אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן כד

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן כד

סימן כג

הפ"מ בסי' תרכ"ו הביא שם בדין אתרוג האסור באכילה וביטלו במזיד ברוב אתרוגים כשרים אי כשר לצאת בו או לו ועיקר ספיקא נראה לי משום דהא קי"ל דבמצוה אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה כמש"כ הט"ז כאן דהא עיקר הטעם שקנסו חכמים במבטל איסור במזיד שאף בדיעבד אסורה לו הוא משום דאם לא יאסרו עליו יבוא לבטל כל האיסורין כמו שכתבו הפוסקים וכ"ז לא שייך במצוה דכיון דרוצה לעשות מצוה בודאי לא יעשה ע"י עבירה הילכך במצוה מותר לבטל אפילו לכתחילה איסור בהיתר ומהאי טעמא מבטלין לכתחלה סכך פסול ברוב סכך כשר ולפ"ז באתרוג נמי הי' שרי לבטלו ברוב כשרים מ"מ מסיק לאיסור והיינו משום דאתרוג כיון שהוא עומד לאכילה ג"כ אית בי' נמי משום אין מבטלין וכו' וממילא אסור הוא באכילה וכיון שכן לא הוי בכלל לכם ואין יוצאין בו כן הוא ביאור דבריו אמנם בעיקר הדברים אינני מבין למה החמיר כ"כ בזה דהא בסוכה ד' ל"ה איתא דאתרוג של תרומה טהורה מותר ליטול ולברך עליו וכתב שם רש"י דאף ישראל נמי נפיק בי' הואיל וחזי לכהן לאכילה לכם קרינן בי' ע"ש הרי מבואר הוא דאף דהבעלים עצמן אינן רשאין לאכלו מ"מ כיון דחזי לאחריני לאכלו שפיר דמי הכא נמי הא קיי"ל דהמבטל איסור במזיד אינו אסור אלא להמבטל עצמו אבל לא לאחרינא ולפי"ז דמי ממש לתרומה ביד ישראל דנפיק ביה ולכאורה היה אפשר לומר דהאי דינא יהי' לו מקום עפ"י סברת שו"ת הרשב"א הובא בש"ע סי' תרמ"ט דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בי ביום ראשון דבעינן לכם והא לאו דידיה הוא דהא אינו רשאי לאכלו וגם אסור הוא בהנאתו ואף שמ"מ מותר הוא לאחרים מ"מ לא מהני זאת משום דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ולהנאה להבעלים עצמן ע"ש ולפי דברי הרשב"א ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בסוכה שם דאתרוג של תרומה טהורה מותר ליטול יפרש הרשב"א דמיירי דווקא בתרומה שהיא ביד כהן משום דראוי לי' לאכילה ולהנאה אבל לא כשהוא ביד ישראל ופליג בזה על פירוש רש"י כן היה נראה לכאורה אבל לפי האמת א"א לפרש כן בדברי הרשב"א דהא הוא עצמו כתב שם בתשובה סי' תשמ"ז דהמודר הנאה מלולב לא נפיק בי' ולא אמרינן דנפיק ביה משום הואיל דאי בעי מתשיל על נדרו דלא אמרינן בזה הואיל ומביא ראי' מהא דאמרינן כאן דאתרוג של תרומה לא יטול וסתמא קתני וסתם תרומה הנאמר במשנה מיירי שהתרומה הוא עדיין ביד ישראל וכיון שכן אמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשיל עליה והדרא לטיבלא אלא ע"כ דלא אמרינן הואיל כה"ג ע"ש הרי להדיא דהרשב"א יפרש המשנה דמיירי דהתרומה היא ביד ישראל ואפ"ה אמרינן התם דבתרומה טהורה נפיק ביה אלא ע"כ דדוקא באתרוג שאסור בהנאה שאין בי' דין ממון בזה דוקא מצריך הרשב"א שיהי' ראוי לו דוקא ולא מהני מה שהוא ראוי לאחרינא אבל היכא דהאתרוג מיתר בהנאה רק שהפסול שלו הוא במה שאסור באכילה בזה כל דאית ביה היתר אכילה אפילו לאחריני נמי מהני דומיא דתרומה טהורה שהיא ביד ישראל וכן מצאתי להבעל נה"מ בספרו נחלת יעקב מ' סוכה שחילק ג"כ בין דין איסור הנאה שהפסול הוא משום דבעינן באתרוג שיהי' לו דין ממון בזה לא מהני מה שיש לאחריני ביה דין ממון דבעינן שיהי' לו לעצמו זכות של ממון ובין הא דבעינן באתרוג היתר אכילה בזה מהני אפילו אם אינו מותר לבעלים עצמן אלא כל שמותר אפילו לאחריני די כך ע"ש וגם נראה שאף רש"י גופא מודה להרשב"א שבנודר מלולבו אינו יוצא בו כי כן היא בעירובין ד' ל' אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין ביה ככר זו הרי עלי אין מערבין ביה ומפרש רש"י דברישא מערבין ביה כיון שלא נדר אלא מאכילה אמרינן אף דלא חזי ליה מ"מ חזי הוא לאחרינא משא"כ ככר זו עלי הרי כל דבר הנאתו אסור עליו ע"כ ע"ש וקשה נמי הא גם בככר זו עלי שרי הוא לאחריני אלא ע"כ דבאיסור הנאה בעינן דוקא שיהי' ראוי לבעלים עצמן ולא מהני בזה מה שראוי לאחרים ואף דבעירובין מסקינן דאף בככר זו עלי נמי מערבין היינו משום דעירובין דרבנן הקילו כמו שחילקו בזה הראשונים לענין הואיל אבל עכ"פ חזינן אליבא דרב הונא שיש חילוק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה ה"ה לדידן בדאורייתא כולי עלמא מודו שיש חילוק בזה:

ואין להקשות דבאמת טעמא מאי הא מבואר בגמרא דבין הא דבעינן היתר אכילה באתרוג ובין הא דבעינן היתר הנאה תרוייהו ילפינן זאת מלכם דכתיב התם ולמה זה נשתנה דין היתר אכילה מדין היתר הנאה והא חד לכם קאי אכולהו ואמרתי ליישב זאת עפ"י מה שתרצתי קושיית הכפות תמרים במס' סוכה הובא בח"ס ח' או"ח שהקשה למה לן כלל הקרא דולקחתם דילפינן מזה דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד ואין אחד יוצא בלקיחת חבירו תיפוק ליה שהיא מצוה שבגופו דומיא דהנחת תפילין או ישיבת סוכה ובזה הא קיי"ל דלא מהני ע"י שליח כמו שמחלק התוס' רי"ד במס' קידושין דדוקא במצות שעל גופו כמו עשית התפילין או עשיית מעקה וכה"ג ובזה דוקא מהני ע"י שליח אבל לא במצות שבגופו ע"ש וקרא למה לן ונראה לתרץ זאת עפ"י מה שמקשין עוד בזה דלמה כאן בעינן שיהי' בהאתרוג דין ממון והיתר הנאה לבעלים עצמן והיינו משום דילפינן זאת מהאי דרשה דלכם ומ"ש האי לכם דכתיב גבי אתרוג מהאי לכם דכתיב גבי יו"ט אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ואפ"ה קי"ל התם דאפילו לרב חסדא דלית ליה הואיל מ"מ סובר דמותר לבשל ביו"ט בשביל אחרים אף אם הוא אינו צריך בשביל עצמו והא דכתיב לכם לא בא למעט אלא המבשל בשביל עכו"ם ע"ש, הרי מבואר דלשון לכם לשון משותף הוא וקאי ג"כ על של אחרים ולאו דוקא על המבשל עצמו ואמאי לענין אתרוג דרשינן דהאי לכם קאי דוקא על הבעלים עצמן הן אמת שדעת המהרי"ו הוא והובא בש"ע א"ת סעי' תקצ"ז סי' כ' שמי שנדר להתענות בר"ה אסור לבשל בשביל אחרים אפילו לצורך בו ביום ומסיים המהרי"ו ואין להתירו לבשל משום הואיל דאי בעי היה יכול לשאול על נדרו דלא אשכחן דמותר לבשל לאחרים בשביל הואיל אלא היכא דמותר לבשל בשביל עצמו בלא הואיל וכו' ע"ש במג"א ס"ק כ"ב מ"מ אין זה רק מדרבנן כמו שמסיים שם ודמי כמי שלא הניח עירוב תבשילין שאינו מבשל לצורך אחרים משמע שהוא רק מדרבנן דהא הנחת העירוב הוא רק מדרבנן אבל מן התורה מותר לעולם לבשל בשביל ישראל אחר וגם על דין זה גופא פליג המע"צ ומתיר כמו שהאריך בזה הא"ר בסי' תקצ"ו ואילו הכא באתרוג שאין בו דין ממון לבעלים אף שיש בו דין ממון לאחרים פסול הוא מן התורה כדמוכח בדברי הפוסקים וכה"ג נמי הקשו הראשונים על הא דאמרינן דעיסת השותפים חייבת בחלה מן התורה והא בתלה בעינן נמי לכם כדאמרינן כאן בסוכה ומ"ש מאתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם עיין בחידושי הרשב"א סוכה ד' ל"ה:

ונראה לתרץ הכל משום דהכא שאני דהא כתיב ולקחתם ומזה ילפינן בגמרא ד' מ"א מדלא כתיב ולקחת דבעינן דוקא לקיחה לכל אחד ואחד כמו דדרשינן במנחות מוספרתם דבעינן ספירה לכל אחד ואחד וע"ז קאי האי לכם כדכתיב בקרא ולקחתם לכם הלכך כיון דולקחתם לחוד קאי על כאו"א ממילא האי לכם דכתיב אצלו דילפינן מזה דבעינן שיהי' שלו דווקא לתרוייהו להנאה ולאכילה קאי נמי לומר דהאי הנאה בעינן ג"כ לכל אחד ואחד ולא מהני לזה מה שראוי לאחריני וקצת מסברא זו מרומז הוא בחידושי הרשב"א סוכה ד' ל"ה ד"ה בשלמא ע"ש והשתא מתורץ נמי קושית הכפות תמרים שהבאתי משום דהכא באתרוג כיון דכתיב ביה לכם ובאמת המשמעות של לכם לחוד הוא משמע יותר שאף היכא שכולם משותפים הם בזה מ"מ כל שהוא ראוי לאחרינא מהני נמי בעד דידיה כמו הלכה דכתיב גבי יו"ט דילפינן מזה דמותר אחד לבשל בעד חבירו מטעם כיון דלא כתיב לשון לך הילכך אי לא הוה כתיב כאן ולקחתם דילפינן מזה דבעינן לקיחה לכל אחד אלא היה כתיב קחו לכם הוי אמינא שכאן מהני אף אם אחד לוקח בעד חבירו ואף שהיא מצוה שבגופו מ"מ הכא שאני כיון דכתיב לכם משמע שכולם שוים בזה ואחד יכול לזכות בהמצוה בשביל חבירו ג"כ כמו לכם דכתיב גבי יו"ט משום הכי איצטריך כאן האי ולקחתם דגם כאן בעינן דוקא לקיחה לכל אחד ואחד והשתא מתורץ נמי מה שהקשינו מנ"ל לחלק בין איסור אכילה דמהני אף אם שרי לאחרינא ובין איסור הנאה דבעינן דוקא שיהי' מותר בהנאה לבעל האתרוג עצמו והיינו משום דהא עדיין יש להקשות למה לן למכתב לכם דמזה משמע יותר דמהני אף לקיחת אחרים ומחמת כן איצטריך למכתב ולקחתם דבעינן דוקא לקיחה לכל אחד ואחד לא לכתוב לכם ואז לא בעינן נמי ולקחתם דממילא ידעינן דבעינן לקיחה לכאו"א דהא מצוה שבגופו היא ולא מהני ע"י שליח ומזה הכריחו ג"כ שע"כ יש חילוק בין היתר אכילה להיתר הנאה והיינו אי הוה כתיב ולקחת לך פרי עץ הדר אז נהי דלשון לך משמע נמי שיהי' לך לכל צרכך כמו שמבואר כאן בתוס' ד"ה לפי וכו' מ"מ הוי אמינא דהאי היתר הנאה ואכילה דבעינן באתרוג צריך להיות לבעל האתרוג דוקא גופא ולא מהני כלל מה שהוא ראוי לאחרינא משום הכי כתיב לכם דמשמע מזה דמהני נמי מה שראוי לאחרינא רק משום דהאי לכם קאי על ולקחתם מוכת איפכא דבעינן דוקא שיהי' ראוים לבעלים עצמן וכיון דמקרא מוכח הכי והכי משום הכי חילקו בזה דהיכא דהאתרוג הוא מותר בהנאה רק שמחוסר היתר אכילה בזה אמרינן דהסברא הוא כיון שבאמת בר אכילה הוא לאחרינא וגם לדידיה הוא ראוי למוכרו ולקנות בעדו דבר מאכל והנאה משום הכי ראוי לאכילה קרינן בי' וכמו שכתב רש"י בפסחים ד' כ"א ד"ה לא יאכל וז"ל וסתם הנאות לידי אכילה הם באים שלוקחים בדמים דבר מאכל והלכך מסתמא האי לכם דמוכח מזה דמהני גם מה שראוי לאחרינא ע"כ על זה קאי דמתקיים בכולהו לכם הראוי לכולכם משא"כ היכא דהאתרוג אסור בהנאה כגון במודר הנאה מן האתרוג או כל כה"ג אז אמרינן כיון דלדידיה לא חזי כלל אף שהוא חזי לאחריני מ"מ בוודאי מסתברא דע"ז קאי האי לכם הסמוך לולקחתם דילפינן מזה דבעינן שיהי' ראוי לכאו"א וכיון דאינו ראוי לבעלים עצמן לא קרינן ביה לכם ולא נפיק ביה ומתורץ הכל כן אפשר לומר בזה מיהו יהי' האיך שיהי' עכ"פ מבואר דגם הרשב"א שכתב דבאיסור הנאה באתרוג לא מהני מה שמותר לאחרינא מ"מ מודה הוא ג"כ דבאתרוג של תרומה טהורה אף שהוא ביד ישראל ולא חזי ליה לאכילה מ"מ כיון דחזי לכהן יוצא ביה נמי הישראל והוא לכאורה היפך סברת הפ"מ שהבאתי:

מיהו עדיין יש לומר כי בעלמא גם הרשב"א מודה שגם בהיתר אכילה דצריכין אנו באתרוג צריך שיהי' מותר לכולי עלמא ולא מהני מה שמותר לאחרינא דומיא ממש לדין היתר הנאה דלא מהני התם ג"כ מה שמותר בהנאה לאחרינא והא דאתרוג של תרומה טהורה כשר אף לישראל אף שאין ראוי להבעלים עצמן שאני התם והוא לפי סברת הרשב"א בעצמו כי בסוכה ד' ל"ה אמרינן דאתרוג של דמאי כשר משום הואיל דאי בעי מפקר נכסי' וחזי ליה והקשו התוס' תיפוק ליה משום דחזי לעני וכל שחזי לעני יוצא בו אף עשיר כמו בתרומה טהורה ביד ישראל וע"ש מה שתירצו בזה וכה"ג ממש איתא בשבת ד' קכ"ז לענין מפנין תרומה ודמאי בשביל אורחים ושם הקשה התוס' ג"כ קושיא זו ותירצו ממש כמו שתרצו בסוכה אמנם הרשב"א בחידושיו שם תירץ דתרומה שאני דהא בעל כרחיה צריך ליתן אותו לכהן מש"ה אמרינן ביה שפיר כיון דחזי למי שצריך ליתן לו יוצא הוא ג"כ משא"כ דמאי שאם רוצה אינו נותנו לעני כלל ע"ש ונראה דתירוץ זה של הרשב"א מספיק ג"כ לסוגיא דידן והוא דהרשב"א סובר דאף שבדין היתר אכילה הנאמר אצל אתרוג סגי אף אם אין היתר אכילה אלא לאחרים מ"מ היינו דוקא אם הוא עומד מוכן בודאי לאחרים בענין שקרוב לוודאי שיבוא לידם הלכך אז שפיר קרינן ביה לכם לכל דרכי הנאות ומשום הכי באתרוג של תרומה טהורה שהפריש הישראל הואיל וע"כ מוכרח הוא ליתן לכהן כדי לקיים מצותו אמרינן שבוודאי יתן לו וממילא עומד הוא האתרוג זה לאכילה למי שצריך ליתן לו משא"כ באתרוג של דמאי מאחר שכעת הוא עשיר הרי הוא אין רשאי לאכלו בעצמו וליתנו לאחר ג"כ אינו מחויב וגם יכול להיות שלא יתנו לשום אדם כיון שאינו מחויב בדבר משום הכי כל כה"ג נקרא אינו עומד לאכילה לפיכך הוכרח הגמרא לומר טעם אחר משום דאי בעי מפקר נכסי' וחזי ליה לעצמו וכל דחזי לבעלים גופא לאכילה אז בכל ענין הוי בכלל לכם נמצא דנידן דידן נמי להא דמיא כי אף שהדבר שנתבטל במזיד הוא מותר לאחרים באכילה מ"מ כיון שאין המבטל מוכרת הוא ליתנו להם ויכול להיות שלא יבוא לעולם לידי אכילה לאו היתר אכילה מיקרי כן יכולין לתרץ לכאורה דברי הפ"מ:

אך עדיין יש לדקדק בזה דהא התם בסוכה כתבו התוס' דהיינו דהיינו טעמא דאינו יוצא באתרוג של טבל משום דכיון דצריך להפריש ממנו תרומה בעד הכהן הוי חלקו של כהן מעורב בהאתרוג ודמי ממש לאתרוג של שותפין שאין יוצאין בו ע"ש נמצא לפי"ז האתרוג של תרומה ממש בוודאי אין יוצאין בו דהא כל האתרוג אינו שלו שצריך ליתנו לכהן ולפ"ז ע"כ הא דאמרינן דיוצא הוא באתרוג של תרומה מיירי דוקא בתרומה שבא ליד כהן וחזר ומכרו להישראל או שירשו מאבי אמו כהן שאז אין צריכין ליתנו לכהן וכן מבואר להדיא בספר נ"י לבעל הנה"מ דמיירי כה"ג וכמדומה לי שראיתי שמפרשים כן כונת רש"י בסוכה ד' ל"ה ע"ב ד"ה הרי וז"ל וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן וכו' ע"ש והיינו נמי משום דאי נפרש כפשוטא דמיירי בתרומה שהפריש הישראל מפירותיו הא לאו דידיה היא אלא של כהן והאיך יוצא בו הישראל הרי מפורש דמיירי המשנה בתרומה שהיא בא מיד כהן להישראל ותרומה כזו הא אין הישראל חייב ליתנו לכהן ודמיא בזה ממש לדמאי שאם רוצה אינו נותנו לשום אדם ואפילו הכי אמרינן בגמרא דזה נקרא היתר אכילה וע"כ הוא משום דאמרינן דאם היה נותנו לכהן היה הכהן רשאי לאכלו בשביל זה לחוד נקרא היתר אכילה אף שהברירה בידו שלא ליתנו לו וא"כ סברא זו הא שייכי ג"כ בנידן דידן דהא אם המבטל רוצה ליתנו לאחר רשאי הוא האחר לאוכלו ואמאי לא הוי זאת היתר אכילה מיהו זאת היה אפשר לתרץ משום דהא ע"כ הרשב"א פליג בזה על רש"י ותוס' והוא בוודאי מפרש הגמרא כפשוטא דהאי אתרוג של תרומה מיירי בישראל שהפריש מפירותיו דאלת"ה היאך הוכיח הרשב"א בתשובה דבשביל האי סברא דאי בעי מיתשיל עליה לא הוי בכלל לכם והוכיח זאת מהא דאין יוצאין בתרומה טמאה ולא אמרינן דיוצא משום דאי בעי הוי מיתשיל עליה והדרא לטיבלא ע"ש והשתא אי נאמר דהרשב"א מפרש דמיירי מתניתין בתרומה שלקחו או שירשו מכהן הא כל כה"ג אי אפשר למיתשיל עליה כדאמרינן בנדרים בפ' הנודר מן המבושל אלא ע"כ מוכח מהרשב"א גופא דהוא מפרש דהאי תרומה מיירי בישראל שהפריש מפירותיו לפי זה שפיר יש לומר דהרשב"א מודה לנידן דידן שהמבטל אינו יוצא באתרוג זה שביטלו במזיד:

ואין להקשות באמת טעמא מאי יוצא ישראל בתרומה שלו הא לאו דידיה הוא אלא דכהן הוא כמו שכתבנו בשם התוס' וכי תימא משום דבעי מיתשיל עליה נחשב כדידיה הא הרשב"א אינו סובר סברא זו כמבואר בתשובה הנ"ל ואולי י"ל דהרשב"א סובר כיון דקיי"ל דמתנות כהונה נגזלת כדאיתא בחולין ד' קל"א ואם אכלו לתרומה או שהפסידו פטור מלשלם הלכך כיון דהאי תרומה מעיקרא היה שלו וגם עכשיו אי אכלו או הפסידו אין עליו שום תביעה וגם אפשר בשאלה הלכך חשוב הוא שיש בו דין ממון כן אפשר לתרץ בזה:

אמנם לענין הלכה צ"ע בזה דהא המפרשים הקשו סתירת דברי הרשב"א אהדדי דבתשובה כתב דאם נודר הנאה מלולבו לא הוי שלכם ואילו בחידושיו בסוכה ד' ל"ה כתב על הא דאמרינן התם דבאתרוג של ערלה אין יוצאין בו משום דלא הוי לכם כתב ע"ז דלא משום דערלה אסור באכילה ובהנאה לא הוי שלכם דזה אינו דכל מידי דהוי דידיה וברשותו שלכם קרינן ביה רק כונת הגמרא הוא במה דקאמר דאין בו היתר אכילה היינו משום דערלה ותרומה טמאה לשריפא קיימא וכתותי מכתת שיעוריה וזה נקרא אין בו היתר אכילה ע"ש שהאריך בזה הלא להדיא מבואר היפוך דשארי איסורי הנאה דלאו לשריפה קיימי נחשב כשלו:

אמנם יפה תירץ בזה בנה"מ בח"מ סי' רע"ג וכן הוא בהגהות של הגאון אברהם תאומים במס' סוכה שם והוא דצריכין אנו להבין סברת הרשב"א בזה במה שכתב שאיסור הנאה חשיב שלו דמה הוא שלו כיון שאסור לו בהנאה ומה זכות יש לו בדבר האסור לו באכילה ובהנאה וצ"ל שהסברא שלו הוא דמ"מ מאחר דהדבר מונח הוא ברשותו ויש לו כח לימחות באחרים הבאים ליטול זאת מביתו זאת גופא נחשב לו הנאה וחשוב מחמת כן שהוא שלו דהא לאחר אין רשות למחות ולו יש רשות:

והנה כל זאת לא שייכי אלא דוקא באיסורי הנאה לכל העולם כגון בערלה וכה"ג משא"כ בנודר הנאה מדבר אחד הא בזה כתב הרשב"א בנדרים ד' פ"ה שהמודר הנאה מדבר אחד נעשה זאת הפקר לכל ומי שרוצה יכול ליטלו ואין בידו למחות דאם מוחה הא גם זה הנאה הוא לו ע"ש הלכך מה"ט שפיר לא חשיב זאת בכלל שלו ולא הוי בכלל לכם הנאמר באתרוג לכך פסק במודר הנאה מלולבו דלא נפיק ביה משום דאז אין לו בו שום זכות עיין שם בדבריהם וזה באמת תירוץ מספיק לסתירת דברי הרשב"א ומעתה גם מדברי הרשב"א גופא מבואר להיפוך דכיון שיש רשות בידו למחות באחרים שלא ליטלו וגם הוא אינו עומד לשריפה יוצאין ביה וגם בגוף הדין של מודר הנאה מלולבו אף שהרשב"א בתשובה סי' תשמ"ז כתב שאין יוצאין בו מ"מ בתשובה שלו ח"ד מסתפק בזה ע"ש הלכך כיון שמדברי רש"י ותוס' מבואר להדיא דכל שיש היתר אכילה אפילו לאחרים נקרא היתר אכילה וגם מדברי הרשב"א נמי אין ראי' שחולק על זה הלכך לולי דברי הפ"מ היה נראה לי שאם אין לו אתרוג מהודר כזה נוטל אותו ומברך עליו כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה