שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן עח
נשאלתי ע"ד הגביר הנכבד הרב המופלג יעקב לעווין מלוצין ששבק חיים והניח אחריו סך מסוים לקרן קיימת ומהריוח יתחלקו לגמ"ח ובק"ח ות"ת ולהרמב"ן והשליש ע"ז בילעט על סך שני אלפים רו"כ שהמריוח יתחלקו בכל שנה לקופות הללו וישנו פה קהל אשכנזים וקהל ספרדים ובעת הצוואה היתה לת"ת ולרמב"ן לכל קהלה קופה בפ"ע אך לגמ"ח ובק"ח היתה קופה אחת לשתיהן והמנדב עצמו היה מקהל אשכנזים ומעות רמב"ן בוראי דעתו הי' לקהל אשכנזים ועתה קהל ספרדים עשו לבק"ח קופה בפ"ע בעד עניים שלהם ותובעים שיתנו להם גם כן מהריוח לפי ערך המגיע להם:
הנה איתא בתוספתא הובא ברי"ף וברשב"ם ב"ב דף מ"ג ע"ב האומר תנו מאתים זוז לבהכ"נ יתנו למקום שרגיל וה"נ המנדב בחייו היה נותן נדבתו לכל הנזכר הכל תמיד לקהל אשכנזים וא"כ הכא נמי אין לקהל ספרדים חלק בזה אך כאן אין שייך כ"כ הדין של התוספתא כיון דבעת הצואה היתה קופה אחת לגמ"ח ולבק"ח לשני הקהלות יחד א"כ דמי לרגיל ליתן בשניהם דאיתא התם בתוספתא דנותן לשניהם אף שכעת נשתנה הקופה מ"מ הא כבר זכו בחלקם בעת הצואה אך יש לעיין קצת בזה אי שייכא בכאן הסברא כיון דזכו דלא דמי לאם נתן צדקה בעת מיתתו לחלקם לעניים דעלמא וקודם החלוקה נתדלדלו קרוביו וירדו מנכסיהם דפסק בא"ז הובא ביו"ד סי' רנ"א דאזלינן בזה בתר הצואה וכיון דאז היו קרוביו עשירים הרי כבר זכו בהם עניים דעלמא דשאני התם כמו שכתב שם דמידי הוא טעמא דיהיב לצדקה כדי דלהוי ליה כפרה בעת מיתתו וא"כ האיך נאמר שימנע מהכפרה ולא יתן הצדקה וימתין עד שירדו קרוביו מנכסיהם ויהיה נדון עד אותו זמן אבל כאן דלא מסרם ע"מ לחלקם מיד רק הריוח שיעלה עליהם לפי"ז אפשר דכ"ז שמתקבל הריוח היא חלוקה חדשה ואזלינן הכל בתר זמן החלוקה
עוד יש להסתפק קצח בזה דהא כל עיקר הטעם של התוספתא דנותן למקום שרגיל הוא רק מטעם דאמדינן דעתיה דמסתמא למקום שהיה רגיל להתפלל לשם נתן כמו שכתבו הראשונים בזה ובתמורה דף ל"א אמרינן באם הקדיש נכסיו התם והיו בהם מהדברים הראוים למזבח ולבה"ב וגם היו בהם דברים הראוי' רק לבדה"ב לחוד אי אמרינן דאדם חולק הקדשו הראוי למזבח הוא למזבח ולבה"ב לבה"ב או כיון דבפעם אחת הקדיש אמרינן דאינו חולק וכולה לבה"ב הקדיש דפליגי בזה תנאי ולהלכה לא נמצא בזה הכרעה ברורה ולכאורה נראה מהרמב"ם פ"ה מהלכות עירוכין שסובר שאין אדם חולק את נדרו וקצת משמע בירושלמי פ"ד דשקלים דאף אם נאמר דסתמא דמלתא אין אדם מניח קדשי מזבח ומקדיש לבה"ב מ"מ כל דאמרינן דאין אדם חולק את נדרו אמרינן דודאי לבה"ב הקדיש אלמא אף דאיכא כאן אומדנא גדולה דסתמא דאינשי למזבח מקדשי מ"מ האי סברא דאין חולק את נדרו מפקיע מאומדנא. לפי"ז ה"נ כיון דכל הצדקות של הקופות נכתבו הכל בצואה אחת ובמעות רמב"ן בודאי כוונתו היתה בשביל קהל אשכנזים לחוד שוב אמרינן דודאי אין אדם חולק את נדרו ונדב הכל בענין אחד משא"כ לומר דמעות רמב"ן יהיה דוקא לקהל א' וגמ"ח ובק"ח לשני הקהלות דהרי אפשר דהוא בכלל חולק את נדרו אך לא מצאתי סברא זו דאין חולק את נדרו לענין צדקה:
וקצת מוכח דלא אמרינן כן בש"ד ועיי' בר"ש פ"ד דתרומות מ"ב וכן הוא בפי' הרע"ב בדין פועל חבר שעושה אצל בעה"ב ע"ה וראה איך שבעה"ב נתן סאה תבואה ללוי וסאה לעני אף דנתן להם סתמא מ"מ לא אמרינן דודאי כל הסאה שנתן להם היתה הכל לשם מעשר ויהיה מותר לאכול מהתבואה עד שמנה סאין אלא אמרינן דרק עד כדי סעודתן נתן לשם מעשר ותו לא והשאר לשם מחנה נתן להם ע"ש. והא מעשר עני בכלל צדקה הוא וגם תרומה ומעשר כתבו התוס' ביבמות דף צ"ג דיש בהם משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי דאף דנתן להם הסאין סתמא אמרינן דבדעתו היתה לחלק מהם קצת למעשר עני וקצת למחנה או כה"ג אע"כ מוכת דדוקא לענין מזבח וקדשי בה"ב אמרינן כן גם בלאו הכי לא דמי להתם מכמה טעמים:
אך מה שאני מסתפק עוד בזה הוא ע"פ מה דאמרינן ביבמות דף ל"ט ביבם וספק בנכסי סבא דהיבם ודאי והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולפי מה שביאר שם הריצב"א בתוס' דכל היכא דהצד השני מודה ג"כ דזה הוא יורש ודאי במקצת אף דביתר הנכסים הוי ספק השקול בשניהם אפי"ה אמרינן דנקרא ודאי יורש בכל הנכסים ואמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי והטעם הוא כמו שביארו המפרשים דכאן איכא לזה תרתי למעליותא חדא דלטענתו מגיע לו הכל ואף לטענת חבירו עכ"פ מודה הוא שהוא יורש ופעמים שיכול לירש הכל. לפי"ז ה"נ הא לאשכנזים ודאי זיכה להם חלק כהמתנות שכ"מ שנתן אף לטענת הספרדים והם לא באו על חלקם רק בטענת ספק א"כ שוב אמרינן ג"כ דאין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בשעה"מ סי' קע"ה במצרן אחד ודאי והשני הוא ספק מצרן:
אך מה שיש לעיין עוד בזה הוא ע"פ מה שראיתי בזה בפסקי רקנטי דהאי דינא דתוספתא דנותנין למקום שרגיל לא נאמרה זאת רק בספר תורה דלשמיעה עבידה משא"כ בצדקה המתחלקת בעיר לא נאמרה זאת דמסתמא כוונתו לכל בני העיר אף לעניי בהכ"נ שאינו מתפלל שם וה"נ כיון דבעת הצואה ובעת שמסר המעות ליד השליש היה אז קופה אחת לצדקות הללו והכל נותנין ומנדבין למקום אחד וא"כ ע"כ כוונתו היתה אז סתם לכל אנשי הקופה בכלל:
והנה המנדב מסר אז באנק צעטיל על סך שני אלפים רו"כ ואמר שמהריוח יתנו בכל שנה לצדקות הללו וידוע היא פלוגתת הראשונים אי מהני קנין כה"ג כיון דהריוח עדיין לא בא לעולם ואף גוף לפירות נמי י"א דלא מהני בזה כיון דאין הפירות באין מגוף הקרקע כמו שביאר בזה הרשב"א בגיטין מ"ב ועיי' בתשובת אלשיך סי' ז' שדעתו נוטה דבמעות לא שייך גוף לפירות כיון שאינן באין מגוף המעות עצמן אכן מתשובת הרממ"ץ הובא בש"ך יו"ד סי' ר"ד משמע דמהני וכן מוכח משו"ת הרשב"א ח"ג סי' רצ"ג הובא ביו"ד סי' רנ"ט בראובן שהקדיש מנה וצוה לבניו שיקחו מזה קרקע ולחלק הריוח בכל שנה ועברו כמה שנים והבן לא קנה משמע התם שאם הי' מצוה זאת לאחרים בענין שאין הבן יכול לומר להם לאו בע"ד דידי את הי' הבן חייב לשלם ועיי' בתשובת רע"א סי' קמ"א אבל עכ"פ להלכה קיי"ל דמהני כדאיתא בח"מ סי' רי"ג אבל עכ"פ גוף לפירות בעינן לכ"ע גם קיי"ל דבסתם ודאי עשה והקנה באופן המועיל מטעם דבכדי לא עביד אינש כדאיתא בח"מ סי' קצ"ה ס' ה' וא"כ ה"נ ודאי הקנה כדין ובפרט שמסר הבילעט להשליש וזיכה ע"י לדברים הללו דאז זכו תיכף בהגוף ג"כ כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין וכיון דאז היתה קופה אחת לכלם וזיכה לקופה זו הרי ממילא זכו אז כל החבורה רק עתה כשנפרדו רוצין אנו לבטל מטעם ספק אומדנא דהא כל זאת הוא רק בגדר אומדנא כמו שכת' בסמוך והא קיי"ל דספק אומדנא אינו מבטל קנין ברור כמו שכתב הרא"ש ב"ב פ"ט סי' כ"א וה"נ דכוותא וידידי הרב הגאון רמ"ש מדינאבורג הביא ראי' מהא דב"ב קכ"ח האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת ובבנים הבאים לאחר מכאן ופליגי קדמאי אם נתמעטו הבנים מהו מי זכתה כהבנים שהיו בשעת מיתה או כמו שהיו בשעת הצואה אבל על מה שנעשה אחר מיתה לא משגחינן הרי אף דנשתנה אח"כ לא איכפת לן בזה ואזלינן בתר זמן הזכיה והכא נמי דכוותא והאריך בזה מ"מ אין ראיה כ"כ מזה די"ל דהתם הכל בלשון חליא כי קי"ל לחז"ל דכל האומר כהאי לישנא כוונתו דוקא על הבנים שהיו לו אז אבל לא ילפינן מזה לדוכתא אחריתא תדע דהרשב"ם שם ד"ה האומר וכו' כתב ע"ז דמיירי כאן דקיבלה אשתו עליה למחול כתובתה אי נמי לבר מכתובתה נתן לה עכ"ל והיינו דקשה לו להרשב"ם דהאיך יכול להפסידה כתובתה בלא דעתה וניחא ליה דמיירי שנתרצית בפירוש או דאמרינן דאפילו סתמא נמי כל דאומר לה כן דעתו דהוא לבר מכתובתה ולתירוץ השני הסכימו ג"כ הר"ן בשם הראב"ד ועוד ראשונים וכן סתם בש"ע אה"ע סי' ק"ח:
ויש להבין לפי"ז דאמאי היכא דאמר תנו מאתים זוז לאשתי דעת הרשב"ם התם בדף קל"א דאינו נוטלת המאתים זוז יתר על כתובתה רק רצה מאתים נוטלת רצה כתובתה נוטלת וגם בש"ע ח"מ לא הכריע בזה אי דנוטלת זאת יתר על כתובתה או לא ואמאי בכאן הכריע דסתמא דמלתא אמרי' דכונתו לבר מכתובתה ואף דכתבו הטעם משום דלישנא יתירא לטפויי אתי ע"כ אין זה עיקר הטעם דהא לקמן בד' קל"ח באומר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה פריך ומשום דאמרה כראוי לה נוטלן ומשני הא מני ר"ע היא דדריש לישנא יתירא ע"ש והשתא הא סוגיא זו דאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים היא קודמת ואי נימא דהתם נמי כר"ע אתי הי' להגמ' נמי לפרש כן ולוקמי כר"ע אע"כ דסוגי' התם בד' קכ"ח באמת אתי ככ"ע רק דתלי בלשון דכל האומר כהאי לישנא כוונתו לבר מכתובה וגם כוונתו על הבנים שהיו לו אז:
עוד התעורר מדברי המהרי"ט סי' מ"ה לענין ריבית בעובדא כזו שלא הקדיש רק הריוח שיעלה מהקרן וזה יתחלקו בכל שנה וכתב דמותר להלות אותן מעות בריבית מטעם כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא ואין מתחלקין רק לפי העת והזמן והמספר של העניים הלכך אין להם אלא לשעתן מה שנוטלין ונותנין בפיהם ולא בעלים מקרו לגוף המעות ע"ש לפי"ז ה"נ כיון דעיקר הזכיה הוא בעת החלוקה בהריוח ולא בהקרן והלכך הולכין הכל כפי מה שהוא אז ויזכו בני הקהלה שהוא רגיל בהם ומפלפל בזה מדברי הגמרא דנדרים מ"ח בנודר מבני העיר דאסור בדבר של בני העיר ומביצה ל"ט ולדעתי לא שייכי דברי המהרי"ט כאן דהוא לא מיירי רק לענין איסור ריבית וכוונתו הוא דכאן שהבעלים עצמן סילקו נפשן מכל המעות דהא מסרו אותן לאחרים בשביל עניים וגם להם לא הקנה מאומה בגוף המעות רק בהריות שיהי' אח"כ ממילא אין כאן בעלים מיוחדים והלכך לענין ריבית דמי זאת ממש למי שמלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי על ריבית בכדי ליתן הריבית לעניים שאין בזה שום איסור כלל כדאי' בגמ' ובש"ע סי' קס"ט וסי' ק"ע וה"נ כיון דאין המעות לא של הגבאי ולא של העניים וגם אין להם שום בעלים ואף אם יש בזה טובת הנאה לעניים הא הטובת הנאה ממילא קא אתי וכן ביאור דבריו בעצמו בח"א סי' קי"ז אבל מ"מ יכול להיות שטובת הנאה זו מתחלת תיכף בעת הצואה ובאמת להני דסברי דהמוכר לחבירו שטר שיש בו ריבית חל המכירה אף על הריבית שיהי' אח"כ אף דהריוח עדיין לא בא דהא מתחדש בכל יום עיי' בתשו' הרמב"ן שהובא בב"י ת"מ סי' ס"ו וכן במש"כ הרשב"א הובא בח"מ סי' ק"ד דהבע"ח המוקדם גובה ג"כ הריבית ואין הבע"ח מאוחר יכול לטעון הא לגבי הריבית שיעלה אח"כ הרי שטרי קודם ומבואר ממחברים שיש סברא דאף היכא דבידו לחזור ולפרוע תוך הזמן מ"מ כיון דעבר הזמן ולא פרע אמרינן דאגלאי מלתא דלמפרע נתחייב לו הריוח הכא נמי בדינא של המהרי"ט אם העניים המקבלים היו רוצים למכור הפרס שלהם מתחלת השנה קודם שעלה הריוח הי' ג"כ תל ע"ז המכירה מהשתא מטעם דהזכות טובת הנאה של הספק מתחלת מיד למקנה ע"י קנין הגוף רק שהוא בגדר תנאי שלא יקבלו רק בזמן ההוא אבל השעבוד מתחלת תיכף ובזה באמת משתנה דין ריבית מדין מודר הנאה בטובת הנאה כזו באמת אסורה היא במודר הנאה ומותרת היא לענין ריבית כיון דליכא כאן בעלים דהא בריבית לא נאסרה כ"א הטובה הבא מיד לוה למלוה ולא כה"ג לפי"ז הרי זכו הספרדים תיכף בחלקם ואחר פלפולו של הרב הגאון הנ"ל מסיק שנכון לעשות פשר בחלק של בק"ת ות"ת ולזה גם דעתי נוטה ועיי' במ"א סי' קנ"ג ובדברי הפוסקים שם בדין היכא שהמיעוט תובעין חלקם מהספרים שנדבו יחידים בבהכ"נ שיש סברא לומר דע"ד שיתחלקו לא נדבו וגם מי יכול לברר דעת המנדב הלכך כל כה"ג פשרה עדיפא וכן ראוי להורות גם הגאון רי"א מקאוונא אמר לי שכן הדעת נוטה ונכון לפשר: