אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן ז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן ז

סימן ו

נשאלתי באחד שהיה לו טלית שהציצית שלו לא היו כ"כ מהודרים ושאל מחבירו טלית יפה וקיבלו לידו והניחו על השלחן אצל הפתח ויצא על זמן מה וכשחזר עוד לבית המדרש לא מצא הטלית ששאל רק מצא במקומו טלית אחרת גרוע ממנו. ועתה בעל הטלית תובע טליתו. וזה טוען כי הוא אינו חייב בזה ולא שינה מאומה רק עשה כדרך כל האנשים שבעת שצריכין לצאת מניחין שם הטליתות שלהם והוא ג"כ עשה כן ומה שנאבד זה הוא אונס גמור ומילתא דלא שכיחא הוא זהו תוכן טענותיהם:

תשובה. לכאורה נראה דחייב לשלם דזה הוא הדין של שואל ממש שחייב אפי' באונסין ומכש"כ כאן שזה הוא דין של גניבה ואבידה שאפי' שומר שכר חייב עליה. אמנם לאחר העיון יש להסתפק בזה טובא כיון דהוא נתן לו הטלית להתפלל בו בביהמ"ד והדרך של המתפללים בביהמ"ד שבעת שצריכין לצאת מניחין שם על השלחן הזה הטלית עד שבאים וחוזרים ולובשים אותו וא"כ אפשר לומר שזה דמי ממש למתה מחמת מלאכה שפטור עליה כיון דע"י המלאכה נגנבה בשעה שהוא עסוק בה ודמיא להא דאיתא בח"מ סי' ש"מ בשם הרמ"ה במי ששואל בהמה לילך בדרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו הדרך ואנסוהו ממנו חשב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שהודיעו שבדרך זו צריך לילך ומחמת הדרך ששאלה לילך נעשה האונס זה הוא דמי ממש למתה מחמת מלאכה ע"ש וא"כ ה"נ כיון דלא שנה במלאכתו רק נהג בה כדרך כל האנשים המתפללים וזה הוא דבר המצוי דמתרמי כמה פעמים דמתחלפי הטליתים והבגדים בביהכ"נ הילכך לשיטת הרמ"ה אמרינן דאדעתא דהכי השאילו ודוגמא ממש לנידן דידן מצאתי ג"כ בשו"ת פמ"א חלק ב' סי' קט"ו בעובדא באחד ששלח להמשודכת שלו נזמי זהב במתנה ואח"כ חזרה המשודכת מהשידוך וכתבה תנאים עם איש אחר ובא החתן הראשון לתבוע המתנות מהכלה והיא השיבה שהוליכתם לבית המרחץ ושם נאבדו ממנה והמנהג באותו המקום שהנשים הולכות לבית המרחץ עם תכשיטיהן ופסק הגאון המחבר הזה כיון שהחתן נתן לה להתפאר ולהתנאות בהם והיא גם היא עשתה ג"כ כדרך כל הנשים ולא שינתה מאומה בהם. ומתחילה ידע החתן שהיא תוליך עמה התכשיטין לבית המרחץ והוי כמו שאלה לדרך ידוע א"כ לשיטת הרמ"ה דמי זה ממש למתה מחמת מלאכה ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ה שחיזק מאד דברי הרמ"ה הזה ורוצה לומר שגם הרא"ש מודה לו ע"ש. נמצא לפי דברי הגדולים הללו פטור השואל מלשלם:

אמנם עדיין קשה לי לסמוך על סברא זו לחוד כאשר אבאר. והנה שם בספר פמ"א הנ"ל התעורר על סברתו משום כי אולי יש לחלק ולומר כי עדיין אינו פוטר הרמ"ה אלא דוקא החם בעובדא דידי' שבאו לסטים בדרך ונגזלו ממנו דהא אנן קי"ל דלסטים מזוין אונס הוא אלא דבשואל גם אונס חייבה רחמנא והוא גזה"כ בשואל לחוד הילכך שפיר אמרינן דלא חייבתו התורה אלא דוקא שלא בא עליו האונס מחמת המלאכה אבל כל כי האי גוונא פטור משום דלא לאוקמי בכילתא שאילתא אבל כל שלא היתה האבידה באונס אלא ע"י גנבים שלא מחמת אונס אפשר לומר דבכה"ג להרמ"ה נמי חייב משום דכיון דנפסדה שלא ע"י אונס והוא שואל מוטל עליו לשמור שלא יבוא לידי כך וכדאמרינן בגמ' מכדי ש"ש הוא בעי לי' לעיוני וה"נ כיון דשואל הוא צריך לשמור בשמירה מעולה שלא יבוא לידי גניבה ולא דמי כליסטים מזוין דהתם אין בידו להציל מהם אבל הכא נהי דנתן לה גם לילך בבית המרחץ אבל מ"מ היה עליה לשמור שלא יגנבו ואח"כ דוחה בעצמו חילוק זה משום דלא מצינו חילוק זה בש"ס ופוסקים באם נאנסו או נגנבו אלא כל שהסיבה נעשתה מחמת מלאכה פטרה התורה אפי' לשואל ע"ש:

והנה לדעתי דברי הגאון הזה צ"ע כי הלא באמת חילוק זה שחילק יש לו מקור נאמן והוא מהתוס' ב"מ ד' מ"ב וכן הוא שיטת כמה ראשונים וגם המחבר פסק כן בח"מ סי' ש"ג דש"ש אף שהוא פטור על אונסין מ"מ היינו דוקא באונס ממש כגון שבאו עליו ליסטים מזוין או שבורה או מתה וכה"ג אבל אם נגנבה ממנו אז אפילו באונס גמור כגון אם קפץ עליו חולי גדול ואפילו אם הקיפו להמעות בחומה של ברזל ונתן המעות בעומק בקרקע מאה אמה רק ע"י סיבות שונות נתגלה המעות ונגנבו נמי חייב משום דלא פטרה התורה אונס בש"ש אלא דוקא בהיה שם ולא הי' יכול להציל אבל כל שלא היה שם אפילו אם ידעינן שאם היה שם לא היה יכול להציל מ"מ חייב ע"ש שהביאו ראי' לזה מפ' הכונס ד' נ"ו דלא משכחת כפל בשומר שכר אלא דוקא בטוען טענת לסטים מזוין דאי לאו הכי הא חייב עצמו בקרן ע"ש והא משכחת כפל בטוען טענת גניבה באונס גמור אלא ע"כ דש"ש חייב בגניבה אף שנעשה ע"י אונס גמור ע"ש וקשה דמה תיקנו בזה הא עדיין משכחת לה בגניבה ממש ואפ"ה שוכר פטור עליה כגון רועה בהמות בשכר שהוא נעשה ש"ש עליהן ושכרו בעה"ב לרעותם בשדה ידוע ונגנבה משם שאז לשיטת הרמ"ה דכל ששאלו לדרך ידוע ובאו שודדים באותו הדרך אז דינו כמתה מחמת מלאכה וא"כ ה"נ הא נגנבה מחמת מלאכה ששומר שכר פטור עליה דהא גם בשאר שומרים נוהג דין זה דמתה מחמת מלאכה פטור דילפינן מוכי ישאל דמוסיף על ענין ראשון וכמו דאיתא בח"מ סי' ש"מ אלא ע"כ מדלא משכחינן פטור בש"ש בטענת גניבה אלא דוקא בטענת לסטים מזוין משמע דבכה"ג חייב והיינו ג"כ משום דע"כ לא פטרה התורה אלא מתה מחמת מלאכה ממש דזה אונם גמור אבל נגנבה אף שהוא מחמת מלאכה מ"מ כיון שבידו היה לשמור מזה חייב. וכן יש להוכיח זאת מהא דאיתא התם בב"ק בשוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ היכר הגנב משלם שלומי כפל לשוכר ומדקתני ואמר הריני משלם ואיני נשבע מכלל דאי בעי פטר נפשי' בשבועה והיינו שאם היה רוצה היה טוען שנטלה ממנו בליסטים מזויין וכל שיכול לפטור נפשי' מתשלומין בשבועה ואפ"ה משלם אז קני כפילא ומזה מוכיח הגמ' שם בב"ק ד' נ"ז דלסטים מזוין ע"כ גנב הוא משום דהא לית לו לש"ש טענה אחריתא לפטור עצמו מתשלומין אלא ע"י טענת לסטים מזוין וקתני עלה בברייתא ואח"כ נמצא הגנב א"כ מוכח דלסטים מזוין גנב הוא ע"ש בגמ' ואי נאמר דמתה מחמת מלאכה הני נמי אף אם נגנבה מחמת מלאכה א"כ מאי זה הוכחה הא התם שוכר קתני וא"כ שפיר מצי לאוקמי' כה"ג כגון ששכר ממנו בהמה לילך לדרך ידוע והוא טוען שבאותו הדרך נגנבה ממנו ומצי למיפטר נפשי' בטענה זו והוא לא עשה כן רק שילם הלכך אם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר אלא ע"כ מוכח דבגניבה ממש חייב אפילו אם נגנבה מחמת מלאכה ולא כהמחבר הזה שמסתפק בזה ולפי מה שכתבתי יש לדחות ג"כ דברי הקצות בסי' ש"מ שהוכיח מרש"י ב"ק דף ד' דאמרינן התם לר' אושעיא דתני שלשה עשר אבות נזיקין אמאי לא תני גזלן וגנב בהדי אבות ומשני הגמ' דהא קתני נמי שומר חנם והשואל ופירש רש"י וישנו בכלל זה נמי בטוען השומר טענת גנב וכתב שם רש"י עוד דשואל דנקט הוא לאו דוקא דהא בשואל לא משכחת לה דפטור לא בטענת גנב ולא בטענת גזלן דהוא חייב בכל ע"ש ומזה הוכיח הקצות דאם נאמר דרש"י סובר כסברת הרמ"ה הא משכחת לה נמי טענת גנב בשואל כגון ששאלה לילך לדרך ידוע ונגנבה ממנו שאז פטור לשיטת הרמ"ה אלא ע"כ דלרש"י לא נקרא זה מתה מחמת מלאכה ע"ש אבל לפי מה שכתבתי דבגניבה ואבידה לא מהני מה שהוא מחמת מלאכה אין ראי' מזה שרש"י חולק על הרמ"ה בזה דהא התם בגמרא בגניבה קמיירי אבל אם נאנסה בדרך אפשר שגם רש"י מודה שאף שואל נמי פטור ע"ז:

נמצא לפי מה שבארתי ההכרח הוא דלשיטת התוס' בב"ק הנ"ל ולשיטת שאר הפוסקים שכתבו ששומר שכר חייב בגניבה אף אם הגניבה היתה ע"י אונס גמור וההוכחה שלהם הוא מהא דב"ק דף נ"ו שנתבאר לעיל אז מוכרח הוא שהם סוברים דאם שאלו לילך בדרך ידוע ונגנב משם חייב כמו שהוכחתי א"כ בנ"ד שהוא שואל ונגנבה בבית הכנסת ממילא עפ"י דעת הש"ע חייב הוא ממ"נ שאם נאמר דלא קי"ל כהרמ"ה בזה רק שכה"ג לא נקרא מתה מחמת מלאכה בודאי חייב כאן אלא אף אם נאמר דקי"ל כהרמ"ה וכן באמת מוכח שדעת המחבר בסי' ש"מ להכריע כהרמ"ה מ"מ הא דעת המחבר בסי' ש"ז שש"ש חייב בגניבה אף אם הוא באונס גמור והיינו מחמת הוכחת התוס' בב"מ דף מ"ב הנ"ל ומזה הא מוכח דע"כ לפי זה דבגניבה ואבידה אף שהוא מחמת מלאכה מ"מ חייב נמצא בנידן דידן חייב לשלם ממנ"פ אמנם מטעם אחר אפשר שיש לפוטרו דהא עובדא דידן היתה בטלית של מצוה וטלית שאולה הא קי"ל דפטור מציצית משום כסותך ולא של אחרים רק דבכל טלית שאולה סמכינן על סברת הרא"ש ושאר הפוסקים דאמרינן דכיון דשאלו כדי לצאת בו אמדינן דעתיה שאם אינו יוצא בשאלה יהיה שלו במתנה ע"מ להחזיר הובא זאת בש"ע או"ח סי' י"ד נמצא לפי זה תלי דין זה בפלוגתא של רבינו ישעיה והרא"ש הובא ברא"ש פ' לולב הגזול סי' למ"ד שדעת רבינו ישעיה שם שמתנה ע"מ להחזיר פטור המקבל עליה מאונסין ואפילו מגניבה ואבידה נמי פטור בה דהא לא קיבל עליו אחריות וכתב שם שזה הוא החילוק בין אתרוג השאול שאין יוצאין בו ובין מתנה ע"מ להחזיר שיוצאין בו והיינו משום דבשואל כיון שאם נאנס חייב לשלם א"כ עדיין ברשות הבעלים עומדת ואנן לכם בעינן וזה כיון שהוא עומד ברשות הבעלים לא הוי שלכם משא"כ במתנה ע"מ להחזיר שהוא פטור על אונסין א"כ ברשותו עומדת ושלכם קרינן בי' ודעת הרא"ש שם שגם במתנה ע"מ להחזיר נמי חייב באונסין ואפילו במתה מחמת מלאכה נמי חייב ע"ש הטעם נמצא לדידן דקי"ל כרבינו ישעי' כדאיתא בח"מ סי' רמ"א הילכך בשואל טלית של מצוה דאמרינן סתמא דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר כדי שיכול לברך עליה א"כ ממילא שוב פטור עליה אפילו מגניבה ואבידה ומה גם כי אפשר לומר שבכאן פטור אף להרא"ש שם דהא עיקר הטעם של הרא"ש שחולק על רבינו ישעי' הוא משום שכיון שנותן לו האתרוג ע"מ להחזיר דמי לכל דיני תנאי שהמקבל צריך לקיים ואם אינו מקיים התנאי אז למפרע הוי כפקדון בידו שאסור ליגע בו ואם השתמש בו דינו כמו ששולח יד בפקדון של חבירו שחייב אפילו באונסין כמו שהאריך שם הרא"ש בזה ע"ש הא סברא זו לא שייכי אלא דוקא התם שכבר השתמש בהאתרוג וכן בעובדא דידן אם היה המעשה שכבר התפלל בו אז שפיר אמרינן כיון שלא החזירו נתבטלה המתנה למפרע ונעשה פקדון בידו והוי כמי שולח יד בפקדון אבל בעובדא דידן הא נאבד הטלית קודם שהשתמש בו ולא שלח בו יד עדיין כלל א"כ לא שייך לחייבו משום שליחות יד הילכך ממילא שוב פטור עליו אף לדעת הרא"ש:

איברא דמ"מ עדיין יש לעיין בזה דכבר נסתפקתי קצת בהא דקי"ל בכל דוכתא דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונא כדאיתא בא"ח סי' תל"ז ובשאר דוכתא האיך הוא הדין אם גוף המצוה לצאת בה מן התורה יכול חבירו בעצמו לקיים רק שאין בידו לקיים ההידור מצוה דילפינן זאת מזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות או גם לענין זה נמי אמרינן דניחא לאינש דלעביד חבירו ההידור מצוה בממוני' או זה לא נאמר אלא דוקא לענין גוף המצוה אבל לא לענין הידור המצוה ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה להדיא אמנם מצד הסברא נראה יותר דבזה לא שייך כ"כ ניחא לי' וכו' לא מבעי לשיטת הסוברים דהדרשה של ואנוהו להתנאות לפניו הוא רק דרבנן וכן הוא דעת התוס' במנחות ד' מ"א ד"ה אין וכו' ואף שכבר חילק בזה בעל הכפות תמרים בפ' לולב הגזול וכן ביאר דבריו הח"ס בחדושיו שם שיש חילוק בין ההידור בגוף המצוה כגון טלית נאה ואתרוג נאה שזה הוא מן התורה בודאי ובין אם בא להדר המצוה בחוץ כגון לעשות מפה נאה לס"ת או תיק נאה שזה הוא רק מדרבנן ע"ש וא"כ לפי זה לכאורה אין ראיה מהתוס' שהם סוברים שהוא רק מדרבנן דהא גם הם בכה"ג מיירי להדר מבחוץ לצבוע יפה שאין זה שייך לגוף המצוה ע"ש מ"מ הא התוס' ע"כ לא סברי חילוק של המחברים הללו דאל"כ לא היו מקשים כלום על רש"י בריש פ' לולב הגזול שרש"י כתב שם דהידור דאתרוג הוא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות והקשו התוס' ע"ז דהא הידור זה אינו מעכב והוכיחו כן מהא דאגודה של לולב שאינו מעכב ומה זו הוכחה הא התם אין ההידור בגוף המצוה אלא ע"כ שהתוס' לא סברי חילוק זה וא"כ מוכח מדבריהם דע"כ דכל הדין דהידור מצוה הוא רק מדרבנן וא"כ לשיטת הסוברים דבמצוה דרבנן לא אמרינן כלל ניחא לאינש וכו' ועיי' בשו"ת בית יעקב סי' נו"ן א"כ פשוט הוא שהכא נמי לענין הידור מצוה כיון שהוא רק דרבנן בודאי גם בזה נמי לא אמרינן דניחא לי' וכו' אלא אף לשיטת רש"י שמבואר מדבריו בסוכה שם שסובר דמצות הידור דילפינן מאנוהו הוא מן התורה מ"מ הא דעת רש"י בפ"ק דב"ק דלא נאמר הדין של הידור מצוה אלא דוקא לכתחילה שאם יש לפניו שני מצות ואחת מהודרת שליש אז צריך לקנות המהודרת אבל אם כבר קנה מצוה אחת הכשירה עפ"י דין אף שהוא אינו מהודר כ"כ מ"מ שוב אין צריך להחליף ולהוסיף שליש כמו שביארו הפוסקים דברי רש"י ועיי' בב"י א"ח סי' תרנ"ו א"כ לפי זה נמי לא שייך כלל לומר דניחא לי' לזכות לחבירו בממונו בשביל הידור מצוה דהא כיון דחבירו אינו מצווה כלל על ההידור ואינו מוטל עליו כלל להדר עוד ממילא שוב לא שייך כאן כל לומר דניחא לו לעשות מצוה בממוני' דהא לחבירו לאו מצוה הוא כלל ולדבר הרשות נחשב לו כיון שאינו מצווה ע"ז ודמי למי ששואל טלית של ציצית לאשה או לכל אותן הפטורין ממצות ציצית דבדידהו לא אמרינן ניחא לי' וכו' כדאיתא בפוסקים וא"כ ה"נ דכוותא:

ובסברא זו תרצתי היטב קושית הגאון בעל ישועות יעקב בסי' י"ד שהקשה על התוס' בסוכה ד' מ"א בעובדא דר"ג וזקנים שקנה אתרוג באלף זוז ונתנו במתנה לר' יהושע לצאת בו ור' יהושע נתנו לר' אלעזר בן עזרי' וכו' ודייקינן התם מזה דבמתנה ע"מ להחזיר אם החזירו יצא ואם לא החזירו לא יצא וכתבו התוס' ע"ז א"כ מה שלא החזירו ר' יהושע לר' גמליאל ונתנו לר' אלעזר ב"ע היינו משום שדעת ר"ג היה כן מתחילה שלאחר שיצאו כולם יחזירו לידו ע"ש. והקשה הגאון הזה דמי הכריחן לפרש כן ואמאי לא אמרינן כשפוטא דאפילו בסתמא נמי יכולין ליקח האתרוג דהא אמרינן בכל דוכתא דניחא לאינש למעביד מצוה בממונא היכא דליכא פסידא וה"נ הרי אח"כ החזירו לידו וכן הקשה קושיא זו על חידושי הריטב"א בסוכה שם שהוכיח מעובדא זו שלא החזירו לר"ג דוקא אלא שהזקנים נתנו מתחילה האתרוג זה לזה ע"כ מוכח מזה דבמתנה ע"מ להחזיר יש רשות להמקבל אף ליתנו לאחר כפי הזמן שקיבל הוא רק שיחזירו אח"כ ליד הבעלים דאל"כ האיך היה רשות בידם ליתן זה לזה ע"ש וקשה עליו ג"כ קושיא זו דמה הוכחה זו מאתרוג שהוא מצוה למתנה אחריתא היכא דליכא מצוה הא הכא שאני מאתר דמצוה הוא אמרינן דניחא לי' לר"ג לעשות מצוה בממונא ע"ש. ואני מכבר תרצתי זאת כי שפיר הכריחו התוס' לזה וכן הריטב"א נמי מוכיח שפיר הדין שלו משום דבבכורות ד' י"ח יש שם פליגתא דתנאי אי אמרינן כלל האי סברא דניחא למיעבד מצוה בממונא ור"ע הוא שסובר התם דלא אמרינן כלל דניחא לי' ובעובדא דידן היה ג"כ ר"ע שקיבל האתרוג מיד ר' אלעזר ב"ע לצאת בו א"כ שפיר כתבו האיך עשה כן ר"ע הא הוא לשיטתו אינו סובר כלל הסברא דניחא לי' והילכך לדידי' שפיר הוכיחו דע"כ הוא או דמיירי שדעת ר"ג היה כן או שבמתנה ע"מ להחזיר יכול ליתן ג"כ לאחר כל משך זמן ההוא וכעת נראה לי עוד והוא עפ"י דברי ספר נחלת יעקב במסכת סוכה שם שהוכיח בכמה הוכחות דע"כ מיירי כאן שהיה להם עוד אתרוג אחר כשר רק שלא היה מהודר כ"כ ור"ג לקח בעד האלף זוז אתרוג מהודר ע"ש מה שהכריחו לזה נמצא לפי זה כיון דהיה לו אתרוג כשר לא לקח זה אלא רק בשביל הידור מצוה לחוד ובהידור מצוה הא לא אמרינן דניחא למיעבד מצוה בממונא לכן שפיר הוכרחו התוס' והריטב"א לתרץ על הזקנים האיך נתנו האתרוג זה לזה בלא רשות ר"ג כיון דאין כאן ניחותא דמצוה ומתורץ קושיא זו ואין להקשות על דברי דהא באתרוג מצות ההידור הוא מן התורה אליבא דכ"ע וא"כ לכאורה לא שייך כאן הסברא שכתבתי לעיל שכיון שהוא דרבנן לא אמרינן בזה ניחא לאינש וכו' דהא כאן ההידור הוא מן התורה זה אינו כי לכאורה הא יש להקשות למאן דאית לי' דהדרשה של ואנוהו הוא מן התורה שבעינן הידור מצוה א"כ למה לן קרא באתרוג דבעינן הדר הא בלאו הכי בעינן הדר מן התורה משום דכתיב זה אלי ואנוהו אבל באמת הם שני ענינים לגמרי כי אי לאו דכתיב הדר באתרוג הוי אמרינן דאפילו פחות מכביצה נמי כשר או אפילו עלתה בו חזזית או כה"ג הילכך בעינן הדר לפסול זאת ובעינן דוקא שיהי' בו כשיעור ולא יהי' בו חזזית וכה"ג ואז אם אין בו חסרון הזה הוא באמת כשר מצד הדין אבל אכתי אף שיש בו כל המעלות הללו מ"מ יש עדיין חיוב אחר שאם יזדמן לו עוד אתרוג היותר מהודר ביפה מראה מזה צריך להוסיף שליש ע"ז משום הידור מצוה והידור זה במה שצריך להוסיף על אתרוג זאת לכמה פוסקים אינו אלא מדרבנן וכן מחלק בספר בש"א נמצא דלדברינו שפיר מתורץ הקושיא של בעל ישועות יעקב:

הלכך בנ"ד נמי כיון שיש לו טלית שכשר עפ"י ד"ח רק שלקח בשביל הידור מצוה הילכך כל שנימא שאם נתן לו במתנה ע"מ להחזיר אז אם נגנב או נאבד יהיה השואל פטור לשלם א"כ ממילא ע"י המצוה מפסיד לנפשי' וכיון שאין זה רק הידור מצוה הא לענין זה לא אמרינן דניחא לי' למיעבד מצוה בממונא הילכך ע"כ אמרינן דלא נתן לו אלא דרך שאלה דוקא וחייב באחריות כמו כל שואל ואין לומר כיון דבעת השאלה לא היה לו עדיין הפסד ממין א"כ גמר ומקנה לו במתנה ע"מ להחזיר ואף שיש חשש אולי יאבד או נגנב ואז יהי' לו פסידא מ"מ זה לא מסיק אדעתי' כיון דעכשיו אין לו שום נפק"מ זה אינו דע"כ לא אמרינן כן דהא מבואר בבכורות דף י"ח דגם כה"ג נמי תלי בזה אי אמרינן ניחא לו לאינש וכו' או לא ע"ש וגם אין לומר דע"כ נתן לו במתנה ע"מ להחזיר שלא יגרם לו איסור לברך על טלית שאולה זה ג"כ אינו דהא אנן קי"ל שרשות לברך אף על טלית שאולה ממש ואין זה אלא רק הידור מצוה ובזה הא כתבנו דכל כה"ג לא אמרינן דניחא לי' וכו' הילכך חייב לשלם כנלע"ד:

אחרי כתבי זאת מצאתי בש"ע החדשות שהתעורר בזה ג"כ הגרע"א בהגהותיו וכתב דלדעת הרא"ש שסובר דאמרינן שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר אפשר שפטר ג"כ באונסים ע"ש אמנם לא הבנתי דבריו הק' במ"ש שם דזה שפטר באונסים הוא דוקא היכא שנתן לו במחנה ממש אבל כל שאמר לו בלשון שאלה אף דאמרינן שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר היינו לענין לצאת בו המצוה אבל לענין שאר דברים רוצה שיהי' שואל ממש עכ"ד ולא הבנתי דבריו בזה דהא אליבא דהרא"ש קימינן כי הוא חידש לן דין זה שהשואל טלית מצוייצת מחברו או טבעת לקדש בו אשה אמרינן שנתן לו במחנה ע"מ להחזיר כדאיתא ברא"ש חולין ד' ק"י ובפ"ק דקידושין ולדידי' הא אפילו במתנה ע"מ להחזיר ממש נמי חייב אפילו באונסין והוא הא אינו סובר כלל הדין המבואר בח"מ סי' רמ"א מדברי הרשב"ם שהנותן מתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין כמו שפסק להדיא בפ' לולב הגזול סי' למ"ד ע"ש וא"כ בלאו הכי נמי חייב ולשיטת ר' ישעי' שם שפסק שבמתנה ע"מ להחזיר פטור אפילו מגניבה ואבידה אז בודאי כל דנימא דבשואל טלית לצאת בו יצא משום דאמרינן דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר לדידי' בודאי פטור נמי כל חיובא דשואל דאל"כ לא יצא כלל לשיטתו דהא זה הוא החילוק לשיטתו בין שואל אתרוג מחבירו שאינו יוצא בו ובין אם נותן לו במתנה ע"מ להחזיר שיוצא בו משום דבמתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין משא"כ בשואל שחייב באונסים ואי נימא שגם בזה חייב הא הדרא הקושיא לדוכתא אמאי נפיק בנתן לו טלית מצוייצת ע"ש ותראה שכן הוא ועיי' בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ה בהג"ה וראיתי בס"ח הנקרא ש"ד סי' קנ"ב כתב כיון דעיקר דהוי מתנה ע"מ להחזיר הוא רק מכת אומדן דעת הנותן הלכך כיון דאחר שנאבד איכא כאן אומדנא להיפוך דודאי ע"ד כן לא נתן אמרינן דאומדנא מפקיע מידי אומדנא ולא ידעתי מנ"ל זאת והא להדיא מבואר להיפוך בתוס' כתובות ד' מ"ז ד"ה כתב לה דכיון דכבר זכה מכח אומדנא דתיבת חופה אף שמחה אח"כ ואיכא אומדנא להיפוך לא נתבטל ע"י כן האומדנא דמעיקרא ואין חילוק בזה דאף מדידיה לדידה הוי אמרינן כן רק דליכא התם אומדנא אחריתא ע"ש במהרש"א הרי להדיא היפוך דבריו והיינו משום דכל האונסין הנולדין אח"כ אינן יכולין לבטל הקנין דמעיקרא גם הא דרב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' דהן הדברים הנקנין באמירה מטעם דבההיא הנאה דמתאתני גמיר ומקנה הוא הכל רק בתורת אומדנא דבין להפוסקים דסברי דהאי הנאה נחשבת לכסף או להני דסברי דעדיפא מכסף דנקנה אף בדבר שאינו ברשותו עיי' בכ"ז באה"ע סי' נ"א ובפוסקים שם מ"מ הא לא היתה כאן קנין ברור והוא רק כי אמרו חז"ל דעת הנותן שע"י הנאה זו משתעבד נפשיה וכן ראיתי בשו"מ מה"ד ס' מ"ד שכתב ג"כ דהא דר"ג הוא מתורת אומדנא ובריש פ' הנושא אמרינן דהא דפסק לזון את בת אשתו מיירי דנשתעבד ע"י אמירה בעת הנשואין וכדרב גידל ואפילו הכי אמרינן דאפילו אם מתה אשתו תיכף אחר החופה אף דאיכא אומדנא גדולה דע"ד כן לא נשתעבד מ"מ חייב לזונה כפי מה שהתחייב עצמו אלמא דאין אומדנא מוציא מידי אומדנא ופשוט הוא ומה שהביא מתשובת מהרשד"ם או"ח סי' כ"א הוא טעות גמור כי הוא לא דיבר מזה מאומה והוא מיירי בראובן שמכר אתרוג לשמעון ע"ד שלא ימסר אותו להקהל וראובן עשה כן בשביל פרנסה ושמעון עבר ע"ד ונתן אותו להקהל והשיב דכיון דבדעת שמעון הוא לשלם בע"ז לראובן אמדינן דעתו דמעיקרא נתרצה לזה שאם משלמים לו יהי' לקהל ומיירי התם אף בתנאי מפורש ולא שייך זאת כלל לדין זה גם מה שהביא מנדרים הוא דברים של מה בכך הלכך לענין להוציא ממון צ"ע:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה