שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן כא
נשאלתי במי שהניח עירוב חצירות בערב יו"ט הסמוך לשבת וזיכה אותו ע"י אחר בשביל בני החצר כדין עירוב ואח"כ רוצה לעשות בזה העירוב עירובי תבשילין ג"כ ולזכות בו לכל בני החצר ויש בו ג"כ שיעור שמספיק לעירוב תבשילין דהא מבואר הוא שיכול להניח שניהם ביחד ומברך על שניהן ברכה אחת כדאיתא בסי' תקכ"ז בש"ת שם וכן הובא ג"כ בהגהות רע"א בסי' שס"ו ועין בשו"ת בנין עולם סי' קכ"ט שחולק ע"ז מיהו לכאורה נראה דכ"ז הא לא מיירי אלא שמתחלה בעת הזיכוי היה דעתו לעשות ביה עירובי חצרות וגם עירובי תבשילין יחד משא"כ בנידן דידן הא מתחלה לא היה בדעתו של המזכה רק לזכות בשביל ע"ח לחוד וכן היה דעת הזוכה וא"כ אפשר לדמות זאת להא דאיתא בביצה ד' י"ט בההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתי דאמרינן ארבע מאות זוז שקיל וברתא אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב ומדמה הגמרא זאת להאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה דמסקינן דנדור הוא ואינו יוצא והמעיין שם ברש"י מבואר הוא דהטעם הוא משום דכיון דאמירתן לגבוה כמסירה להדיוט דמי וגם בעובדא דההוא גברא דאמר הבו ד' מאות וכו' מיירי דהוה שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי הילכך אמרינן דתיכף משאמר זכה ההקדש או המקבל המתנה במה שאמר ושוב אינו יכול לחזור בו ע"ש לפי זה הכא נמי מאחר דקי"ל דבזיכה לחבירו ע"י אחר שוב אין הנותן יכול לחזור בו כדאיתא בפ"ק דגיטין ועיין בחו"מ סי' רל"ה ממילא הא זכו בו מתחלה כל אנשי החצר בכל העירוב והוי שלהם ואנן קי"ל דהבא לערב על חבירו משל חבירו בעינן דוקא מדעתו כדאיתא בעירובין ד' פ' וע"ש ברש"י ד"ה צריך להודיעו וכו' ועיין בגיטין ד' כ' בנתן לה טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך דמהני אלא משום דלא זכתה עדין בהגט אבל אם כבר זכתה אז לא מהני שוב אמירתו משום דאינו יכול להפקיע זכותו של אחרים אחר שכבר זכו בו מיהו י"ל דהכא שאני דהא קי"ל המקפיד בעירובו אין עירובו עירוב ואמרינן בעירובין ד' ס"ח אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ממילא ביה"ש בעת קניית העירוב אם היה המזכה רוצה לאכול קצת מן העירוב היה רשאי כיון שהוא שותף ג"כ עמהם לפי זה יכול ג"כ להקנות שיהי' זאת בשביל ע"ת כי מה להם לבני המבוי אם לוקח לעצמו או מזכה זאת ג"כ להם שיהי' לע"ת ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לאחרינא וכן נראה להלכה: