אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן ע

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן ע

סימן סט

הנה זה דבר ידוע דאדם אינו נפסל רק מעת שנמצא הפסול בו ובסהדותא דאסהיד היד מעיקרא קודם שנמצא בו הפסול הגם שלא נעשה הדבר עדיין עפ"י עדותו שהעיד כבר מ"מ גומרין כעת המעשה עפ"י העדות דאסהיד מעיקרא הן להוציא ממון והן לענין דיני נפשות כמו"ש ב"ק ע"ב ע"ב מההיא שעתא דאסהיד וכו' ולא שייך בזה חזקת ממון ולא חזקת הגוף דהאי גברא שאנו דנין אותו בד"נ ע"י עדות זה מטעם דקודם שעשה עבירה ה"ז כשר גמור היה ואין כאן ספק ולא שייך בזה תרתי לריעותא דהאי גברא אתרע ואיכא ג"כ כנגדו חזקת ממון או חה"ג כיון דעד הנה היה כשר גמור מה"ת בלא שום ספק וגם לר' גמליאל בחזקת הגוף דמוציאין ממון אף דאתי אחר כן לידי ריעותא אף שנוכל לומר דהך ריעותא מעיקרא הוי בה ולא נתחייב לה ממון אעפ"כ אמרינן דהעמד הגוף בחזקת בריאות עד השתא ומוציאין ממון ממנו ולא אמרינן תרתי לריעותא לר"ג ועיין תוס' כתובות ע"ה ע"ב ד"ה אבל ושם כתבו תוס' לר' יהושע וה"ה לר"ג בחזקת ממון והתם מיירי הסוגיא קודם שמסיק הסברא כאן נמצא וכ' ואין נפ"מ לר"ג בין אירוסין לנישואין רק אח"כ שמסיק כאן נמצא חזקת ממון עדיף היכא שנמצא הרעותא ברשות האב ויעי"ש תוס' ד"ה רישא עכ"פ לענין כשרות האדם לא מהני שום חזקה בעולם לא חזקת ממון ולא חזקת הגוף דהנרצח והנלקה ובשתי כתי עדים המכחישים זה לזה דאזלא אז החזקת כשרות דהא חד מינייהו וודאי פסולין ואזלינן אז בקרקע בתר חזקת מ"ק ובמטלטלין בתר המוחזק בהאי שעתא ועיין תוס' כתובות כ' ע"א ד"ה ואוקי ארעא עיי"ש ולענין אותו דבר עצמו אין נפ"מ בין שתי כתי עדים המכחישין ובין שתי עדים שאחד מכחיש את חבירו ואפילו שבועה אין צריך יעיין ברא"ש פ' זה בורר סי' ל"ד ובסמ"ע סי' ל' סעי"ק ט' משמע דבכל גונא אין מוציאין מיד המוחזק אף בברי והנתבע אומר שמא לא נתחייבתי לך משום דתרי ותרי המכחישין זא"ז כמאן דליתא כלל דמי דאף באיסור אמרינן דמדאורייתא תרי ותרי המכחישין כמאן דליתא ומוקמינן בחזקת פנוי' יבמות ל"א ע"א וא"כ לפ"ז גרע טפי תרי ותרי המכחישין זא"ז או שני עדים שמכחיש אחד מהם אח חבירו דאמרינן בזה חזקת ממון או חזקת הגוף ולא מפקיעין ממון ולא פסלינן לגברא ע"י ספיקא דעדות כזו ואלו בעד שנפסל בעבירה לא אמרינן על העדות שהעיד מקודם חזקת ממון וחזקת הגוף וכו' אף דאיכא ג"כ ספיקא אולי גם מעיקרא פסול היה:

וכעת נחזי אנן גבי חנוני על פנקסו דהוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו דוודאי אחד מהם שקרן ואם היה כה"ג בתורת עדות שאחד היה מכחיש לחבירו וודאי לא היה עדותן כלום והוא אומר להחנווני שמא לא נתחייבתי לך כי אתה הוא השקרן וכששניהם נשבעין בודאי מכש"כ שהם אינם מצטרפין לעדות אחרת כיון דאחד מהם נשבע לשקר אף למ"ד דשני עדים המכחישין אחד לחבירו מצטרפין לעדות אחרת ויעיין בש"ך ריש סי' ל"א ובנתיבות שם היינו דוקא בהכחשה לחוד מטעם דכל אחד לא נפסל משני עדים אבל כאן אחד מהם בוודאי רשע שנשבע לשקר בוודאי אין מצטרף עמו כי הנשבע לאמת הא אסור לו להצטרף עם האחר כיון שיודע שרשע הוא כדאיתא בשבועות ל' ע"ב ויעיין בסמ"ע סי' ל"ד סע"ק א' עיי"ש וא"כ לפי"ז יאמר הבעה"ב להחנווני אני לא האמנתיך אלא כל זמן שלא ראיתי שאחד מכם רשע אבל כעת שאני רואה שאחד מכם רשע מי יאמר שנתחייבתי לך אולי אתה הרשע וחזקה ששליח עושה שלוחותו שכ' הש"ך סי' צ"א סעי"ק י"ב לא שייך כאן באתחזק שאחד משקר בוודאי כמו בדין שתי חתיכות שאחת מהם בודאי איסור כיון דאתחזק חד דאיסורא לא אמרינן שנעמיד אותה אחת שאכל על החזקה שלא נתחייב בחטאת רק כיון דאיתחזק כאן דאיסורא והוא אכל אחת מהם הוי מה"ת ספק השקול ואזלא לה כל החזקות וחיישינן מה"ת אולי נתחייב בחטאת ועד שיתוודע לו חייב אשם תלוי להגן מן היסורים דזה הכלל כל שנתחייב אשם תלוי מסתמא ליכא חזקה עיין תוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה הבא עליה הלכך כאן דאתחזק שאחד משקר בוודאי אין לתלות ע"ז יותר מע"ז ואזלה לה כאן כל החזקות שבעולם ואע"ג דשתי כתי עדים המכחישין קיל"ן כר"ה דזו באה בפני עצמה ומעידה וכתב הרשב"ם ב"ב ל' ע"ב ד"ה וזו באה שהטעם הוא משום דאוקי גברא אחזקתו דעד הנה היה כשר ועכשיו ספק הוא על כל כת אולי היא נפסלה אינו מוציא הספק מידי חזקה היינו ג"כ משום דהתם במילתא אחריתא דבעי לאסהודי מיירי אבל על הך מילתא גופא שמכחישין זא"ז לא שייך שום חזקה כיון שאחד וודאי פסול הלכך חנווני ופועל וודאי אחד פסול והוה ספק השקול כשני חתיכות ואין ספק השקול מוציא ממון מיד המוחזק כמו שתי רחלות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שתי ולדות ומת אחד מהם בבכורות ד' מ"ח ע"ב דאמרינן המע"ה ולסומכוס דוקא לענין חזקת מ"ק מהני טענת ברי אבל לא לענין חזקה גמורה ויעיין ב"מ ק' בתוס' ד"ה הא ואף שכתב התו' שם היכא שהמוחזק טוען שמא אמר סומכוס אף במקום חזקה גמורה התם עכ"פ יכול להיות אמת כטענת המוציא אבל כאן וודאי שקר הוא בחד:

ועוד דאף לסומכוס עצמו לא אמרינן רק דיחלוקו אבל לא להוציא כולה וגם סומכוס לא אמר דיחלוקו אלא במקום דררא דממונא דוקא דבמעשה עצמה נתהווה הספק בלא טענותיהם אבל כאן הא נתהוה הספק מחמת דבריהם א"כ אמאי יוציאו מיד בעה"ב בשלמא הפועלים יש להם חזקה אחרת כיון דוודאי היה חייב להם אין ספק השקול מוציא מידי וודאי חיוב אבל חנווני אדרבא הרי יש לזה חזקה שלא היה חייב לו עד עכשיו ולמה הספק שלנו יוציא מידי חזקתו אלא ע"כ מה שאמר הגמרא ריש ב"מ אנא שליחותא דידך קא עבידנא זאת הוי חיוב גמור מצד הדין כיון דהוא האמין לחנווני ולא אמר לו דיתן דווקא בסהדי הימניה כל שיאמר שנתן ונתחייב לו ולא מהני אח"כ כלל מה שנמצא אחד מהם שקרן ובעה"ב הוה לי' למיסק אדעתא מעיקרא אולי ימצא אחד מהם שקר והוא פשע כמו שפירש"י והש"מ:

ואף לדעת הרמב"ן סוף שבועות שהביא אותו הש"ך סי' צ"א סעי"ק י"ב משמע שסברת הרמב"ן דמדאורייתא אמרינן שהחנוני ג"כ פשע מה שלא נתן לו בסהדי וכקושית התוס' שם ד"ה ולא אמרת הלכך כתב הרמב"ן שאינה רק תקנת חכמים ע"ש מ"מ אף להרמב"ן עצמו במקום דלא פשע החנווני כלל כגון דאמר לו הבעה"ב מפורש שיכול ליתן לו בלא סהדי דבאופן הזה הוי הדין דחנוני מדאורייתא ולא דמי להב זוזי ושקול שטרא בכתובות פ"ה דחייב השליח בכל ענין התם שאני דהא לא אמר לו בפירוש הב זוזי מקודם:

הילכך בנד"ד נמי מה לי אם אמר בעה"ב תן לאחר או תן לי ואדרבה כאן בוודאי הבעה"ב פשע דהוה ליה ליטול במשקל וגם מה שאח"כ אתרע עדיף הוא מחנוני ופועלים ומובן מהנ"ל והדין פשוט דדמי לתן לפועלים ומה לי לאחר ומה לי לעצמו ועדיף כנ"ל:

ופשטות הגמרא נראה דאף אם נתוודע ריעותא בחנוני דאם היה יידע הבעה"ב קודם הריעותא לא היה אומר לחנוני תן לפועלים רק היה אומר תן בסהדי אין נ"מ בזה לדינא שהחנוני לעולם נשבע ונוטל אף באופן הזה אם לא שהיה הריעותא באופן שנפסל ג"כ בכ"ז לשבועה דכיון דהגמרא קורא לעולם דפשיעת בעה"ב הוא מה שלא אמר בסהדי הב לי' והוא גרם לעצמו ההיזק דהבעה"ב הוה ליה לאסוקי אדעתא אולי חשוד הוא אחד מהם וא"כ פשע בעצמו בזה דלא אמר הב להו בסהדי אם נתוודע ריעותא גדולה שהחנוני נפסל בכך לשבועה זה תליא במ"ש הש"ך סי' צ"ב סעי"ק י"ד ויע"ש בכתובות במשה"א אות ד' ויעיין בנתיבות סי' צ"א במשה"א אית ב' ויע"ש אות א' מה שתירץ על קושית הקצות ולא הבנתי דברי הנתיבות כלל בכל המקומות הנ"ל במ"ש שכשמשלם שני תשלומין אז כ"ע מודים שהתשלומין של החנוני הוא רק מהתקנה יעו"ש אבל לענ"ד מי שמעיין בדברי הרז"ה ובדברי המלחמות סוף שבועות עיקר פלוגתתן על החנוני הוא בזה משום דהרמב"ן סובר דהחנוני עיות במה שלא נתן בסהדי וא"כ ממילא לא נעשה שלוחו בזה מן התורה דאדעתא דהכי לא שלח לו הילכך דמי למנה לי בידיך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך כיון דלא נעשה שלוחו עפ"י דין הילכך לפי"ז אין כ"מ אף אם מתו הפועלים והחנוני לבדו תובעו ג"כ דינא הכי לשיטת הרמב"ן והיינו דרמב"ן סובר כקושית התו' ב"מ ג' ע"א ד"ה ולא אמרת יעי"ש אבל הרז"ה סובר כתירץ התו' דכיון דלא הזכיר לו סהדי נתחייב לו עפ"י דין בדיבורו אם אמר שיתן לפועל והוה שלוחו ונתחייב לו ועיי' תו' גיטין ס"ד ע"א ד"ה שליש שם בסוף דבריהם בתירוצם שכתבו לכך נראה לפרש כו' עי"ש ודבריהם הוא עפי"מ דאיתא בגמרא שם ע"ו ע"ב באומר נאמנת כו' עיי"ש וס"ל להתו' כיון דמכר לו והימניה נעשה כאומר לו דיהא מהימן אם יאמר לגירושין אף שלא יהי' כן יעו"ש פרש"י ד"ה דאתיהיב למחילה וכאן נמי כיון דהימני ולא אמר לו שיתן בסהדי נתחייב כל שיאמר שנתן ואע"ג דלא דמי להתם דהתם מסר לו הגט אדעתא דהכי או הממון והכא לא נתן לו כלום עכ"פ כיון דנעשה שלוחו עפ"י דיבורו נתחייב לו ובודאי אם אמר לו בפירוש שיוכל ליתן בלא סהדי משמע דאף להרמב"ן נתחייב לו עפ"י דין אף שמשלם שני תשלומין והלכך לשיטת הרמב"ן אם היה חשוד החנוני כיון דתקנתא הוא לא עשו תקנה רק בשבועה ולא עשו תקנה לחשוד ועכו"ם אבל לשיטת רז"ה והתוס' ריש ב"מ הנ"ל דלא אמרינן דהחנוני עיות רק בעה"ב פשע ולהחנוני מחויב לשלם עפ"י דין א"כ בחשוד גם כן דינא הכי רק לעכו"ם יש לומר כיון דאין שליחות לעכו"ם לא נתחייב לו אבל אין סברא לומר כן דהא אמת דעשה מעשה עפ"י דיבורו וכן משמע מפירו' התוס' שהתוס' ס"ל דמדינא הבעה"ב משלם לשניהם משו' פשיעותא ויעיין ב"מ ג' ע"א תוס' ד"ה גבי חנוני מה שמסקי דהתם הוי ליה למדכר ואיהו דאפסיד אנפשיה וגבי פקדון אמרו ג"כ בגמרא ל"ז ע"א דהו"ל למידק וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' ש' דנותן מאתים לכל אחד רק במכירה לא פסק כן בש"ע סי"ח סי' רכ"ב סעי"ב ויעי"ש בש"ך סעי"ק ד' ויעיין תוס' וב"מ ל"ז ע"א ד"ה התם שם בא"ד ואפילו מדינא חייב לרע"ק ע"ש ועיקר כי כל היכא דפשע חייב מדינא ואף שני תשלומין רק גבי חנוני ס"ד דהגמרא דלא פשע כלל לפיכך הקשו בגמרא דיהא מונח ואח"כ כשמשני דפשע למה לא אמר הב להו בסהדי וסברי התוס' ד"ה ולא אמרת דמדינא אין צריך ליתן לו בסהדי וא"כ פשע הילכך חייב מדינא לשלם שני תשלומין כמו בפקדון:

והא דמשמע לכאורה מתוס' כתובות דף פ' ע"א ד"ה ישבע שם באו"ד דקאמר ונראה עיי"ש דמשמע לכאורה מדבריהם דהני דתני בשבועות דנשבעין ונוטלין עיקר בא לאשמעינן דתיקנו להם חכמים שיטלו בשבועה דבלאו הכי הוי אמינא דלא יטלו כלל אפילו בשבועה וכן כ' הר"ץ להדיא בריש כל הנשבעין כי קחשיב כל הני דמדינא לא הו"ל למשקל כלל אלא שחכמים תקנו שיהיו נוטלין בשבועה כו' עיי"ש והנה האמת דהר"ן ס"ל כדעת הרמב"ן דרק מן התקנה לחוד נוטל החנוני כמו"ש הר"ן בקידושין על הגמ' מ"ג ע"ב ד"ה והני מילי מקמי ע"ש בא"ד כתב דחנוני מדינא אפילו בשבועה לא שקיל דהוה כמנה לי בידך וכו' עיי"ש וע"כ צ"ל דטעם הר"ן כטעם הרמב"ן שכתב הטעם דהבע"ה יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' והיינו שהחנוני הו"ל ליתן לפועל בסהדי תדע דהא הר"ן בשבועות על מתניתין דכתב האלפס וחנוני על פנקסו כתב שם הר"ן דנאמן בשבועה כיון שהוציאו ברשות כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתי עי"ש וגבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו כתב הר"ן בריש כל הנשבעין במתניתין דמדינא צריך ליטול בלא שבועה אלא דחכמים תקנו השבועה וכיון דמדמה חנוני למוציא הוצאות על נכסי אשתו למה כתב בקידושין דמדינא אפילו בשביעה לא שקל דדמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא ע"כ דעיקר חנוני מקרי יורד ברשות כמוציא הוצאות על נכסי אשתו רק כיון דעוות ולא נתן בסהדי איבד שליחותיה דלתקוני שדרתיך ולא לעותי כמש"כ הרמב"ן רק כיון דהבעה"ב ג"כ פשע דלא אמר לו הב לו בסהדי עשו רבנן תקנה דגם חנוני יקח בשבועה כמו מוציא ברשות כן יש לישב דברי הר"ן אך יותר משמע דהר"ן בשבועות חזר מדבריו דבקידושין ואית לי כדברי התוס' דהחנוני לא היה צריך ליתן בסהדי משום דהבע"ה לא אמר לו ליתן ליה בסהדי וכמו שמסיק שם בשבועות גבי מתניתין דחנוני על פנקסו ומסיק שם ואשמעינן ממתניתין וכו' דא"צ ליתן בעדים ומביא ראיה מרב אלפס בפרק הכותב ע"ש עכ"פ התוס' בוודאי ס"ל כן ובפרק האשה שנפלו דף פ' שכתבנו לעיל אין כוונת התו' דאף למסקנה נמי נשאר כן דחנוני אינו נוטל רק מחמת התקנה כמו שכתב הר"ן בריש פ' כל הנשבעין רק כוונתיה דעיקר אשמעינן מתניתין דנוטלין דבלא מתניתין ה"א דאין נוטלין כגון חנוני על פנקסו ה"א כקושיות הגמ' ריש ב"מ דהבעה"ב יתן חד תשלומין ויהא מונח קמ"ל כדמתרץ דהבעה"ב פשע במה שלא אמר ליה הב ליה בסהדי ובאמת אז חייב ג"כ מדינא:

הילכך לשיטת האלפס בכתובות פ' הכותב ולשיטת התוס' ריש ב"מ ולשיטת הרז"ה ולשיטת הר"ן בשבועות החנוני לא פשע מידי דאין צריך ליתן בסהדי רק בעה"ב פשע דלא אמר ליתן בסהדי וכיון דבעה"ב פשע מחויב לשלם ע"פ דין שני תשלומין כפקדון וכו' א"כ אין נפ"מ אף שנמצא חשוד ופסול לשבועה נוטל בלא שבועה רק לשיטת הרמב"ן ולשיטת הר"ן בקידושין החנוני ג"כ פשע וע"פ דין כיון שפשע לא נעשה שלוחו בי לתיקוני שדרתיך רק כיון דבעה"ב פשע ג"כ תקנו רבנן דחנוני יקח בשבועה רק לשיטת הרמב"ן אינו מדוקדק ב"כ קושיות הגמ' ריש ב"מ במה דפריך התם נפקא לממונא מבעה"ב ויהא מונח עד שיבא אליהו כיון דעדיין לא ידע הגמרא התירוץ דהבעה"ב ג"כ פשע א"ב הו"ל לפרוך החנוני לא יקח כלל דלא שלוחו הוא ואף משום תקנה נמי אין סברא דרבנן יתקנו תקנה דהפועל יפסיד דהוא צריך ליקח ע"פ דין דהוא אומר דלא פשע מאומה במה דלא פרע לו החנוני והוי בעה"ב גבי דידיה איני יודע אם פרעתיך ואיך יתקנו דבר שיפסיד וגם החנוני לא ירויח שיונח המעות ואיך יתקנו דבר שרעה לפועל ואינה טובה לחנוני אבל לשיטת התוס' שניהן שווין ע"פ דין הפועל והחנוני כיון שהוא שלוחו ממש שלא עוות כלל והבעה"ב אינו יודע למי יתן פריך שפיר שיונח כמו גבי רבנן ור"י ומתרץ דבעה"ב פשע הלכך הוי כמו פקדון בשני כריכות שמחויב ע"פ דין לשלם שני תשלומין רק נוכל ליישב לשיטת הרמב"ן דזה גופא פריך הגמ' דאם היה ע"פ דין שחרב לאחד משניהם היו שניהם בספק הוי הדין לרבנן ולר"י שיהא מונח ועכשיו החנוני אינו נכנס בספק רק מפני תקנה איך יתכן שיוציאו מבעה"ב שני תשלומין וע"ז משני דבעה"ב פשע הלכך אם היה החנוני שוה עם הפועל בספק היו מוציאים מבעה"ב שני תשלומין כמו גבי פקדון דשני כריכות הלכך גם עכשיו שהחנוני לוקח מפני תקנה השוו רבנן תקנתם כמו אם היה נוטל עפ"י דין הלכך לכל השיטות סתמא קאמר הגמרא דבעה"ב פשע מה שלא אמר ליה בסהדי הב לי' ואין נ"מ אם אתרע מלתא בחנוני דבעה"ב יטעון אלו היתי יודע לא הייתי אומר לחנווני שיתן בלא סהדי כיון דהשתא ג"כ פושע בעה"ב מה שאמר שיתן בלא סהדי רק לשיטת הרמב"ן אם נמצא חשוד ממש שהוא נפסל בכך לשבועה ממילא ליכא פאן הקנה דהא לשיטתו לא היה התקנה רק ליטול בשבועה וממילא כיון דלא ישבע משום דחשוד הוא ממילא לא יקח ובנידון דדן הלוקח לא פשע מידי כיון דהוא נתן להמוכר בעצמו ומדעתו נתן והמוכר פשע במה שלא שקל אף לשיטת הרמב"ן מחויב לשלם לו כל מה שאמר ע"פ דין ולא על פי תקנה ואם יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא התם דנתחייב הבעל הבית וודאי תשלומין אחד או לפועלים או לחנוני רק אינו יודע לפיכך כיון שפשע ולא אמר הב בסהדי דמי לפקדון בשני כריכות דמשלם לכל אחד כיון דוודאי נתחייב ואינו יודע בפשיעתו למי הוא חייב אבל כאן טוען המוכר אולי לא נתחייבתי לך כלל המותרות שאתה תובע אותי רק באמת איכא במתניתין ג"כ כה"ג דקתני לפועלים או לבני ועי"ש בר"ן ובסמ"ע ריש סי' צ"א ובש"ך שם ומשמע אף אם מת בנו ואינו יודע בעה"ב אם נתחייב מעולם ופשוט דברי ידידו דו"ש ראובן הלוי החונה פק"ק דיגאבורג

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה