אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן עז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן עז

סימן עו

נשאלתי מרב גדול אחד בשטר צוואה שנכתב בזה"ל בל המטלטלין והחפצים שייכים לפלוני אם גם מקומות ביהכ"נ בכלל זה משום ביון דדי היה לו לכתוב כל המטלטלים לחוד וכתב ג"כ חפצים אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתי או דילמא לא בא רק לרבות ספרים שאינם כ"כ בכלל מטלטלים עכ"ד:

תשובה הנה כת"ר קיצר בזה דאי מיירי שהמטלטלין והחפצים הם עדיין ברשות כל היורשים הא ידוע הוא מה שכתב הרשב"א בח"א בסי' ע"ר והובא בב"י סי' ס"א לדרוש לישנא יתירא אין בנו כת לדון בזה בדמיונות לדמות מילתא למילתא אלא במקום שאמרו דדנין לישנא יתירא אמרו ובמקום שלא אמרו לא ידעינן מה לדון בו והביא ראי' מהא דאמרינן ב"ב דף ס"ט האי מאן דזבין ארעא לחבירו צריך למכתב לי' קני לך דיקלין תאלין והוצין ואע"ג דאי לא כתב, לו הכי קני אפילו הכי שופרי דשטרא הוא ע"כ הרי דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי איזה דבר קאתי רק אמרינן דלשופרי דשטרי בעלמא הוא ע"ש. הן אמת שגדולי הראשונים חולקין בזה על הרשב"א כאשר יבואר אי"ה לקמן מ"מ הא הנכסים בחזקת היורשים קיימא וא"כ מי יכול להוציא מהמוחזק נגד ספיקא של הרשב"א וכן פסק להדיא הכנ"י סי' ק"א ע"ש ובוודאי שאלת כת"ר הוא באם האיש ההוא תפוס ועומד הוא בהנכסים ובזה בודאי צריכי עיונא:

והנה הרבה מהמחברים הקשו דברי הרשב"א אהדדי מכאן להתשובה שהביא הב"י משמו בסי' שט"ו דהתם מבואר מדבריו שגם אנן מדנפשין נמי דייקינן לישנא יתירא ע"ש ועוד מתשובות אחרות של הרשב"א דסתרי אהדדי:

וראיתי בנוב"י מהד"ת חלק אה"ע סי' ק' שמחלק בין אם הוא צריך לכתוב את התנאי רק שכתבו בלישנא יתירא בכפל מילות כיון שעכ"פ מוכרח הוא לכתוב התנאי רק שכתבו שני פעמים בזה לא דרשינן לישנא יתירא אבל היכא שאין צריך לכתוב התנאי כלל שהתנאי ממילא מובן והוא כותבו אמרינן דלטפויי קאתי ע"ש שהאריך בזה אבל מה אעשה כי לא הבנתי כלל דבריו בזה הלא עיקר הוכחת הרשב"א הוא מהא דב"ב ס"ט בכתב דיקלין והוצין והתם הא כתב דבר שלא היה צריך לכותבו כלל דהא בלאו הכי קונה הכל ואפילו הכי מבואר הוא מהגמ' דלא דייקינן בזה דלטפויי קאתי וכמדומה לי שזה גרם לו שלא עיין אז בגוף התשובה. והכנ"י תירץ דנפק"מ הוא בין להוציא או להחזיק דאם היתור לשון הוא בשביל מי שבא להוציא אזי מספיקא לא מוציאין מן המוחזק אלא דוקא בהני יתור לשון המוזכר בגמ' משום דלא ברירא לנו כ"כ אם בא לטפויי אי לא אבל אם הלישנא יתירא הוא בא לזכות להמוחזק אז בכל מקום סמכינן אנן על יתור הלשון ע"ש שמביא כן בשם הרדב"ז ח"א סי' פ"ז שכתב שתירוץ זה הוא המובחר שבכולם:

מיהו עדיין יש לדקדק ע"ז מדברי תשובות הרשב"א הובא בב"י ח"מ סי' שט"ו בראובן שהשכין ביתו לשמעון על זמן בנכייתא והתנה שאם לא ישלם לו בזמנו יש לו רשות לשמעון לתבוע חובו או לדור בו הוא וסייעתו או למשכנה או השכירה למי שירצה ועתה מת ראובן והניח יתומי' קטנים בענין שאין לו רשות לתבוע חובו עד שיגדלו והאפטרופוס טוען שאין לו רשות להשכיר רק לבעה"ב אחד שאין ב"ב יותר מב"ב של שמעון והשיב הרשב"א דכיון דהי' די לו לכתוב שיש לו רשות להשכיר ביתו ותו לא וכתב ג"כ למי שירצה דרשינן לישנא יתירא לטפויי אתי ומותר להשכיר אף למי שב"ב מרובים ע"ש והא התם קי"ל דמלוה על המשכון אין לו רק שעבוד וכל ספק שנופל בין הלוה והמלוה עבור המשכון בעל המשכון נקרא מוציא מחבירו כדאיתא בסי' ע"ב סעיף י"ז ומכש"כ במשכנתא של קרקע בודאי הבעלים נקראים מוחזקים כנגד המלוה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדאיתא להדיא בב"מ דף ק"י ובח"מ סי' שי"ז דאין המלוה נאמן בטענתו נגד הלוה אף שהמשכון ת"י משום דקרקע בחזקת בעלים קיימא הרי דאף להוציא נמי אמרינן דלישנא יתירא לטפויי קאתי וע"כ צ"ל אליבא דהכנ"י דמ"מ כיון שהמשכון הוא ת"י אף כה"ג נמי אמרינן לישנא יתירא לטפויי קאתי אמנם לדעתי נראה יותר שהרשב"א שם בתשובה לא סמיך על סברא זו לחוד רק על עוד הטעמים שכתב שם כדרך כל בעלי פרי התשובות הראשונים כידוע עיי' ש"ך ח"מ סי' ע"ב. וזה נראה עיקר למעיין שם אמנם דעת הר"ן ושאר גדולי הראשונים הובא בב"י שם בסי' רמ"ח וכן הוא בש"מ בב"מ דף מ"ט דמחלקים שם דעד כאן לא, אמרינן דלטפויי אתי אלא דוקא היכא דהלישנא יתירא הוא טובת המוכר משום דאי מספקא לן בלשון השטר באיזה ספק אז היה הדין נותן שהדין הוא עם המוכר משום דהוי מוקמינן החפץ בחזקת מרא קמא ואם כן למה הוסיף בלשון השטר דליכא למימר שהיה חושש אולי יתהווה לנו איזה ספק וכתב כן בשביל שופרא דשטרא כמו שכתב הרשב"ם הא לענין המוכר לא צריכין לזה דהא אם יהי' לנו איזה ספק יהי' הדין עם המוכר הילכך אמרינן דודאי לטפויי איזה דבר קאתי משא"כ אם התנאי הוא לטובת הלוקח לא אמרינן כלל דלטפויי קאתי רק דאמרינן דכתבו כדי לברר היטב משום חשש ב"ד טועין ואינו רק שופרא דשטר והיינו הא דב"ב דף ס"ט לענין הוצין דיקלין המבואר לעיל דהתם נמי הכתיבה לא באתה רק בשביל הלוקח עיין שם:

אמנם לפי"ז יש להבין עדיין במה יתרצו קושיית הרשב"א בסי' ע"ר שם שגם הוא הביא מתחילה תירוץ של הר"ן ומדחה זאת מהא דב"ב דף קל"ח באומר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובו כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ומקשינן ודילמא כראוי בחובו קאמר ומפרקינן הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירא והא התם להוציא מיד המוחזק הוא ואפילו הכי דרשינן לטפויי ע"ש ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבתי במקום אחר שיש חילוק בין אם הוא עוסק בתנאי ההוא ובדבר ההוא והוא מייפה אותו ג"כ כגון הא דאיתא בב"ב שם שכתב לו המוכר שמוכר לו דיקלין הוצין וכו' או כגון הא דמבואר בסי' ע"א שכתב הלוה להמלוה שיהי' נאמן עליו בלא שום שבועה קלה ותמורה וגלגול בעולם שכתבו הפוסקים שם נמי דלא מהני בזה היתור לשון מידי והיינו נמי מהאי טעמא משום דסתם קרקע הוא עם אילנות ג"כ כדאיתא שם בגמרא וכן סתם נאמנות הכוונה בלא שבועה הילכך כיון שהוא עוסק ומדבר עבור האילנות או עבור הנאמנות אז הדרך לייפות ליתר ביאור וגם מזדמן הוא כמה פעמים שהסופר כותב זאת מדעת עצמו בשביל יפוי המליצה כי בדבר שהוא עוסק בו הדרך הוא להאריך בזה ולבאר באר היטב בשביל אנשים הטועין כמו שכתב הרשב"ם שם דף ס"ט משא"כ אם נכתב בתוך השטר לשון מחודש שמתחילה לא דברנו מזה כלל או אם הוא באופן דלא שייך כלל זאת ליפוי הלשון בזה בודאי דייקינן לישנא יתירא אף להוציא מן המוחזק והיינו הא דב"ב דף קל"ח הנ"ל שהוא אומר ליתן לבע"ח כראוי לו דזה הלשון הוא אך למותר לגמרי משום דמה לי אם הוא ראוי לו או אינו ראוי לו דהא בין כך וכך צריך לשלם לו וגם מה יפוי לשון שייך בזה הילכך כל כה"ג דייקינן אנן לישנא יתירא דלטפויי קאתי:

וראיתי בספר נחל יצחק סי' ס"א שמביא ראי' דלאו בכל דוכתא אמר ר"ע דדייקינן לישנא יתירא מהירוש' נזיר דבגמרא דידן שם דף ז' איתא דאם אמר הריני נזיר שלשים יום ויום א' דאליבא דר"ע הוי נזיר שתים משום לישנא יתירא דהוי ליה לומר הריני נזיר שלשים ויום אחד והאי יום דקאמר לישנא יתירא הוא הילכך הוי נזיר שתים ואילו בירושלמי שם אמרי' דלר"ע לא הוי אלא נזיר אחת וקשה על הירושלמי מהמשנה דב"ב דר"ע הא דייק לישנא יתירא וא"כ אמאי אינו אלא נזיר אחת אלא ע"כ דלאו בכל מקום דייק לישנא יתירא והתם ראו חז"ל שאין ראוי לדרוש ע"כ ת"ד:

ולדעתי אין מזה ראי' משום דאי נימא דכוונתו להוכיח מהא דאמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד דזה הוא לישנא יתירא ואפ"ה אינו אלא נזיר אחת מזה בודאי אין שום ראי' כי הירוש' סובר דזה לא הוי כלל לישנא יתירא דהא אשכחן כה"ג כמה פעמים בקרא כמו ויהי בשלשים שנה וארבע מאות שנה ובמלכים כתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וכהנה רבות והילכך מאחר דקי"ל ספק נזירות להקל ממילא כיון שהוא ספק לנו אם כיון לנזירות יתירא או דתפס בלשונו לישנא דקרא בזה בודאי אזלינן לקולא כמו בכל ספק נזירות דהולכין להקל ובודאי כוונתו להביא ראי' מהא דקאמר התם ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד שר' ישמעאל אומר נזיר שתים ור"ע אימר נזיר אחת עד כאן והתם באמת לישנא יתירא הוא האי ועוד דקאמר ואפילו הכי לא הוי נזיר שתים לר"ע ופשוט הוא אמנם לדעתי גם מהא אין ראי' לדברי הרשב"א משום דזאת ידוע הוא מה שכתב הרשב"א בסי' ע"ר והריב"ש בסי' ר"ו דכי היכא דאמרינן לישנא יתירא לטפויי קאתי היכא דאיכא מה לרבות ה"ה דאמרינן נמי לישנא יתירא לגרועי קאתי כל היכא דליכא מה לרבות וכמו דמוכח בעירוכין שם דף י"ט באומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף היינו שרביט גדול ואם אמר מלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף היינו שרביט קטן ופריך ע"ז מברייתא ומשני הא מני ר"ע דדריש לישנא יתירא ופי' רש"י דדריש לישנא יתירא והיינו דלישנא יתירא לעולם לצורך הוא בא ע"ש ואם אין מה לרבות אז אמרינן דהוא בא לגרוע והכא נמי מגרע הוא ואז מועיל שרביט קטן. והנה בנזיר דף ח' ע"ב אמרינן אמר הריני נזיר ואחת מונה שתים ואם אמר גם הלשון ועוד מונה שלש נזירות אמר גם כן ושוב מונה ארבע נזירות ע"ש הרי להדיא דלשון ועוד הוא נזירות שלם נמצא אלו אמר הריני נזיר שלשים יום ועוד נתחייב ע"פ דין בשתי נזירות משום האי דאמר ועוד רק שסיים בדבריו ג"כ ואמר יום אחד וזה באמת ממש לישנא יתירא דאם כוונתו הי' לשתי נזירות והי' די לו במה שאמר הריני נזיר שלשים יום ועוד משום הכי אמרינן דר"ע דריש לישנא יתירא גם לגרועי היכא דליכא מה לרבות והכא נמי כיון דלרבות שלשה נזירות בודאי לא אתי דאין זה בכלל הלשון של יום אחד כיון שיש לצרפו עם השלשים יום ולומר שלשים וא' יום כדאיתא התם בגמ' וכיון דליכא מה לרבות והוא לישנא יתירא אמרינן אליבא דר"ע דע"כ בא לגרועי הלשון של ועוד שהוא משמע שתים ולומר שלא יהיה נזיר אלא אחת כמו דאמרינן התם בעירוכין שאם אמר הרי עלי זהב קומתי נותן חתיכת זהב עב כמו קומתו ואם אמר מלא קומתו אף שמשמע יותר מ"מ בא הלישנא יתירא לגרועי דכוונתו היתה על חתיכת זהב דקה והכא נמי דכוותא משא"כ למאן דלא דריש לישנא יתירא אמרינן התם דאף אם אמר מלא קומתו מ"מ לא בא לגרוע רק תלינן שלא דייק בלישנא שסובר שאין דרך בני אדם לדייק בלשונם כ"כ ותלינן שאמרן דרך שטות שלא בדקדוק ה"נ לר' ישמעאל דלא דייק לישנא יתירא אמרינן כיון שאמר ועוד נתחייב בשתי נזירות ומה שאמר יום אחד אמרינן דלא דייק בלישנא הוי ואין זה כלום ואמרינן דהאי גברא קרי לנזירות שלם יום אחד כדאמרינן התם בסוגי' דאם אמר יום אחד נתחייב בנזירות שלם:

ובזה אפשר לתרץ ג"כ קושיית התוס' בעירוכין שם י"ט ד"ה הוא דאמר כר"ע וכו' דהקשה שם האי ברייתא דמשמע מינה דלא דרשינן יתור לשון כמאן אתיא דהא לא אשכחן דפליגי רבנן בזה על ר"ע ע"ש ולפי מה שכתבתי ניחא דיכול להיות דברייתא אתיא כר' ישמעאל דירושלמי דלא דריש יתור לשון והנה מהב"י והרמ"א משמע שדעתם כדעת הר"ן והראשונים שגם אנן בקיאין בזה ודייקינן בכל מקום יתור לשין אם לא היכא דהלוקח בעצמו כותב דאז שייך הסברא שעשה כן מחמת חשש ב"ד טועין כיון שהוא צריך להוציא וראי' לזה דהא הב"י והד"מ סי' קמ"א כתבו והובא ג"כ בב"ש שם ס"ק נ"א דאם יש בידו הרשאה וכתוב בה דיכול לעשות שליח אזי אף על גב דלא כתוב בה בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דהא לא היה צריך לכתוב כלל שיכול לעשות שליח אחר דאף בלא כתיבה יכול לעשות שליח ודייקינן דע"כ לטפויי קאתי שיכול לעשות שליח אף בלא אונם ע"ש וקשה הא לרשב"א לא דייקינן לטפויי במה שלא הוזכר בגמ' אע"כ דדעת הב"י והד"מ והב"ש הוא כשיטת הר"ן והגדולים:

ובזה תרצתי נמי מה שהי' קשה לי מכבר על פי דברי הסמ"ע בסי' ע"א ס"ק ה' שמפרש שם בדברי הרשב"א דאף אם נתן לו נאמנות מ"מ אם יש לו מיגו דלא לוה נאמן לומר פרעתי במגו אף שהוא כנגד הנאמנות מ"מ נאמן בהאי מיגו דפרעתיך דלא כהש"ך שם ס"ק ד' דחושב זאת כמיגו במקום עדים אמנם דעת הסמ"ע שאין זאת כמיגו במקום עדים משום דאמרינן דסומך עצמו מעיקרא על המיגו כמו שכתב בסי' ק"ח ס"ק י"ז. וכן מוכרחין לומר לדעתו לקמן בסי' קל"ג סעי' ב' דאף אם אמר להנפקד אל תחזיר לי בעדים דנאמן במיגו דנאנסו שהקשה שם הש"ך הא הוי מיגו במקום עדים ומוכרחין אנו לומר ג"כ לדעתו דהיכא דהמיגו בידו לעולם אז אמרינן דהבטחתו והנאמנות שלו לא היה רק פטומי מילי בעלמא כמו שהאריך האו"ת שם בסי' ע"א וא"כ לפי דעתו קשה למה בסי' ק"ת סעי' ד' אמרינן דאם נתן לו נאמנות אפילו סתם אינו נאמן במיגו דנאנסו הא להסמ"ע היכא דהמיגו בידו לעולם אז לא מהני נאמנות סתם ותירצתי עפ"י דברי האו"ת בסי' ע"א ס"ק ב' שכתב שם דאם אין עדים בשעה שהבטיח לו הנאמנות רק שהלוה מודה בעצמו שהאמין לו עדיף יותר מאם היה עדים שהבטיח לו והטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם נאמר דיהי' נאמן במיגו א"כ לעולם יהי' לו מיגו דהא מיגו זו יש לו לעולם וא"כ למה התנה בכדי אלא ע"כ ששיעבד עצמו שלא יהי' נאמן לעולם ע"ש והנה מה שכתב משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה זה לא נראה לי חדא דהא רוב הפוסקים לא פסקו בזה כר' מאיר שסובר בעירוכין ד' ה' ובנזיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמו שפסק הרמב"ם בהלכות עירוכין ע"ש ועוד דהא דעת הריב"ש הובא בש"מ כתובות דף ע' דדוקא בהקדש או בנזיר שנקרא ג"כ קדוש ודמיא להקדש התם דוקא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה משא"כ בדוכתא אחריתא ע"ש. אמנם לפי מה שביארנו ניחא ע"פ סברתו ומטעם אחר והיינו דהא לפי דברי הראשונים היכא דהוא מיותר לגמרי ולא עסקו עדיין בזה הדבר אז לכ"ע דייקינן לישנא יתירא לפי זה ניחא משום דהסמ"ע לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכל מקום דאמרינן דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו צריך שבועה חמורה כמו אם היה טוען נאנסו ממש כמו שכתב בסי' רצ"ו עיי' שם בש"ך ס"ק ג' ובכמה דוכתא ועיין באו"ת בסי' פ"ב ס"ק קי"ב שדינו כדאורייתא ממש הן לענין היפוך שבועה והן לענין דנחתינן לנכסי' וליכא הבדל ביניהם כלל ע"ש לכך ניחא נמי בשטר כיס היכא דנותן לו נאמנות אינו נאמן במיגו דנאנסו משום דאמרינן לישנא יתירא לטפויי אתי דאל"כ למאי נתן לו הנאמנות דליכא למימר לענין שאם יכפור יתחייב לו שבועה דאורייתא ע"ז הא לשיטתו מהני השטר לחוד שנתן לו ואם כן למאי כתב לו נאמנות והוא ג"כ דבר שלא דברנו מזה עד כה אלא ע"כ לישנא יתירא לטפויי אתי שלא יהי' נאמן בשום מיגו כנלע"ד:

עוד ראיתי בספר נ"י שם מביא הפלוגתא דרבי יוחנן בן מתיא ב"מ ד' פ"ז דסובר דאם פוסק להפועלים מזונות ריבה להם מזונות ופי' רש"י כיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר נמצא רשב"ג דפליג התם ע"ז וסובר דאף אם פסק להם מזונות לא אמרינן דריבה להם ע"כ סובר דלא דרשינן לישנא יתירא הרי מבואר הוא שיש בזה פלוגתא דתנאי ולא כדמשמע מד' הרשב"ם והתוס' דאין בזה פלוגתא ע"ש ולדעתי משום הא לא אריא דהא לפי מה שביארו הר"ן והראשונים שיש חילוק בזה שאם היתיר לשון הוא לטובת מי שצריך להוציא אז לא דייקינן יתור לשון ואמרינן שהתנה כן בשביל האנשים הטועין בכדי שלא יהי' שום ערעור בדבר לפי זה ה"נ דהא איתא בב"מ ד' ע"ז דבכל ספק שהוא בין הבעה"ב והפועלים אזי הבעה"ב נקרא מוחזק ואמרינן המע"ה והובא ג"כ בש"ע סי' של"נ לכך לא אמרינן התם נמי דלטפויי קאתי דאמרינן דהא דהתנה הפועל אף שלא הי' צריך משום דחושש הוא להטועין כיון שצריך הוא להוציא ובזה ניחא נמי קושיית הט"ז שהקשה מלעיל סי' שט"ו דמבואר התם דדרשינן לישנא יתירא לטפויי אבל לפי מה שכתבתי ניחא ע"פ מה שמוכח מהכנ"י דבמשכנתא הוי המלוה מוחזק כאשר כתבתי לעיל לכך דרשינן שם לטפויי משא"כ בפועל דהוא בא להוציא לא אמרינן לטפויי קאתי נמצא לפי זה להלכה לדעת הרשב"א מצד הדין דייקינן לעולם יתור לשון ואין נפק"מ מי הוא המתנה אם המוחזק או מי שבא להוציא רק אנן לא בקיאין בדבר היטב ואין לנו לדון בדמיונות להוציא בזה ממון אבל אם תפס לא מוציאין מידו אבל לדעת שאר הראשונים דאפילו על פי דינא דגמ' לא דייקינן יתור לשון אלא אם הוא בא בשביל המוחזק נמצא לפי זה אם היתור לשון הי' בשביל מי שצריך להוציא אז לא מהני לו אפילו תפיסה משום כיון דעליו לא אמרו חז"ל מעולם דדייקינן יתור לשון כדי לטפויי ממילא הרי לא נולד לנו מעולם ספק שמא זכה וכיון שכן הרי לא שייך כאן תפיסה:

והנה הריב"ש בתשו' סי' ת"פ ור"ז חידש לנו דעד כאן לא דייקינן יתור לשון אלא במתחייב באיזה ענין וכותב אותו ומוסיף בו דברים שלא דיבר עדיין אותם אף שממילא מובן כמו הא דב"ב שאמר לו חוץ מאלו אף שממילא משויר מ"מ עדיין לא כתב אותם הילכך דרשינן לישנא יתירא לטפויי אבל בכותב וחוזר וכותב זה הדבר גופא בזה לא אמרינן לטפויי קאתי ע"ש שמביא ראי' לדבריו. וכן מביא דבריו הנב"י שם לפי זה בנ"ד אם היינו אומרין שלשון מטלטלין וחפצים יש להם פתרון אחד אז ודאי לא מהני תפיסתו דהא לשיט' הר"ן וש"פ בנ"ד בלאו הכי לא דייקינן יתור לשון משום כיון דהנכסים בחזקת כל היורשים קיימי בשוה והוא הוי המוציא ממילא לא דייקינן אצלו היתור לשון כלל ולא מהני התפיסה ואף לשיטת הרשב"א דמהני חפיסה מ"מ היינו דוקא מיתור לשון אבל לא בכפילת לשון ודמי כאלו כתב שני פעמים כל המטלטלים וכל המטלטלין שאז בודאי לא שייך יתור לשון כמו שפסק הריב"ש לפי זה כאן הא לא זכה התופס מיהו כ"ז אם הוא בא לזכות רק מחמת יתור הלשון אבל לדעתי בגוף הדבר לפי מה שכתב הסמ"ע בסי' רמ"א שלשון חפצים נופל על כל דבר ואפילו על מעות משום שהוא מלשון מה שלבו חפץ ובדרישה כתב שגם על קרקע שייך לשון חפץ כמו ארץ חפץ לפי זה אפשר שאף על ספרים שייך נמי לשון חפץ והש"ך בסי' רמ"ח מביא בשם המבי"ט שספרים אינם נכללים בלשון כל המטלטלים עיין שם מ"מ הרשד"ם בסי' ר"ג אינו מחליט זאת ונשאר בספק שאפשר שהוא בכלל מטלטלים אבל בלשון חפצים מאחר שהוא ע"ד חפצו של אדם לפ"ז לכאורה גם על ספרים שייך לשון חפץ אמנם מהירושלמי פ"ק דפאה והמד"ר בראשית פ' ל"ה לא משמע כן לפי מה שכתב הנימוקי יוסף ושארי ראשונים על הא דאיבעי ב"ב דף קנ"א אם ס"ת הוא בכלל נכסי כתבו דעיקר הספק הוא משום עוצם חשיבת של ס"ת מזהב ואבני בדולח הילכך משום הכי אפשר שאינו בכלל חפצים והתם בירושלמי איתא חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות חפציך אילו מצות ומע"ט אמבטן שלח לרבינו מרגלית אטימטן שלח לו חדא מזוזה וכו' אמר לו חפצי וחפציך לא ישוו בה ע"כ ממילא בנידן זה לסברת הראשונים דהיינו טעמא דס"ח אינו בכלל מטלטלין הוא משום חשיבות ולא הוי בכלל חפציך לפי"ז הא אפשר דספרים נמי אינם בכלל חפצים משום דזה אינו שייך אלא על חפצי אדם אבל לא על כתבי קודש כמו דדרשינן חפציך לא ישוו בה ואף שבכלל נכסי איתא ג"כ שאר כתבי הקודש כמו שכתבו הראשונים שם היינו משום דנכסי היא כולל יותר וצ"ע כעת אמנם בנ"ד נראה ודאי שזוכה בהספרים שתפס דמאחר דלשון חפצים הוא כולל יותר ממטלטלים דכולל אפילו מעות וחטים ושעורים לפי זה מה שכתב ג"כ חפצים אין זה כפילות הלשון דהא צריכין זאת בשביל לכלול גם מעות וחטים וכיון שאינו בכלל כפילות הלשון ממילא מה שכתב מטלטלין הרי הוא בכלל כל לישנא יתירא דהוכחנו לעיל דמהני בהו תפיסה לשיטת הרשב"א:

ועוד נראה לי בזה ע"פ מה שיש להבין החילוק בין ה דאמרינן לישנא יתירא לטפויי קאתי ובזה הא קיי"ל להלכה דאמרינן כן ואין חילוק בין אם הוא בע"פ או בכתב כדמוכח בב"ב דף ס"ד ובנזיר שם ויש סברא בראשונים דגם חכמים מודו לר"ע בזה ומה בין זה להא דר"מ בעירוכין דף ה' ובנזיר ובשאר דוכתא שהוא סובר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וחכמים חולקין עליו וסברי דאדם מוציא דבריו לבטלה ג"כ כדאיתא בעירוכין דף כ' ורוב הפוסקים פסקו דלא כר' מאיר ומ"ש זה מלישנא יתירא דקי"ל דדרשינן אותו ובפרט לפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ע' ע"ב בד"ה אלא דכל דצריך להוסיף דברים ולחדש מה שלא דברנו עליו כלל מתחילה בזה לא שייך כלל הסברא של אין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש וא"כ קשה אמאי פסקינן דדייקינן יתור לשון להוסיף אף ענין מחודש במה שלא דברנו בו עד כעת וגם אמאי התם לענין לישנא יתירא אין נפק"מ בין אם הוא בכתב או בעל פה ובהא דאין אדם מד"ל מוכח דאין זה אלא דוקא בע"פ וע"כ ההכרח הוא לחלק דעד כאן לא דייקינן יתור לשון אלא אם עוסק עבור זה הדבר ובעיקר הדבר התחייב נפשו במפורש רק שעל ידי היתור הלשון אנו רוצין להוסיף בזה הדבר עצמו עוד חיוב שהוא מענינו הילכך כיון שאין זה מחודש כל כך אמרינן דדייקינן יתור לשון שהוא בא לרבות איזה דבר מה שאין כן בהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מיירי שבא להתחייב ענין חדש לגמרי שלא עסקנו בדבר זה מעולם בזה כיון שהוא, דבר מחודש לגמרי חולקין החכמים וסברי דלא אמרינן כלל בזה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופשוט הוא נמצא לפי"ז יש להבין דהב"י בח"מ סי' רנ"ג כתב לענין שכ"מ שצוותה בזה"ל אני מניח לפלוני וכו' חושש התם אולי הכוונה שציותה לאחר להניח ומסיק כיון דאין ארם מוציא דבריו לבטלה אמרינן שבודאי בכדי לא הוית עבדה ע"ש. וא"כ הרי חזינן דדעת הב"י לפסוק כר"מ דאין אדמד"ל ודייקינן לשונו להוציא אף מן המוחזק דהא הנכסים בחזקת יורשים קיימא לפי"ז מכש"כ בלישנא יתירא שבזה הא ליכא פלוגתא בש"ס בפירוש ואפשר דלכ"ע אמרינן לישנא יתירא לטפויי הוא דאחי בודאי צריכין לדייק אף להוציא מן המוחזק והלא דעת הר"ן והראשונים הוא דלענין היכא שבא היתור לשון לזכות להמוציא אז לא אמרינן לטפויי קאתי ומכש"כ לענין אדם מד"ל שהוא גרע יותר מהסברא של לישנא יתירא וכו' ואמאי מהני כאן אף להוציא והיא קושיא גדולה לדעתי ואין לי לתרץ אם לא ע"פ הסברא שמצאתי בשו"מ ח"ג סי' ק"פ שכתב שם דלא אמרינן אין אדם מוציא ד"ל אלא דוקא היכא דדיבורו עביד מעשה כמו הקדש ונזיר או בשכ"מ שדבריו כתובים ומסורים דמי אבל בעלמא אדם מד"ל ולפי"ז היה ניחא קושייתי ג"כ לפי"ז בנ"ד נמי בהא דכתב וכל החפצים בודאי לא גרע זאת מהא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דפוסק הב"י דאמרינן כן הילכך בזה נמי מאחר דתפיס הספרים אין מוציאין מידו אבל במקומות ביהכ"נ ודאי לא זכה דהיתור לשון די להוסיף ספרים כנלע"ד אח"כ מצאתי בברה"ז סוף מסכת עירוכין שהתעורר ג"כ מהירושלמי דנזיר שהביא הנ"י ומחלק דהריני נזיר שלשים יום ויום אחד לא הוי יתור לשון ולא כתב טעם לזה ולפי מה שכתבתי לישנא דקרא הוא ואורחיה לאשתעויי כן:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה