שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן פ
תשובה. עוד להרב הנ"ל במה שמפלפל אי אמרינן בשומרין שפשעו שחייבין על היזק שאינו ניכר אי מצי אמרי הרי שלך לפניך היא מחלוקת ישנה בין הפוסקים הגדולים ועיי' בש"ך בסי' שס"ג ודעת המ"א בסי' תמ"ג דאמרינן בשומרין הרי שלך לפניך ועיי' בנה"מ שם שהסכים מסברא דהיזק שנעשה בבית שומר אפילו בפשיעה לא עדיף ממזיק שלא בכונה דהא הוא שוגג ובהיזק שאינו ניכר מבואר בגיטין דף נ"ג דבשוגג פטור מש"ה פטור נמי השומר דהוי היזק שאינו ניכר והנה מדבריו מבואר דאף במקום דלא שייך לומר הש"ל כמו בעובדא דידן דהמשקה הוא בבית התופס ואינו בידו לומר לו הרש"ל פטור בהיזק שאינו ניכר משום דבזה שפשע לחוד לא נקרא עדיין מזיק ממש:
וראיתי בהגהות רע"א בא"ח סי' תמ"ג שמביא ראי' לשיטת מג"א מהא דאיתא ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ב' דאם עושה עם חבירו ביין ואמר לו שנתנסך יינך דאם שכרו הרבה אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור היין. אבל אם שכרו דבר מועט אינו, נאמן אחרי דאין בידו ע"ש וקשה אף אם שכרו דבר מועט מ"מ מאחר דפשע בשמירות היין הרי חייב לשלם בעד היין שהוא הרבה וא"כ נימא נמי מתוך שנאמן להפסיד לנפשי' נאמן לאסור אלא ע"כ שאין שומר שפשע חייב לשלם אם פשע בהיזק שאינו ניכר משום שאין דינו כמזיק ממש שחייב כה"ג ע"ש:
והנה לכאורה יש לדחות ראי' זו דבאמת י"ל שומר שפשע חייב אף על היזק שאינו ניכר רק דהכא שאני דאפילו מזיק ממש כה"ג נמי פטור מטעם דהתוספות ב"ב דף ב' ע"ב ובב"ק דף ק' כתבו דהיכא דהוא בעצמו נמי מפסיד לא קנסו בהיזק שאינו ניכר משום דשוב אין כאן הטעם שלא יהא כ"א הולך ומפסיד לחבירו מאחר שהוא נמי מפסיד ע"ש ופשוט הוא דהתם אין שום חילוק בין אם מפסיד רב או מעט דהא הראי' שהביאו התוס' ממחיצת הכרם שנפרצה אין שום חילוק בגמרא כמה שוה הכרם שלו והיינו מטעמא דדוקא התם בגיטין ד' נ"ג מחלקינן בזה בין שכרו מרובה או מועט משום דהא לא מיירי כלל הגמרא לענין התקנה שלא יפסיד אחד לחבירו רק דהתם מיירי בבא להעיד ולאסור את של חבירו לאחר שיצא מת"י בזה אמרו חכמים שאין אדם נאמן בזה אלא דוקא היכא דמפסיד לנפשי' הרבה דאז אמרינן חזקה דקושטא קאמר ונתנו גבול בזה שאם ההפסד שלו שוה כמעט להפסידו שרוצה להפסיד לחבירו אז על ידי כן דינו בזה כבעל דבר עצמו כיון שחלקו שוה להבעה"ב ונאמן כמו שכתבו שם הראשונים וז"ל הריטב"א שם דהפסד שכר של כתיבת הס"ת קרוב הוא לדמי כל הס"ת לכך נאמן אבל הכא שאינו מפסיד אלא דבר מועט אינו נאמן להפסיד לחבירו ע"ש וע"כ גם התם מוכרחים אנו לומר דאינו נפק"מ בין אם מפסיד מעט או הרבה רק דעיקר הנ"מ הוא בין אם הפסידו קרוב להפסד של הבעה"ב דאז דינו ג"כ כבעה"ב כמו שכ' הריטב"א ובין אם אינו כן דאמר התם בסוגי' שאם יפסיד כל שכר של הס"ת נאמן ואם אינו מפסיד רק שכר כתיבת האזכרות אינו נאמן ע"ש ואם כפשוטא הוא תמוה דמה גבול נתנו חז"ל בזה הא מצינן כמה פעמים בס"ת יקרה מאד מקלף ולבלר נאה דהאזכרות שי כל הס"ת שוה יותר משאר ס"ת שלימה שאינה כ"כ מהודרת וגם בגוף הענין מאן מפיס בזה הא הכל הוא לפי מה שהוא אדם כי יש עני שיקר אצלו אף הפסד של האזכרות ויש עשיר שאינו מקפיד אפילו על הפסד מרובה אלא דע"כ לא תלי בגוף השיווי רק עיקר הדבר הוא דלא נתנו לו חכמים נאמנות לאסור את של חבירו לאחר שיצא מת"י אם לא שמפסיד ג"כ לנפשי' קרוב להפסידו של חבירו אז ניכרין הדברים שאומר אמת כמש"כ הריטב"א משא"כ במה שחידשו לנו התוספות דמקום שמפסיד לנפשי' לא חששו שמא יפסיד לאחרים דעיקר הטעם הוא משום דאין דרך האדם להזיק לעצמו בכדי שיגע ג"כ היזק לאחרינא מטעם דאדם חס על ממונו בזה כל היכא דאיכא לו ג"כ פסידא לא חששו חז"ל ואין נ"מ בין רב למעט וברור הוא לפי"ז שוב אין ראי' מהא דיי"נ משום דאף אם נימא דפשיעת שומר דינו כמזיק מ"מ בזה הא אף מזיק ממש נמי פטור בהיזק שאינו ניכר:
אמנם עדיין יש לתרץ דברי רע"א משום דעד כאן לא כתבו התוספות דבשביל שיפסיד ג"כ לנפשי' לא חששו שמא יפסיד לאחרינא הוא דוקא אם ההפסד הוא בדבר שכבר זכה בו והוא שלו מתחלה דומיא דמחיצת הכרם שאוסר כרמו שהי' שלו מכבר אבל בשביל מה שהפסיד רווחו הבא ממקום אחר לא מהני דלא לקונסו היכא דמזיק במזיד אף אם הוא היזק שאינו ניכר:
וראיה לדבר מדגרסי' בב"מ ד' נ"ח על המשנה דהקדשות אין בהן דין שומרין ופריך הגמרא מהא, דתנן השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק אחריותו עליו אלמא דיש דין שומרין בהקדש וכתבו שם התוספות דהא דתנן שומר חנם אינו נשבע ה"ה דאיני משלם אם פשע והוכיחו מהא דפריך מהשוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו' ולא משני כשפשע אע"כ דאף על פשיעה פטור ע"כ. וזה ברור דע"כ כוונת התוס' במה שנסתפקו אם הן חייבים בפשיעה היינו שיתחייבו מדין מזיק ובאו לאפוקי משיטת הרמב"ם והראשונים שכתבו שפשיעה בשומרים דינו כמזיק וא"כ קשה האיך הוכיחו זאת מהשוכר את הפועל לשמור את הפרה והזרעים דהא בודאי אף אם נאמר דפושע מזיק הוא מ"מ בודאי לא גרע הוא משאר מזיק והכא בלשמור את הפרה והזרעים שעיקר השמירה שלא יפסלו במלאכה או בטומאה הוא היזק שאינו ניכר כי הוי ממש כמו המטמא והמדמע והמנסך ואם כן לשיטת התוספות בב"ק דף ק' שם דהיכא דהמזיק ג"כ מפסיד לא קנסו בהיזק שאינו ניכר וה"נ הרי השוכר את הפועל קתני שהוא בשכירות ובודאי אם לא ישלים פעולתו לשמור כראוי כפי המוטלת עליו יפסיד שכרו ממילא שוב אין לקנסו כדי שלא יפסיד לסברת התוס' כיון שהוא היזק שא"נ אבל בהיזק ניכר יכול להיות שפושע דינו כמזיק וחייב ואין לומר שכונת התוס' להוכיח אליבי' מאן דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק דאז מדאורייתא חייב ולדידי' אין חילוק בין אם הוא מפסיד ג"כ או לא זה אינו דהא הסוגיא אזלי אליבי' דרבה ורבה הא סובר דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק כמו שכתבו התוס' בגיטין שם וב"ק דף צ"ח ע"ש וא"כ מנלן דפשיעה בהיזק ניכר יהי' פטור אולי באמת דינו כמזיק וחייב אע"כ דבמה דמפסיד השכירות כיון דהאי ריוח בא לו מעלמא אין זה נקרא פסידא שלא יקנוס אותו במזיד לכך הוכיחו התוס' שפיר נמצא לפי"ז עולה יפה הראי' של רע"א מהא דיי"נ ועיי' בשעה"מ שם סי' ס"ו:
מיהו עדיין יש להבין דבגיטין שם דף נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אבוה אמר לי' ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלה לא עיבדתים לשמה דאמרינן מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך נאמן להפסיד הס"ת וקשה דהלשון מתוך שנאמן להפסיד שכרך דמשמע דאינו מפסיד אלא השכר הא הסופר חייב לשלם ג"כ בעד כל הס"ת וגם בעד הקלף שהפסיד ועוד דהא לפי לשון הגמרא משמע שאם הי' כותב בחנם לא הי' נאמן דהא אינו מפסיד מידי ובאמת הי' לו להיות ג"כ נאמן דהא צריך לשלם בעד הפסד הקלף והי' לו לומר מתוך שהפסיד לנפשי' נאמן גם כן על של חבירו וממילא הי' הדין גם כן בכותב בחנם על קלף של חבירו ועיי' בשו"ת מ"ע שהקשה כן ותירץ דבאמת פטור על הקלף ע"פ דברי התוס' ב"ב הנ"ל דבמקום דמפסיד לנפשי' אז לא קנסו בהיזק שאינו ניכר וה"נ היזק שאינו ניכר הוא אם עיבוד הקלף לשמה או לא והלכך מאחר שהפסיד השכר ממילא פטור על הפסד הקלף דלא שייך לחייבו משום שלא יהא כ"א הולך ומפסיד ס"ת של חבירו דאין חוששין לזה דבודאי לא יעשה כן שלא להפסיד שכרו לכך אמר ר' אבוה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת דדוקא בשביל השכר משא"כ הפסד הקלף באמת אינו משלם מאחר שהוא היזק שאינו ניכר ע"ש הרי להדיא היפוך דברינו דאפילו אינו דומה לגמרי למחיצת הכרם שמפסיד מה שהי' שלו כבר רק שמפסיד השכירות נמי לא קנסו וא"כ אזלו לה הראי' מהא דסי' קכ"ז והקושיא שהקשתי על דברי התוספות דמה מייתי ראי' מלשמור את הפרה הא התם הוי היזק שא"נ יכולין לתרץ כפי מה שראיתי בס' שעה"מ סי' ס"ו על הסוגי' דב"מ הנ"ל דהיכא דקיבל על נפשי' לשמור בפירוש אף מהיזק שא"נ אז חייב מזיק או פושע אף בהיזק שאינו ניכר ע"ש. וכן כתב נמי המ"א הלכות שומרים סי' ל"ה ע"ש:
ובזה ניחא לי נמי בהא דאמרינן ביבמות דף מ"ו דרב אשי הוה לי' ההוא עבדא ובעי לאטבולי' ומסרי' לרבינא ולרב אחא ברי' דרבא ואמר להו חזו דמינייכו קבעינא אם יקדים הוא ויטבול א"ע לשם בן חורין וכן הוא ביו"ד סי' רס"ז סעי' ט' ויו"ד. דאם טבל עצמו לשם בן חורין חייבים הם שלם מחמת דיני דגרמי ועיי' במ"א בהלכות שומרים סי' ה' שהוכיח מכאן דהיכא דקיבל על עצמו בפירוש לשמור ולשלם אז חייב לשלם אף בדברים שנתמעטו מדין שומרים דהא עבדים אין בהם דין שומרים ע"ש אבל קשה דהא הוי היזק שאינו ניכר אם אמר בשעת הטבילה לשם עבד או אמר לשם בן חורין וא"כ אמאי חייב ע"ש ועוד קשה יותר לפי מה שהסכימו דבכל מקום דפטור במזיק גמור בשוגג אז בשומר שפשע ג"כ פטור משום דשומר דפשע לא עדיף ממזיק בשוגג עי' בנה"מ סי' שס"ג וא"כ לפי שיטת הירושלמי דמזיק שעבודו אינו אלא משום קנסא ובשוגג פטור ועיי' בקצות סי' שפ"ו ס"ק ה' שפסק כן להדיא לפי"ז למה חייבים המטבילים לשלם הא הם לא עשו כלום רק שפשעו במה שלא הניחו משא על ראשו בעת הטבילה וע"י זאת נתבטל השעבוד של בעה"ב שהי' לו על מעשה ידיו וזה לא הוי אלא פשיעה בדבר שמזיק ממש בשוגג פטור ולמה חייבין המטבילים לשלם בשלמא בש"ע לא קשה דהתם מיירי דהב"ד בעצמם הטבילו אותן שלא מדעת בעלים ודמי למזיק ממש דמי בקש זאת מידם לטבול אותו כן משא"כ בגמרא הא צוה להם רב אשי לטובלו רק מה שאמר מנייכו קבעינא כפירוש רש"י שלא יקדים העבד בעצמו ויאמר לשם בן חורין וא"כ השומרים לא הוו אלא כמו פושעים ולמה חייבים הם לשלם וגם קשה קצת הא מזיק שעבודו של חבירו לא מיירי אלא דוקא באפותיקי מפורש משום דאין גובה משאר נכסים ואז הוי מזיק ממש משא"כ באפותיקי סתם הא כתב הרשב"א והר"ן דאינו חייב משום דלא ברי הזיקו דהא יכול לגבות משאר נכסים עיי' בש"ך ת"מ סי' שפ"ו ס"ק י"ב וה"נ דהא העבד מחוייב לשלם מה ששלם האדון בעבורו כדאית' שם וא"כ לא ברי כ"כ ההיזק דילמא ירויח וישלם אבל לפי סברא הנתבאר ניחא דהא קיבלו עליהם לכתחילה לשומרו מהיזק שאינו ניכר היינו כדי שלא יזכה בעצמו לבן חורין לכך חייבים אף על היזק שאינו ניכר ואם נאמר כן אז אפשר דבנ"ד חייב אף על הריוח לשיטת הריטב"א והראב"ד ואינו יכול לומר הרש"ל ולא פטרינן לו נמי משום היזק שאינו ניכר דהא בעובדא דב"מ דף ע"ג לכך חייבו הריטב"א על הריוח ולא נקרא מבטל כיסו כתב שם דהיינו טעמא משום דעיקר סמכותו הי' עליו לקנות בזול ולהרויח א"כ ממילא נעשה שומר ופועל על הריוח ע"ש הרי להדיא דעשו כאלו נעשה שומר על היזק שאינו ניכר דהיינו הריוח ולפי דעת המחברים האלו היכא דנעשה ונשתעבד מהיזק שאינו ניכר חייב בכל אופן הכי נמי חייב אף אם הסחורה בעין ואינו יכול לומר הרש"ל ופשוט הוא לדעתם:
מיהו לדעתי קשה להוציא ממון ע"פ סברא זו כי באמת לא מצאתי עדיין ראי' ברורה לסברא זו כי הראי' שהבאתי מיבמות דף מ"ו אינו אלא אם נאמר דהמזיק שעבודו של חבירו פטור בשוגג כמו שכתבתי אבל באמת אין זה מוסכם כי אף להירושלמי שכתב בהא דנחלקו רשב"ג וחכמים בגיטין דף מ' במזיק שעבודו של חבירו אם הוא רק משום קנסא מ"מ הכל מודים דהכא קנסו אפילו בשוגג ולא דמי להמטמא והמדמע דבשוגג פטור משום דהתם יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי עדיין עומדת ברשות הבעלים משא"כ שעבוד כגון שחררו לא שייך לומר לו הרש"ל דהא כעת אינו עומד ברשות הבעלים דהעבד תיכף כששיחררו זכה בנפשו ונלקח מהבעלים ודמי כמו שלוקח וגוזל חפץ מחבירו ונתנו לאנס דאף שהוא בעין מ"מ אינו פטור מחמת דהוי היזק שאינו ניכר וכן מצאתי להדיא בריטב"א גיטין דף נ"ג וז"ל ועושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון חייב ולא חשוב היזק שאינו ניכר מפני שאינו יכול לומר הרש"ל שהרי אין שעבודו קיים אצל העבד עכ"ל:
והנה ע"כ כוונת הריטב"א בקושייתו הוא להקשות אמאי חייב מזיק שעבודו של חבירו גם בשוגג הא הוי היזק שאינו ניכר דבמזיד בודאי לא הי' קשה כלל דהא לא גרע מהמטמא והמנסך במזיד דחייבים אע"כ דעל שוגג קאי אלמא דבשוגג נמי חייב במזיק שעבודו של חבירו וברור הוא ולא הבנתי דברי קצוה"ח שם בסי' שפ"ח שכתב בפשיטות שמזיק שעבוד פטור בשוגג נמצא לפי"ז אין ראי' על מה שחייבו רב אשי שם בגמרא וכן ממה דקיי"ל המטביל עבד של חבירו דחייב ולא פטרינן לי' משום היזק שאינו ניכר עיי' ביד שאול הלכות עבדים שם שנשאר בתימה ובאמת לא קשה כלל דזה מזיק ממש שעבודו של חבירו שחייב ולא מהני מה שהוא היזק שאינו ניכר מאחר שנשתנה מרשות הבעלים הרי להדיא דהתם אף בשוגג חייב וגם הקושיא השני' שהקשתי למה חייבין המטבילין הלא אין להבעה"ב על העבד רק שעבוד ובמזיק שעבודו של חבירו קיי"ל דדוקא באפותיקו מפורש נקרא מזיק אבל באפותיקי סתם אף שאין לו שאר נכסים מ"מ כיון דנשאר עדיין השעבוד על המלוה ואין ברי הזיקא פטור כדאי' בפוסקים וא"כ ה"נ מאחר דהעבד צריך לשלם א"כ אין ברי הזיקא נמי ניחא דהא יש להקשות בהא דאית' בב"ק ד' נ"ג לענין שור ואדם שדחפו לבור דקי"ל כר' נתן דהאי כולי' הזיקא עבד והאי כולי' הזיקא עבד והובא בש"ע ח"מ סי' ת"י סעיף ל"ז דשנים שעשו ביחד היזק ושניהם בני חיובא אלא שאין לאחד לשלם מאחר שמדינא חבירו בר תשלומין הוא אלא שאין לו במה לשלם אין חבירו מחוייב לשלם בעדו ואין זה בכלל אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ע"ש שיש בזה שני שיטות והלכך ה"נ מאחר דבאמת העבד חייב רק שאין לו לשלם כעת ושניהם עשו את ההיזק דהא דאי לאו שהי' העבד מתרצה בהשחרור לא הי' נשתחרר וא"כ למה חייבים המטבילים לבד לשלם כולי':
אבל באמת ניחא הכל דכבר כ' הרמב"ן בתשו' סי' נ"ו והובא בקצרה במל"מ פ' י"ח ממלוה דהמזיק שעבודו של חבירו כגון שמכרו לאחר אין חייב רק המזיק הראשון היינו המוכר האף שקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאיתא בפ' הגוזל היינו דוקא בגזל גמור אבל לא במזיק שעבודו של חבירו ומוכיח זאת מהא דקיי"ל ב"ב דף מ"ד עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו ואפילו במקום שידע הלוקח שהוא של פלוני והתרה בו שלא יקח נמי פטור ואמאי אין חייב הלוקח משום מזיק שעבודו של חבירו דהא עשה אפותיקי והוא ידע מזה כמו גזל ובא אחר ואכלו אלא ע"כ במזיק שעבודו אינו חייב אלא הראשון וכן הביא בשמו בספר נחל יצחק סי' ל"ט וא"כ ניחא דהא באמת הב"ד לבד יכולין להטבילו לשם בן חורין אף אם העבד אינו אומר כלום כל שאינו מוחה כדאית' בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד וא"כ דמי ממש למוכר שעבודו של חבירו במטלטלין דלית לי' קלא דהתם נמי בלא הלוקח לא הי' יכול המוכר להפסידו מ"מ עיקר התביעה הוא אצל המוכר ה"נ עיקר התביעה הוא אצל הב"ד שמכרו לו לעצמו את שעבודו הן אמת שדעת התוס' הוא דדוקא עשה שורו אפותיקי ומכרו הוא דאינו גובה אבל אם נחנו במתנה גובה עיי' בכתובות דף מ"ט ד"ה הוא ואשתו ע"ש וא"כ ה"נ הרי המטבילין נתנו השעבוד של העבד במתנה להעבד ולמה חייבים הם לשלם הכל הא לא קשיא משום דהתוספות אזלי לשיטתם בב"ק דף כ"ג ד"ה תפשוט דפי פרה דסברי כהרמ"ה בח"מ שם דאם אין לאחד לשלם אף שהוא בר תשלומין מ"מ אמרינן נמי דינו דר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וגם האחרונים הוכיחו כן מתוספות גיטין דף מ"א ד"ה במזיק שעבודו דאף באפותיקי סתם נמי מתחייב עיי' בי"ש הלכות עבדים א"כ ממילא לתוס' לא קשה כלל ולדעת הש"ע והרמ"א בסי' שפ"ח שלא פסקו כהרמ"ה הלא דעתם בסי' קי"ז דעשה שורו אפותיקי אפילו נתנו במתנה נמי אינו גובה ממילא ניחא אליבא דכ"ע לכן אין לנו ראי' ברורה להוציא ממון ע"פ סברא זו ואם הוא מוחזק יכול לומר קי"ל בהיזק שאיני ניכר יכולין לומר הרש"ל אף אם קיבל בפירוש השמירה אף מהיזק שאינו ניכר כנלע"ד: