אור ברסלב
שות אבן שתיה חושן משפט › סימן סה

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

חושן משפט · סימן סה

חושן משפט

ע"ד ראובן ושמעון שתבעו ממון שניהם זמ"ז באיזה עסק שהיה ביניהם ואחר נכיון כל הטענות נתחייב ראובן לשלם סך מסוים ופרע לו מקצת לפני ב"ד ובתוך הדברים אמר לא רציתי לטעון עוד טענה שיש לי בעסק זה כי אמרו לי שאין זה טענה והב"ד הכירו שע"פ טענה זו יתחייב לו שמעון מעות אם ב"ד צריכין להגיד לו זאת וגם אם יבא אח"כ לתבוע משמעון מה שפרע לו אם נאמן ואם יכול להחזיק מה שת"י:

הנה במי שתובע מחבירו ממון בב"ד והוא תובע מעט והדין רואה שע"פ הדין מחויב לו יותר זאת מבואר הוא בח"מ סי' י"ז שאסור הוא לדיין לומר לו שהוא חייב יותר אמנם אם הנתבע עמד ושילם בב"ד מחמת שסבר שהוא חייב לשלם סך כזה ואח"כ כשנתברר לו ע"פ ב"ד שהוא פטור חוזר ותובע מה שנתן לו ואומר שטעה בזה במה שנתן לו ואם היה יודע שהדין אתו לא היה נותן לו כמו בעוברא דדין זאת אינו מבואר בש"ע גופא רק מצינו בזה פלוגתא בדברי הפוסקים כמו שנבאר והנה בשו"ת בית יעקב סי' ס' הובאו דבריו בקצות סי' ע"ה במי שיש לו תביעה על חבירו באופן שע"פ דין פטור חבירו ואינו חייב רק לצאת ידי שמים ועמד ושילם ואח"כ טוען שטועה בדין היה שסבר שע"פ דין חייב הוא בתשלומין ואם היה יודע שאינו חייב רק לצאת ידי שמים לא היה משלם לו והשיב שטענתו טענה והביא ראי' מסנהדרין ד' ע"ב ברבא דאיגנוב ליה דיכרא במחתרתא ואדרינהו ניהליה ולא קבלינו משום דבדמים קננהו והקשו שם התוס' דאמאי לא קבלינהו והא קי"ל דבכל מקום דאינו פטור רק משום דקילב"מ חייב הוא לצאת ידי שמים ותירצו שהם לא החזירו אלא משום שהיו סוברים שחייבין הם ע"פ הדין בתשלומים ולא משום לצאת ידי שמים לחוד הרי מוכת מזה דכל כה"ג כשאומר שטעה בדין נאמן ע"ש נמצא לפי זה מכש"כ היכא שפטור לגמרי אפילו לצאת י"ש ועמד ושילם ואחר כך אומר שטועה בדין היה בודאי נאמן וחייבים להחזיר לו ומכל שכן אם עדיין לא הוציא המעות מת"י כלל רק שתבע פחות ממה שמגיע לו בודאי נאמן לומר שמה שלא תבע יותר משום שטועה בדין היה וכן ראיתי בנה"מ בסי' י"ז שיכול לומר שטועה בדין היה במה שלא תבע לו יותר ולא מחל לו ועיקר ראיתו מהא דב"מ ד' ס"ו במוכר דבר שלב"ל או שמכר באסמכתא דקרי לזה הגמ' מחילה בטעות משום שהוא היה טועה בזה שסבר דמהני מכירה כה"ג ומסקינן דלא הוי מכירה משום דהוי מחילה בטעות אם לא היכא דשמיט ואכיל דאז לא מפקינן מיניה משום דניחא ליה דליקום בהימנותא כדאיתא התם אלמא שנאמן לומר שטועה בדין היה וסבור שזה הוי מכירה ע"ש

אמנם הקצות בסי' ע"ה ס"ק ז' חולק על הב"י וכתב דעובדא דרבא מיירי שאמר בפירוש בשעה שמחזיר הדיכרא שהוא אינו חוזר אותם אלא דוקא באופן שהוא חייב ע"פ דין ע"ש והנה לכאורה נראה כדברי הקצות כי הראי' שהביא הנה"ם מהא דב"מ אינו מוכרחת כ"כ והוא דלפי מה דמוכח מהפוסקים שדבר זה אם הוא נאמן לומר אחר הנתינה שטועה בדין היה במה שנתן או לא תלי זאת בפלוגתא דהראשונים בנותן דבר לחבירו סתם אם יכול לומר במתנה נתתי לו או לא שדעת הרשב"א הובא בר"ן נדרים ד' ל"ג שאינו נאמן משום דאמרינן אולי פקדון נתן לו אמנם הב"י בסי' שס"ג הביא בשם הרשב"ץ דאמרינן סתמא במתנה קיהיב ליה ע"ש והיינו כי לדעת הפוסקים דסתם נתינה לחבירו היכא דלא ידעינן למה נתן אמרינן דלמתנה נתן הכא נמי אמרינן שנתן לו בשביל מתנה ואף שהוא אמר דלא למתנה נתן לו רק טועה בדין הוי אין שומעין לו כמו התם שאומר ג"כ דלשם פקדון נתן ואפ"ה אין משגיחין עליו ומה לו טענת פקדון או טענת טעיתי בדין אידי ואידי טענה הרגילה ומצויה היא ואפ"ה אינו נאמן והיינו משום דאמרינן סתמא דמילתא הדרך הוא שאם נותן סתם דעתו שיהי' מתנה הכא נמי אמרינן דלמתנה נתן לו ואף שיש לחלק קצת בסברא שאין הדרך להפקיד פקדון סתם מה שאין כן טעות בדין הוא דבר המצוי יותר מכל מקום בודאי אין כ"ז מספיק להוציא ממון בסברא קלושה כזו אמנם לדעת הפוסקים דסברי דסתם נתינה לאו למתנה היא ויכול לטעון שלא נתתי לך רק לפיקדון הכא נמי נאמן לומר שטועה בדין היה ולאו לשם מתנה נתן לו:

והנה הקצות בסי' שס"ג הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מגיטין ד' כ' דאיתא התם אם נתן לאשתו טס של זהב שגיטה כחוב עליו ואמר לה התקבלי גיטך והשאר לכתובתיך קיבלה גיטה וכתובתה וקאמר דהא קמ"ל טעמא דאמר לה והשאר לכתובתיך אין אבל אי לא לא מ"ט דאוירא דמגלתא הוא עכ"ל הגמרא ומשמע מזה טעמא דאמרינן אוירא דמגילתא הוא והוי בכלל הגליון של הגט הא לאו הכי הוה אמרינן דהשאר הוא לכתובתה אלמא דסתמא לא אמרינן לשם מתנה נתן ע"ש ובאמת היא ראי' ברורה משום דאי נימא דסתם נתינה היא בתורת מתנה א"כ לאשמעינן זאת דבשאר דוכתא היכא שנותן לאחד חפץ סתמא דאמרינן דהוא בודאי מתנה ואנא ידענא דמכש"כ אם נתן לה גט על גבי חפץ ששוה הרבה ולא אמר לה שהוא בתורת כתובה שבודאי מתנה הוא ולמה לי למינקט דוקא כה"ג אלא ע"כ דדוקא הכא הוא שלה משום דאמרינן אוירא דמגילתא הוא אבל בעלמא הוי פקדון ולא מתנה ואף שהוא דוחה ראיה זו משום שיש לומר דהתם שאני דמאחר דחייב לה הכתובה אמרינן סתמא דמלתא אין אדם מניח החוב המוטל עליו ונותן מתנות ע"ש:

אמנם מדברי הרשב"א והר"ן בודאי מבואר הוא דלית להו חילוק זה דהא הרשב"א הביא ראיה דסתם נתינה הוא לשם פקדון מהא דאיתא בירושלמי חד בר נש הלוה לחבירו דינרין ואח"כ נתן לו הלוה סתם רשות לדור בתוך ביתו אתא עובדא לקמיה דר' אבא בר זבדי וחייבו לשלמו אלמא דמסתמא לשם פקדון הוא ע"ש והשתא מנא ליה להוכיח דבכל מקום סתמא לא הוה מתנה דילמא שאני הכא דהא חייב לו מעות להמלוה אלא ע"כ אין נפק"מ בזה וכמו שהוכיח הקצות גופא שם כן מדבריהם נמצא לפי שיטתם עכ"פ מוכח שפיר מהא דגיטין דרב נחמן דהוא בעל מימרא זו סובר דסתמא לשם פקדון הוא נותן ולא לשם מתנה וכן יש להוכיח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לשם פקדון עפ"י דברי הפלאה בכתובות ד' ל"ט דרב נחמן אומר שם דהיינו טעמא דמפותה אינו משלם את הצער משום דמחלה והקשה דהא איתא התם דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון לפ"ז מנ"ל לרב נחמן למימר טעמא נפשיה משום מחילה ותירץ משום דאבוה דשמואל הא סובר דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה משום דחיישינן שמא נתרצית ואפילו לרבא דפליג וסובר שמותרת היא לבעלה הא קאמר התם הטעם משום דיצרא אלבשה והוי אנוסה והא זה לא שייכי רק לענין שלא תאסר על בעלה אבל מ"מ פטור הוא מלשלם הקנס דאמרינן דמחלה לכך לא רצה רב נחמן לומר משום דמפותה אין לה צער דא"כ קשה אמאי משלם באנוסה דשמא גם היא נתרצתה ולא היה לה צער ולא נתחייב מעולם בהקנס לכן קאמר דהטעם הוא במפותה משום מחילה ובאיתנסה אף שהוא ג"כ ספק מחילה מ"מ הא ספק מחילה חייב ע"ש הרי להדיא מוכח מדבריו דרב נחמן סובר דסתמא לאו מחילה ומתנה הוא ובזה אמרתי להסביר ג"כ סברת רב נחמן בביצה ד' ל"ט במי שמילא מים ונתן לחבירו ועין בב"מ ד' י' ברש"י ד"ה סיפא וכו' שכתב שם על הא דהמגביה מציאה לחבירו דאמרינן דאם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום משום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהא ע"ש. והקשה המהרש"א והמהרמ"ש הא עכשיו אליבא דרב נחמן קיימינן דאית ליה המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וא"כ מה זה שכתב רש"י דאדעתיה דחבירו הגביה מה בכך שהגביה בשביל חבירו הא רב נחמן סובר דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותירצו דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן דאח"כ כשנתנו לחבירו במתנה נתן לו אמנם כ"ז לא שייכי אלא דוקא אם תחלת הגבהה היתה בשביל חבירו אבל אם נימא דמתחלה לא הגביהה אלא בשביל עצמו אז מסתברא יותר צה שכשנותן לחבירו לא לשם מחנה אלא לשם פקדון נתן ע"ש:

ועדיין יש להבין בזה דהא בביצה דף ל"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת במילא מים ביו"ט ונחנו לחבירו דמסקינן התם בסוף הסוגי' לפי פירש רש"י דתרוייהו סברי דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק דעיקר הפלוגתא תלי בזה דרב נחמן סובר דגם המגביה עצמו נמי לא קנה ורב ששת סובר דמתחלה קנה המגביה לעצמו רק דכשחזר ומסר לחבירו אמרינן דבמתנה נותן לו ע"ש ואמאי נימא זאת הא כיון שמתחלה זכה לנפשו היה לו לומר שבתורת פקדון מסר לידו כמו שכתבו כאן אליבא דרב נחמן ואף שיש לחלק דהכא הא קאי אי אמרינן דהמגביה הגביהה לצורך עצמו הילכך שייך שפיר לומר דכיון דתחלת הגבהה היתה בשביל עצמו אף שאח"כ מסר לחבירו אמרינן שהוא בתורת פקדון משא"כ בביצה שם אליבא דרב ששח אף שמתחלה קודם שמסר לחבירו זכה בהמציאה מ"מ כיון דתחלת הגבהה היתה לצורך חבירו הילכך אמרינן כשמסר לו בודאי במתנה נתן לו מ"מ הא ע"כ זה אינו דהא התוס' הקשו בביצה על שיטת רש"י האיך זוכה המגביה בלי כוונת זכיה ע"ש ובאמת הוא קושיא גדולה דהא היכא דליכא דעת אחרת מקנה אותו בודאי בעינן כונת קנין ובפרט היכא דמכוין להדיא שלא לקנות כמו התם בביצה אז בודאי אינו קונה בלא כוונה וע"כ צ"ל אליבא דרב ששת שסובר דכיון דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ ע"כ דעת המגביה היתה שקודם שימסור לחבירו יזכה הוא תחלה לנפשו כדי שלא יהי' הפקר בידו רק אח"כ כשנותנו לחבירו אמרינן דסתמא למתנה נותן לו ופשוט הוא לפי זה הא להנחת המהרש"א יש להבין ג"כ דכיון דזכה מתחלה לנפשו אמאי לא אמרינן כשנותן לחבירו נותן לו בתורת פקדון ולא בתורת מתנה כמו דאמרינן אליבא דרב נחמן ועוד באמת באיזה סברא פליגי התם רב נחמן ורב ששח שרב נחמן סובר דהמגביה לא זכה כלל מעיקרא והוי הפקר בידו ואף אם בא אחר וחטף ממנו זכה אותו האחר ומנ"ל זאת אולי אינו הפקר רק כדרך כל המגביהין שום דבר מציאה שמגביה לצורך עצמו רק כשנותן אח"כ אמרינן דבמתנה נתן לו כמו שסובר רב ששת אבל לפי דברינו ניחא משום דרב נחמן לשיטתו שסובר שסתם נותן משלו לחבירו הוא רק בתורת פקדון הילכך כל שנימא שמתחלה זכה לנפשו אז היינו אומרין שחבירו לא יזכה בזה משום דבודאי רק בתורת פקדון מסר לידו לכך מוכרח לומר שהמגביה עצמו ג"כ לא זכה בו מעולם נמצא דהספק נולד לנו מעיקרא אם זכה בו המגביה כלל משום הכי אמרינן אם משנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום משום דאף דסתם נותן לחבירו הוא רק בתורת פקדון מ"מ הכא שאני דגם המגביה עצמו לא זכה בו מעולם:

היוצא לנו מזה שרב נחמן סובר דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דסתמא הוא פקדון משום שאין דרך של בני אדם ליתן מתנות משום הכי לשיטתו שפיר אית לי' בב"מ שם דאי לאו הסברא דניחא דליקום בהימנותא היה נאמן לומר שלא מחל לו רק טעה משום דלשיטתו סתמא דאינשי לאו למחנה נותנין אבל לדעת הסוברים דספק מתנה וספק פקדון אמרינן דמתנה הוא משום דסתמא נותנים לשם מתנה יכול להיות ג"כ דספק מתנה וספק טעות אמרינן ג"כ דלמתנה נתן כמו ספק מתנה וספק פקדון לפי זה עדיין אין ראי' ברורה מרב נחמן שנאמן לומר שטועה בדין היה והשתא יש לומר נמי שהדין הוא עם הקצות בזה במה שדוחה ראי' הב"י מהא דסנהדרין משום דלכאורה נראה דרבא הוא דסובר דלא כמו שכתבנו אליבא דרב נחמן אלא דספק מתנה וספק פקדון הוא מתנה דהא אית לי' סוף פ' השואל האי מאן דמשאיל מרא למירפק ביה פרדיסא סתמא רפיק בי' כל פרדיסא דאית לי' והקשו שם התוס' דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית שאם מכר לו סתם ארעתא תרתי משמע וחילקו דהתם שאני דבעל הקרקע נקרא מוחזק משא"כ הכא השואל הוא המוחזק ע"כ והא התם המשאיל טוען ברי שלא שאל לי' רק על שני פעמים ותו לא ואמאי רפיק בה לעולם אלא ע"כ שרבא סובר שספק מתנה וספק פקדון או שאר טענות אמרינן דמחנה הוא וכן ראיתי בשעה"מ בסי' ע"ה שהוכיח כן מרבא ואף שדחה שם קצת משום שסתם פרדיסא טובא משמע מ"מ הא ע"כ זה אינו דכיון דמשמע נמי שתים הא הוי להו ספק השקול ודמי לספק פקדון ספק מחנה אלא ע"כ מוכרח הוא דרבא סובר דהוי מחנה נמצא לפי זה הא ע"כ מוכרחין לומר בהא דסנהדרין דמיירי שאמר בהדיא בשעה שהחזיר הדיכרא שהוא מחזיר אותם מחמת שחייב מצד הדין כמו שכתב הקצות דאל"כ הא קשיא מרבא על רבא דהוא סובר בב"מ דספק מתנה וספק פקדון אין מוצאין מהמוחזק ואמאי לא קיבל הדיכרא אלא ע"כ מוכת דמיירי כמש"כ הקצות שהם טעו בדין היו וסברו שחייבין להחזיר מחמת גוף הדין ואמרו כן קודם החזרה ומשום הכי לא קיבלן רבא נמצא שעדיין אין לנו ראי' ברורה לנידן שלנו:

ובעיקר הדבר הנה לכאורה יש להביא ראי' שנאמן לומר שטעה בדין היה מהא דב"מ ד' נ"א בההוא גברא דקרי שיתין ושוין חמשין וכו' שהוכיח מזה המרדכי והובא ג"כ בח"מ סי' רכ"ז שאם הלוקח יודע בשעה שקנה שהוא נתאנה רק שאומר שעשה כן בכדי שאז יהי' האונאה שתות ויכול אח"כ לתבוע אונאתו נאמן וכתבו שם הרבה מהפוסקים שאפילו אם לא גילה דעתו מקודם שהוא עושה כן במה שנותן לו יותר בכדי שלא יהי' מחילה רק קנה סתם ואנן לא ידעינן שהוא יודע שהוא משלם יותר מכפי המקח נאמן אח"כ לומר שהוא לא מחל כלל רק עשה כן כדי לתבוע אח"כ אונאתו וכתבו הטעם אף דבכל מקום קי"ל דברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף א"כ מי יאמר שעשה כן כדי לתבוע אח"כ אונאתו אולי באמת מחל לו היינו משום דמאחר דבודאי בא ממון חבירו לידו אינו יכול להחזיק בהם מספיקא בלא טענה מבוררת עיי' בהרא"ש בפ"ש דמכשירין הילכך הכא נמי בנידן דידן מאחר דלשיטת הש"ך בח"מ סי' י"ז דאמרינן דבמה שלא תבע יותר הוא בכלל ספק אם הוא מחילה או מחמת טעות ע"ש הא לפי זה שייך ג"כ סברא זו ממש בנידן דידן דהא כיון שבודאי בא ממון חבירו בידו ואין יודע האיך אם הוא במחילה או בטעות בודאי ג"כ אינו רשאי להחזיק בהם מספיקא כן היה נראה לכאורה:

אמנם כד מעיינין בזה שפיר נראה לי יותר שאינו נאמן ואינו יכול עוד לתבוע חדא דהא כמה פוסקים מפרשים דברי המרדכי דמיירי דוקא דגילה דעתו מקודם לפני עדים שמה שנתן מתחלה יותר מכפי המקח הוא בשביל כדי לתבוע אח"כ האונאה ע"ש משמע דבלאו הכי אינו נאמן לומר שעשה זאת בשביל כדי לתבוע אח"כ אונאתו רק אמרינן דסתמא מחל וכן מוכח מדברי הגאון שהביא הטור בח"מ סי' קנ"ד בשני אחים שירשו קרקע והניח אחד לחבירו להעביר אמת המים בתוך שדהו ועתה טוען שטעה בדין היה במה שלא מיחה וגם מברר שטעה מ"מ כיון דלא מוכח לנו שטעה לא נקרא מחילה בטעות ע"ש והיינו כמו שכתב הג"א בפ' ח"ה סי' ל"ו דהטעם הוא משום כיון דלא חשש לדקדק ולחקור אצל הלומדים האיך הוא הדין והניח לו להשתמש בשלו אמרינן דבודאי סבר וקיבל הרי להדיא מוכח מדבריהם שאף שעכשיו רוצה חבירו להחזיק בממון שלו מספיקא מ"מ אינו נאמן אף בטענת ברי להוציא מחזקת המחזיק והכא נמי להא דמי כי מה לי אם הניחו להשתמש בשלו ולא תבע לדין ומה לי אם הניח מעותיו אצל חבירו וחבירו משתמש במעותיו ואינו תובע לדין דא ודא אחת היא וגם פשוט הוא דלא שייך זאת לאינו יודע אם פרעתיך משום דהתם היה עליו החזקת חיוב ברור וספק אם פרע משא"כ כאן הא הספק הוא בעיקר החיוב כי אי אמרינן דבמה שלא תבע ממנו מחל לו ממילא הא לא חל עליו שום חיוב וכיוצא בזה דאיתי בספר שעה"מ בסי' ע"ה וכן מצאתי אח"כ בח"ס ח' אה"ע סי' קי"ט שכתב ג"כ לדבר פשוט שזה הוי בכלל אינו יודע אם נתחייבתי לך ואיננו מבין דעת הנה"מ בסי' רכ"ז שכתב בפשיטות על דין זה שזה נקרא אינו יודע אם פרעתיך ע"ש. עוד נראה לי בזה דכבר הקשתי בתשובה אחת על דברי הגאון שהביא הטור בהא דאמת המים מדברי התוס' ערובין ד' כ"ט וב"מ ד' ט"ו שכתבו במוכר שדהו בשנת היובל עצמו מודה שמואל דהמעות חוזרין משום דהתם לא שייך כלל לומר אדם יודע דאין המכירה חל ביובל וגמר ונתן לשם מתנה דאין דין זה פשוט כ"כ משום דאפשר לומר שטעה בדרב דאמר דהוי מכירה ע"ש ולפי זה קשה מה יענה הגאון על קושיית התוס' אמאי במוכר שדהו ביובל לא הוי המעות מתנה מה אמרת שיכול לומר שטעה שסבר דהוי מכירה הא הגאון שהביא הטור סובר דאין זה טענה וכן קשה זאת על הג"א דפ' ח"ה שהבאתי לעיל שהם סוברים דבכל מקום אמרינן מתנה קא יהיב ליה עוד הקשיתי דבח"מ סי' קמ"ו הביא התם הרמ"א דברי תשובות הרשב"א והמעיין שם ברשב"א בגוף התשובה יראה שהמעשה היתה שראובן קנה שדה אחת משמעון ושילם לו ושוב קנה ממנו זאת השדה עצמה עוד הפעם ושילם לו שנית ועתה תובע הלוקח במעות השניים ששילם לו שני פעמים בעד מקח אחד ופסק הרשב"א שנאמן הלוקח לומר שטעה ומוציא הממון השניים מיד המוכר הרי להדיא מבואר שנאמן לומר שטעה ולהוציא הממון והרמ"א שכתב ותובע המוכר המעות השניים דמשמע דמיירי שעדיין לא נתן הלוקח המעות השניים זאת הוסיף הרמ"א מדעתו לרבותא דרישא לומר דברישא נאמן אף להוציא ע"ש בב"י ותראה שכן הוא הרי להדיא מבואר לפסק הלכה שנאמן בטענה מזו שטוען שטעה אף להוציא ממון מיד המוחזק ואילו בהא דב"מ ד' ס"ג בטעה בחשבון המעות בטעות שאין הדעת טועה דקי"ל דהיתרון הוי מתנה שאם אח"כ בא ואמר לפנינו שטעה בהחשבון שהביא הד"מ בסי' רל"ב וכן הסמ"ע שם ס"ק ח' פלוגתת הפוסקים בזה אם נאמן או לא ולא הכריע ואמאי בסי' קמ"ו הכריע שנאמן:

ונראה לכאורה לתרץ זאת עפ"י דברי המקנה בקדושין שם שמפרש הפלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו אם המעות מתנה או פקדון וכן בהכיר בה שאינו שלו ולקחה דפליגי נמי אם המעות מתנה או פקדון כתב שאין זאת בהכרח דלמר דוקא פקדון ולמר דוקא מתנה דמה זה סברא וכי דברי נביאות הוא והא חזינן כמה פעמים שאדם נותן לחבירו סתם והוא בתורת מתנה ופעמים בתורת פקדון ולא שייך כ"כ פלוגתא בזה וכתב דכולי עלמא סברי דרוב הנותנים סתמא לעולם בשם פקדון הם נותנים משום שאין דרך של בני אדם ליתן מתנות חנם רק שרב אזיל לשיטתו שסובר בעלמא דאזלינן בממונא בתר רובא לכך סובר דהוי פקדון ושמואל ג"כ לשיטתו שסובר דבממונא לא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוחזק הילכך סובר שהמוחזק יכול לומר שמא מתנה נתת לי ע"ש והשתא ניחא הכל בהקדם דהא דקי"ל דאין הולכין בממונא בתר רובא היינו דוקא היכא שאין התובע טוען ברי אבל אם הוא טוען ברי והנתבע שמא אז אפילו שמואל מודה דאזלינן בתר רובא משום כיון דברי ושמא וחזקה המסייע בהדי ברי מהני להוציא ממון כדאיתא בכתובות ד' י"ב א"כ מכש"כ רובא בהדי ברי בודאי מהני דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכ"כ הפנ"י בפ"ק ובפ"ש דכתובות מ"ש והתוס' ב"ב ד' ע"ת הקשו אמאי אמרינן בב"מ ד' ס"ג שם שאם אשכח יותר דהמעות מחנה לכולי עלמא מ"ש ממקדש אחותו דלרב המעות פקדון ותירצו וז"ל וי"ל דהתם ליכא למימר דהמעות פקדון דאין יודע דיחזור וימנה אותם ור"ל דלא שייך כאן שנתן לו בתורת פקדון דהאיך אתה מפקיד מעות אצל אחד שאין אתה יכול לתבוע ממנו אח"כ כי יחשוד אותך לשקרן שלא היתה שם טופיינא ע"ש והנה התם במוכר שדהו בשנת היובל עצמו יש שם שני סברות לומר שהמעות הם פקדון חדא דרוב הנותנים לשם פקדון הם נותנים כמו שכתב המקנה ואף אם היה רק ספק השקול מ"מ הא יש נמי עוד סברא לומר שמא טועה היה וסבר שגם בשנת היובל נמי חל המכירה וכבר כתבו הפוסקים דאף דאנן קי"ל דבס"ס אין מוציאין ממון מ"מ דינא הוא כמו רובא עיי' בש"ך בסי' כ"ה ס"ק ק"כ ובנה"מ בדיני תפיסה ס"ק כ"ז שכתבו כן להדיא נמצא כיון שקי"ל דבמקום דאיכא רובא מהני ברי נגד שמא ממילא ה"ה במקום דאיכא ס"ס נמי מהני והשתא ניחא נמי הא דעירוכין במוכר שדהו בשנת היובל עצמו משום מאחר דהרוב מסייע לטענות התובע נאמן בטענת ברי שטוען שטעה וסבר שהמכירה חל ולא מחל לעולם ונאמן בזה אף להוציא מחזקת המוחזק שטוען שמא ולא דמי למקדש אחותו שאינו נאמן לומר שטעה וסבר שקדושין תופסין באחותו דהא אמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו משא"כ הכא אין הכל יודעין שאין המכירה תל כמה שכתבו התוס' שם לכך נאמן שטעה והשתא ניחא נמי דברי הגאון שהבאתי משום דהתם הא מיירי שהניחו לעבור המים דרך שדהו והתם הא לא שייך כלל טענות של פקדון כי מה הפקיד אצלו וגם הא לא שייך התם הסברא של הגמרא אי אמינא שהוא פקדון לא מקבל מנאי ואין שם רק הסברא של מתנה אך שיכול לטעון שטעה וסבר שהדין הוא עם המחזיק הילכך כיון שאין הרוב מסייע להמוציא הא כל כה"ג קי"ל דלא אמרינן ברי עדיף וגם הוא טענה גרוע במה שלא חקר הדין כמו שכתב הג"א שם משום הכי אינו נאמן והשתא לא קשה נמי מסי' קמ"ו דהא התם במעות השניים ששילם בעד השדה נפל בהם ג"כ האי ספיקא אם במתנה הם או פקדון וכמו שהביא הרשב"א גופא הסוגי' דפ"ק דב"מ בהכיר בה שאינו שלו אם המעות מתנה או פקדון ע"ש הילכך מאחר שהרוב הוא לשם פקדון וכיון דהרוב מסייע לטענת ברי שלו נאמן לאפוקי ממון בטענתו שאמר שטעה נגד חבירו שטוען שמא במתנה היתה דהא הרוב אין נותנין מתנה משא"כ בהא דב"מ בטעה בכדי שאין הדעת טועה דהת' הא לא שייך כלל הסבר' של פקדון כמש"כ התוס' בב"ב שם ממילא הא אין כאן רוב המסעי' להברי וליכא כאן רק הסבר' שטעה ובזה לחוד בודאי אינו נאמן משום דדין זה לא דמי לספק פרעון כמו שכתבנו בסמוך:

ולפי מה שבארתי ניחא מאד שיטת הפוסקים שפסקו בהא דהמרדכי שהבאתי לעיל דמיירי דווקא שגילה דעתו מקודם שרוצה לתבוע האונאתו הוא דנאמן משא"כ בסתם אמרינן דהוי מחילה ואינו נאמן על טענתו במה שאומר שעשה כן בכדי לתבוע אח"כ אונאתו ע"ש והיינו משום דהתוס' בב"ב ד' ע"ח כתבו דהא בצמד ובקר דקיי"ל דהוי מתנה לא קשה מזה על רב דסובר במקדש אחותו דהוי המעות פקדון משום דהתם במקדש אחותו אין המעשה קיים כל עיקר משא"כ כאן בודאי אין סברא שהמעות של הצמד לא יחזור והמותר יחזיר ע"ש. והכא נמי הא עיקר דינו של המרדכי קאי על הגמרא בב"מ דף ס"ג בעובדא דכיפי דנתן לו יותר מכפי המקח בשיעור שתות בכדי שלא יהי' מחילה לפי זה לא שייכי התם הסברא שהיתרון נתן לו בשביל הפקדון דהכא נמי שייכי סברת התוס' דאין סברא שכוונתו הוא דעד חמשה וחמשין זוזי יהי' שייך להמוכר וחמשה זוזים יהי' בידי פקדון עד שיבא ויתבע אח"כ ממנו אונאתו ואמרינן ודאי דנותן לשם מתנה לפי זה הא ממילא לא שייכי הסברא שכתבנו לעיל דהוא ס"ס אולי הוא פקדון ואף אם נימא שאינו פקדון אולי עשה כן בשביל כדי לתבוע אח"כ ולא נשאר רק ספק אחד לחוד אם הוא מחילה או לא ובספק אחד הא אמרינן דאין מוציאין מהבעלים לכך בעינן דוקא שגילה דעתו מקודם:

ובדברי התוס' דב"מ הנתבאר תרצתי בטוב קושיית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח לענין אם מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן שכתב הרא"ש דדוקא שלא ידע הלוקח שהוא איסורי האנה הא אם ידע הלוקח שהוא איסורי הנאה וקנה אמרינן מתנה הוא דיהיב לו. והקשה הב"ש דהא הרא"ש גופא כתב בפ"ק דב"מ דלא אמרינן דמתנה הוא רק באחותו משום דאחותו היא משא"כ בנוכראה לא הוי מתנה ואמאי הכא הוי מתנה ונשאר בצ"ע ולפי דברי התוס' ניחא דהא באמת גם באיסורי הנאה יש בהם קצת שיווי למוכרם לחולה שאין בו סכנה כמו שכתבו התוס' שם וכמו שפסק הב"ש גופא לעיל מזה נמצא דמי זה ממש לצמד ובקר דהא קצת דמים מחויב ליתן לו היינו כפי מה ששוה למכור לחולה דהא מיירי בידע הלוקח דהוא איסורי הנאה הילכך נמי אין סברא לומר על מקצת המעות שיהי' של המוכר והמותר יחזור דומיא דצמד ובקר הנתבאר:

נמצא לפי מה שבארתי בנידן דידן נמי דבמה שלא תבע מחבירו כפי החיוב ונתרצה בפחות כמו בעובדא דרוניא דמחל לו מלשלם כפי מה שגדר ונתרצה באגר נטירה הרי לא שייך בזה לומר דבמה שמחל לו היתרון הוא בתורת פקדון כי מה פקדון שייכי בזה ולא נשאר אלא הספק אם במה שלא תבע יותר הוא משום מחילה או משום שטעה בדין ובספיקא חדא אין מוציאין מהמוחזק אך עדיין פש לן להבין ראי' הנה"מ ממוכר דבר שלא בא לעולם דמשמע התם דנאמן לומר שטעה בדין להוציא אף מן הבעלים כגון בשמיט ואכל דאי לאו דהכא זבינא כחו שחילקו שם התוס' והרא"ש היה יכול לחזור בו ע"ש:

וראיתי בספר נחל יצחק בסי' י"ז שדוחה ראי' זו ע"פ דברי התוס' ב"מ ט"ו שהבאתי דהיכא דאיכא פלוגתא בדין נאמן לומר שטעה אף להוציא ע"ש ומחמת כן פוסק ג"כ להלכה דבמה דאיכא פלוגתא קצת אף דלא קי"ל כן נאמן לומר שטעה וסובר היה שהדין הוא כוותי' ומוציאין מהמוחזק ע"ש. אבל לפי מה שנתברנו הא אין ראי' מדברי התוס' משום דהתם איכא רובא להמוציא היינו אף אם לא טעה בדין שמא לא נתן רק לשם פקדון ואף אם נאמר שלא נתן רק לחלוטין אולי הוא משום שטעה בדין ובמקום ס"ס מהני טענת ברי משא"כ היכא דהוא ספק השקול אין לנו ראי' שנאמן לומר שטעה בדין היה וגם הוא בכלל אינו יודע אם נתחייבתי וכן מצאתי בח"ס חלק ח"מ סי' קי"ט במי שנותן מזונות לחתנו יותר מכפי הקצוב והחתן השיב כי אולי הוא בתורת מתנה דהוי כמו אינו יודע אם נתחייבתי לך משום דילמא בתחילה בתורת מתנה נתן לו ע"ש ולא כמו שכתב המחבר הנ"ל שהוא בכלל אינו יודע אם פרעתיך וגם מדברי הגאון שהבאתי מוכח להדיא שאף במקום שידוע לנו שטעה בדין היה וספק לנו בהמחילה מ"מ אינו יכול להוציא מהמוחזק ע"ש לכן נראה לי לתרץ לפי שיטה זו דהתם בדבר שלא בא לעולם או באסמכתא שאני והוא ע"פ דברי המהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ"ג שהקשה על הא דמשמע מתשובת הרשב"א דמאן דיהיב סתמא לחבירו ואינו מפרש אם הוא פקדון או מתנה אמרינן דהוא מתנה והביאו ראי' מהא דשבועות העדות ד' ל"ג מנה נתתי לך בפני פלוני א"ל רב המנונא והלה מה טוען וכו' ואי דקאמר במתנה נתנה לי כי עדים רואים אותו מאי הוי ע"ש משמע דסתמא הוי מתנה עיי' בח"מ סי' רמ"ו ובסי' שס"ג והקשה מ"ש מהא דהמקדש אחותו דרב סבר דהוי פקדון וכן בהכיר בה שאינו שלו דפוסק רבא דלא הוי מעות מתנה ותירץ דהתם במקדש אחותו שאני דמ"מ הוא לא נתן אלא בשביל קידושין ולא לשם מתנה דהא אמר הרי את מקודשת לי ואף שאדם יודע שאין קידושין לאחותו מ"מ איהו סמיך על שלשון קידושין אינו לשון מתנה הילכך אמרינן מאי חזית דאזלית בתר הכוונה זיל בחר הדיבור והרי הדיבור סותר להדיא הכוונה שאין רצונו במתנה ואף שאי אפשר להיות חל הקידושין משום אחותו א"כ שוב אמרינן מוטב ליבטל כל המעשה מה שא"כ היכא דנותן סתמא ואינו עוקר בדיבורו הכוונה אמרינן סתמא למתנה איכוון כן הוא כוונת דבריו רק שקיצר ע"ש ממילא לפי זה לא קשה נמי ממוכר דבר שלא בא לעולם דהא באמת התם לא שייך הסברא של מתנה דהא שקיל דמי מכירה ואמר ג"כ להדיח שבמכירה מוסר לידי ואם נאמר שהוא רוצה שיבוא לידו דוקא הפירות דקל ולא לאחר היה לו למוכרו באופן המועיל היינו השדה לפירותיה דזה מהני אף לדבר שלא בא לעולם כדאיתא בגמרא וגם באסמכתא הא יש כמה דרכים שמבטל אסמכתא נמצא דלא שייכי כלל כאן הסברא של הגמרא דאמרינן במקדש אחותו דלכך לא אמר לשם מתנה משום כיסופא דהא באמת מכר לו והיה לו למכור באופן המועיל והגם שכאן לא שייכי ג"כ הסברא של רב דאמר דגמר ונתן לשם פקדון מ"מ מה בכך אדרבא הא לפי זה ממילא נימא מאחר שאינו מבורר כוונתו שוב אמרינן ג"כ כמו סברת המהרי"ט דסמוך נפשי' על מה שגילה דעתו מקודם שאינו נחית למתנות דהא אמר להדיא ופירש בדיבורו שהוא ניתן לו לשם מכירה ולא לשם מתנה הילכך שוב אזלינן בתר דיבורו משא"כ בנ"ד שלא גילה שום דבר מקודם וניכר מכוונתו שמוחל לחבירו תביעתו רק שנולד לנו ספק ממקום אחר אולי טועה בדין הוא בזה מספיקא אין מוציאין מהמוחזק וזה חילוק ברור לדעתו:

ועוד יש לתרץ ברווחא ע"פ מה דמבואר דהא דאין מוציאין בברי ושמא מחזקת המוחזק היינו דוקא היכא דליכא להטוען ברי חזקת מרא קמא אבל אם אית לי' חזקת מרא קמא ג"כ אז אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ועיין ברמב"ן בב"ב ד' ל"ד ובריטב"א ריש ב"מ ועיי' בסי' קפ"ה ס"ק ה' וגם זאת מבואר במל"מ פ' ט"ו מהלכות טוען דבכל מכירה ומתנה על תנאי יש בזה חזקת מרא קמא להמוכר או הנותן ואף דבעינן התם דוקא שיהי' ביד שליש היינו משום דאי לאו הכי הא חזקת המוחזק עכשיו עדיף הוא מחזקת מרא קמא אבל מ"מ זאת ידעינן מדברי המל"מ דכל מכירה שהוא על תנאי אזי אף במטלטלים מ"מ כל שלא נגמרה לגמרי המכירה לא נתבטלה עדיין החזקת מרא קמא ע"ש היטב לכך התם במוכר דבר שלא בא לעולם או באם באסמכתא שזה הוי כמו תנאי שאם יקוים כן יהי' המכירה קיים ואם לאו לא יהי' מכירה משום הכי אי לאו הסברא דקאמר התם הכא זבינא והכא הלואה כמו שפירשו שם התוס' והרא"ש היה יכול לטעון שטעה בדין כיון דכנגד הקרקע והחפץ איכא חזקת מרא קמא אמרי' ברי עדיף משא"כ היכא שיש לומר שמחל לו התביעה שהיה לו עליו מכבר שלא על חפץ ידוע בענין שלא שייך כאן חמ"ק אז אין מוציאין מהמוחזק:

ובזה אמרתי לדחות מה ששמעתי לענין הפלוגתא של הרשב"א הובא בר"ן נדרים ד' ל"ג ע"ב ובפ' הנושא שהבאתי לעיל דמאן דיהיב לחבירו סתם לא אמרינן דבמתנה יהיב רק בתורת הלואה והב"י הביא בשם הרשב"ץ דאמרינן סתמא דהוי מתנה עיי' בזה בח"מ סי' רמ"ו ושס"ג. והנה לכאורה ראי' מרש"י ב"מ ד' יו"ד ע"א ד"ה סיפא וכו' שהבאתי לעיל דמפרש שם לענין מגביה מציאה לחבירו דהיינו טעמא דלא יכול לומר אני זכיתי בה תחילה משום דגלי דעתי' כשנתן לו דאדעתא דחבירו הגביה. ומפרש שם המהרש"א וכמ"ש דכוונת רש"י הוא דאם היה אמרינן שמתחילה הגביהו לנפשו אז לא היינו אמרינן שנתן לזה במתנה רק לפקדון לכך הוכרח רש"י לפרש שמתחילה אגבהה ע"ד חבירו ע"ש הרי מוכח שסתם כשאדם נותן לחבירו הוא בפקדון ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ולפי הסברא של המל"מ שכתבתי נמי אין ראי' משום דהתם שאני מאחר שהמציאה הוא עדיין בעין ואי אמרי' שזכה בה תחילה לעצמו רק שנולד לנו הספק אולי נתן לו במתנה אז היה נאמן בטענת ברי שכוונתו היה לפקדון משום חזקת מרא קמא דקמסייע להטענות ברי משא"כ בהמפרנס לחבירו סתם או באמר לו דור בחצרי התם אין התביעה בעין רק דמים הוא שחייב לו ולא שייך חזקת מרא קמא לכך אינו נאמן לומר שבפקדון נתן לו משום דבטענת ברי לחוד אין מוציאין מהמוחזק נמצא בנידן דידן כן הוא במי שהיה לו לתבוע מבע"ד יותר ולא תבע והוא דבר דלא שייך בו חזקת מ"ק אז אף אם יש לבע"ד קצח מקום להסתפק אם הדין אתו או לא אינו נאמן לומר שטעה להוציא מיד בע"ד אף דהדין הוא עמו מאחר דלא שייכי כאן הסברא של פקדון דהא לא נתן כלום אמנם אם השני תפס משל חבירו אפילו בעדים ואומר שטעה בדין היה במה שלא תבע יותר בזה נראה שיכול לומר קי"ל כהפוסקים דסברי בהא דאשכח טופיינא שיכול לטעון שטעה וכן בהא דוורשכי וכיפי בב"מ ד' נ"א דמשמע התם מרוב הפוסקים דאף אם לא גילה דעתו מקודם שהוא עושה כן בשביל כדי לתבוע אונאתו מ"מ יכול לתבוע אח"כ והיינו משום דאצל הזוכה הראשון לא הוי אלא ספק מחילה מיהו בדין השני שכבר שילם לחבירו בזה צדקו דברי הקצות בסי' י"ז שאין יכולין להוציא מן המוחזק ואפילו תפוסה אח"כ לא מהני דאדם מדייק קודם שנותן כדאיתא בפ"ק דגיטין ואף שנה"מ כתב שם שטעות בדין דומה לאונאה דאיתא בב"מ שם דלא ידע ומחיל מ"מ הא כתב הג"א בפ' חזקת הבתים דאמרינן דהיה לו לחקור בי מקודם הדין ועי' בסוף סי' פ"א כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה