שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן עג
נשאלתי ראובן ושמעון יש להם בתים סמוכין לרחוב ובין הבתים שלהם מפסיק פלאץ בערך עשרה אמות ומלפנים היה הפלאץ הזה גדור דהיינו שהיה שער במזרחו הסמוך לרחוב וכן היה שער במערבו וכבר נפלו השערים ורבים בוקעים בו והנה ראובן יש לו בתוך החצר הנ"ל פתח וגם שער להשטאדאלע שלו וגם חלונות של ביתו פתוחים לאורך החצר הנ"ל. אבן שמעון לא היה לו פתח לתוך החצר רק חלונות ובעת רוצה שמעון לעשות פתח להשטאדאלע שלו לתוך החצר נגד פתחו של ראובן. וראובן מעכב עליו שלא יעשה שום פתח לתוך החצר אף שלא כנגד פתחו כמו שלא היה מקודם ואף שעכשיו בלאו הכי רבים בוקעים בו מכל מקום אינו רוצה שמא ירצה לגדור לאחר זמן ויהיה לו ממנו היזק ראיה. והנה ראיתי בשטר מכירה של אחר מהם שנאמר שם אשר בהחצר הנ"ל ישתמש כל אחר מהם בהנחת עצים וכדומה סמוך לכותלו עד חצי החלל שבין הבתים לכל אורך החצר ממזרח למערב אבל אין אחד מהם רשאי לבנות שום בנין או לעשות גדר על החצר שלו:
תשובה הנה כת"ר הביא ראי' לדין זה מהא דאיתא בגמ' בפ' לא יחפור דאם יש לו חנות תחת עלייתו של חבירו יכול לעשות שם אף מעשה אופה וצבע ורפת בקר ומבואר בח"מ בסי' קנ"ה ס"ג דאפילו אם אח"כ רוצה בעל העליה לעשות בעלייתו שם אוצר של פירות בענין שהרפת או הצבע שתחתיו יהיה מזיק לו מ"מ אינו יכול בעל העליה לעכב עליו וכמו כן מבואר שם בהגהה סי' י"ט דמותר לעשות בכל נזיקין אלו בשלו כל שעכשיו אין שם דבר הניזק ואין חבירו יכול לעכב עליו שמא יצטרך הוא לעשות ג"כ אח"כ איזה דבר ויהיה ניזוק ממנו מ"מ לא איכפת לן בזה כיון שעכשיו עדיין אין שם דבר הניזק והקשו המחברים הא מבואר לעיל בסי' קנ"ד דהפלוגתא של הרשב"א והרא"ש בפותח חלון על חורבתו של חבירו והוא באופן שכעת אינו מזיקו, אם יכול לעכב עליו בטענה שמא למחר או ליומא אוחרא יצטרך ג"כ לבנות ואז יצטרך לקום עמו בדינא ודיינא שהכרעת המחבר שם כדעת הרשב"א שיכול לעכב עליו מטעם זה בדינא ודיינא ולפ"ז הכא נמי אמאי זכה הראשון לעשות בחנותו דבר שיכול להיות שאח"כ יהיה זאת מזיק לבעל העליה ודעת הפנ"י בשו"ת שלו סי' ח' שדברי המחבר הללו באמת סותרים זה את זה:
אמנם הנה"מ בסי' קנ"ד ס"ק י"ז וכן רע"א בקונ' נזיקין שלו תירצו משום דבסי' קנ"ה דמיירי התם ברוצה לעשות בשלו משרה וירק ושאר דברי נזיקין הילכך כיון דמעכשיו כשעושה בשלי הוא עושה משום הכי אינו מחוייב להשגיח שלא יזיק חבירו לאחר זמן כיון דעכשיו אין שם דבר הניזק משא"כ בסי' קנ"ד בפתיחת חלונות לחורבתו של חבירו התם הא הרי גם עכשיו נהנה הוא מאויר חדר של חבירו ובאמת אי לאו הסברא דכופין על מדת סדום היה יכול לעכב עליו תמיד שלא לפתוח לתוך שלו אפי' היכא שאין דעתו לבנות שם מעולם דמצי אמר לו אין רצוני שתהנה מאויר חצרי רק משום דזה נהנה וזה לא חסר הוי בכלל מדת סדום משום הכי אינו יכול לעכב עליו ממילא כאן כיון דיצטרך למיקם עמו בדינא ודיינא הרי אין לך חסר גדול מזה הלכך יכול למונעו מלהנות מאויר חצירו ע"ש. ומזה הוכיח הנה"מ דאם רוצה לעשות חלון נגד חורבת חבירו היכא שר"ה מפסיק ביניהם שאז אינו נהנה מאויר של חבירו דהא בלאו הכי יש לו האויר של ר"ה הלכך כל שאין עכשיו מזיק לחבירו מותר לעשות שם חלון כיון שעכשיו אינו מזיקו וגם אינו נהנה משל חבירו דהא יש לו האויר של ר"ה רק כשיש שם חצר אסור משום הזיק ראיה משא"כ עכשיו שהוא חורבה וגם אינו נהנה משל חבירו הלכך שוב אין איסור בזה ע"ש לפ"ז בנ"ד נמי כיון שיש לו ד' אמות סמוך לפתחו שהוא שלו ממש ואינו משתמש כעת באויר של חבירו כלל וגם אינו מזיקו כעת בהיזק ראיה דהא יש שם בלאו הכי מעבר לרבים וצריך לאצנועי נפשי מבני ר"ה שפיר יכול לפתות כעת הפתח ואף אם ירצה חבירו אח"כ לסתום ולעשות שער בענין שלא יהיה עוד שוב מעבר לרבים אז יצטרך לקום עמו בדינא ודיינא מ"מ בזה אין אנו חוששין לשטת הראשונים שהבאתי מאחר שכעת אינו נהנה משל חבירו עד כאן ת"ד:
אמנם לדעתי זה אינו משום דע"כ אין מקום לדברים הללו אלא אם היינו אומרים דהרשב"א ודעימי' שאמרו דטענת ודינא דיינא היא טענה חזקה מצד עצמה אין להם ראי' ע"ז מגמ' רק דאמרו כן מצד הסברא לחוד משום דמי שרוצה להציל נפשו שלא יבוא לידי כך אין זאת בכלל מדת סדום רק הוא מדת כל אדם כמו דמצינו בש"ס גם כן כה"ג לענין הא דאמרינן עביד אינש דזבין דינא הלכך כיון דאין ראיה מפורשת ע"ז מהש"ס אז היה אפשר לחלק ולומר דכיון שעכשיו עושה הכל בשלו יכול לומר לחבירו שאין בכחך למנוע מלעשות מה שאני עושה עכשיו ברשותי. אבל מאחר דהגדולים הנ"ל לא אמרו כן מסברא דנפשם רק הוכיחו כן מהסוגיא דפ' לא יחפור כמבואר שם בדברי הרשב"א אלף קמ"ד ומדברי רבינו יונה וכתבו שם דהיינו טעמא דרבא שסובר התם ב"ב דף י"ת שאסור לסמוך רפת ואינך אצל קרקעו של חבירו אפי' היכא דליכא עדיין הכותל של חבירו משום דאידך יכול לומר לו שמא היום או למחר איצטרך לבנות ואהיה צריך להרחיק ולקום עמך בדינא ודיינא ואני אין רצוני להתעצם עמך בדינא ודיינא ע"ש וא"כ כיון דלאו מסברא אמרו כן רק מהוכחה מהסוגיא כמבואר בדבריהם באריכות והסוגיא הא מיירי בהדיא אף אם עושה הכל בשלו דהא הסוגיא מיירי כן כמו שהקשה הגמרא שם ממשרה וירק ואינך שהוא עושה הכל בשלו ואפילו הכי סובר התם רבא שיכול לעכב שלא יעשה מהאי טעמא גופא דדינא ודיינא לפ"ז אין מקום כלל לדברי הנה"מ אך היה אפשר לומר דהנה"מ יפרש בדעת הרשב"א והגדולים הנ"ל כי עיקר ראייתן הוא כן דהא חזינן בדעת המקשה דגמ' שם דפריך מכל הני דברים המזיקין שאסור לסמוך אצל רשות של חבירו אפילו היכא דליכא עדיין דבר הניזק וע"כ היינו טעמא דנעכב עליו הוא בשביל טענת של דינא ודיינא ואף שהוא עושה זאת הכל בשלו מ"מ אף כה"ג נמי יכול לעכב עליו מהאי טעמא דאינו רוצה לעמוד עמו בדינא ודיינא הלכך אף לפי המסקנא דגרסינן אלא אמר רבינא קסבר על המזיק להרחיק וכו' ומפרשים דהגמ' הדרא בה מהסברא של דינא ודיינא מ"מ היינו דווקא אם עושה הכל בשלו אבל אם ירצה לעשות בשל חבירו אז אף להמסקנא נמי אמרינן דעדיין נשאר ג"כ הסברא של חשש דינא ודיינא משום דהא חזינן דדעת המקשה היה יותר מזה דבכל מקום מצי לעכב ואפי' ברשותא דנפשו משום הכי אפילו לפי המסקנא נמי מה דחזינן דנדחה נדחה ומאי דלא חזינן נשאר עדיין הסברא של המקשה דהא בזה לא נדחו דבריו ונאמר כי הרשב"א ורבינו יונה אזלי נמי בשיטת ר"ח בתוס' שם ד' י"ח דגרסינן אלא אמר רבינא על המזיק להרחיק את עצמו ר"ל היינו כשהיא נקרא מזיק כגון שיש שם תיכף דבר הניזק כמו שפרשו שם התוס' דלהמסקנא כל שהוא עושה בתוך שלו מותר לסמוך אצל מיצר של חבירו כל שאין שם דבר הניזק כן אפשר לתרץ דבריו:
אבל הוא דוחק גדול כי המעיין בתשו' הרשב"א סי' אלף קמ"ד יראה כי הרשב"א מפרש שזה הוא ממש הפלוגתא של אביי ורבא שם בפ' לא יחפור דאביי סובר כיון שעכשיו אין שם דבר הניזק מותר לסמוך ומה שחבירו טוען שאם יצטרך גם הוא לעשות שם איזה דבר יצטרך להתאמץ עמו בדינא ודיינא זאת אינו טענה כלל ורבא סובר דזה היי טענה וכן הוא המסקנא ג"כ כרבא שאף שאין שם עדיין דבר הניזק מ"מ ג"כ צריך להרחיק והיינו משום דהרשב"א אינו גורס לפי המסקנא אלא אמר רבינא וכו' דלגירסא זו בעינן דוקא שיהיה שם דבר הניזק כמו שפירשו שם התוס' שהבאתי בסמוך אלא סברי דלעולם צריך להרחיק עצמו ע"ש ברשב"א. לפי זה פשוט הוא שאף אם רוצה עכשיו לעשות שם בשלו חרדל או משרה מ"מ ג"כ אינו רשאי אף שאין שם עדיין דבר הניזק ואף שעושה הכל בשלו וא"כ הא הדרא הקושיא של הגדולים הנ"ל לדוכתא דאמאי בסי' קנ"ה סתם המחבר דמותר לעשות רפת בקר בחצירו שתחת עלייתו של חבירו ואף דשם מיירי שעכשיו אין שם בעלייתו תבואה מ"מ הא איכא למיחש שמא לאחר זמן ירצה לעשות שם אוצר של פירות ויצטרך לקום עמו בדינא ודיינא כמו דחיישינן מהאי טעמא בפתיחת חלון ברשות שלו על אויר חורבתו של חבירו וכן מוכח מהנמ"י פ' לא יחפור שהוא מפרש אליבא דהרשב"א דגם למסקנא לא נדחה הסברא של דינא ודיינא וכן מוכח שם דרבינו יונה דאזיל נמי בשיטת הרשב"א לענין דאסור לעשות חלון על חורבת חבירו הוא ג"כ אינו גורס בהמסקנא אלא. וכן כתב רע"א בקונט' נזיקין שלו שמהרשב"א בתשובה מבואר דלא גריס אלא אמר רבינא וגם להמסקנא לא הדר בו מהסברא של טענת דינא ודיינא. וגם כתב שם דלהרא"ש דגריס אלא אז להמסקנא נדחה לגמרי הטענה של דינא ודיינא אפילו היכא שרוצה להנות משל חבירו ע"ש לא כמו שרציתי לחלק ע"פ דברי הנמ"י לפ"ז דבריו אינם מובנים לי כלל:
ובעיקר הקושיא שלו בסתירת דברי המחבר והרמ"א לכאורה היינו יכולים לתרץ משום דבאמת גם המחבר והרמ"א ספוקי מספקא להו בדין זה האיך לפסוק משום מאחר דדין זה פלוגתא גדולה היא בין הראשונים בלא הכרעה הלכך בסי' קנ"ד דבא להפקיע משל חבירו להיות נהנה מחורבתו של חבירו דהא לענין היזק ראיה נקרא בעל החלון מוציא כמו שכתב, הסמ"ע בסי' קנ"ג ס"ק ל"ב משום הכי אמרינן דמספיקא אינו יכול להפקיע זכותו של אחר מה שאין כן בחנות לעשות רפת בקר כיון דהוא מוחזק ומשתמש בשלו אמרינן איפכא דמספיקא אינו יכול בעל העליה להכריחו ולהוציא זכותו מח"י ולכן מותר לעשות רפת בקר או כל מילי כיון דעדיין ליתא שם דבר, הניזק הלכך יכול לומר קי"ל שאין אתה יכול לעכב עלי. אמנם כמה רחוק הדבר לומר כן למעיין קצת במקור של הדברים כי המעיין בזה יראה כי כ"ז הוא הכל מחמת עיקר הדין והמחבר והרמ"א בשני המקומות בסי' קנ"ד וקנ"ה לא מחמת ספיקא דדינא פסקו כן אלא כי כן הוא עיקר הדין ועוד כי בסי' קנ"ד סעי' ט"ז כשהביא המחבר שם דעת רוב הראשונים שטענת דינא ודיינא היא טענה גדולה ומחמת כן יכול לעכב עליו אף אם עדיין אין שם דבר הניזק ואפילו הכי לא מנע המחבר מלהביא שם דעת הרא"ש דזה אינו טענה אף שהוא יחיד בדבר זה ובסי' קנ"ה סתם וכתב שבכל הרחקות נזיקין מותר לעשות אותן כשאין שם דבר הניזק ולא הביא שום חילוק ע"ז אף שרוב הראשונים חולקין ע"ז ועוד לכל הפחות היה לו לומר ומספיקא אינו יכול למחות כדרכו בכל מקום כיין דזה אינו אלא מחמת ספיקא:
ועוד דהא המהרי"ט בסי' קל"ב כתב שהרא"ש שפסק שמותר לפתוח חלון כנגד חורבה של חבירו מטעם כיון שעכשיו אין מזיקו ולא יכול בעל החורבה לטעון אולי ארצה אח"כ לבנות ואצטרך לעמוד עמך בדינא ודיינא הוא יחיד בדבר זה ואין המוחזק יכול לומר קיי"ל בזה כהרא"ש ע"ש והשתא אם נאמר דדין של הרא"ש בחורבה שוה ממש להדין של משרה וירק או לשאר נזיקין שרוצה לעשות בשלו קודם שיבוא שם דבר הניזק א"כ האיך כתב שהרא"ש הוא יחיד בדבר זה ואמאי הא גם ר"ח ור"ת בתוס' שם ד' י"ח דגרסי אלא אמר רבינא וסברי דלפי המסקנא הדין הוא דכל שאין שם דבר הניזק אין צריכין להרחיק הלא גם הם סברי כהרא"ש ולא יחיד הוא בדבר זה אלא ע"כ דהם ענינים נפרדים לגמרי כאשר אבאר אי"ה גם על החילוק שחלקו דבסי' קנ"ד סעיף ט"ו מיירי דוקא היכא דרוצה עכשיו להנות משל חבירו זה אי אפשר לפרש בשום אופן דהא המחבר כתב ע"ז וכן הוא דעת הראב"ד והרשב"א והרמב"ן ורבינו יונה והריב"ש והם כולם הא מיירו להדיא אף אם רוצה עכשיו לעשות בשלו ואפילו הכי יכול לעכב כמבואר בדבריהם להדיא וא"כ ע"כ המחבר מיירי נמי בכה"ג וברור הוא למעיין במקור הדברים ע"ש:
אמנם לדעתי אין כאן אפילו התחלת קושיא על המחבר והרמ"א ודבריהם ברורים ונכונים וכן הוא האמת בלי ספק כי בתשו' הרא"ש כלל צ"ח שהעתיק לשונו הטור בסי' קנ"ד קיצר הטור בהעתקה של התשובה כי בגוף התשובה מסיים שם הרא"ש וז"ל אמנם בנ"ד אף לדברי ר"י בעל התוס' בעל החלון צריך להרחיק דדוקא התם שבא בעל הדבורים לסמוך דבורים שלו ובעל החרדל קדם בהיתר וזכה להעמיד שם חרדלו הלכך לאו כל כמיניה לבעל הדבורים לסמוך דבר חדש ולהזקיקו לבעל החרדל להרחיקו במה שקדם וזכה בהיתר והיינו כי הרא"ש סובר ע"פ שיטת ר"ח ור"ת שיש הבדל בין פתיחת חלון על חורבתו של חבירו לבין שאר נזיקין המבוארים שם בפ' לא יחפור כגון משרה וירק או חרדל אצל דבורים וכיוצא בו והיינו משום דבחלון אצל חורבתו של חבירו אם היו שניהם באים לפנינו לדון בעל החורבה היה טוען שרוצה לבנות כעת חורבתו ומתירא מהיזק ראיה של בעל החלון הרי דין זה פשוט הוא שבעל החורבה יכול למונעו כמו כל דיני היזק ראיה משא"כ במשרה וירק אם היו באין שניהם כאחד לדין זה אומר אני צריך מקומו לעשות בו משרה והשני אומר אני צריך לזרוע על הקרקע שלי ירק בזה סבר ר"ח ור"ת שאז לא היה הדין עם בעל הירק דוקא משום דבעל המשרה יכול לומר לו מה לי שאתה רוצה לזרוע ירק בתוך שדך וכי בשביל רצונך תמנע אותי לעשות בקרקע שלי מה שאני רוצה הרי אתה יכול לעשות בקרקע שלך תשמישין אחרים שהמשרה שלי לא יזיק אותן הרי בהמשרה שלי שאני עושה בזה אינני גוזל חלקך כי הקרקע שלך הרי היא לפניך לעשות בה כרצונך שאר דברים ומי יכרית אותי לבטל דוקא רצוני מפני רצונך ולא דמי לבא לפתוח חלון כנגד קרקע של חבירו שיכול למונעו היינו משום דבהיזק ראיה שאני דהא לכל תשמישין שירצה לעשות הכל יזיק לו ומשום הכי הדין הוא שאין לו רשות לעשות דבר כזה להוציא חבירו מכל וכל מרשות שלו משא"כ במשרה וירק או חרדל ודבורים וכל שאר נזיקין המבוארים שם בגמרא שאינו מונע לו אלא רק מפרט אחד שאינו יכול לעשות בשבילו סברי ר"ח ור"ת דבזה יכול אידך לומר לו מה חזית דדבורים שלך קודמין הם לחרדל שלי אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי הילכך אם היו באין מתחילה לדון היה הדין נותן שאין כל אחד מהם יכול לכוף לחבירו אלא ב"ד היו אומרים להם שיעשו פשרה בזה באיזה אופן שירצו הילכך כיון, דבעל המשרה או בעל החרדל לא נקרא מזיק לחבירו דהא אינו מזיקו מכל התשמישין רק שמונעו מפרט אחד לעשות שם ירק או דבורים וגם הוא עושה זאת ברשותו משום הכי אמרו חז"ל שאם כל אחד מהם הקדים נפשו ועשה ברשותו החרדל או המשרה או הירק והדבורים לענין זה אמרינן דקדם וזכה ששוב אינו צריך ג"כ להתפשר עם חבירו ואם ירצה חבירו אח"כ לזרוע שם ירק או שאר דברים הוא ירחיק עצמו וזה הוא ממש כוונת הגמרא לשיטת ר"ח ור"ת אלא אמר רבינא על המזיק להרחיק עצמו ור"ל דוקא כשיש שם דבר הניזק שכיון שהניזק הקדים נפשו ועשה מה שעשה קדם וזכה לענין זה שהמזיק צריך להרחיק נפשו אבל כל זמן שאין שם דבר הניזק אז רשאי המזיק לעשות בו חרדל וזה לא יעמיד שם דבורים דהא יכול להשתמש שם כל תשמיש שירצה שלא יזיק לו החרדל וכו' ע"כ ר"ל כי לא דמי לחלון דהתם ע"י היזק ראי' מפסידו לגמרי מכל התשמישין:
והשתא מתורץ היטב דברי הפוסקים וגם דברי המחבר והרמ"א עולין יפה משום כי הרא"ש בפסקיו בפ' לא יחפור וגם בשו"ת שלו שהביא שם הפלוגתא לענין אם בא לפתוח חלון על חורבתו של חבירו אי רשאי אי לא לא מיירי התם כלל לענין אם אח"כ בנה בעל החורבה את חורבתו דזה פשוט הוא שאח"כ בודאי יכול לכופו לסתום חלונו ובזה כ"ע מודה ולא פליגי הרא"ש עם הראשונים אלא בזה חד לענין שאר נזיקין שאין מסלקו מתשמישיו מכל וכל כגון במשרה וירק דחבירו יכול לעשות בשלו דבר שאין המשרה והירק מזיקו דבזה לשיטת כמה ראשונים דלא גרסי אלא אז אף אם קדם בעל המשרה או אינך והחזיקו בהעמדת המזיקים הללו מ"מ ג"כ לא עשו ולא כלום ולהרא"ש דגריס אלא אז אם קדמו ועשו זכו כמו כל הקודם זכה הנאמר בש"ס עיין חולין ד' פ"ג וזה הוא ג"כ שיטת ר"ח ור"ת ושאר גדולים:
ועוד יש פלוגתא בין הרא"ש לשאר פוסקים לענין אם בא לפתוח חלון כנגד חורבה של חבירו והתם לאו לענין אם קדם וזכה מיירי דהא בזה אף אם הקדים בעל החלון ועשה חלונו מ"מ כיון דהיזק ראיה הוא שע"י כן מסלקו לחבירו מחצירו מכל וכל דבזה לא שייך הסברא קדם וזכה הלכך אח"כ כשזה בונה חורבתו צריך זה לסתום חלונו דאינו יכול ליקח זכותו של חבירו בע"כ. רק עיקר הפלוגתא היא על התחלת העשיה של החלון היכא שעכשיו אינה מזיקו רק שחבירו בא בטענה שהוא מתירא שמא אח"כ שגם הוא יצטרך לבנות ואז יצטרך לבוא עמו בדינא ודיינא שבזה דעת הרא"ש הוא שטענה זו אינו נחשבת כלל לטענה מאחר שכעת אינו עושה לו שום היזק אבל רוב המחברים והראשונים חולקין עליו בזה כמבואר בסי' קנ"ד והילכך שסברא זו כיון דרבו הפוסקים שטענת דינא ודיינא טענה היא משים הכי כתב המחבר והכי נקטינן משום כי באמת בגוף הסברא של טורח הסילוק ושאר החששים של התעצמות בדינא ודיינא בזה הא רוב הפוקים חולקים על הרא"ש בסברא זו וסברי דזה טענה מעלייתא היא משא"כ בסי' קנ"ה הא לא מיירי המחבר התם רק על גוף הדין לענין משרה וירק או שאר נזיקין פרטיים שעשה מקודם אם זכה בהם באופן ששוב לא יהיה רשות לחבירו לסלקו מזכיותיו מטעם דחבירו קדם וזכה. בזה הכריע המחבר כשיטת רוב הגדולים שאם קדם ועשה זכה ולא שייך כאן כלל הטענה של דינא ודיינא דהא כיון שקדם וזכה ממילא הא לא יבואו לעולם לדינא ודיינא דהא קדם וזכה עפ"י ד"ת עד שאין צריך להרחיק אח"כ משא"כ בסי' קנ"ד דיצטרך אח"כ לסלק אז הדין עם הגדולים הנ"ל ולא הביאם המחבר וחשב אותם רק לענין גוף הסברא של טענת דינא ודיינא:
וזה אמת וברור לכל מעיין ומתפלא אנכי על הגאון בעל הנמו"י ורע"א ושאר אחרונים ובפרט על המחברים שהעתיקו כמעט כל תשובת הרא"ש השמיטו העיקר אשר הוא קילורין לעינים:
ונראה דזה הוא ג"כ סברת הרא"ש בפסקיו כי בקושייתו שם על שיטת רש"י העתיק ד' התוס' דשם ואח"כ הוסיף קושיא אחת מדעתו מה דלא מבואר התם בתוס' וז"ל דלא מסתבר שירחיק בעל החרדל מאחר שסמך בהיתר גמור ע"כ והיינו ממש כמו שכתב בתשו' שכאן מדין זכיה אתינן שכיון שהקדים נפשו קדם וזכה ושם הקשה על לוקח כי הסוגיא מיירי בלוקח מ"מ עיקר כוונתו כיון שכבר זכה כנ"ל משא"כ בחלון והשתא ניחא נמי שהב"י בפנים בסי' קנ"ד הביא שהרי"ף ורש"י סוברים כהרשב"א שכן הוא האמת משא"כ בסי' קנ"ה במחלוקת של משרה וירק לא הביא כלל דעת הרשב"א והראב"ד והיינו כנ"ל ומתורץ כל הקושית שהקשו המחברים הללו וגם קושית הפ"י שם בסתירת דברי הטור מתורץ הכל:
ולפי מה שהוכחתי מתשו' הרא"ש מבואר הוא שהוא סובר. דגם בגפת ובאינך נמי כל שסמך מתחילה בהיתר כיון שאין מבטל ע"י כן תשמישין של חבירו מכל וכל אמרינן שקדם וזכה ואינו צריך שוב להתרחק לעולם וזה הוא דלא כמש"כ רע"א בתשו' בסי' קנ"א שהרא"ש סובר דגם בגפת ובכל הנך מזיקין אפילו היכא דסמיך בהיתר מ"מ אח"כ כשחבירו רוצה לעשות שם איזה דבר שיהיה ניזוק ע"י זה צריך ג"כ להרחיק והוכיח זאת דאם איתא דבגפת ובמשרה וכיוצא בי אינו צריך להרחיק אח"כ א"כ תקשה מה שפסק הרא"ש בפותח חלון לחורבת חבירו דאינו יכול למחות משום דליכא חשש שמא יחזיק עליו דהא בחורבה ליכא טענת חזקה ע"ש וקשה דמ"מ ימחה בטענת שאין רוצה להתעצם עמם בדינא ודיינא כסברת המקשן ומה"ת לומר דהגמרא הדר מזה אח"כ דהא מגפת וכדומה אין ראיה דהתם אין צריך להרחיק לעולם אבל בחלון שצריך להרחיק אין ה"נ שיכול לעכב עליו משום דינא ודיינא אלא ע"כ דגם בגפת מחוייב אח"כ להרחיק ומחמת כן הקשה על הטור בסי' קנ"ה סעי' י"ז ועל הרמ"א שם בסי' י"ט שמוכח מדבריהם שדעת הרא"ש הוא דכל שסמך בהיתר שוב אינו צריך להרחיק לעולם ע"ש:
אמנם לפי מה שכתבתי מבואר כן להדיא שדעת הרא"ש הוא ממש כמו שהבינו הטור והרמ"א ולענין הוכחת רע"א לדעתי אין שום ראיה משים דהא באמת הרא"ש בפסקיו אינו מפרש כלל דסברת המקשן הוא שצריך להרחיק משום דינא ודיינא רק הטעם של רבא הוא מה דסובר שאסור לסמוך דבר המזיק אפילו היכא דליכא עדיין דבר הניזק הוא רק מחשש שמא יחזיק עליו לכך כתב שפיר דבחורבה כיון דאין בה טענת חזקה משום הכי רשאי לסמוך ואתי שפיר הכל. ומעתה לפי מה שבארתי אין אנו צריכין לבוא להחילוק של הנה"מ בסי' קנ"ד שהבאתי שמחלק בין אם הוא נהנה מהאויר של חבירו לבין אם הוא עושה הכל בשלו אלא עיקר החילוק הוא אם הוא באופן שבסוף יהיה מוכרח לסלק הדבר המזיק אז חבירו יכול לעכב עליו אפילו תיכף משום טענת דינא ודיינא או מכח חשש של טענת חזקה משא"כ היכא דגם בסוף אין צריך להרחיק אז אם קדם הוא ועשה אמרינן דזכה לפי זה בנ"ד נמי כיון דהראשון שפתח חלונותיו ברשות אם היה רוצה לעכב את הרבים שלא ילכו שם עוד בחצירו היה הרשות בידו דהא אין כאן משום מיצר, שהחזיקו בו רבים כיון שהחזיקו שלא מדעתו כמש"כ השער אפרים וכמו שהביא ג"כ כת"ר משמו וכן הוא מבואר ג"כ בשו"ת מהרשד"ם סי' רל"ה ע"ש הילכך כיין דכל עיקר טענתו של השני הוא במה שרוצה לפתוח ג"כ חלון הוא רק באמרו כיון שעכשיו בלאו הכי הוא ר"ה ואיצטריך לאצטנועי מבני ר"ה א"כ אינו מזיק לו כלום ובאמת זה לאו טענה היא משום דהראשון יכול לומר לו שמא אחר זמן ארצה למנוע את הרבים מלילך שם ואז תזיק לי בחלונך ואצטרך להטריח עמך עוד בדינא ודיינא ואין רצוני בזה נמצא דדין זה תליא בפלוגתא וכיון דרוב הפוסקים הסכימו דטענה אלימתא היא ממילא הדין הוא עם הראשון:
עוד נראה לי דכאן אף לדעת הרא"ש דלית לו טענת דינא ודיינא מ"מ נמי יכול לעכב עליו דהא המהרי"ט בסי' קל"ב הקשה על הרא"ש דסובר שיכול לפתוח החלון על חורבת חבירו מטעם כיון דעתה אינו מזיקו לא אכפת לן והא בעל החורבה יכול לומר לו מתיירא אני פן יתיישן הדבר ויטעון בעל החלון דחלון שלו הוא קודם לחורבתו ולא אוכל למצוא עדים בדבר וא"כ אין זה מדת סדום אם מעכב על ידו ע"ש. ואין לתרץ קושיית המהרי"ט שהרא"ש סובר דהוא מילתא דלא שכיחא שישתכח הדבר של מי הוא קודם הלכך לא חיישינן לזה זה אינו דהא מצינו כמה פעמים שאנו חוששין לשכחה כמו בכתובות לענין חלחוליות שבעיר ישנה נשתכח הדבר ועיין ברשב"ם ד' קס"ט שבארבע וחמש שנים יכול להשתכח מכירת קרקע וגם חזיז תקנו חז"ל בשביל שכחה של מי הוא כדאיתא ריש ב"ב גם הא הרא"ש בפ' לא יחפור הא קאי על הסוגיא דשם של משרה וירק ומי לא עסקינן שזה הקרקע שרוצין לעשות בה המשרה או החלון מיירי שהחזיקו בה מן ההפקר או קנו שניהם בפ"א דהא תיכף איתא במשנה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו וכו' ומוקי לה הראשונים דמיירי המשנה בקרקע הפקר דוקא ע"ש וא"כ מה התרעם הרא"ש על רבינו יונה שאוסר לפתוח החלון שהוא מדת סדום כיון שעכשיו אינו מזיקו ואמאי והא מדת כל אדם הוא שהוא מתיירא פן יתיישן הדבר וישתכח ששלו הוא קודם והלא אף בעלילה כל דהוא מבטלינן אנן הסברא של מדת סדום ובפרט הרא"ש גופיה סבר לעיל בפ"ק סי' מ"ו באחים הבאים לחלוק דלא יהבינן להו אחד מיצרא אף משדות שוות ואין בזה משום מדת סדום משום דכיון דעל צד רחוק אפשר שיתגלגל לו איזה זכות אין זה מדת סדום ע"ש וא"כ מכש"כ היכא שיש טענה גדולה שמתיירא מפני הפסדו ואמאי אין יכול לעכב עליו:
ונראה לי שעפ"י דברי הרא"ש עצמו שם בפ' לא יחפור מתורץ קושיא זו במה שכתב שם ואדם שיש לו חלון פתוח לרשות חבירו ונחרב טוב הדבר שיעמיד עדים שהחזיק קודם שנחרב ויכתבו עדותם להיות בידו לראי' ע"כ. והיינו כי הרא"ש לשיטתו הוכיח מהגמרא דשם שמותר לפתוח חלון על חורבתו של חבירו בלא רשותו מאחר שעכשיו אין לו פסידא בזה וממילא לשיטתו יצא לו הדין ג"כ שבחלון כנגד חורבה אין בה טענת חזקה והיינו נמי מהאי טעמא גופא דהא עיקר דין חזקה הוא מחמת שכיון שלא מיחה בודאי מכר או מחל לו משא"כ בחורבה כיון שבעל החורבה אינו יכול למחות על בעל החלון ממילא הא קי"ל דכל היכא דלא מצי מחי אז אין בו דין חזקה כדאיתא בש"ס והשתא היה קשה לו להרא"ש האיך אפשר דחכמים יתקנו מילתא דאתיא לידי חורבה דשמא באמת היה חלונו או פתחו קודם שנחרב רק שאין לו עידי חזקה לשעתה ועתה כשנחרב אולי יתיישן הדבר ויטעון בעל החורבה כי חלונו עשה אחר שנחרב והאי דלא מחית משום דכל זמן שהיתה חורבה אין בידי לעכבו לכך תירץ הרא"ש זאת במה שכתב ואדם שיש לי חלון לרשות חבירו ונחרב יעמיד תיכף עדים וכו' וכיון שיש לו תקנה זו הא לא אתיא לידי חורבה לעולם וממילא מובן שאם באמת היתה חלונו קודם והוא לא עשה תקנה זו איהו דאפסיד אנפשי' כמו דאמרינן לענין חזיז דהא תקנו לך תקנה ולא עשית אותה את גרמת לנפשך. לפי"ז הא לא קשה שוב ג"כ קושית המהרי"ט דאמאי אינו יכול בעל החורבה לעכב עליו מהחשש שמא יטעון שהחלון שלו הוא קודם לחורבתו. זה אינו דא"כ תיכף כשנחרב היה לך להעמיד עדים שחלון שלך נעשה קודם כיון שתקנה קבוע הוא לעשות כן ומדלא עשית כן מסתמא לאו קושטא קאמרת ואינו נאמן בטענה זו הלכך כיון דאין בזה פסידא לבעל החורבה מש"ה אינו יכול לעכב עליו
ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הט"ז בסי' קנ"ד ס"ק י"ח שהקשה שם על הרמ"ה שכתב שאם החזיקו קרקע מן ההפקר ונולד לנו ספק אם פתח חלונו בהיתר או לא אזי על מי שבא לסתום עליו הראיה שחצירו קודם הוא לחלונו של זה והקשה שם הט"ז מסי' ט"ז שמבואר שאם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה עד שיביא עדים שהחזיק בה קודם שנעשה חורבה ואינו נאמן לומר שחלונו היה קודם ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהתם בחורבה כיון שנתנו לו חכמים תקנה זו שאם לאחר שפתח חלונו על חצירו של חבירו ונחרב צריך להעמיד עדים ע"ז כדי שלא יפסיד חזקתו וכיון דלית לו ע"ז עדים ממילא אתרע טענתו דאמרינן בודאי לא היה חלונו קודם ושוב אינו נאמן. משא"כ כאן הא אין כאן שום ריעותא נמצא לפי"ז בנ"ד שהראשון מוחזק הוא שחלונו ופתחו נעשו קודם שנעשה מעבר לרבים וא"כ הא הוא כבר זכה להיות לו חלון ופתח לעולם אף אח"כ כשיגדור ויהיה רה"י דהא זכה בה מקודם משא"כ השני הבא לפתוח עכשיו הא כשיהיה אח"כ רה"י לא יהי' לו שוב רשות לפתוח שם פתח וחלין כיון שלא היה לו זאת מקודם שנעשה רה"י ממילא הי' יכול הראשון לטעון כי אף שעכשיו אין אתה מזיק לי בפתיחת הפתח או החלון מ"מ הא יש חשש שאח"כ כשיתיישן הדבר תאמר שהחלון והפתח שלך נעשה קודם פתח וחלון שלי ולא יהיה לי במה להכחישך ואף אם תרצה ליתן לי שטר ע"ז דכשיהיה רה"י אזי תסתום פתחך מ"מ אין רצוני לשמור שטרי מן העכברים כדאיתא סברא זו בגמרא וכל שיש טעם כל דהו לטענתו הא קי"ל דבזה אין בו משום מדת סדום כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דב"ב ולא דמי לפותח חלון על חורבתו של חבירו דהא התם הכל יודעין שהחורבה היא של חבירו הילכך אם ירצה לטעון שהחלון היתה קודם שנעשה החורבה היה צריך להביא בירור ע"ז וכיון שאין לו בירור אינו נאמן כמו שכתבתי לעיל משא"כ כאן הא לא ניכר איזהו חלון או פתח נעשה תחילה ויכול לומר שלו נעשה תחלה וכיון שיש לו בזה חשש של פסידא הילכך אף לדעת הרא"ש נמי יכול לעכב כנלע"ד ואף אם לא נאמר כן בדעת הרא"ש מ"מ הסברא מצד עצמו נכון היא מאוד כי יש בזה חשש גדול אילי במעט השנים ישתכח הדבר מי עשה החלון קודם וא"כ אין זאת מדת סדום ופשוט הוא:
ועוד בנ"ד כיון שגם כעת יש דבר הניזק לפנינו אף שאינו מזיקו עכשיו מ"מ בזה גרע טפי ודמי קצת לתשובת הרא"ש הנ"ל שהביא הטור בסי' קנ"ה ולפי מה שבארתי לעיל טעם הרא"ש דכיון שלא קדם המזיק וזכה אז על המזיק להרחיק נפשו והכא נמי דכוותא אף דעכשיו אינו מזיקו עדיין והנה ראיתי בדברי הכ"פ שם ב"ב וגם בדברי השואל דסברא זו לא מהני לן לאסור עליו לסמוך לכתחילה מאחר שכעת אינו מזיקו והביא ראיה מדברי חידושי הרמב"ן ב"ב שם ד' י"ז על מה דקאמר הגמרא התם ואי דמפסיק צונמא מאי בעי התם דהכי קאמר ואי לאו צונמא והיו שרשים מאילנו יוצאין לתוך שדה של חבירו ומעכב המחרישה מעמיק שלושה טפחים ע"כ והקשה הרמב"ן וז"ל קשיא לן אמאי כיון שנעקר ואין מי שיפסיק נגד השרשין היה לו לעקור את האילן ומה שתירץ הראב"ד דה"ק ואי לאו צונמא השתא שבשעה שסמך היה צונמא ואיתרמי מילתא שנטלה משם והשתא ליתא לא מחוור לן שאם לא סמיך אלא משום שהיתה צונמא כשנעקרה יעקור את האילן ע"כ ומזה, הוכיחו שדעת הרמב"ן שאף שגם כעת מוכן דבר הניזק מ"מ מאחר שכעת אינו מזיקן רשאי לסמוך ע"ש ולדעתי אין מזה שום קושיא על דברי ואדרבא חזה מוכח להיפך דהא הרמב"ן הוא מהפוסקים דגרסי במסקנא אלא וא"כ לפי מה שבארתי לעיל הפי' הוא בסוגיא לפי המסקנא דהיכא דסמיך בהיתר גמור אז אין צריך להרחיק כי קדם וזכה רק הרמב"ן כתב דבריו לפי הס"ד דהקשה על רבא דאוסר לסמוך ולא ידע עדיין מהסברא שכיון שקדם וזכה זכה רק היה סובר שאח"כ יכול לסלקו וכיון שכן אסור לכתחילה לסמוך משום דינא ודיינא או משום שמא יחזיק לכך מפרש הרמב"ן כיון שנעקר הצונמא מחוייב לעקור האילן אבל כל זאת הוא לפי הס"ד ופשוט היא:
ואין להקשות, על דברי מדברי הרמ"א בסי' קנ"ד סעיף ט"ז בראובן שהיה לו חלונות בביתו נגד חצירו או גינתו של חבירו וכותל ביניהם ונפל הכותל ועי"ז רואה ראובן ברשות בעל הגינה שדעת הרא"ש שצריך לסתום חלונותיו אף שפתחו בהיתר ויש חולקין וסבירא להו מאחר דעשה בהיתר על הניזק להרחיק עצמו ע"ש ועיקר מחלקותם תלי הוא בשיטת רבא ואביי בב"ב דף י"ח בהסוגיא דהבא לסמוך דדעת היש חולקין הוא משום דדמי לה לרפת וחנות שעשה קודם שעשה חבירו את האוצר דאמרינן דכיון דבהיתר סמיך אינו צריך הרחיק עוד ע"ש בביאור הגר"א והא בכאן כיון דחלון הוא הרי הוא מבטל כל תשמישיו של חבירו וגם כבר היה מוכן דבר הניזק דהא חצירו של חבירו קבוע וקיימא הוא ולפי מה שבארתי הא בזה ליכא מאן דפליג שזה לא נקרא סמיך בהיתר והרי חזינן כאן שגם בכה"ג יש פוסקים דסברי דאמרינן כיון דסמיך סמיך והיינו ע"כ משום דאף כה"ג נמי נקרא סמיך בהיתר:
אמנם לאחר העיון ניחא משום דע"כ מיירי הרא"ש כאן שהחלונות לא היו מאירים לו כ"כ מתחילה כמו עכשיו ע"י אויר של חצר או גינה של חבירו דאל"כ באמת למה מחייבו הרא"ש לסתום חלונו הא כבר קדם וזכה בהאויר הר"ה שלפניו כמו דאי' בתשו' הרשב"א הובא כאן בסמ"ע ס"ק ל"ח דאם ר"ה מפסיק אז אינו מחוייב לסתום חלונו כיון שהוא משתמש מהאויר ר"ה אף שהוא רואה ג"כ ברשות חבירו מ"מ לא אכפת לן בזה כיון דאינו נהנה כלום מהאויר של חבירו ולכל הפחות לא היה לו להרא"ש אלא לומר דרשאי השני לגדור חצירו ולסתום אוירו והוא אינו יכול לעכב עליו אע"כ דמיירי שעכשיו הוא נהנה מהאויר של חצר חבירו והשתא שפיר כתב הרא"ש שהוא מחוייב לסתום חלונו כדי שלא ישתמש מהאויר של חבירו וכיון שכן ע"כ אנו מוכרחין לומר דהא דכתב הרמ"א וכיון דעשה ברשות על הניזק להרחיק עצמו בודאי אין כוונתו שמעתה יזכה גם כן באוירו של חבירו דזה בודאי אינו כי במה יזכה בשל חבירו וטענת חזקה אין כאן כיון שלא היה רשות לחבירו למחות לו משום דמה איכפת לו במה שנעשה אחורי הכותל ובמקום שאין מחאה הא קי"ל דאין שם חזקה אלא ע"כ כוונת הרמ"א הוא במה שכתב שעל הניזק להרחיק את עצמו ר"ל שאין על בעל החלון לסתום חלונו אבל מכל מקום צריך הוא לעשות מחיצה כדי שלא יהנה מאוירו של חבירו:
ועוד נראה בזה לפי מה שמסתפק רע"א במקום שהספק הוא אם הוא מזיק או לא כגון הא דמסתפק המהריב"ל ח"ב כלל פ"ד במי שהחזיק בצינור על חבירו ובא להגביה דהוי ספיקא דרבוותא אם הוי כמוסיף על ההיזק אי לא אם יכול המזיק לומר כיון דיש סברא דאין זה נקרא היזק א"כ אתה שרוצה להפקיע זכותי עליך להביא ראיה שזה נקרא היזק ע"ש אמנם כל זאת הוא אם הספק הוא בעיקר הנזק כגון שהספק הוא אם זה נחשב נזק או לא אבל אם הוא בודאי היזק רק הספק הוא אם מחל לו הנזק אי לא בזה בודאי אין רשאי הזיקו וכדמוכח ג"כ החם וא"כ ה"נ כיון דעתה נמי הוא משתמש בשל חבירו וג"כ מזיקו במה שאינו יכול לעשות תשמיש צנוע כי גם זה הוא בכלל הפסד יחשב כמו שכתב המרדכי בריש ב"ב דבמה שע"י הסתכלותו מונע אותו מלהשתמש בחצירו זה ג"כ נחשב בכלל היזק ראי' ע"ש במה שכתב בשם רב צמח וא"כ ה"נ הא באמת רשאי הוא הראשון לגדור חצירו ולמנוע הרבים מלכנוס לחצירו כמו שהבאתי לעיל בשם השער אפרים רק שכעת הוא מוחל להם מחמת שאינו מקפיד עליהם ועל שותפו אומר שהוא מקפיד ומצא ג"כ הקפידא מקום להקפיד ע"פ ד"ת לכמה פוסקים הסוברים דאין רשאי לסמוך רק שהשני רוצה לבוא עליו ע"י טענת מחילה מחמת כי אולי הדין הוא דרשאי לסמוך משום דאמרינן דאין אדם מקפיד על טענת דינא ודיינא לפי זה הא הוי רק ספק במחילה ולא הוי הספק בעיקר הנזק ובזה הא אין רשאי לכולי עלמא:
גם בעיקר הדין שהחליט רע"א דבכל מקום שהספק הוא בעיקר הנזק אם הוא נקרא מזיק או לו אז רשאי הוא לסמוך ע"ש לדעתי זה הדין במחלוקת שנוי' כי איתא ב"ב ד' י"ט על האיבעי בהרחקה דגפת וסיד דבעינן שלשה טפחים וסד בסיד ומבעי התם היכא תנן במתניתין אי וסד בסיד תנן ובעינן תרווייהו אי או סד בסיד תנן ובחדא מינייהו סגי וכתב הרא"ש ז"ל וכיון דלא איפשטא אזלינן לקולא וסגי בחד או להרחיק שלשה טפחים או לסוד בסיד והרמב"ם ז"ל בהלכות כנים פסק דבעינן תרתי ע"ש וקשה עליו קושיית הרא"ש דכיון דספק הוא הוי לן למיזל לקולא אבל באמת ניחא כמו שכתב הגאון שם בסי' קנ"ד ס"ק ח' וכן הוא בספר בית שמואל אחרון דפלוגתייהו הוא אם מזיקין כאלו הם בכלל ספק ממונא דאזלינן לקולא או הם בכלל ספק איסורא והרמב"ם סבר דהוא בכלל איסורא ע"ש והתם נמי אם נימא דאי סד תנן א"כ ע"כ בחד מהם די להסיר הנזק נמצא דהספק הוא בעיקר הנזק ואפילו הכי לא הכריע השו"ע בשום מקום לפסוק כהרא"ש בזה ועוד כי כבר אמרתי בדברי הש"ך שם ס"ק י"ט לענין עשן שאינו תדיר שכתב בפשיטות שאם בא להחזיק לכתחילה בהנזק ולעשות עשן שאינו תדיר פשיטא לו להש"ך דאסור ע"ש ואמאי כתב זאת בפשיטות דהא הוא עצמו הסכים בס"ק ח' דלהרא"ש נפשט האיבעי לקולא לענין סד בסיד ולדבריו אפילו לכתחילה נמי אין צריך רק חדא מנייהו ע"ש בקצו"ה ס"ק ה' וא"כ למה כתב כאן בעשן שאינו תדיר לדבר פשוט שאסור אמנם החילוק להש"ך הוא פשוט משום שיש חילוק בין קום ועשה ובין שב ואל תעשה דהתם אנו מכריחין אותו לעשות שניהם להרחיק ולסוד בסיד לכך פטור לדעת הרא"ש משא"כ לענין כיבוד וריבוץ שהוא רוצה לזכות בשל חבירו לכך אסור לכתחילה אף לדעת הרא"ש וכן לענין עשן שאינו תדיר שהוא רוצה ג"כ לעשות ההיזק בידים נמי דכוותי' ופשוט הוא וא"כ נ"ד גמי הא להא דמי נמצא לדעת הש"ך והגר"א והקצות ס"ק ה' וו' אסור נמי גם כאן לכתחילה אפי' לדעת הרא"ש ולהרמב"ם בודאי אסור בכל מקום:
איברא בעיקר הדבר שכת"ר החליט שאם רוצה הראשון יכול לכוף לזה לגדור החצר ומביא ראי' מדברי הנה"מ סי' קע"ח שכתב שכל שותף יכול להכריח לחבירו אם הוא תועלת השותפות ומביא ראי' מהא דבני העיר כופין זה את זה בצרכי העיר ולדעתי בכאן אין בעל החלון יכול לכוף לזה לגדור החצר משום דגם בבני העיר אין אחד יכול לכוף את חבירו אלא ע"כ יהיה מזה איזה טובה גם לחבירו רק שחבירו אין רוצה בזה ע"ז דוקא כייפינן משא"כ אם הוא אין צריך לגמרי לזה אז גם בני העיר או שאר שותפין אין כופין זה לזה כדאי' בתשו' הרא"ש הובא בסי' קע"ג דאם האומנים הצבעים אינם שוכרים בשטרות אינם צריכין ליתן לעזר לגבות החובות משום דאין נוגע זאת להם וכמו שפסק בתשו' מהר"מ אלשיך שאם הת"ח הדר בעיר אינו צריך כלל למורה הוראה אין צריך ליתן לזה ועיין בח"ס חא"ח סי' קצ"ג שמפלפל שם באנשי העיר הנידונים עם הישובים וכפרים ע"ד צרכי הקהלה אם מחוייבים הם לעזור בהצטרכות העיר כגון מרחץ וכדומה באמרם שאין להם הנאה כ"כ כמו אנשי העיר גופא ומסיק שם שהחילוק היא בין אם יצטרכו באיזה פעם אז אף אם כעת אינו צריך להם מ"מ חייבים הם ג"כ ובאם לא יצטרך להם לעולם אז אין צריכין ליתן ע"ש וא"כ ה"נ כיון שזה הוא טובתו שיהיה החצר פרוץ ויהיה מעבר לרבים ממילא אינו יכול לכפותו לגדור:
ועוד נראה לי שאף אם בעל החלון ירצה לבנות המחיצה שלו מ"מ השני יכול לעכב ולמסור חלקו שהוא ד' אמות שלו לרבים וליתן להם במתנה וממילא יהיה רשאי לפתוח שם חלון דהא לא נשתעבד לזה שלא ליתן מחלקו מעבר לרבים ודמי קצת להא דמבואר בסי' קנ"ו שאין רשאי לשכור חצירו לאומן ורופא וגרדי מ"מ יכול למוכרו לאחד מן האומנין הללו והטעם הוא כיון שבעת המכירה אינו ניכר כ"כ שהוא מוכר זאת בשביל האומנות דהא יכול להיות שבונה זאת רק לדירה וכיון שבשעת מעשה אין ההיזק ברור אינו יכול לעכב עליו ואח"כ אם ירצה לעשות האומנות משתעי דינא בהדיה ע"ש לפי"ז הכא נמי רשאי ליתן להם במחנה או במכירה ואם ירצה אח"כ משתעי דינא בהדי רבים דהא גם כאן שייך זה הטעם ממש עיין שם בפרישה ומדברי הש"ע דכאן צ"ע על דברי הט"ז בסי' קנ"ד סי' י"ב ע"ש:
גם ראיתי שכ' כת"ר שאפשר לומר דפתח כנגד פתח שאסור לא נאמר אלא דוקא בבית ולא דמי זאת לשאר היזק שהוא בכל מקום משום דכאן הא בלאו הכי צריך למיצנע מיניה ומדייק זאת מלשון הש"ע שכ' דוקא פתח בית אבל לדעתי זה אינו דהא הגמרא סתמא קאמר לא יפתח פתח כנגד פתח דמשמע כל פתח ואף פתח חצר במשמע והכי מוכח מדברי הראשונים שחולקין על הרשב"ם דלדידיה סגי בפתח כנגד פתח בהרחקת משהו והם מביאין ראיה מהא דאיתא במשנה דהחלונות בין מלמעלן בין מהצד צריכין להרחיק ד' אמות ואם נאמר שיש חילוק כאן בין בית לחצר א"כ מאי ראי' היא דהתם בפתח של חצר מיירי ואין לו תשמישין הרבה בחצר ולא צריך למיצנע מיניה משא"כ כאן דבלא"ה צריך לאיצנעי מיניה אלא ע"כ דאין חילוק והתם מבואר בתשובת עה"ג דאף בדיר של בהמה הדין כן וכן מהא דחנות המבואר בתוספתא שאסור לעשות שם פתח כנגד פתח וסתם חנות המבואר בש"ס הוא מקום שאין דרין בו כדאיתא בהלכות מזוזה באחרונים דהא דחנות פטור ממזוזה הוא דוקא כמו חנויות שבש"ס שאין דרין בהם וכן מבואר בריש פ' ח"ה דסתם חנות אין דרין בו והא דנקט הש"ע פתח בית היינו לאפוקי מסיפא פתח חנות ופשוט הוא גם מה שרוצה לומר כיון דבדעתם שלא לגדור עוד א"כ דמי ליה לשדה שאינה עשויה לבורות שרשאין לחפור בה בורות וא"כ ה"נ רשאין לפתוח בה חלון זה אינו דהא מדברי רש"י שכתב וכן הוא בסמ"ע בית השלחין ובית הבעל משמע שגוף השדה עשוי' לכך משא"כ הכא הא בידו תלי אם לגדור או לא ודמי להא דאיתא בירושלמי פ' ח"ה סתם חורבה עומדת לבנות וגם כאן סתם חצר עומד לגדור ומה שמביא ראי' דחלון לא נקרא גירי דיליה מדברי המרדכי ריש ב"ב בודאי היא ראיה אבל כבר הביא הב"י ד' המרדכי בסי' קנ"ד מחו' י"ד וסיים ודברי תימא הוא ע"ש ובאמת אין לו ביאור דפחות מד' אף שלא כנגד פתח אסור:
היוצא לנו מדברינו כיון דהראשון זכה בהפתח שלו תחילה באופן שאין חבירו רשאי לפתוח עליו נמצא במה שהשני פוחח כעת אם ישאר כך תתבטל הזכות של הראשון ממילא יכול הראשון לעכב מלעשות לכתחילה משום חשש טורח סילוק או חשש חזקה ודמי ממש לחורבה ועדיף מיניה וכן יש להוכיח זאת מדברי רע"א גופא בסוף קונטרסו שכ' שם שבגפת יכול לסמוך לכתחילה משום דיכול לומר קי"ל כשיטת הר"י מיגש והרמב"ן ור"ח ור"ת והרא"ש דמותר לסמוך ואין חוששין משום דינא ודיינא וכ' אח"כ ומחמת חשש של הרשב"א שכ' אולי יעמוד בית דין אחר וידונו שא"צ לסלק א"כ בשביל זאת יעכב עליו זה אינו דיכול לומר קי"ל דגפת לא נקרא גירי דיליה ע"ש ממילא דפתח כנגד פתח דהוא היזק ראיה והוי גירי ממש עיין בב"י סי' קנ"ד ותמצא כדברי א"כ לפי דבריו הוא בכלל היזק שנתחדש תמיד שאין רשאין לסמוך ופשוט הוא:
והנה כת"ר במכתבו מסתפק לענין אם סמך כבר ואח"כ גדרו החצר אם צריך אח"כ לסתום ובאמת אין זה ספק כלל דהא כ' הב"י בסי' קנ"ד דלכך בעובדא דפאפי יונאה ב"ב כ"ו והוא כתישת הריפות משום הכי לא מהני התם סמך בהיתר לשיטת הפוסקים דמהני משום דד' נזיקין שאני כיון דלא מהני בהו חזקה לא מהני בהו נמי סמוך ברשות ע"ש נמצא נ"ד נמי כיון דקי"ל דפתח כנגד פתח לא מהני חזקה ממילא לא מהני סמוך בהיתר וברור הוא הלכך לפי"ז מה שכתבתי שיש כאן ג"כ חשש שכחה בודאי יכול לעכב עליו מה"ט גם שייך כאן סברת הרשב"א דכיון דעכשיו נתרבה מחלוקת הפוסקים כמעט בכל פרט יש חשש אולי יטעון אח"כ קיי"ל כי באמת דעת הב"ח דלרשב"ם מהני חזקה אף בפתח כנגד פתח ע"ש אף דלא קיי"ל כן מ"מ יש חשש כנלע"ד