שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן ג
עוד להנ"ל... לענין מה שכתב במצות עשה שאין מתן שכרן בצידן שב"ד מוזהרין עליהן האיך הדין אם כבר עבר על המצוה אם ג"כ ב"ד מוזהרין ע"ז כדי שיקיים עוד הפעם כשיבא לידו והאריך בזה. הנה זה פשוט כי לאחר שעבר אין שום חיוב על ב"ד כדמוכח ברש"י חולין ד' ק"י ע"ב וכן מבואר בכמה דוכתא ופשוט הוא רק לענין מצות עשה שמתן שכרה אצלה שאין ב"ד מוזהרין עליהן יש לי בזה מקום עיון בפוסקים כמו שאבאר וכבר האריך בזה קצת הח"ס בחלק ח"מ סי' קע"ז ולדעתי עדיין לא יצא ידי חובת ביאור לכן מוכרח אני להאריך קצת הנה המל"מ פ"ג מהלכות עבדים הקשה לשיטת הפוסקים דסברי שכל מצוה שמתן שכרה בצידה אפילו אם ב"ד רוצין להזדקק בזה אין רשאין ואפילו במצות עשה שיש בה ל"ת ג"כ אינן מוזהרין א"כ האיך אמרינן בחולין ד' קמ"א בשילוח הקן בההוא דגזייה לגדפי' דהאם כדי שלא תוכל לפרוח ונגדי' רב יהודא ואמאי והא שילוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצידה וכל כה"ג אין רשות לב"ד לכוף ונשאר בקושיא ע"ש. וראיתי להגאון בעל לב ארי' שתירץ דכלל זה לא נאמרה אלא דוקא במ"ע שהמתן שכר שלה הוא בעולם הזה והיינו ע"פ פי' רש"י בחולין ד' ק"י דהטעם דעל מצוה זו אין נזקקין לו משום דלכך פי' התורה המתן שכר לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה ע"כ וסברא זו לא שייכי אלא בשאר מצות שיש לו שכר בעוה"ז לכך די לו בעונש זה שלא יקבל שכר בעוה"ז ואין צריך לעונש אחר אבל בשילוח הקן מבואר ששכר של מצוה זו אינו רק לעולם הבא וכיון שאינו מפסיד כלום בעוה"ז לכן לא שייך כ"כ סברת רש"י ועל הב"ד מוטל לכוף אותו לקיים מצוה זו ע"ש והנה תירוץ זה לבד שהוא ע"ד דרוש אינו מספיק ג"כ דהא הרמב"ם בפ"ט מהלכות תשובה פוסק כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל וכן כתב הרמב"ן בשער הגמול שלו דהלכה כר' יעקב ואפילו הכי פוסק הרמב"ם דעל מצות עשה כזו אין ב"ד נזקקין עיי' ברמב"ם פ"י מהלכות ממרים ועיי' קצות סי' ק"ז ס"ק א' וכן סובר הרמב"ן עיי' במלחמות פ"ז דב"ק ועיי' בב"י יו"ד סי' רמ"ח הילכך תירוץ זה בודאי אינו עוד תירץ וכתב ע"ז שזה התירוץ הוא עיקר והוא משום שיש להבין על רש"י שם שכתב הטעם משום דלכך פירש המתן שכר שאם לא יקיים זה עונשו שאין לו השכר ולכאורה קשה מנ"ל זאת דילמא כפשוטו שרצה השם יתברך בהך מצוה לפרש השכר לומר דזו מצוה וזו שכרה אמנם נכון הוא כי לקמן אמרינן בשילוח הקן ומה מצוה קלה כזו שהוא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה ע"כ לשון המשנה ולכאורה אינו מובן דא"כ למה באמת פירשה התורה המתן שכר אצל מצות חמורות הא יש ללמוד בק"ו משילוח הקן וע"כ צריכין אנו לומר שלא בשביל המתן שכר כתב כן התורה דזה ידעינן בק"ו משילוח הקן אלא כמו שכתב רש"י לומר שאין ב"ד מוזהרין ע"ז משום דזה עונשו שאם לא יקיים המצוה לא יהי' לו השכר ואתי שפיר דברי רש"י אבל לפי זה לא שייך סברא זו אלא בהמתן שכר הנאמר אצל המצות חמורות אבל בשילוח הקן המתן שכר הנאמר בה לגופא איצטריך שאף שהיא מצוה קלה מ"מ יש עליה שכר ושוב אין לנו הוכחה שאין ב"ד מוזהרין עליה דהא המתן שכר אצטרך לגופא ולפיכך הדרינן מצות שילוח הקן לשאר מ"ע שבתורה שב"ד נזקקין עליהן ע"כ ת"ד וגם תירוץ זה אינו נראה לי דהא איתא בירושלמי סוף פ' המוכר את הספינה דילפינן מקרא שיש חיוב על ב"ד למנות ממונים לקנוס מי שהוא מרמה במדות ובמשקולת ופריך הירושלמי והא מדות הוא מ"ע שמתן שכרה בצידה דכתיב בפ' כי תצא למען יאריכון ימיך על האדמה וכו' ובמצוה כזו אין ב"ד מוזהרין ע"ש מה שתירצו. והנה בספרי איתא על פסוק זה וז"ל למען יאריכון ימיך זו אחת מכל מצות שבתורה שמתן שכרה בצידה והרי דברים ק"ו ומה גרוגרת אחת שאין א' מהם באים באיסור דהא אסור לרמות במדה ובמשקל אפילו כ"ש כדאיתא התם נאמר בזה אריכות ימים שאר מצות שיש בהם חסרון כיס עאכו"כ ע"כ:
הרי מבואר מהירושלמי ומהספרי שאף מצות קלות שמהם ילפינן ק"ו למצות חמורות וא"כ צריכין הם לגופה מ"מ כיון שהמתן שכר כתוב בצידן אין ב"ד מוזהרין עליהן והדרא הקושיא לדוכתא אמאי נגדי' רב יהודא במצוה של שילוח הקן ואף שיש לומר שכיון ששילוח הקן כתוב ברישא הילכך היא אתיא לדין ק"ו ומדות ומשקולת דכתיב בתרה ולא צריכא לדין ק"ו אתיא לגופא למילף שאין ב"ד נזקקין לה מטעם שמתן שכרה בצידה זה אינו דהדר היה לן למילף שילוח הקן ממדות למיפטר ב"ד מלכוף ע"ז דהוי מצוה קלה ממצוה קלה הילכך תירוץ זה אינו:
והנה הש"ך בח"מ סי' ק"ז ס"ק ה' רוצה לומר דכל הפוסקים מודים שאם ב"ד רוצים לכוף רשות בידם ואין בזה פלוגתא ע"ש והקצות הוכיח שם מהרמב"ם והטור שהם סוברים שאין לב"ד רשות בזה ע"ש והח"ס בח"מ סי' קע"ז דחה ראי' של הקצות נמצא לפי דעת הש"ך שאין בזה פלוגתא ניחא בעובדא דרב יהודא דנגדי' דהא היה לו רשות בזה אם רוצה אמנם לדעתי עדיין במחלוקת שנויה כי מצאתי בריטב"א ר"ה ד' וא"ו וז"ל תימא האיך כופין על הצדקה והא מצות עשה שמתן שכרה בצדה היא ותירץ בירושלמי שאין ב"ד נענשין עליהן כלומר מוזהרין הם לכוף אבל אם העלימו עיניהם מזה אין נענשין ע"ז כמו שנענשין על שאר מצות עשה אם לא כפאוהו ואומר מורי נר"י שגמרא דידן לית לי' האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרינן במסכת חולין וכו' וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו וכו' ע"כ הרי מבואר להדיא שדעת הריטב"א והרא"ה שהוא סתם רבו כידוע הם סוברים שאין ב"ד רשאין להזדקק לזה כלל דאל"כ לא קשה מידי מהא דכופין על הצדקה דהא אם רצו כופין וכמו שתירצו התוס' ב"ב תירוץ זה ותמה אני על הח"ס האיך נעלם ממנו דברי הריטב"א הללו וזה ממש כשיטת הסמ"ע בסי' ק"ז:
וראיתי בשעה"מ פ' י"ב מהלכות אישות שתירץ דדוקא לגבי צדקה או השבת העבוט שאף אם עובר על לאו זה מ"מ הא לא יכול לבוא מעולם לידי מלקות דהא לאו שאין בו מעשה הוא התם דוקא אמרינן שכל שמתן שכרן כתובה אצלן אין מוזהרין עליהן כיון שאינו יכול לבוא לידי עונש אבל בשילוח הקן כיון שיכול לבא לידי חיוב מלקות אם יבטל המצוה בידים כדאיתא במכות בסוגיא דקיימו ולא קיימו הילכך בזה ב"ד מוזהרין אף שמתן שכרה בצדה ע"ש והנה חילוק זה אף שהוא נכון מאד מ"מ עדיין אינו מספיק אליבא שיטת הסמ"ע שם בסי' צ"ז ס"ק ט"ו שאף בחבל בגד אלמנה או כלי אוכל נפש שאם נאבד המשכון חייב ג"כ מלקוח כמו בשילוח הקן כמו שפסק הרמב"ם פ"ג מהלכות מלוה והובא בח"מ סי' צ"ז סעי' יו"ד ואפילו הכי פוסק הסמ"ע שם שגם בכה"ג אין ב"ד נזקקין לו משום דהוא מצוה שמתן שכרה אצלה ע"ש הרי להדיא דעת הסמ"ע דאף היכא שיכול לבוא לידי עונש נמי אין ב"ד מוזהרין ע"ז והדרא הקושיא של המל"מ מהא דרב יהודא לדוכתא אמאי נגדי':
והנה הריטב"א בחידושיו לר"ה שם ובכתובות דף מ"ט תירץ לקושיית התוס' והראשונים מהא דב"ב ד' ח' דמבואר שם שכופין על הצדקה והא מתן שכרה בצדה הוא ותירץ הריטב"א משים דהא דרשינן בר"ה דף ו' לענין צדקה ועשית כאשר נדרת מכאן אזהרה לב"ד שיעשוך ואף שזה לא נאמרה אלא בצדקה שנדר בפיו מ"מ גלי רחמנא בזה ומינה ילפינן לשאר צדקה ע"כ ע"ש ויש להבין לפי זה מה מקשה הירושלמי שם האיך ממנין אגרדימין על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה בצידן שאין ב"ד מוזהרין ע"ז מה זה קושיא התם שאני דגלי קרא יהי' לך כדילפינן התם מזה אבל בשאר דוכתא דלא גלי אמרינן באמת דאין מוזהרין דבשלמא לדידן סברי לקי כיון דגלי קרא בחד דוכתא דעל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין אמרינן אנן שאין לחלק שוב בין מצוה למצוה אבל לסברת הריטב"א הא חזינן שיש מצות דנפקי מהאי כללא משום דהכתוב הפקיען ומצי למימר דהמצוה של המדות נמי הפקיע הכתוב משאר מ"ע שמת שכרן בצידן לומר שכאן ב"ד מוזהרין ולומר שהירושלמי חולק על דרשה זו של הריטב"א זה דוחק כיון דאין לנו הכרח לזה ואין לומר שכוונת הירושלמי להקשות דאמאי לא ילפינן ג"כ שאר מצות עשה שמתן שכרן אצלן שב"ד מוזהרין ממצות מידות דבשלמא ממצות צדקה לא ילפינן כמו שכתב שם הריטב"א בר"ה דזה נעשה עליו כפריעת חוב שב"ד כופין משא"כ ממצות מדות ומשקולת אמאי לא ילפינן מזה לשאר מצות זה אינו דאין זאת קושיא דיש לומר דשאני מצוה זו שהוא עובר עליה בקום ועשה שהוא שוקל או מודד במדידה או במשקל שוא בידים משא"כ שאר מצות כגון כיבוד אב או שילוח הקן שאף שכבר ביטל הל"ת בידים מ"מ עכשיו לענין קיום העשה של תשלח כיון שהוא רק בשב ואל תעשה שוב אמרינן דכל שמתן שכרה כתובה אצלן אין ב"ד מוזהרין עליהן כלל ומה מקשה הירושלמי ועוד קשה מה יעשו הריטב"א עם רבותיו בקושי' הירושלמי דבאמת למה ממנין אגרדמים על המדות הא הוי מצוה שמתן שכרה אצלה ותירץ הירושלמי דקמ"ל דב"ד רשאין להזדקק הא סברא זו לית ליה להריטב"א ורבותיו כמו שהעתקתי לעיל ואם נאמר שהם סוברים שדוקא לענין מדות ומשקולת גזירת הכתוב הוא שב"ד מוזהרים עליה ולא בשאר דוכתא קשה אמאי לא מתרץ גם הירושלמי כן כמו שהקשיתי לעיל וראיתי בח"ס שם שגם הוא התעורר על הסמ"ע כעין קושיא השניה שהקשיתי על הריטב"א ותירץ כי אנן דרשינן דהברכה הנאמר אצל משקולת לא קאי על החנוני המוכר רק קאי על הב"ד שאם יעמידו אגרדמים להשגיח ע"ז אז יתברכו הילכך אין זאת כלל ממצות שמתן שכרן אצלן ע"ש באריכות:
אבל קשה לי דהא לפי זה א"כ מצות משקלות ומידות לא הוי כלל ממצות שמתן שכרן בצידן וא"כ למה לן כל קרא דמצות מדות ומשקולת מוטל על הב"ד לעיין ע"ז ואמאי לא ובמה גרע זאת מכל מצות עשה שאין מתן שכרן בצידן שב"ד מוזהרין להשגיח ע"ז וילפינן זאת מיקריב אותו כדאיתא ביבמות דף צ' או מושמרת ועשית כדאי' בפ"ק דר"ה ולמה לן קרא באנפי' נפשי' לזה ועוד למה באמת סתמו הרמב"ם וכל הפוסקים ובעלי הש"ע בח"מ סי' רל"ג סעי' ב' שב"ד חייבים להעמיד ממונים שלא יהיו המדות מקולקלים ואם ירצו רשאים לענשו ע"ז ע"ש דמשמע דבדידהו תלי מילחא ואמאי כיון דלשיטת הח"ס לפי דעת כמה ראשונים הוא מ"ע שאין מתן שכרן בצידן ובזה הא החיוב מוטל על ב"ד לענשו כראוי ולא ברצונם חלי מילתא הילכך נראה עיקר שגם הש"ס דילן ב"ב סוף פ' הספינה שם מפרש נמי כהירושלמי ומ"מ ניחא הכל והוא כי מצינו פלוגתא בין הראשונים והוא בתוס' ב"ב דף ח' ובמרדכי שם ובהגמ"י דספר קנין סי' כ"ז היכא שיש בהמצות עשה שמתן שכרה אצלה ל"ת ג"כ האיך הוא הדין אי אזלינן בתר העשה ואין ב"ד מוזהרין עליה אי אזלינן בתר הל"ת וכיון דבה ליכא מתן שכר הילכך ב"ד מוזהרין ודעת התוס' שם ושאר פוסקים דבכה"ג אזלינן בתר הל"ת וב"ד מוזהרין ע"ז. ומה דאמרינן בכתובות דף פ"ו בד"א במצות ל"ת וכו' ומבואר שם שבל"ת אין ב"ד מוזהרין ע"ז זה הוא דוקא בל"ת שכבר עבר עליה אבל כל שבא לעבור על ל"ת בזה ב"ד מוזהרין אף אם הוא ממצות שמתן שכרן אצלן משום דכל מתן שכר הנאמר אצל מצות לא קאי אלא על קיום העשה שבה ולא על הל"ת שבה אמנם דעת שאר הפוסקים הוא כיון שזה המצוה יש בה ל"ת והוא ניתק אצל העשה שוב כל דינה כעשה ונחשב כחדא מילתא ממש כמו שהאריך בזה הריטב"א במסכת מכות דף ט"ו בשם הרמ"ה ע"ש ועיי' בהפלאה כתובות ד' מ"ט משו"ה כיון שאין מוזהרין על העשה משום דמתן שכרה אצלה אין מוזהרין נמי על הל"ת שבה וסובר הריטב"א ודאזלי בשיטתי' שבזה גופא פליגי תלמודא דידן והירושלמי שהירושלמי סובר שכל שיש ל"ת להעשה אז ב"ד מוזהרין בכל ענין אף היכא שמתן שכרן בצידן. והנה במצות של מדות ומשקלות יש בהם מצות דאיכא בהו עשה ול"ת ויש מהם שאין בהם אלא עשה לחוד כגון אם הוא שוקל במשקל שוא אז עובר בל"ת על לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וגם עובר בעשה של אבן שלמה יהיה לך וכ"ז לא נאמר אלא דוקא באם עושה עול במדה או במשקל אבל היכא דאינו מרמה כלל ואינו עושה עול במדה רק שאינו מכריע טפח או שאינו נותן גירומיו בזה אינו עובר על ל"ת כלל רק על עשה של אבן שלמה וצדק שמזה דרשינן ב"ב דף פ"ט ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין ולפחות לו מן הדמים או הריני מכריע במקום שמעיין ולהוסיף על הדמים מנין שאין שומעין לו ת"ל אבן שלמה וצדק ע"ש והיינו שבזה הא אין עושה שום איסור גזל דהא מנכה הוא מן הדמים ואפילו הכי אם אין עושה במשקלותיו כמו שעושין העולם כאן עובר על עשה ובזה לית בו ל"ת כלל וכן כתב שם הח"ס שבזה אין בו ל"ת ע"ש והשתא ניחא הכל כי הירושלמי דסבר דכל היכא דאיכא עשה ול"ת לא מהני מה שמתן שכרן אצלן כי אפילו כה"ג ב"ד מוזהרין אז ע"כ אי אפשר לפרש הקרא דיהיה לך דדרשינן מזה בב"ב שם שב"ד מוזהרין להשגיח על המדות דמיירי היכא שעושה עול במידה או במשקל זה אי אפשר לפרש כן לשיטתן דא"כ קרא למה לן הא זה ידעינן בלא קרא כל היכא דאיכא ל"ת ב"ד מוזהרין משום הל"ת כמו במצות צדקה או שילוח הקן דב"ד מוזהרין ע"ז מסברא אף שמתן שכרן בצידן והילכך מוכרחין אנו לומר דהקרא דיהי' לך קאי על מי שאינו עושה עול במדה רק שאינו מקיים המ"ע של צדק משקלותיו כגון להכריע טפח או שאינו נותן גרומיו שבזה ליכא אלא עשה לחוד ולפי זה שפיר פריך הירושלמי האיך ב"ד מוזהרין ע"ז והא זה הוא מ"ע שמתן שכרן בצידן מה אמרת דדוקא כאן גלי קרא דב"ד מוזהרין משא"כ בשאר דוכתא היכא דלא גלי לא גלי זה אינו משום דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצוה כזו ע"ז לית לן קרא רק דמסברא ידעינן זאת כמו שכתב רש"י בחולין דף ק"י הילכך בודאי כל היכא דמצינו בקרא היפוך מסברתינו ילפינן מקרא ושבקינן סברתינו מפני הכתוב וא"כ אמאי לא ילפינן מזה בכל מצות כה"ג דמוזהרין וכן מבואר להדיא בריטב"א ר"ה דף ו' לאחר שכתב שם דהא דב"ד מוזהרין על מצות צדקה ילפינן זאת מועשית חילק ג"כ שם אמאי לא ילפינן שאר דוכתא ג"כ מקרא זה דב"ד מוזהרין ע"ש והיינו נמי מטעם זה דכיון דהא דאין ב"ד מוזהרין לא ידעינן זאת מקרא אזי כל היכא דמצינו היפוך סברתינו ילפינן מהתם ופשוט הוא והילכך שפיר פריך הירושלמי אמאי מוזהרין הא כתיב למען יברכך ומחמת קושיא זו מוכרח הירושלמי להגיה דלא תימא אין ב"ד מוזהרין אלא אימא אין ב"ד נענשין כיון שהוא מתן שכרן בצידן אז אם אין ב"ד נזקקין לזה אינן נענשין כמו בשאר מ"ע אבל מ"מ הם מוזהרין משא"כ תלמודא דידן סובר דאף היכא דאיכא ל"ת להעשה מ"מ כל דיניה כמו העשה וכיון שהעשה מתן שכרה אצלה אזי אין ב"ד מוזהרין אף על הל"ת הילכך לפי זה לא קשה כלל קושיית הירושלמי האיך ממנין אגרדימין על המדות והמשקלות הא כתיב בה למען יברכך והוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דהא שפיר מצינן לאוקמי הקרא דיהי' לך דילפינן מזה שב"ד מוזהרין על מצוה זו שזה קאי דוקא על היכא שרוצין לעשות עול במדה ובמשקל כגון לטמון משקלותיו במלח או כה"ג המבואר שם בגמ' שבזה יש בה ל"ת ועשה ובזה באמת ב"ד מוזהרין משא"כ היכא ליכא אלא עשה לחוד כיון שמתן שכרן בצידן אין ב"ד מוזהרין וכי תימא אמאי לא ילפינן מזה לשאר דוכתא היכא דאיכא עשה ול"ת שב"ד מוזהרין ע"ז ואמאי לא ילפינן למצות צדקה ג"כ מהאי שב"ד מוזהרין דהא שם איכא ג"כ ל"ת ועשה זה אינו דשאני הכא דעובר בידים בקום ועשה הילכך ב"ד מוזהרין משא"כ בצדקה או כה"ג דהתם לא הוי רק שב ואל תעשה והשתא ניחא נמי הקושיא של המל"מ מסוף חולין דאכפי' רב יהודא לההוא גברא דגזייה לגדפי' אף דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה היינו נמי מטעם זה דכיון דהתם הא איכא עשה ול"ת וגם עבר בידים הילכך שפיר ילפינן זאת ממצוה דמדות ומשקלות שבזה ב"ד מוזהרין ואתי שפיר הכל כנלע"ד:
מיהו כל זאת לשיטת הריטב"א ודאזלי בשיטתי' אמנם לשאר גדולי הפוסקים דסברי דבכל מ"ע שמתן שכרן בצידן אם ירצו לכפות רשאין והיינו מירושלמי דב"ב הנ"ל וכן סתם הרמ"א בח"מ סי' צ"ז וא"כ בודאי אתי שפיר הא דשילוח הקן שכפו אותו לקיים המצוה והיינו משום שיש להם רשות בזה ויש לי בזה מקום עיון על הרמ"א בח"מ סי' צ"ז סעי' ט"ז שכתב שעל מ"ע שמתן שכרן בצידן אין ב"ד מחוייבין להזדקק ואם ירצו הרשות בידן ע"כ והמקור לזה הוא מהירושלמי דסוף פ' המוכר את הספינה כמו שהביאו הפוסקים שם וקשה לי מה זה שכתב הרמ"א שאם ירצו לכוף הרשות בידן דמשמע דזה תלי ברצונם והא בירושלמי איתא מחוייבין למנות אגרדימין על המדות ופריך ילפינן זאת מקרא וכן פסק הרמב"ם והש"ע בח"מ סי' רל"א הירושלמי האיך מחוייבין בזה הא זה הוא מצוה שמתן שכרן בצדן שאין ב"ד מוזהרין ומתרץ הירושלמי תני שאין ב"ד נענשין ומפרש הריטב"א במס' ר"ה דף ו' וכן פירשו שם הפ"מ שהכוונה הוא שבמצוה שמתן שכרן בצידן אם אין נזקקין לזה אינן נענשין כמו שנענשין אם אינן משגיחין על שאר מצות שאין מתן שכרן בצידן אבל מחוייבין הן להשגיח אף על מצות שמתן שכרן אצלן דהא שב"ד חייבין להעמיד אגרדימין וכיון דלשיטת הפוסקים הנ"ל דילפינן שאר מצות שמתן שכרן בצידן ממצות של מדות א"כ ממילא הדין הוא בשאר מצות ג"כ שב"ד מחוייבין להזדקק לזה ואם לאו עוברים הם על מצוה ולא שייך כלל לומר שהרשות בידן ועיי' תוס' ב"ב ד' ח' ד"ה אכפיי' ואולי הם מפרשים פי' אחר בירושלמי וצ"ע כעת: