שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן כ
מה ששאל אי מותר להקטין ביו"ט האור של הלאמפ של ביהכ"נ בכדי שיספיק האור עד למחר בבואו לביהכ"נ:
וכבוד תורתו חקר בדברי התוס' ביצה ד' כ"ב ד"ה המסתפק שכל שמכחיש ומכהה אור של הנר אף שאין מכבה ממש מ"מ זה נקרא ג"כ מכבה ובזה האריך כ' שהרא"ש חולק על התוס' וסומך נפשו על הרא"ש ולכן התיר למשוך הפתילה לתוך הכלי ביו"ט ע"כ ת"ד לא כן דעתי כי בנידן דידן יש כאן איסור אחר חמור יותר ואסור לכולי עלמא בהקדם כי זאת ידוע כי המכבה אפילו כל שהו נמי חייב כמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות שבת הלכה ב' וז"ל המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ וע"ש. ובזבחים ד' צ"א אמרינן באש של תמיד דכתיב ביה אש תמיד לא תכבה שכיבו במקצת לא שמיה כיבוי ומפרש שם רש"י משום דלא קפיד קרא אלא שישאר אש תוקד על המזבח כדכתיב אש תוקד וגו' משמע דאי לאו האי קרא אז אפילו לענין כיבוי של מזבח נמי הוי כיבוי במקצת שמיה כיבוי וכן מבואר להדיא בירושלמי פ' כירה הלכה ז' הובא בתוס' וברא"ש שבת ד' ק"כ על הא דאמרינן התם נר שנתן על פי הטבלה מסלק את הטבלה והיא כבה אמר ר' יוחנן קרוב הדבר הזה לבוא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר ולאחריו משום מכבה ופירשו המפרשים שהכונה הוא שאם דרך נפילה של הנר נתקרב השמן אל הפתילה זה מבעיר ואי לאחריו שנתרחק מהפתילה אז הוי מכבה ואף דהתם מיירי שאינו מתכבה אלא מקצת מהפחילה מ"מ חייב ופשוט הוא וא"כ הכא נמי לענין הלאמפען דל מהכא מה שמכהה האור הרי ידוע מלאכת כלי זו שכשרוצין לכבות ממשיכין הפתילה לתוך שפופרת של ברזל העשוי לכך וע"י זאת קופץ האור מהפתילה ואם ממשיך מעט אזי מכבה מעט מהפתילה כי האור נתרבה מאת מקצת הפתילה וא"כ הוי כיבוי ממש דהא קי"ל המכבה כל שהו חייב והתוס' בביצה הא לא מיירי התם כלל במכבה אפילו מקצת מהפתילה דהא התוס' לא מיירי רק שמסתפק מהשמן והטבע הוא שכל מה שיש שמן יותר הנר אזי האור עצמו מבהיק יותר והוא עושה שאין מבהיק כ"כ כמו שיש שמן טוב ושמן עכור שזו אורו מבהיק וזו אורו כהה ומ"מ האור בהפתילה נאחזת בשוה אבל במקום שהאור נכבה במקצת מהפתילה בזה לא מסתפק אדם בעולם כי בוודאי יש בזה משום מכבה כמו שמבואר מדברי הפוסקים שהבאתי והנה הט"ז בסי' תקי"ד ס"ק ד' כתב שאם ממשיך הפתילה מהשמן כדי לחזור ולהטות השמן שעל ידי זה יתרבה השלהבת מותר מאחר שעושה זאת לצורך הדלקה ע"ש ויש לי בזה מקום עיון רב חדא הלא דברי הט"ז מפורשים בהרא"ש ואף יותר מזה כי זה לשון הרא"ש בפ' המביא סי' ז' מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שמותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כמו כן מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר ע"ש וז"ל הרשב"א בספר עה"ק שלו מוחטין את הפתילה בין ביד ובין בכלי להסיר ראש השרוף אף שמכבה וכ"ז שמכבה לצורך מותר כמבעיר לצורך ע"ש הרי מבואר מדברי הראשונים שמותר לכבות בשביל הדלקת הנר וא"כ קשה טובא על הט"ז חדא כי למה כתב בלשון נראה דמשמע דהוא מעצמו המציא דין זה הלא זה מבואר בהרא"ש וברשב"א ועוד שכתב שאין זה מכבה ממש משום דאפילו לא היה מקרבו לא היתה מתכבה דכשיגע למקום השמן היתה מדלקת ממילא ע"ש משמע שמכבה ממש שלא היה דולקת מאיליו רק ע"י מעשה היה אסור מטעם דהוא עושה כן ומתכוין שיבעיר אח"כ טפי כמו שכתב הוא בעצמו ובאמת בזה מותר אף אם מכבה כמו התם שמכבה הפחם לגמרי ואפילו הכי שרי כמו שכתבו הגדולים שכל כבוי לצורך הדלקה כהדלקה דמי:
עוד קשה לי דברי המ"א כאן ס"ק כ' שלא התיר להסיר ראש הפתילה שנשרף אלא ע"י שינוי דוקא מטעם דבכיבה לא אמרינן בו מתוך וכו' הלא הגדולים הללו מתירין בלא שינוי. ויותר מזה יש להבין דברי מהרי"ל הובא כאן בא"ר ס"ק ה' שכתב וז"ל שמש של ביהכ"נ אי אפשר לו לתקן פמאטים של ביהכ"נ בעוד שהן דולקין דבנגיעתו ופחות מהן השמן ודוקא כשכבה יחזור ויתקן וידליקו ע"כ וכונתו מטעם דבשעה שמגביה קצת מהפתילה אזי מכבה משום שנפחת השמן מהפתילה והוא חולק על הדין של הט"ז כמו שכתב כאן הא"ר ע"ש וקשה היאך יפרש הגמרא שמבואר שמותר להסיר הפחם אף שהוא מכבה כמו שכתבו הראשונים אבל כד מעיינינן שפיר ניחא הכל עפ"י דברי הרמב"ם בפ' ד' מהלכות יו"ט הלכה ג' שכתב שאם כיבה את הנר ביו"ט לוקה כמו שארג את הבגד ע"כ והיינו שהרמב"ם סובר שבכיבוי לא אמרינן בו מתוך כמו שכתבו הפוסקים דאי אמרינן בו מתוך שוב אינו אסור אלא מדרבנן ולא שייך בזה לוקין והנה הא דשרינן להדליק את הנר ביו"ט בשביל הנאתו יש אומרים שהוא משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא אי נימא שהרמב"ם סובר ג"כ כסברא זו אז בודאי לשיטתו שסובר שבכיבוי לא אמרינן בו מתוך א"כ בודאי קשה עליו מהגמרא ביצה ד' ל"ד דמבואר דמותר להסיר הפחם מהנר ולכבות בשביל הדלקת הנר ולסברתו דלא אמרינן בזה מתוך היאך מותר לעשות כן ואפילו אי נימא שהרמב"ם סובר שהדלקת הנר הוא בכלל אוכל נפש ממש והלכך כיבוי לצורך הדלקה הוי נמי בכלל אוכל נפש ממש דמותר בלא מתוך. מ"מ קשה הא לשיטתו שפסק בפ"ד מהלכות יו"ט והובא דעתו בטור ובש"ע סימן תקי"ד שאפילו אם ראה ביתו שנשרף וכן קדירתו שנשרף ואם ימתין ולא יכבה אזי תישרף הבית והקדירה ולא יהי' לו מקום לישב וגם לא יהי' לו מה לאכול אפילו הכי אסור לכבותו וצריך לישב בחוץ ברעב ובחוסר כל ע"ש וכתבו המפרשים שהרמב"ם סובר שכיבוי לא הותר כלל אפילו בשביל אוכל נפש כמו שכתב בעצמו שם שכיבוי נר דמי לבנין בית ולאריגת בגד שלא הותר ביו"ט כלל ובשרא אגומרא יפרש נמי כמו שנכתוב לקמן עיין בזה בפר"ח סי' תצ"ה ובפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט שכתב שהרמב"ם אוסר כיבוי אפילו לצורך אוכל נפש אם לא בכבוי דלאחר יד וא"כ היאך מתיר הגמרא לכבות בשביל שיאיר יותר הנר וכי עדיף זאת משריפת קדירתו וביתו שצריך לנוד חוץ ברעב ואסור לכבות והלכך נראה שהרמב"ם סובר דהסרת פחמים אינו רק ספק מכבה דאילו לא יתכבה וכן מצאתי בספר ראש יוסף במסכת ביצה ד' ל"ב שכתב שם בקוצר וז"ל ולהרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט שכיבוי אפילו באוכל נפש אסור צ"ל דזה היינו הסרת הפחם לאו כיבוי מקרי ע"כ ע"ש ואנכי פרשתי לעצמי הכונה ע"ז שכתבו התוס' והרא"ש שבת ד' ק"נ במפיל גחלת לארץ אין זה מכבה ע"ש והיינו משום שאין ברור שמכבה ע"י זה והכא נמי סובר הרמב"ם שבמה שמפיל הפחם לארץ אינו ברור כ"כ שיכבה ע"י זאת ודמי זאת לדבר שאין מתכוין היכא דליכא פ"ר דשרי והשתא ניחא הכל כי הגדולים הללו המהרי"ל והט"ז והמ"א לא רצו לסמוך על הרא"ש בזה שמותר לכבות להדיא לצורך הדלקת הנר משום כיון שעיקר הוכחת הפוסקים הוא מהסרת הפחם דשרי וממילא כאן לשיטת הרמב"ם הא אין ראי' מהסוגיא הילכך לא סמכו ע"ז לחוד רק בצירוף עוד סברה להתיר:
ועכשיו נבוא לבאר דברי הט"ז כי התיר להמשיך הפתילה קצת מן השמן וכתב כי לא הוי כיבוי חדא כי אפילו לא היה מקרבו אל השמן לא היה מתכבה כשיגע למקום השמן וכונתו הוא ע"ד שיטת הרי"ף והרמב"ן בבשרא אגומרא שכל כיבוי שאינו עומד ונשאר כבה רק שאח"כ יבעיר ממילא זה לא חשיב כיבוי כיון שלא נעשה מלאכתו כאשר נאריך בזה בסמוך. אמנם ע"ז לחוד אינו רוצה ג"כ לסמוך דהא רש"י ושאר פוסקים סברי שגם זה חשוב כיבוי לכך צירף עוד הטעם וכתב שהרמב"ם אינו מפרש כן ואף שאנן לא קי"ל בזה כהרמב"ם וסוברין שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר כמבואר בסימן תק"ז מ"מ חושש ג"כ הט"ז אולי הדלקת הנר לא הוי כ"כ כמו אוכל נפש כמו שמסתפק הוא גופא בזה בסי' תק"ב ס"ק ג' וכפי מה שביאר שם הפ"מ כונתו ע"ש הילכך אינו מתיר אלא ע"י צירוף שני הטעמים ועתה נכון נמי דברי המג"א ס"ק כ' שכתב שאין להתיר הסרת הפחם אלא ע"י שינוי וכתב וז"ל והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן ביה מתוך וכו' ע"כ וכבר הקשינו שזה היפך דברי הרשב"א והרא"ש אמנם כונתו מבואר שגם לדידיה היה קשה קושיתו על הרמב"ם שאסר כיבוי אפילו בשביל אוכל נפש והאיך שרינן בגמרא לכבות הפחם וניחא לי' משום שהרמב"ם יפרש דמיירי ע"י שינוי וזה מדקדק בדבריו במה שכתב דהא בכיבוי לא אמרינן בו מתוך והיינו אם נימא שהדלקת הנר לצורך לא הותר אלא משום מתוך א"כ שוב אסור לכבות הנר בשביל הדלקה דהא בכיבוי לא אמרינן מתוך הילכך ע"כ דהא דשרינן בגמרא להסיר הפחם אף שמכבה היינו דוקא ע"י שינוי ואף שמשמע קצת מדברי המ"א שמפרש כן בדברי הרא"ש אמנם האמת אינו כן כי הרא"ש מתיר להדיא אפילו בלא שינוי כמו שמבואר מדבריו כן הוא ברור כונת הט"ז והמ"א ומה עמוק עמוק דבריהם הקדושים והשתא ניחא נמי דברי מהרי"ל שאוסר למשוך הפתילה מהשמן כדי לנקותו ולא קשה עליו מכיבוי של פחם משום שהוא יפרש נמי כמו שפירשנו לדעת הרמב"ם:
היוצא לנו מדברינו הללו שלא התירו המחברים לכבות בשביל הדלקה אלא באלו האופנים כמו הסרת פחם שאפשר שאין זה מכבה ממש ודמי לגחלת שמנער מהטבלא וגם דוקא ע"י שינוי וגם אינו מתכוין לכיבוי וגם עושה כן כדי להאיר תיכף סמוך לעשותו וגם למשוך הפתילה לא שרי אלא דוקא בהני האופנים שאינו מתכוין לכיבוי והוי דבר שאינו מתכוין וגם הוא דוקא באופן שבמעט זמן יבעיר מאיליו שזה לא הוי כיבוי לדעת הרבה גדולים ועושה כן בשביל להאיר תיכף כמו דאיתא בגמרא לעדוי חשוכא אבל אם חסר אחת מכל אלו אופנין אסור וא"כ תמה אקרא להתיר למשוך הפתילה לתוך הלאמפע"ן ע"י כלי העשוי לכך להקטין האור בשביל שיהי' לו למחר שהוא מכבה בידים מקצת הפתילה שזה הוי כיבוי ממש ומתכוין לכיבוי וכיבוי זה אינו מבעיר אח"כ ממילא רק ע"י מעשה אחריתא שממשיך הפתילה מהשמן וגם אינו עושה כן בכדי להרבות האורה תיכף זהו איסור גמור ולהרמב"ם שפסק בפ"ז מהלכות שגגות שמלאכה שאין צריכין לגופא חייבין עליה הכא נמי בר מלקות הוא ולדידן הוא איסור גמור וזה הוא ממש מכבה במקצת כדי לחוס עליו להדליקו לאחר זמן שנחשב כסותר על מנת לבנות במקומו שאסור כמו שנכתב זה בסמוך:
והנה מעלתו הביא בעובדא שלו שזה היה בהלאמפען של ביהכ"נ ורוצה לצרף זאת להיתר ולדעתי נהפוך הוא כי מנורות של ביה"כ אסור כיבוי אפילו אם הוא לצורך הדלקה ממש ואף בשעת מעשה גופא אף להרא"ש ואף שלא מצאתי זאת מבואר לדעתי מוכרת כן כי הרא"ש בביצה פ"ש הלכה י"ט הקשה דאמאי לא התירו לכבות הנר בשביל בעילת מצוה דהא בעילת מצוה מותר ע"י מתוך וא"כ נימא כמו שהתירו כיבוי לצורך אוכל נפש הכא נמי יתירו כיבוי מתוך שהותר לכבות בשביל גריפת התנור או שלא תישרף הקדירה הותרו נמי בשביל בעילת מצוה ותירץ וז"ל שכיבוי זה חשיב כמו מכשירי אוכל נפש ע"כ ומבואר כונתו שאף שהוא בעצמו התיר לכבות בשביל הדלקת הנר או בשביל אוכל נפש ולא אמרינן דהוי כמכשירין שאסורין אפילו באוכל נפש ממש מדרשה דהוא ולא מכשיריו היינו שהרא"ש הכריע לנפשו כי באמת כיבוי הנר כיון שהוא צריך לכבות לא הוי מכשירי אוכל נפש כמו שכתב הוא בעצמו בפ' המביא שכשם שהותר להדליק הנר כן מותר לכבות בשביל הדלקה רק שדעתו שבמקום שהותר הדלקה בלא מתוך כגון באוכל נפש ממש או אפילו בהדלקת הנר לצורכו אזי הותר הכיבוי ג"כ אבל במקום שלא הותרה המלאכה אלא משום מתוך בזה לא התירו הכיבוי ונתנו ע"ז דין מכשירי אוכל נפש ופשוט הוא שזה כונתו ומדוקדק בלשונו שכתב וז"ל שכיבוי זה חשיב כמו מכשירי אוכל נפש ומדויק בתיבת זה כי דוקא בבעילת מצוה שאינו נקרא אוכל נפש ממש נחנו לכיבוי דין של מכשירי אוכל נפש וברור הוא שזה כונתו וע"ש בקרבן נתנאל ס"ק נ"ו:
היוצא לנו מדברי הרא"ש שכל דבר שלא הותר אלא משום מתוך בזה אסור כיבוי ולקמן בפ' כ"ב כתב הרא"ש וז"ל מנורות של ביה"כ לא מיקרי נר של בטילה דלשם מצוה ולשמחת יו"ט מדליקין אותו ושרי ע"י מתוך כמו הוצאת קטן ולולב וס"ת ע"כ הרי להדיא דנירות של ביה"כ לא התיר הרא"ש אלא משום מתוך כיון דלאו לצורך אכילה נעשה וא"כ כיון שלא הותרו אלא משום מתוך ממילא אזי הכיבוי בהם רק כמכשירי אוכל נפש שאסור בזה כיבוי כמו בבעילת מצוה ומה מאוד מחוק לפי"ז דברי המהרי"ל שכתב שמש של ביה"כ אסור לתקן הנירות של ביהכ"נ ויש לומר שבכונה כתב בביה"כ שבזה אסור לתקן אפילו לצורך הדלקה ובזה ניחא הקושיא על המהרי"ל מהאי דהסרת הפחם דמבואר בגמרא דמותר שהקשיתי בסמוך וגם מתורץ קושית הא"ר שהקשה מהמהרי"ל הזה על דברי הט"ז ס"ק ד' ולפי מה שביארתי ניחא דמהרי"ל מירי בנירות של ביהכ"נ דוקא:
ובאמת קשה להתיר למשוך הפתילה לתוך הלאמפען של ביה"כ אפילו בעת הדלקה גופא דהא אין לנו מי שמתיר לכבות בשביל הדלקה אלא הרשב"א והרא"ש והא הרשב"א אוסר אפילו בהדלקת נירות של ביה"כ כיון שאינן אלא לכבוד בעלמא כמו שכתב המ"א בס"ק י"ג ולהרא"ש אסור בהם הכיבוי א"כ בודאי יש לפקפק ולאסור למשוך הפתילה אפילו בעת הדלקה וכ' התיר בביה"כ למשוך ולכבות להניח השמן על מחר וזה ודאי אסור דהא אפילו כיבוי בשביל אוכל נפש ממש לא התירו אלא בשביל אוכל נפש שצריך תיכף בשעה שמתקן האוכל ולא לכבות מעט זמן קודם תיקון האוכל כמו שכתב המ"א בסי' תק"ז ס"ק ח' ע"ש וא"כ כש"כ לכבות שלא בשביל אוכל נפש בשביל להאיר למחר זה ודאי אסור ומכש"כ לכבות בידים הלא אפילו אם צריך לכבות בשביל שלא ישרף קדירתו לדעת הפוסקים שהתירו כל כיבוי לצורך אוכל נפש ממש מ"מ לא התיר אלא דוקא לזרוק האש לחוץ אבל לא לכבות להדיא כמו שהובא במ"א בסי' תקי"ד ס"ק ג' והאיך נתיר לכבות להדיא למחר שלא בשביל אוכל נפש בודאי פשוט שאסור:
והנה כת"ר רוצה לדמות דין שלו להא דסי' תקי"א בבישרא אגומרא שדעת כמה פוסקים שאין זה חשוב כיבוי כיון דלסוף הוא מבעיר ומדמה מה ששם מבעיר ממילא למה שכאן ממשיך הפתילה לבסוף בידים לא כן ידידי כי לא קרב זה אל זה כלל וכדי לברר הדבר וגם קצת מחודש בזה נעתיק הפלוגתא של הראשונים בזה בביצה ד' כ"ב אמרינן דמותר לעשן פירות בעשן של בשמים ואף שמתחילה מכבה קצת כי כן הוא הדרך כשמפזרין אבקת הרוכל על האש מכבה קצת מ"מ מותר מידי דהוי בישרא אגומרא ומפרש האלפס וכן הרמב"ן והרא"ש שכונת הגמ' הוא שזה מותר אפילו שלא לצורך אוכל נפש ממש משום דכיון שתיכף מבעיר מה שמכבה לא הוי כיבוי ונראה ביאור הדבר ע"ד מה שאמרו במסכת שבת ד' ק"נ שאינו חייב בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בו מתקימת אבל אם אינו קים לא הוי מלאכת מחשבת וה"נ כיון שאין קיום לכיבוי זה לא נקרא כיבוי גם אפשר עוד לאמר שהטעם כמו שכתב התוס' בשבת ד' ל"א ד"ה וסותר שמכבה בעינן דומיא דמשכן של כיבוי צורפי זהב שהכיבוי יש לו קיום אבל לא מה שמבעיר תיכף אמנם שיטת רש"י ושאר פוסקים שאף כיבוי כזה הוי ג"כ כיבוי וכן הוא שיטת הש"ע כמו שמפרש המ"א בסי' תק"ז ס"ק ט' ע"ש היטב בהסוגיא נמצא לפי זה אדרבה הרי מכאן מבואר שבנידן דידן אסור דהא ידוע הוא שבמה שמפזרין הבשמים על הגחלים אינו מכבה כולו אלא רק קצתו כי כן הוא הדרך וגם אם היה מכבה כולו לא היה חוזר ומתלהב וכן הוא הלשון בהמאור בביצה שם וז"ל שהאבק של הבשמים בשעת זריקתו מכבה קצח ואפילו הכי דעת רש"י ושאר פוסקים שגם זה נקרא מכבה ולא הותרו אלא באוכל נפש דוקא משום שאי אפשר בלאו הכי כמו שגורס רש"י בשבת ד' קל"ד הכא לא אפשר וכו' ע"ש וגם הוא דבר שאין מתכוין ואפילו לשיטת האלפס שמחיר אפילו שלא לאוכל נפש ממש וחשוב שאין זה כיבוי היינו דוקא התם שאח"כ מבעיר טפי ממילא בלא מעשה ואין זה מלאכת מחשבת וגם מבעיר תיכף טפי כמו שכתבו הפוסקים ואין זה שייך כלל להלאמפען שאינו מבעיר אח"כ אלא ע"י מעשה וזה דמי ממש לסותר ע"מ לבנות במקומו דאיתא להדיא בשבת ד' ל"א בשיטת ר"י שם ולמכבה עץ כדי לחוס עליו להדליקו לאחר זמן כמו שכתב רש"י בביצה שם ופשוט הוא:
ובסברא זו תירצתי קושיא חמורה שהקשה בעל שער המלך בפ"א מהלכות יו"ט על הפוסקים דסברי דבכיבוי לא אמרינן מתוך היאך יפרשו הגמרא בכתובות ד' ז' דקאמר שם כיון שביו"ט מותר משום מתוך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ע"ש:
ומה קושיא הא מוגמר אי אפשר אלא ע"י כיבוי ובכיבוי הא לא אמרינן בו מתוך ע"ש והיא קושיא רבתא מאוד עוד הקשה הלח"מ פרק ד' מהלכות יו"ט על הסוגיא דביצה ד' כ"ב דאמרינן התם דמוגמר אסור משום מכבה ופריך הגמרא ונימא מר מפני שמבעיר והקשה הא אדרבה מכבה חמור ממבעיר לשיטת הרמב"ם דבמכבה לא אמרינן ביה מתוך ואיכא איסור דאורייתא משא"כ מבעיר אמרינן ביה מתוך, והוה רק איסור דרבנן ויש לישב שני הקושיות בחדא מחתא עפ"י דברי הגמרא בשבת ד' ל"א דאמרינן לר' יוסי ולר' שמעון דסברי דכל מכבה הוה מקלקל ומפרש רש"י דאף אם מכבה משום דכחס על הנר או על השמן או על הפתילה מ"מ נקרא בכלל סותר ומקלקל וכל המקלקלין פטורין רק בפתילה אם רוצה לחזור ולהדליקה ומכבה אותה חשוב סותר ע"מ לבנות במקומו ע"ש היטב והנה כ"ז לא נאמר אלא אם הוא חייב על הבערה אבל במקום שהוא פטור על הבערה אז פטור ג"כ על הכיבוי לסברא זו משום דאמאי תחייבו על הכיבוי הא מקלקל הוא והוה בכלל סותר ומפני מה אתה רוצה לחיבו שהוא רוצה לבנות הא בנין כזה הוא פטור וא"כ ניחא הכל משום דהסוגי' שם קאי אליבא דר' שמעון ור' יוסי דסברי דמבעיר מוגמר אסור ואמר ר' הונא ע"ז טעמא מאי מפני שמכבה ופריך לו רב נחמן ונימא מר מפני שהוא מבעיר ר"ל קודם שהודעתנו שמוגמר יש בו משום מבעיר אזי אינו חייב גם על מכבה משום דהוה מקלקל והי' לך לומר מתחלה האיסור של מעביר אמר לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר ותרוייהו הוה ביה רק אנא קמא נקט כמו שפירש רש"י שם משא"כ בכתובות שם קאי הסוגיא בדבר שאינו שוה לכל נפש דפטור על הבערה משום מתוך פריך שפיר אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מה אמרת לאסור משום כיבוי זה אינו דהשתא סובר דמכבה הוא באמת בכלל מקלקל ואינו אסור אלא אם עושה כדי להבעיר דהוי סותר ע"מ לבנות, אבל אם הבנין מותר אזי בסתירה אין בו איסור כיון שהוא מקלקל והכא נמי כיון שהבערה מותר משום מתוך אז הכיבוי נמי מותר כן י"ל מיהא כ"ז אליבא דר' שמעון ור' יוסי אבל לשיטת הרמב"ם שפוסק דמלאכה שאין צריכה לגופא חייב עליה אז חייב על כל מכבה ולדידן אסור מדרבנן כמו שכתבתי לעיל:
עוד הביא כת"ר דברי התוס' ביצה ד' כ"ב ד"ה המסתפק שסברת התוס' דבמה שמכחיש אורו של הנר אף שאינו מכבה ממש הוי בכלל מכבה והא דהמסתפק מהנר חייב משום מכבה הוא נמי מהאי טעמא דמכהה מאור של הנר והרא"ש כתב שחייב משום גרם כיבוי והאריך כת"ר בזה שהרא"ש חולק על סברת התוס' והנה מתחלה עלה על דעתי ג"כ שדברי התוס' במחלוקת שנויה כי התוס' שם בד"ה אין מכבין את הבקעת כתבו שאסור לכסות אח האור ביו"ט ע"ש ואנן קי"ל שמותר לכסות את האש בכלי או בעפר אם אינו מכבה ורציתי לומר שהתוס' אזלי לשיטתם כי ידוע הוא כשמכסים אח הגחלים בעפר או בכלי אז אפילו אם אינו מכבה הגחלים מ"מ מכחיש בזה אח האור שאינו מבהיק כ"כ הילכך התוס' לשיטתו אזל שקורין זאת מכבה ואסור משא"כ המהרי"ל ובעלי הש"ע חולקין על התוס' בזו וסברי דלא נקרא מכבה אלא מכבה ממש שמכבה גוף האש משא"כ בזה שהאש נשאר בהגחלים שלאחר שמסלקין את האפר חוזר ובוער כבתחילה רק שהאפר מחזיק את האש שלא יתפרד בהאויר ומכלה הגחלים מהר וזה יחזיק החום כידוע ולפיכך לדידן דלא סברי לן כהתוס' לכן פסק הרמ"א בסי' תק"ב שמותר לכסות האש אם אינו מכבהו אמנם הדרנא בי כי לדעתי נהפוך הוא שגם הרמ"א סובר כסברת התוס' שגם זאת נקרא מכבה בהקדם דברי הגמרא דאמרינן התם שמעיה דעולא זקף לה לשרגא ביו"ט ופריך לו רב יהודה מהא דהנותן שמן בנר כו' חייב משום מכבה וכתבו התוס' בהא דהמסתפק חייב היינו משום שמכחיש קצת מהנר והרא"ש כתב שהוא משום גרם כיבוי והתוס' כתבו דגרם כיבוי שרי ומפלוגתא זו יוצא עוד פלוגתא בין התוס' והרא"ש בנר של שעוה, הנקרא קנדיל"א כי התוס' לשיטתם כתבו שם שמהאי טעמא מותר לחתוך הנר של שעוה אף לאחר הדלקה ואף שגורם שיכבה הנר מהר מ"מ גרם כיבוי שרי אמנם הרא"ש לשיטתו שסובר שגרם כיבוי בגוף הנר אסור לפיכך כתב שבנר של שעוה אסור לחתוך אחר שדולק ע"ש בדבריהם והנה הרמ"א בסי' תקי"ד פסק כדעת התוס' שמותר לחתוך נר קנדיל"א לאחר שהודלק כדעת התוס' ביצה הנ"ל וכמו שכתב שם המ"א ס"ק ח' וכן הוא בביאור הגר"א א"כ ע"כ הרמ"א מפרש בהא דאמרינן המסתפק משמן שבנר חייב הוא לא משום גרם כיבוי כדעת הרא"ש דהא הוא סובר דגרם כיבוי מותר בכל ענין וא"כ הא דאמרינן דהמסתפק ממנו חייב הוא כסברת התוס' שמכחיש האורה של הנר ואינו מאיר כ"כ הרי להדיא שהרמ"א אוסר ג"כ מה שמכהה הנר ואינו מבהיק כ"כ וכן פסק ג"כ הגהות מימוני פ"ד מהלכות יו"ט וכן הוא היש"ש בפ"ש דביצה סי' כ"ח וכן פסק הב"ח בסי' רס"ה והפ"י בביצה ד' כ"ב כתב שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם וכתב שסובר שחייב חטאת בשביל מה שמכחיש את האור ע"ש נמצא שכל דעת הגדולים הללו כדעת התוס' ובאמת לא מצאתי מי שחולק על סברת התוס' ובגוף הדין גם הרא"ש מודה להתוס' ואינו חולק עליהם אלא בפירושא דטעמא בחיוב של המסתפק מהשמן ואין להקשות היאך התיר הרמ"א לכסות הגחלים באפר אף שכתב אם אינו מכבהו מ"מ הוא מכחיש אח הבהקת האור יש לומר שהתוס' לא כתבו כן אלא בנר הדולק כדי להאיר ויש בו שלהבת משא"כ הגחלים הנעשים לבשל בהם ואין בהם שלהבת האור להאיר אין בזה איסור משום מכהה האור וגם הוא בשביל אוכל נפש שקיל יותר נמצא לפי זה בממשיך הפתילה לתוך הלאמפע יש בזה חרי איסורי חדא שמכהה האור וגם במה שמכבה את הפתילה וזאת תורת העולה בדין הלאמפען בשעה שהוא מדליק אזי אפשר שמותר להמשיך הפתילה לתוך השפופרת כדי לצמצם האור ויש לסמוך בזה על דעת הרא"ש והרשב"א שכתבו שמותר לכבות בשביל הדלקת הנר אמנם להמשיך הפתילה לתוך הכלי כדי שיספיק לו הנר עד למחר זה איסור גמור ולדעת הרמב"ם אסור מן התורה כמו, שביארתי לעיל וכל זאת בהלאמפען שמדליקין בבית שהוא בשביל צרכי אכילה אבל באותן שמדליקן בביה"כ צריכין לצמצם בעת הדלקה שלא יצטרך לכבות הפתילה ויודע ך אני כי השמשים שלנו לא שמשי דמהרי"ל הם ושומעין להקל אבל לא להחמיר אבל הנלע"ד כתבתי: