שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
חושן משפט · סימן סו
שאלה אחר שתבע את חבירו בשטר עיסקא החתום במ"ק בלא עדים ונכתב בו ג"ב נאמנות סתם ומביא עדים שהתנה לפניהם שיהי' לו כל דין תורת נאמנות על הפירעון רק שמהלואה אינן זוכרין ואולי לא הלוה לו והלוה מודה כהלואה רק שאומר שפרע לו. ומה שחתם במ"ק מכחיש כי לא צוה מעולם לחתום ולא מסר הקולמוס רק שביקש שיתן לו מעות בעיסקא והמלוה אימר שהי' עוד אנשים אצלו בשעת ההלואה רק שכעת אינם כאן וקשה כעת לברר הדברים והמקבל הוא איש פשוט:
תשובה הנה הרשב"א כתב והובא בב"י בסי' ע"א וז"ל מה ששאלת בראובן שנתן נאמנות לשמעון לומר שלא החזיר לו אם נאמן הוא לומר החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו דבר ברור הוא זה האמינו כשני עדים ואילו באו שני עדים והעידו שלא החזיר אינו נאמן במיגו דנאנסו להכחיש את העדים וזה כבר הודה שלא נאנסו רק עתה רוצה להאמינו שהחזיר במיגו בנאנסו והוא כבר נתן נאמנות לחבירו שלא יהי' הוא נאמן על החזרה ודמי כמו שבאו עדים שלא החזיר עכ"ל בשינוי קצת והסמ"ע בסימן ע"א ס"ק ה' מפרש דעד כאן לא נאמר הרשב"א דהנאמנות שהאמינו לחבירו דמי כאילו באו עדים שלא החזיר ולא מהני מיגו הוא דוקא אם האמינו כשני עדים משא"כ בנאמנות סתם נאמן הוא במיגו להכחיש את חבירו ולומר שהחזיר או שפרע ע"ש נמצא בנ"ד נמי לפי שיטה זו נאמן ג"כ במיגו דהיה אומר דלא היה הלואה כלל ולא הלוה לו שום מעות כן הי' נראה לכאורה אבל כד מעיינין בזה שפיר נראה דלא מהני כאן מיגו אף לדברי הרשב"א גופא משום דבתשובות הרשב"א בח"א בסי' רנ"א הקשה שם אמאי דאמרי' בשבועות ד' מ"א דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר שפרע שלא בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן והקשו א"כ למה לא נאמן לומר שפרע במיגו דאי בעי הוה אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י ותירץ משום דבגמרא לא הוזכר רק אם אמר בהדיא פרעתיך והלכו למדינת הים משום דאז חושש שמא יבואו ויכחישו אותו ולא נאמר שנאמן אף אם אמר פרעתיך בפני פו"פ ומתו משום דאז אינו מתירא שמא יכחישו ואין זה מיגו וא"כ לפי זה הכא נמי אין זה מיגו משום דמתירא לומר שפרע בפני אנשים הידועים שהלכו למדינת הים דאפשר דחושש אולי יבואו ויכחישו אותו לפיכך אין זה מיגו ע"ש לפי זה בנ"ד נמי מאתר שהוא מודה ג"כ שהיה כמה אנשים בעת ההלואה אין זאת מיגו שירא לומר לא לויתי אולי יבואו עדים ויכחישו אותו שלוה ואין זה מיגו לשיטת הרשב"א וכן כתב הרשב"ם ב"ב ד' מ"ה והרא"ש שם דהיכא דמתירא על טענת המיגו שמא יבואו ויכחישו אין זה נחשב מיגו:
הן אמת שראיתי באו"ת בסימן פ"ב בדיני מיגו ס"ק ל"ח שכתב שזאת נחשב למיגו והשיב שם על הרא"ש מהא דקיי"ל בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דנאמן במיגו דמזויף ומאי מיגו היא זו הא מתירא לומר מזויף אולי יבואו עדי השטר ויכחישו אותו ומזה הוכיח דמאחר שכעת אין המכחישין לפנינו חשיב שפיר מיגו ע"ש והנה באמת לא הי' מלאני בלבי לחלוק ל הגאון האו"ת רק מאחר שכתב שם שהרא"ש הוא יחיד בדבר זה וניכרין הדברים שהי' אז בהעלם ממנו דהרי הרשב"א בת"א שכתב להדיא ג"כ כדברי הרא"ש לפי זה הרי שלשה עמודי עולם העידו כאחד שאין זה מיגו וגם הוא לא הביא מי שחולק על זה רק בסברא בעלמא בוודאי אין כדאי בזה לדחות דברי הראשונים:
ולכאורה יש ראי' ברורה לזה שכל כה"ג אין זה מיגו מהא דתנן בכתובות ד' כ"ב האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהייתה אשת איש אינו נאמנת קשה אמאי אינה נאמנת במיגו דמת בעלי דקיימא לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ואין לומר דחושש שמא יבוא בעלה ויכחישה זה אינו דהא אנן קיי"ל כחכמים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והטעם הוא דנאמן במיגו דמזוייף כדאיתא התם ברש"י ובתוס' ואין אנו אומרים שאין זה מיגו משום חשש שמא יבואו אח"כ ויכחישו אותו וזה הקושיא ראיתי בספר בית שמואל אחרון סי' מ"ב ומחמת כן רוצה לומר דבמשנה דכתובות אזלי דוקא אליבא דר"מ דסתם משנה ר"מ הוא דאית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וכתבו שם התוס' דאין נאמן במיגו דמזוייף משום דאין זה מיגו פן יכחישו אותו ע"ש אבל זה דוחק גדול וגם הוא היפוך הדין ממ"ש דהא אנן קיי"ל כהא מתניתין כמו שפסקו כל הפוסקים בלי שום חילוק אף דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיים ופשוט הוא וגם זה המחבר גופא ח"ו לא חשידנא בעיני שכתב זאת לאמת ובודאי רק לפלפולא בעלמא כתבנן:
הלכך נראה לי לתרץ קושית האו"ת וגם הקושי' מהא דאשת איש אני וגרושה הייתי משום דהא איתא בשבועות ד' מ"א דרב פפא משמי' דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדינת הים נאמן כן הוא גירסת הרמב"ם והרא"ש והתוס' ועוד הרבה ראשונים והרי"ף והר"י בן מיגש ועוד ראשונים גרסי אינו נאמן והראב"ד מקיים השני גירסות שאם אמר לו לפני עדים אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן לומר שפרע בפני עדים והלכו למד"ה אבל אם אמר לו זאת בלא עדים רק שהנתבע מודה שהי' תנאי ביניהם שאל יפרע לו אלא בעדים אז נאמן לומר שפרע בפני עדים שהלכו למדה"י במיגו דאי בעי אמר שלא היה תנאי כלל והקשה הגידולי תרומה שער כ"ה על הראב"ד דלפ"ז למה להגמרא לומר ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן דכיון דמתורת מיגו אתינן עלה דאי בעי הוה אמר לא הי' תנאי כלל הא לפי זה אף אם הי' אומר פרעתיך בינו לבין עצמו נמי יהיה נאמן מהאי מגו גופא דלא הי' תנאי כיון דליכא עדים על התנאי:
וראיתי בכנסת יחזקאל סי' ק' שתירץ דזה לא חשיב מיגו כי כל מיגו שבש"ס הוא שאנו אומרים שאם הי' רוצה לשקר הי' אומר שקר אחר היותר טוב לו אבל בזה אין אנו אומרים מיגו שאם הי' רוצה הי' משקר פעמים דזה בוודאי לא הוה מיגו משום דאמרינן שמא שקר אחד רוצה לומר אבל לא שני שקרים הלכך הכא נמי ניחא לו לומר פרעתיך בינו לבין עצמו דחד שקר הוא מלומר דלא הי' תנאי כלל בזה. וגם פרעתיך דהוי שני שקרים זה לא הוי מיגו ע"ש. אבל לדעתי זה אינו דהא להדיא מוכח בגמרא דאף כה"ג הוי מיגו מעלייתא דהא איתא בב"ב ד' ה' דהקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר פרעתיך בתוך הזמן שאיני נאמן כתבו שם התוס' והרא"ש והטור וכל הפוסקים דמיירי דווקא דהקביעות הזמן היתה לפני עדים אבל אם לא הי' עדים בעת קביעות הזמן אף שהיה עדים בשעת הלואה מ"מ נאמן לומר שפרע בתוך הזמן במיגו דלא קבעת לי זמן כלל ע"ש והא התם ג"כ בטענת המיגו מוכרח לומר שני שקרים חדא שפרע ועוד שלא קבע לו זמן ודמי ממש לפרעתיך ולא הי' תנאי בדבר הרי להדיא מוכח מדברי כל הפוסקים דאף כה"ג נחשב למיגו ולדעתי זו היא קושיא שאין עליה פירוקא וגם בזה הא הכנס"י מוכרח להודות שהרשב"א ושאר הראשונים שהקשו אמאי באמר לו אל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן לומר פרעתיך בינו לבין עצמו ואמאי אינו נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ ומחמת כן כתבו כמה ראשונים דע"כ גרסינן שם בשבועות באמת שאם אמר פרעתיך בפני פו"פ אינו נאמן ע"ש בדבריהם ואם נאמר דהם סברי כסברת הכנס"י דהיכא דצריך לומר שני שקרים אין זה מיגו מה מקשו וגם למה מתקו הגירסא של רוב הראשונים דגרסי נאמן אע"כ סברי דזה מיגו גמור הוא ועיין בניה"מ בסי' פ"ט ס"ק וא"ו מבואר ג"כ מדבריו שסובר דבמה שמוכרת לומר ני שקרים מ"מ מחמת זה לא הפסיד המיגו שלו ע"ש והשתא ניחא הכל בהקדם דהגאון הפלאה כתב בכתובות דף י"ט דעד כאן לא אמרינן בסי' ע"ט ובסי' פ"ב שאם הלוה טוען על השטר שהוא מזוייף ואחר כך באו עדים והכחישוהו ואמרו שהשטר הוא מקוים דקיי"ל שהוחזק כפרן לאותו ממון ואין נאמן לומר שפרע דזה לא מיירי אלא דווקא שבשעה שטען מזוייף לא אמר שפרע ומשום הכי אינו נאמן משום דזה דמי להאומר לא לויתי דכיון דהשטר מזוייף מסתמא לא לוה מעולם וכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כדאיתא בש"ס אבל אם מתחלה טען שני הטענות בפירוש שאמר הן אמת שלויתי ממך אבל פרעתיך וגם גוף השטר הוא מזוייף אז אף אם נתכחש בטענת מזויף כגון שבאו עדים וקיימו השטר מ"מ לא הפסיד טענתו שטען שפרע דהא ע"ז לא הוכחש ע"ש הלכך אף אנן נאמר דעד כאן לא כתבו הראשונים דהאי מגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני לא חשיב מיגו שמתיירא פן יבואו ויכחישו אלא דוקא דומיא דהתם שאם יכחישו אז יהי' הוחזק כפרן ולא יהי' נאמן ע"ז לעולם ככל דיני של מוחזק כפרן הלכך כה"ג לא הוי מיגו אבל במקום שאף אם יכחישו אותי העדים לא יהי' מוחזק כפרן ולא יוגרע טענתו אף שיהי' נקרא שקרן בזה אינו חושש כלל שמא יבואו ויכחישו כיון דמ"מ עכשיו אין העדים לפנינו ואז אף לדעת הגדולים הללו נמי נחשב שפיר למיגו:
והשתא מתורץ היטיב קושית האו"ת ממודה בשטר שכתבו שנאמן במגו דמזוייף ואינו ירא שמא יכחישו אותו דהא התם אם היה רוצה לשקר יכול לטעון שני טענות פרעתיך וגם השטר הוא מזוייף ואז אף העדים יכחישו שהשטר הוא כשר מ"מ הא עדיין יכול להיות עומד בטענתו שטען שפרע וכל כה"ג הוי שפיר מגו כמו שכתבנו ואף שאז יהי' מוכרח לשקר שני שקרים הא כבר הוכחנו דלא איכפת לן בזה ואף כה"ג הוי מיגו הלכך שפיר קיי"ל דמודה בשטר שכתבו נאמן במיגו דמזוייף מיהו ר"מ דאית לי' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו סובר דאף כה"ג נמי אין זה מיגו משום שאין אדם רוצה שיתברר עליו שהוציא שקר מפיו אף שלא יפסיד ממון ע"י זה אמנם אנן להלכה קי"ל דכיון שאף אם יכחישו אותו לא יהי' הוחזק כפרן נחשב שפיר למיגו והשתא ניחא גמי מהא דאשת איש אני שאינה נאמנת במיגו דמת בעלי דהא התם נמי אם יבוא אח"כ בעלה תתבטל לגמרי דבריה ושלשה עשר דרכים יהי' בה כדאיתא במשנה הלכך לא הוי ג"כ מיגו ואין לומר דהתם נמי הא יש לה מיגו זו דאי בעי הוה אמרה גרושה אני וגם מת בעלי אח"כ שאז אף אם יבוא בעלה אח"כ לא איכפת לה שתעמדה בטענתה הראשונה שאמרה שנתגרשה ג"כ דומיא ממש למודה בשטר שכתבו. זה אינו דהא כיון דאמרה שנתגרשה שוב הא הוא אין בעלה ולא האמינה חכמינו אלא דיוקא לומר דמת בעלי אבל כל שאין בעלה אינה נאמנת ואין יכולה לטעון אלא מת בעלי לחוד ובזה הא אין לה מיגו שמא יבוא ויכחישה ואח"כ מצאתי שהאו"ת עצמו חזר בו מדבריו בסי' פ"ט וכתב ג"כ שאין זה מיגו ולא הזכיר כלל מה שכתב בעצמו בסי' פ"ב והנה"מ השיג שם עליו ומודה בשטר שכתבו ולא הזכיר ג"כ שהאו"ת עצמו התעורר לזה בסי' פ"ב ושמחתי שכונתי להלכה ומתורץ קושיא זו בטוב טעם:
וראיתי באו"ת בסי' פ"ט ס"ק ז' שהקשה עוד על סברת הראשונים שהובא לעיל מהא דב"מ ד' קי"ב בשכיר ובעה"ב שהשכיר אומר שעדיין חייב לו השכירות ובעה"ב אימר ששילם לו שהדין הוא שהשכיר נאמן בשבועה ומפרש הגמ' דהטעם הוא משום דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו חיישינן ששכח הלכך נאמן השכיר ופריך הגמרא אלא מעתה סיפא דקתני בעה"ב אימר דינר אחת קצצתי לך ושכיר אומר שנים הבעה"ב נאמן ואמאי לא אמרינן ג"כ טרוד בפועליו ומשני קציצה ודאי מידכר דכירי בעה"ב ע"כ והקשו שם התוס' ד"ה קציצה מאי פריך דילמא מיירי דשכרו בלא עדים דאי בעדים מסתמא העדים ידעי מהקציצה ונחזי מאי קאמרי ותירצו דהכא ודאי בשכרו בעדים מיירי דאי סיפא מיירי בשכרו שלא בעדים רישא נמי מיירי שלא בעדים ואי בלא עדים אמאי נאמן השכיר בשבועה שלא שילם לו היה לנו להאמינו להבעה"ב במיגו דלא שכרתיך מעולם אלא ע"כ דבעדים מיירי ע"ש והקשה האו"ת מנ"ל זאת דילמא בין הרישא ובין הסיפא מיירי הכל ששכרו בעדים ואז אמרינן דמסתמא עדים ידעי מהקציצה כמו דאמרינן בשבועות שם רק דמיירי שאין העדים כאן הילכך ברישא שמחולקים הם בגוף הפירעון משום הכי אין הבעה"ב נאמן דהא אין לו מיגו דאי בעי הי' אומר לא שכרתיך דירא שמא יבואו העדים ויכחישו כמ"ש משא"כ בקציצה שהבעה"ב אומר שלא קצץ רק אחת אז כיון דאין העדים כאן שפיר נאמן במיגו שהי' אומר שלא שכרו כלל מאי אמרת דירא שמא יבואו העדים ויכחישו ששכרו הא קיי"ל דגם קציצה נמי ידעי עדים כמה קצצו עמהם נמצא דגם על טענתו שטוען שלא קצץ עמהם רק אחת בזה נמי אם שקר הוא אומר אז כי יבואו העדים הרי יכחישו אותו ואפ"ה הוא אינו חושש לזה לפ"ז הא טענתו שטוען עכשיו שלא קצץ עמהם אלא אחת עם טענת המיגו חשש אחד יש השוה לשני הטענות וכל כה"ג שאין טענת המיגו גרע מטענתו שהוא אומר כעת נחשב למיגו וא"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא דמצינן למימר דמשום הכי בקציצה נאמן הבעה"ב משום מיגו דלא שכרתיך דהכא הא חזינן שאינו ירא מהעדים שמא יבואו ויכחישו ע"ש:
אך לפי מה שכתבתי דבמקום שאף אם יכחישו אותו על טענת המיגו לא יהי' מוחזק כפרן על עיקר טענתו לא איכפת לו אם יכחישו אותו והוי מיגו מעלייתא ניחא זאת ג"כ משום דהא לאחר הזמן קיי"ל שהבע"ב נאמן לומר שפרע כדאיתא בב"מ ד' קי"א והשתא אי נימא דמיירי כאן דאין העדים לפנינו הא שוב יש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי שכעת הוא לאחר זמן וברשותך השהיתי השכירות לא עברתי בבל תלין ופרעתיך ג"כ עיין בתוס' ב"ב דף מ"ה ד"ה נתנה לו וכו' שאז הוא מיגו טוב ואמאי אינו נאמן לומר פרעתיך אע"כ מוכרת הוא דמיירי שהעדים הם ג"כ לפנינו ומתורץ גם קושיא זו ועיין בחמדת שלמה בסימן ז' מה שתירץ בזה ולדעתי מה שכתבתי ניחא יותר:
אמנם מה שלכאורה עומד כנגדי דהא בעל המימרא בב"מ שם לענין שכיר שהטעם הוא משום דהבעה"ב טרוד בפועליו וכל הסוגיא שם הוא הכל אליבא דשמואל ושמואל הא סובר בב"ב ד' קנ"ד כר' מאיר שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינו נאמן במיגו דמזויף לפי זה הא ע"כ צריכין לומר דבאמת טעמא מאי אינו נאמן במיגו זו הוא ע"כ משום שחושש אולי יבואו העדים ויכחישו אותו ואף שיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר תרתי פרעתיך וגם גוף השטר הוא מזוייף מ"מ אליבא דשמואל גם זאת אינו נחשב למיגו כמו דאמרינן אליבא דר"מ משום שאין אדם רוצה שיתברר עליו שהוציא שקר מפיו אף היכא דלא יהיה מוחזק לכפרן ועיין בתוס' כתובות ד' י"ט שם ד"ה לפ"ז הא הדרא קושית האו"ת לדוכתא משום דהא השתא אי אפשר לתרץ דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאי לאו הכי יהי' נאמן במיגו דאי בעי הוה טעין תרתי שהוא לאחר הזמן וגם פרעו שאז אף אם יבואו העדים ויכחישו לא יהי' הוחזק כפרן הא זה אינו דהא אליבא דשמואל קיימינן ולדידיה כל היכא דירא שמא יכחישו אותו אז אפילו אם לא יהי' הוחזק לכפרן נמי לא הוי מינו:
ונראה דגם זה ניחא משום דהתוס' בוודאי לא סברי חילוק זה אליבא דשמואל והוא דבשבועות ד' מ"א בהא דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים קאמר שם שמואל שיכול לומר לו פרעתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י ופירשו הראשונים דהאי שיכול לומר דקאמר שמואל הכוונה הוא שצריך שיאמר בפירוש פרעתיך בפני פו"פ וכו' רק דשמואל קמ"ל שזה מהני אמנם התוס' שם מפרשים שאינו צריך שיטעון כן אלא אפילו אם אומר סתם פרעתיך נאמן מכח מיגו דאי בעי הוי אומר פרעתיך בפני פו"פ ע"ש והשתא הא יש להקשות על התוס' דשבועות ג"כ דמאי מיגו הוא זאת אליבא דשמואל הא ירא שמא יבואו ויכחישו אותו שלא פרע בפניהם ואז יהי' מוחזק כפרן גם כן מזה לא הוי מיגו אפילו אליבא דחכמים דר"מ דאית להו מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמו שכתבנו לעיל אע"כ צ"ל אליבא דהתוס' שהם סברי אליבא דשמואל דכל כה"ג שפיר נחשב למיגו והא דבמודה בשטר שכתבו אינו נאמן במיגו דמזוייף טעמא אחרינא איכא בי' כמו שכתבו הם בעצמם בכתובות שם בשם רש"י דלענין למפסל שטר לא מהני שים מיגו משום דעדים החתומים על השטר מדאוריי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והוי כמיגו במקום עדים ע"ש והתוס' בב"מ ד' קי"ב שם ג"כ אזלי בשיטה זו לכן תירצו שפיר דע"כ מיירי דהעדים הם לפנינו דאל"כ אליבא דשמואל הי' נאמן במיגו דלא שכרתיך ומתורץ הכל ועוד יש לתרץ קושיא זו בכמה גווני ואין להאריך:
והשתא כיון שדברי הגאונים נכונים ואין עליהם שום קושיא וגם אין מי שיחלוק עליהם ובפרט כי לכאורה יש ראי' לדבריהם מהמשנה שהביאתי הילכך וודאי יש לחוש לדבריהם וברור הוא נמצא לפ"ז בנ"ד נמי שאם יבואו עדים שלוה אז יהי' הוחזק כפרן בוודאי פשוט הוא דאין זה מיגו ועוד נראה בזה דלקמן בסי' קל"ד סעיף ב' איתא שאף אם מסר החפץ להמחזיק בעדים ואומר לו אל תחזור לי אלא בעדים אפילו הכי אי ליכא עידי ראי' שראו אצלו החפץ נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו והוא מדברי הרא"ש בחזקת הבתים ע"ש והש"ך שם הקשה הא לעיל סי' ע' אמרינן דאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אינו נאמן במיגו משום כיון דהתרה בו שאל יחזיר לו בלא עדים אנן סהדי שלא נתן לו בלא עדים כדי שלא יהא נחשד בעיני הבריות וא"כ הכא נמי דכוותי' ע"ש:
אמנם ע"כ צריכין אנו לחלק להרא"ש ולהמחבר כמו שכתב האו"ת שם כי בשלמא בהלואה אמרינן שמפני החשד התרה בו שלא יחזיר לו בלא עדים וא"כ שוב אמרינן שאף הוא בודאי יעשה כן כדי שלא יחשידו אותו משא"כ בפקדון דבכל פעם יש לו המיגו שיכול לומר נאנסו ואין איש המכחישו בשום פעם ממילא הא לא שייך לומר שמפני שאינו מאמינו התרה בו דהא ע"כ מוכרת להאמין לו והלכך סובר הנפקד דזה שציוה עליו שלא להחזיר לו בלא עדים הוא רק דרך עצה טובה ע"ש:
אמנם הש"ך ע"כ אין מחלק בזה וא"כ לפי דברי הש"ך יש להבין דהא בסי' קמ"ו סעיף ה' הביא המחבר דעת הרמב"ן דבמחאה לפני עד א' לא הוי מחאה אף אם המחזיק מודה שמיחה וכתב הרמב"ן שני טעמים בזה אחד משום דיכול לומר לא חשתי לשמור שטרי בשביל מחאתו משום דבידו להכחיש העד ולומר שלא מיחה מעולם דהא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ועוד שיכול לומר מאחר שלא מיחה אלא בפני עד אחד בוודאי לא כיון אלא להשטות. ומוכח שם שדעת הש"ך שעיקר הוא טעם הראשון של הרמב"ן ע"ש בס"ק ד' ובשעה"מ שם שמוכרח הוא שכן הוא דעת הש"ך לפ"ז צריכין אנו להבין דהא הרא"ש אף דס"ל בפקדון דנאמן במיגו דנאנסו אף שהתרה בו אמרינן הא דלא קיים ההתראה והחזיר ליה בלא סהדי משום דסמיך נפשי' אמיגו שיכול לטעון נאנסו ומהאי טעמא אף אם הפקיד אצלו ג"כ בשטר אמרינן דנאמן ג"כ לומר שהחזיר לו ולא מצי טעין שטרך בידי מאי בעי משום סמיך נפשי' אמיגו ואפ"ה פסק הרא"ש דמחאה לפני עד א' הוי מחאה וכתב הרא"ש הטעם משום דלא שייך כאן מיגו דמאחר דמיחה אמרינן חזקה שהי' שומר שטרו לעולם ע"ש ואמאי לא אמרינן דלכך לא שמר את השטר משום דסמיך נפשו אמיגו כמו דאמרינן בפיקדון וע"כ צריכין אנו לומר דסברת הרא"ש דהמיגו דהכא גרע מהמיגו של נאנסו לפ"ז הא ממילא קשה על הש"ך מאחר דכאן בסי' קל"ג השיג על הרא"ש דלא אמרינן דסמיך נפשו על המינו אלמא דאמרינן חזקה דאין אדם סומך נפשו על מה שיכול לטעון אח"כ ואינו נאמן על טענתו ובסי' קמ"ו פסק כהרמב"ן דאמרינן דלכך לא הזהיר בשטרו משום דסמיך נפשו אמיגו שיכול להכחיש העד לומר שלא מיחה דהש"ך תופס זה הטעם לעיקר כמו שכתבו הפוסקים משמו וא"כ הוא היפך לגמרי מסברת הרא"ש מהיפך להיפוך מיהו לדעת הש"ך צריכין אנו ע"כ לומר דהוא אזיל לשיטתיה לעיל סי' ע"א ס"ק ד' שמחלק שם בשם הרשב"א שיש חילוק בין אם המיגו הוא בעיקר הדבר אז מהני מיגו בכל מקום ובין שצריך לבוא להמיגו ממקום אחר שאז הוי מיגו במקום עדים ע"ש משו"ה י"ל דבסי' קמ"ו דהתם יכול הוא להכחיש עיקר הדבר שלא מיחה כלל לכך הוי מיגו משא"כ בסי' קל"ג שצריך לבוא ממקום אחר לומר שנאנסו הלכך הוי כמיגו במקום עדים ואף שהוא ההיפוך לגמרי מסברת הרא"ש יש לומר דסומך נפשו על הרשב"א:
אמנם לדעת הסמ"ע בסי' ע"א שאין מחלק כן רק החילוק הוא בין אם הי' הנאמנות כשני עדים אז לא מהני לו מיגו ובין אם לא האמין לו אלא כעד אחד ע"ש והא דבסי' קל"ב פסק כהרא"ש היינו משום כיון דהמיגו בידו לעולם לא הוי מיגו במקום עדים משום דאמרינן דסומך נפשו אמיגו וכמו שכתב הסמ"ע להדיא בסי' ק"ח ס"ק י"ז והוא מהרשב"ם ב"ב ד' ע' שכתב וז"ל ונפקד לא חש לשטריה משום דמצי מיפטר בטענת אונס ע"ש ואם כן לפי דבריו פסקי הרא"ש סתרי אהדדי דאמאי מהני מחאה בפני עד א' לדעתו ולא אמרינן דסמיך נפשו אמיגו ואין לומר משום שאז היה צריך להכחיש את העד הא קי"ל דזה חשיב מיגו אם לא שהי' צריך שבועה דאורייתא כנגד העד אז דוקא לא הוי מיגו כמו שכתבו התוס' ב"ב ד' ל"ד וכן בשכיר היכא שהשכירו בעד אחד קיי"ל דנאמן לומר פרעתיך במיגו דלא השכרתיך אף שהי' צריך להכחיש את העד ואין לומר משום דחזקה גדולה היא מאחר שמיחה הי' לו ליזהר שטרו לעולם הלא אדרבה מצינו היפך מזה בסי' קמ"ד סעיף כ"א דמבואר התם דאם יודע המחזיק שיש להמערער שטר שקנה הוא מן המוכר אם טען מקמא דזבנא לך זבין לדידי חד יומא נאמן במיגו דזבנה מינך ע"ש יקשה הא אמרינן שם בגמרא ד' ל"א דבמה שמוכר לאחר אין לך מחאה גדולה מזו ומחוייב לשמור שטרו לעולם ע"ש אלא ע"כ משום דאמרינן מה לו ליזהר בשטרו הא יש לו מיגו לומר מינך זבינתה וא"כ קשה לפי דעת הרא"ש מ"ש מפקדון דאף דהתם שייך ג"כ הסברא דמאחר שהתרה בו שלא יחזיר לו בלא עדים ומחמת כן אמרינן באמת בחוב של הלואה שאינו נאמן לומר שהחזיר לו בלא עדים משום דהוי מיגו במקום עדים דכיון דהתרה בו אין דרך לשלם בלא עדים ואפ"ה פיקדון מאחר דהמיגו בידו לעולם חשיב שפיר מיגו להרא"ש ואמאי במחאה אין זה מיגו ואף אם נאמר לחלק בין חזקה לחזקה מ"מ מנ"ל להרא"ש כן הלא אדרבה מהגמרא מוכח להיפוך דבפיקדון יש בגמרא דסברי דהמפקיד בעדים מחויב לו להחזיר בעדים דוקא משום דאנן סהדי שירצה להראות בפני אנשים שהחזיר לו אף אם לא אמר לו להחזיר בעדים דווקא ולענין מחאה אדרבה פשטות הגמרא משמע דבעינן דווקא עדים כמו שסובר הרמב"ן ויש לחלק בדוחק אבל האמת יורה דרכו דמאחר דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן דמעיקרא סמיך נפשו אמיגו שיש בידו לטעון וזאת לא שייך כלל במחאה משום דאף שכעת לא מיחה אלא בפני עד אחד בענין שיכול להכחישו מ"מ היה לך לירא שכשם שמיחה לפניו הא יכול למחות בפני שאר אדם ממילא הא אין המיגו בידך והיה לך להזהר בשטרך לעולם משא"כ בסי' קמ"ד סעיף כ"א דהמיגו דממך זבינת היא בידו לעולם משום הכי דעת הרא"ש דאין זה מיגו ולכך באמת הסמ"ע כשהעתיק בסי' קמ"ו דעת הרמב"ן דלא הוי מחאה לא כתב רק טעם השני של הרמב"ן משום דאמרינן דאין כוונתו רק להשטות מאחר שלא מיחה רק בעד אחד משום דלשיטת הסמ"ע אי אפשר לומר טעם הב' דסמיך נפשיה אמיגו משום דאין זה מיגו דהיה לך לחוש אולי ימחה עוד בפני אנשים אחרים:
ובזה ניחא נמי מה שהקשה השער המשפט סי' ב' שם על סברת הרא"ש מהא דאיתא בסי' ק"מ והוא גם כן מהרא"ש דהיכא שאינו ידוע בעדים שהקרקע של המערער נאמן המחזיק לומר לקחתי במיגו דלא הי' שלך מעולם אף דלא אכל שלש שנים ולא אמרינן דמיגו במקום עדים הוא דהי' לו להזהר עד תלת שנין מאחר דמיחה בך דזה חשיב שפיר למיגו וכן בס"ס זה באומר שטר מזוייף הוא ושטר כשר הי' לו ואבד דנאמן במיגו אף בתוך שלש שנים ולא אמרינן מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרא ומחמת כן מחלק שם דחזקה דעד תלת שנין מיזדהר לא הוי חזקה אלימתא כ"כ כמו החזקה מאחר דמחית הי' לך להזהר בשטרו ע"ש ומזה יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא קאמר הרא"ש דאינו נאמן אלא אם טען שאבד שטרו אחר המחאה דאז הוי מיגו במקום עדים משא"כ אם טען דאבד שטרו מקודם נאמן במיגו דלא מחית ומתמה שם על הפוסקים שלא חילקו בזה ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא הכל דע"כ לא קאמר הרא"ש אלא היכא שאין המיגו בידו לעולם משא"כ הכא הרי המיגו בידו לעולם לומר שטר כשר הוא או אין השדה שלך הוא ופשוט הוא נמצא לפי מה שביארנו אזי בנידן דידן אף אם נימא כדעת האו"ת ונה"מ דאם העדים אינם לפנינו חשיב שפיר מיגו ולא חיישינן אולי מפני יראת העדים הודה מ"מ הא היינו דווקא היכא שטען לפנינו טענתו ויש לו המיגו התם דוקא נאמן אבל בכאן הא באמת לכל הפוסקים מיגו במקום עדים הוא שאין דרך להחזיר לו בלא עדים מאחר שהתרה בו או נתן לו נאמנות ולא מהני אפילו להרא"ש אלא היכא דהמיגו בידו לעולם לפ"ז בנ"ד אין זה מיגו בין לפי' הסמ"ע והרשב"א ובין לפי' הש"ך דלהש"ך אין זה מיגו כיון שאין המיגו בגוף הנאמנות ולהסמ"ע אף דלא בעי שיהי' המיגו דוקא בגוף הנאמנות מ"מ בעי שיהי' המיגז מעיקרא בידו דומיא דנאנסו והכא אף שכעת המיגו בידו לומר לא לויתי מ"מ מעיקרא לא היה המיגו בידו כי אולי יבואו העדים ויכחישו וממילא לא היה לו לחזור בלא עדים והוי ממש מיגו במקום עדים וברור הוא:
עוד נראה לי לחייבו מטעם אתר דהרשב"א בתה"א שם תירץ עוד על הקושיא שיהי' נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ משום דאין כאן דין מיגו שהרי מודה שלא קיים תנאו ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשי' בקיום התנאי דאמר לא קיימתו וכיון שנתברר שלא פרע אמרינן לי' מחויב אתה לקיומא תנאה ע"ש כי הכוונה שהוא בכלל כל תנאים שבממון שהוא קיים ע"ש מבואר כן להדיא וכן הוא ממש כוונת המ"מ שהביא הש"ך בסי' ע' ס"ק י"א וכן מפרש הח"צ בהגהות הט"ז סי' ס"ט ע"ש ולפי זה יש להבין דהא דנאמנות מהני הוא נמי משום שקיבל על נפשי' ולכמה פוסקים בעינן דוקא בשעת הלואה או בקנין או משום דהוי כמו קיבל קרוב לדיין בחד דמהני כמבואר הכל בסי' ע"א נמצא עיקר הטעם התם נמי משום שפוסל נפשי' ומכשיר להמלוה ואין זאת אלא מחמת התנאי נאמנות שהתנה על נפשו לפ"ז דמי זה ממש לתנאי שאל תפריעני שכתבו נמי הטעם משום שפוסל נאמנותו ואדרבא מהגמרא מוכח דאפילו נאמנות סתם חמור יותר מעל תפרעני אלא בעדים דהא מעיקרא הוי בעי אביי ורבא לומר דאפילו סתם נאמנות לא מהני אף אם מביא עדים שפרע ולעיל ד' מ"א אמר דבאל תפרעני וכו' מהני עדים עיין שם וכן כתב להדי' המהרי"ט בסי' ס"ג דנאמנות דינו ממש כמו אל תפריעני אלא בפני פו"פ ע"ש:
וראיתי בקצות סי' ע"א שחולק על מהרי"ט וכתב דלא דמי נאמנות לאל תפריעני אלא בעדים משום דהתם ליכא תורת נאמנות דהא לא הימניה הוא לנפשיה אלא דלא הימניה למפקיד וצריך להחזיר לו בעדים וכי אית לי' מיגו הוי כמו מביא עדים על החזרה אבל נאמנות אפילו נאמנות סתם לא מהני מיגו דהוי כמיגו במקום עדים דהא התנה עמו שהוא יהי' נאמן בדבריו ואפילו אמר לו אל תחזיר אלא בעדים אינו נאמנות גמורה אלא התראה בעלמא ומשו"ה שפיר נאמן במיגו וכו' ז"ל ע"ש ולא הבנתי כלל כוונתו דהא המהרי"ט הוא אזיל אליבא סברת הרא"ש והרשב"א כמבואר בדבריו והם הא סברי דהטעם דאינו נאמן באמר לו אל תפרעני אלא בעדים הוא משום דנתחייב מכח התנאי או משום דאנן סהדי דמאחר דהתנה עליו אז אין הדרך לפרוע בלא עדים ואליבא דשניהם בעינן דוקא קבלה דמקבל על נפשי' דברי המלוה או קנין כמו שכתב הטור משמו בסי' ע' ובסי' כ"ב והרשב"א בתשובה שם כתב ג"כ להדיא דבעינן דוקא שיקבל על נפשו שלא יפרע לו בלא עדים וא"כ מה זה שכתב שאינו אלא התראה דאם התראה בעלמא הוא למה לן הקבלה הלכך לשיטתם שפיר קאמר המהרי"ט שהדין של נאמנות שוה ממש לאומר אל תפרעני אלא בעדים דהא בשניהם הטעם הוא דנתחייב מכת התנאי משום הכי דינם שוה ובאמת הבעהח"ר בשער כ"ה שסובר באל תפריעני שהוא משום התראה סובר נמי בנאמנות שהוא רק משום התראה והובא בש"ך בסי' ע"א נמצא שדברי המהרי"ט בזה מבוררין:
מיהו יהי' איך שיהי' בזה הן למהרי"ט והן להקצות מ"מ נאמנות סתם לא גרע מאל תפרעני ולהקצות הוא עדיף יותר וא"כ קשה האיך להסמ"ע בסתם נאמנות נאמן במיגו אף היכא שהמיגו הוא ממקום אחר הא התחייב א"ע בקיום התנאי להאמין להמלוה כי כן קיבל על נפשו וכל תנאי שבממון קיים וזו היא קושיא גדולה למעיין בה לכן נראה ברור כי באמת הרשב"א שם מביא ג' תירוצים על הקושיא זו ובוודאי לפי תירוץ הג' שהביא שם אין שום חילוק לענין מיגו בין נאמנות סתם לבין נאמנות מפורש רק עיקר החילוק הוא בין אם המיגו הוא בעיקר הנאמנות שאז הוא בכלל הפה שאסר וכו' ועדיף ממיגו כמש"כ התוס' ב"ק ד' ע"ב וברור הוא נמצא לפי זה המ"מ נמי שמחלק כפי התירוץ השלישי של הרשב"א ממילא גם לדידי' אין חילוק בין נאמנות סתם או מפורש וק"ל לכן בנ"ד דבר פשוט הוא אצלי שאינו נאמן:
מיהו כל זאת בחלק הלואה אמנם מאחר שלפי טענת המקבל הכתב נכתב בלי ידיעתו רק שאמר לו בע"פ שהוא רוצה ליקח מעות בעיסקא הרי דינו ממש בזה כמו מקבל מעות סתם מחבירו להתעסק בו בלא שים תנאי שדינו מבואר הוא ביו"ד בסימן קע"ז דחצי הוא מלוה וחצי הוא פיקדון לפ"ז על חלק הפיקדון נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו כמו דאיתא בריש סי' קל"ג ואף דבסימן ק"ת אמרינן דבשטר כים בנאמנות לא מהני שום מיגו היינו משום דהתם מודה הוא בהשטר משא"כ כאן שטוען מזוייף הוא ואי אפשר לקיימו בוודאי נאמן הוא ואף דהש"ך שם השיג ע"ז מ"מ בזה בוודאי יכול המוחזק לומר קיי"ל כהסמ"ע כי קושית הש"ך אינה כ"כ חזקה כאשר כתבתי לעיל וגם מה מאוד צדקו בזה דברי הקצות שם שתירץ דלא דמי להלואה שאינו נאמן לומר שפרע בינו לבין עצמו במיגו דפרעתיך בפני פו"פ משום דכל זמן שלא נשבע שפרע נתחייב הוא בקיום התנאי אבל בפיקדון כל שהגיע גוף הפיקדון לבעלים אפילו בינו לבינו שוב ליכא שיעבוד בקיום התנאי דלא גרע מנאבד באונס ע"כ והוא חילוק נפלא וראיתי בנה"מ שם שהקשה עליו דמה נפק"מ בזה דהא בהלואה גופא נמי אם הגיע לידו נפטר אפילו בינו לבינו רק שנתחייב משום שחייב עצמו בקיום התנאי להחזיר בעדים דוקא והכא נמי הרי התחייב עצמו כשיחזור בלא עדים וא"כ אף אם נאמר דבמה שהמפקיד מכחיש אותו הוא אונס מ"מ הרי התחייב נפשו באונס זה עכ"ד אבל אין זאת אפילו התחלת קושיא כי הוא הבין שכונת המ"מ במה שכתב שהוא כמו תנאי היינו אף אם הי' ברור לנו שפרע מ"מ אין הפירעון נחשב לכלום מאחר ששעבד נפשו שבלא עדים לא יהי' כלל נחשב לפירעון והוי המעות מתנה לכך הקשה מה שהקשה אבל אי אפשר לומר כן חדא דהא הסכימו כל הפוסקים דאף שמחויב לפרוע מחמת התנאי מ"מ לאחר הפירעון יכול לתבוע בעד המעות השניים ומחוייב לישבע עיין שם בסי' ע' וכן כתב להדיא המהר"י מיגש בשבועות שם והשתא אם נאמר שהתחייב עצמו שאף אם יפרע אותו כל שלא יהי' עדים בדבר לא יהי' פירעון והמעות יהיו מתנה לפי זה שבועה זו בכל ענין מה טיבה הא אף אם פרע לו באמת מ"מ המעות הראשונים היו כמו מתנה ומחילה ועוד אם נאמר שהוא תנאי ממש הא בעינן כל דיני תנאי ואם לאו הוא אסמכתא כדאיתא בב"ב ד' קס"ח ומבואר לעיל סי' נ"ה לענין מי שפרע מקצת חובו דמחוייב לפרש בהדיא שהמעות שפרע יהיו מתנה כמו שכתב הרא"ש בנדרים כ"ז וכאן סגי בהתראה בעלמא כדאיתא בפוסקים אלא ע"כ כי גם בכאן כוונת הרשב"א והמ"מ שכתבו שהרי התחייב עצמו בקיום התנאי הכונה הוא שכיון דהתנה אל תחזיר אלא בפני פו"פ אמרינן מחמת התנאי פסול כל העדים ודמי להא דאמרינן בכתובות ד' מ"ד נפק"מ לאורעי סהדי ופירש שם התוס' דהוא יכול לפסול כל השטרות שיש לו בת"י העדים הללו דלגבי' נפשו נאמן ע"ש והכא הא עדיף טפי מהתם דפוסל להו בהדיא וכן כתב להדיא הרשב"א גופא האי טעמא בספר תה"א סי' קל"ה וכן מצאתי בחידושי מהר"י מיגאש שם וז"ל דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בעדים פלוני ופלוני וקיבל הלוה אנפשי' ההיא התראה הוי לי' שאר אינשי לגבי ההיא סהדותא כקרובין או כפסולין דהוי לי' תנאי שבממון דאמרינן קיים עכ"ל נמצא דאין זאת אלא בגדר שפוסל את העדים שיעידו שפרעו אבל להתובע גופא אם הוא בעצמו מודה שפרעו בינו לבינו זה מהני מאתר דלא הי' בתורת תנאי שנאמר דהמעות שיתן לו בלא סהדי יהי' מתנה לכך יכול להשביע אחר הפרעון משום דאם יודה יתחייב להחזיר ופשוט הוא והשתא עולין יפה דברי הקצות דהא להתובע גופא אם יודה לדידי' הא לא פסיל סהדי בתנאי ואם יודה יהי' החזרה נחשב לחזרה דהא לא איברי סהדי אלא לשיקרא וגם לא יהיב לי' המעות במתנה רק שמזלו גורם לו שהוא כופר בו וזה הוא אונס גמור כי יכול לומר סבור הייתי שלא יכפור בי ונאמן על טענתו שטוען שהחזיר הפקדון רק שנאנס בהכחשה שהניפקד מכחישו דהא על טענת נאנסו הנפקד נאמן וזה גופא במה שכופר בו הוי אונס משא"כ בהלואה הא חייב באונסים הוא ואין לו לפטור נפשו אלא בטענת פרעתי ועל זאת נתן לו נאמנות לכך אינו נאמן וברור הוא:
ולא דמי לדברי הט"ז בסי' ס"ט במי שנתן עסקא לחבירו והתנה עמו בינו לביני שכל זמן שלא יברר בעדים שהיה הפסד בעיסקא לא יהי' נאמן ועתה אומר שהיה הפסד ורוצה שיאמינו במיגו דלהד"מ דפסק שם הח"צ בהגהות דאינו נאמן משום כיון דהתנה על נפשו תנאי זה אמרינן כל תנאי שבממון קיים ע"ש דלא דמי משים דיש לנו להבין עוד דמ"ש בשטר שיש בו נאמנות דאם יש לו מיגו בעיקר הנאמנות קיי"ל דנאמן כמו דאיתא בסי' ע"א ומ"ש הכא דאינו נאמן וכן הקשה הנה"מ בסי' ס"ט ס"ק ט' ע"ש אבל באמת הכל ניחא כי התם שאני דהא נתן המעות בעיסקא להרויח והתנה עמו תנאי זה ממילא אם אינו מקיים התנאי אז השותפות בטילה והמעות נשארים אצלו בהלואה כמו כל דין נפקד השולח יד בפיקדון של חבירו שלא ברשות והנותן נפטר מאחריות משום הכי הנותן אומר להמקבל אני רוצה שיתקיים התנאי היינו שתתברר בעדים שהי' הפסד כמו שהי' המדובר בינינו ואם לאו אני מבטל העיסקא מעיקרא וזוזי הי' הלואה גבך ויהי' ההפסד על אחריותך משא"כ בהלואה כל עיקר התנאי של הנאמנות הי' בכדי שיגיע המעות לידו הילכך אימר הלוה אני יודע שהגיע המעות לידך ומטעם זה נראה שאם הי' התנאי על הריוח שיברר בעדים בזה הי' נאמן במיגו כי מה תאמר מאחר שאין אתה מברר ההפסד בעדים א"כ בטל העיסקא מעיקרא והי' הלואה דמה בכך הא אז מכש"כ שאין לך תביעה עלי על הריוח וברור הוא נמצא להלכה על חלק המלוה מחויב לשלם ועל חלק הפיקדון נאמן בשבועה תמורה שהחזיר לו כנלע"ד: