אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן כב

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן כב

סימן כא

נשאלתי בהולכי דרכים בסוכות או בשאר אופנים. שהוא פטור מן הסוכה מצד הדין דק שרוצה להחמיר על עצמו ולישב בסוכה. האיך הוא הדין לענין הברכה אם רשאי לברך או לא. ואף שבאם ירדו גשמים מבואר להדיא בסי' תרל"ט בט"ז ס"ק י"ט שאם רוצה לברך אין רשאי לברך. התם שאני משום דדמי לעבד שמזג כוס לרבו כדאיתא בגמרא וכה"ג מחלק הח"י בסי' תע"ב ס"ק יו"ד משא"כ בכל הני דלא שייך סברא זו אפשר שרשאי לברך ג"כ. ע"כ ת"ד:

תשובה. לכאורה דין זה חלי בדברי התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר ד' ק"י בדין טלית שאולה. שנסתפקו שם במי ששאל טלית בלא ציצית מחבירו שהדין הוא שהוא פטור מן הציצית אפילו מדרבנן כל שהוא קודם לשלשים יום האיך הוא הדין אם רוצה להחמיר על עצמו ולברך אי רשאי לעשות כן עפ"י שיטת ר"ת שסובר שנשים אף שפטורות הן ממצות עשה שהזמן גרמא מ"מ אם רצונם לברך רשאות לעשות כן ולא הוה ברכה לבטלה הכי נמי דכוותא. ואח"כ דחו זאת משום דלא דמי לזה דהתם במצות עשה שהזמן גרמא אף שנשים פטורות מזה מ"מ אנשים חייבים ויכולות לומר וציונו דהא הצוי הזה היה על אנשים משא"כ בטלית שאולה דלא מצינו ע"ז חיוב לשום אדם לא שייך בזה ברכה כלל:

ואח"כ מסקי דמ"מ לשיטת ר"ת המברך על טלית שאולה לא הפסיד אמנם הנמו"י בהלכות ציצית כתב בשם חכמי הצרפתים דהמברך על טלית שאולה הוי ברכה לבטלה ע"ש. נמצא דנידן דידן נמי לכאורה בהא תלי דלשיטת התוס' והרא"ש אמרינן דאף דכה"ג כולי עלמא פטורין ממצות סוכה מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך ולשיטת הנמו"י ושאר פוסקים יש בזה משים ברכה לבטלה:

והנה להלכה אי קי"ל בזה כהתוס' והרא"ש אי כשיטת הנמו"י לא מצינו בזה הכרעה בפוסקים כי פלוגתא זו לא הובא כלל בש"ע ואף שהמ"א בסי' י"ד ס"ק ה' הביא דברי התוס' והרא"ש הללו. שהמברך על טלית שאולה לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ע"כ מ"מ נראה לי ברור דלא להלכתא כתב כן לסמוך על סברא זו לחוד חדא דמנ"ל לו להכריע שלא כדעת הנמו"י ושאר הפוסקים ולכל הפחות היה לו להביאם ולהשיג עליהם ועוד דלקמן סעי' ד' כתב שם המחבר שמותר ליטול טלית של מצוה של חבירו ולברך עליו והוא מדברי הרא"ש שמחלק דהא דאמרינן שטלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום זה מיירי ששאל טלית בלא ציצית משום דהתם ליכא ניחותא דמצוה כיון שאין בו ציצית והיינו הדין שהביא המחבר בסי' ג' משא"כ היכא שנוטל טלית עם ציצית של חבירו אז אמרינן דמשום דניחא ליה לאינש למיעביד מצוה בממוני דגמיר ומקנה ליה במתנה וזהו הדין המבואר בסעי' ד' והקשה המ"א ע"ז בס"ק ח' שם דמ"ש זה מלולב דקי"ל לקמן בסי' תרמ"ט שאסור ליטל לולב של חבירו ביום ראשין ולברך עליו ותירץ דהכא שאני דאף דפטור מציצית מ"מ רשאי לברך כמש"כ לעיל דדמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ע"כ ודבר זה לכאורה אין לו ביאור דהא לשיטה זו דסברי דאף היכא דפטור הוא מציצית מ"מ אם רוצה רשאי הוא לברך הא לפי שיטה זו גם בלולב כן וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מ"ש זאת מלולב אמנם המ"א קיצר כאן במובן כדרכו הטוב. וכוונתו מבואר דבאמת אפשר לומר דאינו יוצא בזה לא מצות ציצית ולא מצות אתרוג כיון שלא נתן לו בפירוש במתנה רק שלענין ציצית לא איכפת לן ואמרינן כיון שהוא חובת מנא וכל זמן שאין לו טלית של בת חיובא פטור הוא מן הציצית משום הכי רשאין ליטול טלית של חבירו ולברך עליו דהא במה שאינו מקיים מצות ציצת כתיקונו לא איכפת לן כיון דהוא חובת מנא ומשום ברכה לבטלה אמרינן ג"כ דאין כאן משום דגברא יכול לחייב נפשיה בזה ולברך אף שהוא פטור מצד הדין משום דדמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא הילכך אין זה ברכה לבטלה משא"כ ליטול אתרוג של חבירו שלא מדעתו אסור משום דאף אם נימא דבזה שוה אתרוג לציצית שיכול לחייב נפשו לברך אף שאינו חייב בברכה מ"מ מה בכך הא מצות אתרוג אקרקפתא דגברא מינח לקיים המצוה. ובזה שנוטל האתרוג בלתי רשות חבירו. אולי אינו מקיים המצוה כתיקונו ומבטל מצות אתרוג זה הוא כוונת המ"א ופשוט הוא והשתא אם נימא שכוונת המ"א בס"ק ה' לפסוק ממש כדעת התוס' והרא"ש שיכול לחייב נפשו ולברך על טלית שאולה אפילו היכא דליכא הסברא דניחא לאינש למיעביד מצוה בממונו כגון היכא דשאל טלית בלא ציצית דאז לא שייך הסברא דניחא ליה לאינש וכו' מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך א"כ הא לא הועיל המ"א כלום בתירוצו בס"ק ח'. משום דהא עדיין דברי המחבר אינם מתורצים דאמאי בסי' ג' בשאל טלית שאינה מצויצת פסק שם המחבר שאינו מברך כדאיתא בב"י גופא ואמאי בסי' ד' בלקח טלית מצויצת בלא ידיעת חבירו מברך דהשתא אין לומר דהתם שאני כיון דאיכא ניחותא דמצוה אמרינן דגמיר ונתן לו לשם מתנה הא זה אינו דהא דעת המ"א דבשביל סברא זו אינו יכול לברך כמבואר מדבריו בס"ק ח' ואי משום דסובר המחבר דאפילו היכא דפטור הוא עפ"י הדין לברך מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך א"כ אמאי בשאל טלית שאינו מצויצת אין מברך עליו והמעיין במ"א יראה שהוא בא לתרץ אליבא דהמחבר ג"כ אלא ע"כ דכוונת המ"א הוא דהכא בסי' ד' היכא שלקח טלית של חבירו שלא מדעתיה כיון דאיכא הכא תרתי מדא דהא כמה פוסקים סוברים דאמרינן דמשום דניחא לאינש למעבד מצוה גמר ומקנה לו במתנה גמורה ויכול ג"כ לברך ואף להפוסקים החולקים ע"ז דסברי דלא אמרינן דגמיר ונתן לו לשם מתנה מ"מ הא איכא נמי דעת כמה פוסקים דסברי דאף במקום דפטור לגמרי מ"מ יכול להכניס נפשו לחיוב ולברך והוי כמו ס"ס שחייב לברך משא"כ לענין אתרוג אנו חיישינן שמא קי"ל דכל כה"ג לא אמרינן דניחא לאינש וכו' וא"כ מבטל הוא מצית אתרוג ונראה ברור דגם מה שהביא דברי התוס' והרא"ש בס"ק ה' כוונתו נמי בזה לעשות הקדמה כדי שלא יסתרו פסקי השו"ע מכאן לסי' תרמ"ט וכן דרכי בכמה מקומות למי שבקי קצת דבריו נמצא לפי זה גם מדברי המ"א נמי אין הכרע אם יכול לחייב נפשו לברך במקום שהוא פטור מברכה:

ולפי מה שבארתי דברי המ"א מתורץ ג"כ קושיית רע"א בהגהות שלו שהקשה על המ"א האיך כתב שמשום הכי פסק המחבר שרשאין ליקח טלית חבירו שלא ברשות:

ולברך עליו משום דדמי בזה לנשים שיכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הא דעת המחבר לקמן סי' י"ז דלא כהתוס' בזה ונשים אין יכולות לברך על ציצית ע"ש אמנם לפי מה שבארתי דברי המ"א ניחא כי כוונתו שדווקא כאן שיש כמה ראשונים שסוברים דאמרינן ג"כ ניחא לאינש למעבד מצוה בממונו בזה דווקא סמכינן על התוס' והרא"ש שרשאין לברך ומה שכתב המ"א כמו נשים ר"ל דהא שיטת כמה ראשונים דנשים יכולין לברך על ציצית ג"כ הילכך הכא כיון דאיכא נמי הסברא דניחותא דמצוה יכולין לברך:

נמצא נידן דידן לכאורה תלי נמי בפלוגתא זו של התוס' והרא"ש והנמו"י שהבאתי:

מיהו עדיין יש לחלק מהתם דטלית שאולה אף שהוא פטור מציצית מ"מ הא בעל הטלית גופא וכן כל מי שהטלית שלו הוא חייב להטיל בו ציצית הילכך אפשר שייך לברך על טלית כזו וציונו דהא יש מי שמצוה עליו ודמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא הואיל ואנשים כה"ג חייבים וקאי האי וציונו על כלל ישראל כמש"כ התוס' והרא"ש שם משא"כ בהולכי דרכים בסוכות או כל כה"ג דכולי עלמא פטורי ואין מי שחייב כה"ג אז אפשר לומר דכל כה"ג לכולי עלמא אין רשאין לברך ולפי זה נמי אם היה שואל טלית מאשה או מנכרי דלאו בר חיובא בציצית הם אפשר לומר דאף לשיטת ר"ת נמי אין רשאי לברך כיון דליכא מי שחייב לברך על טלית זו לא שייך לומר עליו וציונו ובזה תרצתי מה שהקשה המנחת חינוך פ' תצוה להרמב"ם בפ' ט"ו משלכות כלי המקדש שכתב שהמעיל של כה"ג היה נחלק שתי כנפות מסוף הגרון עד למטה ע"ש לפי זה היה המעיל חייב בציצית ואמאי לא עשו בו ציצית ותירץ דכמו דדרשינן כסותך ולא כסות של אחרים הכי נמי דרשינן כסותך ולא כסות של הקדש הילכך פטור המעיל מציצית ועיי' בספר ב"י סי' ה' שהקשה הא לאחר שלשים יום חייב הוא לכל הפחות מדרבנן והאיך עברו על מצוה דרבנן. ותירץ כיון שעיקר הטעם מה דלאחר שלשים יום חייב הוא מדרבנן הוא משום שנראת כשלו והכא לענין מעיל לא שייך זאת דניכר הוא לכל דשל הקדש הוא ע"ש אמנם לשיטת ר"ת שסובר שיכול אדם לחייב נפשו במצוה אף שהוא פטור ויכול ג"כ לברך עליה וכתבו הפוסקים דלשיטתו מקיים ג"כ מצוה דרבנן בזה דהא לא אמרינן אלא גדול המצווה ועושה וכו' אבל מ"מ אף מי שאינו מצווה ועושה נמי מצוה עושה בעשיתו ועיי' בחידושי הריטב"א בקידושין ד' ל"א וא"כ לסברת ר"ת מי שיש לו טלית שאולה בת ד' כנפות מצווה לחייב נפשו בציצית ולברך עליו וא"כ אמאי לא עשו ציצית בהמעיל. אבל לפי דברינו ניחא כי אף לשיטת ר"ת מ"מ לא שייך וציונו אלא דוקא היכא שיש אחד שחייב במצוה זו אז שייך וציונו מחמת ערבות ובטלית שאולה הא חייב בו בעל הטלית משא"כ במעיל שאין שום אדם חייב בו לא שייך בו כלל וציונו הילכך אין רשאין כאן לברך:

עוד אפשר לחלק נידן דידן מטלית שאולה עפ"י דברי האשל אברהם בהלכות מזוזה שחקר שם ג"כ לענין מזוזה בשוכר בית שקודם שלשים פטור הוא מן המזוזה אי רשאי להחמיר על נפשו ולברך על קביעות המזוזה בתוך שלשים יום או לא וכתב שם הסברא:

כיון דלאחר שלשים יום יהי' חייב אפשר לומר דדמי לקטן שאף שפטור ממצות מ"מ יכול לברך הואיל ואתי לכלל חיוב והכא נמי דכוותא ע"ש נמצא דחילוק זה שייך נמי בטלית שאולה דהתם נמי לאחר שלשים יום יהי' חייב לכל הפחות מדרבנן משא"כ בנידן דידן דלעולם אי אפשר דאתי לכלל חיוב יכול להיות דלכולי עלמא אין רשאי לברך הילכך אין להביא ראיה מטלית לנידן דידן:

ובירושלמי פ"ק דשבת איתא:

דר' מיישא ור' שמואל הוי יתבי בסעודה קם ר' שמואל להתפלל באמצע הסעודה אמר לו ר' מיישא והא פטור אתה מלהפסיק דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט. אמר לו:

דהוא סובר כרבן גמליאל דאמר לענין חתן שפטור מק"ש לילה הראשונה שהוא אינו שומע לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת וירושלמי זו הובא ג"כ בסוף פ"ש דברכות רק שם איתא קצת בנוסח אחר וביאר שם בעל ספר חרדים והוא בדפוס זיטאמיר דרבן גמליאל שאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת ורבנן דאמרי שחתן אם רצה לקרות ק"ש קורא הם פליגי לגמרי על הא דתני חזקיה התם שהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט אלא שהרשות ביד אדם להחמיר על עצמו אף בדבר שהוא פטור בו מצד הדין ע"ש היטב נמצא להרי"ף והרמב"ם בפ"ד מהלכות ק"ש שפסקו דהלכה היא כחכמים שחתן אם ירצה קורא ק"ש אזי ממילא אין הלכה כחזקיה שנקרא הדיוט ולפי זה מוכת ג"כ מזה שרשאי לברך ג"כ דהא פלוגתא זו של החכמים ורב"ג הובא שם על העובדא דר' שמואל בר' יצחק שהתפלל תפלת י"ח ברכות בשעה שהיה פטור מלהתפלל וע"ז מסקינן בירושלמי דעביד כר"ג שסובר דאף שפטור מן הדבר מ"מ יכול להחמיר על עצמו אלמא דכיון שיכול להחמיר על נפשו יכול לברך ג"כ דאל"כ האיך בירך ר' שמואל י"ח ברכות בשעה שהיה פטור אלא ע"כ מוכח דלרבן גמליאל והחכמים דאמרי חתן אם ירצה לקרות קורא הוא לאו דוקא חתן אלא ה"ה בכל דוכתא שהוא פטור מ"מ אם רוצה להחמיר על נפשו לעשות המצוה יכול להחמיר ולברך ג"כ ולא הוי ברכה לבטלה כמו ר' שמואל שבירך בשעה שהיה פטור נמצא לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כחכמים. ולפי ביאור הספר חרדים אז בנידן דידן נמי אף שהוא פטור ממצות סוכה מ"מ אם רוצה להחמיר ולברך הרשות בידו [ובזה נדחה נמי מה שמחלק הנ"א הלכות סוכה סי' ג' דדוקא נשים או סומא דאינם מצווים כלל ורוצים לחייב נפשם. בזה יש סברא שיכולים לברך משא"כ היכא שהוא מצווה רק משמים נדחה כגון כל הפטורים מסוכה בזה אסור לו לברך לכולי עלמא והא לפירוש זה מוכח דכל הפוסקים דסברי שחתן אם רוצה לקרות קורא לית להו סברא זו]:

מיהו כל זאת הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם. אמנה דעת הרא"ש שם ושאר פוסקים הוא דהלכה כרשב"ג שחתן אף אם רוצה לקרות נמי אינו קורא ע"ש ממילא לשיטת בעל החרדים בביאור הירושלמי שם שסובר שחתן אם רוצה לקרות אינו קורא הוא סובר כחזקיה בירושלמי שם שהפטור הדבר ועושה נקרא הדיוט וא"כ הרא"ש שפוסק כרשב"ג ע"כ סובר שנקרא הדיוט וכיון שכן הרי ממילא לפי מה שמוכח מדברי הט"ז בסי' תרל"ט ושאר פוסקים שכל היכא שאם מחמיר על נפשו ועושה נקרא הדיוט אז אם מברך ג"כ הוי ברכה לבטלה הכי נמי בנידן דידן אסור לו לברך ואם יברך הוי ברכה לבטלה:

היוצא לנו מזה שנידן דידן לבעל ספר החרדים תלי זאת בפלוגתא של הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והנה לענין גוף הלכה בהך מילתא דאמרי שכל הפטור מן הדבר ועושה שנקרא הדיוט לא מצינו הכרעה מבוררת בזה בפוסקים. כי כמה פעמים מצינו שהמחמיר בזה תבוא עליו ברכה ובכמה מקומות אמרינן שהוא נקרא הדיוט כמו שכתב המ"א בסי' ל"ב ס"ק ח' בשם הב"ש ע"ש ומצאתי להגאון בספרו שנות אלי' בפ"ק דברכות שהתעורר ג"כ בזה וכתב שהחילוק הוא בין אם הדבר שהוא רוצה להחמיר הוא מצוה בעצם רק שכעת לא הצריכוהו החכמים לעשות מצוה זו מחמת טעמים שיש להם אז אם עושה מצוה זו אף שהוא פטור מ"מ מקבל עליה שכר משא"כ דבר שאין בעצם מצוה כגון הסיבה בליל פסח או שרטוט ספרים וכה"ג שזאת בעצם אינה שום מצוה מחמת עצמו רק שהצריכוהו חכמים בשביל ליפות הכתיבה או כדי לישב דרך חירות אזי בכל כה"ג כל שפטרו אותו מלעשות אם הוא עושה נקרא הדיוט כיון שאינו מקיים שים מצוה בעשיה זו ע"ש באריכות וסברא זו נמצא ג"כ בחידושי הריטב"א קידושין ד' ל"א וז"ל:

על הא דאמרינן התם גדול המצווה ועושה ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת השם יתברך המצוה אלא לזכותינו ומי שהוא מצווה מקיים בגזירות המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מ"מ אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וכו' הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך ודוקא במצות שצוה הש"י לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מעצמו מצות שלא צותה בהם התורה כלל זו היא שאמרו וכו' שנקרא הדיוט ע"כ הובאו דבריו בשו"ת שו"מ ח"ד ומה מאד מכוונים דברים הללו לדברי הגאון בשנות אליהו שהבאתי:

מיהו כל זאת הוא הכל לדידן שאין לנו הכרע ברורה האיך לפסוק אם כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כחכמים דרשב"ג שחתן אם רצה לקרות קורא או שהלכה הוא כהרא"ש שפסק כרשב"ג שם כדאיתא פלוגתא זו בטור ובב"י באו"ח סי' ע' וביו"ד סי' שמ"א. אבל שיטת הרא"ש גופא אינה כן דהוא פוסק כרשב"ג כמבואר בהרא"ש סוף פ"ש דמס' ברכות ואז הדין הוא שאף בדבר שהוא מצוה בעצם מ"מ כיון שעכשיו פטרו אותו חכמים אזי אם עושה זאת נקרא הדיוט כמו שכתב הרא"ש להדיא בריש פ' מי שמת לענין הא דאמרינן התם דמי שמתו מוטל לפניו שפטור מכל המצות האמורות בתורה וכתב לענין אם מת לו מת בשבת שאוכל במוצאי שבת בלא הבדלה:

שאף אם רוצה להחמיר על נפשו אינו רשאי והביא ע"ז הירושלמי שהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ע"ש הרי להדא היפוך דברי הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי. אלא אף אם מקיים עכשיו דבר שהוא בעצם מצוה ע"מ כיון שהוא פטור ממנה נקרא הדיוט אלא ע"כ דהרא"ש וש"פ שפסקו כרשב"ג הם בעצמם חולקים על סברא זו של הריטב"א והש"א שהבאתי אלא שעדיין יש להתעורר על הרא"ש גופא למה בטלית שאולה שהוא נמי פטור מציצית ואין בו שום חיוב אפילו הכי פסק הרא"ש דהמברך לא הפסיד. ואמאי במי שמת לו מת שפטור מכל המצות פסק שהרוצה להחמיר על עצמו ולהתחייב במצות נקרא הדיוט וכל שנקרא הדיוט הא קי"ל דהמברך ג"כ הוי ברכה לבטלה:

מיהו לפי מה שחלקתי לעיל ניחא. דהתם בטלית שאולה כיון שבעל הטלית גופא חייב בציצית הילכך יכולין כולי עלמא לברך מחמת ערבות. משא"כ בדבר דכולי עלמא פטורין אז באמת אין רשאין לברך אמנם גם לדידן לענין הילכתא נמי עדיין יש להבין בזה אם נסמוך על גררא וחילוק של הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי והוא מדברי הלח"ח בפ"ש דמס' ברכות והובא ג"כ במ"א סי' ע' ס"ק ה' להלכה במי שעוסק בצרכי ציבור שהוא פטור מק"ש אזי אף אם רוצה להחמיר ולקרות נקרא הדיוט ע"ש הרי לכאורה היפוך סברת של הגדולים הללו אלא אף אם מקיים דבר שהוא מצוה בעצם מ"מ כיון שהוא פטור מזה נקרא הדיוט ונראה דהתם שאני והוא עפ"י סברת הריטב"א שהבאתי שכתב דמשום הכי רשאי להחמיר ולהתחייב נפשו במצות אף שהוא פטור מהם משום דכיון שמטוב לבב רוצה להכניס נפשו במצות השם יתברך מקבל שכר ע"ז ע"ש וא"כ ממילא סברא זו לא שייכי אלא אם עוסק בדבר הרשות ומניח עסקו ועוסק במצוה משא"כ היכא שעוסק במצוה אחת ומחמת שהיא מצוה רבה פטרו אותו מק"ש ומתפילה או מסוכה אז אם מחמיר על עצמו ומתפלל או יושב בסוכה נקרא הדיוט דהא כאן לא שייך לומר שהוא רוצה לקיים מצות הבורא דהא שפיר יכול לקיים מצוה זו שהוא עוסק בה וע"ז אמרינן כל הפטור מן הדבר וכו' נקרא הדיוט והשתא שפיר פסק המ"א בסי' ע' שנקרא הדיוט דהא התם מיירי בעוסק בצרכי ציבור ומבואר בירושלמי שדינו כת"ת הילכך כיון שפטרו אותו מק"ש והוא רוצה להחמיר על עצמו יותר מדברי חכמים במקום שאינו מרויח כלום דהא בלאו הכי מקיים הוא מצוה משום הכי דיני כהדיוט. ועפ"י סברא וחילוק זה אפשר נמי לתרץ דברי הרא"ש שלא יסתרו דבריו מפ' מי שמת להדין של טלית שאולה שהבאתי לעיל משום דהתם בפרק מי שמתו מיירי בעוסק במצוה אחרת לשמור מתו משא"כ בטלית שאולה שאינו עוסק במצוה אחרת הילכך שפיר פסק הרא"ש שאם רוצה להחמיר על נפשו ולברך רשאי נמצא לפי זה אפשר לומר דגם הרא"ש מודה בזה לסברת הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי הילכך לענין נידן דידן נמי נראה שאם מה שפטור מסוכה הוא משום שהוא מהולכי דרכים או שומרי גנות וכיוצא בו מדבר הרשות אז אף שמצד הדין הוא פטור ממצות סוכה משום דבעינן תשבו כעין תדורו כדאיתא בגמרא מ"מ בזה אם רוצה להחמיר ולהכניס נפשו במצוה רשאי לברך ג"כ ומקבל עליה שכר משא"כ אם הפטור הוא משום שעוסק במצוה אחרת אז הוי ספיקא דדינא:

דלשיטת הרי"ף והרמב"ם רשאי לברך ולשיטת הרא"ש ושאר פוסקים אינו מברך. כנלע"ד בדינין הללו ועיי' בשו"מ ח"ד סי' י"א שכתב שדוקא לענין מצות סוכה כתב רמ"א:

שנקרא הדיוט משום שאם רוצה אינו אוכל ואינו חייב בסוכה הילכך הוי כמו דבר הרשות ומשום הכי המחמיר בזה הוי הדיוט אבל לא בשאר דוכתי היכא דהוי מצוה אז לא נקרא הדיוט ע"ש ולא נראה חילוק זה דודאי ישיבת סוכה נחשב למצוה דהא מברכינן לישב בסוכה וכמו שחילקו הפוסקים בין סוכה שמברכין עליה כל שבעה ובין אכילת מצה בפסח שאין מברכין והיינו משום דילפינן מבסוכות תשבו כעין תדורו:

שכל שבעת הימים מחויב הוא לעשות ביתו עראי וסוכתו קבע כדאיתא בסוכה כ"ח הילכך כל שהגיע זמנו של אכילה ואינו אוכל בביתו רק בסוכה ועושה דירה של הסוכה לקבע הרי מקיים בזה המצוה של בסוכות חשבו ומקיים ע"י זה המצוה דאורייתא והילכך שפיר מברך משא"כ מצה הא ילפינן בפסחים ד' ק"כ מביום השביעי עצרת דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל ששת ימים שאין בו חיוב לאכול מצה הרי התורה הפקיעו מהמצוה וכמו שביאר זאת רש"י שם ד' כ"ח ע"ב ובפרט לתירץ בעה"מ דלכך מברכין על הסוכה ולא על מצה משום דאי אפשר לו להיות שלשה ימים בלא שינה וביארו המפרשים כוונתו דכיון דציוה התורה לישב ולאכול:

ולישן בסוכה ועל שינה ע"כ אי אפשר לומר דהכוונה שאם ירצה לא ישן כלל דהא אי אפשר לו בלא שינה ובבית אסור לו לישן א"כ ע"כ הציוי ורצון הבורא הוא שיהי' דוקא בסוכה עיי' בשו"ת ב"צ סי' מ"ו. וכיון שכן אם אוכל בבית ועושה ביתו קבע וסוכתו עראי הרי מבטל בידים מצות סוכה וממילא שוב אין נפק"מ בין מצוה זו למצוה אחרת ובפרט כי המעיין בירושלמי שבת שם ובראשונים מבואר דליתא לחילוק זה גם מה שהשיג שם על הגר"א במה שרוצה לומר דגם באכילת מצה כל שבעה יש בו נמי קצת מצוה נעלם ממנו דברי החזקוני שם שכתב ג"כ כהגר"א הובא בח"ס יו"ד י' קצ"א ומה דאמר הגמרא אי בעי לא אכל היינו שהוא מהמצות שאינן חיוביות אבל מ"מ מצוה יש בעשייתה. ויש הרבה כיוצא בו עיי' רמב"ם פ"ה מהלכות שבת הלכה א' ואין להאריך כעת ואולי גשמים שאני דכיון שהוא פטור אין לו לבטל עונג יו"ט לאכול במקום גשמים עיי' במ"א סי' תרל"ט ס"ק י"ז:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה