שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן כו
ע"ד הידור מצוה אם הוא מדאורייתא או דרבנן פליגי בזה הפוסקים י"א שהוא מדרבנן וי"א דגוף ההידור הוא מן התורה רק מה דאמרו הידור מצוה עד שליש האי חשבון של שליש הוא רק מדרבנן כדמוכח מהב"י בסי' תרנ"ו ועיי' בש"א סי' נ"א ונ"ב והנה דעת המהרש"א בשבת ד' ק"ד ששיטת התוס' הוא דהאי דרשה דואנוהו דילפינן מינה התנאה לפניו במצות הוא רק מדרבנן ע"ש ולכאורה מוכח ג"כ בתוס' מנחות ד' ל"ב ד"ה הא שכתבו בשם ר"ח דס"ת לא בעי שירטוט רק משום זה אלי ואנוהו נהגו לשרטט ואח"כ הקשו אמאי לא ילפינן דבעי שרטוט בס"ת בגז"ש דכתיבה כתיבה ממזוזה ע"ש הרי מוכח מדבריהם דאי לא בעי שרטוט רק משום ואנוהו אז אינו אלא מדרבנן דאל"כ מה אולמיה האי מהאי וכה"ג ממש הוכיחו הפוסקים לענין אין מעבירין על המצות דהוא רק מדרבנן מדברי התוס' יומא ל"ג ד"ה אין עיי' לעיל תשובה ט"ו ולפי מה שנראה דהידור מצוה דבעינן בקרבנות הוא מן התורה מטעם דילפינן זאת מאחד המיוחד שבעדרו יומא ל"ד היה ניחא בזה הקושיא חמורא שיש כאן והוא דלענין ציצין שאין מעכבין את המילה דיש בהם נמי משום ואנוהו ואפילו הכי קי"ל שאם פירש מהם בשבת אינו חוזר עליהם אף דבחול כה"ג חוזר עליהם מהאי קרא גופא דואנוהו ואף אם כבר פירש מהם דכן הוא דעת רוב הפוסקים עי' ברא"ש שם בשבת ד' קל"ג ובטור יו"ד סי' רס"ו ע"ש הרי מבואר הוא דבשביל ואנוהו אין חוזרין ע"ז בשבת ואלו במנחות ד' ס"ד אמרינן דאפילו בשבת אם שחט הכחושה אמרינן ליה לכתחלה זיל והביא ושחוט השמינה משום הידור מצוה ומצאתי קושיא זו בספר יד שאול סי' רס"ו ומחלק שם משום דמילה בשבת אינו רק דחויה ולא הותרה משא"כ לענין קרבן ציבור קי"ל דשבת הותרה ע"ש אבל אין זה מספיק דהא דעת התשב"ץ הוא דמילה בשבח ג"כ הותרה וכן הוא דעת האחרונים אבל לדברינו ניחא משום דקרבן שאני דכתיב קרא דבעינן דוקא מהודר והתם באמת ההידור הוא מן התורה ומשום הכי חוזר עליהם אפילו בשבת משא"כ לענין ציצין שאין מעכבין המילה הא לא מצינו קרא ע"ז בפ"ע דבעינן דוקא מהודר רק דילפינן זאת מואנוהו דהוא רק מדרבנן הילכך בשבת אינו חוזר עליהם ואין להקשות דאם הדרשה דואנוהו הוא רק מדרבנן א"כ האיך יש סברא בגמרא דאף אם פירש חוזר וכן הוא באמת דעת הבהע"ט בהילכות מילה י"ל דהיינו טעמא משום דכיון דניתן שבת לדחות אצל מילה היא ואביזרייהו נתנו לדחות כמו בהקטרת חלבים ואברים של שבת דכשרים כל הלילה שלאחריו ואפילו הכי נקרבים הם בשבת עצמו משום חבוב מצוה בשעתה כדאיתא במנחות ד' ע"ב אף דמה שאין רשאין להניחן עד הלילה בודאי אינו אלא מדרבנן דהא ליכא קרא ע"ז ואפילו הכי אמרינן מאחר שהותרה בשבת היא וחביבותה הותרו הכי נמי לענין מילה אמרינן דהיא וכל הידורה ניתנה לדחות לעשות המצוה בהידור ועיי' בשג"א בסי' נ"א ונ"ב מזה:
אמנם בעיקר הדבר מה שנראה מדברי המהרש"א שדעת התוס' הוא דכל עיקר הדין של ואנוהו במצות הוא רק מדרבנן יש לעיין בזה משום דהא כל עיקר הוכחתו הוא מדברי התוס' שבת ד' ק"ד ד"ה אמר רב חסדא וכו' על הא דאיתא התם במשנה כתב על גבי כתב בשבת פטור משום דזה לא חשוב כתיבה וכתבו התוס' שם דהא דאמרינן בגיטין ד' כ' כתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו לפלוגתא דר"י וחכמים דתניא התכוין לכתוב את השם וכתב יהודה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו וע"כ משום שסובר שכתב השני נחשב לכתב וממילא בגט נמי כשר וחכמים אומרים אין השם מן המובחר וע"כ לדידהו כתב השני לאו כתב הוא והילכך בגט נמי פסול ואמר ע"ז רב אחא ב"י דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין כתיבת השם משום דבעינן זה אלי ואנוהו הילכך כה"ג לאו כתיבה היא אבל לענין גט כולי עלמא מודה דכתב השני הוי כתב עד כאן בגמרא והקשו התוס' לפי זה מתניתין דאמרינן דכתב השני לא נחשב לכתב כמאן אתיא הא לר"י אפילו בשם הקדש נמי נחשב כתב השני לכתב ולרבנן הא בשאר דוכתא דלאו בשם הק' גם הם מודים דהוי כתב ואמאי פטור במתניתין בכתב ע"ג כתב וכתב ע"ז המהרש"א והא דלא רצו התוס' לומר דמתניתין מיירי בכתב בשבת שם הק' של ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דפסול לרבנן ואתיא מתניתין כרבנן משום דמשמע להו דבשביל זה דבעינן בשם הק' זה אלי ואנוהו מ"מ לא מפסל מן התורה ומן התורה כתב השני הוי כתב ואמאי פטור ע"ש הרי מוכח מדברי המהרש"א דכל פסול של ואנוהו אינו רק מדרבנן אבל באמת לולי דבריו הק' אין זה מוכרח כ"כ משום די"ל דהתוס' אזלי לשיטתם בריש פ' לולב הגזול דאמרינן התם אתרוג היבש פסול ומפרש רש"י משום דבעינן ואנוהו והתוס' הקשו ע"ז ומביאין ראיה דכל פסול של ואנוהו אף שהוא מן התורה מ"מ אינו רק לכתחילה ע"ש ולפי זה הא אין אנו מוכרחין לתירץ של המהרש"א דהא באמת יכולין אנו לומר דהחיוב של ואנוהו לכתחילה בודאי הוא מן התורה ומ"מ הקשו התוס' שפיר מתניתין כמאן אתיא ולא מצי לאוקמי דמיירי בכתב שם הק' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דהא התם עיקר החשש משום דבעינן ואנוהו כדאיתא בגיטין ודרשה זו הא אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו פוסל וא"כ אמאי לענין שבת פטור הא בדיעבד נחשב לכתב אבל לכתחילה אפשר לומר דאין הכי נמי דהאי ואנוהו דצריכין אותו הוא מן התורה:
וראיתי להח"ס בחידושיו בלולב הגזול שהקשה על התוס' שכתבו דואנוהו אינו מעכב האיך נעלם מהם סוגיא דגיטין ד' כ' דמשמע שם בהעביר קולמוס על השם שלא נכתב מתחלה לשמה שהוא פסול משום דבעינן ואנוהו אלמא דבשביל הדרשה של ואנוהו פסול אפילו בדיעבד ע"ש וכונתו הוא לרב אחא בר יעקב דאמר התם דהיינו טעמא דרבנן דאמר שאין השם מן המובחר הוא משום דבעינן זה אלי וגו' הרי דבשביל סברא זו אף בדיעבד פסול זה הוא תוכן כוונתו אבל אין זה קושיא דבאמת לאוקימתא דרב אחא בר יעקב אינו פסול כלל ועי' בתשובת רע"א בסי' ע' שכתב כן להדיא דדוקא לאוקימתא דרב חסדא פסול בדיעבד אבל לאוקימתא דרב אחא בר יעקב שהוא משום ואנוהו אזי באמת אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו פוסל. והוכיח שם מדברי התוס' ר"פ לולב הגזול שמבואר מדבריהם דהאי ואנוהו אינו אלא לכתחילה ועוד נראה דאפשר לומר שגם המהרש"א מודה לזה שבשביל ואנוהו אפילו מדרבנן נמי בדיעבד אינו פוסל חדא דקשה לומר דהמהרש"א יכתוב בפשיטות היפוך דברי התוס' דריש לולב הגזול דמבואר שם בפירוש שבדיעבד אינו פוסל ועוד מתורץ בזה ג"כ מה שיש להתעורר עוד על המהרש"א דמוכח מדבריו דכל דמן התורה הוי כתב אזי אף אם מדרבנן לא הוי כתב מ"מ כיון דמן התורה נחשב כתב השני לכתב חשוב מלאכה לענין שבת וחייב אף דעכשיו אינו שוה כלום דהא פסול הוא מדרבנן והא דאמרינן בשבת ד' ע"ט דהמוצא בשבת שטר שאינו מקויים והלוה מודה שכתבו דלמאן דאית ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פטור משום דלא שוה מידי והקשו המפרשים הא התם לענין חטאת מיירי וקיום שטרות הוא רק מדרבנן דמדאורייתא כמו שנחקרה עדותן דמי והוי שטרא מעליא ואמאי פטור ואף אם הלוה טוען מזויף הוא ג"כ דעת כמה פוסקים דהקיום הוא רק מדרבנן וגם ליכא לאוקמי בשטר שנפל דהקיום הוא מן התורה דהתם לכולי עלמא נאמן לומר פרוע ובאמת עיקר התירוץ הוא כמו שכתבו שם משום דבשבת בחשיבות תליא מילתא וכיון דעכשיו אינו שוה כלום יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ השתא אינו שוה כלום מש"ה פטור עליו. ועיי' בספר ב"י הנדפס מחדש סי' כ"ו ואף שיש לחלק קצת בין מלאכת הוצאה לשאר מלאכות מ"מ מכ"ז נראה יותר לומר שגם המהרש"א סובר כמו שנראה מדברי התוס' דריש לולב הגזול וכמו שמפרש רע"א דברי רב אחא ב"י שכל שהוא מן ואנוהו אינו פוסל כלל בדיעבד ומותר אפילו לכתחילה ומה שכתב המהרש"א וז"ל. דמשום זה אלי ואנוהו לא מסתבר שיהי' פסול מדאורייתא הכוונה הוא לומר שמדאורייתא בודאי אינו פסול בדיעבד ובאמת לסברת התוס' אף שמדרבנן נמי כשר רק כיון שיש בזה פלוגתא בין רש"י ותוס' לא נחית בזה דהא קושיתו בלאו הכי מתורץ נמצא דאם נפרש דהמהרש"א קאי על דיעבד יכול להיות שלכתחילה גם המהרש"א מודה דהחיוב של ואנוהו הוא מן התירה ואף שהוא קצת דוחק בדברי המהרש"א מ"מ בעיקר דברי התוס' בודאי יש לפרש כן ופשוט הוא דזאת לא שייך כלל להא דמבואר בתוס' בכמה דוכתא דבדאוריי' אין חילוק בין לכתחילה או דיעבד וההבדל בזה קל להבין ואין להאריך באופן דמדברי התוס' דשבת אינו מבואר אם הידור מצוה הוא מן התורה או רק מדרבנן וממילא לפי"ז גם הראי' שהבאתי מדברי התוס' דמנחות ג"כ אין ראי' לומר דהדרשה דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן משום דהשתא מצינן למימר שהוא מדאורייתא והא דכתבו מעיקרא דהאי דבעי שרטוט הוא משום זה אלי ואנוהו ואח"כ שוב הקשה תיפוק לי' משים דילפינן כתיבה כתיבה ממזוזה דמוכח מזה לכאורה שהוא מדרבנן דאל"כ מאי אולמיה האי מהאי די"ל דנפק"מ לענין דיעבד דאי ילפינן מזה אלי ואנוהו אזי אף דלכתחילה בעינן זאת מן התורה מ"מ בדיעבד השרטוט אינו מעכב משא"כ אי ילפינן שרטוט מכתיבה כתיבה אזי אף בדיעבד נמי פסול הוא בלא שרטוט:
מיהו הריטב"א בסוכה ד' מ"א כתב להדיא דכל האי דילפינן מואנוהו הוא הכל רק מדרבנן ע"ש ונראה שיש להוכיח שגם דעת רש"י כן משום דהא שיטת רש"י הוא בריש לולב הגזול דהא דיבש פסול הוא משום דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ע"ש הרי מבואר הוא שסובר שמשום ואנוהו פסול הוא אפילו בדיעבד וא"כ יש להקשות לרבא דדריש לקמן ערי עץ הדר הנאמר באתרוג שהוא לשון מהודר למה ליה תיפוק ליה דבכל מצות בעינן מהודר משום דכתיב ואנוהו אלא ע"כ משום דאי מואנוהו לחוד אזי לא הוי אלא איסור דרבנן לחוד הילכך דריש רבא פרי עץ הדר שהוא לשון מהודר וכיון דאיכא ע"ז קרא בפ"ע דכאן צריכין דוקא מהודר משום הכי אם הוא יבש שחסר ממנו ההידור פסול הוא מן התורה:
ובזה תרצתי קושית הח"ס שם בחידושיו שהקשה לשיטת רש"י בסוכה שם שסובר דפסול דיבש הוא משום ואנוהו וסובר ג"כ דואנוהו מעכב הוא אפילו בדיעבד לפי זה לרב אחא בר יעקב דסבר בגיטין ד' כ' דהיינו טעמא דחכמים בכתב השם שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה שאמרו שאין השם מן המובחר ע"כ הכוונה שהוא פסול אפילו בדיעבד דהא ילפי זאת מואנוהו ולשיטת רש"י הא זאת מעכב אפילו בדיעבד א"כ לקמן ד' ל"א בפלוגתא דר' יהודא וחכמים בברייתא ביבש שר' יהודא מכשיר וחכמים פוסלין ואמר רבא מחלוקת בלולב שר' יהודא סובר דלא מקשינן לולב לאתרוג וחכמים סוברים דמקשינן דמה אתרוג בעי הדר אף לולב כן אבל באתרוג ד"ה פסול משום הדר ע"ש ובאמת זה דוחק דהא בברייתא סתמא איתא יבש פסול דמשמע דמיירי בין בלולב ובין באתרוג כמו שכתב הריטב"א שם הא לשיטת רש"י יותר היה טוב לו לרבא לומר דכל אחד אזיל לשיטתו דלר' יהודה דואנוהו אינו מעכב בשום מצוה כמו שסובר בכתב שם הק' שלא לשמו הילכך לדידיה גם יבש כשר בין באתרוג ובין בלולב משא"כ חכמים הא סברי דואנוהו מעכב הוא בכל המצות הילכך לדידהו פסול הד הוא ג"כ בין באתרוג ובין בלולב ומדלא מוקי רבא הכי משמע דואנוהו אינו מעכב ע"ש אבל לדידי לא קשיא מידי משום דלקמן ד' ל' רוצה רבא לאוקמי המשנה של לולב הגזול שהוא פסול דמיירי דוקא ביום הראשון והפסול של גזל הא לכולי עלמא מן התורה הוא דהא ילפינן זאת מלכם כדאיתא התם בגמרא והפסול אשר הוא משום ואנוהו הא אמרינן דהוא רק מדרבנן ורבא הא סובר דיבש דומיא דגזל קתני מה גזל פסול מן התורה אף יבש פסול הוא מן התורה כדאיתא התם בגמרא משום הכי לא רצה רבא לאוקמי הפלוגתא דר' יהודה וחכמים דמחלקותם תלי בהאי דרשה דואנוהו משום דזה הכל הוא רק מדרבנן ורבא הא רוצה לומר דמתניתין יבש דומיא דגזל קתני ולרבא הא הפסול של גזל הוא מן התורה לכך מוקי פלוגתייהו דפליגי אי מקשינן לולב לאתרוג אי לא ממילא למאן דמקיש אזי אף ביבש נמי הוי פסול דאורייתא אמנם רש"י במתניתין רוצה לפרש המשנה אליבא דכולי עלמא אף למאן דלא דריש הדר לשון הידור לכך מוכרח רש"י לפרש דהסברא הוא בשביל ואנוהו ובאמת אינו פסול רק מדרבנן וברור הוא:
גם בעיקר הדבר שרצה הח"ס לומר דר"י דלית ליה ואנוהו לענין העברת קולמוס על השם היכא שלא נכתב לשמה איני סובר ג"כ כלל הדרשה של ואנוהו לא ידעתי מנ"ל זאת דהא באמת מצינן למימר שפיר דבעלמא אפילו בס"ת גופא נמי דריש ר' יהודא ואנוהו התנאה לפניו במצות רק דהכא סובר ר' יהודא דבמה שהעביר הקולמוס על השם באמת לא ביטל בזה כלל המצוה של התנאה לפניו משום דגם זאת נאה הוא לדידיה אבל בדבר שאינו נאה אז גם לדידיה אסור משום ואנוהו ולכאורה מוכרח הוא לפי שיטת המ"א בסי' ל"ג ס"ק ז' דהפסול של ואנוהו הנאמר בגיטין ד' כ' שהבאתי לעיל עיקר הפסול הוא משום דע"י שמעביר הקולמוס על השם נעשה כמנומר ואין זה נאה ע"ש וכן כתב הקרבן העדה בירושלמי פ' הבונה וכן הוא להדיא בתשובת רע"א סי' ע' והרי לקמן ד' נ"ד איתא בגמרא דבכל האזכרות גם ר' יהודה מודה דלא מהני העברת קולמוס ומה דאמר ר"י מעביר עליו קולמוס ומקדשו לא קאי אלא על אזכרה אחת דוקא ע"ש והשתא לשיטת הגדולים הללו דכל פסול של מנומר הוא משום דבעינן ואנוהו וכיון דמוכח הוא דר"י מודה בפסול של מנומר הרי מבואר להדיא דגם ר' יהודא אית ליה האי דרשה דואנוהו רק שסובר דבאזכרה אחת הרי עדיין נאה הוא והכא נמי דכוותה הן אמת שדעת התוס' הוא ע"כ דפסול של מנומר הוא לאו משום ואנוהו דהא לשיטתם מבואר הוא דכל דילפינן מואנוהו אין בו פסיל אלא לכתחילה ומנומר הא מבואר שם שפסול אפילו דיעבד אמנם קושיית הח"ס דאזיל אליבא דשיטת רש"י ודאי שפיר יכולין לומר כמו שכתבתי ולא קשה כלום ופשוט הוא:
ונראה לי באם התחיל במצוה והיא אינה מהודרת כ"כ ואח"כ הזדמן לוה יותר מהודרת דפליגי בזה הפוסקים אי מחויב להחליף או אינו רשאי וראיתי בשו"ת שבו"י סי' ל' שדעתו שאין להניח הראשון ועיקר יסודו הוא מדברי הגמרא דיומא ד' ו' דאמרינן התם דרב ששת סובר דטומאה דחויה היא בציבור ולא הותרה וקאמר מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאה בידו אומר ומביא אחרת תחתיה ש"מ דחויה היא דאי טומאה הותרה אמאי מביא אחרת הא די לנו בקמייתא ע"ש. ואם איתא דהיכא דאיכא לפניו מצוה מן המובחר אז אף שהתחיל בה כבר חוזר ופוסק א"כ מאי ראיה היא זו דהא מצינו למימר דלעולם טומאה הותרה ומה דצריך להביא אחרת הוא בשביל מצוה מן המובחר משום דהא קי"ל דלכתחילה היכא דאיכא טהורין וטמאין טהורין עבדי טמאין לא עבדי הרי דאיכא הידור בטהורין ומה זה הוכחה דטומאה לא הותרה אלא ע"כ מוכח דמשום מצוה מן המובחר אין לבזות המצוה שהתחיל בה ע"כ:
ולדעתי אין זה הכרח משום דהא במנחות ד' צ"ה איתא שם בהמשנה אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה ובגמרא איתא ע"ז הא גופא קשיא אמרת לישתן מבחוץ אלמא דמדת היבש לא נתקדשה דאי אמרת נתקדשה הא כבר נתקדש קמת של לחם הפנים בשעה שנתנו בהמדה וכיון שנתקדשה אסור להוציאו לחוץ אלא ע"כ דמדת היבש לא נתקדשה ואח"כ קתני ואפייתן בפנים אלמא מדת היבש נתקדשה וכתבו שם התוס' דעיקר ההוכחה דאי אמרת דמדת היבש של העשרון נתקדשה א"כ מגניא מילתא להוציא דבר שנתקדשה בחוץ ע"ש והנה לעיל ד' ס"ז מבואר שם שהעומר היה צריך נמי להקרבתו מדת היבש כי קודם הקרבתו היו נותנין אותו בעשרון ע"ש והנה בברייתא ביומא שם תני היה עומד ומקריב מנחת העומר וסתם הקרבה הנאמר בגמרא משמע נמי הקטרה והגשה או שאר הקרבות שמקרבין אצל המזבח כי כן הוא הלשון של הקרבה ועיי' בזבחים ד' ד' ע"א וביומא ד' כ"ז נמצא לפי זה ע"כ נתקדש העומר העשרון והשתא רב ששת לשיטתו מוכיח שפיר אליבא דהילכתא דקי"ל דכלי היבש מקדש כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין דאם נתקדש בכלי שוב אסור להוציא אותו אבראי ולפוסלו והשתא מוכיח רב ששת שפיר דאי אמרת טומאה הותרה האיך מביא עומר אחרת ועושה איסור בהעומר שנתקדש כבר אלא ע"כ דחוי' היא ולא הותרה ואז מחויב להביא דוקא מן הטהור זה הוא כוונת רב ששת נמצא לפי זה במקום דלא שייך האי סברא אין לנו שום ראי' דאין מחויב להניח המצוה הראשונה בשביל הידור השניה ואין לבנות ע"ז יסוד:
אמנם לדעתי תלוי זאת נמי בפלוגתא זו שהבאתי והוא עפ"י מה שכתב רש"י במנחות ד' מ"א הטעם דאין מתירין ציצית מבגד לבגד שהוא משום ביזוי מצוה שנראה כמו שמבזה הטלית הראשונה ובפרט היכא דע"י כן גונזין אותו אח"כ כמו שכתב הריטב"א בפ' בני העיר דזה היה הטעם של אבא שאול שציוה את בניו בשעת פטירתו התירו תכלת מאנפולני שלי משום שסובר שיש בזה ביזוי מצוה לגנוז ציצית של מצוה שהם ראוין עדיין למצותן ע"ש:
וכן כתב רש"י במנחות ד' מ"א הטעם על הא דאין מתירין ציצית מבגד לבגד שהוא משום ביזוי מצוה שנראה כמו שמבזה הטלית הראשונה והכא נמי אם מניח מצוה זו בשביל האחרת הוי כמו בזיון למצוה הראשונה וזה באמת טעם האוסרין כדאיתא בדבריהם דאל"כ באמת אמאי לא יעשה המצוה אשר היא מהודרת טפי והנה הפוסקים מסתפקים באיסור של ביזוי מצוה אם הוא מן התורה או לא אבל באמת יש שהוא מן התורה כגון היכא דליכא רק ביזוי לחוד בלא עשיית מצוה כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים בטעם דהלוחש על המכה הוא משום בזיון שאין לו חלק לעה"ב ובשו"ת יכין ובועז מביא דגם בהוגה השם באותיותיו דחייב הוא ג"כ משום ביזוי ח"ו או במאבד כתבי קודש דעובר משום ל"ת אבל כל כה"ג שעושה מצוה ובפרט שרוצה לעשות מצוה מהודרת יותר ודאי שהוא רק, מדרבנן כדמוכח להדיא מדברי התוס' שבת ד' כ"ב ד"ה סוכה וראיתי בפנ"י בביצה ד' ל' שהוא רוצה לומר דכיון דילפינן זהו מושפך וכסה דדרשינן במה ששפך יכסה שלא יהיו מצות בזויות עליו ע"כ הוא מן התורה וכן כתב הש"א בסי' מ"א ע"ש מ"מ בודאי גם כוונתם אינו אלא שהוא אסמכתא על דאורייתא אבל לא מן התורה ממש כדמוכח מדברי התוס' שהבאתי וכן בגמרא חולין ד' פ"ז איתא שם על האי דרשה של ושפך וכסה תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה מעשה באדם אחד ששחט ובא אחר וכסה וחייבו ר"ג י' זהובים משום שנטל ממנו המצוה ע"ש וכיון שעשה ר"ג עובדא והפקיע ממון בשביל דרשה זו עצמה של ושפך ע"כ מוכת דהאי דרשה השניה עיקר היא ולפי זה בודאי מאי דילפינן מזה עוד דלא יכסה ברגל אין זה אלא אסמכתא דאל"כ מנ"ל לדרוש תרתי מחד קרא ומכש"כ ביזוי כזה שרק מנית המצוה הראשונה כדי לעסוק באחרינא זאת לא מצינו כלל בגמרא להדיא לאיסור ועיי' בברכות ובסוכה דילפינן מקרא דעוסק במצוה פטור הוא מן המצוה היכא דאי אפשר לעשות שניהם משמע דמשום ביזוי לא חיישינן ופשוט הוא ולפי"ז אם נאמר בדין זה של הידור מצוה דילפינן זאת מואנוהו הוא מן התורה אז נדחה ביזוי מצוה שהוא רק מדרבנן כנגד הידור מצוה שהוא מן התורה. ואין לומר דנהי דהחשש של ביזוי מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ הא קי"ל דבכל שב ואל תעשה העמידו חכמים דבריהם כדאמרינן ביבמות ד' צ' ויש סברא דלאו דוקא מאי דאתמר התם לחוד אלא ה"ה בכל כיוצא בזה כמו שכתב רבינו יונה בפ"ק דברכות על המשנה וחכמים אומרים עד חצות וכו' דמשום סייג לחוד אם לא קרא עד חצות שוב אינו קורא ע"ש והכא נמי הרי אם נימא שבמה שמניח המצוה שהתחיל בה הוי בכלל ביזוי מצוה כמו שכתב הריטב"א בפ"ד דמגילה וכן הח"צ אז הרי הביזוי עושה הוא בידים ממש משא"כ במה שאינו מקיים ההידור זה הוא רק בשב ואל תעשה דהא אינו עושה כלום וכל בכה"ג הא קי"ל דיש כת ביד החכמים לעקור אף דבר שהוא מן התורה זה אינו דע"כ כאן לא אמרינן כן דהא גמרא מפורשת היא במנחות ד' ס"ד שאפילו אם כבר שחט הקרבן מ"מ אם אח"כ מוצא שמינה יותר מנית את הראשונה ונוטל את השניה כמו שהביא שם הח"צ בתשובתו ואף אם נאמר שמשם אין ראי' לשאר מצות כה"ג משום דהתם שאני דכתיב את הכבש האחד דדרשינן מזה אחד המיוחד שבעדרו כמו שהובא לעיל ולא ילפינן מינה לדוכתא אחריתא מ"מ עכ"פ זאת ידעינן דכאן לענין תשש של ביזוי מצוה במה שמניח מצוה הראשונה בזה לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא דאל"כ גם כאן האיך מנית הראשונה בידים וע"כ דכאן לא חששו חכמים לזה הילכך בכל מצות נמי אי אמרינן דהידור מצוה הוא מן התורה אזי בודאי נדחה דרבנן מקמיה דאורייתא ופשוט הוא:
אך לשיטת הריטב"א ורש"י וכפי שנראה פשטות דברי המהרש"א דמשמע מדבריהם דכל דין הידור מצוה דילפינן זאת מזה אלי ואנוהו אינו רק דרבנן וכיון שכן לכאורה אין לנו ראי' ברורה שרשאין לגרום ביזוי מצוה בשביל ואנוהו דמאחר דשניהם מדרבנן הם א"כ מאי אולמיה האי מהאי מיהו כבר נהוג עלמא שאין מקפידין ע"ז וכל שמזדמן להם מצוה היותר מהודרת מניחין הראשונה ונוטלין השניה ובודאי סוגי' דעלמא כמו שכתבנו לעיל דכל כה"ג אין זאת בכלל ביזוי מצוה כלל דהא אינו מבזה המצוה גופא ת"ו ואפילו להחליף יריעה שאינה מהודרת כ"כ באחרת נמי נוהגים להחליף ואף שהוא גורם גניזה לדבר שבקדושה וזה הוא יותר בכלל בזיון המצוה כמו שכתב הריטב"א בפ' בני העיר ומכש"כ ביריעה שהיא קדושה ממש מ"מ כבר נהוג העם להחליף. וקצת יש להוכיח כן מרש"י ג"כ אף שהוא סובר דהידור מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ דוחה החשש של ביזוי מצוה בזוי והוא עפ"י מה שהביאו ראי' דמותר להניח מצוה זו בשביל מצוה מהודרת יותר ממס' סופרים והובא ביו"ד סי' ר"פ שבשביל יריעה אחת שצריכין להחליף מחליפין עוד עמה שני יריעות בשביל הידור הס"ת והשבו"י בח"ב סי' ל' דוחה ראיה זו משום דהתם שאני דכיון דאיכא שינוי בסה"ת עצמה בין יריעה אתת לחברתה מחזי כמנומר כל הס"ת הילכך לא קפדינן על ביזוי כתבי הקודש ע"ש עכ"פ הרי חזינן דבשביל חשש של מנומר אין אנו משגיחין על חשש של ביזוי מצוה והנה רש"י בסוכה ד' ל"ג כתב דהפסול של מנומר הוא בשביל שאינו הדור. הרי ידעינן דפסול דמנומר הוא משום הידור וכבר כתבנו והוכחנו משיטת רש"י שסובר דכל דין של הידור מצוה ילפינן זאת משום דכתיב זה אלי ואנוהו לפי"ז ע"כ מבואר הוא דפסול מנומר הנאמר בס"ת הוא נמי משום דכתיב ואנוהו דהא לשיטת רש"י הידור ואנוהו חדא מילחא היא הרי מוכח מרש"י שבשביל ואנוהו מותר להביא כתבי וו