אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן סט

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן סט

סימן סח

נסתפקתי בעובדא זה שבא לידי כ"פ ובפרט בשנה זו שהיא שנה יוקרה במי שביקש מחבירו שיעמיד לו סחורה פלוני בכל עת שיצטרך במקח קצוב ולא קצבו זמן ובכל עת שמביא לו הסחורה צריך המקבל לשלם לו תיכף. כן הי' המדובר ואעפ"כ נשאר חייב לו בכל פעם מעט מעות כדרך הסוחרים קטנים וזה המסחר נמשך ביניהם זה שנה או שנתים והלוקח נתן דין נאמנות להמוכר הן על יפוי הסחורה והן על המשקל גם היה תנאי מפורש ביניהם שלא ימכור ג"כ לשאר אנשים הסוחרים הדרים סמוך אצלו בכדי שיוכל להעלות על הסחורה כפי רצונו ולא יזלזל המקח על ריבוי המוכרים ואם יתוודע שבשעה שהביא הסחורה אצלו מכר ג"כ לשאר הקרעצמעס אזי יופחת מכל סחורה כך וכך. ועתה כאשר בא לתבוע מעותיו שנתקבצו על יד השיב הלוקח כי אני אומר כי אולי אינו מגיע לך כלל ממני כי מצאתי פעם א' וה מקרוב שנחסר מהמשקל כך וכך ואולי גם בשאר הפעמים עשית כן וגם עברת על תנאי זה מקרוב ואם נעשה חשבון על כל הפעמים אפשר שאתה חייב לי כי אולי בכל פעם עברת על התנאי וגם הי' חסר מהמשקל והמוכר השיב כי לא עבר על התנאי מעולם וגם המשקל הי' מכוון רק זה הפעם לא הי' בביתו וב"ב הוא דעוותי אבל עד כה לא הזדמן בזה כי בכל פעם הכל נעשה ע"י וכתיקונו:

תשובה הנה בדבר זה נתחבטו הבעלי תריסין אית דאמרי כי הדין הוא עם הלוקח משום שיכול לומר לו מאחר שכעת לא קיימת כפי המדובר וחסר מן המשקל הרבה אולי עשית כן ג"כ כמה פעמים ולא נחת לי המשקל כתיקונו ועתה אחרי שאתה בא להוציא ממני כי אני מוחזק במעותי עליך להביא ראי' שעד עתה קיימת דבריך כי המע"ה ויש מהם אומרים שהלוקח חייב לשלם משום דמאחר שהקניות הראשונות כבר נגמרו וגם הלוקח מכרם לאחר ואם היה המוכר בא אז והיה תובע ממנו המעות היה הדין שהלוקח היה חייב לשלם לו נמצא דעד עתה מוטל על הלוקח חיוב ודאי רק שעתה כשנולד הספק בא לפטור נפשו אף למפרע בטענת ספק הוי בכלל אינו יודע אם פרעתיך שחייב ואח"כ מצאתי שאלה זו בשו"מ ח"א סי' ק"ל עובדא כזו וכתב בפשיטות שהלוקח נאמן בטענתו ולא הביא כלל ראי' לדבריו ע"ש ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה ולא שייך כלל דין זה לאינו יודע אם נתחייבתי אי פרעתיך אלא מאחר דהא מה שהביא לו הסחורה והעמיד לו בכל פעם שביקש ממנו הי' הכל ע"י ציווי הלוקח ונעשה הכל כרצונו וגם גילה דעתו דניחא לי' במה שקיבל הסחורה וא"כ דמי ממש כמי שדה העשוי' ליטע או נמי שעמד ניקף וגדר הרביעית או כמו מוציא הוצאות ברשות חבירו שנשתעבד לכתחילה להאמין חבירו על דיבורו ודמי ממש לשומר שכר שמתה הבהמה ומונחת לפנינו ואמר שמתה באונס שדינו שנשבע ונוטל שכרו מבעה"ב והא התם אם לא שמר כתיקונו א"כ לא מגיע לו שכר ואף במקום שפטור מפשיעה מ"מ הי' לי להפסיד שכרו משום שלא השלים מלאכתו כמו שכתב רש"י בב"מ ד' נ"ח וז"ל וע"מ כן היו נוטלין שכרן והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל:

והנה בעבה"ג סי' י"ט איתא שם לענין המוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות וגם נתן לו נאמנות ואח"כ מצאו איזהו טעות בפנקסו שחשב הוצאות יותר מכפי מה שהוציא כתב ששוב איתרעי נאמנות דידיה ואינו נאמן שוב על הכל אפילו בשבועה והביא ראי' מהא דמבואר בסי' ע"א בשם בעל הסה"ת דשטר שיש בו נאמנית להמלוה ואח"כ נמצא המלוה כפרן בדבר אחד אפילו שהוא שלא מענין השטר מ"מ בטל הנאמנות שלו ואינו נאמן עוד משום דאמרינן דאדעתיה דהכי לא הימניה ע"ש:

אבל לדעתי נראה משם ראי' להיפך משום דהא הבע"ת בשער כ"א הקשה שם גופא לנפשיה על דין זה מהא דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר כ כדאיתא בפ"ק דב"מ ועיי' בח"מ סי' ע"ט וע"ש מה שתירץ בארוכה והיוצא מתירוצו ולפי מה שביארו הפוסקים עיי' בח"צ סי' ל"א הוא כן שיש חילוק בין דברים שאפילו אם לא נתן לו נאמנות היה ג"כ נאמן בהם מצד הדין או אפילו מצד התקנה כגון המוציא הוצאות על חבירו בשדה העשויה ליטע שהוא נאמן מתקנת חכמים בשבועה כמה הוציא ויטול ומכש"כ היכא שהוא נאמן מן התורה כגון המלוה את חבירו בעדים שאין צריך לפורעו בעדים אז אף היכא דאיתרע נאמנותו בדבר אחד מ"מ אמרינן כי עדיין לא אבד הנאמנות שנתנה לו התורה רק אמרינן במה דאיתרעי איתרעי ובמה דלא איתרע מוקמינן לו אדין תורה או על תקנת חכמים ולא אבד עדיין נאמנותו והיינו מה דאמרינן בכל דוכתא הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר משא"כ היכא שמצד הדין אינו נאמן בזה רק שהבעל דין שלו נתן לו נאמנות יותר מכפי הדין כגון הלוה שנתן למלוה נאמנות כבי חרי שזה הוא יותר מכפי הדין אז אמרינן דהסברא הוא דבודאי לא לחנם האמינו יותר מנאמנות שיש לכל ישראל אלא ע"כ בודאי חזא ביה נאמנות יתירתא משאר אנשים ולכך האמינו הרבה הילכך השתא דאיתרעי אפילו בדבר אחר שלא מענין זה מ"מ הא זאת חזינן עכשיו אחר דאתרעי דהוא לא עדיף בנאמנותו יותר משאר אנשים הילכך יכול הלוה לומר אילו הייתי יודע כן בודאי לא הייתי נותן לו כ"כ נאמנות אלא רק כשאר ב"א ועיי' בדבריהם שזה חילוק נכון מאד:

היוצא לנו מזה שבמקום שהתורה או החכמים נתנו לו נאמנות אזי אמרינן דאף דאיתרע בדבר אחר מ"מ לא איתרע בשאר הדברים והנה הר"ן בריש פ' כל הנשבעים הקשה דאמאי בהני נשבעים ונוטלים דחשיב שם במשנה לא חשיב נמי המוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות שנשבע ונוטל ג"כ כפי מה שאומר שהוציא ותירץ בשם ר"ח דלא קחשיב כאן אלא דוקא הני שמצד הדין אי לאו תקנות חכמים לא היו נוטלין אפילו בשבועה משא"כ המוציא הוצאות וכו' מדינא נאמן ונוטל בלא שבועה משום דכיון שהוא טוען ברי וחבירו שמא אמרינן ברי עדיף ואף דבעלמא לא אמרינן ברי עדיף מ"מ הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מצד הדין בדיבורו בעלמא ע"ש והתוס' בכתובות ד' פ' הביאו ג"כ קושי' זו בשם ר"ח ותירצו דלא חשיב שם בשבועות אלא דוקא הני דאיכא הכחשה בין התובע להנתבע משא"כ מוציא הוצאות כיון דליכא דקמכחיש לי' לא חשיב ע"ש ולא הביאו כלל התירץ של הר"ח שהביא הר"ן ומזה הוכיחו המחברים שבודאי התוס' חולקים בזה על ר"ח וסברי שגם במוציא הוצאות נמי אינו נוטל בלא שבועה מצד הדין ולדעתי זה אינו דהא הבעה"ת בשער כ"ט הביא בשם רב פלטי גאון והובא ג"כ בש"ך בסי' צ"א בחנוני ופועלים שהחנוני אומר נחתי ופועלים אומרים לא נטלנו שהדין הוא שהחנוני נשבע ונוטל כתב שם רב פלטי גאון שמצד הדין החנוני נוטל אף בלא שבועה משום דכיון שיש כאן ג"כ הסברא של חזקה שליח עושה שליחותו מסתמא עשה החנוני שליחותו הילכך מצטרפין זאת ג"כ לטענת הברי שטוען החנוני וכיון דאצל החנוני איכא תרתי נאמן החנוני מצד הדין אפילו בלא שבועה ע"ש נמצא דסברא זו ממש איכא בכל יורד ברשות ועוסק בשביל חבירו היכא שהוא טוען ברי שכך הוציא וחבירו טוען שמא הא איכא נמי הני תרתי ברי ושמא וחזקת שליח עושה שליחותו הילכך בודאי לרב פלטי גאון גם הוא נאמן מצד הדין בלא שבועה ופשוט הוא הן אמת ששאר המחברים חולקין עליו וכתבו שגם חנוני נמי אינו נוטל מצד הדין בלא שבועה אמנם הא כל עיקר קושייתם הוא משום דאמרינן בגיטין ד' ס"ד דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא דוקא לחומרא אבל לא לקולא וגם הקשו מהא דאמרינן דהמקדש בכסף בשני שלוחים לא הוי קדושין מן התורה ולא אמרינן להוי קדושין משום הסברא דחזקה שליח עושה שליחותו אלא ע"כ כל היכא שיש חשש נגיעה לא אמרינן הוי חזקה ועיין באו"ח בסי' צ"א ס"ק ג' שהקשה עוד על סברא זו מ"מ נראה דכ"ז לא שייכי אלא דוקא לענין חנוני על פנקסו משום שמא לא נתן להם כלום אבל ביורד ברשות וידעינן אנן בודאי שהוציא הוצאות רק דלא ידעינן כמה בזה כולי עלמא מודה דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודבר זה מבואר הוא במג"א סי' ח"ט ס"ק י"ז בשם רבינו בצלאל דכל היכא דידעינן שעשה השליח שליחותו רק שספק לנו אם שינה בשליחותו או לא בזה לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ע"ש וזה מדוייק ג"כ בדברי ר"ח שהביא הר"ן שכתב שכיון שירד ברשות והשביח נאמן והיינו כיון שהשביח אז בודאי עשה השליחות רק שספק לנו אולי מבקש יותר בזה לא חיישינן נמצא לפי זה אפשר לומר דביורד ועוסק בנכסי חבירו ברשות בזה כולי עלמא מודה שמצד הדין נוטל בלא שבועה ומה שלא תירצו התוס' בכתובות שם כמו שתירץ ר"ת היינו משום שרוצין לאוקמי המשנה דהמוציא הוצאות בכל ענין אפילו אם הוציא לגמרי שלא ברשות:

ובאמת לא מצאתי בהדיא מי שחולק על ר"ח בזה מיהו אם נאמר דלא כמו שכתבתי אלא שיש מי שחולק ג"כ על ר"ח וסובר שיורד ברשות אינו נאמן מצד הדין בלא שבועה מ"מ זאת בודאי דמדין התקנה ומדין המשנה נאמן בשבועה כדאיתא להדיא בכתובות שם ולפי מה שכתבנו בשם הסה"ת והמפרשים הא מבואר הוא דכל היכא דלא נתנו לו נאמנות יתירה רק בדבר שהוא נאמן מצד הדין או אפילו רק מצד התקנה אז אפילו אי הוחזק כפרן בדבר אחד לא הוחזק כפרן בשאר הדברים לפי זה הא אדרבא מוכח איפכא מסה"ת דבמוציא הוצאות ברשות כיון שהוא נאמן מצד הדין אז אף אם איתרע בדבר אחד מ"מ הדרינן לכללא דהוחזק כפרן לדבר אחד לא הוחזק כפרן לד"א נמצא גם מה שפסק שם העה"ג שכיון שנמצא טעות בפנקסו בדבר אחד אינו נאמן כלל על השאר אפילו בשבועה לא נראה לי כי לא מבעי אם נאמר כדעת ר"ח ורב פלטי גאון שמוציא הוצאות ברשות ניטל מן התורה בלא שבועה משום ברי ושמא לפי זה הא אפילו אם היה חשוד ממש כמו כל החשודים הפסולים לעדות ולשבועה מ"מ מאחר דקי"ל בסי' צ"ב כשיטת הראב"ד ורוב הפוסקים דחשוד שהוציא שטר על חבירו נוטל בלא שבועה משום דכיון דאי אפשר לי' לישבע דחשוד הוא מוקמינן ליה אדין דאורייתא דמן התורה המוציא שטר על חבירו נוטל בלא שבועה משים כיון דאי אפשר לו לישבע נוטל ג"כ בלא שבועה לפי זה ממילא ה"ה כאן כיון שמדין תורה כל שירד ברשות נוטל בלא שבועה ועיקר השבועה הוא רק מתקנת חכמים וכיון שאיני יכול לישבע מוקמינן ליה אדין דאורייתא ונוטל בלא שבועה אלא אפילו אי נימא דלא כר"ח בזה אלא אף המוציא הוצאות על נכסי חבירו נמי אינו נוטל בשביעה רק מכח התקנה ולא מצד הדין ואם היה חשוד לשבועה לא היה נוטל כמו כל הנשבעים ונוטלים שאם הם חשודים שדינם שכנגדו נשבע ונפטר כדאיתא בסי' צ"ב מ"מ הא זהו דוקא בחשוד ממש היינו שהוא פסול לשבועה כדאיתא התם בפ' כל הנשבעים אבל לא היכא שלא הוחזק רק כפרן בדבר אחד לחוד שאז לענין שאר דברים דינו ככל אדם ונאמן לענין עדות ושבועה ככל אדם כדאיתא בסי' ע"ט הילכך אפילו אם הוא מהנשבעים ונוטלים נמי לא הפסיד דינו ונשבע ונוטל כדאיתא התם וא"כ במוציא הוצאות שהוא נמי מהנשבעים ונוטלים נמי דינא הכי וכן מוכח מקושיית הראשונים שהקשו בכתובות ד' פ' דאמאי לא חשיב נמי בכל הנשבעים ונוטלים ג"כ המוציא הוצאות על נכסי חבירו ע"ש משמע שדינו לגמרי ככל הנשבעים ונוטלים הילכך מאתר דקי"ל בכל הנשבעים ונוטלים שאם הוחזקו כפרנים בדבר אחד לא נעשו חשודים ולא הפסידו דינם הכא נמי במוציא הוצאות הילכך בהאי דינא דעבה"ג וגם בעובדא דידן כיון שגילה דעתו כמה פעמים דניחא לי' בהסחורה וקיבל הסחורה בודאי לא גרע זאת מאם עמד ניקף וגדר הרביעית דאי' בריש ב"ב דהדין דהמקיף נשבע ונוטל ההוצאות וכ"ש הכא דאיכא תרתי דגם נתן לו רשות בתחלה רק שעכשיו איתרע בדבר שאינו נעשה חשוד ופסול ע"י זה דהא יש לו התנצלות טוב שהכל נעשה בלא ידיעתו ולית דמכחיש לי' בזה ובודאי זאת עדיף יותר ממה דאמרינן בגמ' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ובשביל ספק זה של מלוה ישינה אוקמינן לי' בחזקת כשרות כמו שכתבו הראשונים דכ"ז שיכולין לתרץ עניניהם של בני אדם אף בדרך רחוקה לא מחזיקין להו פסולים מספיקא הילכך ה"נ נהי היתרון נאמנות שנתן לו שיהי' נאמן אף בלא שבועה הפסיד כעת דהא בזה שייך הסברה של בעל הסהת"ר דלא המניה רק משום נאמנות יתירה דחזה בו מה שאין כן מה שנאמן מצד הדין למה יפסיד בזה מאחר דהא לא נפסל מצד הדין:

ואין לומר שנ"ד נקרא הוחזק כפרן באותו ממון ממש היינו משום שסמך עליו על המשקל ועל יפוי הסחורה בכל עת שיעמיד לו והשתא הוחזק כפרן בזה זה אינו משום דכל חדא וחדא מכירה מהסחורה נחשבת ממון בפ"ע תדע דהא עיקר הדין דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר ידעינן זאת מהא דאמרינן בב"מ דתני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו נ' זוז משלם לו חמשים וישבע על השאר ולא אמרינן דנעשה חשוד על השאר ומזה הוכיחו הראשונים דלא נעשה כפרן על ממון אחר עיי' במרדכי ריש ב"מ והא התם בחדא תביעה קתבע לו כל המאה וגם בזה התביעה גופא הוחזק כפרן ואפ"ה אמרינן במה דלא הוחזק לא הוחזק וא"כ מכש"כ נ"ד דכל מכירה ומכירה חשיב ממון בפ"ע בודאי אמרינן במה דלא איתרע לא איתרע והדין זה אין שום חילוק בין בא להחזיק או להוציא כדאי' בפוסקים ופשוט הוא ועיי' בתשובת הרשב"א סי' תתק"ה שהביא הש"ך בסי' ע"ט ס"ק ט"ו במי שהעידו על שמעון שגנב שטרות מבית ראובן דדעת האחרונים הוא שלא הפסיד שמעון אלא השטרות שיש עליהם עדים שגנב אבל על שאר שטרות שאין עליהם עדים אף שראובן טוען עליהם ברי שגנב וגם איתא הסברא של שטרך בידי מאי בעי מ"מ גובה משום דלא הוחזק כפרן לממון אחר:

ואין לומר דמצי הלוקח לטעון אילו הייתי יודע כי הוא איש אשר אינו משגיח על מעשיו שלא יזדמן לו טעות ויתחזק ע"י זאת לכפרן אף אם הוא בדבר אחר מ"מ לא הייתי נותן לו רשות להעמיד לי הסחורה על נאמנותו ממילא לפי זה אין דינו כמוציא ברשות זה אינו מאחר דהוכחנו דהתביעה על עבר נקרא ממון אחר א"כ לגבי שומר שכר נמי אם אירע אונס כה"ג בדבר שנתן לו לשמור והוחזק כפרן בדבר אחר נימא נמי שהפסיד השכירות שלו ולא יהי' נאמן אז בשבועה שנאנסה לגבות השכירות והלא להדיא מוכח להיפך דדוקא אם השומר חשוד ופסול אינו נאמן אבל לא היכא דהוחזק כפרן בדבר אחר שאז דינו ככל אדם כדאיתא בסימן צ"ב:

ועוד רחוק הוא מן הדעת לומר כן דא"כ מי שיש לו משר בביתו ונמצא שגנב אצלו דבר אחד האם נאמר שיפסיד השכירות של עבר משום שיכול הבעה"ב לו דאדעתא דהכי לא שכרתיך וזה רחוק הוא מן הדעת ובש"מ ב"ק כ"ח לענין נרצע שכלו ימיו ורבו מסרב בו לצאת וכו' ומוקי לה הגמ' בעבדא גנבא ופריך הגמ' עד האידנא לא גנב והשתא גנב וכתב בש"מ קשה מנ"ל דעד האידנא לא גנב דילמא עד השתא נמי גניב רק עד השתא לא תבע רבי' מיניה לצאת מביתו והשתא תבע ויש לומר דאי היה גם מעיקרא גנב א"כ מאי אריא כלו ימיו דנקט הגמרא הא אפילו לא כלו ימיו נמי איבעי' ליה שיעבודי' מיניה ולאפוקי כיון דאית ליה מיניה פסידא ועוד קרא ל"ל אלא ש"מ דלא גניב לי' עד השתא והאידנא חשיד לי' בגניבותא דאז דוקא בשכלו ימיו אז רשות בידו להוציאו ע"כ ולהזיקו אבל בתוך ימיו אינו יכול בע"כ להזיקו והיינו דקשיא לי' אי עד האידנא לא גנב השתא מאי טעמא חשיד לי' ומאי טעמא שרינן לי' לאזוקי ולאפוקי בע"כ ושנינן עד השתא הוי לי' אימתא דרבי' עלי' ואע"ג דחשיד לא שרינן לי' לאפוקי ולאזוקי אבל כלו ימיו שרינן לי' עכ"ל הרי משמע דבתוך הזמן אין יכול להפקיע שיעבודו בשביל חשד והא התם נמי בעה"ב מוחזק הוא בהמזונות של העבד אלמא דמספיקא אינו יכול לעכב מעותיו של המשרת וה"נ על זמן שעבר הא לא הוה רק טענת ספק ועיי' בח"מ סימן חכ"א:

גם י"ל דהא אנן קי"ל דאפי' פסול ממש מה"ת אינו נפסל אלא משעה שנתברר פסולו כגון שאם באו עדים והעידו עליו שגנב רק שאין אנו יודעין אם עבר מקודם או אח"כ מוקמינן גברא על חזקתו ואמרינן השתא הוא שעבר כמו שפסק הרי"ף בפ' מרובה והובאו דבריו בסי' ל"ד סי' ל"ט וכן כתב הרמ"א בסי' כ"ג ע"ש ומפקיעין ממון בעדותו ועיין בדברי המפרשים שהקשו אמאי לא דמי זאת למקוה שנמדד ונמצא חסר דמשום תרתי לריעותא דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו איתרע חזקת המקוה וה"נ הא איכא תרתי דהרי העד פסול הוא לפניך וגם נעמיד הממון על חזקתו ואיתרע חזקת העד ועיי' מה שחילקו בזה דדוקא חזקה המבוררת מצטרפין שני חזקות משא"כ חזקת ממון לא נקרא חזקה מבוררת משום דהא דאין מוציאין מן המוחזק הוא רק מסברא או מן הקרא כדאיתא בריש פ' שור שנגח וכל כה"ג כיון שאין החזקה מצד עצמה לא מצטרפין לשני חזקות עי' בדבריהם וסברא זו ממש שייך נמי בנ"ד לענין שלא יהי' נאמן בלא שבועה.

והנה הש"ך ביו"ד סי' א' והוא ג"כ מהב"י סי' קי"ט כתב בשם התוס' דאף מי שהמיר אינו חשוד למפרע כגון שאם שחט ואח"כ המיר אפילו באותו היום הכל כשר דאמרינן השתא הוא דאיתרע ובזה ודאי קשה ממקוה דהא התם ג"כ ביו"ד הא בהמה בחזקת איסור עומדת ואמאי מותר וכבר התעורר בקושי' זו התו"ש סי' ב':

אמנם יפה תירץ בזה הקצה"ח דע"כ לא מחזקינן למפרע רק אם מסופקין אנו אם נעשה המעשה כבר או עכשיו כמו מקוה שנמדד וכן בסכין שנמצא פגום ולא נודע אימת נעשה הפגם הזה אשר מצאנו עכשיו בזה תלינן שהמעשה הזה נעשה עכשיו דוקא משא"כ בשוחט שהמיר ועשה עבירה לפנינו דאין אנו מסופקין בהזמן מתי נעשה זאת דהא ידעינן אנן הזמן שהמיר רק דהספק הוא אולי חטא עוד הפעם כזה בזה לא חיישינן משום דאין אנו יכולין להוסיף עליו עוד הפעם רשעה אחרת מה שלא ראינו עד כה ע"ש שמביא ראי' לדבריו ונכון מאוד בסברא נמצא הסברא זו שייך ג"כ בנ"ד דהא ידעינן אנו אימת נעשה הסיבה רק שאתה רוצה לאחזוקי עוד בסיבה אחרת בזה אין אנו מחזיקין ובב"ב ד' ל"א לגבי שתי כיתי עדים המכחישים זא"ז דרב הונא אית לי' זו באה בעצמה ומעידה וזו באה בעצמה ומעידה וכן הלכה ומפרש הרשב"ם התם דטעמא הוא משום דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון ע"ש. ואף לשיטת האלפס בכתובות פרק ב' בסוגי' דשלשה שישבו לקיים השטר דאית לי' דחזקת ממון עדיפא והא דמכשרינן כל כת וכת בפ"ע היינו טעמא משום כיון דאין אנו צריכין לדון על שני העדיות בבת אתת רק כשבא כל כת בפ"ע צריכין אנו לדון רק עליה הילכך מכשירין להו עיין שם בר"ן מכל מקום בודאי חזקה אלימתא היא כמו שמוכח בתוס' כתובות ד' כ"ו ד"ה אנן דמשויא התם חזקה זו לחזקת פנוי' וא"כ מצטרפין חזקה זו לברי כמו דקי"ל בכתובות דף י"ב דאמרינן התם כי קאמר ר"ג דאיכא חזקה ואז אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אף להוציא ממון וכן כתב להדיא הר"ן בפ"ק דכתובות דלכך אם אמרה מוכת עץ אני נאמנת בברי ושמא משום דמוקמינן אותה בחזקת כשרות ע"ש נמצא בנ"ד נמי כיון שהוא טוען ברי שעד עתה לא פשע מעולם בהסחורה ונתן כפי המדובר מוקמינן ליה בחזקת כשרות ואמרינן ברי עדיף ואף כי בכאן איתרע במה שחסר כעת הא התם נמי איתרע במה שנמצאת בעולה ואפ"ה מחמת חזקת הגוף שהיא בתולה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי וה"נ הא חזקת כשרות דידיה דינו ממש כמו חזקת פנוי' כמו שכתבו התוס' הנ"ל ופסול הא ג"כ לא נעשה משום שנאמן לומר שטעה כיון דלית דמכחיש לי' כמי שכתבתי לעיל וא"כ טענת ברי שלו טענה היא כמו התם בכתובות ואין שום חילוק ביניהם ויש לי בזה אריכות דברים הרבה רק קצרתי:

ומה שטען עוד מאחר שעבר כעת על התנאי א"כ אולי גם מקודם עבר נמי על התנאים שהיה בינינו ובזה הא לא שייך לומר אוקמי עד עכשיו על חזקת כשרות דהא בזה לא נפסל ולא מוציאין אותו מחזקתו הראשונה וכיון דבא להוציא עליו הראי' שלא עבר עד כה בזה אני רואה כי אין טענתו טענה האף כי הסברא דקי"ל בכל דוכתא שתנאי שהוא בשב ואל תעשה אז על האומר שעבר עליו הראי' כדאיתא בח"מ סי' מ"ו ובאה"ע סי' ל"ח לא שייך כאן משום דהא חזינן באמת עכשיו שעבר ממילא הא איתרע אצלו חזקה זו וגם בלא"ה הא כתבו הפוסקים דזהו דוקא בתנאי דלהבא אבל לא בתנאי שעבר וראייתם הוא מהר"ן כתובות כמו שהביא הנה"מ בסי' מ"ו ס"ק כ"ג דהר"ן בהסוגיא דהאומר פ"פ מצאתי דנאמן משום דאין אדם טורח וכו' הקשה ל"ל זה הטעם תיפוק לי' הא הכתובה שכתב לה הוא שטר על תנאי אם תהי' בתולה דוקא וצריכה לברר הקיום התנאי ע"ש. ויש להבין מה זה קושיא הא הבעל טוען שעברה התנאי בקום ועשה ובזה אינו נאמן אלא ע"כ דבתנאי דלעבר לא אמרינן כן והטעם דבתנאי דלהבא כבר נגמר הענין הילכך עליו הראי' שעבר משא"כ בתנאי דעבר אם עבר הא ממילא לא התחיל כלל עדיין החיוב ע"ש בנה"מ וא"כ נ"ד נמי כתנאי שלעבר דמי משום דאם נאמר דנשאר לו חייב מפעם הראשון משום שעבר על תנאי ממילא הפעם השני לא הי' חייב לו כ"כ מעות ולא התחיל עליו כלל החיוב מ"מ נראה דאין טענת הלוקח טענה משום דהא כבר כתב הרשב"א בתשובה והובא ב"י בסי' מ"ו וכן הוא במ"ל פ' ט"ו מטוען בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז אם הי' תנאי או לא דאין מבטלין קנין ברור משום ספק תנאי כיון דאין ספק בגוף הקנין ומבואר במל"מ שם שאף אם דבר הנקנה עומדת כעת באגם מ"מ לא מוקמינן בחזמ"ק ע"ש וכן כתב להדיא הש"מ בב"מ ד' ע"ח לענין האיבעי דבעי לזביני' במאה ולא אשכח ואי טרח הוי משכח ולא טרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי דמבעי התם מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי וקני או לא וכתב הראב"ד דקני דהרי קנינו של זה ברור דהא קנה בכסף או בחליפין וחזרתו של זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש עוד והיינו כיון שאין הספק בגוף הקנין וכ"כ הט"ז סברא זו בסי' ק"צ ע"ש הן אמת שלא מצינו זאת שספק תנאי אינו מבטל מכירה גמורה רק אם אנו באין להוציא מחזקת מרא קמא לחוד דלא אלים כ"כ חזקתו אבל להוציא ממוחזק ממש בזה לא מצינו וכה"ג חילק הראב"ד הובא בש"מ בסוגי' דהמחליף פרה בחמור דהא דלא מהני ברי ושמא נגד המוחזק היינו דוקא נגד מוחזק ממש אבל לא כנגד חמ"ק דהתם ברי עדיף ע"ש וכן מצינו בכמה מקומות דחזקת המוחזק עדיף מחזקת מ"ק מ"מ הכא נראה דמהני אף נגד מוחזק ממש משום דהא קי"ל דחמ"ק בצירוף ברי ושמא מוציא מהמוחזק וכן ראיתי בספר נ"י ומביא ראי' מהא דסי' קפ"ה סי' ה' דאם ראובן אמר במאה אמרתי לך למוכרו והסרסור אמר בחמשים וכו' דאם ידע הלוקח דהחפץ הוא של ראובן יחזור החפץ לראובן ואף דהלוקח מוחזק מ"מ כיון דהוא טוען שמא ומה שהוא טוען בשם הסרסור זה הוא ברי של אחר דלא מהני כדאי' ב"ב קל"ה ע"ש וזה ראי' ברורה ואין להוכיח להיפך מד' הראב"ד שם שסובר דאין מוציאין מיד הלוקח אף שהוא טוען שמא אלמא דחזקת מרא קמא לא מהני אף בצירוף ברי ושמא נגד חזקת המוחזק זה אינו דהא ע"כ זה הסרסור אין דינו כמו שליש דאם דינו כשליש א"כ באמת למה לא יהי' הסרסור נאמן שאמר לו הבעה"ב למכור בחמשים כמו כל שליש שנאמן במה שאומר כדאי' בסי' נ"ו אלא ע"כ דמיירי באופן דאין דינו כשליש וכן כתב הנה"מ דמיירי באופן דאינו נאמן מחמת שליש ע"ש ס"ק א"א ולפי זה הא יש להקשות טובא לפי מאי דפסק הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ה' בשם תשו' הרא"ש במי שאומר נתת לי כלי פלוני ליתן להמקבל והמקבל אינו יודע מזה והנותן מכחיש ואומר שלא צוה ליתן אפי' יש לו מיגו שהי' יכול ליתן בינו לבינו להמקבל אפ"ה מאחר שהמקבל אינו יודע רק עפ"י השליש והבעלים אינו מודים שעשו אותו לשליש מחוייב המקבל להחזיר הכלי לבעלים ודינו ממש כמו דאמרינן ב"ב ל' את לאו קמודית דהאי ארעא לאו דידך זיל לאו בעל דברים דידי את וא"כ יש להבין דעת הראב"ד למה באמת אינו חייב הלוקח להחזיר הכלי לבעה"ב מאחר שאינו יודע רק ע"פ הסרסור וע"כ צ"ל דדעת הראב"ד הוא דלא דמי להתם דהתם החפץ בא לידו שלא ברשות בעלים ויודע הוא שאינו שלו הילכך הוא בא להחזיק מספיקו בחפץ של חבירו ומשום הכי אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו בהא דאמרינן בסי' רל"ב באשכח טופיינא בכדי שאין הדעת טועה דאמרינן מתנה הוא מ"מ אם בא אח"כ הנותן ואמר שטעה מחוייב להחזיר לו כיון שאתה יודע שאין המעות שלך רק שאתה רוצה להחזיק בשל חבירו בספק דילמא מתנה הוי ואתה רוצה להפקיע ממון חבירך בלא טענה זה אינו יכול משא"כ בדינו של הראב"ד הרי גוף החפץ נמכר ברשות וגם עתה רשאי להחזיק בהחפץ ועיקר התביעה הוא על המעות אשר הם מתחילה של הלוקח וברשותו שוב לענין המעות אשר הם של הלוקח אמרינן המע"ה כמו דאמרי' בפ' לא יחפור ד' כ"ד דאם העיר קדם להאילן קוצץ ואינו נוטל דמים ספק קוצץ ונוטל דמים משום כיון דלמיקץ קאי הלכך מספיקא אמרינן קוץ ואי משום דמי אמרינן לו זיל אייתי ראי' דאילן קדים ושקיל וה"נ נ"ד להא דמי כיון דהסחורה הא למכור קאי ואי משום דמי אייתי ראי' ושקיל וכן ראיתי בספר דה"מ סי' נ"ו וחילוק נכון הוא:

ומהאי טעמא פסק הש"ך בסי' קפ"ג ס"ק י"ד בדבר שיש לו קצבה שחולקין השליח והמשלח מ"מ אם לא ידע בהטעות ונתנו להמשלח אמרינן דאז זוכה המשלח ואם אח"כ בא השליח ואמר שידע מהטעות והמשלח טוען שמא לא ידע דהדין הוא עם המשלח עיין שם ואף דבאשכח טופיינא הדין הוא אם אח"כ בא הנותן ואמר שטעה מוציאין מהמקבל אלא ע"כ היינו טעמא משום דבכאן ספק הוא בגוף הדבר כי אם לא ידע מהטעות הרי מעיקרא הא לא זכה כלל בהמעות ולא היתה שלו מעולם וברור הוא:

ולדעת הרמב"ם דסבר שהמשלח נאמן אין להקשות מהגמ' הנ"ל משום דהרמב"ם סבר כיון דלפי טענת המשלח לא נקנה המקח כלל א"כ עיקר טענתו על המקח נמצא שהוא בא להחזיק בשל חבירו בטענת שמא ואפשר לומר דהראב"ד אזיל לשיטתו הובא בטור בסי' קפ"ב בעובדא דההיא איתתא ששלחה לקנות קרקע וקנה שלא באחריות דאמרינן התם בסוגי' דאמרה לי' זיל זבין באחריות דדעת הראב"ד שאף שהודיע להמוכר שהוא שליח מ"מ הברירה ביד המשלח לקיים המקח וצריך השליח לתקן העיוות ואין צריכין קנין חדש ממילא הא הספק הוא רק המעות משא"כ הרמב"ם סבר דצריכין קנין חדש א"כ הא לא חל כלל שם מכירה לפי זה הא הספק הוא בגוף החפץ אבל מ"מ תרווייהו סברי להו דאם חזקת מרא קמא מסייע להברי אז אמרינן דברי עדיף וא"כ בנ"ד נמי אמרינן ברי עדיף:

היוצא לנו מזה דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אית להו דחזקת מרא קמא וברי ושמא מוציאין מן המוחזק וכן הוא מבואר בכמה דוכתא לפי זה כיון דחזינן דלשיטת הרשב"א ושאר הגדולים דהיכא דאין הספק בגוף הקנין רק בהתנאי אז מוציאין מחזקת מרא קמא אף במקום דליכא מוחזק כלל דהא אפילו עומדת באגם נמי מוציאין מחמ"ק ואף אם שניהם טוענים שמא כדאי' הכל בתשו' הרשב"א שם ובמל"מ הנ"ל לפי זה הא ממילא מוכת דסברא זו שאין אנו מבטלין קנין ברור בשביל ספק תנאי אלים יותר מחזקת מרא קמא וא"כ ק"ו הוא דמה במקום שחזקת מ"ק מצטרף לטענת ברי ושמא מוציאין מן המוחזק מכש"כ אם מצטרף לטענת ברי ושמא הסברא שאין אנו יכולים לבטל קנין ברור בשביל ספק תנאי בודאי מוציאין מהמוחזק וה"נ כי תיכף שהביא הסחורה נקנה המקח להלוקח בעד סך שמכרו אותו רק שאח"כ נפל לך ספק אילי לא קיים התנאי בזה אמרינן ברי עדיף ואין לחלק ולומר משום דכתם בדין של הרמב"ם והראב"ד ליכא אלא ת"מ בלא חזמ"ק משא"כ בנ"ד אצל הלוקח איכא ג"כ תרתי היינו חזקת ממון וחזקת מרא קמא זה אינו דזה נחשב הכל כחדא גבי ברי ושמא היינו שהכל נקרא חזקת ממון כי הוא הכל שם א' תדע דאל"כ האיך אמר הגמ' התם בכתובות דע"כ לא אמר ר"ג אלא דאיכא חזקה או דאיכא מיגו מה בכך הא קי"ל דמיגו וגם חזקת הגוף לא מהני הן לענין חזקת מ"ק לחוד בלא חזקת ממון והן לענין חזקת ממון בלא חזקת מ"ק כמבואר הכל בדברי הפוסקים והכא אצל הבעל איכא תרתי אע"כ דלענין ברי ושמא נחשבת כחדא. ועיי' בדברי בעל הסהת"ר שער כ"ט המובא לעיל דמצרף ג"כ חזקה לברי ושמא ועוד דהא באמת חזמ"ק בודאי אלים יותר מחזקת הגוף דבתולה דזה הוא רק חזקה בעלמא דאמרינן בי' חזקה ורובא רובא עדיף משא"כ חמ"ק דהוא חזקת ממון דלא מהני בי' אפי' רוב לרוב הפוסקים כמו בכל חזקת ממון כמו שכתב הרמב"ן בחידושי ב"ב ד' ל"ד ושאר הראשונים וא"כ נ"ד דהוא עדיף מחזקת מרא קמא בודאי בצירוף ברי ושמא מוציאין אף מן המוחזק לגמרי כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע:

ולכאורה היה אפשר לחייבו להלוקח על טענתו שטוען שכיון שחסר לו עכשיו מן המשקל על כל שק ערך עשרה ליטרות ורוצה לנכות אותו באמרו כי אולי גם מעיקרא במה דלא שקל וסמך ומכר על אמונתו הי' ג"כ חסר כמו זה משום כיון דאיתרע לגנוב משקל כזו דזה אינו טענה דהא כתב המ"מ פ' ט"ו מטוען דבדבר שיכול הלוקח להבחינו לאלתר ולטועמו אינו יכול לחזור והכא נמי היה לו לשקול כל שק ושק ומדלא שקל סבור וקיבל ואף שהמל"מ ושאר אחרונים הקשו עליו כמה קושיות מ"מ היכא שהשתמש בהמקח ומכש"כ כה"ג שמכר כל הסחורה ואינו בעולם לחזור בודאי כ"ע מודו כי סבור וקיבל ועיי' בתוס' ב"ב ד' ע"ת ד"ה שכתבו דאף לרב דאמר במקדש אחותו דהמעות פקדון מ"מ היכא דאשכח טופיינא גם רב מודה דהוי המעות מתנה דלא שייך דנתן לו לשם פקדון ויחזור ויתבע אותם מאחר שאין יודע אם ימנה אותם גמר ונתן לשם מתנה ה"נ מאתר דמכר נתרצה שלא יתבע עוד. מ"מ זה לא שייך כאן משום דכבר הארכתי בזה במקום אחר דזה הדין לא שייך כלל במקום שאומר לו בהדיא שהסחורה טובה וכל דברי המ"מ אינם נאמרים אלא במכר לו סתם אבל לא אם אמר להדיא שהוא טוב וסמיך עליו וראי' מפורשת לזה מדברי התוס' כתובות ד' ע"ה ד"ה אבל במומין שבגלוי וכו' שהקשו בקידש על תנאי שאין בה מומין מה שייך כאן לחלק בין מומין שבגלוי לאינו גלוי הואיל והתנה ע"מ שאין בה מומין והואיל ויש בה מומין הוי קדושי טעות ותירצו כיון דהמומין הם בגלוי ע"כ מוכרחים אנו לומר דכשהתנה ע"מ שאין בה מומין ע"כ כוונתו הי' על מומין שאינם גלוים דהא הגלוים ראה ונתפייס ע"כ התנאי היה על מומין שאינן גלוין ע"ש משמע דבמקום דליכא למימר הכי כגון שהתנה על דבר אחד כמו בנ"ד דהתנאי לא הי' רק על המשקל דלא שייך אז סברת התוס' לא מהני מה שיכולין לראות כי יכול למימר סמכתי נפשי על שארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי יקיים כפי התנאי ואין להקשות ע"ז מדברי הנ"י פ' בית כור והובא ברמ"א סי' רל"ב במי שמכר טבעת של עץ ואמר לו של זה הוא דאמרינן הואיל והלוקח חזי לי' מחוייב לשלם לו ע"ש. והלא לדברי התוס' במומים שבגלוי דג"כ חזי להו ואפ"ה מוכח מהתוס' מאחר שהתנה ע"מ שאין בה מומין יכול לומר שסמכתי על תנאי ולא מהני מאי דחזא לי' כי התם שאני שיכול לומר טוב כשל זהב אמרתי ואף לשיטת הרשב"ם שמפרש בפ' בית כור דף ק"י בעובדא דרב פפא דזבן לי' ארעא אמר לי' הויא עשרין גריוא משתי' ולא אשכח אלא חמיסר מפרש דמיירי דלא שוה יותר משאר קרקע מ"מ התם נמי שייך ג"כ לומר לדידי יקר הוא כמו קרקע גדולה משא"כ במומין לא שייך לומר כי זה החפץ יקר אצלו במומין כמו בלא מומין דאם נאמר דחשיבות החפץ גורם היוקר הרי מכש"כ בלא מומין היה שוה יותר ויותר ובאמת מוכת מהגמרא גופה כסברת התוס' כתובות הנ"ל דקאמר התם ה"מ היכא דלא קיים בגוה אבל היכא דקיים בגוה סביר וקיבל ופריך עוד והא עשרין אמר לי' ומאי פריך הא כבר משני כיון דקיים בה סבור וקיבל אלא ע"כ כיון דהזכיר בפירוש עשרין אז על דיבורו הראשון סמוך ולא מהני מה דחזי לי' אם לא מחמת הסברא דעדיפא כעשרין:

אמנם צ"ע לי מדברי תשו' הרשב"א אלף קפ"ו והובאו דבריו באה"ע בסי' ל"ת בח"מ ס"ק ל"ד בראובן שקידש את לאה בכוס ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכתב מסתברא שהיא מקודשת מאתר שראתה ופשטה ידה וקיבלה נתרצה ומביא ראי' מגמרא דבית כור הנ"ל ע"ש והא בדין זה של הרשב"א הא לא שייך לומר על הכוס שהוא שוה כמו הטבעת משמע שהוא מפרש הגמרא דעדיפא כעשרין דאמרינן הוא לאו דוקא רק כיון דראה נתפייס כפי מה שהוא. וזה לכאורה שלא כדברי התוס' כתובות הנ"ל ואולי יש לחלק בין היכא שהוא מין אחר לגמרי כמו בדין של הנמ"י שמכר לו עץ ואמר לי שהוא זהב או אפילו כמו המבואר בפ' בית כור שהוא יודע ממש הקרקע אז בזה שייך לומר סבר וקיבל משא"כ מומין אפילו הגלויין מ"מ מאחר דידעינן דלא קים לו בגווה אז בזה כיון שהתנה אמרינן אולי אעפ"כ איתרמי הפעם ולא חזא המום וסמוך על תנאו מיהו פשטות הגמ' משמע דבעינן דוקא טעם על אמירתו כמו דאמרינן התם דעדיפא כעשרים וכן משמע מדברי הרמ"א בסי' רל"ב שם שמסיים ג"כ משים דיכול, לומר לו טוב הוא כשל זהב משמע דצריכין אנו להאי טעמא וכמדומה לי שגם הרשב"א גופא מסתפק בזה אם הוא עיקר הטעם או לא לכך מסיים שם באותה תשובה שאין לנו ראי' מפורשת שהיא מקודשת גמורה ע"ש:

מיהו האיך שיהי' בנ"ד כיון דאיכא תרתי דלא קים לי' בגווה ולא שייך שוה כמו עשרין כ"ע מודי כיון דהתנה יכול לומר דלכן לא שקלתי משום דסמכתי עליך וכן מוכת להדיא מדברי הרמב"ן בבעה"ת שער נ"א הובא בש"ך סי' קכ"ו ס"ק י"ג בהמתה במעמד שלשתן ונמצא הלוה עני אמרינן התם דדוקא בעשה ערמה שמיד אחר המחאה הלך לו למדינת הים אז אמרינן דהמעמד שלשתן היתה בטעות אבל סבר שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע ובין שאינו יודע פטור דהוי לשאול עליו ע"כ. וא"כ קשה על הא דמבואר בסי' קכ"ט באומר לו בטוח הוא שהוא חייב ולא אמרינן דהווי לו לחקור עליו אם בטוח הוא רק דבמקום שאמר לו עליך קסמיכנא חייב לכ"ע אלא ע"כ דחילוק יש בין אמר לו בהדיא שהוא סומך עליו ובין סתם וחילוק זה מובא ג"כ באו"ת סי' קכ"ט ע"ש רש לי להאריך בזה הרבה וכ"ג יעיין בזה כפי שכלו הרחב כי לאחר כל החזיון האלה קשה להוציא ממון בלי ראי' מוכרחת מש"ס ופוסקים ועלה דמר קסמיכנא ידידו דו"ש מאהבה.

תשובה

מהרב הגאון ר' ראובן ז"ל מדינאבורג

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה