אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן עה

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן עה

סימן עד

שאלה בראובן שמסחרו בעיירות וכל זמן שהי' נצרך מעות היה מקבל משמעון לזמן והי' נותן לו עבור זאת ריוח קצוב מחמת שלא ידע כי יש בזה איסור גמור ובתוך כך קיבל שמעון מראובן בעד המעות שקצב עמו סחורה מחנותו. ועכשיו כאשר נודע לו שהוא איסור דאורייתא רוצה שמעון להחזיר לו הסחורה באמרו כי תנאי מפורש הי' שאם לא הי' צריך לקבל הריוח לא הי' לוקח הסחורה וגם שיחזיר לו הלואתו ואף שהוא עדיין בתוך הזמן מ"מ הא לא הלוה לו אלא אדעתי' דריוח וכיון שאין לו ריוח תובע להחזיר לו מעותיו:

תשובה גרסינן בב"מ דף ס"ה האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא ואגר לי' חצר דמתגרי בעשרה בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן ופריך בגמ' ולימא ליה כי אגרנא הכי דהוי משתרשא לי דהא בריוח בא לידי השתא כדאיגרא כ"ע הוא דאגרנא משום דאמר ליה סברת וקיבלת ע"כ הגמ'. והנה בגמ' אינו מבואר האיך מיירי או דאגר מיניה החצר סתמא או דמיירי אפילו שאמר לו בפירוש שהוא שוכר החצר בשנים עשר משום שברווחא בא לידו ואפי' ע"ז אומר ג"כ רבא דהא סברית וקיבלת או דוקא בסתמא מיירי רבא והנה גמ' זו לכאורה אינו מובן דהא באמת יש להבין טעמא דרבא בזה דאמר סברית וקיבלת ואמאי אינו נאמן לומר דעד כאן לא סבר וקיבל אלא בשעה שהי' לו ריוח וגם אינו צריך לשלם מכיסו משא"כ לשלם מכיסו יותר מהמקח בלא שום ריוח לא נתרצה וכסברת רב אתא מדיפתא ע"ש וכן מצאתי שהקשה כן המל"מ מפ"ח מהלכות מלוה ע"ש ואין לומר שסברת רבא הוא משום דאין אדם נאמן לומר שטעה היה בדין וסבר שלא יצטרך להחזיר הריבית משום דבזה אין אדם נאמן שלא ידע הדין ובדבר זה הארכתי לעיל זה אינו דהא איתא ביו"ד סי' רל"ב סעי' י' והוא מר"י דאם נשבע שלא יעשה דבר פלוני מפני שהי' סבר שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין זה איסור כ"כ לא חלה השבועה עליו דאמרינן דהוי שבועה בטעות וע"ש בט"ז דמשמע דאף היתר חכם נמי אינו צריך משום דהוא טעות גמור וגם בב"מ ד' ט"ו מבואר שם בתוס' לענין מקדש אחותו דבכל מקום דאיכא פלוגתא בגמ' אז אף שהדין הוא כאידך מ"מ יכול לטעון שטעה היה בדין ע"ש בתוס' ד"ה ונתן לו לשם מתנה וכו' וא"כ ה"נ הא איכא פלוגתא בגמ' דף ס"א אם ריבית קצוצה יוצא בדיינים אי לא ואמאי אינו נאמן הוא לומר שטועה הי' וסבר שאין יוצא בדיינין ואף שבעל המימרא הוא רבא ורבא גופא סבר דריבית קצוצה יוצא בדיינים מ"מ מה בכך הא כתבו התוס' דלכך לשמואל במוכר שדהו בשנת היובל עצמו סובר דהמעות חוזרים אף שבמקדש אחותו סובר שהוא מתנה משום דהתם אפשר לומר שטעה בדרב שאמר מכורה ויוצא ע"ש הרי להדיא שאף ששמואל גופא סובר באמת דאינו מכורה כלל מ"מ לא הוי המעות מתנה משום דאפשר דהמוכר טעה בדרב ה"נ לרבא אפשר לומר שטעה בדר' יוחנן דאמר דאין יוצא בדיינין:

והנה דעת הגאון הובא בטור ח"מ סוף סי' קנ"ד וז"ל ומה שטען שלא ידע שהי' לו למחות מהימנינן ליה ועוד אפילו לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכח מילתא דבטעות הוא הוי מחילה ע"כ והנה הטור והסמ"ע שם וגם ברמ"א ס"ק י' הביאו ג"כ דברי הגאון להלכה ומשמע שדעתם וג"כ כהגאון עיין שם לפי זה מוכח מדברי הגאון והפוסקים דטעות בדין לא מהני דלהוי מחילה בטעות אם לא דמוכת דטעה דהא כתב וז"ל ועוד אפילו אם טעה לא מהני ע"כ משמע דאף אם ידוע דטעה בדין נמי לא מהני ולפי סברת הגאון תרצתי נמי דברי מהרי"ק בשורש קכ"ט והובא באה"ע סי' קע"ז שפסק במי שהבטיח לזונה שבאם תזנה עמי ישא אותה אחר כך לאשה ועכשיו אינו רוצה שפטור אף מהקנס והבושת וכתב דאין זה מחילה בטעות דהא לא נתרצתה רק משום שהבטיח לישא אותה ז"א דכיון שנתרצה שנבעלה שלא ע"י קידושין גליא דעתה דלא איכפת לה בבושת ופגם ואמרי' דלא נתכוונה גם היא רק להנאת בעילה לחוד ע"ש. והקשה הבית מאיר בסי' קע"ז דבאמת אמאי לא הוי מחילה בטעות הא יכולה לומר דלא נתרצתה לבזות נפשה אלא בשביל הבטחת הנשואין וכדי לה בזיון זה כדי שישא אותה אבל בלאו הכי לא היתה מתרצת ואמאי תפסיד האתנן ולמה תגרע מכל זונה דעלמא שמחוייב ליתן לה האתנן ע"ש שהאריך בזה:

אבל לפי דעת הגאון ניחא דהא זה פשוט דהתחייבות הנשואין במה דהתחייב לישא אותה זאת בודאי לא חל עליו משום דהא אפילו באתנן גופא לא קנתה האתנן אלא א"כ עומדת בחצירה כדאיתא במסכת ע"ז דף ס"ג ובפרט הבטחת הנשואין דהוא רק קנין דברים בעלמא כדאי' בפוסקים ועיי"ש בב"מ והנה התה"ד בסי' שי"ז פוסק באומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה יהיב לי' ועיקר ראייתו מהא דב"ק דף צ"ב באומר לו שבור את כדי דחייב לשלם אלא א"כ אמר לו ע"מ לפטור וכתב שכן פסק הריב"א ורבינו אפרים וכן הובא בח"מ סי' רמ"ו וכן כתבו תלמידי הרשב"א ע"ש ובכתובות דף ל"ט איתא אמר רב נחמן משל דמפותה שהמפתה פטור לשלם את הצער למה הדבר דומה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי והיפטר וכתב שם התוס' דאע"ג דבעינן דוקא ע"מ לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי ע"כ נמצא לפי"ז בזונה אף שכתב הרא"ש בפ"ב דע"ז דהוא בכלל דבר שנותנין עליה שכר מ"מ אם היא התחילה או אפילו כל ששתקה קודם הביאה ולא תבעה את האתנן הא אינו חייב באתנן כמו שמוכח מדברי התוס' דכתובות שם משום דאמרינן דמחלה ונתרצתה בחנם רק שכאן אנו רוצין לחייבו משום דאמרינן מאחר שהתניתה על הנשואין ע"כ מסתמא דעתה שאם לא ישאנה ישלם לה הקנס ע"ז כתב המהרי"ק שפיר דז"א משום דאדרבא מאחר שע"פ הדין אין התנאי כלום דהא יכול לחזור בו ממילא הא התנאי דנשואין הוא בטל מאי אמרת היא לא ידעה מזה וסברה שהתנאי של הנשואין תנאי הא שיטת הגאון היא דכל דליכא הוכחה גמורה אין אדם נאמן לומר שטעה בדין היה והכא הא אין כאן הוכחה כלל דהא רוב נשים אינם מתרצות לזנות בשביל שישאנה אח"כ או כדי לקבל הקנס רק הפרוצות ביותר והן הא מתרצות בחנם ג"כ בשביל הנאות הבעילה הילכך מאתר שהוא ספק ממילא אינו מוכת הטעות וכל מחילה בטעות בעינן דוקא שיהי' מוכח לכך פטור מקנס ומהאתנן וברור הוא ומתורץ כל הקושי' של הב"מ שם ואין להקשות על הגאון מהא דבתי ערי חומה בשנת היובל עצמו דאמרינן דהמעות חוזרין משום דנותן לו בטעות דהתם שאני דהא הזכיר לו להדיא הסיבה מקודם שהוא נותן לו בשביל השדה וא"כ גילה דעתו שאין רצונו ליתן לו מתנה דהא אמר בפירוש שאינו נותן בשביל מתנה רק בשביל המכירה ומאחר שבטל הסיבה בטל המסובב ויותר טוב לנו לתלות בטעות שטעה בדין מלעקר לגמרי דבריו שגילה דעתו שאין רצונו ליתן מתנה. ולא דמי למקדש אחותו דאמרינן דהוא מתנה אף שגילה ג"כ דעתו שאין רצונו במתנה התם שאני שאין לנו לתלות בטעות כמו שאומר הגמ' אדם יודע שאין קידושין וכו' משא"כ היכא דאפשר לתלות בטעות לא עקרינן תנאי מפורש משא"כ בנידן דהגאון לא היה שם שום גילוי מילתא שאין רצונו ליתן במתנה דהא הניח לו סתמא להשתמש בחצירו הילכך אדרבא אמרינן סתמא למתנה איכוין ולא תלינן בטעות שאין הדרך לטעות. וכה"ג מחלק המהרי"ט בחלק אה"ע סי' ס"ג עיי' שם ונידן דמהרי"ק להא דמיא דהא לא הזכירה לו הקנס כלל:

לפי"ז הי' אפשר להסביר ג"כ קצת סברת רבא שסובר שאין דרך של בני אדם לקנות ביוקר משויה בשביל שבריוח בא לידו וכיון שהוא יודע שיש כאן אונאה ואפילו הכי קנה או שכר אמרינן דסבר וקיבל כדאמרינן כה"ג בב"ב ד' ע"ח ועיי' עוד מהרי"ק שרש קי"א ובש"ך סי' ע"ה ס"ק נ"ב ואף דאיכא כאן ג"כ סברא להיפוך דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא דאי לאו דקיבל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה וה"נ הא מצי למימר דאי הוי ידע שיצטרך להחזיר הריבית ולא יהי' לו הנאה ממנו לא הוי יהיב לי' היתרון מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ממילא אין כ"כ הוכחה שטעה וכל היכא דליכא הוכחה להדיא שטעה אינו נאמן לומר שטעה וכסברת הגאון מיהו עדיין לא אתי שפיר חדא דהא הסוגי' מיירי דאמר לו בפירוש דבהני זוזא דריביתא ממש הוא משכיר לו החצר וכמו שהביא הרמב"ם זאת בפ"ח מהלכות מלוה לפי"ז הא דמי ממש למקדש אחותו או למוכר שדהו בשנת היובל דהתם מודה הגאון שנאמן לומר שטעה בדין היה. ועוד דהא לכמה פוסקים מיירי רבא אף אם המלוה לא נתן עדיין בעד השכירות ואז הא אית לו מיגו דפרעתי אפ"ה מפקיעין ממנו שנים עשר עיי' במל"מ בפ"ת מהלכות מלוה ובזה הא אפילו הגאון מודה דכל דאית לי' מיגו אז אפילו במקום שאינו מוכח דטעה מ"מ נאמן לומר טעיתי במיגו וכן כתב שם להדיא הב"ת דבמגו גם הגאון מודה שנאמן ועיי' בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב:

ואף שבגמ' גופא אפשר לתרץ אליבא דרבא לפי מה שכתב האו"ת בסי' י"ז שרבא סובר דמחילה בטעות הוי מחילה אפילו היכא שעדיין לא מסר ליד חבירו והמעות עדיין בידו דהא רבא בב"מ ד' ס"ז מביא ראי' מאילונית דמשלם לה הכתובה אף שהמעות הם ת"י וגם סתמא מיירי אף היכא דאית ליה מיגו דפרעתי לפי"ז היה אפשר לומר דרבא לשיטתו שפיר קאמר סברית וקיבלת ואף שהיתה בטעות מ"מ מה בכך דהא לשיטתו מחילה בטעות הוי מחילה אף בכה"ג מ"מ בדברי הפוסקים בודאי אי אפשר לתרץ כן דהם סברי דמחילה בטעות לא הוי מחילה אלא דוקא אם מוסר ממש לידו של המקבל כדאיתא בח"מ סי' כ"ט וא"כ אמאי אמרינן ביו"ד סי' קע"ה דאף היכא דהמעות עדיין ביד המלוה מוציאין ממנו כל דמי השכירות משום האי סברא דסברית וקיבלת:

ועוד קשה לי דהא הסוגיא בהא דרבא ורב אתא מדיפתא ע"כ מיירי שאומר לו בפירוש דבהני זוזי דריביתא שהוא חייב לו הוא מקנה לו החפץ וכן הוא להדיא ברמב"ם ובש"ע בסי' קס"א וז"ל אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של ריבית ע"ש מבואר הוא דמיירי דהזכירו לו בפירוש שבאותו דינר של ריבית מוכרו או משכירו ובאמת מוכרת לומר כן דאל"כ לא הוי סבר רב אחא מדיפתא לומר ולימא לי' כי משתרשי לי' כדאגרי כ"ע קא אגרנא ע"ש. ואם נאמר דמיירי שקנה ממנו חפץ סתם בעד מקח זה ולא הזכירו כלום מהריבית א"כ מה טענה היא זו וכי אם הרויח ממנו פ"א נאמר שבשביל זאת ישלם לו יותר מכפי המקח ואף אם חשב כן מ"מ הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים ועיי' בחו"מ סי' צ"ט ופשוט הוא וא"כ לפי"ז יש להבין טעמא דרבא דהא מבואר בב"ק דף צ"ז בהסוגיא דהמלוה על המטבע וכו' דאם התנה עם חבירו לתת לו מטבע ידועה בעד סחורתו או בעד כל דבר ונפסל ע"י המלך או כיוצא בזה שהדין הוא שנותן לו מטבע שהתנה עמו עיי' שם בתוס' וברא"ש וא"כ ה"נ נימא מאחר שהקונה התנה בפירוש ואומר שהוא קונה החפץ הזה בעד הריבית אשר אני צריך לקבל ממך ואח"כ נפסלה שפסלוהו חכמים מחמת איסור הריבית א"כ ההפסד להמוכר שנתרצה על המטבע זו והגם כי בכאן לא שייך לומר דבשביל זאת יחזיק המלוה בהחפץ חנם משום דזה גופא הא אסור הוא משום ריבית אבל מ"מ לשלם מעות מכיסו בודאי לא נתתחיב רק יחזיר לו החפץ ודי בכך ולא לשלם בי"ב משום דהא לא נתחייב מעולם יותר:

ומחמת הקושיות הללו באמת היה מסתברא לפרש מימרא דרבא כמו שמפרש בו המבי"ט והפרישה ביו"ד בסי' קע"ה דכל הסוגיא מיירי שהחפץ שקנה ממנו אינו בעולם וגם העובדא דשכירות ע"כ מיירי שכבר דר בו והילכך לא עדיף זאת מכל אונאה ומקח טעות שבעולם דקי"ל דלאחר שנשתמש בהמקח שוב אינו יכול לטעון טענת אונאה או שמיירי שהוא אפילו עדיין בעין ולא השתמש בו רק שאיני רוצה לבטל המקח אלא שרוצה בפחות בטענה דאדעתא דהכי לא קניתי בזה אמרינן דגם הלוקח יכול לבטל המקח באמרו כי גם הוא לא מכר לו או השכירו רק במקח זה דוקא ביוקר אבל לא אם המקח הוא עדיין בעין והמוכר רוצה לחזור מהיוקר בזה הדין הוא עם המוכר מיהו רוב הפוסקים חולקים ע"ז וסברי אף אם החפץ שקנה הוא בעין וגם אינו מבקש ליתנו בפחות נמי חייב לשלם כפי מה שקנו או שכרו ממנו וכן כתב להדיא הריב"ש הובא בשערי דיעה שם שכתב להדיא דהיכא דלקח המלוה עבור הריבית חובו של הלוה ולא היה שוה כמו שלקחו והחוב הוא אפילו עדיין בעין אפילו הכי מחוייב המלוה לקבל ע"ש וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מאי טעמא דרבא בזה:

הילכך ע"כ צריכין אנו לומר כפי דברי המל"מ שם וז"ל עוד נראה לחלק בין הוסיף בדמים שאמר לו אם מעכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר שאז הדין הוא עם הלוקח שהמקח קיים רק שנותן לו בפחות ואין המוכר יכול לבטל המקח לבין נתייקר השער אחר הפסיקה דהלוקח יכול לבטל המקח והחילוק הוא דשאני הוסיף בדמי המקח בשביל המתנת המעות שהטענה שטוען המוכר דהתנה עמו שאם ישלם לו לאחר זמן יתן לו יותר זה הא הוי לו איסור הילכך אמרינן דלאו כל כמיני' לומר שאני לא מכרתי רק באיסור ומשו"ה אמרי' דהמקח קיים ונותן לו כשער של היתר משא"כ בפסק עד שלא יצא השער ואח"כ נתייקר השער דבשעת הפסיקה לא היה אסור משום דאפשר הוא שלא יתייקר השער ואח"כ כשנתיקר השער אומר שאינו רוצה לקנוח באיסור ומשו"ה בטל המקח. והשתא ניחא נמי בהאי עובדא דשכירות שסובר רבא דתריסר מפקינן מיני' משום דסביר וקיבל ולא מצי למימר דמשום דמשתרשי לי' רצה לקנות דכיון דטוען דאדעתא דאיסורא לא משגיחין בי' זה ת"ד ולפי זה מתורץ קושייתינו משום דזה דומה להא דאין אדם משים עצמו רשע דקיי"ל דאינו נאמן אפי' במיגו כדאי' בפ"ש דכתובות הכא נמי אינו נאמן אפי' במיגו לומר שכוונתו הי' דוקא באיסורא:

ונראה דאף להרמב"ם שסובר דאף במוכר ביוקר בשביל המתנת המעות יכול המוכר לבטל המכירה משום דאדעתא דהכי לא התנה אף שהלוקח רוצה לשלם כפי המקח ע"ש. וא"כ לכאורה אליבא דידי' אי אפשר לתרץ כפי סברת המל"מ שכתבתי מ"מ נ"ל דאפשר לומר שאף הרמב"ם סובר כן אלא שהוא מחלק דעד כאן לא אמרינן סברא זו אלא במקום דלא התנה בפירוש כגון בהא עובדא דשכר תצר בתריסר ואף שאמר בעד זוזי דריביתא מ"מ מפרשינן כוונתו שר"ל כפי שיווי של הריבית אשר הי' המדובר ביניהם ומפרשינן זאת כדי דלא לישווי נפשי' רשיעי משא"כ התם דאמר בפירוש אם מעכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר אז אף אם הוא מילתא דאיסורא מ"מ מה בכך הא חזינן שאין מקפיד על זה הילכך לא שייך דלא שוי' נפשיה רשיעה משום הכי כשאין חבירו מקיים בטל המקח:

ובזה ניחא נמי מה שפסקו הפוסקים דהמלוה חבירו לזמן על ריבית ואח"כ נודע להמלוה שאסור לו לקבל הריבית שיכול לתבוע מעותיו תוך הזמן משום דאמרי' דאדעתא להלוותו בחנם לא נתרצה עיי' בחו"ד סי' קס"א ס"ק ה' ולא אמרינן כיון דמילתא דאיסורא הוא אינו נאמן לומר שהפסיקה היתה באיסור היינו נמי משום שהתנה בפירוש כן יש ליישב דברי הרמב"ם לפי סברת המל"מ לפי"ז בנ"ד נמי אם הי' אומר לו בפירוש אני קונה זאת בשביל הריבית ומאחר שמשתרשא לי אין אני מקפיד על היוקר אז בודאי לדעת הרמב"ם לא הי' מפקיעין ממנו אלא כפי שיווי המקח וע"ז לא היה אומר רבא סברית וקיבלת כיון שהתנה בפירוש ורבא מיירי בסתמא אמנם לשיטת הראשונים כפי המבואר שם דדעתם דאף אם אמר להדיא אם עכשיו בפחות ואם לאחר זמן ביותר מ"מ אין המוכר יכול לבטל המקח ולפי סברת המל"מ הטעם הוא משום דאמרינן דבודאי לא הי' כוונתו על פסיקא דאיסורא הילכך לאו כל כמיניה בזה משום דלא מצי משוי' נפשי' רשע לפי"ז הכא נמי אף אם אמר בפירוש שבשביל שברווחא בא לידו לכך הוא לוקח ביותר מ"מ ג"כ לא הי' יכול לבטל המקח וברור הוא נמצא שבדין זה הוא פלוגתא בין הרמב"ם והפוסקים אלא שלפי זאת צריכין אנו להבין לפי מה שהכריעו הפוסקים בשיטת רבינו האי והרשב"א והטור וש"פ דבמוכר ביותר משוויו מחמת המתנת המעות שאף שאם בא בסוף הזמן שקבע ונודע לו שאסור לו לקבל יותר מהמקח מ"מ אינו יכול לבטל המקח לאפוקי מדעת הרמב"ם מ"מ בזה שווים כל הפוסקים שזה דוקא אם המתין עד סוף הזמן אבל אם נודע לו תיכף שאסור לו לקבל כפי היוקר יכול לכוף את הלוקח שישלם לו המעות כמו ששוה עכשיו מיד או יחזיר לו המקח עיי' במחנה אפרים הלכות מלוה סי' ל"ז וקשה אמאי הא לשיטתם במילתא דאיסורא לאו כל כמיני' לומר שדעתו היתה לפסוק באיסור הילכך ע"כ צריכין אנו לומר כי עד כאן לא אמרינן סברא זו אלא במקום שחבירו רוצה ליתן לו כפי השער של המקח והוא רוצה יותר מכפי השער מחמת התנאי של ריבית אבל אם הוא רוצה כפי המקח כגון אם בא בתחילת הזמן ומבקש המעות כפי השער או אם לוה לזמן על דעת הריבית ואח"כ כשנודע לו שאסור לו לקבל מבקש המעות ואינו רוצה להחזיק אצלו מעותיו בחנם בזה אמרינן מאחר שאינו מבקש יותר מכפי הדין אז נאמן לומר שמה שמכר לו או הלוה לו היה דוקא בשביל הריבית אף שהוא מילתא דאיסורא ודוקא לבטל כל המקח ולומר אלו הייתי יודע שאסור לו לקבל הרבית לא הייתי מוכר בזה לאו כל כמיני' ואם הלוקח רוצה לשלם לו תיכף כפי המקח אז הדין עם הלוקח אף אם התנה בפירו' שהוא מוכר לו דוקא ביוקר שישלם לו מכאן עד שלשים יום מ"מ יכול הלוקח לקיים המקח ואם רוצה משלם לו כדהשתא משום דהא קי"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כדאיתא בפוסקים נמצא לפי זה בנ"ד אף אם מכר לו ביותר משויו מ"מ יש חילוק בזה שאם התנה בפירוש שהוא עושה כן בשביל הריבית משום דמשתרשי לי' אז יכול לבטל המקח אבל אם לא מכר לו רק כפי המקח שבשוק רק שרוצה עכשיו לבטל המקח בטענה שאם היה יודע שאסור לו לקבל הריבית לא היה קונה כלל בזה לאו כל כמיניה אף שהיה מפורש שהוא קונה זאת בשביל הריבית כנלע"ד:

ולענין הטענה השני' שטוען ראובן להחזיר לו המעות באמרו שלא הלוה לו אלא ע"ד שישלם לו הריוח וכיון שעכשיו אין לו הריוח אדעתא דהכי לא הלוה לו הנה בזה כל הנביאים התנבאו בסגנון אחד שיכול תיכף לתבוע המעות עיי' במל"מ פ"ח ממלוה ובמ"א הלכות מלוה סי' ל"ז ובתו"ד סי' קס"א ואף דבכל מקום קי"ל דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאי בטל והמעשה קיים וה"נ תנאי של נתינות הריבית הוא תנאי דאיסורא מ"מ כל זה אם התנאי בא מעלמא משא"כ אם ניתן לו זה בעד זה כל שאינו נותן לו אותו הדבר אף שאיני ניתן לו מחמת שהוא אסור מ"מ המעשה בטל עיי' בדבריהם ואף כי לדידי צ"ע בזה משום דהא לכאורה יש לדמות זאת להא דמבואר בב"מ ד' ע"ט בספינה זו ויין זה ונטבע הספינה בחצי הדרך דקי"ל אם השוכר נתן כבר השכר אז אינו חייב להחזירו ואם עדיין לא נתן לא יתן אפילו על הדרך שהלך והיינו משום כיון דשניהם אינם יכולים לקיים התנאי אז יכול המוחזק לומר לשאינו מוחזק קיים אתה תנאך מקודם ואז גם אני אקיים ג"כ אחרי כן וכיון שאינו יכול לקיים מפסיד לפ"ז ה"נ מצי המוחזק לומר לשאינו מוחזק קיים אתה תנאך וקבל ממני הריבית ואז גם אני מוכן לקיים תנאי שלי ואף כי אין אתה רשאי ומן השמים עכבתך מה לי בזה ומה לי אם העיכוב הוא מטביעת הספינה ומה לי אם העיכוב הוא מחמת החכמים שעכבו. ואף שכאן הוא מחזיק בספיקא בממון של חבירו הא התם נמי מחזיק בכל השכירות אף שלא הלך רק חצי הדרך וגם לא עשה לו שום פעולה דהא מיירי ג"כ אף אם הוא באופן שגם מכאן צריך לשלם כל השכירות משלם כמו מביתו עיי' בפוסקים שם ולא מצאתי חילוק נכון לחלק ביניהם:

וראיתי בחו"ד סי' קס"א שמביא ראי' מפ"ב דע"ז ד' ס"ב באומר לה הרי לך טלה זה באתננך ואח"כ אינו רוצה לבא עליה דמחוייבת היא להחזיר לו הטלה אף דגוף הביאה הוא דבר איסור מ"מ לא הוי בכלל מתנה ע"מ שכתיב בתורה ע"ש וגם היא לא מצית לומר לו קיים תנאך ובעיל אלא צריכה להחזיר לו הטלה ע"ש ולא ידעתי האיך מצא דין זה בגמ' דע"ז הא לא מוזכר שם מזה כלל רק התם מיירי שנתן לה הטלה והוא מרוצה גם כעת לבוא עליה דהא קאי התם על הברייתא דתני נתן לה ואח"כ בא עליה אתננה מותר א"כ מיירי דהוא מרוצה בהתנאי ע"ש בסוגיא. ובהסברא שכתבתי נדחה נמי הראי' שהביא בספר באר יצחק סי' י"ד ממסכת ר"ה כ"ב גבי בייתוסים דבקשו להטעות החכמים ושכרו שם בני אדם בד' מאות זוז ואמרו לו מאתיים זוז נתונים לך במתנה ופי' רש"י שם דתהא רשאי לעכבן אעפ"י שלא השלמת תנאי שלך דיש רשות לב"ד להפקיר עכ"ל משמע דבלא הסברא של הפקר הי' צריך להחזיר אף שאסור להם לקיים התנאי והוי כמו מתנה על דבר איסור הרי מוכח אף שלא יכול לקיים התנאי מחמת האיסור מ"מ המעשה קיים ע"ש אבל לפי מה שכתבתי אין שום ראי' משם דהא התם הבייתוסים עדיין רוצים הם שיעשו השלוחים האיסור יכל העיכוב הוא מהשלוחים הילכך דמי זאת ליין זה וספינה סתם דאף אם לא נתן מחוייב הוא ליתן משא"כ בנ"ד כיון דשניהם אינם יכולים לקיים דמי ליין זה וספינה זו דאם נתן לא יחזיר ופשוט הוא:

ובאמת עיקר הדין מה שמביאים ראי' המ"א שם מהרמב"ם וש"פ אינו מוכרח כ"כ כי אפשר לפרש כוונת הרמב"ם במה שכתב או יחזיר לו ממכרו מידו אם הוא קיים ר"ל שתלוי ברצון הלוקח ע"ש ואם כה נאמר דדין זה דמי ליין זה וספינה זו דהמוחזק יכול לומר לשאינו מוחזק קיים תנאך ואז אקיים גם אני היה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דב"מ דמה טעמא דרבא דאמר סברית וקיבלת משום דהתם מיירי דהמלוה דהוא הקינה או השוכר את החצר בתריסר זוזי אינו רוצה לבטל המקח רק שהוא רוצה בפחות כי טענתו דמאחר דלא משתרשי לי' לא נתרצה בתריסר ואינו מוחזק בהמעות אז אפילו אם הי' תנאי מפורש והתנה ואמר מקודם שמה שהוא נתן תריסר הוא משום דברווחא בא לידו מ"מ יכול הלוה לומר קיים אתה תנאך ואז אקיים אני ודמי לספינה זו ויין זה אמנם בדברי הריב"ש בסי' קמ"ז הנ"ל לא משמע כן דהתם מיירי דנאבד החפץ שקנה בעד הריבית וא"כ בודאי רוצה לבטל המקח וגם המלוה מוחזק במעותיו ואפילו הכי מחוייב המלוה ליקח החפץ בע"כ וא"כ מוכרחים לתרץ כאשר כתבתי ראשונה וגם מי יחלוק על הגאונים המסכימים שהלוה מחוייב לשלם בתוך הזמן:

אמנם נראה דאפילו לדברי הגאונים האומרים דהמלוה יכול לתבוע מעותיו בתוך הזמן אחרי שנתברר לו שלא יקבל הריבית מ"מ בנידן דידן אינו יכול המלוה לתבוע מעותיו עד הזמן שקבע לו מתחילה משום דבאמת הא קיים הלוה התנאי ונתן לו הריבית ואף שהוא באיסור מ"מ מאחר דקי"ל במגרש את אשתו ואמר לה ע"מ שתאכל בשר חזיר דאם אכלה הוי גט כדאיתא בגיטין ד' פ"ד וא"כ ה"נ אף שהוא באיסור מ"מ הא תנאי באיסור הוי תנאי מאי אמרת כיון דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ לא נתן לו מידי דהא מחויב להחזיר מה שהלוה לו ז"א דהא אמרינן ב"ב ד' קל"ז שור נתון לך ע"מ שתחזירהו הקדישו והחזירו הרי זה מוחזר ואף שלא נתן לו כלום דהא מחוייב להחזירו להקדש מ"מ נחשב בחזרה זו לקיים התנאי ואף דהתם היינו משום דלא אמר לו לשון לי אמרינן דנתרצה שיחזיר מכל מקום זה גופא נקרא קיים התנאי דהא עשה כמו שאמר לו כמו שכתב שם רשב"ם ע"ש הלכך הכא נמי מאחר שאמר בלשונו שחתן לי הריבית הרי הוציא בלשונו לשון ריבית דהיא האיסור ונתרצה על האיסור א"כ ממילא כל שנתן לו הרי ג"כ קיים התנאי:

ואין להקשות מדברי הרשב"א והר"ן בסוכה והובא בב"י בסי' תרכ"ח בהא דאמרינן התם לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא דינוקא מיקני קני ואקנויי לא מקני והקשו והא איהו ע"מ להחזיר יהיב לו נמצא אם נימא דחזרת קטן לאו חזרה היא משום דלא מצי לחזור ולהקנות ממילא הא לא קיים הקטן התנאי ואז בטל המעשה וחוזר הלולב להנותן ע"ש מה שתירצו ולכאורה קשה מה זה קושי' הא איהו התנה עם הקטן גופא ע"מ שיחזור לו הקטן וא"כ הרי הוא נתרצה על חזרת הקטן כפי מה שהוא א"כ ממילא הקטן קנה הלולב דהא הקטן הוא קיים התנאי כפי המדובר ומ"מ הבעלים לא זכו משום דהקטן אינו יכול להקנות אבל מ"מ הוא קיים התנאי כמו דאמרינן הכא לענין ריבית ונראה דלא דמי דהא התם מאחר שהזכיר בלשונו לשון חזרה שיחזיר לו הלולב ממילא אמרינן דגם אם החזיר לו הקטן מ"מ בזה עדיין לא קיים התנאי כלל משום דזה לא נקרא חזרה ודמי כמו שזרק הקטן דלאו חזרה הוא משא"כ לענין ריבית באמת נקרא נתינה דהא מהאי טעמא נקנה החפץ בהריבית כמו מי שקונה במעות ממש כמו שכתב המל"מ שם והובא באבני מילואים בסי' כ"ח ס"ק כ"ב שהריבית באמת חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם דהא נתחייב נפשו רק שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יקח המלוה ומכש"כ לפי מה שהסכימו שאם אין הלוה תובע אינו מחוייב לשלם ואף אם מחזיר לו היינו שהוא מצוה בפני עצמה להחזירו משום וחי אחיך עמך אבל מ"מ קנה המלוה הריבית ממילא נתינה נקרא וקיים הלוה התנאי לכך אין המלוה יכול לתבוע עד הזמן ומ"מ החפץ אינו צריך להחזיר:

ולפי מה שכתבתי יש לפשוט הספיקא של הג"ת בשער מ"ו בנכרי שלוה מעות מישראל ואח"כ נתגייר שהדין הוא שאם זקף עליו במלוה הקרן עם הריבית אז אף אם זקפן עליו אחר שנתגייר מ"מ גובה הקרן והריבית מה שנתחייב מקודם שנתגייר כדי שלא יאמרו שבשביל מעותיו נתגייר כדאיתא בב"מ ד' ע"ה אבל מה שעלה אחר שנתגייר אינו גובה ונסתפק שם הג"ת סי' כ"א האיך הוא אם לא זקף במלוה רק הלוה לו מנה על שנה בתנאי שיתן לו מעה ריוח לכל חודש ושילם הריוח בעד כל השנה ובתוך הזמן נתגייר אי חייב לאהדורי לו מה שעלה אחר שנתגייר אי נימא כיון שכבר גבה קודם שנעשה יהודי אינו צריך להחזיר או לא ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי שכל שכבר קיבל המלוה הריבית אף שהוא באיסור וחייב להחזיר להלוה מ"מ אינו יכול שוב לתבוע שיחזיר לו הלואתו לפי"ז פשוט הוא שכאן כיון שכבר קיבל כל הריוח קודם שנתגייר אין צריך שוב להחזיר משום דהא קשה על הרמב"ם ושאר הפוסקים דמוכח להדיא מדבריהם שאם נשתהה החוב אחר שנתגייר גובה מה שעלה קודם שנתגייר ואינו גובה מה שעלה אחר שנתגייר ואמאי אינו גובה אף מה שיעלה אח"כ כמו שכתב שם הרא"ש דהא אכתי איכא החשש שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה וכן הקשה הגד"ת שם הילכך ע"כ צריכין לומר דהטעם הוא כמש"כ השה"מ בסי' קע"א דבכה"ג לא שייך לומר דבשביל מעותיו נתגייר זה דבודאי לא יאמרו משום דפשיטא דתיכף שנתגייר יכול המלוה לתבוע המעות ממנו דהא לא הלוהו אלא בשביל הריבית וכיון שאינו יכול ליקח הריבית ממילא יכול לתבוע מעותיו ע"ש נמצא דלפי מה שכתבנו דהיכא דנתן לו מתחילה כל הריוח שוב אף שחייב להחזירו מ"מ אינו יכול לתבוע ממנו המעות בתוך הזמן לפי"ז הכא נמי כיון שקיבל כל הריוח מהגר שוב אינו יכול לתבוע החוב בתוך הזמן לפי"ז אם נימא שצריך להחזיר לו הריוח שעלה אחר שנתגייר הא איכא שלא יאמרו בשביל מעותיו מה אמרת שאז יתחייב להחזיר המעות שהלוה זה אינו דהא כיון שנתן הריוח שוב אף שהמלוה חייב להחזירן מ"מ אינו יכול לתבוע שוב מעותיו הילכך כה"ג אפשר שגם הרמב"ם מודה שאין המלוה צריך להחזיר כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה