אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן יט

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן יט

סימן יח

שאלה בחולה שאין בו סכנה שהרופאים ציוו עליו לשתות מי אורז שנקלה מקודם בתנור עד שנחרכו הרבה וממקום שנטלו האורז הוחזקו שם מעט גרגרים של תבואה מחמשת המינים ועתה בדקו בהקלוים ולא נמצא בהם מהגרגרים רק שיש ספק אולי מחמת שנקלה הרבה בתנור עד שנחרכו אי אפשר להכירם וגם השתמשו מהם קודם הפסח אי רשאין לשתות מהם בפסח:

תשובה הנה המ"א בסי' תס"ז ס"ק ג' הביא בשם מרדכי הארוך על חיטים שנתבקעו שנתערבו בין חיטים כשרים ואינן ניכרים שאם אכלו מהם מקצת קודם הפסח מותר לאכלם בפסח כמש"כ ביו"ד סי' ק"י באיסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש ונפל אחד מן התערובות לים אזי הותרו כולם לאכלן שנים שנים וכו' ע"ש וראיתי בספר מק"ח שם בס"ק ג' שהרבה להקשות בזה על המרדכי וכתב שכאן אין שייך כלל לומר שתלינן שמה שאכל קודם הפסח היה הכל מן האיסור משום דבשלמא התם בסי' ק"י דמיירי שלא נתערב רק חתיכה אחת של איסור או אפילו שנים בחתיכות של היתר אז שייך שפיר לומר דמה שנפל אפשר שהיא היתה של איסור דהא אפשר שיזדמן כן שלא נפל רק האיסור משא"כ כאן בחיטים חמוצים הרבה שנתערבו בין שאר חיטים אין זה סברא כלל לומר שכל החיטים החמוציים שבהכרי נתקבצו כולם למקום אחד ומהם דוקא אכל קודם הפסח הא זה הוא מהדברים שהחוש מכחיש זאת הביא ראי' לזה מפ"ש דמעשר שני דאמרינן במעות מעשר שנתערבו עם מעות חולין שאם בללן וחפנן בחפניו אמרינן שמה שנאבד מן המעות ההפסד הוא לפי חשבון ומפרש התוי"ט הטעם משום דכשהם בלולים אי אפשר לומר שיזדמן לו בחפניו דוקא כולו של מעשר שני ע"ש והכא נמי דכוותא ע"כ:

ולדעתי נראה כי דברי המרדכי ברורים הם ומתחלה נברר בראיות ברורות כדברי המרדכי והמ"א ואח"כ נתרץ הקושיא של המ"ח בירושלמי פרק ה' דתרומות ה' ד' איתא על המשנה סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין והגביה ונפלה למקום אחר שר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי דאמרינן דתרומה היא שעלתה וחכמים אומרים אינה מדמעת אלא לפי חשבון אמרינן עלה אמר ר' אלעזר והוא שנפלה למקום מדומע אחד סבר ר' אלעזר למימר חולין של מטה נעשה חרשין וכו' ע"ש ומפרש הפני משה דהא דקאמר והוא שנפל למקום אחד הא קמ"ל לאפוקי אם נתערב סאה תרומה ברוב חולין ואח"כ נפלה סאה מהתערובות לשני מקומות דאינו מדמעת כלל משום שאז בכל אחד מהמקומות תלינן דשמא מן החולין נפל לשם ולא מן התרומה שנתערבה ע"כ הרי להדיא מבואר שאף בדבר דק כמו תבואה וכיוצא בו שנתערבה תלינן ג"כ ואמרינן שנפרד כל ההיתר מן האיסור ונפל למקום אחר כמו שכתבו המרדכי והמ"א ואף דהתם לא קי"ל כהירושלמי בזה היינו מטעם אחר משום דכיון דהספק נעשה על שתי הקופות בפעם אחת קי"ל דכל כה"ג לא תלינן בשאני אומר כמו דאיתא ביו"ד סי' קי"א בשתי קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפל אחת לתוך זו ואחת לתוך השני שניהם אסורות משום כיון דצריכין אנו לקלקל אחת מהם שוב לא תלינן בשום אחד מהם כידוע אבל מ"מ זאת בודאי ילפינן מירושלמי זה שיש מציאות לומר שסאה תבואה של תרומה שנפלה לרוב חולין יזדמן פעמים שדרך נפילה למקום אחר יתפרד ממנה כל החולין דוקא חציה למקום זה וחציה למקום אחר אף שהוא בודאי דבר זר ורחוק אפילו הכי תלינן בזה ויותר מזה איתא בנמק"י בפ' הערל ד' פ"ב בנפל סאה מי פירות למקוה ואח"כ נפל סאה מן המקוה למקום אחר אמרינן ג"כ שאני אומר שהסאה שנפלה היה מן המי פירות דוקא שנפרדו מן המים ונפל למקום אחר ע"ש שהיה המעשה שעשרים פעמים עשו כן ששפכו סאה מי פירות למקוה ונטלו סאה מכל התערובות אפילו הכי תלינן הכל שבכל העשרים פעמים ששאב מן המקוה לא פגע ולא נגע בהמים רק נתקבצו כל המי פירות למקום אחד והם נכנסו לתוך הדלי אף שהוא בודאי דבר רחוק דהא הדרך הוא שעל ידי השפיכה והשאיבה יתערבו המי פירות אף שהם קוו וקיימו עם המים ואפילו הכי תלינן אלא ע"כ דבכל מקום שיש צד לתלות אף שהוא בדרך רחוקה מאד אפילו הכי תלינן והיינו משום דהא באמת אין לנו סברה רחוקה יותר מהא גופה דאיתא בש"ס בנתערבה חתיכה של איסור בהרבה חתיכות של היתר ונפל אחת מהם דאמרינן דהחתיכה של איסור נפלה אף שהדין והסברא להיפוך דהא קי"ל כל דפריש מרובא פריש והיה לן כאן ג"כ לומר דודאי החתיכה שנפרש ונאבד מן הרוב הוא ושל היתר נפל ואפילו הכי תלינן אלא ע"כ דהטעם הוא כמו שכתב הרשב"א שם מאחר דמן התורה כבר הותרו דהא נתבטל ברובא רק שהחכמים החמירו בזה הילכך תלינן בכל דבר שיכולין לתלות אף שהוא דבר רחוק מאד ויותר מזה קשה לי כי לכאורה הגאון בעל המק"ח הוא סותר דברי עצמו מכאן למה שכתב הוא בעצמו בחו"ד שלו בסי' ק"י ס"ק כ"ח במה דאמרינן החם שאם נתערב חתיכה של איסור לתוך של היתר ונפל אחת מהם שהותרו כולם דמ"מ צריכין לאכול הנשארים שנים שנים כדי שיהי' ג"כ בעת אכילתו חתיכה אחת שהיא ודאי של היתר וכתב ע"ז החו"ד שה"ה אם נתערבו הרבה חתיכות של איסור ונפלו לים או נאבדו אז צריך שיאכל מן ההיתר כ"כ בפעם אחת כפי מספר החתיכות שנפל ע"ש הרי להדיא שהוא סובר ג"כ שאפילו בהרבה תערובות תלינן ג"כ שכולם נתקבצו למקום אחד ונאבדו:

וכן יש להוכיח זאת מרבינו שמשון פ"ה דתרומות משנה ז' דאיתא התם סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין הגביה ונפלה עוד סאה תרומה והגביה ג"כ הרי זה מותרת עד שתרבה תרומה על החולין היינו עד שיפול יותר מחמישים סאה של תרומה אבל עד מחצה על מחצה שרי וכתב ע"ז הר"ש אף דביבמות ד' פ"ב בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו לתוך הקופות דתלינן דתרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך של חולין וקאמר ע"ז ר"ל דלא תלינן אלא עם הקופות שבהן נפלה יש בהם רוב כנגד מה שנפלה בהם ואף אם לא היה בהם רק תרומה דרבנן אפילו הכי בעינן רובא ור' יוחנן אומר דאם לא היה רק תרומה דרבנן אזי לא בעינן רובא לפי זה הכא נמי בשלמא לר"י שפיר אלא לר"ל שסובר שאף בדרבנן בעינן רובא אמאי שרי הכא אפילו עד מחצה הא כיון שנתערב חמישים סאה תרומה בתוך המאה סאה של חולין ובכל פעם שנפל התרומה לקח סאה מן החולין הרי לא נשאר רק חמישים סאה חולין וחמישים סאה תרומה ואמאי תלינן להקל אליבא דר"ל. ותירץ דהכא שאני משום שאף שלקחו חמישים סאה מהקופה של חולין מ"מ כיון דבכל פעם שנוטל מן הקופה מניח ג"כ סאה של תרומה הילכך אי אפשר דבכל סאה שהוא מגביה שלא יעלה עמו מן התרומה ג"כ הילכך גם כאן איכא רוב היתר ע"ש ולכאורה יש להבין כאן דהא מקשינן ביבמות שם על ר' יוחנן שסובר דברבנן לא בעינן רובא ממקוה שיש בה ארבעים סאה מכוונת ונתן סאה מים שאובים ונטל סאה כשר עד רובא מאי לאו דבעינן שישתייר בהמקוה רובא אף דמים שאובים אינו אלא מדרבנן אלמא דאף בדרבנן בעינן רובא ומשני לא דלא נשקול רובא ואיבעית אימא שאני בשתי קופות דאיכא למימר שאני אומר אבל במקוה כיון שהוא דבר הנבלל לא שייך כאן שאני אומר שבשעה שנוטל הסאה נוטל דוקא השאובים כיון שכולו מעורב הוא הילכך בעינן דוקא דאשתייר בהמקוה רובא ע"ש בגמרא והשתא לפי תירוץ השני שבגמרא דמיירי דוקא בנשאר רובא האיך כתב רבינו שמשון דאפילו ר"ל שבשתי קופות בעי רובא מ"מ בנתן סאה ונטל סאה מודה שכשר עד מחצה משום דמסתמא בכל סאה תבואה שהוא נוטל אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה ג"כ ואיכא רובא עד מחצה והא אפילו במקוה שהוא לח בלח ובודאי נתערב מ"מ כל דליכא הסברא של שאני אומר לא מכשרינן אלא אם נטל פחות ממחצה דוקא ולא סמכינן על הסברא שבכל סאה אי אפשר שלא יהי' שם ג"כ מן השאובים ונשאר רוב כשר והוא היפך דברי הר"ש אלא ע"כ צריכין אנו לומר לדעת הר"ש שסובר דבתרומה שאני דהא התם בדבר יבש דוקא מיירי כמו שהוכיחו התוס' בחולין ד' ק' ע"ש הלכך כיון שכבר כשנפל בהמאה חולין נתבטל ברוב שוב תלינן בכל מה דיכולין לתלות ואמרינן דהך סאה שהגביה היא היתה כולה של תרומה ולא נתערב בה מהחולין כלל כמו בכל דבר יבש דאמרינן שאני אומר דאיסורא הוא שנפל רק שכאן כיון שנטל הרבה פעמים מחמירים אולי כשנטל נתערב ג"כ מהחולין הילכך עד מחצה כיון שיש כאן רוב היתר כמו שכתב הר"ש אמרינן שאני אומר דהסאה שנטל היא היתה בכל פעם הכל של תרומה אם לא כשנפל רוב תרומה בזה לא רצו להקל כ"כ לסמוך על האי סברא דאיסורא הוא דנפל משא"כ במקוה שהיא דבר לח בלח אז אף דאיכא רבא כנגד המים הפסולים מ"מ מאחר שהגביה הסאה הראשונה התם בודאי אי אפשר כלל לומר דהמי פירות לחוד הוא שנטל דהא לח בלח הוא הילכך לא תלינן דאיסורא הוא דנפל משום הכי בעינן שישתייר רובא דוקא הרי להדיא מבואר מהר"ש שאפילו בתבואה ובהרבה תערובות כמו התם שנתערבו כמה פעמים אפילו הכי תלינן כל האיסור נפרד והוא שנפל ומה שכתב הר"ש שבכל סאה שהגביה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה אין זה סתירה לדברינו דהא לפי מה שכתבנו ע"כ עיקר ההיתר תלי דוקא במה דאמרינן שבכל פעם שהגביה תלינן שהוא הכל מן התרומה רק דכוונת הר"ש הוא דבאמת תלינן הכא והכא לקולא דמעיקרא תלינן שהתרומה הוא שהגביה אמנם כ"ז לא שייך אלא דוקא היכא דאיכא רובא דהיתירא הילכך עד מחצה דאיכא עדיין רובא דהיתרא תלינן דמה שהגביה היתה הכל של תרומה אך אח"כ כשנפל חמישים סאה תרומה וליכא רובא דהיתרא אזי אז אליבא דר"ל לא היינו תלינן שמה שנטל דתרומה הוא כיון דליכא רובא דהיתרא הילכך אזלינן שוב לקולא ואמרינן דבמה שנטל מעיקר היה ג"כ מעט מהחולין וממילא איכא כאן רובא דהיתרא והיינו הכל כמה שכתב הרשב"א הובא ביו"ד סי' ק"י דמאחר דמן התורה כבר הותרו שוב תלינן בכל מה דיכולין לחלות ואזלינן הכא והכא לקולא משא"כ בדבר לח אי אפשר כלל לתלות שהמים הפסולים נפרדו מן הכשרים והכי מדויק לשון הר"ש שם דלענין תרומה כתב וז"ל דאכל סאה שהגביה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה עכ"ל ולא הזכיר הלשון לפי חשבון ולענין מקוה כתב וז"ל דאכל סאה שמעלה אי אפשר שלא יעלה מן הפירות לפי חשבון עכ"ל הרי שכאן הזכיר לפי חשבון והיינו משום דבלח אזלינן לפי חשבון וזה ברור:

ומה שהביא החו"ד עוד ראי' מפרק שני דמעשר שני דאמרינן החם שאם בלל וחפן הוא לפי חשבון אלמא דאפילו בדבר יבש ממש מ"מ אם נתערבו הרבה חשבינן לפי חשבון ע"ש המעיין בירושלמי שם יראה כי אדרבא מוכח מכאן כדבריי המרדכי והמ"א כי ז"ל הירושלמי ר' יונה בשם ר' יחזקיה אין בילה אלא ביין ושמן לבד ר' יוחנן אמר עד כזיתים נבללין מתניתן פליגי על ר' יוחנן דתנן אם בלל וחפן לפי חשבון ומפרש הפני משה דהקושיא היא אפילו על ר' יוחנן אבל באמת על חזקיה בודאי קשה דהא הוא סבר אין בילה אלא בדבר לח ומטבע הא דבר יבש הוא ואמאי הוא לפי חשבון אלא אפילו על ר' יוחנן נמי קשה דקס"ד דמיירי במטבעות גסות יותר מכזיתים ומשני דעל ר"י לא קשיא דהא הוא מוקי לה דמיירי במטבע דקה שהיא רק כזית ע"ש הרי להדיא מוכח מן הירושלמי לפי' הפני משה דהא דאמרינן שאם בלל וחפן הוא לפי חשבון הוא דוקא אליבא דר' יוחנן דאית ליה בילה גם בדבר יבש והילכך לא שייך כלל לומר דמה שנטל היה מן המעשר דהא כבר נבללו משא"כ לחזקי' הא לית הילכתא כלל כהא מתניתן אלא אפילו אם בלל וחפן נמי ההפסד הוא לחולין ובאמת הוא פלוגתא דתנאי אי יש בילה בדבר יבש או לא עיי' ר"ה י"ג וא"כ כיון דאנן קי"ל כחזקי' דאין בילה רק בדבר לח ע"כ דלא קי"ל דאם בלל וחפן הוא לפי חשבון:

אמנם כל זאת הוא רק לפי פירש הפני משה בהירושלמי אמנם הרמב"ם בודאי אינו מפרש כן דאי לא תימא הכי יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי דהא הוא פסק בפ' ששי מהלכות מעשר שני כפשט של המשנה דמ"ש שאם בלל וחפן הוא לפי חשבון והוא עצמו פסק בפ' י"ג דתרומות הלכה ד' כחזקי' בירושלמי דאין בילה אלא דוקא בדבר לח והיינו כשמואל דאית לו כן בר"ה ד' י"ג וכן הראב"ד סובר ג"כ דאין בילה אלא ביין ושמן בלבד כמו שכתב להדיא בפ"א ממ"ש הלכה ח' ומ"מ משמע הכא שמודה בזה להרמב"ם דבהנבללים הוא לפי חשבון ע"ש הרי לכאורה מוכח מזה כדעת המק"ח:

איברא גם מדברי הרמב"ם והראב"ד אין ראי' ומתחלה צריכין אנו להבין דבפירש הרמב"ם על המשנה שם בפ"ש דמ"ש במה דאיתא התם זה הכלל הנבללים לפי חשבון שהרע"ב מפרש שם כפשוטה שהיו כבר נבללים והרמב"ם מפרש על הא דהנבללים שאם בללן דמשמע שבידים עירבן ולא שהיו מעורבים ממילא וע"ש בתוי"ט וגם גוף הירושלמי צריכין אנו להבין לדעתם דהא לכאורה מבואר התם שאם אין בילה בדבר יבש אזי גם הנבללים אינם לפי חשבון היפך פסק הרמב"ם והראב"ד הלכך נראה דהם מפרשים הירושלמי כמו שהבנתי מפירוש הקרבן העדה שיש חילוק בין בילה דמאליו ובין בילה הנעשה בכוונה בידים שאז אמרינן שיש בילה והשתא קושית הירושלמי אזלי דוקא לר' יוחנן לחוד כמו שמובן לשון הירושלמי שס והיינו משום דהוא סובר דעד כזית נבללים ממילא ואין צריכין דוקא בילה לערבן בידים ובמתניתן תני אם בלל וחפן הוא לפי חשבון דמשמע מזה דדוקא בעינן שיבלל בכוונה בידים אבל לחזקי' לא קשה כלל משום דמצינן למימר דמה דאמר שאין בילה אלא בדבר לח מיירי בבילה דממילא דוקא אבל היכא דמערב בידים גם הוא מודה שיש בילה אף בדבר יבש ולזה משני פתר לה עד כזיתים פי' דמיירי במטבעות גדולים יותר מזיתים הלכך אף לר' יוחנן בעינן שיבלל בידים דוקא ע"ש. וזה פירש מרווח יותר כי לפירש הפני משה הוא דחוק קצת דמקשה לר"י לחוד ובאמת לחזקי' כ"ש דקשה טפי והשתא שפיר פסק הרמב"ם במע"ש שצריכין שיערב בידים משום דכיון שהוא סובר דאין בילה אלא בדבר לח כחזקי' ע"כ מוכרח מזה דבעינן דוקא בלל וחפן בידים וגם הראב"ד יפרש כן זה הנראה לי לדעתם והשתא מתורץ נמי קושיית המק"ח מהא דהנבללין לפי חשבון רק שצריכין אנו להבין מקודם דהאיך אפשר לומר דהרמב"ם והראב"ד סוברים דהיכא דמערב בידים אזי אמרינן דיש בילה אפילו בדבר יבש הא להדיא מוכח מדבריהם איפכא והוא בפ"א מהלכות מ"ש לענין פול המצרי שהשרישו מקצתן לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה שהדין הוא שאין מעשרין מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת וכיצד הוא עושה צובר גרנו בתוכו ומעשר מזה על זה ופליגי בגמרא ר"ה שם בטעם הדבר חד אמר משום שיש בילה אף בדבר יבש והילכך אמרינן שבודאי נתערב היטב ומפריש מכל אחד על פירות שנה שלו וחד אמר שהטעם הוא משום דבפול המצרי אזלינן אחר גמר הפרי ולא אזלינן כאן אחר השרשה כלל הילכך כיון שנגמרו בשנה אחת משום הכי מעשרין מזה על זה ע"ש בגמרא והנה הרמב"ם כתב בפול המצרי ג"כ שצובר גרנו בתוכו רק שמסיים הטעם משום דאזלינן אחר גמר הפרי ע"ש והא צובר גורנו הא הוא עושה הבלילה והחפינה בידים כמו שכתב רש"י להדיא בר"ה ד' י"ג שהוא בלילה יפה וא"כ למה מסיים הטעם משום דאזלינן אחר גמר הפרי היה לו לסיים משום שיש בילה אלא ע"כ מוכח מדבריו שאף בבלילה הנעשה בידים מ"מ כל שהוא דבר יבש לא אמרינן בזה שיש בילה וא"כ לכאורה הוא היפוך ממה שכתבנו בשיטת הרמב"ם הילכך נראה שזה ברור הוא שהרמב"ם מחלק בין בילה הנעשה בידים ובין הנעשה ממילא כמו שהוכחנו לעיל מפירש הרמב"ם גופה רק שסובר דמ"מ כ"ז לא מהני רק במעשר דרבנן אבל לא במעשר דאורייתא וכמו שחילק המל"מ פ' י"ד מהלכות מעשר שאף למאן דאית ליה שביבש אין בילה מ"מ בדבר דרבנן יש בילה ומוכיח זאת מהא דתנן בפ"ה דמסכת דמאי משנה ה' העני שנתנו לו פלחי דבילה מעשר מכל אחד ובתמרים ובגרוגרות גולל ונוטל אלמא שיש בילה בדבר יבש והיינו משום דבדמאי שהוא דרבנן סמכינן על בילה וסובר הרמב"ם דלאו דוקא דמאי אלא ה"ה בכל מידי דרבנן מהני בילה אף ביבש והשתא ניחא הכל משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו שהוא סובר בפ"ש דתרומות דבכל מיני זרעים וקטניות חייבים בתרומה ובמעשר מן התורה והוא מן הירושלמי פ"ק דמעשרות דילפינן זאת מקרא ולא נתמעט רק מעשר ירק לחוד שהוא רק מדרבנן לכך בפ"ק דמעשר שני דהתם לענין אורז ודוחן מיירי שהוא מן התורה משום הכי לא מהני התם בילה ולא התיר הרמב"ם אלא משום הסברא דהכל הולך אחר גמר הפרי משום דכיון דמעשר הוא מן התורה לא מהני בהו אפילו בילה בידים ומה שהקשה המל"מ מפ"ש דתרומות בזיתי ניקף שהם פטורים ממעשר שנתערבו בזיתי מסיק שחייבים הם במעשר דהדין הוא שאם אין לו פירות ממקום אחר מפריש עליהם תרומה ומעשר מיניה וביה ע"ש והא התם בתרומה דאורייתא מיירי ע"ש אלמא דאף בדאורייתא נמי אמרינן שיש בילה נראה דלא קשה מידי לפי מה שראיתי במה"מ פ"ח דתרומות דטבל שנתערב לא מהני בהו ביטל מאחר שאפשר לתקן להפריש עליה ממקום אחר ודמי זה להיכא דאפשר לברור האיסור ולתקנו שאז אינו בטל מן התורה ועיי' בר"ן פ"ק דסוכה ודמי נמי למה שכתבו הראשונים בתערובות חמץ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס דאף דמדאורייתא ברובא בטל ומותר באכילה אפ"ה עובר עליו משום בל יראה דהא מ"מ רואה הוא החמץ וה"נ אעפ"י שנתבטל איסור הטבל מ"מ המצוה שבו לא נתבטל וחייב מדאורייתא להפריש ע"ש וא"כ ניחא דהא לשון הרמב"ם בפ"ש דתרומות הוא כן נתערב דבר שחייב במעשר בדבר שפטור ע"ש וזה הלשון מוכח דמיירי שהחולין היא הרוב כידוע משום הכי אם יש לו פרנסה ממקום אחר הרי ע"י ההפרשה ממקום אחר אנו יכולין להפריד את האיסור הלכך נעשה הכל דאורייתא משא"כ היכא דלית ליה פרנסה ממקום אחר ואי אפשר לתקן ולברור התרומה ממילא נתבטל הטבל מדאורייתא ונעשה דרבנן ובדרבנן הא מהני בילה אף ביבש הילכך מפריש מיני' וביה משא"כ בהא דפ"א ממ"ש בפול המצרי דמהני לצבור גורנו אפילו היכא דאית ליה פרנסה ממקום אחר דהא הגמרא התם לא חילקו בזה ומשמע דמיירי בכל גוונא וכן אפילו היכא דנתערב מחצה על מחצה שאז הוא מן התורה כדמוכח בגמרא התם דמיירי בכל אופן ובכל כה"ג כיון שהוא מן התורה הא לא סמכינן על הסברא של בילה לכן כתב הרמב"ם שפיר דהא דמהני הכא בילה הוא רק משום דאזלינן אחר גמר הפרי דהא בילה לא מהני כאן והשתא ניחא נמי המשנה דמ"ש בהא דהנבללים לפי חשבון משום דהתם נמי אין בו חשש דאורייתא כמש"כ הנה"מ בסי' רצ"ב משום ממנ"פ דאי מיירי שהחולין הוא הרוב הרי אז בטל המעשר ברובא ואף אי נימא דמיירי דהמעשר הוא הרוב או אפילו מחצה על מחצה מ"מ כיון דבלאו הכי צריכין לחלל ולומר אם זאת הוא המעשר הרי טוב ואם לאו הרי המעות הללו מחוללים על אלו כמו שכתב הרמב"ם שם והרע"ב בפ"ש שם א"כ כיון שאין כאן שום חשש תקלה של איסור דהא ממנ"פ לא יאכלו בכאן איסור כיון שכבר נתחלל ואין כאן רק חשש הפסד ממון של מעשר שני אבל תשש של חילל קדושת מ"ש אין כאן וכיון שכן סמכינן אנן על בילה:

וראיתי במה"מ שם שדעתו הוא שהרמב"ם סובר שאף באיסור דאורייתא נמי יש בילה מן התורה ואפילו בדבר יבש רק החכמים אחרי שראו שעפ"י הטבע אין כ"כ בילה בדבר יבש אמרו שאין לסמוך על הבילה אלא בדבר לח דוקא שנבלל יפה אבל לא בדבר יבש ע"ש ולדעתי דבר זה אין לו פירוש כלל הלא וכי מקרא ילפינן זאת שיש בילה בדבר יבש הא אין לזה שום רמז במקרא שנאמר שהוא גזירת הכתוב להתיר רק החכמים החמירו ואסרו הא העיקר הטעם דאמרינן שמן התורה יש בילה בדבר יבש הוא ע"כ משום שראו שהדרך הוא שגם דבר יבש הטבע הוא להתבלל וא"כ למה חזרו אח"כ ויחמירו בדבר שאין בו טעם הילכך מה שכתבתי בביאור דברי הירושלמי ובפירוש דברי הרמב"ם והראב"ד לדעתי הוא העיקר:

אמנם כ"ז שכתבנו הוא רק אליבא דשאר תנאי ואמוראי בירושלמי דמ"ש שם אבל ר' יוחנן בירושלמי שם בודאי סובר דגם בדבר יבש יש בילה אפילו מדאורייתא כל שהדבר הנבלל לא יהי' גדול יותר מזית כדמוכח שם ובהכי ניחא לי מה דאיתא בח"מ סי' קע"ו סי' ז' בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והרויחו דקי"ל שהריוח הוא לאמצע והוא מן הש"ס וכתב על זה הרמ"ה והובא בש"ע שם בשם יש מי שאומר שאם נגנבו מהמעות אזי חולקים הם לפי ערך המעות והקשה שם הש"ך דלמה כתב הש"ע בלשון יש מי שאומר הלא תוספתא ערוכה היא ע"ש שנשאר בקושיא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דזאת התוספתא איתא ג"כ בירושלמי פ"ד דב"ק הלכה א' ומקשה שם הירושלמי מהא דתניא בתוספתא אחריתא בבית ועליה של שנים שנפלה שחולקים בעצים ובאבנים ואיתא התם שאף אם לאחד יש יותר אבנים מהשני ונגנבו או נאבדו ההפסד הוא לאמצע ולא אמרינן שיהי' לפי ערך ותירץ הירושלמי שיש חילוק בין מטבע דדקים הם ונבללים היטב הילכך אם נגנבו ההפסד הוא לפי חשבון משא"כ אבנים גסים הם ואינם נבללים משום הכי ההפסד הוא לאמצע דהוי להו ספק השקול אם הוא של זה או של זה הילכך חולקין ע"ש והשתא מתורץ קושית הש"ך משום שהי' קשה לו להרמ"ה דהא אנן קי"ל דבדבר יבש אין בו בילה לפי זה הא מעות ע"כ ג"כ אין נבללין ואמאי במעות ההפסד הוא לפי ערך וניחא ליה בזה כי ידוע הוא דסתמא דהירושלמי היא נשנת אליבא דר' יוחנן כידוע ור"י הא סובר באמת דבדבר יבש עד כזיתים הם נבללים הילכך אליבי' אתי שפיר חילוק של הירושלמי משא"כ לדידן הא אכתי נשאר קושיית הירושלמי במקומה מ"ש זאת מאבנים הילכך הוי אמינא דלדידן אין לסמוך על תוספתא זו קמ"ל הרמ"ה דאפילו הכי הילכתא כתוספתא זו אלא שיש חילוק אחר בזה והוא עפ"י מה שכתב התה"ד בסי' שי"ד והובא ברמ"א בח"מ סי' רצ"ב שיש חילוק בין דבר שמקפידים עליו שלא יתחלף באחרינא ובין דבר שאין מקפידין עליהם דבדבר שאין בי' קפידא לא שייך בזה כל דפריש מרובא פריש או כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"ש נמצא לפי זה שפיר מתורץ קושיית הירושלמי דהתוספתא דמבואר שם שההפסד הוא לפי ערך מיירי באבנים או בכל דבר שיש בי' קפידא להחליף באחרת והתוספתא אחריתא מיירי בדבר שאין בי' קפידא משום הכי ההפסד הוא לאמצע וכיון שאין חילוק זה מבואר בירושלמי לכך כתב הרמ"ה והטור בלשון מסתברא וכן הש"ע בלשון יש מי שאומר כיון שאין דבר זה מפורש להדיא:

ובזה מתורץ נמי דברי הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב בשנים שהפקידו אצל אחד ונגנבו שמחלק שם הרמ"א בין חפצים שמקפידים עליהם שלא יתחלפו ובין אין מקפידין עליהם שאז ההפסד הוא לפי ערך והקשה הנה"מ שם דלפי זה היה לו להירושלמי בב"ק שם לחלק בפשיטת בחילק זה כמו שכתבתי בסמוך ולמה לו להירושלמי לחלק בין אבנים גסים לדברים דקים ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהירושלמי הוא אליבא דר' יוחנן דאית לי' בעלמא בילה בדבר יבש בדקים אבל לא בגסים והילכך לדידיה הא אין תירוץ מספיק יותר מזה כיון שהוא בעצמו אית לי' חילוק זה בדוכתא אחריתא משא"כ לדידן דלית לן הא דר' יוחנן מוכרחין אנו לבוא לחילוק של הרמ"א ופשוט הוא:

והשתא דאתינן להכי שוב אין כאן קושיא מה שהקשה המק"ח ממ"ש דאמרינן התם דהנלקטים הם לפי חשבון דלא מבעי לפירש הפני משה שהבאתי לעיל הלא אדרבא מוכח מהירושלמי גופא דדוקא למאן דס"ל שיש בילה בדבר יבש אז דוקא אמרינן דהנלקטים הם לפי חשבון משא"כ לדידן הא ליתא למתניתן כלל כי הוא פלוגתא דתנאי כמו שכתבתי לעיל אלא אפילו לדעת הרמב"ם שהוא פוסק כהא מתניתן נמי ניחא דהא לפי מה שביארנו דעת הרמב"ם הוא דבמידי שהוא מן התורה לא אמרינן שיש בילה בדבר יבש אלמא האי סברא דבילה הוא רק ספק ופעמים אינן נבללין ולא סמכינן ע"ז רק במעשר דרבנן או במעות מ"ש שאין בזה שום נפק"מ לענין איסור והיתר כמו שכתבנו בסמוך:

אבל במה שהוא מן התורה אמרינן דהדרך הוא שאין דבר יבש נבלל והילכך שפיר פסק המרדכי שאם נאכל מהחיטין קודם פסת שתלינן דמה שאכל היה מן המחומצין משום דכיון דמן התורה אין בילה וא"כ הא אפשר האי מציאות דאיתרמי שיפול ממין אחד ולא יפול מן השני כלל וכיון שכן אף שהוא דבר רחוק מ"מ כיון שהוא דרבנן וגם אפשר שיזדמן כן תלינן ולא עדיף זאת מחתיכה אחת של איסור שנתערבה ברוב היתר ונפל אחת מהם שאף שעל פי סברא דאורייתא היה לן לומר שההיתר נפל משום כל דפריש מרובא הוא אפילו הכי אמרינן שהוא מן האיסור היפך הסברא דאורייתא אלמא דתלינן לקולא בכל מה דאפשר והיינו ע"כ הסברא הוא דכיון דמדאורייתא ברובא בטל אזי בעלילה כל דהו מוקמינן על דינא דאורייתא הכא נמי לענין בילה בדבר יבש מוקמינן אדינא דאורייתא שאין בילה ותלינן כמו בעלמא ואף דבשאר דוכתא אמרינן שיש בילה היינו דוקא היכא שאנו באין להקל במידי דרבנן כמו הא דמ"ש או בשאר דברים אבל לא שיהי' מזה איזה חומרא זאת לא מצינו נמצא שאין מזה שום סתירה לדברי המרדכי ונראה לי עוד שגם הראב"ד יפרש הירושלמי כמו שפירש בה הרמב"ם ואף שבפ"ק דמעשר חולק על הרמב"ם וסובר שגם מעשר אילנות נמי הוא רק מדרבנן ואינו חייב מן התורה במעשר רק תירוש ויצהר לחוד ולפי זה הא קשה באמת אמאי לא מהני בילה בפול המצרי דהא מוכח מדבריו שגם הוא לא התיר לצבור גורנו לתוכו אלא משום דהוי גמר פרי יש לומר דלא דמי שאף שמעשר אילנות הוא רק מדרבנן מ"מ מעשר קטניות הוא בודאי מן התורה כדאיתא להדיא בפ"ק דמעשרות בירושלמי שם משום הכי פסק שפיר דבפול המצרי שהוא מין קטניות לא מהני בהו בילה כנלע"ד בזה:

עוד הקשה המק"ח על המרדכי והמ"א מתרומות פ"ה משנה ז' דאמרינן התם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תולין והגביה ונפלה למקום אחר מדמעת לפי חשבון ולדבריהם הא קשה לשיטת ר"ת בביצה ד' ג' בדבר חשוב שנתערב ברוב היתר ונפל מהתערובות למקום אחר שסובר ר"ת שמותר לאכול התערובות השניה מעט מעט משום ס"ס שמא מה שנפל להתערובות השניה היתה הכל מההיתר ואף אי תימא שהאיסור נפל שם שמא מה שהוא אוכל הוא רק היתר ע"ש לפי זה הכא נמי אמאי מדמעת לפי חשבון הא גם כאן איכא ס"ס זה שמא מה שנפלה מן הקופה לשניה הוא הכל חולין ואף אי תרומה נפלה שמא מה שהוא אוכל עכשיו הוא חולין ואמאי אסרינן התם אף לאכול מעט מעט או אפילו לשני בני אדם הוי איכא ס"ס אלא ע"כ בדברים דקים והרבה כמו בתערובות תבואה לא אמרינן כלל שהאיסור נפרד מן ההיתר וחשבינן עדיין הכל כאלו הוא מעורב הילכך ליכא כאן ס"ס עכ"ד:

ולדעתי לא קשה מידי משום דלענין זה באמת חלוק תרומה משאר איסורין תדע דהא איתא בירושלמי פ"ד דתרומות הלכה ז' אמר ר' זעירא בשם ר' פדיה תרומה ודאי אוסרת עד מאה וספיקא אוסרת עד חמישים ומפרש הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות תרומות שמיירי כגון בתאנה של תרומה שנפלה לתאנים של חולין ואח"כ נפל תאנה אחת לים או שנאבדה התאנים הנשארים דין ספק תרומה להן משום שיש כאן ספק אם היא שנאבדה מן החולין ולזה קורא הירושלמי זאת ספק תרומה והדין הוא שאם ישנו כאן חמישים תאני של חולין אז שרי לאוכלן ואם לאו הרי אלו אסורים ע"ש ויש להבין הא אנן קי"ל דאף בדבר חשוב כל שנתערב בהיתר באופן שיש בההיתר אפילו רק מעט יותר מן האיסור ונפל מן התערובות למקום אחר ונאבד אזי מותרין לאכול הנשארים מעט מעט או בשני בני אדם אפילו בפעם אחת משום ס"ס כדאיתא בזבחים ד' ע"ד וביו"ד בסי' ק"י ואמאי בעינן הכא דוקא חמשים ובפחות מחמשים אסור אף לשני בני אדם או לאכלן שנים שנים אף דאיכא כאן ס"ס אלא ע"כ דבתרומה דאיסור מיתה החמירו בזה ולא סמכו על ס"ס כי האי וממילא לא קשה נמי על שיטת ר"ת שסובר דהיכא דנפל מן התערובות למקום אחר מותר לאכול התערובות השני שנים שנים משום ס"ס ואמאי אמרינן לענין תרומה שאם נפל מן התערובות אוסרת לפי חשבון ולא מהני לאכול שנים שנים זה אינו דתרומה שאני דהא חזינן דאף לענין הנשארים שההיתר שלהן מבואר בש"ס בשאר איסורין משום ס"ס ומכל מקום בתרומה לא הקילו מכש"כ הס"ס שחידש ר"ת בודאי דבתרומה לא סמכינן ע"ז והיינו משום דבתרומה אם היא תרומה ודאי בעינן שיהי' בההיתר מאה ואם נפל סאה אחת מהם שאז נעשה תרומה ספק בעינן מחצה מזה שהוא חמישים ובלאו הכי לא שרינן אף דאיכא ס"ס ע"י תערובות וברור הוא לדעתי:

ואין להקשות בזה על פירש הרמב"ם בהירושלמי דבאמת טעמא מאי שבאלו התאנים הנשארים אמרינן כל שיש בהם חמישים תאנים שרי והיינו משום דכיון שנאבד אחת מהם ולא ידעינן אנן אי תרומה היא שנאבדה או תולין דינן כספק תרומה ודי בחמישים ומ"ש מהני תאנים הנפרדים מהתערובות ונפלו למקום אחר דמשערינן בהו לפי המדומע כדאיתא במשנה שהבאתי בסמוך בסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה והגביה ונפלה למקום אחר דאמרינן דמדמע לפי חשבון ואמאי לא אמרינן ג"כ דהאי סאה שהגביה הרי הוא ג"כ בכלל ספק תרומה דהא לא ידעינן אנן אי תרומה היא שעלתה או מהחולין היא והיה לנו לומר ג"כ דדי בחמשים כנגדה כמו בספק תרומה של הנשארים אבל באמת לא קשה מידי כי בכל אופני תערובות כשאנו משערין לפי המדומע אזי ממילא החשבון מכוון ממנ"פ דאי מיירי המשנה שנתערב בענין שהתרומה שנפלה היה רוב כנגד החולין ואח"כ נפל מן המדומע למקום אחר אז בודאי בעינן לשער כפי המדומע ואדרבא הא זה לא נקרא כלל ספק תרומה משום דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא הוא דפריש משום הכי צריכין לשער כפי המדומע ואף אם נתערב מחצה חולין ומחצה תרומה הא זה הוא ממש הדין של הירושלמי דספיקא בטלה בחמשים כדומה שנפל עשרה סאין של תרומה לחוך עשרה סאין של חולין והגביה סאה אחת ונפלה למקום אחר אזי כשאנו משערין לפי המדומע הא איכא כאן חצי סאה תרומה וחצי סאה חולין וכשאתה מצריך כנגדה מאה חצי סאין אז ממילא הסאה שהגביה מן התערובות שהוא ספק תרומה בטילה היא בחמישים סאין ואם נפל סאה מן התערובות ונאבדה שאז הנשארין דינן נמי כספק תרומה וצריכין שיהי' בהם ג"כ חמשים סאין כנגד התערובות נמצא ממילא דא ודא אחת היא לפי זה בהני שני אופני תערובות בודאי לא קשה מידי ואף אי נתערב מעט תרומה בהרבה חולין אז בודאי לא קשה דאמאי לא די בחמישים כנגד הסאה שנפלה לתערובות השני משום דהא אדרבא הוא דכשנצטרך חמשים כנגדה אזי יהי' חומרא יותר מכפי השיעור של חשבון המדומע כמובן ומה שבאמת הקילו כאן ולא נתנו ג"כ להסאה שהגביה דין של ספק תרומה שיצטרך כנגדה חמישים סאין היינו כמו שחילק הר"ן בפ"ק דביצה דהתערובות הראשון הוחזק בה האיסור בתחילה כשנפל בה התרומה משא"כ התערובות השניה הא לא הוחזקה באיסור משום דאפשר לומר שהסאה שהגביה היה הכל חולין ולדעתי ברור הוא בדעת הרמב"ם ונראה שאף שהראב"ד שחולק שם בפ' י"ד דתרומות על הרמב"ם ומפרש הירושלמי דלא כפירש זה מ"מ לא קשה ג"כ קושית המק"ח מהא דהמדומע מדמע לפי חשבון משום דהא שיטת הראב"ד הוא דלא כר"ת בזה ואף בשאר איסורין נמי הדין כן שאם נפל איסור לרוב היתר ואח"כ נפלה חתיכה אחת מהתערובות לקדירה שניה אוסרת ובעינן דוקא שלשה תערובות כמבואר מדבריו בפ"ז מהלכות ע"ז הילכך לדידיה בלאו הכי ניחא היוצא לנו מזה שאין לקושית המק"ח מקום בזה הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הראב"ד:

הילכך בנידן דידן כיון שכבר אכלו הרבה מהם קודם הפסח תלינן דמה שאכלו של איסור אכלו ועוד מצורף לזה שכבר חרכו אותן קודם זמנן עד שאינן ראוין לאכילת אדם ואף שבחמץ הא בעינן דוקא עד שאינו ראוי לכלב כדאיתא בפסחים ד' מ"ה מ"מ הא כבר הקשה הר"ן שם וז"ל וכי תימא מ"ש הא מנבילה שאינו ראוי' לגר לאו נבילה היא ונטל"פ הא שרי אפילו בפסח גופא י"ל דהכא בחמץ שאני שראוי לחמץ בה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא דהא שאור נמי לא חזי לאכילה ואפ"ה כיון שראוי לחמץ בה עיסות אחרות עוברין עליה ע"ש נמצא מבואר הוא בר"ן דחמץ שוה בזה לשאר איסורין דכל שאינו ראוי למאכל אדם פקע איסורא מיניה ומה דהחמירו כאן הוא משום כיון שראוי לחמץ בה עיסה אחרת נקרא עדיין שם אוכל עליו ממילא בנידן דידן כיון שאין ראוי' לחמץ בה עיסות אחרות וגם אינו ראוי' למאכל אדם בודאי אין עוברין עליהן ואף להרא"ש בפ' כ"ש שאוסר חמץ שחרכו לאכילה התם כמו שכתבו המפרשים הטעם דמאחר שכעת הוא רוצה לאוכלה אמרינן דאחשיבה ומחשבתו משוי' לי לאוכל ואף דבמסכת שבועות אמרינן בשבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור היינו משום דאכילה בודאי לא הוה רק מאחר שהוא רוצה בזה לא עדיף מהנאה ולא נאסר לו אלא רק משום הנאה ע"ש נמצא בנידן דידן כיון דלא עירבו בידים רק ממילא נתערב הילכך אף להרא"ש נמי שרי דהא לא אחשיבה וגם אין לו הנאה מגוף החמץ כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה