שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן עו
נשאלתי בגזבר של קהל שקנה דבר בעד הקהל ונתאנה בפחות משתות אי גם בדידי' שייך לומר לתקוני שדרתיך ובטל המקח או דגזבר עדיף בזה משליח דעלמא:
תשובה הנה בכמה דברים מצינו שהגבאי עדיף מסתם שלית דעלמא ודין בעלים יש לו כמו בב"ק ד' ל"ו בההוא דתקע לחבירו שאמר ליתנו לעניים שכתב שם הרי"ף דזכו העניים ע"י מעמד שלשתן של הגבאי ואף דבעלמא לא הני מעמד שלשתן ע"י שליח של המקבל מ"מ הכא הגבאי נחשב בזה כהבעלים ממש. כדאיתא בח"מ סי' קכ"ו סעי' כ' ובש"ך שם ס"ק פ"ב ויותר מזה מוכת בירושלמי פ"ד דדמאי דאמרינן התם דר' רדיפה סובר דדוקא היכא דאי בעי הי' יכול לזכות לנפשו אז יכיל לזכות ג"כ בשביל חבירו אבל היכא דאינו יכול לזכות לנפשי' לא מצי זכי לאחרינא ופריך עלה מהא דתנינן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף והא ר"ע עשיר הי' ואינו יכול לזכות לנפשי' ומשני ר"ע עדיין הי' עני בעת ההיא ואיבעית אימא שאני ר"ע דפרנס של עניים הי' שהי' גבאי ע"ש הרי מבואר דאף דבאחר לא מהני זאת משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני כל היכא דליכא מיגו דזכי לנפשי' ואף היכא דעשה שליח נמי לא מהני כדאיתא בסי' ק"ה מ"מ בגבאי מהני. ומזה קשה לי על הנב"י מהד"ת בח"מ סי' נו"ן שכתב שם שכל שהנותן לא פירש ליתן זאת לעניים מיוחדים אז אין נפק"מ בין גבאי לאיש אחר משום דכל יתרון של הגבאי הוא משום דסתמא דמילתא אין מקפידין עליו ומחלק כפי רצונו והילכך אף מי שהוא אינו גבאי כל שמסרו לידו לחלק לעניים סתם אד כל מי שמסרו לידו דינו כגבאי ע"ש שהאריך בזה ולדעתי מהירושלמי שהבאתי מוכח להדיא להיפוך דהא כאן ר"ג נתן סתם לר"ע לחלקן לכל עניים אפילו הכי חזינן שיש חילוק בין גבאי קבוע לבין איש פרטי ולא אמרינן שבמסירה זו נעשה כעת לגבאי וזה הוא ראי' ברורה להאו"ת בסי' קכ"ו ס"ק ח' שם ע"ש:
והנה לענין משרתת אם היא יכולה להפריש חלה בלי רשות בעה"ב מצינו בזה פלוגתא, בין הפוסקים כי דעת התה"ד והובא ביו"ד סי' שכ"ו שהיא יכולה להפריש אף בלא רשות ויש סברא בפוסקים שאף היכא דאין העיסה מתקלקלת נמי יכולה להפריש משום דאמרינן דבודאי ניחא להו לבעלים אמנם הקצות בסי' רמ"ג הוכיח מהתוס' דנזיר ד' י"ב ומחידושי הרשב"א בנדרים דסברי דלא מהני משום דבתרומה לא מהני גילוי דעת דניחא אלא בעינן שליחות ממש דאמרינן דגזירת הכתוב הוא דבעינן שיעשה שליח ממש ולא מהני כאן מה שזה היא זכות לי ע"ש שהאריך ולדעתי יש ג"כ להביא ראי' לדבריו ממעילה לה ד' י"ח דאמרינן התם דבמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה דמה בתרומה בעינן דוקא שהשליח יעשה שליחותו דהא כתיב אתם ודרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אף במעילה נמי כן דבעינן שהשליח יעשה שליחותו של בעה"ב דוקא ע"ש ובדף כ"א אמרינן שאם מסר חפץ של הקדש ליד חש"ו והם עשו שליחותו נמי בעה"ב מעל ופריך הגמ' והא חש"ו לאו בני שליחות הם ותירצו דעשו זאת כמעטן של זיתים וכו' ור"ל דכיון דגילה דעתו להדיא שהוא רוצה בשליחות וגם נתקיים דבריו משו"ה מעל ע"ש היטב בתוס' ד"ה נחנו ע"ג קוף וכו' הרי מוכח מהגמרא דשליחות דמעילה מהני בהו גילוי דעתו לחוד אף דבתרומה בודאי לא מהני כה"ג כדאי' בפ"ק דתרומות אלמא דיותר קל נעשה שליח לענין מעילה מדנעשה שליח לענין תרומה ואף דעיקר דין שליחות של מעילה ילפינן מתרומה מ"מ בזה עדיף מעילה מתרומה כמו שהסביר לנו התוס' שם ע"ש ואפילו הכי לקמן ע"ב במשנה איתא דהמפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין ישתמש בהן מטעם דכיון שהמפקיד יודע דסתם שולחני צריך הוא למעות ולא צרר אותם אמרינן דסתמא דמילתא ניחא להו לבעלים שישתמש בהמעות הילכך אם הוציאן השולחני לא מעל ומפרש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה דמה דאמרינן כאן לא מעל היינו דאף הבעה"ב המפקיד נמי לא מעל דלא כרש"י והיינו משום דאף שיש כאן גילוי דעת שהוא מרוצה שישתמש בו השולחני מ"מ כיון שלא ציוה לו בפירוש להשתמש בו אין כאן דין שליחות הרי להדיא מבואר מהרמב"ם דאף דאיכא כאן גילוי דעת דניחא לו שישתמש בו השולחני דהא מהאי טעמא אין כאן משום גזל ואפילו הכי לענין מעילה אינו חייב וע"כ היינו טעמא משום דכיון דשליחות דמעילה ילפינן זאת משליחות דתרומה בעינן שיצוה בפירוש ולא מהני גילוי דעת לחוד לפי"ז מכש"כ בתרומה גופא בודאי בעינן דוקא שיצוה בפירוש ולא בגילוי דעת לחוד ואף בכמה דברים מצינו דשליחות דמעילה קל הוא משליחות דתרומה היינו משום דהתם איכא ריבוי דתמעול מעל מ"מ אבל מה דלא מהני במעילה בודאי לענין תרומה כש"כ דלא מהני דהא עיקר דין שליחות דמעילה מתרומה ילפינן ולחלק ולומר דגילוי דעת דמשרתת עדיפא מנ"ל זאת בלא ראי' ואדרבא לכאורה נראה הסברא להיפוך דהא התם איכא נמי הסברא דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולדעתי זה ראי' גדולה לשיטה זו:
ולפי"ז יש להבין האיך קיי"ל דהגזבר יכול להפריש תרומה ומעשר אף בלא דעת הבעלים כדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות דהא אין לומר משום גילוי דעת דניחא לי' הא לשיטה זו לא מהני גילוי דעת דהפרשת תרומה ואף במשרתת שדינה כפועל כמש"כ החוט השני סי' ל"ח נמי לא מהני וא"כ ע"כ צ"ל דגזבר שאני משום דדינו כבעה"ב ממש ואין לומר דהטעם הוא משום הפקר ב"ד שהפקירו התבואה לגבי הגזבר כמש"כ הר"ן בגיטין דף נ"ב בהא דאפטרופסין תורמין משל יתומים א"כ מה מביא שם הירושלמי ראי' מהא דגנב תרומה של הקדש ע"ש הא התם שאני שחכמים הפקירו לו התבואה אלא ע"כ דאין זה חילוק אלא עיקר הטעם הוא משום דגזבר דינו כהבעלים מיהו לשיטת הרשב"א בגיטין דף נ"ב מדאוריי' גם אפטרופסין תורמין שלא מדעת ואף להניח והאי דרשה דדרשינן שם אתם ולא אפטרופסין הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש לפי"ז הא אין ראי' מכאן לנידן דידן דהא מדאורייתא גם אפטרופסין תורמין אלמא דבזה ידן כיד היתומים דמי ואפי' הכי לענין אונאה אם נתאנו אף בפחות משתות נמי יכולין לומר להו לאתקוני שדרתיך כדאיתא בגמ' ובח"מ סי' רכ"ז סעי' ל"א ע"ש לפי"ז ה"ה בגזבר ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דבעלמא קי"ל שאם מסר החפץ לשליח ונאבד מהשליח והשליח נתייאש מהחפץ מ"מ כל שלא נתייאשו הבעלים עצמו לא הוי עדיין יאוש דיאוש השליח לא מהני נגד הבעלים ומה"ט פסקו הפוסקים דבס"ת של כרכים שנאבדה לא מהני יאוש של בני העיר אף אם נאבדה מכבר משום כיון דכרכים הוא חיישינן שמא יש אחד בסוף העולם שלא נתייאש ממנה עדיין ועיי' בפ"מ או"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ו ועיי' בנ"צ ח"מ סי' רנ"ט שכתב שם ג"כ בשם גדול אחד מחכמי א"י דיאוש של השליח לא מהני עיין שם ופשוט הוא ואילו לענין גזבר כתב הרשב"א בחולין דף קל"ט לענין עוף של בדק הבית שמרדה דאמרינן בגמרא כיון שמרדה פקעה קדושתה ממנה וכתב ע"ז הרשב"א וא"ת קדושה שבהם היכן הלכה ותירצו די"ל דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא שיעבוד ממון בעלמא הילכך כיון שנתייאש הגזבר מהם מחמת שמרדו הוי להו כהפקר ופקע ג"כ השיעבוד ממון שיש לגבוה עליה ע"ש הרי להדיא דגזבר דינן כבעלים ממש דאל"כ הא לאו כל כמיני' ביאוש דידהו להפסיד להבעלים דהא לתיקוני שדרתיך וכו':
והנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מכירה כתב שאם הגזבר קנה סחורה בעד הקדש בעד מעות לחוד בלא משיכה ואח"כ הוזל שיכול לחזור בו משום דאף דאמרינן דהקדש נקנה בכסף לחוד מ"מ כיון דבהדיוט יכול לחזור בו אמרינן לא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש ע"ש והקשו עליו הרשב"א והר"ן בפ"ק דקידושין והמ"מ והכ"מ שם מהא דקידושין דף כ"ט דאמרינן החם קנה חפץ מן הגזבר במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה ואין הקדש יכול לחזור בו משום דכיון דבהדיוט כה"ג איכא כאן מי שפרע אם חוזר בו לא אמרינן בזה לא יהי' כח הדיוט חמור ע"ש ואמאי כתב הרמב"ם שהגזבר יכול לחזור בו הא בהדיוט קאי במי שפרע ע"ש. וראיתי במשכ"י סי' מ"ז שתירץ זאת על פי דברי הגמ' בב"מ דף ע"ד דאמרינן התם דבקונה או מוכר ע"י שליח במעות לחוד ואח"כ חוזר בו המשלח ליכא כאן כלל הדין של מי שפרע משום דהשליח הא לא חזר בו והבעה"ב הא מצי לומר לתקוני שדרתיך וכו' הילכך ליכא כאן מי שפרע וכן הוא בח"מ סי' קפ"ב וקפ"ג והשתא ניחא משום דהרמב"ם אינו מפרש הגמ' דקידושין כמו שפירשו המפרשים שמיירי שקנה הדבר מהגזבר דבזה באמת כיון דהגזבר אינו רק כשליח כיון דכה"ג בהדיוט אין כאן מי שפרע משום דהבעלים יכולין לומר לתקוני שדרתיך והשליח הא אין רוצה לחזור הילכך בהקדש כה"ג היה ההקדש יכולין לחזור בו והיה צריך לשלם להם כיון דבהדיוט ליכא בזה מי שפרע אלא הרמב"ם מפרש דהגמ' דקידושין מיירי בלא גזבר רק שהעבה"ב המקדיש הוא בעצמו פדה הדבר שהקדישו מן ההקדש במנה וכיון דליכא כאן שליח הילכך שפיר קאמר הגמ' אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי משא"כ הרמב"ם מיירי דקנה הגזבר וכיון שהוא שליח הא בשליח ליכא מי שפרע משום דאומרין לו לתקוני שדרתיך וכו' הילכך קאמר שפיר דהקדש יכול לחזור בו מהאי סברא דלא יהי' כח הדיוט חמור משום דהא כה"ג בהדיוט ליכא מי שפרע ע"ש הרי להדיא מבואר מדבריו דגם בגזבר שייך האי סברא דלתקוני שדרתיך וכו' אמנם בעיקר הדברים שכתב לא נראה לי חדא דאין כוונת הגמ' הוא דבעינן דוקא שיהיה עכשיו עליו החיוב של מי שפרע אלא הכוונה הוא דהא באמת הקדש בין מן התורה ובין מדרבנן נקנה הוא בכסף משום דהא בהקדש ליכא התקנה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה רק שאנו באין להתיר להגזבר לחזור בו משום דכיון דבהדיוט יכולין לחזור אמרינן שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש ע"ז אמרינן כיון דמגוף הדין אין הגזבר יכול לחזור בו רק דכיון דבהדיוט יכולין לחזור אמרינן שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש ע"ז אמרינן כיון דמגוף הדין אין הגזבר יכול לחזור בו דהא קנה בכסף שהוא קנין גמור בהקדש רק שטענתו היא שלא יהי' גרע מהדיוט ע"ז אמרינן כיון דבהדיוט גופא החזרה לאו משנת חסידים היא דהא אסור לו לחזור ובעלמא חייב ע"ז מי שפרע ואף דבכאן פטור הא טעמא אחרינא איכא כאן כדאמרינן התם אבל מ"מ חזינן אנן דאיסור חזרה יש כאן וכיון שכן בהקדש מוקמינן אדינא שכסף קונה בו ואסור לחזור בו ופשוט הוא:
ועוד בר מן דין אני תמה על הגאון הזה אנא מצא זאת שהקונה ומוכר ע"י שליח לית בזה הדין של מי שפרע דהא עד כאן לא מצינו זאת בגמרא אלא דוקא כמו עובדא דהתם בב"מ דף ע"ב שהשליח עיות במה שלא התנה כשער הזול וכמו שפירש רש"י שם ובדבר עיות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו ע"כ משמע דוקא באם עיות בדבר שהיה בידו לתקן אבל אם עיות בדבר שלא היה בידו לתקן אז דין השליח ממש כדין של בעה"ב ומה שעשה עשה כמו דקי"ל בכל דוכתא דשלוחו של אדם הוא כמותו ואם בעה"ב או השליח חוזר בו אז צריך בעה"ב לקבל מי שפרע וכן כתב להדיא הרמב"ן בב"מ שם ועיי' בביאור הגר"א ביו"ד סוף סי' קע"ה לפי"ז ה"נ בקנה הגזבר במנה ואח"כ נתייקר ועמדו על מאתים או בהיפך הא בשעה שעשה השליחות לא עיות כלום רק אח"כ נשתנה השער ונתייקר בזה בודאי מה שעשה השליח קיים כמו בעשה הבעה"ב עצמו. ומה שכתב הטור בסי' קפ"ג שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל לא בין שליח למשלח ע"ש הא התם מיירי דהמשלח לא מסר לידו מעות שיקנה לו המקח רק שהשליח קנה בעד מעותיו עבור המשלח ועתה רוצה להחזיק לנפשו בזה בודאי לא שייך מי שפרע כיון דהמשלח לא נתן לו מעות הא אין לו במה לקנות וכן ביאר שם הפרישה ע"ש אבל בעלמא בודאי צריך המשלח לקבל עליו מי שפרע וכן כתב להדיא הנה"מ סי' קפ"ג ס"ק ה' הילכך אין לסמוך ע"ד בזה להלכה:
ומ"מ בעיקר הדין נראה לי יותר שגם בגזבר יכולין לומר לו לתקוני שדרתיך וכו' ויש להביא ראי' לזה מהירוש' דמעשרות ובזה נדחה נמי הראי' שהבאתי מדברי חדושי הרשב"א הנ"ל והוא דאיתא התם הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו או כל כה"ג שגומר כריותיו של חבירו למעשר שלא מדעת חבירו אי מהני זאת או לא פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל דר"י סובר דמהני ור"ל סובר דלא מהני ופריך ר"י לר"ל מהא דתנן בפ"ד דפאה מ"ח שאם הקדיש תבואה קודם המירוח ומכרן הגזבר ואחר כך פדאן פטור ממעשר משום דאימתי נתחייבו במעשר בעת המירוח ואז היו פטורין דהא היו ברשות הגזבר והשתא אי נימא כר"ל דמירוח של אחר שלא מדעתו לא מהני מידי הרי הכא נמי מירוח של הגזבר לאו כלום הוא ואמאי פטרינן לו ממעשר מטעם דבעת חובתן דהיינו המירוח היו פטורין הא עדיין לא נתחייבו מעולם ת"י הקדש דהא מירוח הגזבר לאו כלום הוא ומשני ר"ל שאני גזבר דכבעלים דמי ע"כ. והנה הרמב"ם בפ"ג דמעשר פוסק דמירוח או כל שאר הדברים הקובעין למעשר שנעשה ע"י אחרים שלא מדעת הבעה"ב מהני וכתב הר"ש בפ"ק דתלה וכן כתב הכ"מ שם והרדב"ז בביאורו להרמב"ם שם ושאר פוסקים דהטעם הוא משום שהוא פוסק כר"י ע"ש:
ויש להבין דהא מהירושלמי הזה ומפסקי הרמב"ם מבואר דגזבר דינו ממש כאיש אחר לגמרי דהא ילפינן דמירוח של אחר מהני מהא דמהני מירוח הגזבר אלמא דדינו לגמרי כאחר וקשה לי דהא איתא בירושלמי פ"ק דתרומות דבעי התם אם תרם מה שהוא אינו שלו וגם הוא אינו של חבירו כגון של הפקר אם תרומתו תרומה או לא ומקום הספק הוא אם הא דדרשינן כן תרימו אתם ולא התורם מה שאינו שלו דהכוונה הוא דוקא כל שהוא שאינו שלו אף אם גם הוא אינו של חבירו כגון של הפקר נמי אינו יכול לתרום ואם אח"כ זוכה בו צריך לחזור ולתרום או דהקרא אינו ממעט אלא מה שהוא של אחרים לגמרי אבל כל שהוא אינו של אחרים אף שהוא ג"כ אינו שלו יכול הוא להרים כן פי' שם הקרבן העדה ובעי למפשט מהא דתניא הגונב תרומה של הקדש ואכלו משלם שני חומשין וקרן א' וע"כ מי הוא המפריש את התרומה הגזבר דעליו מוטל החיוב של הפרשה והא גזבר לגבי הקדש כאחר דמי והוי כמו תורם את שאינו שלו ואמאי חל ע"ז שם תרומה אלא ע"כ כיון דאין כאן בעלים דהא הבעלים כיון שהקדישו יצא כבר מרשותם הוי כמפריש מה שהוא אינו שלו וגם אינו של חבירו וכה"ג חל התרומה אמר רב אידי בר אבין שאני גזבר דאינן כבעלים דמי ודלא כר' יוסי דאמר דגזבר כאחר הוא ע"כ בירושלמי והשתא לפי המבואר בירושלמי דפ"ה דמעשרות אליבא דר"י ובהרמב"ם פ"ג דמעשרות דאיש אחר דמי ממש לגזבר דכל היכא דמהני מירוח דהגזבר אז מהני ג"כ המירוח דאיש אחר א"כ תקשה לר' יוחנן ברייתא דתני ר' הושעיא על המשנה דהגונב תרומה של הקדש דמיירי בין בכהן שהקדיש תרומה ובין בהקדיש טבלו והגזבר הפריש תרומה ואפילו הכי חל ע"ז שם תרומה והרי לר"י דמשווה גזבר לאחר א"כ לפי"ז צריך להיות שגם אם איש אחר מפריש תרומה של חבירו שלא מדעתו נמי יהי' תרומה וזה הא בודאי אי אפשר דהא משנה שלמה הוא בפ"ק דתרומות דהמפריש תרומה של חבירו שלא מדעתו לא הוי תרומה ואף אם נדחק דר"י חולק על הא דתני ר' הושעיא וסובר דהמשנה בתרומה של הקדש לא משכחת לה אלא דוקא בכהן שהקדיש תרומתו אבל לא אם הקדיש טבל משום דאין הגזבר יכול לתרום מ"מ קשה האיך מייתי ר"י ראי' דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו מהני מהא דגזבר הממרח תבואה של הקדש הא יש לחלק כמו דמסתפק כאן בירושלמי משום דהקדש שאני דהוי כמו המפריש מה שהוא אינו שלו וגם אינו של חבירו:
וגם קשה לי האיך מתחלפות כ"כ הסוגיא של הירושלמי דפ"ה דמעשרות דהתם מוכח דבין ר"י ובין ר"ל שניהם אינם מחלקים בין תבואה של הקדש לבין תבואה של אחרים והכא בפ"ק דתרומות נשאר הירושלמי בבעי דלא איפשטא אם החורם מה שאינו שלו ולא של חבירו אם תרומתו תרומה ומדמה הכא התורם של הקדש להתירם מה שאינו שלו ולא להתורם את של חבירו והיינו מטעם דכיון דהקדיש הרי כבר יצא ג"כ מרשות הבעלים ויותר מזה קשה לי דהא מצינו לר' יוחנן גופא שהוא סובר דגזבר עדיף מאיש אחר והוא בפ"ק דמעשרות דאיתא החם שרב חסדא סובר שאם הפקיר שיבלים וחזר וזכה בהם או הקדיש שבלים ופדה אותם פטור ממעשר ור' יוחנן סובר דבהפקר פטור ובהקדש חייב ופריך התם מ"ש הפקר דפטור משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין הם א"ה הקדש נמי כיון דהקדיש הרי אינן ברשות של הבעה"ב וידך וידו שוין בו דהא לכולם אין להם חלק בו ומשני ר' יוחנן התם בהפקר יצא מידי בעלים משא"כ בהקדש לא יצא מרשות גזבר דהא בידו לפדותן או למוכרן הילכך כמו שיש להם בעלים דמי ע"ש הרי להדיא דאף לר"י גזבר עדיף מאיש אחר וא"כ האיך יליף ר"י כאן איש אחר לגמרי מגזבר וגם בעיקר הדבר קשה האיך ילפינן איש אחר מגזבר דהא בכמה דברים מצינו דיד גזבר דמי ממש ליד בעלים ועיי' במל"מ בפ"ו מהלכות מלוה שכתב שיד הגזבר עדיף יותר מיד האפטרופוס ע"ש ובאפטרופוס קיי"ל דתורמין בשביל היתומים ויש סברא דאף מדאורייתא תורמין וממרחין אפילו להניח ע"ש בחידושי הרשב"א ובתוס' במסכת שבת דף נ"ד וא"כ מה ראי' מייתי מגזבר לאחר ל' והילכך נראה דכוונת הירושלמי בפ"ב דמעשרות הוא כן משום דיש להבין עוד מה טעמא הוא דר"ל שסובר דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו לא מהני דהא לענין הפרשת תרומה עצמה אי לאו דכתיב אתם למעט התורם שלא מדעתו אז הוי אמרינן דהתורם אף שלא מדעתו נמי הוי תרומה והכא לענין מירוח הא ליכא קרא ע"ז למעט ואף דכתיב דיגונך הא בעינן למעט דיגון של נכרי וגם מה טעם הכובש או השולק שלא מדעת חבירו אמאי לא מהני הא מ"מ נגמרה מלאכתן למעשר הלכך נראה דטעמו של ר"ל הוא משום דמצי הבעלים לומר לא ניחא לי דאפסדינא משום דקודם המירוח הי' יכול להאכיל לבהמתו ופטור מן המעשר וכן קודם המירוח מותר היא באכילת ארעי ועכשיו נאסר הילכך מצי הבעל הכרי לומר לא ניחא לי בקביעותא של זה כי לאו כל כמיני' להפסיד אותי והוא ע"ד דאמרינן בעלמא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואף דהשתא קיימינן שאם מירוח הגזבר מהני כש"כ דפטור הוא ממעשר הא יכול ג"כ לומר לא ניחא לי דלפקעי ממצות תרומה ומעשר ולא דמי להפרשת תרומה שלא מדעתו דהתם הא לא אפסדי' מידי דכיון דכבר נתמרח הרי היא עומדת להפרשה הילכך אי לאו הקרא היינו אומרים דאף המפריש שלא מדעתו נמי הוי תרומה משא"כ במירוח הא מפסדי וסברא זו ממש אמר שם בירושלמי בפ"ד דמעשרות אליבא דר' יודן שמחלק בין הכובש או השולק שלא מדעת חבירו דלא מהני ואינו קובע למעשר ובין הממרח ומפרש הטעם משום דבכובש או שולק תמן אפשר לו שלא לכבוש ושלא לשלוק משום הכי לא מהני דהבעלים יכולין לומר לו אין אנו רוצין במכובשין משא"כ במירוח הא כל תבואה עומדת להתמרח אלמא עיקר הטעם הוא משום ניחותא דהבעלים רק דר"ל סובר יותר מזה דגם במירוח לא ניחא להו משום דמפסיד להו כמו שכתבנו אמנם ר' יוחנן סובר בזה כר' יודן דמירוח לא נקרא הפסד לבעלים דהא עומדת לכך:
והשתא מביא ר"י שפיר הראי' מהא דמהני מירוח של הגזבר משום דהשתא אי אפשר לחלק דגזבר שאני משום דנחשב כשליח דהקדש ודבעלים הא ז"א דכיון דאמרח דהיינו טעמא דלא מהני מירוח בלא רשות משום פסידא דבעלים נגעו בה הא כל כה"ג היכא דאיכא טענה דפסידא אף גזבר נמי לא מהני משום דכיון דלא עשה לו לזה שליח בפירוש מצי למימר לו לתקוני שדרתיך וכו' כמו בכל שליח דעלמא הילכך כיון דמהני מירוח של הגזבר ע"כ הטעם הוא דאין הבעלים מקפידין ע"ז א"כ לפי"ז ממילא מוכח דאף מירוח של אחר נמי מהני דהא כיון דלית לן קרא למיעוטא כמו בתרומה וגם קפידות הבעלים נמי אין כאן הילכך בודאי מהני מירוח של אחר נמי וע"ז קאמר לו ר"ל דלעולם מירוח קפידא הוא לבעלים רק גזבר שאני דנחשב כבעלים ממש הלכך לא שייך אצלו כלל לומר לתקוני שדרתיך משא"כ באיש אחר לא מהני מהאי טעמא דעיות הוא והשתא מתורץ הכל נמצא מבואר לכאורה דהאי סברא אי בגזבר יש ג"כ הטענה דלתקוני שדרתיך אי לא תלי בפלוגתא דר"י ור"ל וכיון דהרמב"ם פוסק כר"י ממילא מבואר דגם בגזבר נמי יכול לומר לו לתקוני שדרתיך וכו' והשתא גם מחידושי הרשב"א שהבאתי נמי אין ראי' לנידן דידן משום דהא באמת היה יכול הרשב"א לתרץ קושייתו בקיצור דהא מבואר בב"מ דף כ"ב דבזוטו של ים או בשלוליתא דנהר היכא דאבד ממנו לגמרי בזה לא שייך כלל הדין של יאוש שלא מדעת משום דנעשה כהפקר והתורה התירתו כדאיתא התם והכא נמי כיון שמרדה ואבודה ממנו ומכל אדם הרי היא נעשה הפקר ואף אם הבעלים אומרים שאינם מייאשי הא נמי לא מהני כדאיתא החם והילכך ממילא אף בלא יאוש של הגזבר נמי כיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה והא דתלי הרשב"א הטעם משום יאוש דהגזבר היינו אפילו אם נאמר דזה לא דמי כ"כ להפקר דזוטו של ים מ"מ הא איכא כאן ג"כ יאוש של הגזבר והנה בעל המימרא שם בחולין בהא כיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה הוא ר"ל ור"ל לשיטתו כיון דסובר בירושלמי דגזבר כבעלים דמי שפיר כתב הרשב"א אליבי' דהטעם הוא משום דע"י יאוש של הגזבר יצא מרשות הקדש משא"כ לרב ם ש אף שהוא סובר ג"כ האי סברא דכיון דמרדה פקעה קדושתה ממנה או אף לדידן דלא קי"ל כר"ל דגזבר דינן כבעלים מ"מ הא לדידן נמי ניחא מטעמא דכתיבא דכיון דמרדה דינן ממילא כהפקר ואף בלא יאוש נמי פקע מדידהו רשות הקדש לפי"ז הא גם מדברי הרשב"א נמי אין ראי' לדברינו הילכך נראה עיקר דהקהל יכולין לומר לו לתקוני שדרתיך וגם מדברי הגאון בעל הפלאה בקידושין דף כ"ט נמי מבואר שסובר דגם בגזבר איכא האי טענה דלתקוני שדרתיך וכו' ועיי' במעילה דף י"ג בהקדיש בור ונתמלא מים דאמרינן דמועל בו ולא במה שבתוכו שהקשה שם התוס' דליקנו הקדש המים מתורת חצר ותירצו דכיון דחצר מתורת יד אתרבאי ואין יד להקדש והקשה שם התוי"ט דליקנו מתורת שליחות דהא גם בהקדש יש דין שלית ותירץ כיון דהגזבר רק דין שלית יש לו אינו יכול לקנות להקדש ע"י חצירו ע"ש ועיי' בנה"מ בסי' ר' מה שתירץ בזה מכל זאת מבואר דגם גזבר אין דינו רק כשליח בעלמא דהא בבעלים מהני אף כה"ג עיי' בר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב כנלע"ד: