שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן ח
שאלה. בתפילין שע"י סיבה עשה אחד בהם אות אחת בדיו אדומה ואח"כ העביר עליו הסופר בדיו שחור כדין מהו:
תשובה הנה בדבר הזה יש אוסרים ויש מתירין ואכתוב גם אני הנלע"ד והוא כי לכאורה לדעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפילין שפסק דפרשה פתוחה שעשה סתומה או סתומה שעשה פתוחה צריכה גניזה ויצא לו זאת מברייתא בשבת פ' הבונה דף ק"ג דגרסו התם ת"ר וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין גמלין צדיק וצדיק גמלין דלתין רישין וכו' פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה וכו' כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה או שכתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות שלו בזהב הרי אלו יגנזו ע"כ וביאור הריב"ש בתשובה סי' ז' שדעת הרמב"ם הוא שאף דרישא דברייתא בהא דאמרינן דכתב אלפין עיינין או תתין ההין וכו' בודאי אינו צריך גניזה דהא בזה בודאי מהני לגרור האות ולכתוב על מקום הגרר כדאיתא במנחות דף למ"ד לפי זה מה דמסיים בברייתא הרי אלו יגנזו ע"כ לא קאי ע"ז הרי דלא קאי על כל הברייתא מ"מ סובר הרמב"ם דעל מה דקתני התם פתוחה לא יעשנה סתומה וסתומה לא יעשה פתוחה וכו' ע"ז בודאי קאי הא דמסיים הרי אלו יגנזו ולא אמרינן דהרי אלו יגנזו לא קאי אלא רק אסיפא דברייתא לחוד בכתב האזכרות בזהב אלא קאי נמי על הא דכתב פרשה פתוחה סתומה וכו' וכתב שם הריב"ש דמה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן משום דלישנא דברייתא הכי מוכח דכתב האי בבא מהא דפתוחה לא יעשה סתומה וכו' עד הרי אלו יגנזו לבבא בפני עצמה ולא ערבינהו כחדא ולימא הכי אלפין עיינין וכו' פתוחה סתומה וכו' אלא כתב בבא בפני עצמה פרשה פתוחה לא יעשנה סתומ' או שכתבה כשירה וכו' משמע דמכאן ואילך מתחיל פסול אחריתא דלא מהני לזה תיקון וצריך גניזה ולכן פסק הרמב"ם דדוקא בזה צריכין גניזה ע"ש נמצא לפי"ז מה דמסיים התם בברייתא הרי אלו יגנזו ע"כ קאי נמי על מה דקתני בסמוך לו כתבה שלא בדיו דהא דין זה כללה הברייתא בהדי האי בבא דכתבה לפרשה פתוחה סתומה ועוד כי כש"כ הוא דעלה קאי דכיון דקאי על פרשה פתוחה שעשה סתומה הנאמר לפני פניו בודאי ומכש"כ דקאי ג"כ על כתבה שלא בדיו הנאמר בסמוך ממילא לשיטת הרמב"ם דכל הרי יגנז הנאמר בגמרא הכוונה הוא דלית לזה תקנה ממילא דה"ה אם כתבה שלא בדיו אלא בשאר צבעים נמי מבואר הוא שצריכה גניזה ולא מהני לזה העברת קולמוס בדיו. ואין לדחות ולומר דהאי אם כתבה שלא בדיו הנאמר שם בברייתא נפרש שכתב לכל הספר שלא בדיו ואז ממילא כתב נמי האזכרות שלא בדיו ועיקר הפסול והגניזה יהי' בשביל האזכרות משום דבדידהו הא לא אפשר בהעברת קולמס מחמת איסור מוחק את השם והילכך נקט סתם יגנז והכל הוא בשביל האזכרות אבל בשאר אותיות באמת אף אם נכתב בשאר צבעונים מ"מ מהני להעביר עליהן דיו זה אינו דהא לבתר הכי קתני התם כתבו האזכרות בזהב וכו' משמע דעד עכשיו לאו בהזכרות קמיירי והכי מוכת נמי בדברי הב"י בסי' ל"ב שהקשה ל"ל דנקט הברייתא כתב האזכרות בזהב יגנז הא זהב לאו דיו הוא וכיון שנכתב שלא בדיו א"כ מאי אריא האזכרות דנקט דהא אפי' בשאר אותיות נמי קי"ל דפסול שלא בדיו ע"ש ואם נאמר דהאי יגנז דקתני לא קאי אלא בשביל האזכרות משא"כ בשאר אותיות מהני העברת קולמוס בדיו. מה זה קושי' הא שפיר נקט האזכרות דבדידהו בעינן דוקא גניזה ולא מהני העברת קולמוס משא"כ בשאר אותיות מהני העברת קולמוס אלא א"כ דהאי כתבו שלא בדיו דקתני בברייתא מיירי בכל האותיות של התורה ולאו דוקא באזכרות והלכך שפיר הקשה הב"י מאי אריא אזכרות דנקט ועוד אי נאמר דכתבה שלא בדיו עיקר הגניזה דבעינן הוא משום אזכרות תיפוק לי' בשביל אזכרות ושאר ס"ת דנקט למה לן אלא ע"כ דכתבה שלא בדיו יגנז קאי על כל האותיות ולאו דוקא על האזכרות ופשוט הוא:
ואין להקשות דהא לכאורה בלאו הכי האי יגנז דקתני בברייתא ע"כ לא מצי קאי על כתבה שלא בדיו משום דנהי דהעברת קולמס בדיו לא מהני לזה מ"מ הא יש תקנה אחרת דהיינו למתוק כל האותיות הנכתבות בשאר מיני צבעים ולחזור ולכתוב בדיו ואמאי יגנזו זה אינו קושיא משום דלישנא דברייתא כתבה שלא בדיו משמע שכתב בכמה מקומות שלא בדיו ובזה הא אם ימחוק ויחזור ויכתוב יהי' פסול משום מנומר כדאיתא במנחות דף כ"ט ואפשר כי זה גופא קמ"ל הברייתא במה דקתני יגנז לומר כי כאן לא מהני מתיקה ג"כ משום מנומר משא"כ אם נאמר דמהני בזה להעביר בדיו על הכתב הא זה לא נקרא מנומר דהא מותר להעביר בקולמס על מקומות הרבה בס"ת שקפצה מהם הדיו כדאיתא בא"ת סי' ל"ב סעי' כ"ז ועיי' שם במג"א ס"ק ל"ת ול"ט דדוקא בתפילין פסול משום שלא כסדרן אבל בס"ת כשר ולא מיפסל משום מנומר והטעם בזה נראה לי עפ"י סברת הריטב"א שכתב בחידושיו בגיטין דל נ"ג שמחלק שם שע"י העברת קולמס לא הוי מנומר ממש אלא רק מחזי כמנומר ע"ש והילכך נהי דהתם אסור לתקן ע"י העברת קולמס משום מנומר היינו דוקא התם משום קדושת השם החמירו בזה אף אם אינו מנומר ממש אבל בשאר אותיות כה"ג לית לן בה משום מנומר וא"כ אמאי תני כתבה בשאר מיני צבעים יגנז יעבור עליהם בדיו אלא ע"כ דכל שנכתב מתחילה בצבע שוב לא מהני העברת דיו מיהו עדיין יש לדחות דלעולם אפשר לומר דהתם דקתני יגנז נמי משום מנומר הוא ומיירי שנכתב במקומות הרבה שלא בדיו ואף דקי"ל דמותר להעביר קולמס על הרבה אותיות שקפצה הדיו מהם מ"מ אפשר לומר דזה הוא דוקא אם מתחילת הכתיבה נכתבת כדין רק שאח"כ קפצה הדיו בזה לא הוי כמנומר אף שהוא במקומות הרבה אבל כל שנכתב מתחילה בשאר מיני צבעים והוא בהרבה מקומות אזי אף אם אח"כ מעביר עליהם בקולמוס פסול הוא משום מנומר כיון שהוא בהרבה מקומות כמו כל דין של מנומר משא"כ אם אות אתת או אפילו תיבה אתת שנכתבה בצבע כיון שכל כה"ג לית בי' משום מנומר כדאיתא במנחות ד' כ"ט מותר ג"כ להעביר עליו הדיו ואינו פסול במה שהצבע עדיין תחתיו. ועיי' בלחם חמודות הלכות ס"ת ס"ק מ"ת שמדמה שם דין מנומר של שאר אותיות למנומר של כתיבת אזכרות:
וראיתי בח"ס ת' יו"ד סי' רנ"ו שהביא דברי הפ"מ א"ת סי' ל"ב ס"ק ג' וס"ק ט"ו שהוא מכשיר להעביר דיו על מה שנכתב מתחילה בשאר מיני צבעים ולפי הבנת הת"ס שם בדברי הפ"מ מבואר בדבריו שעיקר ראיות הפ"מ הוא מהא דגיטין דף י"ט דאמרינן התם דר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו המעביר דיו על גבי סקרא בשבת חייב שתים אחת משום מוחק ואתת משום כותב ע"ש אלמא בדיו על גבי סיקרא חשוב כתב לענין שבת ממילא ע"כ ה"ה לענין כתיבת סת"מ נמי הוי כתב ולפי הבנה זו הקשה הח"ס דהא בגמ' שם מסקינן עלה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הילכך מסקינן דלענין גט פסול כתב בזו ולענין שבת לא מחייב חטאת והיינו משום דמסתפקא להו אם כה"ג כתב הוא או לא לפי"ז ממילא ה"ה לענין כתיבת סת"מ נמי פסול הוא מספק ע"כ ת"ד:
ולי נראה שאף לפי הבנתו מ"מ ראייתו מהגמ' נכונה היא דהא באמת הרמב"ם פ"א מהלכות שבת פסק להדיא דהכותב בדיו ע"כ סיקרא חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב הרי להדיא שהוא סובר שחייב משום כותב והיינו ע"כ משום דכל כה"ג נקרא כתב דאי לאו הכי האיך חייב חטאת הא איכא חשש של תולין בעזרה והיינו ממש כסברת הפ"מ הנ"ל:
וראיתי בשירי קרבן בירושלמי גיטין פ' שני הלכה ג' שהקשה באמת על הרמב"ם האיך פוסק שחייב משום כותב הא בגמ' מסתפק בזה ואמרינן עלה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה משמע דאינו אלא ספק אם הוא כתב או לא ומתרץ דכוונת הגמ' הוא כן וכי מפני שאנו מדמין וסומכין על דעתינו לחייבו קרבן לענין חולין שנשחט בעזרה שהוא אינו נחשב דק לאיסור קל נגד איסור של אשת איש נעשה ג"כ מעשה להתיר אשת איש שהוא איסור חמור ע"ש ועפ"י פירושו אמרתי שיש בזה לתרץ פשטת הגמ' בגיטין דף י"ט שם משום שיש לדקדק בעיקר האיבעי דבעי לי' ר"ל מר' יוחנן בעדים שאין יכולין לחתום אם רשאין לכתוב להם בסיקרא ויחתמו למעלה או לא מה עלה על דעתו דר"ל מעיקרא למיבעי בעי זו מר' יוחנן הא איהו בעצמו אמר לעיל בסמוך שהכותב דיו על גבי סקרא בשבת חייב משום כותב ופשטת הדברים משמע שהוא סובר שחייב ג"כ חטאת תדע דהא בתר הכי כשאמר לו ר' יוחנן שאין רשאין לעשות כן אמר לו והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת והיינו הא דלעיל דאמר דהכותב דיו על גבי סיקרא חייב משום כותב עד דאמר לי' ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו כמו שפי' רש"י שם שאף לענין שבת גופא נמי אינו חייב חטאת משמע מזה דר"ל היה סובר שחייב נמי חטאת לפי זה קשה מאי קמסתפקא לי' לריש לקיש לענין גט ובמה עלה על דעתו לחלק גט משבת בשלמא לשיטת הרמב"ם דמחלק עפ"י פי' השירי קרבן בין איסור חולין בעזרה לאיסור אשת איש אף כי שניהם הם אסורין מן התורה ניחא משום די"ל דבהא גופא קמסתפק נמי ר"ל אם יש לדמות איסור חולין בעזרה לאיסור אשת איש אבל לשיטת רש"י שסובר שאיסור חולין בעזרה ואיסור אשת איש שוה לענין זה שכל שנאמר שנחשב כתב לענין חטאת נחשב נמי כתב לענין גט רק שר' יוחנן השיב לו שבאמת גם לענין שבת פטור הוא מחטאת אבל אם היה ר' יוחנן סובר שבשבת חייב נמי חטאת אז היה סובר שהוא ג"כ כתב לענין גט לפי זה ר"ל שהוא סובר שהוא כתב לענין שבת לחייבו אף בחטאת מה זה מסתפק אם הוא כתב לענין גט אבל לסברת השירי קרבן ניחא משום דבנזיר דף כ"ט פליגי התם דר' יוחנן סובר חולין בעזרה הוא מן התורה ור"ל משמי' דר' יוסי ב"ר חנינא שם סובר דחולין בעזרה לאו דאורייתא הוא ע"ש והנה הכא בכותב דיו ע"ג סיקרא בשבת דאמר ר' יוחנן ור"ל שחייב שתים משום מוחק וכותב ע"כ הכוונה הפשוטה שאם עשה כן בשוגג חייב שתי חטאות כמו כל חייב שתים דאמרינן בכל דוכתא רק שריש לקיש לשיטתו ואין מזה שום ראי' כלל לענין גט דיש לומר דאף שלענין שבת נחשב זאת לכתב ומביא חטאת היינו משום דחולין בעזרה לדידי' לא הוי רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן אמרינן דהוי כתב משא"כ לענין גט לא סמכינן ע"ז להתיר אשת איש רק שהוא מיבעי זאת לר' יוחנן לשיטתו שהוא סובר דחולין בעזרה הוא מה"ת האיך הוא הדין לענין גט והיינו שאף שהוא בעצמו ע"כ היה יודע שמה שאמר חייב שתים היינו חייב ממש להביא חטאת מ"מ הוא שואל מר' יוחנן האיך הוא סובר במה שאמר חייב שתים אם כוונתו שחייב ממש להביא חטאת ואז ממילא לשיטתו שחולין בעזרה הוא דאורייתא בודאי מהני ג"כ לענין גט או אינו חייב ממש עד שהשיב לו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכמו שפי' רש"י שם שאמר לו שהוא סובר שאף לענין שבת גופא נמי אינו חייב חטאת:
היוצא לנו מזה שדעת הרמב"ם הוא בפירוש הסוגי' דלא כרש"י אלא מה שאמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הכוונה הוא דדיני גיטין לא ילפינן משבת אבל מ"מ לענין שבת גופא נחשב זאת לכתיבה וחייב ע"ז חטאת והשתא נמי יפה הקשה הפ"מ על הא"ר שם שהוא סובר שדיו על גבי סיקרא לא נחשב לכתב והא מבואר בגמרא דדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב לענין שבת ומה שתירץ הח"ס הא בגמרא אמרינן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומפרש רש"י שגם לענין שבת נמי אינו אלא ספק אם הוא כתיבה או לא. זאת אינו מספיק לתרץ קושיא זו על הא"ר משום דהא עיקר הוכחתו הוא דלא מהני דיו על גבי צבע הוא מלשון השו"ע שכתב שאם כתבו בזהב יגנז ומשמע דלא מהני העברת קולמס ע"ש וע"ז הקשה הפ"מ שפיר דהא לשון הש"ע הוא ממש לשון הרמב"ם שם ובדברי הרמב"ם בודאי אי אפשר לומר כן דהא לשיטתו שהוא פוסק בהלכות שבת שבדיו על גבי סיקרא חייב חטאת. וגם לפי מה שהוא סובר שחולין בעזרה הוא מן התורה לכמה מפרשים ע"כ לדידי' כתיבה גמורה היא ומהני נמי לענין כתיבת ס"ת ומתורץ דברי הפ"מ והנה כל זאת הוא הכל לפי הבנת הת"ס בדברי הפ"מ ולפיכך הקשה מה שהקשה. אבל באמת המעיין בפ"מ שם לא הביא כלל מסוגי' דדיו על גבי סיקרא רק עיקר ראייתו הוא ממה דאמרינן ג"כ התם לענין עדים שאינם יכולין לכתוב כותבין להם באבר והם חותמין אח"כ בדיו וכשר אלמא כיון דכתב הראשון אינו כלום לענין גט דהא כתיבת אבר לא מהני מידי לענין גט משום הכי מהני הדיו הבא אחריו לשוי' כתיבא הכא נמי לענין כתיבת ס"ת שאם כתב מתחלה בסיקרא כיון דכתיבת סקרא פסול לס"ת דמי בזה לכתיבת אבר בגט שהדיו הבא אח"כ נחשב זאת לכתב ע"ש ותראה שכן הוא. והשתא ממילא לא קשה כלל קושית הגאון בזה ונראה לי עוד שדעת כמה ראשונים ג"כ כדעת הרמב"ם בזה שדיו על גבי סקרא בשבת חייב חטאת כי התוס' דגיטין בפ"ק ד' ט' במה דאמרינן התם עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאים הקרעים דיו ומפרש רש"י מקרעין משרטטין על הנייר ורושמין שמות העדים והם באים וממלאים בדיו וכתבו התוס' ע"ז וז"ל אע"ג דחקיקה הוי כתיבה דפסלינן לקמן בפ"ש מ"מ לא חשיב זאת כמו כתב ע"ג כתב דאין כאן כתיבה גמורה אלא רושמין קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפי' דיו ע"ג סיקרא חשיבא לקמן בפ"ש ד' י"ט כתב לענין שבת אעפ"י שהסיקרא לבד היא כתב עכ"ל ויש לדקדק חדת מה זאת שכתבו דהוי כתב לענין שבת דמשמע דוקא לענין שבת לחוד הוי כתב הא מבואר בסוגי' שם דגיטין שוה בזה ג"כ כמו שבת וכמו שכתבו התוס' שם להדיא דף י"ט ד"ה דיו ועוד הא מסקינן שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומפרש רש"י שם דגם לענין שבת אינו אלא ספק אם הוא כתב או לא ומה זה שכתבו התוס' בפשיטות דהוי כתב לענין שבת הילכך נראה שהתוס' ג"כ אינם מפרשים כפי' רש"י אלא כהרמב"ם והיינו שר' יוחנן היה סובר לדמות דיני גיטין בזה לדיני שבת ורש"ל היה רוצה לפסוק כן באמת הלכה למעשה עד שאמר לו ר"י וכי מפני שעלה בדמיונו לדמות גיטין לשבת בזה נעשה מעשה להלכה ג"כ משום דהא אפשר לחלק בין גיטין לשבת כמו שביארנו לעיל והלכך אף שלענין שבת הוי כתיבה מדאורייתא מ"מ לענין גיטין לא נחשב זאת לכתיבה וזה ברור לדעתי בכוונת התוס' רק מה שאני מסתפק בזה הוא מדברי התוס' לקמן דף י"ט ד"ה דיו שהקשו על הא דמשמע הכא בגמרא דדיו על גבי דיו לא הוי כתב לכולי עלמא לא לענין שבת ולא לענין גט ולקמן אמרינן כתבו לגט שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דלר' יהודא הוי כתב ותירצו דלקמן כיון שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני מחקנהו ועושהו לשמה הילכך תשיב כתב לר' יהודא אבל הכא בדיו על גבי דיו שהכתב השני אינו מתקן כלום להכתב הראשון התם אפילו ר' יהודא מודה דהכתב השני לא חשיב כתב והא דתנן בפ' הבונה דכתב ע"ג כתב פטור בשבת ואמר רב חסדא דזה דלא כר' יהודא לא בעי לאוקמי דמיירי שאין הכתב השני מתקן כלום דבזה אפילו ר' יהודא מודה דאינו כתב משום דמתניתין סתמא קתני ומשמע לי' דמיירי אפילו בכתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה נמי לא מהני להכי לא מוקי לה כר' יהודא ע"כ והשתא אם נימא דרב חסדא סובר ג"כ דדיו ע"ג סיקרא נחשב לכתב לענין שבת הא לפי זה ע"כ מתניתין דשבת דכתב ע"ג כתב פטיר אי אפשר לומר דמיירי בכל גוונא דהא בדיו ע"ג סיקרא באמת חייב וכיון דלא מיירי בכל גוונא הא הדרא קושיית התוס' לדוכתא אמאי קאמר רב חסדא דמתניתין לא אתיא כר"י הא מצינן לאוקמי כר' יהודא ומיירי דהכתב השני אינו מתקן כלום כיון דבלאו הכי לא מיירי מתניתין בכל גוונא אלא ע"כ מוכח מתירוץ התוס' דרב חסדא סובר דגם בדיו על גבי סיקרא נמי לא חשיב כתב. וכיון שכן בודאי צריך להיות הלכה בזה כרב חסדא דהא אנן בזה כרב חסדא קי"ל כדאיתא באה"ע סי' קל"א וביו"ד סי' רע"ו:
ואין להקשות דלפי זה יסתרו נמי פסקי הרמב"ם אהדדי שהוא פוסק בפ' ג' מהלכות גירושין בגט שכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה שהוא פסול והיינו כרב חסדא והא לרב חסדא מוכח שהוא סובר דדיו ע"ג סיקרא לא מהני כמו שהוכחנו מדברי התוס' ולהרמב"ם מהני וגם אין להקשות מנ"ל להרמב"ם לפסוק כר' יוחנן בזה ולא כרב חסדא שהוא בתרא די"ל דהרמב"ם מפרש שר' יהודא סובר דכתב ע"ג כתב הני בכל ענין אף במקום שאין הכתב השני מתקן כלום וכן סובר ג"כ רב חסדא והא דאמרינן הכא אליבא דר' יוחנן ור"ל דדיו ע"ג דיו לא הוי כתב לענין שבת הכל אתיא אליבא דרבנן דר' יהודא אבל לר' יהודא באמת הוי כתב וחייב אף אם הכתב השני אינו מתקן כלום והילכך שפיר קאמר רב חסדא בפ' הבונה דמתניתין דהתם דכתב ע"ג כתב פטור ע"כ אתיא דלא כר' יהודא ולא צריכין לאוקמי מתניתין דמיירי בכל גוונא כי בדיו ע"ג סיקרא לא מיירי כלל מתניתין דבזה באמת נקרא כתב לענין שבת לכ"ע וחייב עליה ובזה אמרתי ג"כ ליתן טעם לדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות גירושין ה' ד' שפסק בגט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דאינו גט כלל ותמהו הראשונים אמאי אינו פוסק כרב אחא בר יעקב בגיטין ד' כ' שסובר דאף חכמים האומרים בכתב השם שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דאין השם מן המובחר היינו משום דבעינן זה אלי ואנוהו אבל בגיטין אפילו חכמים מודים דכשר והי' לן לחוש לכל הפחות לחומרא לומר דהוי גט ואסורה לכהונה ואמאי פסק דאינו גט כלל ושריא אף לכהונה אבל לדברינו ניחא והיינו משום דהרמב"ם מפרש דלא כהתוס' אלא כשיטת הריטב"א בחידושיו בגיטין דף י"ט דר' יהודא סובר דכתב ע"ג כתב חשוב כתב בכל מקום אף אם שניהם נכתבו בשוה כגון שניהם לשמה או שניהם שלא לשמה והוכיחו זאת ג"כ מהא דפ' הבונה דאמרינן דהא דקתני כתב ע"ג כתב פטור הוא דלא כר' יהודא ואמאי באמת לא מוקמינן כר' יהודא אלא דר' יהודא לא מיירי אלא היכא דהכתב הראשון לא נעשה לשמה והשני לשמה נעשה ומה שתירצו התוס' משום דמתניתין מיירי בכל גוונא זאת לא ניחא לו להרמב"ם אלא ע"כ מוכח דר' יהודא סובר דכתב ע"ג כתב מהני בכל ענין ורב אחא בר יעקב דאמר התם בגיטין דף כ' דע"כ לא אמרי רבנן דכתב ע"ג כתב לא מהני אלא דוקא לענין כתיבת קדושת השם משום דבעינן זה אלי ואנוהו אבל בשאר דוכתא הוי כתב לא תקשי לדידי' המשנה דפ' הבונה דאמרינן התם דכתב ע"ג כתב פטור בשבת אלמא דלא הוי כתיבה והא אתיא דלא כמאן דהא לדידי' בשאר דוכתא כל היכא דליכא משום זה אלי ואנוהו מהני כתב ע"ג כתב לכולי עלמא בשלמא לחילוק של התוס' דר' יהודא וחכמים לא מיירי אלא היכא דכתב השני עושהו לשמה ניחא דמצינן למימר דהתם בפ' הבונה מיירי דהכתב השני אינו מתקן כלום להכתב הראשון אבל לשיטת שאר הראשונים דהפלוגתא דר"י וחכמים מיירי אפילו היכא דאין הכתב השני עדיף מהראשון וע"ז קאמר ר' אחא ב"ר יעקב דבשאר דוכתא גם חכמים מודים דכתב ע"ג כתב מהני א"כ מתניתין דשבת כמאן אתיא ותירץ הריטב"א ורב אחא בר יעקב יאמר דמתניתין דשבת דכתב ע"ג כתב פטור מיירי בכותב סקרא על גבי דיו דהתם מגרע הוא הכתב ומשום הכי פטור הוא מכותב אבל היכא דאינו מגרע הכתב אף דאינו מתקן ג"כ מ"מ התם חשיב כתיבה ע"ש נמצא לפי שיטה זו ר' יוחנן ור"ל דאמרי דדיו ע"ג דיו לא חשיב כתב לענין שבת ע"כ לא סברי כרב אחא בר יעקב דהא לדידי' בשאר דוכתא כל היכא דליכא בי' משום זה אלו ואנוהו נחשב לכתיבה לכ"ע ואמאי פטרי בדיו על גבי דיו אלא ע"כ ר"י ור"ל סברי בזה כרב חסדא ומשום הכי פסק הרמב"ם כרב חסדא אפילו לקולא דאינו גט כלל ושריא אפילו לכהונה:
מיהו כל זאת שפיר לשיטת הרמב"ם אבל בדברי התוס' בודאי אי אפשר לפרש כן כמו שכתבתי לעיל וע"כ לשיטת התוס' צריכין אנו לומר דרב חסדא פליג על ר' יוחנן ור"ל וסובר דגם דיו ע"ג סיקרא נמי לא חשיב כתב לפי זה הא אין הכרעה לפסוק בזה כר"י ור"ל כיון דרב חסדא חולק ע"ז נמצא דמשיטת התוס' לכאורה אין ראי' אליבא דהלכתא שדיו ע"ג סקרא יהיה חייב חטאת בשבת מיהו לאחר העיון נראה שגם לשיטת התוס' לית מאן דפליג על ר"י ור"ל בהא דדיו ע"ג סיקרא דחשיב כתב והכי מוכח להדיא מחידושי הרשב"א בגיטין דף כ' ד"ה הא וכו' שמפרש שם כל הסוגיא כפי' התוס' דחכמים ור"י לא מיירי אלא דוקא היכא דהכתב הראשון היה שלא לשמה והכתב השני נעשה לשמה בזה דוקא פליגי אבל היכא דהכתב שוה השני כמו הראשון בזה גם ר"י מודה דכתב השני לאו כלום הוא והא דבפ' הבונה בכתב ע"ג כתב דפטור דמוקמינן דלא כר"י ולא מוקמינן דמיירי היכא דאין הכתב השני עדיף מהראשון תירץ כמו תירוץ התוס' משום דמתניתין דפ' הבונה סתמא קתני דכתב ע"ג כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה חדשה ע"ש ואפילו הכי בדיו ע"ג דיו פסק שם להדיא דחייב חטאת ומפרש הסוגיא הא דהשיב ר' יוחנן לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה לא כפי' רש"י אלא דבשבת באמת חייב חטאת לפי"ז ע"כ צ"ל דהא שכתבו התוס' והרשב"א דרב חסדא סובר דכתב ע"ג כתב משמע בכל ענין ר"ל בכל ענין היינו בין אם נתחדש כוונה חדשה בהכתיבה ובין אם לא נתחדש אבל מ"מ מיירי הכל שנכתב בתמונה שוה אבל כל היכא דהתמונה מהכתיבה השניה משונה הוא מתמונה דהכתיבה הראשונה וגם היא כתיבה מהודרת יותר מהראשונה זאת אינו נכלל כלל בהלשון של המשנה כתב ע"ג כתב וכל כה"ג הי' צריך התנא לפרש כנ"ל עפ"י שיטה זו ועיי' במהר"מ שיף בגיטין שם בתו' ד"ה דיו שכתב שאף לשון דיו ע"ג דיו נמי אינו כולל חידוש הכוונה ע"ש נמצא לפי זה כיון דליכא מאן דפליג על ר"י ור"ל ודאי דהלכתא כוותייהו דדיו ע"ג סקרא נחשב לכתיבה ממש וחייבין עליה חטאת:
היוצא לנו מכל מה שכתבנו שדעת הרמב"ם והתוס' והרשב"א והריטב"א בחידושיו לשבת ד' ק"ג שדיו ע"ג צבע נחשב לכתיבה לענין שבת וחייבין ע"ז חטאת נמצא לפי ביאור המפרשים שהבאתי לעיל דהא דאמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הכוונה הוא דדוקא בשבת שכל שנעשה מעשה הכתיבה יהי' ע"י שיהי' די בזה הלכך נחשב זאת למלאכה משא"כ בחתימות העדים דבעינן דוקא כתב ידם של האחרונים ממש והכא בדיו ע"ג צבע עדיין לא נסתלק מעשה הראשונים רק שהכתיבה האחרונה היא מתקן הכתיבה הראשונה וזה הא לא מהני בחתימות העדים דבעינן דכל החתימה יהי' מכתב ידם לחוד הלכך לא מהני או כמו שביאר הפנ"י שם משום דכאן בחתימות העדים לא דמי לגט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דמהני דהתם ודאי כתב האחרון הוא העיקר דהא רוצה הוא לבטל כתב הראשון ולמוחקו ואינו רוצה עוד בו משא"כ בעדים שאינם יודעים לחתום בהו אי אפשר לנו לומר שהם רוצים לבטל כתב הראשון דודאי זה אינו כיון דאי אפשר להו לחתום בלתי כתב הראשון ע"ש מבואר מזה דלולי סברא זו הוי אמרינן דדיו ע"ג צבע נחשב לכתיבה בכל מקום הילכך בס"ת נמי או בתו"מ דהתם הא לא שייכי סברת של המפרשים הללו משום דכאן הא באמת רוצה הוא לבטל הכתב הראשון וגם הא בזה מהני נמי רק תיקון של הכתב הראשון ולא בעינן שיהי' דוקא כל הכתיבה משל האחרון בודאי נחשב הדיו הבא על הצבע לכתיבה אליבא דכולי עלמא:
אמנם להלכה עדיין אני מסתפק בזה משום דלולא דבריהם היה אפשר לפרש דברי הירושלמי שהבאתי לעיל כפשוטו והוא דבשבת ד' ק"ד איתא תנא אם הגיה אות אחת בשבת חייב חטאת ופריך הגמ' השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב ומשני רב ששת כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשה שתי זייני"ן דהוי להו שני אותיות רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלי"ת ועשה רי"ש והקשו ע"ז המרדכי בפ"ש דגיטין וכן הוא בספר התרומה ובסמ"ג הלכות תפילין דאמאי חייב הא זאת הוי חק תוכות כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות ופסול הוא ותירצו משום דשבת שאני דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מלאכת שבת במחשבתו של אדם תלוי וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שיעשה דהא התם לא כתיב וכתב ועל קרשי המשכן היו עושין אבג"ד לסימן ולא היו חוששין באיזה ענין הן עשויות אבל במקום שנאמר וכתב כגון בגט ובספרים צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשים ממילא שלא ע"י כתיבה ע"ש וכיון שכן הא בדיו ע"ג סיקרא נמי מצינן לומר כן דלעולם כתב העליון אף שהוא מייפה ומתקן כתב התחתון מ"מ כל זאת לא נקרא כתיבה משום דבעינן וכתב בספר שיהי' הכתיבה הראשונה על הסער ממש אבל לענין שבת דלא כתיב התם וכתב רק שממשכן ילפינן והילכך כל שנתייפה הכתיבה בתמונה אחרת ואהני מעשה נחשב לכתיבה וחייב עליה:
הן אמת שראיתי בחידושי הרשב"א שם בשבת ובחידושי הריטב"א שהקשו ג"כ קושיית המרדכי והא הוי חק תוכות ותירצו שכל כה"ג לא נקרא חק תוכות משום שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן לנטלו גגו של דלי"ת ועשה רי"ש דמי לנפל דיו על גבי האות ומעבירו ע"כ הרי לכאורה מבואר מדבריהם דדיני מלאכת שבת ודיני כתיבת ספרי קודש שוה בזה וכל דלא נחשב לכתיבה לענין ספרים אינו חייב על כתיבה ג"כ משום שבת וכיון שכבר הוכחתי מדבריהם שהם סברי דדיו ע"ג צבע נחשב לכתיבה לענין שבת לחייבו עליה חטאת ממילא ע"כ נחשב ג"כ לכתיבה לענין ספרים ותו"מ מ"מ אין זה ראי' משום דבאמת יש להבין האיך יעלה על הדעת לפטור בשבת ע"י כתיבה של חוק תוכות דהא עיקר הפסול של חק תוכות ילפינן מדכתיב וכתב ולא וחקק והא זאת לא שייכי אלא דוקא בספרים דכתיב בהו וכתב אבל בשבת דלא כתיב וכתב בודאי כתיבה ע"י חקיקה נמי נחשב לכתב ועיי' בב"ש בסי' קכ"ו ס"ק א' שכתב כן בפשיטות שבשבת חייב על חק תוכות ולא הביא פלוגתא בזה וגם בלאו הכי מה דוגמא הוא כתיבת שבת לכתיבת ספרים דבספרים בעינן דיו וכאן לא בעינן דיו וגם בכתב של כותים הא דעת הרשב"א דחייב עליה מן התורה כמו שהביא הא"ר משמו בסי' ש"ו ע"ש הילכך נראה עיקר דגם הרשב"א והריטב"א מודה דחק תוכות נחשב לכתב לענין חיוב שבת רק שהיה קשה להם משום דמשמע להו שתירוץ של רב ששת ורבא בספרי קודש מיירי כמו שפירש רש"י שם שנטל לתגו של דלי"ת ועשה רי"ש וע"י זאת נתקן הספר שאסור לשהות ספר שאינו מוגה וכן הא דאמרינן לקמן הא דבעי זיוני משמע הכל דבספרי קדש קמיירי והילכך שפיר הקשו דהא באמת אינו חייב בשבת אלא בכתיבת שתי אותיות דוקא רק הכא אתה מחייבו באות אחת משום תיקון הספר לכך הקשו דהא בזה עדיין לא נתקן הספר דעדיין הוא בפיסולו כמעיקרא משום חק תוכות וכה"ג באמת הקשו המפרשים על המרדכי הנ"ל שתירץ דבשבת חייב בכתיבת חק חוכות דמ"מ מה מהני בזה כיון דהספר עדיין לא נתקן ע"י זאת עיי' בב"ש באה"ע סי' קכ"ה סק"ג מה שתירץ בזה ועיי' בפ"מ או"ח סי' ל"ב מה שתירץ ג"כ. ולדעתי נראה כי המרדכי והגדולים לא יפרשו כפי' רש"י בשבת דף ק"ד שם משום שאסור לשהות ספר שאינו מוגה אלא כפשוטו שהיה לו איזה ספר שלם או שטר מספרי ושטרי הדיוטות והי' נכתב בהם דלי"ת במקום רי"ש וע"י כן היה נשתנה הענין של הספר או השטר והיה מחוסר ביאור והוא נטל הגג של הדלי"ת ועשה אותו רי"ש. וע"י זאת נתקן הילכך חייב חטאת כמו אחת על האריג דאמרינן דחייב חטאת משום שע"י כן נתקן הדבר ופשוט הוא אמנם הרשב"א והריטב"א מפרשים כרש"י דמיירי בספרי קודש הילכך שפיר קשה להו דהא לא אהני מידי בתיקון כזו כיון דהוא חק תוכות ואמאי חייב ותירצו שאין זה חק תוכות ואפשר לומר שזה הוא ג"כ כוונת הירושלמי במה שהשיב ר"י לר"ל שר"י למד עם רשב"ל המשנה דפ' הבונה כתב על גבי כתב פטור עליה בשבת וע"ז אמרו לא שנו אלא בדיו על גבי דיו אבל דיו על גבי סיקרא הוי כתב וחייב ופשטות המשנה מורה דמיירי בכל ענין שכותב הן בכותב ס"ח ותו"מ או גט או שאר ענינים דהאי סתמא קתני דלא הוי כתב ומשמע דמיירי בכל ענין כתיבה וע"ז תני ל"ש אלא דיו על גבי דיו אבל דיו על גבי סקרא חייב וא"כ מוכח מזה דזה נחשב לכתיבה גם לענין ספרים וגיטין דומיא דמתניתן דמיירי בכל גוונא אך כיון דלא שמע ר"ל מר' יוחנן בהדיא דגם בספרים ובגיטין נמי מהני כתב כזו הילכך שאל מר' יוחנן עדים שאינם יכולים לחתם מהו שיכתבו להם בצבע ויחתמו אי כתב השני כתב גם לזה אי לא והשיב לו ר"י שפיר וכי בשביל שאנו עוסקין בהלכות שבת ובזה בודאי דיו על גבי צבע נחשב לכתיבה משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה נתיר אשת איש ע"י גט כזו דהתם הא כתיב וכתב ואפשר שאין זה כתיבה וגם ש"ס דילן נמי יש לפרש בסיגנון זה וכי מפני שאנו מדמין ואמרנו סתם על המשנה דכתב על גבי כתב פטור שהוא מיירי בכל עניני כתיבה ואמרנו ע"ז ל"ש אלא בדיו על גבי דיו אבל בדיו על גבי צבע חייב דמשמע מזה דאף אם עשה כן בספרים ובגט מ"מ לא אמרנו כן אלא באומדנא בעלמא אבל לא לעשות מעשה להלכה משום דהא אפשר לומר דאף דהוי כתיבה לענין שאר דברים מ"מ לענין גיטין וס"ת אפשר דלא הוי כתיבה דהא לא אהני' מעשי' נמצא לפי זה אין לנו שום ראי' דדיו על גבי צבע יהי' נחשב לכתיבה אף בס"ת ותו"מ והילכך כיון שהוא פלוגתת הפוסקים אין להקל בזה כנלע"ד: