אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן פא

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן פא

סימן פ

עוד להרב הנ"ל מה שכת"ר תירץ דברי הריטב"א דהא דבעינן בהמקבל שדה והובירה לחייב משום שכך כותב לו ולא מחייבו מטעם ערב או פועל כמו בהא דזולשפוט משום דאתי לחייבו אף אם הובירה באונס דבזה בשאר פועלים פטור באונס וכן בהא דזולשפוט איתא בגמרא ופשע ולא זבין אבל באונס פטור משא"כ הכא מאחר דכבר נתחייב לו בשעה שכתבו או משום דדרשינן לשון הדיוט ושוב אמרי' אין אונסו פוטרו מחיובו דאין אונסו של זה יכול לחייבו לאחרינא וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' כ"א ובזה מבעי שם הירושלמי אם גם בחנותו ובספינתו עשו תקנה זו או לא ע"כ אמנם לדעתי אינו כן דלפי דבריו היאך יתרץ ריש לקיש דאית לי' בירושלמי פ' מי שאחזו דאונס כמאן דעביד ולשיטתו הדין הוא שמי שמתחייב לחבירו על איזה תנאי ואח"כ עבר חבירו על התנאי באונס אמרינן דדמי כמו שקיים התנאי וכנגדו חייב לקיים כפי שהתחייב כדאיתא שם בירושלמי לענין ספינה וא"כ לדידי' בהובירה באונס דמי ממש כמו שלא הובירה מאי איכא למימר הא לדידי' פטור באונס וע"כ לר"ל צריכין לפרש המשנה דהמקבל שדה והובירה מיירי בלא אונם וא"כ מה קמבעי שם חנותו וספינתו מהו הא בודאי חייב מדין ערב ופועל ודוחק לומר האבעי בירושלמי ב"מ שם חנותו וספינתו מהו לא קאי אליבא דר"ל א"כ מאחר דלר"ל ע"כ הא דאיתא במשנה המקבל שדה והובירה הוא לאו דוקא דה"ה ספינה א"כ לרבי יוחנן נמי נימא הכי ול"ל לעשות פלוגתא חדשה ביניהם מה שלא נמצא בש"ס:

ובזה אמרתי לתרץ דברי האגודה הובא במ"א סי' ק"ח שהוכיח מהא דגיטין דף ע"ד שמתחלה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהי' הבית חלוט לו התקין הלל הזקן שיהי' זורק המעות ללשכה ושובר הדלת של ביתו ונכנס ומזה יליף האגודה במי שהתחייב לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום אחרון לא קרי אונס מדהוצרך הלל לתקן דהא הכא נאנס ביום אחרון ולא חשוב אונס:

והקשו עליו דהא בית ערי חומה נחשב כמו מכירה כמו שכתב הרשב"א שם בגיטין רק שתנאי בדבר שבאם יפדה תוך שנה יוחזר לו הבית וכיון שלא קיים התנאי אף באונס שוב אמרינן אין אונסו שלו יכול לחייב לאחרינא ע"ש במ"א ועוד הקשו מאי מוכיח רבא בגיטין שם דאמר מתקנותו של הלל ילפינן המגרש את אשתו ואמר לה ע"מ שתתני מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורש' ובע"כ אינה מגורש' מדאצטריך הלל לתקוני דנתינה בע"כ הוי נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה ומאי ראי' הא התם בגט מאחר שהוא אינו רוצה לקבל ממילא הי' האונס מתחלה ועד סוף והתם גם הלל מודה דמהני הנתינה עיי' בקצות סי' נ"ה:

אבל באמת ניחא כי ע"כ הא דרבא דאמר אם נתנה בע"כ אינה מגורשת הוא דלא כר"ל דלדידי' דסבר אונס כמאן דעבד הרי היא קיימה התנאי מאחר דהיא נאנסה במה דאינו רוצה לקבל כדאית' בירושלמי ובר"ן פ' האומר ובשאר פוסקים וע"כ רבא אזיל אליבא דר"י דהלכתא כוותי' וא"כ קשה לר"ל לשיטתו ל"ל תקנת הלל דהא המוכר אונם בקיום התנאי ודמי כמו שקיים התנאי ע"ז תירץ האגודה שפיר דמאחר דהי' בידו לעשות כל השנה לא הי' לו להניח על סוף השנה ולא חשוב אונס ומשו"ה הוצרך הלל לתקן שאעפ"כ יחשב נתינה מזה הוכיח האגודה הדין שלו ואף שנאמרים רק אליבא דר"ל מ"מ מאחר דלא מצינו מחלוקת בזה אפושי פלוגתא לא מפשינן נמצא דניחא נמי המימרא דרבא דהוא אזיל אליבא דר"י ולר"י אונס כמאן דלא עביד ממילא לדידי' אין חילוק אם הי' לו אונס בכל משך זמן או לא דהא לשיטתו אין אונס פוטרו רק דרבא נסתפק אם הנתינה בע"כ יהיה נחשב כקיום התנאי או לא לכך מוכיח שפיר אליבי' דר' יוחנן דמדמצריך הלל לתיקוני בבתי ערי חומה נתינה בע"כ מכלל דבעלמא לא הוי נתינה וא"ש דברי האגודה והחולקים על האגודה קשה באמת לפרש תקנת הלל אליבי' דר"ל:

גם בלאו הכי באם אוביר ולא אעביד והובירה באונס בודאי פטור דהא גמרא מפורשת היא בנדרים דף כ"ז בההוא גברא דאתפיס זכוותי' בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטל זכוותי' ולבסוף אתניס ולא אתי בטלין זכוותי' ופרכינן עלה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר אם אין אני נותן לך מכאן עד שלשים יום תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן דקי"ל דלא יתן ומסקינן דאסמכתא קניא והוא דקנה מיני' בב"ד חשוב ולדעת כמה פוסקים והריטב"א מכללם עיי' שם בריטב"א נדרים דבעינן כל השלשה דברים ביחד להפקיע מדין אסמכתא היינו ב"ד חשוב ודלא אניס וקני מיני' ואם חסר חד מהני אנפין לא מפקיע מדין אסמכתא והשתא לסברת כת"ר הא כיון דקנה מיני' שאם לא יבא ליום פלוני או לא יתן ליום פלוני יהי' המעות מתנה או ינתן השטר לפלוני ממילא נקנה תיכף השדה או השטר לפלוני ומה שהתנה שאם יבוא ליום פלוני לא ינתן לו זה לא קיים כי באמת לא בא ואף שהי' באונס מה בכך אונס רחמנא פטרו לא אמרינן להפקיע זכותו של זה אבל באמת חילוק גדול יש בין אם משכן לו השדה ואמר לו בזה"ל השדה יהא שלך והקנה לו בקנין גמור ואח"כ נתן לו השני הזכות שבאם יהיו לו מעות אזי הרשות בידו לפדות לזמן פלוני ונאנס ולא פדה בזה באמת שייך לומר אין אונסו של זה יכול לחייבו לאחרינא והיינו ממש המעשה דחכמי ספרד המבואר באה"ע סי' נ' משום שאז עיקר כוונתו הוא על השדה ודמי זאת ממש להדין דבתי ערי חימה לשיטת הרשב"א בגיטין שם שהתורה זיכתה תיכף הבית להלוקח והוא שלו רק שתנאי היה בדבר שרשות בידו לפדותו ע"ז אמרינן אין אונסו של זה יכול לחייבו בדבר שכבר זכה בו וגם על המעשה של חכמי ספרד מפקפק ג"כ הח"מ שם ס"ק ט"ו אבל במקום שעיקר חיובו הוא על התנאי ונאנס בהתנאי אז הדרינן לכללא דאונס רחמנא פטרי' לא אמרינן ואף שהמ"א בסי' ק"ח הביא בשם הב"י באם הלוה לו על שדהו ואמר לו שאם לא אתן לך מכאן ועד שלש שנים יהי' שלך שאז ג"כ אמרינן אונס כמאן דלא עביד ע"ש אבל כבר כתבו האחרונים שדברי המ"א תמוהים עיין שם בהגהות רע"א דהוא היפוך הדין וגם לא נאמרין דברים הללו בב"י וע"כ צריכין לפרש דברי המ"א שכוונתו ג"כ שמתחילה התחייב לו השדה ואח"כ התנה שבאם יתן לו לאחר שלש שנים אז יחזיר לו השדה וה"נ אם הי' אומר לו אתן לך אלפא זוזי והקנה לו בקנין רק שהתנה שאם אעשה לך פעולה טובה בהשדה אז אני פטור ונאנס בהתנאי שייך נמי לומר אונס כמאן דלא עביד משא"כ היכא דנאנס על עיקר התחייבותו וברור הוא לכל מבין:

ואין לומר דאף שפטור מצד הדין אם נאנס מ"מ ע"ז מהני מה שדורשין לשון הדיוט לחייבו אף באונס דלמה לן מה זה שהקשו התוס' שם והנמ"י וכל הראשונים דלמה לן לדרוש לשון הדיוט הלא אדם יכול לחייב נפשו כפי רצונו ותירצו לחייבו אף אם לא נכתב כנכתב דמי מנ"ל זאת דלמא החידוש הוא שחייבו אף באונס שמצד הדין פטור כמו שהוכחתי ובכאן חייב אע"כ שבאמת גם כאן פטור ואין להקשות כי למה באמת לא תירצו כן לחייבו אף באונס משום דבירושלמי מוכח להדיא שפטור באונס דאיתא בפ' המקבל ע"ז המשנה הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו פטור והיינו משום דאם אוביר ולא אעביד נמי בכלל מבטל כיסו של חבירו הוא ואפילו הכי לא מחייבינן אלא דוקא משום דורשין לשון הדיוט מכלל דבעלמא פטור ע"ש והשתא אם נאמר דהכא מחמת דדורשין לשון הדיוט באנו לחייבו אף באונס א"כ מנ"ל לפטור מבטל כיסו אפילו במזיד ואנן קי"ל דמבטל כיסו אפילו במזיד נמי פטור כדאיתא בהרא"ש פ' כיצד הרגל ע"ש אלא ע"כ מוכח דבאם אוביר וכו' נמי פטור באונס:

ועוד תירץ דלא קאמר הריטב"א רק היכא דידוע הפסידו כמו בעובדא דא"נ הנ"ל אבל הירושלמי לא קאמר כאן דהמבטל כיסו של חבירו פטור רק בשאין ההפסד ברור דמי יאמר שהי' מרויח וכן התוספתא שהובא שם הנותן מעות לחבירו לקנות לו סחורה ולא קנה אין לו עליו אלא תרעומות מיירי נמי שאין הפסד ברור דאולי לא הי' מרויח עכ"ל וכן ראיתי בירושלמי שם וז"ל חנותו וספינתו מהו אם לשדה דמיא דמצוי בהן הריוח או למבטל כיסו דמיא דמי יאמר דהוי משתכר שהן קרובין ג"כ להפסד וכו' ע"ש וכן הוא דעת הח"ס בחלק ח"מ סי' י' דמבטל כיסו היינו טעמא דפטור משום דמי יאמר דמשתכר ע"ש אבל מאד תמוה לי דבריהם חדא דלשון התוספתא שם בירושלמי פ' א"נ הוא כך הנותן מעות לחבירו לקנות לו ובאחרונה אמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות ואם יש עדים שקנה ומכר מוציאין ממנו בע"כ ע"כ וזה ע"כ מיירי בריוח ברור דאם לא כן מאי מוציאין שייך בזה מאחר שכבר מכר ואין בידו הסחורה וגם לכוף להלוקח להחזיר המקח ג"כ אינו בידינו כי כן הוא הדין בשני שותפים שמכר אחד מהם בלא דעת חבירו דמה שעשה עשה עיי' בב"ש סי' פ"ה בשם ספר בית הלל וא"כ ע"כ הא דאיתא התם דמוציאין בע"כ היינו הריוח והשתא מאחר שיש כאן ריוח א"כ למה לן שקנה ומכר דהתם יש טעמים בלאו הכי מה שמוציאין ממנו כמה שכתבו הפוסקים משום דאמרי' שבעת שקנה גמר והקנה לחבירו כדי דלא להוי רשע או כי היכא דליקא בהימנותי' הא אף אם לא קנה מאחר שיודעין אם הי' קונה הי' מרויח חייב לשלם להני פוסקים אלא ע"כ דאף כה"ג דאיכא ריוח ברור נמי פטור מטעם דכל מניעת ריוח לא נקרא הפסד לענין מזיק וע"ז אמרו בירושלמי הדא אמרה המבטל כיסו פטור הרי משמע דאף בהפסד ברור פטור וזו קושיא גדולה

ועוד קשה האיך אפשר לומר דמבטל כיסו הנאמר בירוש' מיירי באין הריוח ברור א"כ למה אתא עלה משום מבטל כיסו וכן הפוסקים שכתבו הטעם משום דמניעת הריוח לא נקרא הפסד הלא אם אין ההפסד ברור כה"ג אף בנזק גופא פטור דהא כלל גדול בדין המע"ה ואף אם רוב הנראה שעשה לו נזק מ"מ אם אפשר לומר שגם בלאו הכי הי' ניזק פטור המזיק משום דבממון לא אזלינן בתר רוב ומכש"כ היכא דלא הוי רק ספק השקול משום דמצי אמר לי' אייתי ראי' דאזקיך ואשלם לך ואף במקום שעשה מעשה גמור בממון חבירו ואף אם אכל ממון חבירו ממש מצינו בב"מ בפרק השוכר את הפועלים לענין עושה בגפן זה ואכל מגפן אחר דפסק הרמב"ם שאם אכל אין מוציאין מידו משום דמצי אמר אייתי ראי' דדידך אכלי מכש"כ הכא דמצי אמר אייתי ראי' דעשיתי לך היזק אולי גם בלא"ה הי' לך הנזק ואף לענין שומרים שחייבים אף על גרם היזק כידוע מ"מ אם ספק לנו אם הי' שם הי' יכול להציל פטור ומה חידש לנו הירוש' במבטל כיסו אע"כ דאף בידוע הפסידו פטור מהטעם שכתבו הפוסקים דמניעת ריוח לא נקרא הפסד:

ועוד דהא אנן קיי"ל דשבת שלא במקום נזק אין חייב רק באדם כדאיתא בגמ' ב"ק דף פ"ה אבל שלא באדם פטור כדאיתא במרדכי ריש פ' הגוזל והובא בש"ך ח"מ סוף סי' ש"ח וכמעט מוסכם מכל הפוסקים והיינו ע"כ אם לקח החפץ בחזקה מיד חבירו ועי"ז הפסיד דאם גרם לי' ממילא הא גם באדם פטור דאם הי' כבר בחידרוניא וסגר הדלת בפניו פטור כדאיתא בסי' ת"כ וממילא בהאי גונא דחייב באדם פטור בבהמה והיינו נמי כגון שלקח הבהמה מיד חבירו בחזקה וסגרה וביטלה ממלאכתה פטור לדידן וא"כ ה"נ במבטל כיסו ע"כ מיירי נמי שלקח ממון חבירו בחזקה וביטלו מלהרויח נמי פטור לדידן דהא ממש שבת דבהמה דממעטינן מאיש בעמיתו וה"נ ממין חבירו ופשוט הוא וגם הא דפטור בשבת דבהמה ע"כ אף מהיזק ברור דהא מה שבאדם חייב היינו ששמין אותו כמה הי' יכיל להרויח באומנתו ובזה האופן ממש פטור בבהמה כדאיתא שם בריא"ף ואף אם בודאי בטלו ממלאכה נמי פטור א"כ מוכח דמבטל כיסו פטור בכל אופן:

והנה הרמ"ה כתב הובאו דבריו בנמ"י פרק כיצד הרגל ובטור סי' שס"ג דאם סגר בית חבירו והוא בית העשוי לשכור חייב לשלם הפסידו ע"ש וקשה דהא לא הוי רק מבטל כיסו שהוא פטור ולכאורה משמע מזה כשיטת הפוסקים שהבאתי דעד כאן לא פטרינן מבטל כיסו רק היכא שאין הריוח ברור והכא שהריוח ברור לכך חייב בדמי הדירה אמנם באמת אין ראי' כי לכאורה קשה על הרמ"ה הלא אין זה אלא שבח שאינו של אדם שלדעת כמה פוסקים הוא פטור ובפרט כי הרמ"ה גופא מיקל אפילו לענין אדם בגרמי דשבח כמו שכתב הטור בסי' ש"ט וה"נ ג"כ לא הוי אלא גרמי ולדבר זה התעורר חותני הרה"ג זצ"ל אלא ע"כ הרמ"ה אזיל בשיטת הפוסקים דסברי דעד כאן לא ממעטינן שבת בבהמה אלא במקום נזק מאחר דמשלם לי' דמי יד או דמי רגל של הבהמה שוב אין משלם לו השבח אבל שלא במקום נזק מאחר דבהמה עומדת לימכר בכל יום וע"י המכה נותנין בעדה פחות א"כ בכלל נזק הוא כמו שהובא סברא זו בתוס' גיטין דף מ"ב ועיין בש"מ ב"ק דף פ"ו ד"ה ורבא ע"ש וה"נ דסברת הרמ"ה הוא מאחר דבית אם נותנין בעדה מקח טוב עומדת היא ג"כ למכור ועתה ע"י מה שמעכב מלכנס בה אדם לדור בודאי עי"כ נמכרת היא בפחות הלכך הוא בכלל נזק אבל אדם כיון שאינו עומד להמכר הוי בכלל שבת משא"כ במבטל כיסו כמו הא דמבואר בסי' רצ"ב דמעכב מעות של חבירו ואינו מניח לקנות לו סחורה להרויח או כה"ג שאין גוף הדבר נפסד מהמקח ע"י כך דהא גם אחר כן גוף החפץ שוה כמו קודם רק שמונע ממנו העסק שהי' יכול למכור זו ולקנות אחרים זה לא הוי רק מבטל כיסו לפי"ז שוב אין ראי' מד' הרמ"ה ובר מן דין הלא כל הפוסקים חולקים עליו וא"כ אדרבה מוכח מדבריהם דאף בהיזק ברור נמי פטור במבטל כיסו דע"כ הרמ"ה בהא דסגר ביתו מיירי בהיזק ברור דאם לא כן קשה עליו מהירושלמי הנ"ל דמבטל כיסו פטור ואפ"ה חולקים עליו כל הפוסקים והריטב"א מכללם ובנמ"י ובהרא"ש פ' כ"ה אלמא דאף בהיזק ברור נמי פטרינן ובאמת גם בגוף דברי הירוש' אין הפירוש כמו שכ' הפ"מ הנ"ל בפ' המקבל רק הפירוש הוא הדא אמרה ר"ל דדוקא משום שכותב לו אם אוביר ולא אעביד דסמיך עליו הוא דחייב הא אם לא כתב לו פטור דלא סמיך עליו מוכח מזה דמבטל כיסו פטור והיינו ג"כ היכא דלא סמיך עליו חנותו וספינתו מהו וכו' ר"ל דמסתמא סמיך עליו אם דינו כמו שדה או לא וכן פירשו כל הראשונים לפלא על הפ"מ האיך מפרש שלא כדברי הראשונים:

ומחמת חומר הקושיא על המפרשים הנתבאר אמרתי כי אפשר לפרש דבריהם ודברי הרב הנזכר בזה האופן כי אף אם נאמר דהריטב"א מיירי בהפסד ידוע ומאחר שסומך עליו דמי לפועל מ"מ בודאי לא עדיף ממזיק גמור ובמזיק גמור מצינו ג"כ בפוסקים עיי' בנמ"י פ' הגוזל קמא קודם המשנה של נתן צמר לצבע וז"ל שלשה לשונות אמרו חכמים בנזיקין היזק שאינו ניכר וגרם היזק וגרמי היזק שאינו ניכר וכו' גרמי וכו' גרמא בנזקין הוא היכא דלא ברי ההיזק כגון מניח סולם אצל השובך שגורם לו שקופצת הנמי' אבל אפשר דלא אתי' הנמי' לכך פטור עכ"ל:

ולפי"ז ניחא דהריטב"א מיירי דהריוח הוא תיכף וכיון שהוא ג"כ ריוח ברור לכך חייב משא"כ הא דירושלמי דנתן מעות לקנות פירות וכו' מיירי דאח"כ נודע שאם הי' קונה הי' ריוח לכן פטור משום כיון דבעת ששלח לו לקנות או בעת שביטל כיסו של חבירו לא הי' ידוע הריוח לא עדיף זאת ממזיק ממש ממון של חבירו דאם בשעת מעשה אין כאן דבר הניזק פטור כמו שובך דאף אם לא הי' הסולם לא הי' בא הנמי' ועכשיו ע"י הסולם באתה מ"מ לא אמרינן בזה אגלאי מלחא למפרע דהוא עשה את ההיזק ה"נ הגם כי אח"כ נתיקר השער ביום השוק מ"מ כיון דבעת המעשה לא הי' ההיזק ברור פטור וכן הא דאמרינן מבטל כיסו פטור היינו נמי אף שאח"כ נתברר שאם הי' קונה הי' ריוח מ"מ מאחר שבשעת מעשה לא הי' נודע פטור וכן התוספתא דאמרינן דאין עליו אלא תרעומות מיירי נמי בכה"ג והא דאם קנה ומכר מוציאין ממנו בע"כ לאו משום מזיק אלא היינו טעמא כמו שכ' הפוסקים דאמרינן דודאי התכוין להקנות לחבירו כי היכא דליקום בהימנותי' כן הי' אפשר לתרץ דבריהם מ"מ דוחק לומר כן משום דה דהיכא מיירי הא דנודע הריוח אח"כ דאם שנתרבה קונים ונשתנה השער היינו ממש הא דבא הנמי' אח"כ דאף במזיק ממש פטור ואם מעיקרא טעי ולא ידעי מהריוח ואח"כ נודע שגם מעיקרא הי' הריוח הרי הנמיה הי' מעיקרא ולמה באמת פטור לשיטת הריטב"א אע"כ דאף בריוח ברור בעת המעשה נמי פטור מבטל כיסו כמו שהוכחתי לעיל וכן הוא דעת היש"ש בהגוזל סי' למ"ד דאפילו איכא שני עדים שאם הי' קונה הי' מרויח מ"מ פטור וכן מוכח מדברי הרמ"א גופא בסי' רצ"ב שכ' דדוקא אם מוחה המפקיד שלא להשתמש והרויח חייב משמע שאם אינו מרויח פטור אף אם הפסיד ריוח ברור לבעלים וכן הוכיח הספר ד"ח בהלכות גזילה מדברי הרמ"א וכן מוכת דעת הב"ח הובא בש"ך בסי' ס"א ודברי הפוסקים צ"ע:

עוד כ' הרב הנ"ל והתעורר על הריטב"א מהא דקי"ל דבשטרות ועבדים ואינך אין בהם דין שומרים כדאית' בגמרא וא"כ לשיטת הריטב"א דהיכא דחבירו סומך עליו חייב מדין ערב ופועל ובודאי לטעם זה פשוט וברור הוא דאין חילוק בזה בין מטלטלין לקרקע דכיון שאנו באין מתורת ערב ופועל כך לי ערב על נזק קרקע כמו ערב על נזק מטלטלין ומעתה תמה אני האיך נמצא ידינו ורגלינו בביהמ"ד דהלכה רווחת לשיטת כמה פוסקים דקרקעות ושטרות ועבדים דנתמעטו מדין שמירה ופטורים עליהם גם מפשיעה וכן הוא שיטת הריטב"א בעצמו בפ' הזהב במשנה דאלו שאין להם אונאה השטרות והעבדים וכו' ואמאי פטור השומר על פשיעת הקרקע דנהי דפטור מדין שומר מ"מ יתחייב מדין ערב ופועל דהא המפקיד סמיך עליו וקיבל השמירה על עצמו ואף אם לא התנה לשלם כשיפשע מ"מ הא לשיטת הריטב"א חייב אף בלא תנאי וגם לשיטת שאר הפוסקים דבלא תנאי אינו חייב ג"כ קשה מהא דפ' הזהב דף נ"ח דמוקמינן שם הא דתנן השוכר את הפועל לשמור את התינוק ואת הזרעים של הקדש דחייב מיירי דוקא דקני מיני' ומזה הוכיחו התוס' והרא"ש דבהקדש פטור נמי מפשיעה דאל"כ למה לא תירץ הגמ' דמיירי בפשיעה וא"כ אף לשיטת הרא"ש קשה דמפרש דהעובדא דזולשפוט מיירי כשהתנה שאם לא יקנה ישלם מ"מ בתנאי חייב לשלם והיינו משום שקיבל על נפשו וא"כ למה התם בלשמור את הפרה וכו' אינו חייב אלא דוקא בקנו מיני' לימא נמי מאחר שקיבל עליו לשמור והתנה שאם לא ישמור ישלם מתחייב נמי לשלם מחמת התנאי והסמיכה שסמכו עליו ע"כ ת"ד:

לדעתי אין כאן קושיא כלל משום דאם כדבריו תקשה לו בהא דפ' השואל ד' ק"ד דאמרינן התם דאם אמר לו שלח לי ביד עבדך ושלחה ומחה חייב השואל והקשו הפוסקים דהא אין שליחות לעבד ולמה חייב השואל ותירצו הראשונים הובאו דבריהם בנמ"י על משנה זו דלא מדין שליחות הוא אלא מדין ערב משום דכל מוציא ממון מרשותו ע"פ חבירו נתחייב לו מדין ערב והכי מוכת נמי בפ"ק דקידושין ותקשה נמי הא ערב חייב בכל אונסין ואף אם יארע אונס ללוה שאין יכול לשל מ"מ חייב הערב ולמה בשומרים אינו חייב בקבלת שמירה רק כל אחד כדינו ואמאי לא נאמר ג"כ שיתחייב ג"כ בכל אונסין כיון שחבירו סמיך עליו והוציא ממון על ידו וכן יש להקשות דכוותא על הרמב"ם הובא בח"מ בסי' רצ"ה וש"ז וש"מ דשומר אינו מתחייב אף אם קיבל על עצמו השמירה וגם הבעלים נסתלקו מהשמירה עד שימשוך וכן הוא דעת הריטב"א ג"כ הובא בש"מ ב"מ דף צ"ט ולשיטת הריטב"א אמאי אינו חייב תיכף כשקיבל עליו השמירה מדין פועל דהא פועל אינו צריך קנין ולא משיכה ולמה פטור השומר כשפשע קודם משיכה אף שפטור מדין שומר לתחייב מדין פועל:

אע"כ דהכא שאני משום דהתוס' בכתובות דף נ"ו הקשו על הא דתנן מתנה שומר שכר להיות כשומר חנם והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותירצו משום דתורה מחייב ש"ש על שלוקח שכר ושואל על שכל הנאתו שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בתורה הלכך במקום שאין משעבדים עצמם פטורים ע"כ נמצא דכ"א אינו משתעבד רק כפי שחייבתו התורה וכן ערב אף שהוא מן התורה מ"מ תלוי נמי אופן חיובו דהא איכא ערב סתם וערב קבלן או ערב שליף דוץ וכ"א כפי מה שהתחייב נעשה חיובא מן התורה מ"מ יותר ממה שקיבל אינו חייב וה"נ אף שאמר שלח לי ביד עבדך ונעשה עי"ז ערב מ"מ לא נעשה ערב רק להיות שואל או ש"ש ועל חיובו של שואל או ש"ש באמת נתחייב מתורת ערב אבל לא נעשה ערב להיות דינו ממש כלוה דהא על זאת לא קיבל וכן בהא דנסתלקו הבעלים מהשמירה והוא נעשה ערב לשמור מ"מ מאחר שערבותו שלו הוא בשביל חיוב שמירה לא נתערב רק כפי דין תורה של שומרים ושומרים הא אינם חייבים בשמירה רק בקנין והלכך הוא נמי לא נתערב רק אם יהי' קנין ובזה ניחא נמי מהא דפטורין על הקדשות ואינם חייבים מדין ערב או פועל דהא באמת אי לא אשכחן דחייבו התורה לערב או פועל בהדיא מסברא לא הוי ידעינן שהם חייבים רק שהתורה גילה לנו שהם חייבים וחייבים ג"כ אף על שטרות וקרקעות ובשומרים גילה לנו הכתוב שפטורים על שטרות וכו' הרי חזינן אנן דהתורה הפקיע את השומר שלא יתחייב מדין פועל וערב דאם הוא ערב יתחייב נמי על שטרות והקדשות הלכך שוב כשיקבל על נפשו להיות שומר אף שלשיטת הריטב"א שומר נמי ערב הוא מ"מ ערב זה התורה פוטרתו והוא נמי מסתמא לא התחייב עצמו אלא כפי הדין של תורה ודמי בזה כמו שהתנה בהדיא אני ערב לך על המטלטלין ולא על הקרקעות משא"כ בדינו של הריטב"א אמרינן שהשתעבד להיות ערב כשאר ערבים דהא לא נעשה התחייבות ערבותו שלו ע"י חיוב שומרים שנאמר שלא נשתעבד להיות ערב רק כפי חיוב של השומרים דהא נעשה ערב סתם לכך חייב בכל ענין כמו שאר ערבים ודברים ברורים הם למבין:

ומה שהקשה עוד אליבא שארי הפוסקים דמפרשי דהמעשה דזולשפוט מיירי בשהתנה אמאי לא אוקמי בב"מ הא דשוכר לשמור הפרה מיירי בשהתנה הנה קושיא זו הקשה המ"א בהלכות שומרים סי' ה' ועיין מה שתירץ שם ובאמת לא קשה כלל משום דעד כאן לא חידשו לנו הראשונים שאף שגרמא בניזקין פטור מ"מ אם התנה חייב לשלם כמו שהבאתי לעיל בשם המרדכי היינו שהוא לכל הפחות גרמא שיש בזה איסור דאורייתא וגרם היזק אבל במה שאף גרמא נמי אינו בזה לא מצינו בפוסקים שע"י תנאי יהי' חייב והנה דעת רוב הפוסקים שאף דפשיעה בשמירה לא גרע מגרמא מ"מ גניבה ואבידה בשומרים אף גרמא לא הוי הלכך בזה אף תנאי נמי לא מהני רק קנין דוקא ואולי גם המ"א התכוון כן בתירוצו ובכלל דבריו דברי. ובפרט לפי מה שהסברתי הענין במכתבי הא' הטעם של הפוסקים משום מאחר דגרמא בניזקין אסור ונעשה פסול לעדות משום הכי אמרינן דמאחר שקיבל עליו לשלם אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ונחית אדעתי' לשלם וזה לא שייך בפסידא הנעשה ממילא כגניבה ואבידה דהא בזה לא נעשה רשע ופשוט הוא:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה