שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן יב
שאלה על הנחת תפילין של יד דבעינן על הקיבורת וכן של ראש דבעינן מהתחלת עיקרי השער כדאיתא בגמרא ובש"ע. ולפי המבואר משמע שאם יוצא אפילו מקצת מהתפילין חוץ למקומם אינו מקיים בזה מצות תפילין ואמאי לא נימא גם בזה רובא ככולא ונימא שכל שרוב מהתפילין מונחים כדין שוב לא קפדינן על המיעוט כמו בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא ע"ש:
תשובה שמעתי אומרים שאחד ממחברי הזמן התעורר בזה ולא ראיתי הספר עדיין ומה שרוצים לחלק בעניני קבוע ושאר חילוקים לא נראה לי כלל כי על הכל יש להקשות מגמ' מפורשת בזבחים ד' כ"ו דאף דכתיב בקדשים ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מ"מ אם היתה הבהמה רובה בצפון ומיעוטה בדרום כגון לר' יוסי ב"ר יהודא דאית לי' שם ד' נ"ח מחצי המזבח ולדרום דינו כדרום כשר דדוקא אם היתה מקצת הבהמה חוץ לעזרה התם דוקא פסול משום דבעינן והביאום לשם עד שתהא כולה לפנים אבל היא בצפון ורגלה בדרום כשר ע"ש ברש"י ד"ה הכניס ראשו וכו' ולקמן ברש"י ד"ה אבל וכו' ומה לי בין הא דכתיב על ירך המזבח דמהני אפילו אם אינו מונח רק רובא על המזבח ובין לאות על ידך דלא מהני רובא הלכך לא נראה לי לחלק בזה והעיקר נראה לי דלא שייך כאן רובא דהא תנן במנחות ד' מ"ט שחי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו אם חסר אות אחת מעכבת ופריך הגמ' מאי קמ"ל פשיטא שאם חסר אות אחת פסול וכה"ג דרשינן לקמן לענין תפילין ומפרש רש"י דהא כתיב וכתבתם כתיבה חמה משמע שלא יחסר והיינו משום יחור המ"ם דרשינן כמו דכתיב כתב תם וכה"ג דרשינן בבואכם בביאת כולם ולא בביאת מקצתם עיי' נדה ד' מ"ז או כמו דדרשינן והביאום לפני וכו' הנאמר בויקרא י"ז עד שתהא כולה לפנים בזבחים כו' או בבואם אל אוהל מועד עד שיבא כולו לאוהל מועד ואם בא כולו לאוהל מועד רק שציצית של שערו הי' בחוץ ג"כ לא נקרא בא כולו כדאיתא בזבחים שם או ולקחתם דרשינן שאם חסר כ"ש פסול דבעינן לקיחה תמה והיינו הכל משום יתור המ"ם ה"נ כיון דכתיב וקשרתם לאות על ידך דדרשינן לקמן ד' ל"ה דבעינן נמי קשירה תמה הכי נמי דרשינן מזה קשירה תמה שיקשור הכל על היד ואם חסר אפילו כ"ש מן הקשירה אין זה קשירה תמה ופשוט הוא ומחמת כן נראה לי שאפילו אם כל הקציצה של התפילין מונחין על מקומן רק קצת מהתיתורא בולט חוץ למקומן הראוי להם עפ"י דין ג"כ אינו מקיים בזה מצות הנחתן כי התם לאחר דפריך הגמ' חסר אות אחת פשיטא שפסול ומשני לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד ופריך הא נמי פשיטא ומשני לא נצרכא אלא דבעינן מוקף גויל ומפרש הרשב"א שם מה הוא ההפרש בין סברת החרצן שהי' ניחא לי' דעל חסרון של קוצי של יו"ד שוב לא קשה לו פשיטא ולדעת המקשה הא נמי פשיטא ומפרש שהתרצן היה סובר דכיון דרובא של האות נכתב כתיקונו רק שחסר קצת ממנו הוי אמינא דאזלינן בתר רוב האות וכשר קמ"ל דאפילו הכי פסול. והמקשה פריך דגם זה פשיטא הוא דהא מאחר דילפינן זאת מוכתבתם דבעינן כתיבה תמה שוב לא מהני בזה רובא דהאות ובעינן דוקא כולו ואם חסר כל שהוא פסול ע"ש נמצא ה"נ כיון דתיתורא של התפילין והריבוע של התיתורא הוא הכל הלמ"מ כדאיתא התם במנחות ועל כולם נאמר וקשרתם על ידך שיהי' קשירה תמה על ידך הכל כפי מה שנאמרה הלמ"מ שיהי' כל הריבוע של התיתורא קיים הלכך אם בולט קצת מהריבוע לחוץ ואין כל הריבוע על היד אף שהרוב מהריבוע הוא על היד מ"מ כיון שחסר קצת מהריבוע אין זאת קשירה תמה דומיא דאם חסר קצת מהאות דלא מהני מה שרוב האות קיים משום דעדיין לא נקרא תמה ה"נ לענין הקשירה דהא בשניהם דרשו חז"ל שיהי' הכתיבה והקשירה תמה מה בכתיבה אם חסר כ"ש פסול אף בקשירה כן וגם הא לקמן ד' ל"ז מקשינן אנן כתיבה לקשירה לענין מה כתיבה בימין אף קשירה כן או כמו דדרשינן במנחות ד' ל"ז וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה ע"ש אלמא דמקשינן להדדי ועוד דהא כמו דדרשינן והיו הנאמר אצל הכתיבה דבהווייתן יהו שלא יחסר מהם מאומה ה"נ דרשינן האי והי' לאות על ידך שבהווייתן יהו שכולם דוקא יהי' על ידך ולא מקצתן חוץ ליד וברור הוא לדעתי:
גם בלא"ה נראה לי דכל כה"ג לא שייך כאן דין רובא כלל דהא עיקר דין רובא מסנהדרין ילפינן דכתיב בהו אחרי רבים להטות ועיי' בפוסקים דאפילו לפי המסקנא בחולין ד' י"א וי"ב מ"מ עיקר דין רובא מסנהדרין ילפינן עיי' בנב"י מהד"ת סי' קנ"ד והלכך בעינן דומיא דסנהדרין והתם הא יש קיום ומציאות בפני עצמו בלחי סיוע מן המועט דהא הרוב המסכימים לדעת אחת זאת הא אפשר להיות גם בלתי המיעוט כי אף אם לא היה המיעוט כלל היה ג"כ נגמר ביניהם כן וכן הא דילפינן דאזלינן בכל התורה בתר רובא מתגלחת ראשו של נזיר במס' נזיר ד' מ"ב התם נמי הרוב השער של ראשו שגילח נתקיים המעשה של הגילוח בלי סיוע מהמיעוט או לענין שחיטה או מילה או פסוקא או נטולה וכה"ג בכל התורה כולה כל היכא דמצינו דין רובא אין הרוב צריך לבוא להמיעוט ויש לו קיום בלתי המיעוט ועל כל כה"ג אמרה התורה דהמיעוט הוא טפל ובטל ונגרר אחר הרוב משא"כ היכא דהרוב אין לו מציאות וקיום וביאור בלתי המיעוט כגון בנ"ד דהא אם חסר תיבה אחת מהפרשה אף שהוא מיעוט מ"מ ע"י זאת נתקלקל הפשט והביאור של הרוב כדומה בפסוק של ונתתי מטר וגו' יחסר תיבת מטר אז אף שהוא מיעוט מ"מ ע"י כן נפסד הכוונה והביאור של כל הפרשה ובפרט הא איכא כמה דרשות דדרשי חז"ל באם אינו ענין או בבא זה ולימד על זה או בכל י"ג מדות שהתורה נדרשת ו בכל כה"ג שגם הרוב צריך לבוא להמיעוט ובלתי המיעוט אינו קיום לא שייך כה"ג דהמיעוט יהי' בטל להרוב כיון דגם הרוב צריך לבוא להמיעוט ובלעדו אין לו קיום והעמדה אינו מן הדין שזה יהי' טפל ובטל לזה והיינו הכל משום דלא הוי דומיא דאחרי רבים להטות דילפינן מזה דאזלינן בתר רובא הילכך הכא נמי כיון דעל כל ד' פרשיות כתיב והי' לאות על ידך היינו שכל הכתוב בהפרשיות יהי' כולם דוקא על ידך ודרשו חז"ל שהוא בגובה היד וכיון שמקצת מהפרשה היא חוץ למקומה הראוי לה לא מהני בזה מה שהרוב הוא במקומה דהא בזה לא אמרינן כלל שדי מיעוטא בתר רובא כיון דהרוב צריך לבוא להמיעוט ג"כ ובלעדו אין לו שום קיום אינו בדין שהעיקר הא' יהי' נמשך וטפל לעיקר השני וזה כלל גדול בכל דיני רובא:
ומהאי טעמא נראה נמי בעובדא שבא לפני הח"ס בא' שכתב ס"ת אות אחת שהוא חק תוכות בענין שהאות פסול הוא מה"ת ואח"כ נעלם ממנו איזה הוא האות הפסול ולא ידע מקומו איה ואי אפשר לו להכירו בשום אופן ופסק שם שהאות בטל הוא ברובא של הס"ת ע"ש ולפי מה שכתבתי נראה שכל זאת הוא דוקא לענין לקרות בו בציבור משום דבזה סמכינן על כמה פוסקים הסוברים שמותר לקרות בס"ת החסר וכמו שמחלק הר"ן כה"ג בפ"ב דמגילה לענין ס"ת שחסר ממנה יריעה ע"ש אבל לענין לצאת בו מצות כתיבת ס"ת כיון שחק תוכות הוא פסול מן התורה לא שייך בזה ביטול כמו שבארתי כאן:
ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב שאלה לענין ראובן שנדר הנאה משמעון וזה הראובן הוא מקבל פרס מקופות הקהל ובתוך מעות הקהל ישנו שם ג"כ ממעות שמעון ונשאל ע"ז המהרי"ט אם ראובן רשאי להנות מזה הממון אחרי שיש בהם תערובות ממון של שמעון ובתוך התשובה חקר ג"כ אם שייך בזה ביטול שיתבטלו המעות של שמעון בתוך מעות של הקהל והיוצא משם מדבריו כי כאן לא שייך כלל דין ביטול משום דעד כאן לא אמרינן באיסור שבטל בתוך היתר אלא דוקא היכא שאם היו מפרידין את האיסור מתוך ההיתר היה נשאר ההיתר בהתירו וידעינן האיך הוא ע"ז אמרינן כיון שההיתר הוא רוב יש לו כח ג"כ לבטל האיסור אף שעכשיו הוא מעורב ואינו ניכר משא"כ הכא בתערובות ממון של שמעון בתוך מעות הקהל הא בזה לא קנה המעות של קהל שם היתר בפני עצמן דהא אין קפידא על גוף המטבע אם הוא ממה שנתן שמעון בתוך הקופה או הקהל ואם היה רשות לשמעון ליטול חלקו ולחלק כפי דעתו אזי היו יכולין הקהל ליתן לו גם מעות ומטבע אחרת כל שאין קפידא במשקל של המטבע וגם גוף המעות מה שנותנים הכל להגבאי כמה פעמים כבר חלפו והלכו להם והעיקר של הקופה המקובץ אינו בנוי אלא על הנאה המגיע מהמעות המקובץ שנתרצה קופות של הקהל ובהנאה הא אי אפשר להפריד בין הנאה הבאה ע"י מעות שמעון או בין הנאה הבאה ע"י מעות הקהל וכיון שההיתר אין לו מציאות בפ"ע אין לו יחוס לבטל האיסור אף שהוא רוב ובכל פרוטה ופרוטה יד שמעון והקהל שוה בזה הילכך לא שייך כאן ביטול ברוב ע"ש:
ובסברא זו תרצתי לנפשי מה שהיה קשה לי קצת בתמורה ד' ל' דאמרינן התם ואיזהו מחיר שאסרה התורה להקריב האומר לחבירו הילך טלה זו תחת כלב זה וכן שני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שכנגדו כולן אסורין להקרבה ומוקי בגמ' דמיירי דטפי דמי דכלב מחד מהני טלאים והאי טיפונה שדי בכולהו. וע"ש ברש"י החשבון דמיירי דבכל טלה וטלה יש עשרה פעמים נגד הכלב וקשה אמאי הוי זה מחיר כלב מן התורה הא נתבטל דמיו ברובא בתוך דמי הטלאים ואף שיש לדחות דהאיסור אינו רק מדרבנן אמנם מפשטות המשנה משמע דמה"ת ג"כ אסור בהקרבה דהא וכן קאמר משמע שהוא דומיא דרישא שאסור מן התורה וכן כתב להדיא התוי"ט שם שגם בדין זה של שני שותפים נמי מן התורה אסור משום מחיר כלב ובאמת המעיין היטב בבכורות ד' נ"ז מבואר כן להדיא שגם בזה אסור הוא מן התורה וכן מבואר להדיא במ"א סי' קנ"ג סעי' קטן מ"ז דדוקא בהקדישות של ביהכ"נ אינו רק מדרבנן אבל בהקדשות של מזבח כה"ג התערובות אסורין מה"ת אף שרובא התירא הוא ע"ש היטב ובפמ"ג שם. אכן לד' מהרי"ט ניחא דהא גם התם לא קני ההיתר שם בפ"ע מעולם כי על כל התערובות חל האיסור של מחיר כלב על כל אחד ואחד במקצתו ואי אפשר לבררו מעולם ובכל חלק וחלק של הטלה יש בו איסור שאי אפשר להיות ניכר בפ"ע וכל כה"ג לא שייך ביטול ברוב ופשוט הוא כי דברי מהרי"ט הללו לא שייכי כלל לדברי המרדכי ביבמה שרקקה דם או לגיגית המתבקעת בשבת שהתעוררו בזה הכרו"פ בסי' ק"ב והנב"י מהד"ת סי' נ"ד כי התם מיירי שיש להאיסור וההיתר מציאות בעולם רק שאי אפשר לברר ולהכיר איהו אבל מ"מ כלפי שמייא גליא משא"כ נידן דמהרי"ט באמת בפ"ע אין לו שום מציאות בעולם כלל ודמי זאת לעבד של כמה שותפים שאחד מהם שיחרר חלקו שאותו העבד אסור בשפחה ובבת חורין משום צד חירות שבו אף שהוא חלק מעט כנגד חלק העבדות שלו מ"מ לא שייך כה"ג ביטול ברוב וזה הוא ממש הדין של המהרי"ט והדין המבואר בתמורה שהבאתי:
ודרך אגב אמרתי לתרץ דברי התוי"ט בתמור' פ' ו' משנה ג' מקושיא החמורה שהקשה עליו הגרע"א שם שהת"ח כתב שבשני שותפים שחלקו זה נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שהעשרה טלאים כולם אסורים מה"ת משום מח"כ כל זמן שלא ביררו טלה א' כנגד הכלב וע"ז הקשה הגרע"א וכתב נפלאתי על כבודו הגדולה שבע"ח אינם בטלים זה אינו אלא מדרבנן ע"כ ולכאורה הוא קושיא גדולה אמנם אחר העיון ניחא והוא עפ"י מה שמבואר בפסחים ד' פ"ח בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת בעור של א' מהם דאסורים כולם באכילה והקשו המפרשים דאמאי לא יתבטלו הפסחים ברוב דהא ארבע הם בודאי כשרים עיי' כו"פ בסי' ק"א אמנם יפה תירץ בזה החו"ד בסי' ק"א וזה הוא סברת הכנה"ג הובא בפ"מ סי' ק"ט דלא שייך ביטול ברוב אלא דוקא אם הספק נולד ע"י התערובות ואם לא היה נתערב לא היה לנו שום ספק דומיא דסנהדרין כשיש רוב מזכין ומיעוט מחייבין אז נולד לנו הספק הדין עם מי אבל אם לא היו אלא המחייבין לחוד או המזכין לחוד אז לא היה לנו שום ספק עם מי הדין וכיון שהספק נולד ע"י תערובות של הדיינים בזה גלי לן התורה דאזלינן בחר הרוב משא"כ אם הוא בדבר שאפילו אם לא היה רק אחד היה לנו ג"כ ספק זה כגון הכא בתערובות העורות הא הפסחים שעליהם אנו דנין בהם הא לא היתה שום תערובות כי כל אחד מהחבורה מכיר פסחו ואפ"ה נולד להם הספק שמא זה העור הוא מפסחו וקרבן שלו הוא הבעל מום וכיון שיש על כל פסח ופסח ספק בלא תערובות של החמשה פסחים בזה לא מצינו בכל התורה שיתבטל ברוב ע"ש שמביא ראי' לסברא זו ועיי' בשו"מ ח"ד סי' קמ"ד שמחזק סברא זו וכתב שכל כה"ג שהספק אינו נולד ע"י התערובות אזי אף מן התורה נמי אינו בטל ע"ש וכן מבואר בחו"ד גופא שהוא מן התורה ע"ש ודו"ק נמצא לפי זה נידן דתמורה נמי ממש להא דמיא דהא גם התם אין הספק נולד מכח התערובות דהא אפילו אם כל טלה וטלה הי' בעדר בפני עצמן והיה מחליף על תשעה טלאים אחרים וכלב אחד כל כמה שלא בירר טלה אחת כנגד המח"כ היה נולד הספק על כל טלה וטלה אולי הוא המחיר והוי על כל אחד ספק דאורייתא בלא תערובות וכל כה"ג לא שייך בזה ביטול ברוב ושפיר כתב בעל הת"ח שהוא ספק דאורייתא על כל טלה וטלה ומתורץ קושיית הגרע"א:
ולפי סברת מהרי"ט שהבאתי לעיל תרצתי נמי מה שהקשה הבעל שו"מ ח"ד סי' קצ"א בהא דאמרינן בתמור' ד' ט"ו שהגמ' רוצה להוכיח דהא דאמרינן חטאת שמתו בעליה תמות לא נאמרה זאת בחטאת ציבור ואפילו אם מתו בעליה נמי קריבה ומביא ראי' משעירי רגלים וראשי חדשים שהם קרבן חטאת ובאין מתרומות הלישכה והאיך אמר רחמנא אייתינהו מתרומות הלשכה דלמא מתו מרייהו דהני זוזי שנתנו בתרומות הלשכה אלא לאו ש"מ משום דאין ציבור מתים. והקשה המחבר הזה מה זה הוכחה הא אפילו אם מתו מ"מ לא מתו אלא מקצת מהציבור ורוב המעות שבלשכה הוא מהאנשים אשר חיים עדנה ואזלינן בתר רובא אבל לעולם היכא דמתו כל הציבור כמו בשבעים שנה דגלות בבל דמייתי התם אין הכי נמי דדין מעות חטאת שלהם אף שהם של צבור מ"מ דינו כדין מעות של חטאת יחיד דאזלי לאיבוד וע"ש מה שתירץ בדוחק גדול דהטעם הוא משום דבמעות של אחרים לא שייך עליהם דין ביטול כדאמרינן בביצה ד' ל"ח אבל כבר כתב הש"ש בשמעתא ו' פרק ד' דכל זאת הוא דוקא במעות של הדיוט אבל מעות של הקדש דין איסור יש להם ובטלין שפיר ע"ש שהביא ראי' ברורה לזה גם מה שכתב משום דהיתר בהיתר לא בטל הא זה נמי במחלוקת היא שנוי' אמנם לדברי מהרי"ט ניחא דהא תרומות הלשכה נמי בשותפות של כל ישראל הנעשה במעות המקובץ בלשכה עיקרו הוא על הנאה הבאה מהמעות ולא על גוף המטבע תדע דהא כל עיקר תרומות הלשכה נתקן שיהי' לכל ישראל חלק בקרבנות הצבור כדאיתא בב"מ ד' נ"ח ובשקלים פ"ד איתא שגם שכר האומנים ולשון של זהורית משעיר המשתלח היתה נמי מתרומות הלשכה ואם היה קפידא בגוף המטבע א"כ אם הזדמנו שנתנו לשכר האומנין שלא במתכוין ממעות וממטבע של אחד מהם או משנים מהם האם נאמר ששוב לא יהי' חלק להם בקרבנות הציבור וכן להציבור לא יהיה להם חלק בהמצוה של שכר האומנים הא זה אינו דא"כ למה לן לתרום על העתיד לגבות והכל הוא כדי שיהיה לכולם חלק בקרבנות הציבור וע"כ צ"ל שאף אם הזדמן ולקחו ממטבע של אחד מהם על מצוה אחת אמרינן שהוא מזכה ממעותיו לכל ישראל שיהיה להם חלק במעותיו וכנגד זה גם הם זיכו לו שיהי' לו ג"כ זכית במעותיהם הנשאר בהקופה נמצא עכשיו אין לכל אחד חלק מבורר במעות הקופה של תרומות הלשכה רק לכל א' יש לו חלק הנאה שיכול הוא להנות ולזכות כפי חלקו במה שיקנו הגבאים והנאה זו מעורבת היא ואינו ניכרת וא"כ דמי ממש להדין של מהרי"ט במעות של קופות הקהל ונדר אחד ממעות של שמעון דלא אמרינן כה"ג שיתבטל מעות של שמעון ברוב משום דהשותפות לא נעשה אלא בהנאת המעות ולא בגוף המטבע והנאה של כל אחד אינו ניכרת ולא שייך בזה הפרדה וכל שאין שייך הפרדה להיתר בפני עצמה בזה לא שייך ביטול ברוב משום הכי הוכיח הגמ' שפיר האיך מביאין שעירי רגלים שהוא חטאת מתרומת הלשכה הא יש בזה גם מעות שכבר מתו הבעלים שלהם והוי להו חטאת שמתו בעליה וביטול הא לא שייך כאן דהא אין לכל אחד בהמעות אלא תערובות הנאה זה בזה שהוא דבר שאינו ניכר בפ"ע וכל כה"ג לא שייך בזה ביטול ברוב:
ובזה ניחא לי נמי מה שהקשה המל"מ בהלכות מעילה סוף פ"ז על הא דאנן קי"ל דהך דינא דמטבע אינו בטילה הוא רק מדרבנן לפי"ז האיך אמרינן בעירוכין דף ד' דהכהנים אינם נותנים בתרומות הלשכה משום דדרשי האי קרא דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל והדין הוא שממעות של תרומות הלשכה מביאין ג"כ עומר ושתי הלחם שהוא נאכל לכהנים ואם אנו נותנין לתרומות הלשכה האיך נאכל את העומר ושתי הלחם הא מנתה שלנו לא תאכל כתיב אלא כליל תהיה והקשה המל"מ הא כבר נתבטל השקלים של כהנים ברובא של שקלי ישראל וע"ש מה שתירץ דהדרשה של הכהנים הוא לאו דוקא כי אינו רק מדרבנן אבל לכאורה דוחק הוא דהא בגמ' איתא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמו משמע שהוא מן התורה וגם בתמורה ד' ט"ו שהבאתי לעיל מבואר להדיא שהוא מן התורה אמנם לפי מה שביארתי לעיל עפ"י סברת מהרי"ט ניחא משום דבמעות של תרומות הלשכה כיון שההיתר אין לו הכרה בפ"ע לא שייך בזה ביטול ברוב כלל ואין להקשות דהא לפי זה היה להיות באמת הדין עם הכהנים שהם פטורים ממחצית השקל ואמאי קי"ל אנן שהם חייבים כמו שהביא רש"י שם וז"ל ולדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא ע"כ הרי לכאורה מבואר מרש"י להיפוך דגם בזה אזלינן בתר רובא וכן באמת המל"מ שם הביא ג"כ דברי רש"י הללו לראי' שזה טל ברובא ע"ש אבל באמת אין זה קושיא כלל על דברי משום דהא יש להבין דברי רש"י מה זה שכתב ולדידן לית לן הך דרשא של כליל תהיה שמנחת כהנים אינו נאכלת אדרבא הא בזה ליכא פלוגתא אי מנחת כהנים כליל הוא או לא רק שהכהנים היו רוצין לומר שהמעות שלהם אינם בטלים ואנן סברי לן שבטלים ומה זאת שייך להדרשא הא מצינו למימר שבגוף הדרשה אין בזה פלוגתא כלל רק עיקר הפלוגתא הוא אם היא בטילה או לא ועוד מה זה שכתב רש"י דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידתא כתיב דמשמע מזה דאם הכהן מביא בשותפות עם ישראל אף שהישראלים אינם רוצים נמי נאכלת משום דכל כה"ג לא מיירי קרא ואח"כ מסיים רש"י דמשום ביטול ברוב נגע בה משמע אבל אם אין כאן ביטול ברוב אז אפילו אם היא מנחת כהן שאינה גרידתא נמי אינו נאכלת ויותר מהכל קשה לי למה לו לרש"י להביא סברא דנפשי' על מה דאנן קי"ל דהכהנים חייבים ליתן לתרומות הלשכה וכתב הטעם משום דאזלינן בתר רובא הלא אנן דרשינן זאת מקרא ויש לנו לימוד מפורש ע"ז והוא בירושלמי פ"א דשקלים הלכה ג' תני ר' טבי בשם רב המנונא מה השיבו חכמים על הדרשא דכהנים שהם אומרים שאינם רשאים ליתן לתרומות הלשכה משום דמנחתם אסור לאכול ומהתרומה מביאין העומר שהוא נאכל ואנן קי"ל שהם חייבים אמר ר' טבי שכך השיבו דהא חזינן בחטאת יחיד שמתו בעליה שהלכה למ"מ הוא שהיא תמות ואינה נאכלת ואפ"ה בחטאת ציבור שמתי בעליה נאכלת אלמא מצינו שיש חילוק בזה שאף שאינה נאכלת ביחיד מ"מ נאכלת בציבור ואמרינן דהאי הלכה למ"מ שחטאת שמתו בעליה אינה נאכלת ביחיד נאמרה אבל לא בציבור ה"נ מה דכתיב בתורה דמנחת כהן כליל דוקא ביחיד נאמרה זאת ולא בציבור ע"ש הרי שיש לנו דרשה מפורשת שהכהנים חייבים בנתינת שקלים משום דילפינן בבנין אב מחטאת הציבור והתם הא הדין שאף במקום דלא שייך לומר זיל בתר רובא כגון בגלות בבל שכל הציבור מתו מ"מ נמי אין החטאת מתה כדאיתא בתמורה ד' ט"ו אף כי התם לא שייך לומר דל בתר רובא ואמאי הביא רש"י כאן סברא דנפשי' משום רובא וכן הברטנורה בשקלים פ"א משנה ד' כתב ג"כ בחדא כרש"י דאנן בזה לא קי"ל כדרשא דכהנים משום דדיקא במנחת כהן לבדו אמר קרא כליל תהי' ולא היכא שיש לו שותפות עם הציבור ע"ש והיינו ממש הדרשא של הירושלמי ולא מסיים כלל הא דמסיים רש"י משום דאזלינן בתר רובא והיינו משום דאנן לא צריכין לבוא לזה כלל כיון דילפינן זאת מקרא דחטאת וזה לכאורה קושיא גדולה על רש"י לפיכך נראה לי ברור שגם רש"י כיון לדרשת הירושלמי דילפינן זאת בבנין אב מחטאת הצבור וזה הוא מבואר ברש"י במה שכתב ולדידן לית לן הך דרשא דכהנים דהאי כליל תהי' במנחת כהנים גרידתא הוא וכו' ר"ל משום דילפינן הדין של כהנים בתרומות הלשכה מחטאת כמו שהתם יש חילוק בין יחיד לציבור ה"נ לענין מעות הלשכה אך שהיה קשה לרש"י מה זה בנין אב מחטאת דבשלמא בחטאת הא התם כל דין של יחידים שוה זה כמו זה ואין חילוק בין כהנים לישראלים דכל חטאת יחיד דין הוא שימות ושל ציבור אינו כן משא"כ לענין מנחות הא ביחידים גופא יש חילוק דמנחת ישראל נאכלת ומנחת כהנים נשרפת ואם היו אפילו מכל הכהנים יחד מביאין מנחה נמי נשרפת וא"כ עכשיו שנתערבו מעות של קהל כהנים עם מעות של קהל ישראל מנ"ל דאזלינן בתר הציבור של ישראל זיל בתר הציבור של כהנים ולא דמי לחטאת דהתם אין חילוק רק בין יחיד לציבור וע"ז תירץ רש"י דאזלינן בתר רובא. ורוב האנשים הם מאותן שמנחתן נאכלת ור"ל כי אנן לא ילפינן בבנין אב מחטאת רק לענין זאת שיש חילוק גם במנחות בין יחיד לציבור ושוב לאחר איזה ציבור ניזל זה ידעינן ממקום אחר דבכל התורה כולו אזלינן בתר רובא הלכך גם כאן אזלינן בתר רוב הציבור שמנחתן נאכלת וקאי האי רוב על האנשים שזה הוא דבר הידוע וניכר בין כהנים לישראלים ולא קאי כלל על רוב המעות והמעיין בירושלמי יראה שמה שכתבתי ברור הוא בכוונת רש"י ומתורץ קושית המל"מ ותמה אני על השו"מ שם בסי' קצ"א שתירץ קושיית המל"מ בדרך רחוק מאוד הא לדברי מהרי"ט הזה שהביא ג"כ בתשובה שם מתורץ ברווחא. ולפי הנראה השיאו סברת מהרי"ט לכוונה אחרת. ולדעתי מה שבארתי זה הוא הנכון ודין זה של מהרי"ט דמי ממש לעבד של שני שותפים ויש לאחד בו שני חלקים ולהשני חלק אחד וזה שיש לו חלק אחד שיחרר חלקו שאותו עבד אסור בשפחה מן התורה מחמת חלק החירות שלו אף שהמשחרר אין לו בעבד אלא רק חלק מועט ולא שייך כה"ג ביטול ברוב כלל כיון שאין לההיתר פירוד והפרש בעולם אז על כל חלק וחלק אמרינן שמעורב בו מהכל כמו שביארתי לעיל והוא מקצוע גדול בדין רובא וראוין למי שאמרן:
היוצא לנו מזה דכל שאין המבטל שהוא ההיתר קנה שם מציאות לעצמו או היכא שאי אפשר לו להיות בלי המתבטל אין בכחו לבטל לזולתו אף שהוא הרוב וחבירו המיעוט לפי"ז איפה הוא שייך ביטול באותיות של ס"ת או תפילין הנכתבים בפסול ונאבדו בתוך הס"ת ואינן ניכרין הלא כל האותיות של התורה משולבות הם ואחוזות זב"ז ע"י בא זה ולימד ע"ז או באם אינו ענין או ע"י עירוב פרשיות והאות שנכתב במקום אחד יש לו חלק וחיבור אף באות ובתיבה שנכתב במקום אחר ע"י דרשות חז"ל כמו בנקבו שם יומת הנאמר בפ' אמר מרומז בזה הדק של מקלל אביו הנאמר בפ' משפטים כמו דאמרינן בשבועות ז' וכן לא תאכלו על הדם אם תמצא איזה פסול באות אחת אזי נתרעו ונעשה קלקול בששה מקומות עיי' סנהדרין ס"ג כה"ג עצמו מספר ממילא הא כל חסרון של אות אחת מגרע ומפסיד הוא הכוונה הגלויה והנעלמה של כמה אותיות ותיבות שבתורה ואם חסר אות אחת הרי כל התורה פסולה וזה בלא זה אי אפשר וכל כה"ג שהרוב צריך לבוא להמיעוט וגם אין לו מציאות ניכר בפ"ע לא שייך בזה דינא ביטול ברוב הלכך פשוט הוא שאם אות אחת נכתב בח"ת או כל פסול ונאבד אין יוצאין בה מצות כתיבת ס"ת ועיין בש"ע או"ח בסי' תרנ"א סי' ז' בדין חציצה במקצת היד ובסי' כ"ז ובאה"ע סי' קל"ט סי' י"ד ועיי' בספר ד"נ סי' יו"ד ועיי' בהפר יד אליהו בדין ס"ת פסולה שנתערבה ברוב כשרים ועיי' בי"ש סי' רע"ט ואין להאריך: