מ בנ"ד נראה דגם הרשב"א מודה שהבא ראשון ואומר שהפקדון שלו הוא נאמן דהרשב"א בחדושיו בסוף פ"ק דכתובות הקשה נמי קושית התוס' הנ"ל אמאי אזלינן במציאה בתר רוב והא בממונא לא אזלינן בתר רובא ותירץ נמי כמו הרא"ש משום דכיון דסוף סוף אין המעות הללו שלו לא הוי המוציא מוחזק ע"ש:
והנה הפ"י והנ"י ושאר המפרשים כולם הקשו דאמאי לא מהני במציאה טענת ברי הא עיקר הטעם של רב נחמן דלא מהני ברי הוא משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא והכא הא ליכא חזקה וא"כ ברי עדיף וכן פסק להדיא הרמב"ן ב"ב דף ל"ד והריטב"א בריש ב"מ דהיכא דליכא מוחזק אז אמרינן ברי עדיף ועיין בזה בפנ"י כתובות דף י"ב ובנחל יעקב להגאון בעל הנה"מ בחידושיו על יבמות וב"מ שם ותירצו משום דבמציאה הגם דליכא חזקה כנגד הטוען ברי מ"מ איכא כנגדו רובא היינו רובא דעלמא דאמרינן מאתר דלא ידעינן מאן הוא אזלינן בתר רובא דעלמא שלא נאבד מהם ושוב אמרינן גם עליו כל מאן דפריש מרובא פריש ואמרינן דזה הטוען הוא ג"כ מהרוב שאין האבדה שלהם ע"ש. ובזה מיושבים היטב דברי המרדכי פ' חזקת הבתים דמסתפק שם במאן דלית ליה שום עדות על חזקתו בקרקע שהוא מחזיק בה רק שלא אמר לו אדם דבר מעולם אם חבירו יכול להוציא ממנו בטענת ברי שאמר שהוא שלו והשיב דכל ממון שבא לאדם ואית ביה ספיקא דמ"מ אין מוציאין מיד המחזיק והביא ראי' מההוא ארבא דהוה מינצו עלה בי תרי דאמרינן דאי תפסו ב"ד אין מוציאין מידן והכא נמי מאתר דזה מוחזק בהקרקע אף שבודאי אינו שלו מ"מ כמו התם שאם תפסו ב"ד אין מוציאין מידן וה"נ המחזיק בקרקע לגבי נפשיה הוא כמו ב"ד שאין מוציאין מידו אם לא בראי' ברורה ע"ש:
והנה לכאורה דבריו אינם מובנים דהא התם בארבא איכא לפנינו שנים המעוררים בטענתם וכל חד אמר דידי הוא לכך שפיר אם תפסו ב"ד אין מוציאין משא"כ כאן הא על הטוען שהשדה היא שלו ליכא עליו שום מערער ועיי' בסי' ק"מ בביאור הגר"א ס"ק כ' שהניח דברי המרדכי בצריך עיון ע"ש:
אמנם לפי תירוץ של המפרשים ניחא דהא ידוע דרובא וטענת ברי בממון כהדדי נינהו ובמקום דמהני ברי אז מהני רובא ועיין בפנ"י ר"פ שני דכתובות שהאריך בכלל זה וכן הבאים אחריהם ג"כ האריכו בזה וע"ש במאור ובמלחמת בהסוגיא דרוב נשים בתולות נישאות וכו' נמצא לפ"ז הוכחת המרדכי היא נכונה דהא חזינן גבי ארבא היכא ששניהם אומרים ברי אז הדין שאם בא לידי ב"ד אין רשאין להוציא מידן עד שיתברר של מי הוא הכא נמי מאחר דלהטוען ברי שהשדה שלו יש כנגדו רובא והיינו רובא דעלמא שהם אינם בעלי השדה ומאחר דלא ידעינן ליה א"כ מדינא דאורייתא צריך אז לומר כל דפריש וכו' ורוב אנשים אינם בעלי השדה זו ומה לי אם מכחישו אחד בטענת ברי או ברובא ודמיא ממש למציאה דאמרינן נמי מאחר שהרובא מנגד להטוען ברי לא מהני טענת ברי והלכך דמיא זה לההוא ארבא דלא מפקיעין מהמוחזק. ובזה יהי' נמי מתורץ היטב קושית קונטרס הספיקות של הקצות בסי' ו' שהקשה על הרמב"ן שסובר דהיכא דליכא מוחזק אז ברי עדיף לכ"ע דא"כ היכי אמרי' לעיל דף ל"ג במעשה דקריביה דרב אידי דשכיב ושביק דקלא רב אידי אמר אנא קריבא טפי וכתב שם הרמב"ן דמאי דגרסי במקצת נוסחי אוקמא רב חסדא בידא דההוא גברא איני יודע היאך אפשר כיון ששניהם אינם מודים זל"ז הוי ממון המוטל בספק וחולקין ואפילו האי גברא טעין ברי דהוא קריב טפי ורב אידי טעין שמא עיי"ש והקשה אחי הקצות ואמאי באמת אינו נאמן דהא שום אחד מהם אינו מוחזק בהדקל א"כ צריכין ליתן להטוען ברי ע"כ ולפי מה שכתבתי לא קשיא כלל דהא כן איתא התם בסוגיא קריביה דרב אידי שכיב ושביק דקלא רב אידי אמר אנא קריבנא טפי והאי גברא אמר אנא קרבנא טפי לסוף אתי סהדי דאיהו קריב טפי ע"ש הרי מבואר דקודם דאחי סהדי לא ידעינן משום דבר ויכול להיות שיש להמת עוד הרבה קרובים שקרובים יותר מרב אידי וקרובו כי בודאי זה דוחק גדול שידעו שאין להם שאר יורשים דהא משמע מסוגיא דקודם שבאו העדים לא היינו יודעים משום דבר הלכך שפיר קאמר הרמב"ן דלא מהני כאן טענת ברי כנגד הטוען שמא מאחר דלא ידעינן משפחתם כלל ואולי יש יורשים אחרים קרובים טפי ועל ההוא גברא ג"כ נאמר דנפרש מהרוב שאינם קרובים הלכך אין לב"ד להחזיקו בנחלתו כי אף שאין כאן חזקה מהאי טעמא דסוף סוף הוא אינו שלו מ"מ כל שיש כנגד הטוען ברי רוב המנגדו לא מהני בזה טענת ברי ואתי שפיר דברי הרמב"ן עכ"פ מוכח מהרשב"א דסובר ג"כ דבמקום דגוף הממון אינו שלי אז אף שהמעות בהתירא באו לידו מ"מ לא נקרא ע"י כן מוחזק כמו שכתוב בחידושיו סוף פ"ק דכתובות לפי"ז עליו נמי הדרא קושית המפרשים דאמאי הצריכה התורה במציאה דוקא סימנין אבל בלא סימנין לא מהדרינן ואמאי הא ליכא חזקת ממון לאידך ואז ברי עדיף לכו"ע וכן הוא דעת רוב המפרשים שהמוצא לא הוי מוחזק:
וראיתי בנב"י חלק אה"ע סי' ל"א הוכיח דהא דמיבעי לן סימנין דאורייתא או דרבנן היינו דוקא באבדה שהמוציא מוחזק משא"כ היכא דליכא מוחזק אז לכ"ע דאוריי' הוא ע"ש א"כ מבואר בדבריו שהמוצא נקרא מוחזק ועיי"ש בהג"ה שצ ין שם לעיין בתוס' סוף פ"ק דכתובות כאילו היה בהעלם דברי התוס' מנב"י אבל חלילה לנו לומר על עין הבדולח בעל הנב"י שנעלם ממנו דברי התוס' המפורשים ולא עוד שהוא בעצמו הביא דברי התוס' הללו לקמן בסי' מ"א אבל באמת ניחא כי כבר הקשה הגאון ר' אברהם תאומים בעל הנחלת יעקב בב"מ על דברי התוס' דכתובות דא"כ האיך קמיבעי לן סימנין אי דאורייתא אי דרבנן ונק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין הא במציאה ליכא חזקה משא"כ בגט אשה יש כנגד חזקת אשת איש וע"ש שהאריך בזה וכן הוא בנה"מ רע"ד והעיקר הוא כי באמת אילו לא אמר לנו התורה שסימנין מהני אז באמת הי' נקרא מוחזק מטעם דכיון דודאי אז לא יבא תובע מעולם א"כ קונה ג"כ מכח יאוש הבעלים דאין לך יאוש גדול מזו משא"כ עתה דאמרה לנו התורה שסימנין מהני א"כ דמי להא דב"ב דף קמ"ג דרפויי מרפיין בידו מעיקרא אולי יבואו הבעלים ויגידו הסימנין והלכך ממילא אין כונת המוצא לזכות ומשום הכי באמת לא זכה ודמי לספק הפקר שהסכימו הפוסקים דלא מהני תפיסה משום דאינו מחזיק בקנין ברור דאולי יבואו הבעלים ויאמרו שלא הפקירו והא דמיבעי הגמ' סימנין דאוריי' או לא ונפק"מ לענין גט אשה היינו מהא גופא דאי לא אמרה התורה דסימנין מהני אז הוא המוצא מוחזק בחזקת ממונא דקני לה ביאוש ולא רפיא בידו ומדאמרה התורה דמהדרינן בסימנין ע"כ ירדה התורה לסוף הדבר דסימנין עדיפא מחזקה א"כ שוב מהני אפילו לענין גט אשה והא דכתבו התוס' בכתובות דהמוצא לא הוי מוחזק היינו לבתר דאמרה התורה או החכמים דסימנא מהני עי"ש נמצא לפי זה שפיר כתב הנב"י דבמקום דליכא חזקה כלל אז סימנין דאורייתא ובמוצא אבדה שאני דאי לא דאמרינן דבסימנין מפקיעין ממנו הי' באמת המוצא מוחזק הוא רק משום דרפיא בידיה הקנין אולי יפקיעו מידו ע"י סימנין ואין כוונתו לזכות עכ"פ דעת הרשב"א בודאי כן הוא דלא נקרא מוחזק וא"כ אמאי לא יהבינן ליה להטוען ברי אף בלא סימנים:
מיהו במציאה הי' אפשר לישב משום דהרשב"א אזיל לשיטתו כמו שכתוב בחידושיו פ' הפרה שהפלוגתא דרב הונא ורב יהודא במנה לי בידך והלה אומר איני יודע מיירי דווקא בברי טוב ושמא גרוע דומיא דמנה לי בידך דהברי טוב ושמא גרוע דהי' לו לידע אם הוא חייב או לא משא"כ בברי גרוע ושמא טוב אז לכ"ע לא אמרינן ברי עדיף ואף היכא דליכא מוחזק ע"ש ולפי"ז שוב לא קשה ממציאה דהתם הברי גרוע והשמא טוב כמו שכתבו התוס' ריש פרק הפרה ושם לכו"ע לא אמרינן ברי עדיף אבל ממוכר שדהו ואינו יודע למי דמבואר בחידושי הרשב"א דף ס"ג שסובר שאינו נאמן לומר שהוא הלוקח קשה אמאי דהא הכא הברי טוב והשמא גרוע וכיון דהמעות אינו שלו אמאי לא יהיה נאמן בשלמא לתירוץ התוס' סוף כתובות שחילקו דהטעם שבמציאה לא הוי מוחזק משום דבאיסורא אתא לידיה אז יש לחלק דבמוכר שדהו בהתירא אתא לידיה הלכך אפשר לומר דהוי מוחזק אבל להרשב"א קשה אלא ע"כ דהיינו טעמא משום דהתם מנגד להו הרובא לפי"ז בנידן דידן דאין הספק רק בין שני אנשים בזה גם הרשב"א מודה דנותנין להבא ראשון מטעם דבזה בודאי ברי עדיף ועיין בבאר יצחק שם וגם נראה דאף הש"ך בסי' רכ"ב שחולק על הרמ"א במי שמכר שדהו וסובר דאינו נאמן מ"מ ע"כ מודה בנידן דידן דהא לכאורה יש להקשות על הש"ך דלעיל בסי' צ"א הסכים להרמב"ם ושאר הפוסקים דהיכא דסוף סוף המעות יוצאות מת"י לא נקרא מוחזק ויהבינן להטוען ברי ע"ש וא"כ אמאי חולק כאן על הרמ"א ואף דאיכא שם ג"כ הסברא של חזקה שליח עושה שליחותו כמו שכתב שם הש"ך והכא לא שייך סברא זו מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק כי נידן דסי' רכ"ב עדיף מהתם חדא דהתם לא שייך כלל הסברא של התוס' והראשונים משום דסוף סוף אין המעות שלו דהא ע"כ התם מיירי שהוא עצמו הוא היורש של הפועלים כמ"ש שם האו"ח דאל"כ קשה איך כתב הרמב"ם והש"ע דאם מתו הפועלים ואינו משלם דמשמע דיכול להיות שאינו משלם אלא תשלומי אחד ואמאי הא אין לך אדם שאין לו יורשים ואם מתו הפועלים הא צריך האי לשלם ליורשיהם וא"כ הדרא הוי ליה שני תשלומין אלא ע"כ מיירי דהבע"ה הוא עצמו היורש של הפועלים וא"כ לפ"ז אם נאמר דהחנוני לא נתן עדיין להפועלים א"כ ממילא זכה הבע"ה בדמי הפעולה ולא שייך לומר שע"כ אין המעות שלו דהא המעות הם באמת שלו כיון דהוא עצמו היורש ואפ"ה כתב הש"ך שמחמת סברא זו נחשב לאינו מוחזק וא"כ כש"כ הכא שבוודאי אין המעות שלו מכש"כ דלא הוי מוחזק הא חדא גם הא התם באמת הברי גרוע הוא דמנין לבעה"ב לידע אם פרע או לאו והשמא שלו הוא טוב שלדעת התוס' וכמה ראשונים בכה"ג דהברי גרוע אז לכ"ע לא אמרינן ברי עדיף משא"כ בנ"ד הברי טוב והשמא גרוע נמצא לא נשאר לנו רק הסברא של חזקה שליח עושה שליחותו כנגד החזקה דלא חציף אינש:
ולפי הנראה חזקה דלא חציף אינש הוה חזקה אלימתא יותר דהא דעת הגהות מיימוני סי' כ"ג מספר קנין וכן הוא דעת מהר"ם מרוטנבורג דכל הדין דחזקה שליח עושה שליחותו הוא רק לענין איסור והיתר נאמר אבל לענין דיני ממונות לא נאמר כלל חזקה זו משום טעמא דחשדינן אותו דלמא משום חמדת הממון עבר ולא עשה שליחות או משום דממון ענין תמור הוא ולא אמרינן בו חזקה זו ואילו הסברא דלא חציף אינש מהני אף לענין ממון מהא דאמרינן בב"ב ד' ל"ג וכן הוא בש"ע סי' קל"ז דמי שיורד לשדה חבירו ואמר אלך ואלקט פירות מאילן של פלוני דזבנו לי דאז הדין דאף אם עדיין מונחים הם בשדה של בעל האילן מ"מ נאמן המלקט לומר שמכר לו ומוציאין אותם מרשות בעל השדה והייני משום דלא חציף אינש למיגזר דיקלא דלאו דיליה כמו דאיתא התם בש"ס אלמא דהסברא דלא חציף אינש מהני אף בממון וגם בקידושין ד' ס"ג מצינו שסומכין על סברא זו אף לענין איסור דאוריתא והסברא של חזקה שליח עושה שליחותו הא לא מהני בדאוריתא וא"כ קשה על הש"ך למה הכריע בסי' צ"א דנאמן בטענת ברי והכא אינו נאמן אבל לפי החילוק שנתבאר ניחא דהתם אין הספק אצל הבעה"ב אלא בין הפועלים להחנוני וא"כ אין שם מי שמנגד להחזקה לכן החנוני נאמן משא"כ כאן דמנגד להחזקה הרובא דעלמא ואמרינן כל מאן דפריש מרובא דעלמא פריש ולא הוא הלוקח לכן אינו נאמן אף דאיכא תרתי החזקות וזה ברור בדעת הש"ך:
לפ"ז בנ"ד דאיכא כל הני חזקות להטוען ברי וגם אינו מנגד הרובא דעלמא דהא אין הספק אלא בין שני אנשים לבד בודאי ברי עדיף ומחויב להחזיר לו הפיקדון ופשוט הוא ואין לחלק משום דהתם בסי' רכ"ב שאני דהא לא איתחזק עוד אחר לפנינו שיפול גם הספק עליו אולי הוא הי' הקונה את השדה דהא בעת הקנין לא היה שם רק קונה אחד משא"כ כאן בעת הפיקדון היו שנים וכיון דנפל לו ספק על עוד אחר שוב לא דמי להתם ואינו נאמן וגם הא בכאן לא שייך כ"כ הסברא הנאמר בקידושין ד' ס"ג שם דלא חציף אינש וכו' משום דהא כיון דליכא כאן רק אחד המכחישו אינו מתירא ממנו דהא אפילו אם השני יבוא ויכחיש אותו ויאמר שהוא הפקיד החפצים הא יכול הוא להכחישו ולא יתפס לעולם על שקר דהא גם אם יבא אח"כ השני יהי' ג"כ חד לגבי חד משא"כ התם הא איכא ג"כ המוכר. זה אינו כי המעיין בפנ"מ בירושלמי קידושין פ"ג הלכה ד' יראה שאין לחלק בזה דאיתא התם דשמואל סובר באומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קידשתיה דאמרינן דנאמן אינו נאמן אלא ליתן גט אבל לא ליכנוס ופריך עלה ממתניתין דתנן זה אומר אני קדשתי וזה אומר אני קידשתי אם רצו אחד כונס ואחד נותן גט אלמא דנאמן אף לכנוס ומשני דהתם מיירי באומר לאחד משני אלו קידשתיה ואיני יודע למי ומפרש הפנ"מ שם דהתם כיון דאיכא אחד המכחישו מירתת והיינו ממש כמו דמשני בש"ס דילן שם ד' ס"ג אלמא דאף כה"ג שייך נמי הסברא דלא חציף אינש ופשוט הוא וגם דברי הנה"מ שהבאתי אפשר לפרשם דלא מיירי אלא דוקא דאיכא אחרינא שהפקיד ג"כ וכן משמע להדיא מדבריו לקמן בס"ק יו"ד ע"ש: