אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן עט

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן עט

סימן עח

נשאלתי ראובן שכר לשמעון להביא לו משקה על יום השוק והי' בחזרתו בהיותו במלון תפס בעל המלון המשקה באמרו שבעל המשקה חייב לו מעות והוא בענין שפשע השליח במה שהניח לו לתפוס ע"ד המבואר בח"מ סי' נ"ח ועתה תובע בעל המשקה מהשליח שלו המשקה וגם פסידא דשוקא שהפסיד ע"י ובעל המשקה תפס ועומג ממעות של השליח זהו תורף השאלה:

תשובה לכאורה נראה לפי מה דגרסינן בב"מ דף ל"ט אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוונאה ביומא דשוקא מזדבנא בחמשה בשאר יומא מזדבנא בארבע הדרו לי' ביומא דשוקא מהדרא לי' חביתא דחמרא בשאר יומא מהדר לי' חמשא ושיטת רש"י אהדר לי' ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק דיכול למכרו ביום השוק מהדר לי' חביתא מבואר מדברי רש"י שם דאף דהשבירה הי' בשאר יומא מ"מ משלם חמשה משום דהחנונאה אמר אלו לגבי דידי הוי ביומא דשוקא הייתי לוקח חמשה ועיי' בקצוה"ח שם שהקשה הא קיי"ל דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן השומרים משלמים כשעת פשיעה וה"נ כיון דבעת השבירה אינו שוה רק ד' אמאי משלם חמשה ותירץ דכיון דידוע שיתייקרו על יום השוק וקי"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כי עד כאן לא פליגי רבנן על ר"ש בגונב קדשים שחייב באחריותן רק לענין כפל אבל קרן חייב אף לרבנן ע"ש הלכך בנידן דידן נמי כיון שקנה על השוק והשליח בפשיעותו הפסיד חייב לשלם וראיתי בנה"מ שהקשה דא"כ הא דאמרינן בב"ק ד"ח ביומא ניסן יקירי ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא ה"נ אם יקלקל ויחפור בורות בתשרי יצטרך לשלם כיוקרא דלקמי' וכן בתבואה יצטרך לשלם כשעת הגורן ע"ש:

וראיתי בב"ח סי' ד"ש שכתב בשיטת רש"י שלכך צריך ליתן לו קודם יום השוק חמשה משום דיכול לומר לדידי שוה חמשה ע"ש ולכאורה אין לזה ביאור דהא לא מצינו סברא זו רק לענין חמש סלעים של פדיון הבן או לענין קידושי אשה ע"פ שיטת הרמב"ם שסובר שאם באמת שוה פרוטה במדי הוי קדושי תורה וכפי מה שביאר שם הר"ן שהוא מטעם דמצי אמרה לדידי שוה והיינו רק משום דכל דהוי לנפשי' יכול אדם לומר דלדידי' שוה טובא אבל לחייב עי"כ לאחרינא לא מצינו סברא זו ואדרבא היפוך מזה מצינו לענין ב"ח שרוצה לגבות מלקוחות ואינו שוה כל החוב אי יכול לומר לדידי שוה כל החוב והוא מירושלמי פ"ד דכתובות הלכה י"ג הובא ברא"ש שם כדאיתא בח"מ סי' קי"ד ששיטת הרא"ש הוא שאינו יכול לומר לדידי שוה והיינו כיון שע"י כן מפסיד לאחרינא לאו כל כמיני' לומר הכי וכן איתא בתשובות הרא"ש הובא בח"מ סי' שע"ח ובסי' ע"ב סעיף ח' במי שהשאיל לחבירו סייף שהי' לו מנכרי ונאבד שאף שהנכרי מבקש בעדו ממון רב אין השואל חייב לשלם רק דמי סייף בעלמא ואף אם הזיקו בידים נמי הדין כן כדאיתא התם ואמאי הא כיון דע"י מה שהפסידו הסייף צריך המשאיל לשלם הרבה להנכרי וא"כ הא לדידי' בודאי שוה הסייף הרבה ויש מקום לדבריו ואפי"ה אינו יכול לומר לדידי שוה והיינו מטעמא דלהפסיד לאחרינא אינו יכול לומר כן ובאמת הב"ח אזיל לשיטתו בסי' ע"ב בש"ך סע"ק קפ"ח אבל גם שם דבריו אינם מובנים כמו שהשיג עליו הש"ך שם ובמקום אחר חילקנו מה בין זה להא דב"ק צ"ח בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח דחייב לשלם להרמב"ם דפסק בזה כר"ש ולכמה פוסקים אף אם לא ידע שבחמץ זה יכול לפטור נפשו מהנגזל נמי חייב עי' ש"ך שפי' ואמאי הא באמת אינו שוה זאת כלום רק שגורם שע"י כן יתבע ממנו הנגזל ממון אף שאין החמץ שום תועלת להנגזל ומחמת חומר הקושי נראה לי לתרץ דברי רש"י דהא מוכח בסוף ב"ק ובח"מ סי' ע"ד דהלואות מדבר ניתן ליתבע ובודאי ה"ה נמי אם גזל ממנו חפץ במדבר במקום שאין שם אנשים שעכשיו אין החפץ שוה מאומה למכור מ"מ כיון שהוא צריך להחפץ להביא אותו ליישוב בודאי שצריך לשלם לו כל שיווי החפץ כיון דבלאו הכי צריך הוא לילך למקום היישוב דמי להא בב"ק במטבע שנפסל דכל שיש לו אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציא שם וכ"כ להדיא הנה"מ בסי' ד"ש ועיי' בירושלמי מ' מ"ש בנפל כיסו לבור דמנכה לו רק הוצאות הכיס מהבור ופודה מעשר שני על המותר עיי' קידושין ע"ג וב"ש סי' ל"א ס"ק וא"ו וה"נ סובר רש"י דלא לחנם נקט רבא דתבר חביתא לחנוני ולא נקיט סתם דתביר לחבירו משום דמיירי בחנוני שדרכו תמיד להכין היין על יום השוק ומיירי באופן שאז בודאי יקח בעדם חמשה כמו שכתבו הפוסקים עי' במח"א ה' נ"מ ומיירי ג"כ שאי אפשר לו להשיג יין אחר ומה דקאמר הגמרא ובשאר יומא שוה ד' היינו משום שאין כעת כאן הקונים הבאים ממרחק שנותנים חמשה והקונים שבכאן אין נותנין רק ד' ואם אין נותנין אותן בעד ד' אין קונין כלל וממתין עד שיהי' בד' אבל מ"מ האי חנוני אין יכול להשיג כאן יין אם לא שישלם חמשה וכיון שכן דמי ממש למי שהוא עכשיו בדרך במדבר במקום שאין שם אנשים והולך לעיר ואחד גזל ממנו חפץ שבודאי צריך לשלם לו כל שיווי החפץ אף שכאן אינו שוה כלום ולא דמי להא דב"ק דף ח' דבימי ניסן יקרי ארעתא וכו' דהתם הא בימי תשרי יכולין כולה עלמא לקנות בזול משא"כ הכא מיירי דאי אפשר לקנות כעת כי כל אחד אינו מכין רק כדי צרכו ותו לא ומ"מ קונים בחמשה ג"כ אין כאן מטעם שכתבנו לכן חייב לשלם לו חמשה ואפשר שזה ג"כ כוונת הב"ח במה שכתב דמצי אמר דלדידי' שוה חמשה ר"ל דהא באמת כן הוא דלדידי' שוה גם עכשיו חמשה לפ"ז בנ"ד נמי אם הי' אפשר לו אז להשיג יין אחר ג"כ פטור מדמי הפסידו:

ועוד אפשר לתרץ דברי רש"י דבאמת דהא דמזיק משלם כשעת פשיעה אין לנו ע"ז לימוד מהקרא כי דוקא בגזלן ילפינן משום דכתיב אשר גזל דרשינן כעין שגזל אבל במזיק ליכא קרא ולא שייך בזה לומר דילפינן מזיק מגזלן דלא ילפינן זה מזה כמו שכתבו התוספות להדיא בב"ק ד' י"א בשם הירושלמי לענין דאין שמין לגזלן משום דכתיב כעין שגזל ולמזיק שמין ולא ילפינן אותו מגזלן רק מה שפסקו הפוסקים דבמזיק אזלינן בתר פשיעה היינו רק מסברא דהא עכשיו הזיקו ומה שנתייקר אח"כ וע"י זאת הפסיד היוקר זהו רק בכלל גרמא בנזקין שפטור והנה כל זאת הוא רק למאן דסובר דגרמא בנזיקין פטור אבל למאן דמחייב גרמא אז צריך לשלם לו כל הפסידו כיון שע"י פשיעותו הפסיד ורבא ס"ל דגרמא בנזקין חייב כדמוכח מדבריו בב"ק דף ס' וכן הביאו האחרונים משמו שהוא סובר דגרמא חייב והנה הכא בעל המימרא הוא רבא לכך לשיטתו כיון שהוא חנוונא ואומנתו בכך וע"י כן הפסיד מחויב לשלם לפי"ז בנ"ד נמי אינו חייב לשלם רק כמו ששוה בעת שהזיק לפי"ז אין ראי' לנידן דידן:

והנה לכאורה אפשר לחייב השליח עפ"י דברי הש"מ בשם הראב"ד והריטב"א והובא בנה"מ בכמה דוכתא להלכה בהא דאמרינן בב"מ דף ע"ב האי מאן דיהיב זוזי לחברו למזבין לי' חמרא ופשע ולא זבין דמשלם לו כדאזיל אפרוותא דזולשפט ומסקנת הגמרא דפטור משום דהוי אסמכתא והקשו הראשונים למה לן משום אסמכתא תיפוק לי' דלא הוי רק מניעת הריוח דנקרא רק מבטל כיסו שהוא פטור ותירצו כיון שנתן לו מעות וסמך עליו ואלמלא הוא הי' קונה ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב אף בלא קנין וזה הוא ממש שכירות פועלים שמשעבדים עצמם בלא קנין וה"נ השליח חשוב כפועל לכך לא פטרו שם הגמ' אלא משום דלא הוי בידו והוי אסמכתא אבל אי לאו אסמכתא הי' חייב לשלם לו כשער הזול דזולשפוט ועיי' במרדכי פ' א"נ בהגהות סי' תל"ט דלכך השוק של זולשפוט נקרא אינו בידו לקנות משום דלא משיך השוק הרבה ע"ש נמצא לפי שיטה זו היכא דבידו לקנות וחבירו סמוך עליו והבטיח לו ואלמלא הבטחתו הי' קונה ע"י אחר חייב מדין שכירות פועלים וחייב אף על מניעת ריוח אף בלא תנאי ונ"ד עדיף טפי מהתם דהא באמת כבר קנה המשקה ולא שייך כאן כלל הסברא מי יאמר דמזדבין לי' דהא כבר קנה המשקה בשביל המשלח א"כ לשיטתם כיון שכבר נקנה המשקה להמשלח ממילא מחויב הוא להעמיד להם המשקה כשער הזול ואם לא העמיד חייב לשלם כל ההפסד וברור הוא לדעתם:

אמנם עיקר דברי הש"מ אינם מובנים לי דהא העולה מדעתם אם איש אחד שלח שליח לעשות לו איזה דבר שהוא ביד השליח לעשות ונתן לו שכר ע"ז ולא עשה חייב השליח לשלם לו כל ההפסד משום דהוי כמו אם אוביר ולא אעביד דמשלם לו במיטב כל מה שראוי השדה לעשות אם זרע כדאיתא בב"מ דף ק"ד ואף אם לא התנה כהתנה דמי וכן כ' להדיא הנה"מ בשמם בסי' קפ"ג ע"ש ולא חילק בין קרקע למטלטלין וקשה לי הלא מהירושלמי מוכח להדיא להיפוך והובא ג"כ בנמ"י שם בפ' המקבל וז"ל אמר רבי יצחק הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדה חבירו חייב לשפותו ובעי התם חנותו וספינתו מהו ומפרש הנמק"י דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם אוביר ולא אעבד אשלם במיטבא ואף אם לא נכתב ככתוב דמי אם הדין כן בקבלנות דמטלטלין ע"ש הרי להדיא דבשליח להעמיד לו מטלטלין פטור ואין דינו כמו שדה והתם נמי מיירי בשכר דומיא דשדה והיינו משום דבאמת גם בשדה פטור מצד הדין ואף במקום דלא הוי אסמכתא מ"מ פטור משום דמניעת ריוח לא נקרא הפסד אלא שחכמים התקינו בשדה לחייבו משום דאל"כ יקבל אדם שדה מחבירו ויניחנה בורה כמו שכתב הנמ"י בפ' זה בורר בשם הרמב"ן אבל מצד הדין פטור ובמטלטלין לא התקינו וכן כתב הב"י בסי' שכ"ח בשם תלמידי הרשב"א דאף באם אוביר גופא פטור מצד הדין משום דלא הוי רק מבטל כיסו ואינו חייב אלא מפני שכך כותב לו ואדם יכול לחייב נפשו בשטר כמו שרוצה וכן כתב החו"י בסי' קע"ח להדיא ובאמת כמעט כל הפוסקים חולקים על סברת הש"מ הנ"ל דהא המרדכי בפ' א"נ כתב דהאי דינא דזולשפוט מיירי כגון שהקנו לו חפציו אם לא יקיים תנאו דמסתמא הכא לא מיירי לענין מי שפרע ע"כ הרי להדיא דבלא קנין אינו חייב וכן הרא"ש והנמו"י כתבו דמיירי שהתנה שאם לא יעמיד לו היין שישלם לו משלו דאל"כ אינו חייב משום דלא הוי רק מבטל כיסו ע"ש הרי להדיא היפוך דברי הש"מ הרי מוכח דבכה"ג פטור ומה שמדמין זאת לשכירות פועלים חילוק גדול יש כמו שמחלק הקצוה"ח בסי' של"ג וכן הוא בתשו' מהר"מ סי' ע"א משום דבאדם קי"ל דחייבים עליו אף על שבח שלא במקום נזק כמו דאית' בהחובל ובח"מ סי' ת"כ סעי' י"א דאם הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו וביטלו ממלאכתו נותן לו שבת משא"כ בבהמה או שאר דברים אין בו רק נזק ולא שבת וה"נ בפועלים שביטלם ממלאכתם הוא בכלל שב לכך חייבים:

והנה רב אחד גדול הקשה על הקצות דמי יאמר דהפסד פועלים הוא בכלל הכניסו בידים לחדר שהוא חייב אולי לא הוי רק בכלל שהי' הפועל כבר בחדר וסגר עליו הדלת שהוא פטור דהא ה"נ לא עשה שום מעשה בגוף הפועל והשבתי לו כי נידן דידן להכניסו דמי כי צריכים להבין כי אנן קי"ל הנותן סם המות לפני בהמת חבירו ומתה פטור משום דהוי לה שלא תאכל כדאית' בריש הכונס וכן פסק הרמב"ם פ"ד מנז"מ ומוכח מכמה פוסקים וכן מוכח שם דף מ"ז דה"ה אם נתנה דבר שדרכה לאכול והוזקה נמי פטור ויש להבין מ"ש זה מהא דאיתא בח"מ סי' קכ"ט דאם שאל ראובן מאחד על שמעין אם הוא בטוח ליתן לו מעות ואמר לו שהוא בטוח והלוה לו ואח"כ נמצא שאינו בטוח חייב לשלם משום מזיק וקשה אמאי לא אמרינן נמי הכא דלא הוי לו ללוות ואף שכ' שם הרמ"א דחייב משום ערב ע"כ צ"ל דערב לאו דוקא דהא עיקר הדין ילפינן זאת מהמראה דינר לשלחני ונמצא רע דחייב לשלם והתם משום מזיק חייב כדאית' בש"ם ב"ק צ"ט וכן לשון הפוסקים כאן דחייב משום מזיק ועיי' בשה"ג פ' הגוזל ועוד דהא קי"ל דאינו חייב רק אם בשעת מעשה לא הי' בטוח אבל אם אח"כ נתקלקל פטור כדאית' התם ואי משום ערב הי' חייב לעולם אף אם אח"כ נתקלקל מיהו לשיטת הר"א ושאר פוסקים דאינו חייב רק במקום שמוכרח הוא לקבל הדינר או ללות עפ"י מאמרו של זה ניחא אבל לשיטת כמה פוסקים שחייב לעולם אף במקום שאין מוכרח להלות עפ"י מאמרו קשה והרא"ש פ' הגוזל סי' י"ג והוא מהתוספות מחלק דהנותן סם המות לפני בהמת חבירו אינו כ"כ ברי היזק כמו במראה דינר אבל אינו מובן כ"כ החילוק:

ונראה עפ"י המבואר בנמק"י פ' השואל על הא דאמרינן התם פרה במשיכה ובעלים באמירה וז"ל לא דבעלים משתעבדים באמירה אלא הכי קאמר דבאמירה בעלמא חשוב נשאל משום דבודאי יקיים דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב עכ"ל וכן איתא בפסחים דף צ"א דאם הבטיחו לו ישראל שוחטין עליו הפסח משום דלא הדרי בהו דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' וכה"ג חלק הרא"ש בפ' א"ט סי' ל"ד דטריפות מחמת סירכה לא הוי מקח טעות ולא דמי למוכר שור ונמצא נגחן משום דשאני התם מאחר דהמוכר מכיר במומי השור סמיך עליו דשארית ישראל לא ידברו כזב ע"ש ומבואר התם דסברא זו עדיפא היא מרוב ועיי' באו"ת קי"ב ס"ק ג' ובנ"י סי' ע"ז היוצא לנו מזה דדרך העולם לסמוך אחד על חבירו ואין מעלה על הדעת כלל שחבירו ישקר בזה והבטחתו של חבירו מושך אותו לעשות כפי דיבורו הלכך ה"נ הפועל כיון שעומד לכך להשכיר למי שצריך ואחמול הי' לו מקום להשכיר כמו שכתבו התוספות בפ' האומנין וזה ע"י הבטחתו משך אותו לתוך שדהו והגר אותו ולא נתן לו מלאכה היינו ממש משכו לחדר כי מה לי אם משך אותו בידים ונמשך או משך אותו בדיבור במה שדרך העולם למשוך עי"כ ולצוות הלכך כיון דיש דין שבת באדם מש"ה חייב והיינו נמי הא דאמר לו כי בטוח הוא דהתם נמי הי' לו לידע בבירור כי יעשה כן ויסמוך עליו מהאי סברא החזקה של שארית ישראל שאין דרך אנשים לשקר איש את רעהו וזה הוא ממש הדין של מראה דינר ואמר לו שהוא טוב שנקרא מזיק ממש משא"כ בנותן סם לפני בהמה כיון דפעמים אינה אוכלת והוא לא עשה מעשה בגוף דבר הניזק מש"ה פטור אבל הכא חזקה ברורה הוא שבודאי ישמע לו הלכך חייב והמעיין בתה"ד סי' ש"ו ושט"ו יראה כי דברי ברורים הם:

מיהו כל זאת לא כתבתי רק עפ"י סברת הקצות אמנם כבר הקשה לנפשי' על סברא זו דמי יאמר דגרמי בשבת נמי חייב דלמא אינו חייב בשבת אלא מזיק ממש אבל לא גרמי ובאמת בסי' ש"ט הביא הטור בשם הרמ"ה גבי מי ששכר פועל והוסיף על משאו והוזק דחייב הבע"ב בנזקיו אבל ד' דברים לא מחייב אלא היכא דאזקיה בידים דוקא אף דגרם לו בידים ממש להיות ניזק ולבטלו ממלאכה מ"מ פטור הוא משבת מטעם דהא לא אזקי' בידים ועיי' בשעה"מ סי' ס"א ע"ש אבל באמת לא ידעתי מה החרדה הזאת מפועלים הלא זאת הקושיא ממש הקשה המרדכי פ' הגוזל ותירץ בטוב וז"ל ומכאן אתה למד לכל הגרמות שאם יקבל עליו לשלם אם יגרום הפסד שמחוייב לשלם וכן השוכר את הפועלים וגרם להם הפסד ממקום אחר הואיל וקיבל עליו חייב לשלם וזה הוא הטעם דאמרינן בב"מ במאן דיהיב זוזי למזבן לי' חמרא דמשלם בזול משום דמיירי דקיבל עליו ע"ש שמביא הרבה ראיות לדבריו ולפלא בעיני היאך נעלם מהקצות דברי המרדכי הללו:

ואין להקשות על גוף חילוק של המרדכי ג"כ דמאי מהני בזה תנאי הא כיון דגרמא בנזקין פטור א"כ היאך יכול התנאי לחייבו דהא תנאי לחוד לא מהני לחייבו כמו דאמרינן ב"מ ק"ד במתנה ש"ח להיות כשואל דפריך במאי ומשני בההיא הנאה דמהמני שיעבד נפשו משא"כ בגרמא בנזקין דלא שייך האי סברא דמהימנא במה נשתעבד ונראה דהטעם הוא משום דקי"ל דכל אדם כל זמן שלא ראינו שנפסל מוקמינן אותו על חזקותו שלא יעשה דבר שאין רשאין לעשות ויש בזה נדנוד של גזל או שאר איסור וזאת היא חזקה אלימתא דמפקינן ע"י ממון כמו דאמרינן בסי' קפ"ג בנתן לו מעות לקנות סחורה וקנה ואומר שזקף מעותיו במלוה וקנה לעצמו שאינו נאמן אף היכא שיש לו מיגו והיינו מטעמא דאמרינן חזקה דבודאי בהכשר עשה ולא עשה עבירה ליטול ממון של חבירו שלא ברשותו הלכך ה"נ כיון דקי"ל דגרמא בנזקין אסור כדאית' בפ"ש דב"ב ועיי' בש"ם ריש הכונס שכתב שהוא איסור דאורייתא ואף שאינו יוצא בדיינין מ"מ אם אינו משלם לו הפסידו נפסל לעדות ועוד קי"ל דאסור להזיק ממון חבירו אפילו ע"ד לשלם כל שעושה זאת בלא רצון הבעלים כמו דאמרינן בב"ק ד' ס' ועיי' שם היטב בדברי הרא"ש לענין גדישין של ישראל דהוי מטמרי בו פלשתים אם מותר לשורפן ע"מ לשלם וכן הוא בח"מ סי' שע"ח ואף במקום סכנה נמי אסור דדמי זאת לגניבה וגזילה ע"ש בסמ"ע שנקרא רשע אמנם היכא דהתנה מעיקרא שאם יגרום היזק ישלם לו וחבירו נתרצה בודאי רשאי לעשות כן דהא כל תנאי ממון קיים הלכך זה הוא ממש הדין של הרא"ש והריטב"א והנמק"י בהא דזולשפט שהם מיירי שהתנה שאם לא יקנה ישלם לו וכן בהא דאם אוביר ולא אעבד הא איכא ג"כ תנאי שישלם לו וכיון שאם לא ישלם יהי' רשע ואם ישלם לא יעשה שום עבירה במה שהפסידו אנן סהדי דגמר ומקני ושעביד נפשי' כדין שאם יפסיד ישלם ועדיף יותר מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל דהתם ליכא רק כדי דליקום בהימנותיה ומכש"כ הכא דלא להוי רשע וכן בהא דהטעו את הפועלים דכיון דאחר שישלם להם מה שהפסידה לא עבד מעולם שום איסור אמרינן ג"כ דשיעבוד נפשיה משא"כ היכא דלא התנו מעיקרא דאז מאחר דבין כך וכך נקרא רשע במה שהזיק את חבירו הלכך כיון דע"י התשלומין לא יתקן את אשר עבר עד אשר ימחול לו שוב לא אמרינן בזה דשיעבד נפשי' לשלם וחוזר הדין לכל דין גרמא בניזקין שפטור ומש"ה נמי פסק הטור בסי' ש"ת בכתף שהוסיפו על משאו והוזק אינו חייב רק בנזק ולא בשבת משום דגרמי בשבת פטור היינו משום דהתם נמי לא התנו לשלם לו בעד שבתו וכיון דנעשה ע"י גרמי אז לא נקרא השבת רק בשם גרמא וגרמא בניזקין פטור משא"כ שבת דפועלים כיון שהוא ע"י תנאי לשלם לכך חייב אף על שבחו ואף שהרא"ש בפ' האומנין כתב כי מחוייב לשלם משום דהוי גרמי היינו קושטא דמלתא נקט דלדעתי' הוא חשיב גרמי ממש כאשר כתבתי לעיל אבל באמת אף אם היה גרמא נמי הי' חייב מאחר שהתנו:

וראיתי בהגהות מרדכי דב"מ פ' א"נ שכתב בהא דזולשפוט דמיירי שהקנה לו בקנין דוקא שבאם לא יקנה ישלם לו ע"ש ומבואר מדבריו שהוא פליג על המרדכי דפ' הגוזל הנ"ל ולשיטתו ע"כ צריך לומר דהא דחייבו בפועלים לשלם אף דלא הוי שם קנין היינו משום דהוי שבת דאדם וסבר דגרמי דשבת נמי חייב וא"כ לא סבר נמי להא דהרמ"ה בכתף שהוסיפו על משאו דלשיטתו חייב נמי בשבת היוצא לנו מדברינו דאינו חייב על גרמא דמניעת הריוח אא"כ התנו דוקא ולשאר פוסקים דוקא שהתחייב נפשי' בקנין ופועלים שאני משום שהוא שבת דאדם וא"כ בנ"ד דכולהו ליכא בודאי פטור מהפסד של יום השוק ואף שבכאן כבר קנה והתכוין להקנות למהמשלח וא"כ כשפשע פשע בסחורה של המשלח הא כבר הסביר לנו המל"ט והנב"י חלק יו"ד סי' ס"ט דאף דכתבו התוס' בכתובות ד' מ"ז דלא אמרינן אומדנא רק אם הדבר תלוי בי' לבד אבל אם תלוי באחרינא כגון הקונה בהמה ונמצאת טריפה לא אמרינן דאדעתי' דהכי לא קנה משום דתלוי ג"כ באחרינא מ"מ בדבר שאין כאן עדיין קנין גמור אמרינן אומדנא ע"ש בדבריהם וא"כ ה"נ מאחר שבאמת לא קנה קנין גמור כי מאחר שהשליח קנה במעותיו בעינן דוקא זיכוי ע"י אתר כדאית' בש"ס רק דאמרינן כדי דליקום בהימנותא דהתכוין להקנותו שוב מאחר דאיכא אומדנא כזו יכול לחזור בי' ולומר אדעתי' לשלם לך הריוח לא הקניתי לך בכדי להפסיד על ידך כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה