אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן יח

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן יח

סימן יז

שאלה על מה סומכין כעת בכמה בתי רחים של מים שהם טוחנין קימחא דפיסחא על הכיס של רחים שטוחנין בו כל השנה תבואה לתוכה וזה הוא היפוך הדין המבואר בש"ע והם אומרים כי הכיס שנתחדש כעת שהוא של משי ודק מאד יכולין לנקות אותו היטב בהמסרק המתוקן לכך לא כן כיס הרחים המובא ברמ"א שהיו עב ואי אפשר לנקותו בשום אופן משום הכי הצריך הרמ"א לקנות חדשה דוקא אם יש לסמוך על דבריהם בשעה הדחק או לא ע"כ תוכן השאלה:

תשובה אף דמבואר בכלבו הובא בב"י ס' תנ"א ובש"ג פ' כל שעה דבנפה צריכין הגעלה בחמין דוקא מ"מ נראה דאף הם מודים דבכוס של רחים הגעלה לא מעלה ולא מוריד וכל היכא דאי אפשר לקנות חדשה אז אפילו לכתחילה סגי ברחיצה היטיב לחוד ולא בעינן בה הגעלה כלל והוא משום דיש להכין מה שייך הגעלה כאן כלל הלא עיקר הגעלה אין פעולתה אלא בשעה מועטת דוקא כי אם נשתהה הרבה אז גרע יותר כי היא חוזרת ובולעת מה שפלטה כדאיתא בפוסקים. וגם פעולתה היא לפלוט מה שבתוך ובפנמיות הכלי וכ"ז לא שייכי אלא דוקא בכלי שנשתמשה בה בחמין והיא נקי מלכלוך רק שיש בלוע בתוכה משא"כ בנפה או בכוס של רחים שתשמישן הוא רק בצונן ולא נבלע כלל בפנמיות רק הכל נסרך ונדבק למעלה הלא בזה אין הגעלה שהיא דוקא כזמן מועט אין פועלת בה מאומה ואדרבא יותר טוב בה רחיצה ושפשוף זמן רב בצונן כדי להסיר הנדבק בה למעלה ולדבר זה צריכין דוקא מים צוננין כידוע והגעלה בזה אינו מעלה ואינו מוריד וזה הוא ממש כוונת הכלבו שכתב וז"ל הנפה צריך לדקדק בה מאוד וכו' וישפשפו אותם במים יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהם בחמין ע"כ וכוונתו מבוארת כמו שכתבתי ומהאי טעמא באמת לא הזכירה הגמרא כאן כלל התקנה של הגעלה וכן יש להוכיח סברא זו מגמרא דע"ז ד' ע"ה שם לענין עקלין ודפין ולולבין של גת של יין נסך דר' יוסי סובר דמגעילן ברותתין או חולטן במי זיתים ורשב"ג סובר התם דמניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין י"ב שעות ע"ש ויש כמה ראשונים שסוברין דאין הלכה כר' יוסי בזה ולא מהני הגעלה בהו רק דוקא מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין הובא זאת בב"י ביו"ד ס' קל"א ויש להבין מה טעמא דידהו בזה הא קי"ל בעלמא דהגעלת חמין מועלת יותר מצונן וכן התעוררו הפוסקים בזה אבל לדברינו ניחא משום דהתם כיון שלא נשתמשו בהם רק צונן ולא נבלע בתוך הכלי רק נסרך על גב הכלי בזה רחיצה ושפשוף עדיף מהגעלה הילכך מניחה תחת הצינור שמימיו מרדפין כי בי"ב שעות שהוא זמן רב מדיח מה שלמעלה ובתוך הכלי הא לא נבלע כלל ואף לרוב הפוסקים שפסקו כר' יוסי שצריכה הגעלה דוקא היינו משום דהדפין והעקלים אין בהם לכלוך רב על גביהם כי הם של עץ וקשים הם ולא נסרך בהן היין משא"כ בכלים ובגדים של שער וצמר אז הכיבוס הרבה בצונן פועל בהם יותר מהגעלה שהיא בזמן מועט כמו שכתב הכלבו הלכך לכאורה אין כאן מקום להגעלה:

וראיתי בח"א כלל קכ"ה לאתר שכתב שם כל דיני נפה שצריכה רחיצה ושפשוף כתב שם וז"ל ואחר כן מגעיל אותה דהוי כחליטה ע"ש. ונראה ברור כי הוא רוצה לתקן בזה הקושיא שהקשתי כי הגעלה זו כאן מה טיבה כיון שלא נבלע בפנמיות הנפה והלכך מתרץ זאת לנפשו דהאי הגעלה הוא רק בגדר חליטה לחוד והיינו כי אף אם נשאר לאחר רחיצה ג"כ מעט קמת הרי ע"י הגעלה נעשה חליטה שאינו מחמצת עוד. אבל מה אעשה כי לא הבנתי דבריו בזה דהא כל עיקר הדין של הנפה הוא מהכלבו שהבאתי לעיל והוא כתב וז"ל צריך לשפשף אותה היטיב במים ולא יסמוך על הגעלה כי אין זה עיקר דלא נבלע רק בצונן ואח"כ מעגילה מחמת מה שנהגו ע"כ הרי מבואר בדברי הכלבו שבתחילה רוחצין אותה במים ואח"כ מגעילה ולדברי הח"א דהטעם הוא משום חליטה מאי מהני החליטה אחרי שכבר נתמצה הקמח ע"י מי הרחיצה ושוב מה יפעל בה חליטה הלא כבר נתחמץ הקמח ומוטב היה להם לתקן הגעלה בתחילה ואח"כ הרחיצה ואז היה קצת מקום לדבריו משא"כ אפכא הא לא שייך כלל בזה הסברא של חליטה הלכך נראה לי לתרץ הכל עפ"י מה שראיתי בד"מ בסי' תנ"א שכתב שם על דברי הכלבו שהובא כסמוך. וז"ל וכן כתב מהרי"ל דאין להגעיל הנפה ומיהו הש"ג בפ' כ"ש כתוב להגעיל הנפה ונהגו כמהרי"ל עכ"ל הד"מ ומוכן מדברי הד"ס דהכלבו והמהרי"ל והש"ג ע"כ מיירי בסגנון אחד דהא הביא דהש"ג בפ' כ"ש פליג על הכלבו והמהרי"ל ועיינתי בהש"ג בפ' כ"ש שם וכתב בזה"ל ונראה בעיני שהנפה והכברה של עור שנותן בהם חמץ בכל ימות השנה כדרך שרגילין לתת בהם עוגות וחררות בשעת הוצאתן מן התנור אסור להשתמש בהם בפסח בדבר חם עד שיגעילן ברותחין. כדרך שבלעו האסור כך צריכין לפלוט עכ"ל הנך רואה דהש"ג לא מיירי רק בנפה כזו שמשתמשין בה לפעמים בחמים ג"כ ולפי זה בודאי הכלבו נמי מיירי בנפה כזו כמבואר בדברי הד"מ שהבאתי:

והשתא מבואר נמי במה דפליגי הפוסקים בזה שיש מתירין הנפה בלא הגעלה ויש מצריכין דוקא הגעלה. והיינו משום שיש פלוגתא בין הראשונים כי דעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דבכל כלים הולכים אחר רוב תשמישן והיינו כי אף אם לפעמים משתמשין בה ברותחין מ"מ כיון שרוב פעמים אין משתמשין בה אלא בצונן הולכין אחר רוב תשמישן ואינה צריכה הגעלה אמנם דעת התוס' סוף ע"ז ומרדכי פ' כ"ש ועוד פוסקים סוברים דחוששין ג"כ למה שנשתמשו בה לפרקים והלכך כל שהשתמשו בה אפילו פעם אחת רותת אף שרוב תשמישו של הכלי הוא בצונן אפילו הכי צריכה הגעלה כדאיתא פלוגתא זו בסי' תנ"א ודעת הכלבו הוא לענין עיקר הדין ג"כ כרוב הפוסקים דאזלינן בתר רוב תשמישן. והנה רוב תשמישן של הנפה הוא בצונן שמנהלין בה קמח רק שפעמים משתמשין בה ג"כ חם היינו להניח בה עוגות תמים שמוציאן מן התנור כמו שכתב המרדכי בפ' כ"ש שם. וכמו שהמנהג עכשיו ג"כ לעשות כן לכך קאמר הכלבו שפיר כי הנפה צריכין לרחוץ אותה יפה ואינה צריכה הגעלה רק לחומרא בעלמא חושש ג"כ להפוסקים דסברי דכל דפעמים משתמשין בה ברותחין אף שרוב תשמישן בצונן מ"מ צריכה הגעלה ג"כ. והמחמירים בלא הגעלה היינו משום דסברי כהפוסקים דלא אזלינן בתר רוב תשמישן שהם בצונן:

נמצא לפי זה בכיס של רחים דאין תשמישן לעולם אלא בצונן דוקא לא שייך בה הגעלה כלל ואפילו לכתחילה ומהאי טעמא אף המהרי"ל שהוא מן המחמירים בזה דלא מהני הגעלה בנפה ובכיס של רחים לא הזכיר ג"כ התקנה של הגעלה בכיס של רחים רק שכתב וז"ל מאחר דהקמח הולך דרכו בין חוטי השתי להערב נדבק ואין יוצא אפילו ע"י כיבוס הרי לא זכר כלל הגעלה רק כבוס וכתב בלשון אפילו משמע מלשונו דכיבוס עדיפא מכולו והיינו משום דלא שייך כאן דינא של הגעלה משום ממנ"פ היינו דאם לא חיישינן שנדבק בין החוטין אזי די ברחיצה לחוד ואדרבא רחיצה טוב יותר כמו שכתבתי לעיל ואם חיישינן שנדבק בין החוטין אזי מה מהני הגעלה לכך כתב באמת הרמ"א דלא נהגו בהגעלה בכוס של רחים היינו ג"כ מאחר שחששו לדברי מהרי"ל הלכך באמת לא מהני ג"כ הגעלה והא דלא כתב דלא מהני ג"כ כיבוס היינו משום דהרמ"א רצה לכלול הכל בהדי נפה ובנפה הא בעינן הגעלה לכך כלל וכתב על כלם דלא מהני הגעלה:

ולכאורה היה נראה לי עוד כי אף למהרי"ל והרמ"א שכתבו שלא נהגו להגעיל כוס של רחים מ"מ כאן שמסלקין כל העצים אשר נתפרו ונתחברו אל הארוג של הכיס ולא נשאר רק הארוג לחוד בזה אף המהרי"ל והרמ"א מודה דמהני כיבוס. דהא כתב הרמ"א בסי' תנ"א ס' י"ת וז"ל ונהגו שלא להשתמש הנפה ע"י הגעלה וכו' או הכיס של הרחים לא מהני להו הגעלה ושקים נוהגים בהם היתר ע"י כיבוס ע"ש ויש להבין טעמא מאי נשתנה דינו של השקים מכיס של רחים או מנפה דבדידהו לא מהני אפילו הגעלה ובשקים מהני אפילו כבוס לחוד הלא שניהם מיני ארוג הם וגם תשמישן שוה וראיתי בח"י בסי' תנ"ג ס"ק כ"א שמחלק דשקים שאני שמתכבסים היטיב במשמש היד זה בזה כדרך שרוחצים בגדי לבן שמשפשפים זה בזה והלכך מתכבסים יפה משא"כ נפה שהיא משוך על דפנות אינו מתכבסת יפה ע"ש וע"כ היינו נמי טעמא של כיס הרחים כי כשהיא משוך על העצים אז גם היא אינה מתכבס כמו נפה כידוע משא"כ כשמסירין אותו מהעצים ולא נשאר רק הארוג לחוד אז מעשהו ממש כמו שק שיכולין לשפשפו ולכבסו במשמש היד בפנים ובחוץ והלכך לכאורה בזה האופן גם המהרי"ל והרמ"א מודים בזה דמהני הגעלה:

אמנם המהרי"ל כתב הטעם דלא מהני הגעלה בנפה ובכיס הרחים משום דהקמת הולך דרכו בין השתי להערב ונדבק שם ואינו יוצא ע"י כיבוס ע"ש והכוונה הוא שע"י הנענוע ונדנוד נכנס הקמח ונדחק בין החוטין ע"ש ונראה ברור שזה הוא הטעם של הרמ"א שמחמיר בנפה ובכיס של רחים ומתיר בשקים היינו משום דבשקים לית להו נענוע והלכך אמרינן דכיון דהקמח אינו נכנס בין החוטין רק הם מלמעלה משום הכי מהני כיבוס משא"כ בכיס של רחים ובזה ניחא נמי דברי הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ח' שכתב שם בדיני השקים שנכון לקנות חדשים ומביא ראי' ממש"כ הרא"ש בפ' כ"ש בשם אבי העזרי במעשה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו משום דאית בעור נקבים ואמרינן בחולין דף קי"ב ואי אית בי' פילי אסור וכש"כ בשקים שעשוי נקבים באריגתו ודאי נדבק שם הקמח ואסור ע"י כביסה והקשה שם הח"י וז"ל לא ידעתי למה ממרחק הביא לחמו ואינו מביא ראי' מנפה שמביא הרב עצמו לעיל בס' תנ"א בהג"ה דלא מועיל בהו הגעלה ע"כ אבל לפי החילוק של המהרי"ל גופא הא אין ראי' כלל מנפה וכיס של רחים לשקים משום דהתם איכא נענוע משא"כ בשקים הא לית בהו נענוע ואף דהרמ"א מחמיר שם ג"כ בסלים וכתב שדינם כנפה ואף בהו לא מהני הגעלה. אף דבהו ג"כ לא שייך נענוע היינו משום דסלים של עץ יש ריוח גדול בין השתי להערב והלכך אף בלא נענוע כל שמשתמשין שם נכנס הקמח בין השתי להערב ואי אפשר לנקותן כדאמרינן לענין חבית של חרס משא"כ שקים או כל דבר שהוא ארוג מפשתן או צמר או כל שאר דבר אריגה כיון שהשתי מדובק הרבה להערב אז אין חוששין שמא נכנס החמץ בין החוטין אלא דוקא היכא דאיכא ג"כ נענוע כמו שכתב המהרי"ל ומשום הכי מוכרח הט"ז להביא ראי' דלא מהני כיבוס בשקין מהא דחולין ולא מנפה וכיס הרחים וסלים הילכך כל שלא בשעת הדחק אזי אף כה"ג שתיקנו בענין שיכול לשפשף היטיב בידיו מ"מ אין להקל ע"י רחיצה או הגעלה משום דלא דמי לשק כמו שכתבתי אמנם בשעת הדחק יכולין להקל ע"י רחיצה וחביטה היטיב אף בלא הגעלה כמו שכתבנו:

אך לענין מה שנתחדש כעת כיס רחים חדשה של משי והוא דק מאוד ומנקין אותו ע"י מסרקת המתוקן לכך והאומנים בעלי הרחים אומרים שזה מנקה יותר מרחיצה וכן ראינו כי אחרי הסריקה היטב לא נשאר בו מאומה מאבק הקמח וכ"כ נעשה נקי שאף אם משפשפין עליו גם בגד שחור לא נכר שום לבנוניות על הבגד וזה בחינה גדולה שלא נשאר בו מאומה מהקמח. וא"כ היה נראה לכאורה להקל משום דכל כה"ג סמכינן אנן על המראית עין ועל הבקיאין דמה לו נקיון זה או נקיון הנעשה ע"י רחיצה דהא רחיצה דמהני הוא נמי מצד שנתבררה אצלינו שאחר רחיצה לא נשאר בי' מאומה א"כ הכא נמי דכוותה וכה"ג כתבו התוס' בנדה דף נ"ו ד"ה בודקת דאף דמקובל אצלינו דשבעה סממנים דוקא מעבירין על הכתם לבטלו מתורת כתם ולא זולתו מ"מ כיון דחזינן אנן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא שבעה סממנים הלכך מהני נמי כבוס ויותר מזה יש סברא בתוס' ע"ז דף ע"ה ד"ה כיתנא דאף אם נבלע איסור רותח בתוך הבגד שאף דקי"ל בכ"מ כבולעו כן פולטו ואם נבלע ע"י רותח צריכן הגעלה ברותחין דוקא ואם לא לאו כלום הוא כדאיתא בזבחים ובע"ז שם וילפינן זאת מקרא דכל דבר אשר יבא באש תבעירו באש מ"מ אמרינן דכל זאת הוא אם נבלע בתוך כלי משום דאז אין הדרך שיוצא אלא ע"י הגעלת רותחין דוקא אבל אם נבלע בבגד אפילו אם נבלע ע"י רותחין אמרינן דיוצא ע"י כיבוס היטיב משום דאנן ידעינן שע"י כיבוס גדול יוצא גוף האיסור ע"ש הרי להדיא דאפילו היכא דהתורה העידה לנו שצריכין הגעלה של רותחין דוקא להפלטת האיסור מ"מ כל דחזינן אנן דנפלט האיסור ע"י דבר מה אמרינן דסמכינן אנן עלי בקיאותו והותרו ע"י תחבולה זאת א"כ מכש"כ בכה"ג דלא בעינן אלא שיהי' נקי מקמח וכיון דחזינן דנקי מ"מ שוב לא אכפת לן עוד בזה ועיין בטור בסי' תנ"א שהביאו שם בשם רבינו יחיאל מפאריש לענין עריבות העבידן שלשין בהם כל השנה דלא מהני בהו הגעלה וכתב ע"ז הב"ח וז"ל נראה דהוא חומרא תדע שכתב דאי אפשר לנקרן והלא עיננו רואות שמנקרין אותן היטיב עכ"ל הב"ח הרי שמשיג על רבינו יחיאל מהאי הוכחה של מראית העין שלנו ואי אמרינן דלא סמכינן כ"כ על מראית העין האיך מביא ראי' מזה להשיג על רבינו יחיאל ובפרט להקל אולי הראי' כוזב אותו אלא ע"כ דכל כה"ג לראות אם הוא נקי גם אנן סמכינן על בקיאותנו של מראית העין שלנו ופשוט הוא:

אך מה שיש לעין בזה הוא עפ"י דברי מהרי"ל שהבאתי שכתב שע"י הנדנוד של הנפה או הכיס של רחים נכנס הקמח בין חוטי השתי לחוטי הערב לפי זה הא אין ראי' כ"כ מהמראית העין שלנו שלא נראה למעלה הקמח דשמא נשארים הם בין חוטי השתי להערב ואינן נראין ומ"מ אין להקשות דא"כ האיך סמכינן בשעת הדחק על הרחיצה או הגעלה ולא חיישינן אולי נשאר בין החוטים משום די"ל דהתם שאני דהא כתב המרדכי בפ' כ"ש שיש רצו לומר דהיכא דאיכא קשרים בשקים דצריכן להתיר דומיא דאמרינן בע"ז ואית בהו קיטרא שרי להו וע"ז כתב המרדכי דלא דמי דהתם מתחילה היין צלול ונכנס בעומק ואח"כ ע"י הניגוב שהוא עב ע"י התפר אינו יוצא משא"כ כאן דמי הכביסה צלולין הם ונכנס ג"כ בין הקשרים. הרי מבואר הוא מהמרדכי דטבע של הרחיצה במים צלולים שהם נכנסים ומנקים ג"כ מה שתחת התפירות והחוטים והלכך שוב לא חיישינן מה שנכנס ע"י הנדנוד בין חוטי השתי להערב. כי אמרינן דע"י הרחיצה יוצא הכל משא"כ ע"י מסרק הא לא נכנס כ"כ בין החוטין. הן אמת שהתה"ד בסי' קט"ז חולק על המרדכי וכתב שכל היכא דאיכא קשרים או חוטין אז אמרינן דאף מים צלולים ג"כ לא מהני לזה ומביא ראי' לזה מהא דנדה ד' נ"ז לענין כתם הנמצא בחלוק אחר כביסה דאם הכתם בסיטרא או בזויות אין חזקתו נתכבס ע"ש ועיין בתוס' משמע דאפילו ברחיצה היטיב אינו מתכבס בסיטרא וסיטרא פירש רש"י דהוא קמטים כדרך שעושין בחלוק וכוותיה סתם המחבר בסי' תנ"ג וא"כ ק"ו שלא מהני הרחיצה מה השתי מכסה על הערב כי הכא מכוסה ומהודק הרבה יותר מקמט הנעשה ע"י הבגד לפי זה אם נימא דחוששין אנו שמא ע"י הנענוע נכנס שם הקמח אזי לא היה מהני אפילו רחיצה אלא ע"כ דאנן לא חיישינן לזה כלל ולפי זה הא מהני נמי סריקה מ"מ יש לומר עדיין דלא דמי סריקה לרחיצה משום דהא זה שכתב המהרי"ל שמחמת נדנוד הרחים נכנס הקמח בין החוטין לא לדבר ברור כתב זאת רק מספיקא חוששין אנו לזה שמא נכנס שם מעט מהקמח הלכך כל שרוחצין אח"כ היטיב יש לומר שהוא מותר משום ס"ס ספק שמא לא נכנס שם הקמח כלל ואף אם נכנס שמא הלכה היא כהמרדכי והמהרא"י בפסקיו ס' קס"ז. הובא במ"א בסי' תנ"א שעל ידי רחיצה של מים צלולים פולט אף מה שבתוך הקשרים וכיון שהוא רק חשש של איסור משהו מתירין בזה ע"י ס"ס אבל ע"י סריקה לחוד כיון דליכא האי ס"ס שוב אפשר לומר שאף בשעת הדחק נמי אנו חוששין לדברי מהרי"ל הזה שמא נכנס בין החוטין והלכך לא מהני בזה מה שנראה נקי מבחוץ. מיהו לענין דינא היכא דאי אפשר לו גם לרחצו כי האומנים אומרים שהוא מתקלקל הרבה ע"י רחיצה וגם היא שעת הדחק אפשר כי יש להקל ע"י תיקון של הסרקה היטיב כי לדעתי נראה שמהרי"ל לא מיירי אלא אם רוצה לטחון בפסח גופא ולא קודם פסח או דמיירי היכא דאפשר להשיג בקל כיס רחים חדש דאל"כ לכאורה הא אין מקום לחומרא זו דהא חשש זה שמא נכנס הקמח בין החוטין אין זה אלא ספק דהא יכול להיות שלא נכנס לשם כלל רק הקמח הלך דרכו דרך נקבי הנפה והכיס של רחים. וכמו שבאמת לא חששו לזה שאר הפוסקים ואם נימא דמיירי קודם הפסח א"כ מה בכך הא אפילו אם נשאר שם מעט קמח מ"מ הא נתבטל כבר קודם הפסח ואף שדעת המהרי"ל בתשובה דאף לח בלח נמי חוזר וניעור:

מ"מ על הרמ"א קשה האיך פוסק בזה כהמהרי"ל הא דעת הרמ"א בס' תמ"ז ותנ"ג דקמח בקמח שנתבטל קודם הפסח בששים מותר לאפות בפסח ואינו חוזר וניעור ועוד הא אם אפה קודם הפסח החם גם המהרי"ל גופא מודה דאינו חוזר וניעור כמו שביאר הפ"מ דבריו בס' תנ"ג במ"ז ס"ק ב' ואין לומר דחוששין אנו שמא נתייבש הקמח הנשאר בין החוטין ואז לא נתבטל משום דאז דינו כיבש בלח שחוזר וניעור כדאיתא התם הא גם זה אינו דהא זה אינו אלא חמץ נוקשה דנתקשה מחמת הזיעה. ועוד הא לא גרע זאת מקמח ומים שעושין הסופרים לדבק ניירות שכתב המ"א בסי' תמ"ב דלא הוי אלא חמץ נוקשה ע"ש והא דעת המהרי"ל הוא שחמץ נוקשה אפילו בפסח גופא בטל בששים ואפילו שלא במינו דהא מדמה לה לחמץ דרבנן עיין במ"א בס' תמ"ז ס"ק ה' וא"כ כאן שאינו אלא ספק אם ישנו שם מעט קמח או לא הא לא הוי אלא ספק תערובות משהו חמץ נוקשה קודם הפסח שהוא מותר לכולי עלמא הלכך נראה יותר דמהרי"ל לא מיירי אלא באופן שהוא רוצה לטחון בפסח גופא או אפילו קודם פסח רק שרוצה לאפות בפסח והמהרי"ל אזיל לשיטתו שסובר דאפילו לח בלח חוזר וניעור ואף כה"ג נמי אינו אלא חומרא בעלמא החמיר המהרי"ל בזה אבל לא מצד הדין כי אחזיקו ריעותא לא מחזקינן וכן כתב להדיא הא"ר בסי' תנ"א שהמהרי"ל גופא לא החמיר אלא לכתחילה אבל קודם פסח ובפרט לדידן דקי"ל דכל שנעשה ונתערב ע"י הטחינה אינו חוזר וניעור ומותר לכתחילה לעשות כן כמו שכתב הט"ז בס' תנ"ג אז בוודאי כל שמנקין אותו היטיב בענין שאין נראה עליו שום קמח והוא בשעת הדחק אז אפשר לומר דגם המהרי"ל והרמ"א מודים דאין בזה שום חשש וגם דהא לא גרע זאת מנפה ואדרבא נפה חמור יותר כמו שכתבתי לעיל ואפילו הכי קי"ל דבשעת הדחק שאין לו נפה חדשה מותר לנפות הקמח אף בנפה ישינה ע"י שיפשוף והגעלה אפילו בפסח כמו שכתב הא"ר והח"י בסי' תנ"ג ס"ק נ"א ששעת הדחק כדיעבד דמי ע"ש:

וראיתי בביאורי הגר"א שציין על המהרי"ל בזבחים ע"ט וכוונתו דשם מבואר דפשתן שטוואתו נדה טמא משום משקה פיה ולא מהני רחיצה ופירש רש"י משום דדרך הרוק שנכנס הרבה בפשתן. וא"כ הכא נמי חיישינן לזה שהחמץ נדבק הרבה בתוך הכיס של הרחים ע"ש מ"מ נראה דאף לפי סברא זו ג"כ לא הוי אלא ספק איסור ולא ודאי משום דמאן לימא לן שכאן נכנס הרבה כמו שם אולי יש לדמות כיס של רחים לחרסן של זב דאיתא שם בסוגיא דמהני הדחה שלשה פעמים ובודאי פשוט שהוא ג"כ לא החמיר אלא מספיקא ועוד דהא כתב התוס' והג"א סוף ע"ז דספק הוא אם נדמה איסור לפשתן שטווה נדה ע"ש הלכך אפילו לפי סברא זו מ"מ אין כאן אלא רק ספק איסור משהו קודם הפסח. וכיון שנקו אותו היטיב בענין שהבקיאין אומרין שלא נשאר בו עכשיו כלום מאבק של הקמח בוודאי באסור קל כזה כדי הם הני בקיאין לסמוך עליהן בשעת הדחק ועוד נראה לי בזה דהא כיון דעיקר הטעם של המהרי"ל שהחמיר בכיס של רחים הוא משום דע"י נענוע של הרחים חוששין אנו שמא נכנס מעט קמח בין החוטין והוא ע"ד דאמרינן בחולין ד' מ"ט מירבל הוא דרביל. ומפרש רש"י דע"י נענוע הדרך לכנוס כ"כ בעומק עד שאח"כ אין יכולין להוציא משם ע"ש והכא נמי ע"י הנדנוד נכנס בין החוטין. ולפי זה אפשר לומר כפי מה ששמעתי מהטוחנים הבקיאים כי הטבע הוא שאחר שנותנין התבואה לתוך הרחים אז תיכף בהתחלת הטחינה ע"י כח התנועה של הטחינה אז הדרך הוא שהתבואה הבא באחרונה היא דוחה לחוץ את התבואה הראשונה ומנקה אותה מהרחים וכה"ג מצינו במסכ' מכשירין פ' ב' משנה ג' לענין מי שפיכות טמאים שירדו לתוך מי גשמים אזי אפילו אם המי שפיכות הם כ"ש ומי גשמים הם מרובים מ"מ לא מבטל להו המי גשמים הטהורים למי השפיכות והקשו שם הכ"מ והתוי"ט דאדרבה היה לן למימר כשנפלו המי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטל ותירצו דכיון דהמים הולכים וניגרים הלכך המים הבאין באחרונה הם שוטפים את הראשונים לחוץ ע"ש. ועיין כה"ג בר"ש במס' ערלה פ"ש משנה ז' בכלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור שר' אליעזר סובר אחר הראשון אני בא וכתב שם הר"ש שהדרך הוא שהסיכה האחרונה מוציא ודוחה לחוץ אח מה שסכו בראשונה ע"ש הלכך הכא נמי אפשר לומר כיון דקי"ל בכל הכלים שכדרך תשמישן כן הוא פליטתן לפי זה אם קודם הטחינה של הקמח פסח נטחנו שם על הרחים מיני קטניות הרבה או שאר מיני תבואה שאין בהם חשש חמוץ ולהניח זאת עד אחר הפסח יש לומר דאמרינן כשם שבלע ע"י הנדנוד כן נמי פלט ע"י הנדנוד ואף שמעיקרא טחנו בו יותר מעכשיו מ"מ לא אכפת לן בזה כמו דמצינו ג"כ לענין דפין ולולבין והעקלים שאף שנבלע בהם ע"י כבישה שכבשו זמן רב ואפילו הכי אמרינן שם שאם מניחן שנים עשר שעות תחת הצינור שמימיו מקלחים יוצא מהם כל מה שבלע והיינו משום דאמרינן כשם שבלע ע"י הרדיפת המשקה הכא נמי פליט ע"י רדיפת המי גשמים ומכש"כ הכא דלא הוי רק צונן ויבש וכן כתב להדיא הנחלת שבעה בתשובה דע"י הטחינה הדרך הוא שנתקנח הרחים וכיון שמהרי"ל גופא לא החמיר אלא לכתחלה כמו שכתבתי לעיל בשם הא"ר וגם י"ל כי גם עכשיו לא נכנס מאומה לתוך הקמח וכה"ג כתב הרדב"ז בת' שני אלפים ק"כ דפעם אחת רקדו על נפה קמח לפסח ואח"כ נמצא בצק בנפה והבצק היה בשעת הריקוד והתיר בסברא זו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואמרינן אולי לא נתפרר מהבצק לתוך הקמח אף שנמצא בצק ממש מכש"כ לחשש רחוק אולי יש שם קמח כל דהו ומצורף לזה אולי לא נתחמץ כלל הכיס דהא דעת רוב הפוסקים דלא חיישינן ללתיתה רק במקום ששורין החטין כמו חצי יום להסיר הקליפה שלהם. נמצא לא נשאר לן רק ספק ספיקא בחומרא של מנהג של המהרי"ל וקרוב ג"כ לומר שעל כיס כזו אשר נתחדש כעת והוא דק מאוד והוא של משי ובדבר כל דהו נעשה נקי לא כהכיס הרחים הישן שהוא היה עב מאוד וקרוב לומר שנכנס בין החוטין משא"כ שלנו:

וגם אפשר לומר דהא באמת קמח בקמח הוא לח בלח דלשיטת הרמ"א לא אמרינן בזה חוזר וניעור ולפי זה הא דהחמיר כ"כ בכיס של רחים היינו משום דחושש שמא נשאר שום פירור שנתייבש שזה אינו בטל בתוך הקמח כמו שכתב בסי' תמ"ז ס' ז' וא"כ לפי מה שפסק הח"י ושאר מחברים דבפירור דק מאוד שנתערב בדבר לח אז דינו ג"כ כמו לח בלח והכא נמי בכיס זה של משי בודאי אי אפשר שידבק שם רק פירור דק מן הדק שאינו דינו אלא כמו לח בלח שנתבטל קודם הפסח והילכך בזה יכול להיות שאף הרמ"א מודה שאין בו שום חשש:

גם בגוף הדבר שחידשו הפוסקים דבאיסור שיש לו הכרה בעולם רק שאי אפשר לבררו אין לו ביטל כמו שהאריך בזה הט"ז בסי' ק"ד ומזה הטעם עצמו החמירו בפירור יבש שנתערב בקמח שאינו מתבטל לעולם כמו שכתב הח"י בסי' תס"ו מצאתי כעת בשו"ת שער אפרים הראשון סי' פ"ז שהוא חולק על סברא זו וכתב דגם בכה"ג מתבטל ובודאי בעל הח"י ושארי הפוסקים לא ראו זאת ועיי' בצנה"ח ח' יו"ד סי' ע' הילכך מכל זאת נראה דבשעת הדחק קצת יש להקל כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה