שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן עד
עוד להרב הנ"ל ע"ד מה שהשיג כת"ר במה שמבואר בדברי וז"ל ונראה לענ"ד להביא ראי' ברורה לדברינו מהא דאיתא בח"מ סי' קנ"ו סעי' ה' כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומנות היה שם במבוי אחד מבני אומן ולא מיחו בו וכו' ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות ובב"י שם כתב דהרמב"ם מפרש האיבעי ב"ב ד' כ"א דבר מבואה אבר מבואה אחריתא מהו מי מצי למימר בבן מבוי דידן לא מחינן אבל בך דלאו בן מבוי דידן את מחינן מטעם דאין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין או דלמא כיון דבלאו הכי יש במבוי זו אותה אומנות ואינם מוחין בו אמרינן דמסתמא לא איכפת להו בקול הנכנסין והיוצאין הלכך אפילו בבן מבוי אחר אינם יכולין למחות ואסיקנא בתיקו ומשום הכי לא מצי מעכבי ע"ש. ושם חזר ושנה דבריו דאם אחד מבני המבוי יש לו חנות אי מרחץ לדעת הרמב"ם יכול חבירו אפילו הוא בן מבוי אחר לעשות שם מרחץ או טחין שכל זמן שאינם רוצים למחות ביד הראשון אינם יכולים לעכב ביד זה ע"כ הרי חזינן דאפילו היכא דהנזק מזומן וביד בני המבוי למחות גם על הראשון כמבואר בב"י הנ"ל וגם ברמב"ם ושו"ע שם סעי' ד' דיש להם לעכב בכל עת ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין משום דהיזק זה כמו עשן ואבק הוא שאין להם חזקה וגם שייך בזה התעצמות בדין שיהיה להם אח"כ טורח לסלקו ואף שאין לו חזקה מ"מ דמי ממש לגפת וכדומה שג"כ אין לו חזקה ומ"מ אמרינן דשייך שם התעצמות בדין ואפ"ה אינם יכולים למחות ולעכב ביד השני כ"ז שאינם רוצים למחות ביד הראשון. ונידן דידן גמי דכוותי' ביון דהיום החצר פתוח ורבים בוקעין בו ואין לו היזק ראיה מחלונו של זה דס"ס בעי לאיצטנועי מבני רה"ר אינו יכול לעכב עליו כ"ז שאינו רוצה לגדור חצירו. ואפילו לדעת הפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דיכולים לעכב על השני כמבואר בב"י וברמ"א שם התם שאני דיש שם הוספת נכנסין ויוצאין מחמת השני כמבואר בד"מ שם ס"ק ג' וגם בסמ"ע שם וא"כ הוי להו הוספת היזק אבל בנ"ד שאין כאן הוספת היזק ראיה ע"י חלונו לכ"ע אינו יכול לעכב עליו וזו היא ראיה גדולה שאין עליה תשובה בע"ה ע"כ:
עוד כתב וז"ל ומה שהשיג מר על תשובת רעק"א הנ"ל שהחליט דבכ"מ שהספק הוא בעיקר הנזק אם הוא מזיק או דזה לא נקרא היזק אז מספיקא רשאי לסמוך וכ' מר דמחלוקת שנויה היא זו בין הרמב"ם להרא"ש כמובא בביאור הגר"א סי' קנ"ה ס"ק ח' וגם בס"ק נ"א בענין אם צריך ג"כ לסוד בסיד כותל בורו דהוא איבעי בגמרא ב"ב שם דלהרמב"ם בעינן תרווייהו משום דסובר דספק נזק היא ספיקא דאיסורא דאזלינן בו לחומרא והרא"ש סובר דזה נמי הוי בכלל ספק ממון דאזלינן בו לקולא להנתבע וכו' לענ"ד ש ניחא משום דמצינן למימר דרע"א יסבור כדעת המ"מ והב"י דהרמב"ם ז"ל ס"ל דנפשטה האיבעי דבאמת בתרווייהו בעינן הרחקה שלשה וגם סד בסיד אבל לא משים ספיקו כתב כן ע"כ בבאור הגר"א שם ס"ק כ"ו והא דכיבד וריבץ שאני כמבואר בתשו' הנ"ל ובאמת יש להבין דעת הגר"א בס"ק נ' למאי לא כתב כמו בס"ק כ"ו דנפשטה האיבעי להרמב"ם:
עוד כתב כת"ר ומ"ש מר עוד דאף להרא"ש אסור לכתחילה בסד לחוד ובעינן תרווייהו הרחקה וסד בסיד כמש"כ בקצה"ח ס"ק ז' אני אתפלא מאד על הקצוה"ח שנעלם ממני לפי שעה דברי הטור ס"ק י"ח שכ' אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א"צ טוח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק הרי מפורש בהדיא דלהרא"ש שרי לכתחילה בחד מהני:
עוד השיג עלי כת"ר וז"ל גם מ"ש מר בנ"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי רשאי לפתוח החלון אי לא ע"כ לכתחילה אסור לפתוח לדעת הרמב"ם דספק נזק הוי כמו ה ספק איסורא לענ"ד לא פגע ולא נגע הא דהרמב"ם לנ"ד דהתם שאני דשם הספק אם מזיקו ע"י הבור וכדומה ומכש"כ בהא דכיבוד וריבוץ דודאי יזיקנו אח"כ רק הספק אם לא חייבו אותו חכמים להרחיק בסומך מקודם אם כן מספיקא אין לו להזיק לחבירו משא"כ בנ"ד דהשתא אינו מזיקו כלל ובשעה שיגדור חצירו ויהיה שייך בזה היזק ראי' אז הוא מחוייב לסתום חלונו וכל עיקר טענת המערער הוא שאינו רוצה להתעצם עמו בדין א"כ איך נוכל לאסור עליו מהשתא הלא יאמר קים לי בנפשאי דלא אתעצם עמו בדין ואסלק החלון בעצמי בעת שיהיה היזק ראיה ומה שם מזיק שייך בזה האם אסור לאדם ללות מחבירו שמא לא ירצה לפורעו אחר כך ובדברינו ניחא הא דפסק הרמב"ם בהאיבעי דבר מבואה אבר מבואה אחרינא אי מצי לעכב לקולא דלא מצי מעכב וכנ"ל אף דהרמב"ם ס"ל ספק נזקין אסור וא"כ היאך הוא מזיק לבני המבוי מספק אלא ודאי כדאמרינן כיון דהשתא אינו מזיקן וכשימחו בהראשון יצא גם הוא מהמבוי בעצמו עכת"ד:
הנה לפי שיטת כת"ר כי לשכחה לא חיישינן אולי ישתכח הדבר ויטעון ששלו קודם א"כ בלאו הכי לק"מ לפי מה שחילק הסמ"ע בסי' קנ"ג ס"ק י"ג לענין זיז הבולט מגג של רעפים שאין לו חזקה ואינו יכול בעל החצר למחות למי שבא להוציא הזיז כיון שאינו משתמש בגגו דהא אינו עשוי רק בשביל קיום הכותל שהקשה הסמ"ע אמאי לא חיישינן לדינא ודיינא דלמא יצטרך בעל החצר לבנות שם כמו דאמרינן בסי' קנ"ד ותירץ דכאן הכל יודעים שדרך להניח לחבירו להאריך זיזו עד שיצטרך עכ"ל וע"כ כוונת' הוא דלא דמי לפותח חלון על חורבתו של חבירו דחיישינן התם משום דינא ודיינא היינו משום דהתם לא שייך לומר דרך קבוע הוא זאת להניח לפתוח חלון על חורבה של חבירו דהא אין זאת אלא דרך הזדמנות שנפל הבית כעת ונעשה חורבה ולא שייך ע"ז כלל לומר שהוא מנהג קבוע והכל יודעים משא"כ זיז על גג הוא דבר המצוי ושכיח ושייך לומר ע"ז שהכל יודעים שהדרך הוא להניח לחבירו עשות זיז ולא יביאו לידי דינא ודיינא כן הוא כוונת הסמ"ע:
ופשוט הוא לפי זה ה"נ בבר מבוי אחריתא כיון דלהרמב"ם אינו יכול לעכב עליו מצד הדין והמנהג ממילא הרי נתפרסם זה לחק קבוע שאינם יכולים לעכב עד שיסלקו האומנים גם מבני מבוי שלהם ממילא דמי ממש לזיז שאינם יכולים לעכב עליו מכח טענה של דינא ודיינא לפי"ז אין ראיה מדברי הרמב"ם דבר מבואה לענ"ד וברור הוא:
אך דברי הסמ"ע והט"ז גופא לא הבנתי כי הקושיא זו כבר תירץ הרשב"א בשו"ת אלף קמ"ד וחילק דעד כאן לא חיישינן לדינא ודיינא רק במקום שיש חשש אולי בין כך ובין כך עד שיעמידו בדין יוזק כגון בחלון משא"כ במקום דליכא למיחש להכי לא כגון בזיז דאינו מזיק לו בזה לא חיישינן ובחילוק זה הא יש לישב ג"כ קושית כת"ר. אלא אפילו אם נאמר דאין חוששין לשכחה וא"כ הא ליכא לחילק זה מ"מ נמי אין שום ראיה מדברי הרמב"ם תדע דאל"כ מה יענה בשיטת האלפסי שסובר דבכל מקום יכול לעכב עליו אף במשרה וירק ואינך אף שהוא עשה זאת ברשותו מ"מ יכול לעכב עליו משום דינא ודיינא או טענת חזקה וא"כ לדידיה אמאי במבוי אינו יכול לעכב אדרבא הכא גרע טפי דבבר מבוי אחריתא עושה ההיזק בשל חבירו והכא במבוי הא איכא נמי ג"כ כל הטעמים הנאמרים במשרה וירק ושאר מזיקים ואף אם נאמר דהאלפסי ודאזלי בשיטתיה יפרשו כאן בהא בעי דבר מבוי אבר מבוי אחריתא אי יכול לעכב או לא כפירוש רוב המפרשים דמטעם פיסוק חיותא מיירי דלא שייך זאת כלל להסברא של דינא ודיינא ע"ש בסוגיא מ"מ הלא דעת הש"ך שם כי בזה הכל מודים לדינו של הרמב"ם רק שהם חולקים בפירוש הגמרא ועוד כי ראיתי בבעל העטור אות מודעה בדף נ"ג שפוסק שם להדיא כאלפסי ורש"י במשרה וירק שיכול לעכב עליו ואפילו הכי שם גופא כתב וז"ל ומסקנא דוקא חצר שאין רופא ואומן אחר שיכול למחות מקול הנכנסין והיוצאין אבל מבוי שיש בהן בעלי אומנות אינו מעכב את שכינו לעשות רופא או אומן כדתניא כופין בני מבוי וכו' ולשכינו אינו כופה עכ"ל. והיינו ממש כשיטת הרמב"ם אבל באמת אין שייכות זאת כלל לנ"ד משום דהאי היזק של קול הנכנסין הא לא דמי לשאר היזקות הנאמרים שם כגון גפת וכיוצא בו דאיכא שם הפסד ממון ממש משא"כ הכא הא אינו עושה לו שום היזק בממונו וקול אין בו ממש ואי לאו דאמרו לן חז"ל דזאת הוי קפידא אנן מסברא דנפשי' לא הוי ידעינן זאת והלכך כל כה"ג אמרינן בזה דהם אמרו והם אמרו הם אמרו שיש קול שהוא קפידא ויש קול שאינו יכול להקפיד כגון היכא דבלאו הכי יש שם קול מזה המבוי עצמו שאז אינם יכולים לעכב אף על מבוי אחרת ואין זו שייכות כלל לדינא ודיינא כי כן הוא גוף הדין דכל כה"ג אין כאן קפידא כלל תדע דבסוגיא שם דף י"ח שסובר התם רבא שאסור לסמוך דבר המזיק אף שאין שם עדיין הנזק ופריך עליו מכמה משניות מדף כ"ה ומדף כ"ו ומרחיקין את הריחים מן השכב טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ע"ש ואמאי לא פריך מהמשנה הקודמת לזה מרחיקין את הסולם מן השובך טעמא דאיכא שובך הא ליכא שובך סמיך והגמ' דלג זאת ופריך מלקמן והיינו על כרחך משום דשובך לא הוי רק גרמא לחוד והלכך די לנו לאסור כשישנו השובך מזומן לפנינו אבל לא מעיקרא ולא חיישינן התם לדינא ודיינא כלל והיינו מטעם הנ"ל משום דלא מיירי אלא בדבר המזיק לממונו של חבירו ממש:
ועוד יש לתרץ קושית כת"ר ממבוי עפ"י מ"ש הנה"מ בסי' קנ"ה סעיף ט"ו בענין הכותש הריפות בתוך שלו וע"י כן מנדנד החצר של חבירו שכ' שם הרמ"א שאף אם עשה הריפות קודם שבנה זה החצר ג"כ צריך להרחיק אח"כ כיון שהוא מזיק בידים וכ' ע"ז הנה"מ ואין להקשות דהא כיון דצריך אח"כ להרחיק אמאי אין מעכב לכתחילה משום דינא ודיינא ותירץ דכאן יכול לסמוך לכתחלה ולא חיישינן לטענת דינא ודיינא משום דדוקא גבי גפת שמניח שם לקבע ותיכף כשמניח שה זה הוא התחלת ההיזק וא"כ יש חשש אולי כשירצה לסלק הזיקו לא יניח אותו עד שיבא אתו בדינא ודיינא משא"כ כאן שמחדש בכל יום בהכאות חדשות והכאות שעברו הלא כבר עברו ואינן מזיקן לו עוד ולא שייך כאן כלל סילק היזק רק שלא יתחיל לעשות עוד וא"כ בזה כדינא של עכשיו כך יהיה דינו אח"כ לכך יכול לסמוך ע"ש לפי זה הא דגרדי ורופא ואומן הוי ממש דכוותא דהא אין הבית של האומן או הגרדי גורם להיזק ועיקר גרם של ההיזק אינו נעשה אלא רק ע"י האומן עצמו שעושה אומנתו והא זאת בידו בכל עת שלא לעשות עוד בהאומנות הזאת ממילא הכא נמי כדינו של עכשיו כך יהיה דינו אח"כ וזה תירוץ נכון (אמנם דברי הנה"מ צ"ע דהא שיטתו לעיל דכל שהוא עושה בתוך שלו ליכא כאן כלל הטענה של דינא ודיינא כמו שכתבתי משמו לעיל ולסברתו ע"כ צ"ל דכאן הטעם הוא משום דהוי מזיק ממש וא"כ הא לדבריו לק"מ וצ"ע):
גם בע"כ יש חילוק בין דין המבוי לשאר דברים דאל"כ תקשה על הרמב"ם גופא דהוא עצמו פוסק לענין האבעי שם בב"ב בכיבד וריבץ לאוצר קודם שעשה זה הרפת בקר מהו אם יכול לעכב עליו או לא ופסק שם שיכול לעכב. וכתב המ"מ דהטעם הוא משום כיון דלא איפשטא האבעי מספיקא אין לו להזיק וא"כ אמאי פסק כאן הרמב"ם דבר מבוי אבר מבוי אחריתא לקולא דאינו יכול לעכב עליו ולא אמרינן דאסור להזיק מספיקא אלא ע"כ שיש איזה חילוק בין זה לזה ועתה מתורץ קושיות כת"ר. מיהו כיון דפתח כנגד פתח לרוב הפוסקים הוא בכלל איסורא ולא ממנהג משום דילפינן זאת מקרא מהא דראה פתחיהם שאינם מכוונים זה כנגד זה כדאיתא ב"ב דף ס' הלכך במקום ספק אפשר שראוי להחמיר ומש"כ כת"ר דמצי למימר קי"ל דלא אתעצם בדין אני אומר וכי בדידי' תלוי מלתא והלא חיי האדם תלוי במי שאמר והיה העולם ואצל יורשים הא קי"ל דטוענין ליורש ששלו קדם ועיין בב"מ ס"ח לענין צירוף הקרן עם הרבית שחוששין ג"כ כה"ג ואף דהתם מהני להניח השטר ביד שליש כמו שכ' שם הריטב"א הובא ביו"ד בסי' קע"ז שאני התם דהא אין כאן חשש אולי יאבד השטר משום דאם יאבד השטר ממילא לא יבא לגבות הריבית משא"כ הכא הא איכא חשש אולי יאבד השטר מיהו גם זאת אין אצלי רק לצירוף בעלמא:
ולענין מה שכתבתי במכתבי הראשון והבאתי דברי הגר"א ס"ק כ"א ולענין סד בסיד דהרמב"ם פוסק לחומרא משום ספק איסורא האף דהספק הוא בעיקר הנזק ומזה רציתי להביא ראיה דהגאון חולק על רעק"א וכת"ר העתיק לשונו שאני תמה על רעק"א ולכן כתב שדעתו כדעת המ"מ באמת גם אנכי ידעתי מזה ולכן דקדקתי בלשוני וכתבתי שדברי רעק"א אינו מוסכם ועיין שם במכתבי וימצא שכן הוא אמנם כעת נראה לי כי באמת מר אמר חדא ולא פליגי כי ידוע דברי הכה"ג דהקשה על כל ספק ממון למה אזלינן לקולא ולא הוי ספק איסורא ותירץ דאם יתן לחבירו א"כ יהיה אצל חבירו ספק גזל ולכך ישאר כמקדם ע"ש נמצא לפי זה לא שייך הסברא רק היכא שאם יתן לחבירו יהיה חבירו נהנה מממונו של זה משא"כ כאן אם נאמר דלא בעינן שניהם א"כ ע"כ בסד לבד סגי ולא יזיק שוב לחבירו ממילא אז בהרחקה סגי ובזה ג"כ לא יזיק לחבירו נמצא לפי זה אין חבירו נהנה משלו כלום ואינו אוכל חסרונו של חבירו כלל לכך הדין נותן שהוא אינו בכלל ספק איסורא וכן ראיתי סברא זו בספר בש"א ח' ח"מ משא"כ בהא דרעק"א הא מיירי שחבירו נהנה בשלו והלכך הוא בכלל ספק איסורא:
ומה שכתב הרב הנ"ל עוד וז"ל וע"ד מה שכתבתי שנ"ל שאם ירצה המערער יכול לכוף להשני לגדור החצר ואז יהיה השני מחויב לסתום השער שלו אמר מר שאינו יכול לכופו ואינו דומה למש"כ הנה"מ סוף סי' קע"ח דכל שהוא טובת שניהם יכול כל אחד לכוף את חבירו דשאני התם שהוא טובה לשניהם וכו' הנה אמת נכון דהנה"מ מיירי באופן שהוא תועלת לשניהם מ"מ בנ"ד נראה דאף אם נחליט שאין זה טובתו של השני מ"מ יכול לכופו לגדור חלקו בחצר כיון שהוא ניזק על ידו ע"י היזק ראיה דרבים וראיה לזה מהא דכ' הרמ"א בסוף סי' קנ"ה שני שכנים הדרים ביחד וביתו של אחד מהם נפרץ ועי"ז באים גנבים לבית השני ואמר השני גדור ביתך כי אתה גורם לו היזק י"א דהדין עמו וצריך לתקן הזיקו ויש חולקין דלא הוי גירי דיליה והב"ח הסכים לדעה הראשונה ואף הש"ך דחולק עליו הא כתב דלא דמי למחיצת הכרם שנפרצה דשאני התם דהיזק כלאים ברי אבל גנבים מאן לימא לן דאתו וכו' ומעתה בנ"ד דברי הזיקא הוא דודאי יעברו רבים דרך החצר כ"ז שהוא פרוץ במלואו כמו שהוא עתה בודאי אף להש"ך והיש חולקין יכול לכופו לגדור ודמי זה ממש למחיצת הכרם שנפרצה שמחויב לגדור:
עוד ראיה מהא דכ' הרמ"א שם סעי' כ"ב דוכס ממדינה וכו' צריכים לקיים דברי הדוכם ולסלק היזק הרבים וכו' ובד"מ אות ו' מבואר דאפילו לא היה לבני הכפרים סכנה כלל מזה מ"מ כיון שאחרים מסוכנים שהם רבים צריכים לסלק ההיזק ויחזרו לתבוע אח"כ הזיקן והא דכ' שהם רבים לא בא לאפוקי דביחיד אין הדין כן דלא מצינו חילוק בין רבים ליחיד בשום מקום זולת לענין דברבים קוצץ ואח"כ נותנים דמים מטעם קדירא דבי שותפי ולענין הדין המבואר בסי' ד' אבל לענין גוף הדין במאי עדיפי רבים מיחיד וכמש"כ בסמ"ע סי' ד' דמ"מ צריכין לעשות לו דין דכי מפני שהם רבים יגזלו את היחיד רק הא דכ' שהם רבים הוא לענין דמחוייבים לסלק הזיקו תחלה ואח"כ יתבעו מהרבים ע"ש ותראה שכן הוא עכ"פ שמעינן מהא דכל מקום שחבירו יהיה ניזק על ידו אף בהיזק דממילא מ"מ מחוייב הוא לסלק הזיקו וכה"ג מבואר בכמה דוכתי וה"נ בנ"ד ומש"כ מר לדמות זה להא דסי' קס"ג דאם האומנים אינם סוחרים בשטרות אינם צריכין ליתן לעזר גביות החובות אין הנידון דומה לראיה דשם אין האומנים גורמים היזק לבעלי חובות משא"כ בנ"ד שהוא נפסד על ידו עכת"ד:
אמנם לדעתי לא כן הוא כי כאן בודאי אין כופין דהא אנן קי"ל גרמא דגרמא פטור כמו שהסכים הש"ך סי' שפ"ו דלא כהרמב"ן וכ"כ הב"ש סי' נ' דגרמא לבושת פטור והאיך כתב כת"ר וכאן ברי הזיקא דיעברו בו ויזיקו בהיזק ראי' דהא היזק ראיה גופא אם הזיק לכמה פוסקים פטור לשלם משום דלא הוי אלא גרמא לחוד ואף להמחייבים כדאיתא בסי' קנ"ה סעי' ל"ג מ"מ לא הוי אלא גרמי כידוע וא"כ במה שאינו רוצה לגדור לא הוי רק גורם דגורם שפטור אפילו בגרמי כידוע משא"כ מחיצת הכרם שנפרצה או היכא דאיכא החשש של גנבים דהתם הרי הגנב גופא חייב לשלם הוא מצד הדין ממש וכן מחיצת הכרם מזיק ממש הוא מצד הדין ולא גרמי בלבד כמו שכתבו התוספות בב"ב ד' ב' ד"ה חייב באחריותו ע"ש ממילא הגורם לזה הוי רק חד גורם וברור הוא ובזה מתורץ קושית הנה"מ שם אלא שצריכין להבין דברי התוספות דשם דהיכא רצו לומר דהא דמשלם במחיצת הכרם הוא משום קנס ע"ש והא לא הוי רק גורם דגורם ואין להאריך ומה שמביא כת"ר עוד ראיה מהרמ"א סעי' כ"ב שכתב שדוכס שגזר על היהודים שדרים תחתיו שיעשו עם הכפרים לכופם שידורו תחתיו ואם לאו יגרש אותם שבעלי הכפרים מחוייבים לדור תחתיו ע"כ ת"ד אין זאת שייכות לנ"ד כי אף אם נימא שאין חילוק בין יחיד למרובים מ"מ זאת בודאי הוא שביחיד הדין שנותן דמים ואח"כ קוצץ. ה"נ שיכול לומר לו שכשיוזק ישלם ועיין חו"י סי' רי"ג שמציין בפ"ת שראובן יכול להשתדל בעדו לגור במקום אחד וא"צ למנוע אולי ימטא מזה היזק לאיזה יחידים ומביא שם דברי הרמ"א דדוכס ומחלק בין יחיד לרבים והיינו כנ"ל שביחיד יכול לומר לו כשאפסיד אשלם לך וע"ש עוד בחילוק הג' דמחלק דוקא היכא דהיזק ברור בלי ספק כמעשה דהגמ"ר שבלי ספק שהדוכס כשיגזור אומר ויקום כדבר מלך שלטון וכו' ע"ש ולדידן אין היזק ברור. ועוד כי יש להבין מאיזה טעם מחייב ההגמ"ר את בני הכפרים לדור תחת הדוכס כי אין לומר מטעם גרם היזק שבני הכפרים גורמים דהא בצ"צ שאלה ל' בענין ישראל שקנה מנכרי כלי כסף וניכרים הם שהם של הכומרים ומכרם לישראל אחר ועתה נאלצים להתפשר עם הכומרים. ומתחייב הצ"צ את היהודי הראשון והשני לשלם א' מטעם שהוא היזק דרבים ב' שבכל עת יכול לסלק ההיזק ג' כי בכאן הם פושעים כי החפצים היו ניכרים שהם של הכומרים ובזה מחלק מתשו' רלב"ח סי' ה'. וא"כ בכאן שאין בזה כלל מה' ג' טעמים כי בכאן אינם פושעים וא"כ מדוע מחייב אותם ההגמ"ר אלא ע"כ צריכים אנו לחלק כי שם מפסידים ממון ממש דהא צריכים לשלם מכיסם ולכן צריך כל הג' טעמים אבל בזה הא אין לבני הכפרים שום היזק כי היושבים תחת הדוכס יסלקו להם היזיקם וע"כ דעיקר הטעם הוא רק משום דכופין על מ"ס והלא בכופין על מ"ס קי"ל דבעלילה כ"ד יכול לבטל כמו דאמרינן בב"ב דף ז' לא בעינא דאיטרח. ואף כי שם הוא משתמש אך בתיבנא וציבא ומכש"כ כאן שהם עוקרים דירתם וטלטולא דגברא איכא בודאי אין בזה משום כופין על מ"ס וע"כ נצרך לחלק כי במקום שיש רק תועלת לחבירו אז אמרינן כי בעלילה כל דהו אין בו משום כופין על מ"ס אך במקום שימטא היזק לחבירו לא יכול בעלילה כ"ד לבטל טענת כופין על מ"ס. ולכן כ' ההגמ"ר שבני הכפרים מחוייבים לדור תחת הדוכס אף שיש להם טרחא:
ובזה מיושב קושית השער משפט סי' קנ"ג שהקשה דברי הרא"ש אהדדי דכאן במרזב כ' הרא"ש דהא דאינו יכול לשנות את המרזב מרות לרוח אחרת מיירי דוקא כשיש קפידא לבעל המרזב ובפ"ק דב"ב כ' הרא"ש והביאו הטור בסי' קע"ד דאחין או שותפין שבאין לחלק את השדה וליטול כ"א חלקו דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהי' סמוך לשדה שלי ויהי' הכל כמו שדה אחת אין שומעין לו אלא צריך להעלותן בדמים שיתרצה חבירו ואין זה מד"ס משום דמצי אמר שאם יפול הגורל דזה השדה הוא שלי אז יהיה לי הזכות שלא אחלוף עמך אלא בדמים יקרים הרי מבואר דבדבר שיש לו זכות ויכול ליטול דמים בעד זה אין בו משום מד"ס ע"ש אבל לדברינו ניחא כי שם באחין הוא מבקש תועלת וטובת הנאה מחבירו משום הכי הדין הוא דכל שיש לו איזה זכות לבקש מעות בעד זאת אין בו משום מד"ס משא"כ במרזב כיון שע"י כן נפסד בעל החצר ע"י מרזב שלך הלכך כל שאין לבעל המרזב הפסד לשנות מקום המרזב יש בזה משום מד"ס:
נמצא בנ"ד שיש לחבירו היזק ממון שרוצה לכופו לעשות מחיצה ובזה שצריך לעשות מחיצה מדוע יחייבו הלא הוא אינו פושע (ויש להבין כי מדברי הצ"צ משמע שיש חילוק בין יחיד לרבים) וע"ד מה שכתבתי במכתבי הראשון שיתן לרבים ד' אמות קרקע קצרתי שם כי כת"ר לא בירר את לשון שטר החלוקה וגם עתה אקצר כי לדעתי כן הוא שאם בשטר אינו מבורר שגם אם יהי' החצר אינו שלו לא יוכל לפתוח חלון. נוכל לדמות זאת להא דבבא בתרא דף ס"ג בהא דישראל שמכר שדה על מנת שמעשר ראשון שלו אם מכר הלוקח לאחר בטל התנאי ולהא דנדרים בהא קונם לביתי שאני נכנס שאם נפל הבית או מכר מותר לכנס וגם בכאן כאשר בארתי שאינו מחוייב לגדור אז כאשר יהי' החצר של רבים יכול לפתות החלון דנעשה חצירו של אתר כנלע"ד: