אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן פב

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן פב

סימן פא

תשובה להרב הנ"ל... מה שרוצה לומר דבמקבל שדה וכתב באם אוביר וכו' אין דינו כמו פועל או קבלן שיכול לחזור בו אלא כיון שיש לו הנאה וריוח בהפירות של השדה א"כ דינו כמו שוכר בית או שדה שאינו יכול לחזור בו בשום אופן ובזה מחזק דבריו הראשונים שבאם אוביר וכו' חייב אף באונס משום כיון דדמי לשוכר הרי נתחייב תיכף בהשכירות ושוב אמרינן דאין אונס של זה יכול לחייבו זת"ד הנה מלבד שבשוכר גמור נמי היכא שאירע אונס לשוכר היכא דשניהם לא הוי להו למידע מ"מ הוי פסידא דבעה"ב היינו המשכיר משום דהמשכיר דינו כפועל והי' לו להתנות והוא דעת המרדכי הובא בח"מ סי' של"ג לפי"ז הא בשוכר ממש נמי פטור מיהו בזה י"ל דשיטת הריטב"א הוא כשיטת היש חולקים שם דאין המשכיר דינו כפועל אבל בעיקר הדין בודאי מקבל שדה מחבירו אין דינו כמו שוכר רק דינו כמו פועל או קבלן כל אחד כדינו כמו שאבאר דהא בב"מ דף ק"ט בההוא שתלא דאמר הב לי שבחאי דבעינא למיסק לארעא דישראל דמסקנת הגמרא הוא דאם יש שבח ערך י"ב מנה והתנאי הי' שיקבל הבעה"ב פלגא והשתלא פלגא יכול השתלא לחזור בתוך הזמן רק דחזינן דלא נמטייה פסידא לבעה"ב מפלגא דילי' ואז יכול לחזור בע"כ דבעה"ב כדאית' בפוסקים ועיי' בש"ע סי' ש"ל סעי' ב' ולענין קבלן כתב הטור בסי' של"ג וז"ל קבלן אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה ואם הוזלו פועלים הריוח לבעה"ב והיינו משום קנס דלא הי' לו לחזור ולענין שתלא דהוא אריס וקבלן דהא אין חילוק בין אריס ושתלן ומקבל שדה אלא בזה דהמקבל הוא הנותן ההוצאות אזי אינו נותן לבעה"ב אלא מחצה או שליש משא"כ ארים דבעל השדה נותן ההוצאה והזרע דאז אינו מקבל האריס אלא שליש כמו שכ' התוס' שם דף ק"ג הובא בסמ"ע סי' ש"כ ס"ק ד' אבל בגוף הדין אין חילוק ביניהם כידוע ואפ"ה פסקו הפוסקים דיכול לחזור בלא רשות בעה"ב ואם יכול השתלן להשיג אריס אחר במקומו בפחות הריוח לשתלך ע"ש בש"מ ד' ק"ט ואי אשכח אריס דנחית בבציר מתלתא כל מאי דמנכי לי' שקיל שחלא וכו' עכ"ל ולא קנסינן לי' והיינו משום דבאמת רשאי הוא לחזור הרי להדיא דאין דינו כשוכר בכסף או בפירות דהא יכול לחזור בו משא"כ בשוכר ואף דחזינן דלא נמטייה לבעה"ב פסידא מה בכך הא בשוכר שדה קי"ל דאפילו במקום שאין הפסד לבעלים אפ"ה אין רשאי להשכיר לאחר עיי' בסמ"ע סי' שט"ו ושט"ז סעי' א' מטעם דאינו יכול לסבול דעת אחרת והכא הא אם השתלא תוזר בו צריך הבעה"ב להעמיד אריס אתר במקומו דהא מיירי דעדיין ליכא שבחא רק שהשבח יהי' אח"כ כדמשמע התם בסוגי' ואף לענין אריס אית' ב"ב ד' מ"ו דלא עביד אינש דנחתי אריס אחרינא בארעא ושתיק ואפ"ה אין יכול כאן לעכב וע"כ הוא משום דשתלן אין דינו כשוכר ועוד הא לענין קבלן שקיבל על עצמו בקנין סודר לגמור המלאכה אית' בש"ע סי' של"ג והוא מדברי התוס' והרא"ש פ' הזהב דאינו יכול לחזור בשום אופן והיינו אפילו אם ירצה שיהי' ידו על התחתונה ע"ש והכא בשתלן יכול לחזור בו אפילו בקנין והשתא לפי סברתו דאריס כיון שיש לו חלק בשבח הקרקע גופא אמרינן אצלו דשכירות ליומא ממכר הוא וא"כ היאך יכול לחזור הא שכירות קרקע נקנה בחזקה כדאית' בש"ס כשם שמכירת קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כן נקנה שכירות קרקע לפי"ז הא תיכף דרפיק בה פורתא זכה בה ועיי' בירושלמי פ' בתרא דשבועות ארבע שומרים אינם מתחייבים אלא דרך קנין אמר ריב"ח מתניתין נמי אמר כן המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה ע"ש דמשמע דבמה שזוכה בה זה הקנין וא"כ לא עדיף מקבלן בקנין דאינו יכול לחזור בו ולא דמי להתחלת מלאכה בפועל דיכול לחזור דהתם ליכא קנין:

גם הסברא גופא שכתב לענין ארים משום דשכירות ליומא ממכר הוא זה לא כראה כלל דהא לענין דינא דבר מיצרא דעת כמה פוסקים דהבר מיצר אינו דוחה את השוכר עיי' בסי' קע"ה סעי' נ"ח והיינו משום האי טעמא דשכירות ליומא ממכר הוא כמו שכתב שם הסמ"ע ואילו לענין אריס אית' התם בסי' מ"ה שאם בעל המיצר אומר לו אריס אתה על שדה זו ואני קודם ממך וכ' שם הש"ך בס"ק מ"א שנראה מהעיטור וכן פסקו התוס' והנ"י דהא דאמרינן דמי שהוא אריס על שדה זו וקנה שדה הסמוכה דאין בעל השדה יכול לסלקו דמיירי דוקא באריס בתי אבות אז אינו יכול לסלקו ועיי' בתו"ס ב"ב דף ה' שם במעשה דרוניא דאקפי לרבינא וע"ש בנ"י הרי דמשמע להדיא דאריס דעלמא שאינו בתי אבות מוציאין מידו לכ"ע הרי דלא אמרינן בו שכירות ליומא ממכר הוא:

ועוד נראה כי המקבל שדה והתחייב נפשו לעסוק בה בכל עת שצריכה ובכל העבודות השייכים להשדה כל אחת ואחת בזמנה דין פועל יש לו ולא קבלן דהא משועבד הוא לזרוע בזמן זריעה ולקצור בזמן קצירה א"כ שם עבד עליו הגם כי לא דמי ממש לפועל הנשכר לעבודת יום א' שהוא מחוייב לעשות עבודתו כל היום כדאית' בריש הפועלים שמחוייב לעשות מזריחת השמש עד צאת הכוכבים ואין רשאי לבטל משא"כ זה אם הוא זריז במלאכתו וחורש בחצי היום מה שחבירו צריך לזה יום שלם הוא פטור לעשות מלאכתו עוד מ"מ כיון דעיקר טעם של פועל שיש עליו שם עבד הוא משום שאינו יכול לבטל ממלאכתו כשירצה כמו שכתב הגמי"י פ"ט מהלכות שכירות וז"ל ודין פועל יש לו כיון שאינו יכול לבטל כשירצה וכו' ע"ש וה"נ מאחר שקיבל עליו כל מלאכת השדה ויש כמה מלאכות הבאים פתאום ע"י גשמים או יומא דשמשא או מלאכה המיוחדת ליום סגריר כידוע לעובדי האדמה ואז אין רשאי לבטל הלכך דין פועל ועבד עליו ודמי למקבל עיסקא למחצית שכר שכתבו התוספות והפוסקים בב"מ ד' ק"ה שדין פועל עליו ויכול לחזור אף דהתם נמי אינו משועבד לעשות כל היום רק כשבאין אליו לקנות או למכור ויש לו מה לעשות אבל בלא"ה יושב בטל הוא ואפ"ה דין פועל עליו ה"נ דכוותא ואף דהתם איתא בתוספתא דהמשיב חבירו בחנות לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים בחנותו ממעותיו ויהיו עיניו תמיד על החנות ה"נ מחוייב להשגיח תמיד על השדה מה היא צריכה מאחר שכל עבודת השדה מוטל עליו והיינו נמי טעמא דשתלא שיכול לחזור בתוך הזמן. שהשתלא נמי עליו כל עבודת השדה כי הוא ג"כ במקום אריס כדאית' שם דף ק"ט:

וכן מבואר להדיא בביאור הגר"א בסי' ש"כ ס"ק י"א בהליקוט וז"ל משום המקבל אצטריך להאי טעמא דהוא יכול לחזור בו וכוונת הגאון מבוארת היא כי לשון הרמ"א שם שכתב דלכך אין כותבין שטרי קבלנות אלא מדעת שניהם משום דתיכף שנכתב השטר אין יכולין לחזור בו ועוד דהוי מלוה בשטר ע"ש וקשה לו להגאון דלמה לו להטור שני הטעמים ולא די לו באחד וכן הקשה הפרישה לכך תירץ הגאון משום דהטעם דהוי מלוה בשטר לחוד אינו מספיק כנגד בעל השדה דהא עליו אין שום חיוב בכתיבת השטר דכותבין שטר ללוה אף שאין מלוה עמו לכך בעינן הטעם הראשון כי חוב עליו שאינו יכול שוב לחזור בו אמנם טעם זה לחוד ג"כ אינו מספיק כנגד המקבל דהא אף אם נכתב השטר שהוא מקבל עליו לעשות השדה מ"מ מאחר שהוא פועל הא פועל אף שכתב שטר עליו או קנין מ"מ יכול לחזור בו כדאיתא בסי' של"ג לרוב הפוסקים לכך בעינן נמי טעם השני משום דהוי כמלוה בשטר ור"ל כמו שכתב שם הסמ"ע דבמה שקיבל על עצמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אם כן התחייב נפשו בהמיטבא ובזה אף פועל חייב כמה שכתבו התוספות פ' א"נ דף ס"ו דפועל שקיבל על נפשו שאם לא יעשה המלאכה ישלם ההפסד ולא גזים אף שיכול לחזור בו מגוף המלאכה משום דפועל יכול לחזור מ"מ חייב לשלם מה שקיבל על נפשו הדבר קצוב מאתר שהפסידו ע"ש לענין מלמד שקיבל קנס עליו הרי להדיא דעת הגאון שדינו כפועל ויכול לחזור אף בשטר וכן נראה מדברי הפרישה שם אות ג' וז"ל ומשכתבו אין יכולין לחזור בו גם לקמן בסי' של"ג כתב רבינו כן בקבלן וה"ה כאן דאין לו דין פועל שחוזר בחצי היום ולא דמי להמקבל עיסקא מחבירו לזמן שכתב הטור בסי' קע"ו שחוזר אפילו בחצי היום וכו' דהכא מיירי דקבל עליו לעשות מלאכה פלוני או לחרוש ולזרוע שדה פלוני דעושה מלאכתו באיזה יום או לשעה שירצה ויפטר מהנותן משא"כ במקבל עיסקא סתם דאינו בן חורין ממנו כל זמן העסק וכו' ע"ש הרי להדיא דאם קבל עליו לעשות כל המלאכות הנצרכות אשר הזמן גרמא לעשותם כפי צורך שעה הידוע לעובדי האדמה אז דין פועל עליו מיהו בזה מחולק הפרישה עם הגאון דהפרישה מפרש דגם הטעם הראשון שכתב הטור משום דאין יכולין לחזור בהם קאי אף אמקבל לכך מפרש דמיירי בקבלן לחרוש או לזרוע שדה אחת והגאון מפרש דמיירי בקבלן סתם לכל מלאכות ואז באמת דינו כפועל מיהו לדינא גם הגאון מודה להפרישה אלא שרוצה להעמיד דברי הטור דמיירי בכל מקבל אף לעבוד כל הצורך להשדה בכל עת הנצרך והארכתי קצת להוציא מלבן של המביאין ראי' מד' הפרישה שכל מקבל שדה דינו כמו קבלן ואין דינו כמו פועל:

וכן מבואר להדיא בב"י סי' שכ"ח מדברי תלמידי הרשב"א דמקבל שדה יכול לחזור וז"ל שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד וכו' פירש טעמא דכך כותב לו אבל מדינא פטור דהוי מבטל כיסו של חבירו ומיהו לא אצטריך תנאה אלא לביטול קרקע היינו הריוח שמגיע לו אלו עבדה אבל מה שהקרקע נפסדת במה שהיא עומדת בורה מדינא חייב ולא מדין מזיק דלא עדיף מכופת שורו של חבירו ומת ברעב דפטור אלא טעמא שכך כותב לו וקבלה עליו למפלתה שכותב לו אנא אפלח ואניר ואזרע וכו' ואע"פ שיכול לחזור בו דפועל הוא וא"נ קבלן הוא ובעה"ב שוכר עליו אריס מ"מ כל זמן שלא חזר בו חייב בכל הזיק שיגיע לשדה בשביל בטול המלאכה שנתחייב בה עכ"ל בתוס' קצת הרי להדיא דדינו כמו פועל ויכול לחזור בו ואין דינו כשוכר כדעת הרב הנזכר ומה שהרבה להקשות ע"ז וז"ל דברי הרשב"א חתומים וסתומים ולא ביאר לנו ההפרש בין ביטול הקרקע להפסד מה שראוי לעשות אם זרע וגם הטעם שהסביר לנו לחייבו בהפסד הקרקע ג"כ לא נתברר לנו כ"כ דכיון שהחליט לנו הרשב"א בעצמו שאין לחייב מטעם מזיק דהוי רק גרמא בעלמא כמו כופת שורו של חבירו דפטור א"כ אמאי חייב בהפסד הקרקע שבא ע"י ביטול מלאכתו וגם יתר הדברים צריכים ביאור עכ"ל. ומזה יצא לחלק בחילוקים דקים מאד ולדעתי הדברים ברורים בהקדם דידוע דדעת הרמב"ם ושארי פוסקים דאף דממעטינן קרקעות מחיוב שומרים מ"מ בפשיעה חייבים והובא דעתם בתוס' ובהרא"ש בב"מ דף נ"ח ובש"ע ח"מ סי' ס"ו ובכמה דוכתי והנה שומר שאינו עושה הפעולה המוטלת עליו ומחמת כן מפסיד כמו שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות להציל הבהמה ולא הציל חייב כדאי' בב"מ דף צ"ג וכן אם לא ניערו כראוי ונרקב הבגד או כל עש דאף שומר חנם חייב מטעם דנקרא פושע עיי' בח"מ סי' ע"ב סעי' כ"ו ולפי זה נראה דתלמידי הרשב"א סברי ג"כ בהא כשיטת הרמב"ם דבפשיעה חייבים השומרים אף בקרקעות והשתא ניחא הכל בהקדם מה שהקשו הראשונים דאמאי פועל יכול לחזור אף בחצי היום ושומר אינו יכול לחזור כדאיתא בסי' רצ"ג ואמאי הא הוא נמי שומר עיי' חידושי הרשב"א קידושין דף י"ב ובאו"ת סי' ע"ד ס"ק וא"ו ובקצות שם ויפה תירץ בזה הנ"י סי' ע"ד משום דקי"ל ב"מ דף צ"ג דשומרי גיתות וערימות וכל שומרי בתלוש אינם אוכלים מן התורה משום דמשמר לאו כעושה מעשה דמי אף שצריך להיות יושב ומשמר כל היום מ"מ לאו כעושה מעשה דמי מש"ה נמי אין שם עבד עליו כיון שאינו עושה בידים מעשה עבדות ואף שפעמים צריך להטריח בגופו כגון ניעור ושיטוח מ"מ כיון דעיקרו של חיוב אינו רק להיות יושב ומשמר לא מקרי שם עבד עליו ע"ש:

ולדעתי תירוץ מספיק הוא נמצא לפ"ז אם שוכר את חבירו לשמור הקרקע היינו לעבוד אותה לחורשה בכדי שלא תתקלקל אז שומר כזה בודאי דין פועל יש לו ויכול לחזור דהא שם עבד עליו גם אפשר לומר כמו שכתב לי הרב נ"י דיכול להיות דתלמידי הרשב"א הולכים בשיטת רבם הרשב"א בקידושין דף י"ב שדעתי נוטה דכל שומר יכול לחזור כמו פועל ע"ש:

והנה דעת המרדכי פרק הגוזל וכן הוא דעת הרא"ש ב"מ דף ע"ג ושאר פוסקים דאף במבטל כיסו של חבירו שהיא פטור מ"מ אם התנה בפירוש לשלם חייב ע"ש מיהו במה שמקבל עליו סתם לעשות או לשמור בזה לחוד אינו חייב על הפסד הריוח עד שיקבל עליו בפי' לשלם והשתא מתפרשים ד' תלמידי הרשב"א כמין חומר דמה שכתב דמה שהקרקע נפסדת בעמידתה בורה חייב מפני שקבל עליו למפלחה ר"ל במה שקיבל נעשה שומר ככל שומר בקבלה לחוד אף שלא התחייב נפשו לשלם אם נאבד והם סוברים כשיטת הרמב"ם דפשיעה בקרקעות חייב ומאחר שע"י שלא חרשה נתקלקל דמי לשומר חנם שלא ניער הבגד שהוי פשיעה גמורה ומה שכתב עוד דלענין הריוח בענין התנאי שאם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא היינו משום דהוי בכלל ביטול כיסו של חבירו שע"ז לא מהני סתם הקבלה של שמירה עד שיקבל עליו בפירוש לשלם כמו שכתבו הפוסקים שם בב"מ ע"ג שם ומה שכתב ואף שיכול לחזור בו דפועל הוא וא"נ קבלן ובעל הבית שוכר עליו אריס ר"ל כמו שחלקתי לעיל בשם הפרישה דיש חילוק בין אם מקבל על נפשו רק לחרוש שדה אחת שאז דינו כקבלן ובין אם מתחייב נפשו לכל מה שהשדה נצרכת שאז דינו כפועל לכך כתב אם קבלן ר"ל אם קבל סתם לחרוש ולזרוע שדה אחת ויכול לחורשה אימתי שירצה בעה"ב שוכר עליו אריס כדאיתא בפ' הפועלים ולקמן בסי' של"ג ע"ש מ"מ חזינן דהמקבל שדה פעמים דינו כקבלן או פועל אבל אין דינו כשוכר וכן כתב להדיא החו"י בסי' קס"ח דאם הקבלן רוצה לחזור מכל ההתקשרות אף אם כתב שטר על עשר שנים מ"מ יכול לחזור כדין פועל ע"ש ובמה שכתבתי יש לי מקום עיון על דברי הנ"י בסי' ע"ד לענין הלוואות שעושין בעלי החנויות המבואר בסמ"ע שם ס"ק ז' שאינו יכול לחזור תוך הזמן משום דהזמן נקבע ג"כ לטובת המלוה והאחרונים הקשו דהא פועל הוא ואמאי אינו יכול לחזור בו וראיתי בספר הנ"ל שכתב בסי' ע"ד שאף שיכול לחזור מ"מ הפסיד הריוח שעלה עד זמן החזרה ומחלק אף דקי"ל בסי' של"ג שפועל החוזר בו משלם לו שכר פעולתו עד שעת החזרה מ"מ לא דמי שכר פעולה לריוח משום דברווחא איכא אומדנא דמוכח דלא נתן לו הרויח אם לא באופן שיגמור לו פעולתו ואונסו שלו אינו יכול לחייבו לבעה"ב משא"כ בשכירות פעולתו דאף בלא קציצה מגיע לו שכר פעולתו ככל יורד אף שלא ברשותו לכך לא שייך בזה אומדנא ומביא ראי' מחידושי הר"ן והנ"י בב"מ דף ק"ה ע"ש:

וקשה מהא דב"מ דף ק"ט הנ"ל בשתלא דרוצה להסתלק בתוך הזמן דיהבינן לו השבחא ולא אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא נשתעבד ליתן לו כשירצה להסתלק בתוך הזמן ואף שחזינן דלא נמטייה פסידא להבעה"ב מ"מ מה בכך הא השתלא הוא ג"כ אריס כדמוכח שם בש"ס ועליו מוטל לעבוד את השדה עד גמר הפירות כדאיתא בתוספתא שם וא"כ יכול הבעה"ב לומר אולי לא יצלת על להבא ויהיה ההפסד על שנינו משא"כ עתה אם יהיה הפסד יהיה על בעה"ב ואפ"ה לא מצי למימר לו כן והיינו משום דפועל יכול לחזור בו ויותר מזה קשה לי על בעל הנחל יצחק כי היה אפשר לחלק קצת בין שתלן ובין שאר פועל דתלי במנהג והי' המנהג כן אבל הוא בעצמו הביא שם ראי' לדבריו מסוגיא דלעיל ברב יוסף שהי' לו שתלא ע"ש ועוד כי דוחק לחלק כן דא"כ האיך הביאו זאת הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים להלכה מאחר שתלוי במנהג ומה שהביא ראי' מחידושי הר"ן והנ"י בב"מ דף ק"ה שכתבו וז"ל והא דמשמע מהכא משום דוקא דאודעתן הא לא הודיעו לא אמרינן רווחא משתעבד לקרנא ופלגי רווחא ופסידא כל חד באנפי נפשי' היינו משום דאכתי ליכא רווחא ואילו אמר לא בעינא לאיסוקי בי' לא גרע מפועל דיכול לחזור אבל היכא דאיתא ריוח נהי דמצי הדר בי' דלא לעיסוקי בי' אפ"ה לאו כל כמיניה דלפלוגי רווחא מוקמי' זימני' דלקרנא משתעבד עכ"ל לדעתי אין שום ראי' כי כוונת הנמ"י במה שכתב אפ"ה לאו כל כמיניה דליפלוגי ריוח מקמי זמני' דלקרנא משתעבד ר"ל באם רוצה עדיין לעסוק בהעיסקא ואינו רוצה להסתלק לגמרי ועדיין נשאר בידו מעות להתעסק בו לטובת הנותן וכיון דאכתי עוסק בו לטובת הנותן שם עבד עליו בהמעות שעוסק וכיון דעדיין נשאר עליו שם עבדותו בזה העסק גופא לאו כל כמיני' לקבל הריוח קודם הזמן כיון שהוא רוצה עדיין להיות עבד בזה הממון כמו שכתב הרמ"א בסי' של"ג דפועל החוזר בשביל שרוצה יותר אינו יכול מחמת שעדיין שם עבד עליו ואף לפי מה שחילקו האחרונים וכתבו דזה דוקא לשיטת הפוסקים הסוברים דהא דעבד יכול לחזור בו הוא בשביל עבדי הם ולא עבד לעבדים עיי' בהרא"ש בב"מ פ' ד' סי' ט"ו ועיי' בקידושין דף י"ז תוספות ד"ה תלה שלש ע"ש מה שאין כן להפוסקים דסברי הטעם דפועל יכול לחזור בו משום דיוצא בגרעון כסף כעבד עברי וזה הטעם אין נפק"מ אם חוזר בו אפילו מחמת שרוצה יותר דהא עבד עברי יוצא בגרעון כסף בכל ענין עיי' במחנה אפרים הלכות שכירות פועלים מ"מ הכא אין יכול לתבוע הריוח ולהיות עבד על השאר דהא קי"ל דבעבד עברי הנמכר לישראל אינו גואל לחצאין כדאית' בקידושין דף כ"א וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות עבדים הלכה ז' ע"ש וזה נראה ברור דהנ"י מיירי מאופן זה והכי מוכח לקמן מדבריו בהני תרי דעביד עיסקא דעד כאן לא שייך הסברא של רווחא לקרנא נשתעבד אלא אם רוצה עדיין שיהי' העסק בשותפות שכתב שם אי א"ל תא נפלוג רווחא אז שייך הטעם של רווחא לקרנא משתעביד משא"כ אם רוצה לחלוק הקרן והריוח אז לא מהני זו הסברא של רווחא לקרנא משתעביד אלא עיסקא להדדי משתעביד ע"ש אם כן ממילא ביחיד המקבל מחבירו דלא שייך הסברא של עיסקא משתעביד להדדי ממילא יכול לחזור בו ותמה אני עניו מי הכריחו לעשות מחלוקת בין התוס' והר"ן והנ"י וגם הר"ן והנ"י מודים להתוס' שם דף ק"ה שכתבו להדיא שאם המקבל חוזר נוטל חלקו ברויח:

ומה שמביא ראי' מב"מ דף ק"ט שם ברב יוסף דהוי ליה ההוא שתלא שכיב ושביק חמשה חתנוותא דאמרינן דסבר רב יוסף לומר דמסתלק בלא שבחא ולכאורה קשה דהא מצינו בב"מ דף ע"ז דהשוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאר אונס דאם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ואם שכיר הוא נותן לו שכירתו והוא ברייתא מפורשת והיאך יחלוק ר' יוסף על ברייתא מפורשת אע"כ צריכין לחלק בין שכירות שהוא שכר פעולתו ובין רווחא ע"כ ע"ש ולדעתי אין זה ראי' כלל דהא קי"ל השוכר את הפועל והבטיח לו לתת לו חפץ פלוני בשכרו דהדין הוא שבעה"ב יכול ליתן לו מה שירצה הן דמי החפץ כמו שפסק הרא"ש במסכת ע"ז פ"ד וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רמ"א ושל"ב וכן אם ירצה ליתן גוף החפץ שהבטיחו והפועל מבקש דמי החפץ ג"כ הדין עם הבעה"ב אף דמעות אינן קונות ואנן קיי"ל היכא דמעות אינן קונות שניהם יכולין לחזור בהם ואף אם המוכר רוצה ליתן החפץ מ"מ יכול הלוקח לבקש את מעותיו אפ"ה כאן יכול הבעה"ב להכריחו לקבל החפץ דוקא משום דדוקא לגבי מקח כיון שאפשר לתקן הענין היינו להחזיר המעות וכיון שלא נתקיים הדבר חוזר לקדמותו משא"כ הכא שא"א לחזור הפעולה שעשה אמרינן שעל תנאי החפץ עשה עיין בקצות סי' של"ב שהסביר הדבר היטב וא"כ הכא לענין שחלא שתחלת התנאי הי' שהוא יתעסק באילנות עד שיעשו פרי כדאיתא ברש"י וז"ל שתלא נוטע כרם בקרקע בעה"ב ועליו להיות אריס כל ימיו ונוטל מחצה פירות עכ"ל והיינו מחמת שהוא בעצמו נוטע האילנות לכך נוטל יותר משאר אריסים שאינם נוטלין אלא שליש וכן פירש רש"י להדיא שם ע"ב נמצא תחלת התנאי הי' לשלם בפירות ועכשיו הא מיירי שעדיין לא הגיע זמן החלוקה דאם הגיע הזמן א"כ יכול השחלא להסתלק וזוכה בחלקו וא"כ מאחר דעיקר הי' על פירות של כל הימים ועכשיו כשמת צריכים אנו לשום כמה שוה היתרון שלו כנגד שאר האריסים וליתן לו במעות בעד פירות שיהי' בימים הבאים ודו"ק כי זה ברור ובזה הי' דעת ר' יוסף לומר כי יכול הבעל הכרם לומר אנכי לא השתעבדתי כ"א על פירות כפי מה שיהי' בכל שנה היינו חפץ אבל אין רצוני ליתן לך במעות כי הברירה תלי בדידי ומ"מ מסיק הגמרא לאו מלחא היא משום דקי"ל דאם נאבד החפץ מחויב לשלם הדמים כדאיתא בפוסקים שם והיינו משום דתחילת השעבוד הי' בזה האופן שאם לא יהי' החפץ יתן הדמים וה"נ מאחר שא"א לשלם בפירות שיהי' בשנים הבאים מחוייב ליתן לו בדמים כנלע"ד ברור:

היוצא לנו מדברינו דהמקבל שדה אין לו כלל דין של שוכר רק דינו או כקבלן או כפועל שיכול לחזור בו רק אם הוא קבלן אז כופין אותו בכל מיני כפיות לעשות השדה אבל אם לא ציית לן אין יורדין לנכסיו כי נכסיו לא נשתעבדו לזה וכן כתב להדיא הנב"י במהדורא קמא ח' ח"מ סי' ג' אות ט' שאם לא ציית לו אין יורדין לנכסיו ע"ש. מיהו כל זאת אם לא התחייב נפשו לשלם במיטבא אבל אם התחייב נפשו לשלם אם לא יעשה הפעולה ולא גזים והוא בידו אז חייב מצד הדין כדאיתא בסי' ר"ז לענין מלמד וזה ממש הדין של אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דחייב לשלם רק בזה דורשין ג"כ לשון הדיוט שאף אם לא נכתב כנכתב דמי נמצא ממילא א"א לן לתרץ הקושי' שהקשינו על הריטב"א דלמה לן התקנה באם אוביר ולא אעביד ולדרוש לשון הדיוט הא לשיטתו חייב מדין ערב ופועל שתירץ הרב הנ"ל דנפק"מ לחייבו באונס משום דאין אונסו של זה יכול לחייב לאחרינא דהא לפי מה שהבאתי אין על המקבל שום התחייבות מתחלה ואינו חייב לבעה"ב כלום רק שעתה בא לחייב מחדש במה שכותב במיטבא וא"כ היינו ממש הסוגיא דנדרים דף כ"ז שהבאתי לעיל שמוכח מהתם שאם נאנס פטור:

ובר מן דין הלא אליבא דהריטב"א קיימינן ולדידי' א"א לתרץ כלל לומר שהחידוש של אם אוביר ולא אעביד לחייבו באונס דהא הריטב"א פסק דבכל פועל דעלמא אם נעשה בקנין אז חייב להשלים עבודתו אף אם נאנס ואין אונס פוטרו עיי' בש"מ ריש פרק האומנים בשם הריטב"א ועיי' בש"ך סי' של"ג ס"ק י"ד ולפ"ז מה זה החרדה באם אוביר ולא אעביד דהטעם הוא משום שכך כותב לו וגם משום דדרשינן לשון הדיוט מה לנו הכתיבה והדרשה הא איתא להדיא בירושלמי פ' בתרא דשבועות דהמקבל שדה והובירה מיירי בקנין וא"כ לשיטת הריטב"א בסוגיא דזולשפוט הי' לו להיות חייב מחמת ערב משום שחבירו סמיך עליו אף בלא הדרשה של לשון הדיוט מה נאמר דבאנו לחייבו ע"י כן אפי' באונס כיון דהכא מיירי בקנין ממילא לא גרע משאר פועל בקנין דחייב לשיטת הריטב"א אפילו באונס וגם באמת למה נהיגו לכתוב שאם לא אעביד ישלם מה אנו מרויחין בזה הא בלא"ה ע"י הקנין ועל ידי שטר האריסות יתחייב בכל מחמת שהוא ערב או פועל אלא ע"כ לשיטת הריטב"א אין לתרץ כן:

גם מה שמחזק כעת התירוץ הראשון דהא דמחייב הריטב"א במי ששולח את חבירו לקנות ולא קנה משום פועל או ערב מיירי דההפסד ברור משא"כ הא דאם אוביר ולא אעביד אין ההיזק ברור הגם דאמר המשנה דשמין מה שראוי' לעשות וא"כ הוא היזק ברור הנה כבר השגתי על תירוץ זה בתשובה השני' ועתה אני מוסיף כי א"א לחלק בכך כלל כי הלא אליבא דהריטב"א קיימינן והוא פוטר להדיא מבטל כיסו אף בהיזק ברור והיינו משום דלא חייבינן מזיק כ"א בגוף הממון ולא במניעת הריוח כמו שהוכחתי לעיל כי זה לשון הריטב"א במכות דף ג' על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז לשלם לו מכאן ועד שלושים יום והוא אומר מכאן ועד עשרה ימים אומדים כמה אדם רוצה ליתן שיהי' בידו אלף זוז מכאן ועד עשרה ימים ע"כ המשנה וכתב הריטב"א אין לפרש באומדין מה הי' יכול זה להרויח בהמעות מכאן ועד עשרה ימים שזה גרמא בניזקין בעלמא שהוא פטור וכמו שאמר בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור וה"ה לענין הזמה וכו' ע"ש הרי להדיא דעת הריטב"א דאף בהיזק ברור מ"מ פטור מבטל כיסו דאל"כ זה קושיא דהא אומדין קתני והיינו דאמדינן שבודאי כן הוא שיכולין להרויח כן ואין לך הפסד ברור מזה דאי לא תימא הכי א"כ לעולם לא נוכל למצוא היזק ברור כי אף אם באו עדים שאם הי' עושה כן היה מרויח מ"מ מי יודע אולי הי' לו צרור נקוב אלא ע"כ דבאומדנא תלי מלתא ואפ"ה פוטר הריטב"א וזה קושיא גדולה על הח"ס ועל הר"ב הנ"ל ויותר מזה קשה לי בדברי הח"ס סי' קע"ח שכתב וז"ל ונראה לדינא לא יחלוק אד על הריטב"א דראייתו מפועל נכונה ומפרש כי עיקר הראי' הוא כי היכי דפועל החוזר בדבר האבד שוכר עליו או מטען כדי שכרן או אם באתה החבילה לידו שוכר עד ארבעים וחמשים זוז ובמה נתחייב אע"כ משום שסמיך עליהם עכ"ל:

וקשה לי דהא הריטב"א גופא מפרש בהא דבא חבילה לידו דמש"ה חייב הפועל משום דשיעבד לו החבילה לגבות ממנו כדי הזיקו ודמי לאם אוביר ולא אעביד וכו' ע"ש דלדעת הריטב"א דין פועל ודין של אם אוביר ולא אעביד תרווייהו טעמא חדא הוא דחייבים מצד הדין משום פועל וערב וא"כ האיך כתב שאין מי שיחלוק על הריטב"א הלא הרמב"ן בשם רב האי גאון בודאי חולקים כי הם כתבו דאף אם אוביר וכו' נמי מצד הדין פטור משום דהוי אסמכתא ועיקר החיוב הוא רק תקנת חכמים שלא יקבל אדם שדה מחבירו ויניחנה בורה עיין באריכות בזה בנ"י ריש פרק זה בורר הרי להדיא היפך דברי הריטב"א דלדידי' הוא החיוב מצד פועל ובפועל הא ליכא משום אסמכתא משום דבההיא הנאה דסמיך עליו גמיר ומקנה ועוד קשה לי דהא לדעת הח"ס אם שלח שליח לקנות איזה דבר ולא קנה אם הי' בידו חייב אפילו אם הי' שליח בחנם כדמוכח להדיא מדבריו מטעם ערב וגם זאת מפרש הח"ס כי הראי' של הריטב"א מפועל כוונתו מפועל החוזר בו בדבר האבד שחייב והא דחייב באמת הוא מפני שסמך עליו והבטיחו נעשה ערב וא"כ קשה האיך כתב שלא יחלוק אדם על הריטב"א הלא אדרבא הא אנן קי"ל בש"ע בסי' של"ג סעי' ה' שפועל העושה בחנם פטור אף על דבר האבד ולשיטתו אמאי פטור הא סמך עליו בשלמא הריטב"א גופא שהביא ראי' בעובדא דגמ' שם דהשליח חייב משום דדינו כפועל יכול להיות שהוא סובר דפועל בחנם נמי חייב בדבר האבד משא"כ לדידן מנ"ל לחייבו להשליח אם לא קנה וביטל כיסו אפילו בחנם מאחר שאין לנו ראי' מפועל שפועל גופא אם בחנם פטור:

עוד ראיתי בד' כת"ר שאריס לאחר הכתיבה של אם אוביר וכו' אינו יכול לחזור בו אף אם מעמיד לו תיכף אריס אחר זה אינו נראה לי כלל דהא כתבו התוס' והרא"ש בפ' א"נ דף ס"ו וכן הוא בש"ע סי' ר"ז דמלמד שקיבל עליו בקנס אם יחזור בו וחזר אם אין מלמד אחר חייב דהוי כמו אם אוביר ולא אעביד ע"ש משמע דאם מעמיד לו מלמד אחר פטור וכתבו דהוי כמו אם אוביר משמע דבאם אוביר ג"כ פטור אם מעמיד לו אריס אחר וכת"ר אזיל לשיטתו דמקבל שדה דינו כמו שוכר ושוכר אינו יכול להכניס אחר במקומו אבל כבר השגתי עליו בזה דאריס אין דינו רק כפועל:

ומה שהקשה א"כ למה לן בהמקבל שדה והובירה דוקא שזכה בה וכן היא הגרסא בתוספתא ומשזכה בה וכן בירושלמי פ' בתרא דשבועות איתא נמי דהמקבל שדה בעי דוקא קנין מה לי בזה הקנין מאחר דיכול לחזור בו אלא ע"כ דדינו כשוכר ע"כ ת"ד. לא קשיא כלל דנפק"מ לענין דבר האבד דקי"ל דשוכר עליו או מטען דאז אם לא זכה בו אין לו עליו כלום ומה שהקשה מדברי הטור והוא מגמרא פ' גט פשוט דאין כותבין שטר קבלנות אלא מדעת שניהם שכיון שנכתב אין יכולין לחזור בו והוי כמלוה בשטר ואם דינו כפועל הא פועל בשטר נמי יכול לחזור בו כבר תרצתי לעיל בטוב וגם בלאו הכי לא קשה כלל כי זה לשון הטור ואם הותנו שישלם לו כלום משכתבו קנו וה"ל כמלוה בשטר עכ"ל ומפרש הסמ"ע בסי' ש"כ דמיירי דמפרש דבר קצוב ליתן לו כך וכך ע"ש א"כ ממילא מאחר שכתב כן ושעביד נפשי' לזה נעשה מלוה ממש מאחר דלא גזים ואף שיכול לחזור בו שלא לעשות המוטלת עליו מ"מ במה שנתחייב לשלם בשטר בזה חייב ודיני כמלוה בשטר כאשר הארכתי לעיל דאף בפועל ובמבטל כיסו אם התחייב בפירוש לשלם חל עליו החיוב:

ומה שהקשה הקצות שם מסי' שי"ז סעי' א' דשכירות בשטר אין דינו כשטר מלוה משום דלא ניכתב אלא כדי דלא לחזוק עליו השוכר ולא נכתב כדי לגבות ממשעבדי כדאיתא בב"מ דף ק"ג ע"ש. ולדעתי לק"מ דהא אם כתב לו שטר אחר על השכירות אז סמכינן על השטר הזה וגובין בו ממשעבדי כדאיתא התם גופא ובזה בודאי אין נפק"מ אם כותב שטר על נייר בפני עצמו או כותב שתי שטרות בחד נייר ועיי' בגיטין דף פ"ז בחמשה שכתבו כלל בגט דאף דקי"ל דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד מ"מ אם כתב פלוני גורש פלונית ופלוני גורש וכו' מהני ועיי' במס' ב"ב דף קכ"ז ובח"מ סי' רפ"א ס"ז ופשוט הוא ומכש"כ לענין שטר דרוב הפוסקים ס"ל דבכ"מ דרשינן לישנא יתירתא לטפויא. עיי' בב"י סי' ס"א וא"כ מאחר דדעת הטור בסי' שכ"ח כדעת רוב הפוסקים דבאם אוביר ולא אעביד אפילו אם לא נכתב כנכתב דמי לענין מיטב נמצא במה שכ' השטר שכירות ממילא נתחייב תיכף שבאם לא יעשה פעולה המוטלת עליו מחויב לשלם כפי השומא וגם א"א ליה להחזיק בהשדה ולטעון זבנתי ממך דהא מבואר דהוא שכירות וא"כ למה כתב לו עוד לשלם הקצבה דהא ממילא חייב וא"כ נעשה שטר בפני עצמו וזה הוא ממש כוונת הטור במה שכ' ואם הותנו שישלם לו כלום כשכתבו קנו ר"ל לאחר שכתב שטר האריסות קיבל עוד דבר קצוב לשלם כמו שפירש הסמ"ע שם ממילא נעשה מלוה בשטר וחייב לשלם ממשעבדי ולשון הטור הוא ממש לשון הרמב"ן בחידושיו ב"ב דף קס"ז שם (וצ"ע על הקצות שכתב שלא מצא בפוסקים לשון הטור):

וברמב"ן נמי ניחא דהוא מפרש כשיטת תלמידי הרשב"א שהבאתי לעיל דהא דדורשין ל' הדיוט הוא נפק"מ משום דאי לאו הכי אפשר לפרש שאם אוביר ישלם דוקא הפחת מה שנפחת הקרקע אבל השבח מה שראוי להשביח אילו זרע לא צריך לשלם בא הדרשה של לשון הדיוט שצריך לשלם עיי' בש"מ שם בשם הרמב"ן א"כ דמי ממש נמי לשתי שטרות שגובין בו ממשעבדי וברור הוא:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה