אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן סז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן סז

סימן סו

לענין פלוגתת הפוסקים בטוען איני יודע אם פרעתיך היכא דלא הוי ליה למידע הנה להכריע בזה להלכה בוודאי אי אפשר בדבר שנחלקו בו אבות העולם ולא באתי רק לעורר קצת המעיין ולמינקט שמעתתא כמאן דמלקט בתר לקוטי. הנה הגאון רע"א בחידושיו למשניות בסוטה פ"ו וכן הגאון בעל ב"י באה"ע סי' קע"ח ואחריהם גם הספר נ"י סי' ס"ט כולם התעוררו מהמשנה דסוטה ד' ל"א דאמרינן התם דעד אחד המעיד שנטמאה אחר הקינוי והסתירה לא היתה שותה ואינה נוטלת כתובתה אף דליכא שני עדים שנטמאה אבל הני חמש נשים כגון חמותה ובת חמותה וכו' הרי אלו נאמנות לפוסלה ולא להפסידה כתובתה וכן הוא ברמב"ם ובש"ע שם והקשו המחברים הללו דמ"ש זאת מהא דמתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל כב"ה דאבדו כתובתן ע"י הקינוי והסתירה לחוד משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והכא מה בכך שאין הנשים הללו מחמת עצמן נאמנות להפסיד כתובתה דל מהכא נאמנותן מ"מ מאחר כי נתנו להן החכמים הנאמנות שע"י שאומרות שניטמאה אינה שותת ממילא כיון שאינו יכולה לברר ע"י המים טהרתה כי טהורה היא מפסדת הכתובה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו דהתם נמי הא אינו רק ספק אם נבעלה או לא ומ"מ מפסדת מחמת שמחוסר הבירור של השתייה הכא נמי דכוותה ובתוס' רע"א שם הוסיף להקשות דבירושלמי בסוטה שם בעי על כל עד אחד בטומאה אמאי אינו נוטלת כתובתה הא עד אחד אינו נאמן לענין ממון ומשני דבסוטה שאני דכאן האמינה תורה עד אחד כבי תרי ומדמה זאת לעד אחד שמעיד שהוא חלב ואח"כ אכלו אחר שהוא חייב והשתא מאי צריך לזה הא ממילא כיון דאינו משקה אותה ואינו יכולה לבדקה שלא זינתה הפסידה כתובתה כמו במתו בעליהן עד שלא שתו והבית מאיר הוכיח מכח קושיא זאת כשיטת הפוסקים דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב הלכך הכא נמי הא נתחייב הבעל בכתובתה וספק לו אם זינתה והוי כמו פירעון על כתובתה או לא זינתה והוי לי' כמו איני יודע אם פרעתיך ואף דלא הוי ליה למידע מ"מ חייב והא דבמתו בעליהן עד שלא שתו אבדה כתובתה אף דהתם נמי רק ספק הוא היינו משום דשאני יורשים שלא הי' עליהם מעולם חזקת חיוב ע"ש:

וגם הקשו דברי הטור אהדדי שבח"מ סי' ע"ה מבואר שהוא סובר דאף יורשים נמי חייבים באינו יודע אם פרעתיך ואפ"ה פוסק באה"ע סי' קע"ח דבמתו בעליהן עד שלא שתו פטורין הן מהכתובה ע"ש שהאריך בזה:

ולדעתי נראה דאפשר דדין זה אינו שייך כלל לאינו יודע אם פרעתיך משים כי כאן גרע מכל ספק פירעון היכא דלא הוי לי' למידע משום דהא כל חוב של כתובה הוא כמו חוב על תנאי היינו שהתחייב א"ע בסך הכתובה דווקא בתנאי אם יגרשנה כמו שכתב הר"ן בסוגיא דפתח פתוח והכא לא שייך חילוק של הר"ן שם עיי' בר"ן בכתובות חילק בין שטר אמנה לתנאי וגם הי' תנאי שבאם תזנה תחתיו אז פטור הוא מחיוב זה והנה בכל תנאי שהנותן מתנה התנה על המקבל והוא בקום ועשה קיי"ל שעל המקבל להביא ראי' שקיים התנאי אמנם בתנאי שהוא בשב ואל תעשה אז על הנותן להביא ראי' שעבר על התנאי וכ"ז שאינו מביא ראי' מחויב ליתן לי כפי שהבטיחו כמבואר כ"ז בר"ן בפ' מי שאחזו ובריטב"א ובש"ע ח"מ סי' רמ"א ובאה"ע סי' ל"ח הלכך הכא נמי כל שאין כאן קינוי וסתירה אינו נאמן לומר שזינתה תחתיו ועברה על התנאי דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה והוא אומר שהיא עברה בקום ועשה כל כה"ג עליו הראי' שעברה ולא דמי לכל טענות פירעון דעלמא שהוא נמי בקום ועשה ואפ"ה קיי"ל דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ונאמן הלוה לומר שקיים התנאי אף שהוא בקום ועשה התם שאני כמו שכתב הבעה"ת שער ל"ז משום דסתם הלואה לפירעון היא עומדת ועיקר התנאי הי' בזה אדעתא דהכי דווקא משא"כ היכא דהתנאי הוא במילתא אחריתי והכא נמי דכוותא ולא שייך זאת כלל לאינו יודע אם פרעתיך:

והשתא נתרץ נמי קושית של המחברים בהקדם כי דעת הרמב"ם בפ"ג מהלכות סוטה שאם באו עידי טומאה אחר ששתתה אזי ע"י כן תיכף איבדו המים המאררים את פעולתן ואין עושין עוד שום פעולה ואין בודקין אותה ודווקא שבאו שני עדים אבל כל שלא בא רק עד אחד אחר ששתתה ואמר שנטמאה אז לא אבדו המים עדיין פעולתם ובודקין אותה והוא מהגמרא דסוטה ד' ו' וילפינן לה מקראי דכתיב נסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דדרשינן מזה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה ע"כ ופירש רש"י משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ועד אין בה הוא דאמר רחמנא והביא האיש אח אשתו ומתקיים בה כל המבואר שם בהפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה עכ"ל נמצא להרמב"ם שמפרש המימרא דרב ששת שמיירי דווקא בשני עדים היינו משום דפשטות המקרא דכתיב ועד אין בה היינו שני עדים דווקא אין בה אז והביא את אשתו ויכול להתקיים כל הפרשה והבדיקה משא"כ לענין עד אחד לא דיבר הכתוב כלל ממילא לפי זה אם אין כאן אלא עד אחד שוב אין נפק"מ אם העידו לאתר השתיה או קודם השתיה לעולם המים בודקין אותה דהא אין לנו שום לימוד שלא יבדקו לה המים ובלא לימוד מקרא רק מסברא בעלמא מוכת הוא בגמרא שם דאמרינן דהמים לא הפסידו פעולתן ובודקין אותה לעולם ע"ש בסוגיא והנה בדעת התוס' שם ד' וא"ו יש בזה פלוגתא כי אית דאמרי שדעת התוס' הוא דלא כהרמב"ם בזה אלא שאין חילוק בין עד אחד לשני עדים ולעולם כל שבא אפילו עד אחר ואמר שנטמאה שוב אין המים בודקין אותה ויש אומרים שגם שיטת התוס' הוא ג"כ כהרמב"ם דע"י הגדת עד אחד עדיין המים בודקין אותה עיין בכ"ז במל"מ שם עוד מצינו פלוגתא בין הפוסקים על הא דקי"ל דפסילי עדות כגון נשים וקרובים שכשרים הם לעדות סוטה אם היא מן התורה או רק מדרבנן והוכיחו מהתוס' סוטה ד' ל"א ד"ה הא חד וכו' שדעתם שאינו אלא מדרבנן עיין בספר מראות הצובאות בחידושיו למס' סוטה ד' ל"א אמנם מדברי הרמב"ם פ"א מסוטה הלכה ט"ו משמע שהם נאמנים אפילו מן התורה וכן הוא פשטות המשנה בסוטה ד' ל"א גם זאת פשוט הוא ומוכח מהגמרא ג"כ דאם מתו בעליהן עד שלא שתו אז ג"כ אבדו המים פעולתן ושוב אין בודקין אותה דהא עיקר הטעם דבשני עדים אין המים בודקין משום דאי אפשר להתקיים כל הפרשה דכתיב ועד אין בה וכל דאי אפשר לקיים כולה אז אין המים בודקין אותה כמו שפירש רש"י שם לפי זה מכש"כ היכא דמתו בעליהן דאז בוודאי אי אפשר לקיים כל הפרשה דהאי חסרה מהמעשה האי והביא האיש את אשתו וגו' לפ"ז בוודאי אבדו המים את פעולתן ופשוט הוא:

והשתא ניחא הכל דהא זה ברור דכל הקושיות של המחברים דלעיל לא קאי כלל לשיטת התוס' משום דהא שיטת התוס' הוא דעדים פסולים בסוטה אין נאמנים רק מדרבנן וכיון שכן אמרינן דהם אמרו והם אמרו הם אמרו הני חמש נשים נאמנין הן לפוסלה על בעלה והם אמרו ג"כ דלענין להפסידה ממון לא יהיו נאמנות ולא קשיא מידי ועוד דהא לשיטת התוס' בלאו הכי ניחא דהא כתבו בסוטה ד' כ"ז ד"ה איש איש דהאי קרא, דילפינן מזה שב"ד מקנין לנשים שאין בעליהן עמם דלא קאי זאת כלל על הכתובה וכל עיקר התקנה מה שמפסדת כתובתה הוא הכל דרבנן ע"ש וא"כ לא קשה כלל כי יש לומר דראו החכמים דבחמש נשים דסתמן משקרות לא קנסו אותה בכתובתה וע"כ דעיקר הקושיא לא אזלי רק אליבא דהרמב"ם שסובר שפסולי עדות כשרים בסוטה מן התורה וגם היכא דכתבה לה כתובה והשתעבדה לה מן התורה אבל לפי מה שהקדמנו גם להרמב"ם ניחא דהא באמת הי' ראוי לומר שאף לאחר הקינוי והסתירה נמי לא תפסיד הכתובה, משום כיון דמסתפקא לן אי עברה על תנאי שהוא בשב ואל תעשה או לא מוקמינן לה על חזקתה שלא עברה רק דהיינו טעמא שמפסדת כתובתה משום שכיון שקינא לה והיא עברה ע"ז ונסתרה איכא רגלים לדבר שזינתה ועברה על התנאי כמו שכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ש אמנם הא מצינו בגמרא דכ"ז לא נאמר אלא דווקא היכא שאין רצונה לברר שלא נטמאה אבל אם אומרת שהיא תברר שנקייה היא בזה לא הפסידה כתובתה ע"י הסתירה משום שהיא יכולה לומר שהיא סמכה ע"ז שבאם יהי' עליה איזו חשד הרי היא מוכנת לברר ע"י בדיקות המים ומהאי טעמא איתא שם במשנה שאם נסתרה אחר הקינוי והיא רוצה לשתות לברר שהיא טהורה רק שאין הבעל רוצה להשקותה נוטלת כתובתה והיינו נמי משום שאז איגלאי מילתא למפרע שטהורה היא והשתא ניחא נמי מהא דחמש נשים דהא נשים אין דינן אלא כעד אחד כדאיתא בגמרא וכבר הוכחנו ששיטת הרמב"ם הוא דע"י עד אחד עדיין לא אבדו המים פעולתן והילכך יכולה היא לומר אני יודע שאני לא נטמאתי והנשים האומרים ניטמאתי מחמת איבה אומרת כן והן משקרות בזה ואני עומדת מוכן לברר זאת ע"י שתית המים דהא עדיין לא נאבד פעולת המים ע"י העדתן ואף שאתם אין מניחין לי לשתות מה לי בזה כי אתם מאמינים אותן אבל אני יודע כי הן משקרות ואם לא תאמינו לי תן לי המים ואני אשתה דהא עדיין לא נאבדה הפעולה מהם הילכך כיון דמה שאין אנו מניחים לה לשתות הוא ג"כ רק מחמת ספק דהא הני חמש נשים עלולים הם לשקר והוי אצלינו ג"כ ספק השקול אולי משקרות הן והריעותא של הסתירה הרי נתבטלה כיון שהיא רוצה לברר ע"י הבדיקות של המים ועיקר ההעכבה הוא רק מאתנו וגם רק מחמת ספיקא וכל כה"ג כיון דאינו אלא ספק אם עברה התנאי שהי' עליה בשב ואל תעשה או לא עברה אז על הבעל החיוב לברר שעברה וכיון שאינו יכול לברר נוטלת כתובתה משא"כ במתו בעליהן עד שלא שתו כיון שאז אף אם תשתה מ"מ הרי נאבדה כבר פעולת המים דהא אז שוב אין המים עושין פעולתן וכיון שכן הא אינו יכולה לטעון שהיא רוצה לברר ע"י המים וגם העכבת השתי' אינה מאתנו וכיון שכבר עברה על התנאי במה שנסתרה דהא ע"י כן איתרעי כמה שכתבו התוס' שם ועכשיו אין בידה לתקן משום הכי הפסידה כתובתה:

ומהאי טעמא דכתבנו בחמש נשים ניחא נמי בהא דירושלמי פ"ו דסוטה איתא החם דר"ע סובר שאפי' עד כשר שאמר שנטמאה אינו נאמן אלא רק לאוסרה על בעלה ולא להפסידה כתובתה ע"ש וקשה ג"כ מ"ש זאת ממתו בעליהן דקיימא לן כבית הילל דכיון דאינן שותת אינן נוטלות כתובתן ובוודאי ר"ע ג"כ סובר כן דהוא הי' מתלמידי בית הלל עיין ביבמות ט"ו וט"ז ע"א אלא דג"כ היינו טעמא דסובר שכיון דעד אחד גם כן ספק הוא אי קושטא קאמר אי לא והיא רצונה לברר ואף שהיא מעוכבת לשתות מצדנו אמרינן דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן מיהו אנן לא קיי"ל כר"ע בזה אלא אמרינן כיון דעד כשר הוא והתורה האמינו לענין לאוסרה על בעלה אמרינן דקושטא קאמר הלכך מפסדת כתובתה משא"כ הני חמש נשים דמוחזקות הן למשקרות גם לדידן לא הוי רק ספיקא ולא מפסדת כתובתה כמו שכתבנו בסמוך נמצא דלא קשיא כלל דברי הטור אהדדי דאף דסובר דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב מ"מ פוסק שפיר דבמתו בעליהן אין נוטלת כתובתה ובחמש נשים נוטלת משום דדין זה לא שייך כלל לאינו יודע אם פרעתיך כמו שכתבתי:

והנה המפרשים הקשו על רב פפא דאית ליה בכתובות ד' ט"ז שאם האשה אומרת שאבדה כתובתה אינה גובה כתובתה אף שהיא רוצה לכתוב לו שובר משום שהוא יכול לומר אין רצוני לשמור השובר ואינה גובה עד שתביא ראיה שנשרפה כתובתה והקשו מ"ש זאת ממלוה על המשכן והמלוה אומר שנאבד המשכן באונס בענין שהוא פטור לשלם אמרינן שהמלוה נשבע שנאבד המשכון וגובה חובו מהלוה כדאיתא בסי' ע"ב סי' י"ד משום דכיון שאתה בוודאי הי' חייב לו המעות וספק לך אם נאבד באונס או בפשיעה הוי לי' כמו אינו יודע אם פרעתיך ע"ש וה"נ כיון דהאשה טוענת ברי שאבדה כתובתה ואם הי' עדים שאבדה הרי היא נאמנת. וטענת הבעל שאומר שמא לא אבדה הכתובה והיא עדיין תח"י זה הוא רק טענת שמא הרי זה דמי ממש למשכון דהוי אינו יודע אם פרעתיך וחייב ועיין בחמדת שלמה סי' א' וסי' ב' מה שנדחקו בזה ובנה"מ סי' נ"ד תירץ קושיא זו משום דכל משכון אין נחשב לפירעון רק שהוא בכלל שניים שיש לכל אחד שטר על חבירו שהדין הוא שזה גובה וזה גובה והכא נמי כן הוא וכיון שכן הוא הא תביעת הלוה מהמלוה את המשכון שהוא חוב אחר זה הוא רק בטענת שמא והלכך תביעתו לאו כלים הוא וממילא צריך לשלם תביעת המלוה שהוא טוען בברי משא"כ בשטר חוב או בשטר כתובה אין זה חוב בפני עצמו על המלוה או על האשה להחזיר לו השטר שיהי' בדין זה גובה וזה גובה רק דלא התחייב עצמו לשלם אלא בחזרת השטר ע"ש ותמה אני על דבריו האיך סותר דברי עצמו שכתב להדיא בסי' ע"ב ס"ק וא"ו שבמשכון אין בו כלל הדין של זה גובה וזה גובה ע"ש אמנם אם נאמר דבאינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע יש סברא שהוא פטור היה אפשר לתרץ זאת משום דהא יש דעה שסוברת דגם במשכון שטוען המלוה שנאבד באונס גם כן אינו נאמן לגבות חובו כמו דאיתא בבעה"ח שער ל"ח ע"ש לפ"ז אף אנו נאמר ג"כ דרב פפא גם הוא סובר כן דאף אינו יודע אם פרעתיך מ"מ כל שהוא במקום דלא הוי למידע הוא פטור ומשום הכי אם היא טוענת שאבדה כתובתה כל זמן שאינה מביאה ראי' אינו צריך לשלם לה ואף שהיא אומרת ברי שהוא חייב לה מטעם דאבדה כתובתה והוא אינו יודע אם פרע אם לאו מ"מ כיון דלא הוי ליה למידע אם אבדה או לא סובר רב פפא דכל כה"ג הוא פטור ובאמת לדידיה גם במשכון נמי הלוה פטור לשלם מהאי טעמא גופא דלא הוי ליה למידע כמו השיטה שהביא הבעה"ת שם:

וראיתי בשעה"מ סי' ע"ה סי' ז' שהקשה ג"כ קושית המחברים שהבאתי והוסיף עוד דלר' יהודא דאית ליה בסיף ב"ב ג"כ כרב פפא שאין כותבין שובר ואם המלוה אומר שאבד שטרו או האשה כתובתה אף שהלוה או הבעל אומרים שמא מ"מ אינם חייבים לשלם וגם ר' יהודא גופא הא סובר בב"מ ד' פ' דהמלוה על המשכון הוא שומר חנם וכיון דאית ליה דלא הוי אלא ש"ח ט"כ כר' אליעזר סבר ליה דאית ליה בב"מ ד' פ"א דהמלוה על המשכון ואבד המשכון ישבע שאבד ויטול מעותיו כדמוכח בגמ' שם וא"כ קשה מדר' יהודא גופא מ"ש במשכון דסובר שנאמן בשביעה שנאבד וגובה מעותיו ומ"ש בשטר שאינו נאמן בשבועה שאבד ע"ש והשתא הא לכאורה תירוצו אינו מספיק נמי אליבא דרב פפא דהא ר"י סבר לענין משכון שהמלוה נאמן ומ"ש שהוא עצמו סובר בשטר שאינו נאמן אבל באמת איני מבין כלל דבריו בזה דמנ"ל דר' יהודא סובר דהמלוה נאמן ואף שהוא סובר שהמלוה על המשכון הוא רק ש"ח הא מצינו למימר דמיירי דווקא כגון דאיכא עדים שנגנבה ממנו או שאבד אז דינו כש"ח אבל להוציא מן הלוה בטענתו שנגנבה כל שאין עדים בדבר באמת אינו נאמן ומה דקאמר הגמרא לימא מתניתן דלא כר"א היינו משום דר"א אומר ישבע שנאבד ואילו הי' שומר שכר צ"ל ישבע שנאנס ע"ש בגמ' ותראה שכן הוא ודברי השעה"מ בזה צריך עיון

אמנם גם מה שתירצתי עדיין אינו מספיק בזה משום דהא זאת הסכימו כמעט כל הפוסקים שהתעוררו בדין זה של אינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי למידע אם חייב או לא דכל הספק הזה לא נאמר להסתפק אלא רק לשיטת התוס' בכתובות ד' י"ב דמפרשים דרב הונא ורב יהושע דאמרי ברי ושמא ברי עדיף וחייב אף באינו יודע אם נתחייבתי דלא מיירי אלא בברי טוב ושמא גרוע כגון היכא דהוי לי' למידע הלכך אף לדידן דלא קיי"ל כרב הונא וכרב יהודא אלא קיי"ל דבאינו יודע אם נתחייבתי לעולם פטור ולא אמרינן ברי עדיף מ"מ באינו יודע אם פרעתיך דהתם קיי"ל דברי עדיף כדאיתא בב"ק ד' קי"ח אמרינן דלדידן ספק פירעון דמי כמו לרב הונא ורב יהודא בספק חיוב שאיני חייב אלא דווקא בשמא גרוע כגון היכא דהוי לי' למידע כמו שהאריך בזה האו"ת בסי' ע"ה משא"כ לשיטת הרמב"ם דסובר דרב הונא ורב יהודא סברי דאפי' בשמא טוב כגון היכא דלא הוי לי' למידע נמי חייב אף היכא דהוי ספק בגוף החיוב מכש"כ דלדידהו בספק פירעון בודאי אף היכא דלא הוי ליה למידע דהוא שמא טוב נמי חייב עיין בדבריהם נמצא לפי הנחה זו אי אפשר לתרץ כמו שתירצתי אליבא דרב פפא משום דהא אביי נמי סובר ב"ב ד' ע"א דאין כותבין שובר ואם המלוה טוען שאבד שטרו אינו נאמן בטענתו לגבות החוב מהלוה אף שהוא טוען שמא כדמוכח התם בגמ' ואפ"ה הא סובר אביי דבאומר חייב אתה לי והלה אומר איני יודע דאפילו היכא דלא הי' ליה למידע נמי חייב כדאיתא בתוס' ב"ב ד' קל"ה ע"ש ולפי זה באינו יודע אם פרעתיך בוודאי מכש"כ דחייב אף במקום דלא הוה לי' למידע ואמאי בטוען הלוה איני יודע אם אבדת שטרי או לא דזה נמי ספק פירעון במקום דלא הוי ליה למידע אמאי פטור אליבא דאביי אלא ע"כ דלא תלי זה בזה כלל:

ולענין קושית המחברים נראה דאפשר לתרץ משום דלר' עקיבא דאית לי' בב"מ שם דאם אבד המשכון יכול הלוה לומר כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבד מעותיך או לשמואל דאית לי' שם ד' פ"ב דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי לדידהו הא אין שים קושיא מהא דאין כותבין שובר וע"י כן אין המלוה נאמן לומר שאבד השטר משום דהא כתב הרשב"א בקידושין ד' מ"ח וש"פ דהשטר דמי ממש כמו משכון וכמו במשכון שכל זמן שאין מחזיר לו המשכון אין חל עליו הפירעון על החוב כן ה"ה בשטר ועיין בקצות סי' ס"ו ס"ק כ"ז שרוצה שם לומר דשטר עדיף בזה ממשכון ע"ש הלכך לדידהו כמו שאם הניח אצלו משכון שאינו שוה רק זוז והלוה עליו אלף זוז שאם אבד המשכון אבד כל החוב אפילו מאלף ה"ה אם השטר שהוא ג"כ דינו כמשכון ועדיף מיניה אומר לו נמי כלום הלויתני אלא על השטר אבד השטר אבד אלפא זוזי משום דדינו כמו תנאי שכ"ז שלא יחזיר לו השטר או המשכון אף דלא שוה מידי לא יחזיר לו החוב וכל תנאי שבממון קיים וע"כ עיקר הקושיא לא אזלא אלא אליבא מאן דאית לי' שאם נאבד המשכון לא אבד מעותיו:

והשתא ניחא הכל על פי קושית הרא"ה שם בכתובות והובא בש"מ ובאו"ת סי' נ"ד שהקשה מה מהני שובר ניחוש דילמא מכר השטר שלו לאחר ואח"כ יבוא הלוקח ויגבה ממנו עוד הפעם בשטרו ותירץ כיון דאנן קיי"ל כשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ממילא אין כאן חשש משום דהשובר גופא שכותב להלוה שאינו חייב לו עוד אין לך מחילה גדולה מזו ע"ש נמצא לפ"ז אפשר לומר דבהא גופא פליגי משום דהא מצינו לרב שסובר בסוף ב"ב דאין כותבין שובר ואית לי' דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו מחול כמו שכתב הרשב"א בחידושיו בכתובות ד' י"ט והתוס' סוף פרק שבועות הדיינין וכן מצינו לאביי קודם שקיבל מרבא הי' סובר ג"כ שאין כותבין שובר והוא סובר בב"מ ד' כ' דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו מחול נמצא לפ"ז הא אין רחוק לומר שגם רב פפא בכתובות שם שאין כותבין שובר הוא נמי פליג ג"כ אדשמואל וסובר דהמוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו אינו מחול הלכך מהאי טעמא גופא סבר דלא סמכינן אשובר שמא מכר המלוה שטרו לאחרינא ויבוא הלוקח ויגבה ממנו ולזה לא מהני השובר כלל:

ובסברא זו יש לתרץ הקושיא שהקשו מ"ש בשטר שאינו נאמן שנאבד ומ"ש במשכון שנאמן ועוד באמת טעמא מאי אינו נאמן לומר נאבד השטר כיון דהלוה אינו יודע אם נאבד או לא הוי אינו יודע אם פרעתיך משום דהא עיקר הטעם דאינו יודע אם פרעתיך חייב הוא משום דמוקמינן אותו על חזקת חיוב דמעיקרא ואמרינן דכמו שהי' חייב מקודם כן עתה והוא עדיין לא נפטר מהחזקת חיוב המוטל עלי' עד עתה ואף במקום דאתיליד לנו ריעותא בחזקת החיוב כגון במלוה על המשכן היכא שנאבד המשכן דאיכא ריעותא בהמלוה אולי עדיין המשכון ת"י וממילא הא אין הלוה חייב כלום מ"מ בשביל כן לא פקע עדיין חזקת החוב מהלוה כיון דאינו אלא ספיקא אולי אומר אמת אמנם כ"ז לא נאמר אלא דווקא היכא דהלוה רוצה להפקיע לגמרי מן החוב כגון במשכון שכל חשש שלו שמא נאבד המשכון ונפטר לגמרי מן החוב בזה אמרי' דמספיקא אינו יכול להפקיע לגמרי חזקת החיוב שלו משא"כ בטוען המלוה שנאבד שטרו שיש בזה חשש אחרינא שהלוה חושש אולי מכר המלוה השטר לאחר ונמצא שהוא חייב כעת להאיש האחר שאז אין הלוה רוצה להפקיע נפשו מהחזקת חיוב שלו רק אדרבא הוא מחזיק נפשו עדיין בחזקת החיוב דמעיקרא רק שמתיירא אולי החזקת חיוב שלו נפקע ממלוה זה הראשון ונתחלף על מלוה אחר כל כה"ג כיון דהוא עומד עדיין בחזקת חיוב שלו לא נקרא בזה מפקיע עצמו מחזקתי ודמי קצת למה שכתב הר"ן בפ' האומר שהיכא שאינו מפקיע עצמו מהחזקה רק שמעמיד החזקה מזה לזה לא הוי בכלל מוציא מחזקתו הראשונה ע"ש והכא נמי דכוותא:

והשתא ניחא הכל משום דלשמואל אף שהוא סובר דבמכירת שטרות יכול למחול, וממילא הא אין הלוה יכול לטעון שמא מכר השטר לאחר כמו שהבאתי לעיל בשם הש"מ הא לדידי' בלא"ה ניחא דהוא סובר לענין משכון שאף אם אינו שוה אלא זוז ואבד המשכון אבד האלפא זוזי וכבר כתבנו בשם הראשונים שגם שטר דינו בזה כמשכון ואף להחולקים על זה וסברי דלא אבד אלפא זוזי רק שנשבע שנאנס המשכון וגובה החוב מ"מ לא קשיא לדידהו ג"כ אמאי סברי דאי טעין שאבד השטר אין גובה חובי משום דסברי דהמוכר שטר לחבירו וחזר ומחל אינו מחול וא"כ הא יש חשש שמא מכרו לאחר ובזה הא לא שייך אינו יודע אם פרעתיך כיון דלא מפקיע עצמו מחזקת חיוב שלו ומתורץ הכל ולענין הלכה בוודאי ניחא דהא אנן קיי"ל דכותבין שובר והלכך בלאו הכי צריך לשלם לו:

ובעיקר הדין לולי דברי הפוסקים האחרונים הי' נראה דאינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הוי ליה למידע נמי חייב כפשטות המשנה בב"ק ד' קי"ח ובאמת לא נמצא שים חילוק בזה בדברי הראשונים בין הוי לי' למידע או לא רק שעיקר היסוד של בעל המל"מ ושאר האחרונים הוא מדברי הבעה"ת שער ל"ח ובאמת נבאר לקמן אי"ה שאין ראי' מדבריו ואדרבא לכאורה יש להוכיח להיפוך מדבריו שגם הוא סובר שספק פירעון חייב בכל ענין והוא כי הטור והש"ע בסי' ע"ב סי' י"ד כתבו שאם המלוה אומר שנאנס ממנו המשכון נשבע שנאנס וגובה חובו מהלוה שהלוה הוי אינו יודע אם פרעתיך עיין שם ומזה הוכיחו המחברים דאף במקום דלא הוי לי' למידע נמי חייב משום דהא הכא נמי אין הלוה יודע כיצד נאבד וזה ראי' ברורה מאוד והנה הבעה"ת שער מ"ט סי' ח' כתב ג"כ הדין הזה שהביא המחבר בסי' י"ד ע"ש לפ"ז הרי מבואר שגם הוא סובר בזה כהטור והמחבר שאינו יודע אם פרעתיך חייב בכל אופן הן האמת שבע"ת שם אינו מסיים בזה כמו שסיים הטור והמחבר רק כתב סתם שאם טוען המלוה שנאנס נשבע שנאנס וגובה חובו לפי זה הא אפשר לכאורה לומר שהוא מחייב הלוה מטעם אחר ולא מטעם אינו יודע אם פרעתיך ועלה על דעתי לומר לחייבו לשלם מטעם זה דהא קיי"ל שאם השומר שכר טוען שנאנס ממנו החפץ הדין הוא שנשבע וגובה נמי שכירותו מהבעלים כדמוכח בב"מ ד' נ"ח וכן פסק המ"מ והובא ג"כ להלכה בש"ך בח"מ סי' ש"ג ע"ש ויש להבין דאמאי גובה השכירות דהא על שכירות הוי טענת הבעלים כמו אינו יודע אם נתחייבתי כי אולי לא שמר כראוי וע"י כן נאבד וממילא אינו חייב לו כלל השכירות וע"כ צ"ל דהיינו טעמא הוא משום כיון דהבעלים יודעים שהשומר נפטר בשבועה אמרינן דבוודאי אדעתא דהכי נשתעבד להאמינו בשבועה אף על שכירותו וע"ש בנה"מ לפ"ז אפשר לומר דהכא נמי היינו טעמא דמאחר דהמלוה לא הוי אלא שומר שכר על המשכון ופטור מאונסין ופוטר נפשו על טענתו בשבועה שנאנסו משא"כ הלוה הא דינו שחייב אף באונסין סין על דמי הלואתו הלכך אמרינן ג"כ דאדעתא דהכי נשתעבד הלוה שאם נאבד המשכון יהי' זה כדינו וזה כדינו והלכך חייב הלוה לשלם מחמת ודאי וכן נראה מתשובת הר"ן סי' י"ט ולא צריכין אנו לבוא כלל להסברא של אינו יודע אם פרעתיך וממילא אין ראי' מבעה"ת לספק פירעון:

אמנם ע"כ אי אפשר לומר כן דאי הכי הא באמת קשה ג"כ על הטור והמחבר וש"פ שכתבו הטעם משום דהוי ספק פירעון דמשמע מזה דהאי שבועה שנשבע המלוה שנאנס המשכון אינו עושה זאת לודאי חיוב אלא ספק לפי זה אם הי' כה"ג בספק חיוב היה פטור משום דהוי אינו יודע אם נתחייבתי הא מוכח מהגמרא ב"מ ד' נ"ח שהבאתי שהשבועה שהשומר נשבע כל אחד כדינו ע"י כן נעשה חייב בוודאי ואף אם הי' כה"ג בספק חיוב היה נמי חייב לשלם ואין לומר דהטור והמחבר חדא מתרי טעמי כתבו ולא דווקא נקטו האי טעמא זה אינו דהא איכא נפקא מיניה רבתי לדינא והוא דכתב הבית יוסף בסי' ש"ג ברועה שהניח עדרו ובא לעיר דאמרינן בבא מציעא דף צ"ג דאומדין אותו אם היה שם היה יכול להציל חייב ואם לא פטור שפסק הרמב"ם שאם הוא באופן שאי אפשר לברר אם הי' יכול להציל או לא חייב וכתב הב"י שם דהרמב"ם איירי דווקא בש"ש אז חייב משום דהא קיי"ל דש"ש צריך לשכור מצילין בשכר הלכך אמרינן דסתמא דמילתא דבשכר בודאי הי' מצילין משא"כ בש"ח שאינו מחויב לשכור מצילין פטור דאמרינן לא הי' יכול להציל ומספיקא לא מחייבינן להשומר ודלא כהש"ך ושאר פוסקים שחייב משום מחויב שבועה ואינו יכול חייב לשלם ע"ש הרי דיש בזה נפק"מ רבתי אף לענין דינא כגון אם המלוה בעצמו מסתפק אם נאנס או לא והוא באופן שלא פשע במה שמסתפק וגם הוא ספק השקול שראוי להסתפק עיי' בב"מ ד' ק"ו ע"א דאז להטעם שכתבתי הי' חייב לשלם להמלוה דהא אדעתא דהכי נשתעבד עיי' באו"ת בסי' ע"ב ס"ק קי"ט אבל להטעם הטור והמחבר הוא פטור דהא בספק פירעון קיי"ל היכא דשניהם טוענים בספק הנתבע פטור ואם כן קשה למה לא כתבו הטור והמחבר הטעם שכתבתי וע"כ צ"ל במשכון שאני שהוא כמו פירעון ממש על החוב לענין זה שכל זמן דלא מהדר לו המשכון אין עליו שום חיוב פירעון כמו שכתבו הרמב"ן והר"ן פ' שבועת הדיינין וכן כתב הנה"מ בסי' ע"ב ס"ק ל"ז שבמשכון לא שייך ג"כ הסברא של זה גובה וזה גובה ע"ש וצריכין לבוא עליה דעיקר החיוב הוא דווקא משום ספק פירעון ופשוט הוא נמצא לפי זה הא יש להוכיח שגם הבעה"ת שכתב בשער מ"ט ג"כ שאם נאנס המשכון ישבע המלוה וגובה חובו מהלוה בוודאי היינו ע"כ משום ספק פירעון כמו שכתב הטור והמחבר והא התם לא הוי לי' למידע אלא ע"כ שהוא סובר שגם בכה"ג חייב מיהו לולי דברי הנה"מ י"ל דהסה"ת סובר הטעם כמו שכתבתי לעיל בשם תשוב' הר"ן רק שדברי נה"מ צ"ע מאד דכתב בסי' ע"ח דאינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע פטור והוא כדעת המל"מ והא עיקר היסוד של המל"מ משום דסמיך נפשו על הסה"ת והא לדבריו דבמשכון לא שייך הסברא של זה גובה וכו' אז ע"כ מוכרחין אנו לומר דדעת בעה"ת שסובר דאף במקום דלא הוי ליה למידע נמי חייב והוא קושיא אלימתא לפי דבריו

גם מה שכתב שם שהמרדכי דסובר דאף במקום דלא הוי למידע נמי חייב היינו משום דאזיל לשיטתיה שסובר שאף אם שניהם טוענין שמא ג"כ חייב בספק פירעון משום דהמרדכי לא צריך לענין ספק פירעון ברי טוב ושמא גרוע משא"כ לדידן דפטרינן הלוה אף בספק פירעון כל שאין המלוה טוען ברי אז אף אם הוא במקום דלא הוי למידע נמי פטור משום דכיון דלא הוי לי' למידע אזי נעשה הברי גרוע והשמא טוב לכך פטור ע"ש תמוה לי מאוד דזה אינו נמצא במרדכי וגם הפוסקים סתמו וכתבו דאם המלוה טוען שמא אז אף ספק פירעון פטור ולא הביאו כלל דברי המרדכי וברור אצלי כי כוונתו להמרדכי שפסק בשואל סוס לרכוב עליו שלוחו ומת בדרך ואינו יודע אם באונס או בפשיעה שכתב המרדכי שפטור משום שהוא בכלל אינו יודע אם נתחייב והובא בש"ך בסימן רצ"א דמשמע מזה דאם היה בכלל ספק פירעון הי' חייב והיה קשה לו הא גם המשאיל מסתפק אולי מת באונס אלא ע"כ שדעת המרדכי דאף אם הספק הוא לשניהם נמי חייב זה כוונתו אבל קשה חדא דהאיך אפשר לומר כן א"כ מה הקשה שם הגמרא ב"ק ד' קי"ח מרישא לסיפא ומפקא המשנה מפשטא דרישא מיירי בבא לצאת ידי שמים הוי לתרץ כפשוטו דמיירי דהנתבע נמי מסתפק לכך ברישא פטור ובסיפא חייב והיא קושיא גדולה מאוד ובזה האופן מדויק נמי הש"ך בסי' ע"ה ס"ק ל' ע"ש ועוד אם נוכיח זאת מדברי המרדכי ה"א ה"ג בפ' הגוזל כתב ג"כ כדברי המרדכי ע"ש וא"כ האיך פסקו כל הפוסקים סתם בסימן ע"ה ס"ח דבשניהם בספק אז אפילו ספק פירעון נמי פטור הא באמת אין כ"כ הוכחה לדין זה והלא אדרבה הא למרדכי וה"ג חייב וגם לדעת הרשב"א והר"ן בגיטין ד' ע"ח נמי חייב וא"כ לכה"פ הוי לן למימר שהוא ספיקא דדינא אלא ע"כ התם שאני כמו שמחלק המל"מ פ"ד משאלה ופקדון ע"ש ודו"ק:

גם צ"ע כי לכאורה דבריו סותרים זה את זה מכאן לסי' רכ"ז ס"ק ד' שהתם הכריע שספק פירעון חייב בכל ענין ע"ש וצ"ע גם במה שכתב ליסוד גמור שדין זה תלוי בשיטת התוס' בפ' הפרה ובכמה דוכתי שרב הונא ורב יהודא דאמרי ברי עדיף מיירי דווקא בברי טוב ע"ש א"כ כמו דלרב הונא ורב יהודא דמחייבי אף בספק חיוב לא מיירי אלא בברי טוב הכא נמי לדידן בספק פירעון בעינן גם כן ברי טוב ע"ש בדבריהם ולדעתי אין זה הכרח כלל ותדע דהא הרשב"א בחידושיו בפרק הפרה הסכים לדעת התוס' דרב הונא ורב יהודא לא מיירי אלא בברי טוב ע"ש ואפ"ה דעת הרשב"א והר"ן בגיטין ד' ע"ח דספק פירעון חייב אף במקום דלא הוי לי' למידע ע"ש אבל באמת לא תלי כלל בזה שמחלק הב"מ שם משום דבספק פירעון מוקמינן אותו על חזקתו קמייתא שהוא חייב ואז אין נפק"מ אם הו"ל למידע או לא ומה שהביא ראי' במעה"ח שער ל"ח הנה באמת לא הי' הספר לפני כמה מחברים המדברים בזה כמו שהעיד הב"מ שם שלא ראה אותו ובאמת המעיין שם אין משם ראי' ואדרבא משמע שם קצת להיפוך וז"ל דכיון שאין גובין מן היורשין אלא על פי שלשה רכים הידועים וכו' ישבע היורש היסח שאינו יודע ונפטר וכו' אבל יורש כיון שאנו טוענין לו ודילמא אי הוה אבוהון קיים הוי טוען פרעתי ומהימן ליה יורש נמי נשבע היסח וכו' ונעמיד הלואה בחזקת פירעון דלפירעון קיימא עכ"ל הרי להדיא דעיקר סברתו היא משום דאנן טוענין בשביל היורש ואין גובין ממנו אם לא בשלשה דרכים המבוארים בסי' ק"ח שמת בתוך הזמן וכו' והיינו ממש כמו שכתב הרא"ש בפ"ש דכתובות דמה שאנן טענינן בשביל היורש דמי ממש לטענת ברי ודמי לברי וברי דאל"כ למה להסה"ת להאריך בזה הי' לי' לכתוב בקיצור דיורש שאני משום דלא הוי ליה למידע אלא ע"כ דבזה אין נפק"מ ומש"כ והני מילי בלוה גופא דהוי ליה למידק ומדלא דק אם פרע הפסיד כוונתו הוא משום דאצל לוה גופא באמת בכל ענין שייך דהוי לי' למידק והיינו שהי' לו לעיין שלא יבוא לידי ספק כמו בזרוק לי חובי והפטר או במסר לשלוחו ומת החמור בדרך שהכניס נפשו מתחילה לספק ובזה פטור שמכניס נפשו לספיקא ואף במשכון נמי שטוען המלוה שנאנס הכניס הלוה נפשו לספיקא במה שסמך עצמו על המלוה ולא התנה בתחילה שלא יהי' נאמן על טענתו שנאנס אלא דוקא בעדים או כיוצא בו ויותר נראה שלא כתב זאת אלא לאלומי טעמא לענין הפטור של היורשין והא ראי' דהטור בסי' ע"ה כשהעתיק דברי הבעה"ח משער ל"ח לא כתב אלא הטעם לכך היורשים פטורים משום דאמרינן דילמא פרע אביהם ודילג מה שכתב הבעה"ת הסברא דלא הי' לי' למידק ולעיל לענין במה דלא אמרינן ביורשין מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כתב בשם בעה"ח הטעם משום דלא הוי להו למידע אלמא דאין זה עיקר הטעם ואח"כ מצאתי שגם הספר נ"י התעורר לזה רק שהקשה דברי בעה"ח אהדדי וכל זאת גרם לו שלא ראה גוף הספר:

ועתה נביא הרבה פוסקים שסוברים שבכל ענין חייב באינו יודע אם פרעתיך הב"ח בסי' קכ"ט סעיף ט"ו על מה שכתב שם הטור וכ"ז שלא בא הלוה יכול הערוב לטעון לא אפרע לך עד שתביא ראי' שלא פרעתיך ע"ש והוא מלשון הרמב"ם פ' כ"ו ממלוה ודעת המ"מ שם שאף מן קבלן אין נפרעין אלא בראי' שלא פרע ע"ש אבל הב"ח כתב וז"ל משמע לי שלא אמר הרמב"ם אלא דווקא בערב כיון שאין החוב על הערב אלא היכא דלא פרע הלוה ושמא כבר פרע ואיני חייב לך אבל בקבלן דהחיוב חל עליו מיד וא"כ כיון שאין יודע אם פרע הלוה ה"ל אינו יודע אם פרעתיך וכו' עכ"ל והרי התם לא הוי לי' למידע אם פרע הלוה או לא מ"מ חייב ואין לומר דשאני התם דעל דעת כן נשתעבד דאם כן מ"ע דערב ואף החולקים על הב"ח היינו טעמא משום דאין ערב וקבלן חייבים אלא היכא דהלוה וודאי לא פרע עיין בדבריהם והכי מוכח מדברי הסמ"ע והש"ך והט"ז בסי' ע"ה סעיף י"ב במה שהקשו שם על דעת הש"ע שכתב באם שאומר איני יודע אם פרעתיך ועד אחד מעיד שלא פרע הוי מחויב שביעה וכו' ומשלם דלמה לן העד הא בלא"ה כיון שאינו יודע אם פרע חייב ע"ש שתירצו בדוחק ואם נאמר דבמקום דלא הוי לי' למידע פטור לא קשה כלל דיכולין לומר דהש"ע מיירי במקום דלא הוי לו' למידע וכן מוכח עוד מדברי הב"י סוף סי' קכ"א על מה שכתב הטור בשם הרמב"ם שלח המלוה שלוחו להביא לו חובו מנה וטען הלוה שנתן לו כל המנה והמלוה טען שלא שלחו להביא אלא חמשים שהלוה מחויב לשלם והטור חולק עליו ע"ש וכתב הבית יוסף שטעם הטור הוא משום כיון שהמלוה עשה שליח הרי הלוה ירד ברשות ליתן להשליח ואם השליח הטעהו איהו הוא דאפסיד אנפשיה למנות שליח שאינו הגון וטעם הרמב"ם הוא דסוף סוף הוי כאומר אינו יודע אם פרעתיך עכ"ל ועיין בש"ך שם שמפרש שהב"י מפרש שמה שנותן לשליח ברשות נותן נמצא שלא פשע כלל ולא הוי לי' למידק ואפ"ה חייב וזה ראי' ברורה לדברינו:

וכן מצאתי ראי' זו להגאון בעל שו"מ וכן פסק להדיא הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד והנה"מ הקשה דברי הש"ך אהדדי דכאן פסק דחייב ובסי' ע"ה ס"ק כ"א הסכים הש"ך דאם התובע גופא יודע שאין הנתבע יודע לא אמרינן בזה מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם ע"ש וא"כ ה"נ גם התובע יודע שאין הנתבע יודע האיך נאנס אצל השליח ע"ש שנשאר בקושיא על הש"ך ובאמת לא קשה כלל כי הכא טעמא אחרינא איכא משום דמוקמינן על חזקתא קמייתא שהוא חייב לו ומה לי אם הוה למידע או לא משא"כ התם מה שבועה שייך להשביע לחבירו בדבר שהוא עצמו יודע שדברי חבירו הם אמת כמו שכתב שם הש"ך גופא ופשוט הוא נמצא לפ"ז הא לשיטת הפוסקים דרב הונא ורב יהודא מיירי אף בברי גרוע הא לדידהו אין שום נפק"מ בין הוי למידע או לא כמו שכתבו גם האו"ת והנה"מ שם לדעתם א"כ לפ"ז הא כמה וכמה פוסקי' שדעתם להדיא שהוא חייב ואלו הם הרמב"ם והרמב"ן ושאר גדולי הפוסקים דאזלי בשיטתייהו דרב הונא ורב יהודא מיירי אף בברי גרוע והרשב"א והר"ן בגיטין ד' ע"ח והטור והש"ע בסי' ע"ב סעיף י"ד והמרדכי והנ"י פ' הגוזל בשואל חמור לרכוב עליו שליח וכן הוא במהר"ם שיף בכתובות ד' י"ב וכן הוא במהרש"ל פ' הגוזל וכן הוא דעת הש"ך בסי' רצ"א וכן מוכח דעת הפני יהושע בב"ק ד' י"ב רש"י ד"ה וכי משלם וכן הוא דעת הראנ"ח הובא בקצות החושן סי' ע"ה וא"כ אף אם נאמר שדעת בעה"ת כן מ"מ הא כבר הסכימו הפוסקים שאינו יכול לומר קיי"ל אם לא ששנים מסכימין לדעת אחת ומכש"כ כאן שדעת הש"ע שאנו נמשכים אחריו הוא להיפוך ובפרט שמדברי בעה"ת גופא אין ראי' בוודאי אין יכול המוחזק לומר קיי"ל כנלע"ד:

זמן רב אחר כתבי זאת נדפס ספר נחל יצחק ח"ש ומצאתי בסי' ע"ה שגם הוא מפלפל הרבה בדין זה ואף שבפלפול של הלכה נטיתי הרבה מדבריו מ"מ בגוף הדין כתב גם כן כדברי והביא ג"כ הרבה פוסקים דסברי כן ושמחתי כי כוונתי להלכה רק מה שכתב שם שהבעה"ת לא נחית לטעמא דטענינן ליורש ע"ש ענף יו"ד וכ"ז גרם לו כי לא היה הספר הזה אז ת"י כי באמת עיקר סמיכתו של הבעה"ת שם הוא דוקא על טעם זה כמו שהבאתי לעיל:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה