אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן ב

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן ב

סימן א

להרב הנ"ל... שאלה. הא דמבואר בספר משנת חכמים על הרמב"ם הלכות יסוה"ת שמצות שילוח הקן דומה בזה למצות ציצית. שאם פגע בקן אף שאין בדעתו כלל ליקח הבנים מ"מ חייב להזדקק במצוה של שילוח ואם אינו מזדקק ג"כ בעידן ריתחא נענש ע"ז וע"ש. וקשה הא זאת ע"כ לא נאמר אלא לשיטת התוס' במנחות דף מ"א ד"ה ה"ק דלא גרסי אלא ואז מבואר שאדם נענש מן השמים כל היכא שבא מצוה לידו ואינו מקיימה אף היכא שאינו מצוה חיובית כמו אכילת מצה ולשמוע קול שופר אלא שהיא מצוה של רשות. עיי' ברמב"ם הלכות שבת פ"ה הלכה א' מ"מ כל שיש בידו לקיים ואינו מקיים אז בעידן ריתחא נענש עליו. וקשה דהא גם לשיטת התוס' אין זה אלא במצות עשה שבגופו שהוא בעעמו מחוייב לעשותו ועלה דקרקפתא דגברי רמז כמו ציצית למאן דאית לי' שהוא חובת גברא. אבל למאן דאית לי' שהוא חובת טלית מבואר שם שאינו מחוייב כלל להשתדל במצוה זו אף שאם עושה ציצית בבגדיו המונחים אצלו בקופסא מקיים ג"כ מצות עשה מ"מ כיון שהוא מהמצות שהם רשות ולא מונח על גופו דוקא לעשות. בזה אף בעידן ריתחא ג"כ אינו נענש. והא שילוח הקן נמי להא דמיא דהא בודאי יכול לעשות שליח למצוה זו משום דהוא ג"כ בכלל מצות שבגופו ולא על גופו וא"כ לא דמיא בזה לציצית.

עוד הקשה אמאי לא הביאו כלל בעלי הש"ע סברת התוס' דלדידן דקיל דציצית חובת גברא הוא אם אינו משתדל לקנות בגד של ד' כנפות נענש ונפק"מ במקום שהמנהג ללבוש בגדים כאילו אז אם אינו לובש נענש משא"כ למאן דסובר חובת טלית אינו נענש ע"ז. ולפי המבואר בב"י ובש"ע משמע דבזה אין חילוק בין אם הוא חובת גברא או חובת טלית היפוך דברי התוס' ע"כ:

תשובה. אחרי רואי כי גם המחברים אשר כבר נתפרסמו שמם דרכו ג"כ בזה הדרך אשר עפ"י שיטת תוס' מנחות מ"א מחוייב אינש להדורי אחר ציצית אפי' אם אין לו ולשיטת רש"י דגריס אלא והדר בו מאוקימת' קמייתא אין צריך לחזור אחר ציצית אם אין לו. עיי' בספר ארץ יהודא סי' כ"ד ס"ק א' שכתב כן להדיא אמנם לדעתי אינו כן כאשר אבאר וגם כדי לתרץ ד' התוס' שם ד"ה ענשיתו על עשה שהמהרש"א נשאר בקושיא על התוס' וגם להבין למה לא ניחא להו להתוס' תירוץ הרי"ף ורש"י על קושיא זו וחתרו לתרץ באופן אחר וגם להבין במה פליגי רש"י ותוס' בזה דרש"י גורס אלא ותוס' לא גרסי אלא וכדי להבין את כל אלה מוכרח אני להציע ד' הש"ס ומתוך כן יתבארו הכל

על נכון:

אמרינן במנחות ד' מ"א אחרי שהביא שם דציצית חובת טלית הוא קאמר ופליגא דמלאכא דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמכסי סדינא שהוא בגד שאין חייב בציצית א"ל קטינא קטינא סדינא אתה לובש בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה. א"ל ענשית על עשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא היינו דמחייב דלא קא רמי אלא אי אמרת חובת טלית הוא הא לא מחייבא ופריך הגמ' אלא מאי חובת גברא הוא נהי דחייבו רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייבו רחמנא אלא הכי קאמר לי' טצדקי למיפטר נפשך מציצית ע"כ בגמ' ופירש"י נהי וכו' וז"ל אבל מי חייבא רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה וכו' אלא הכי קאמר טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ע"כ מבואר מדברי רש"י הללו דמעיקרא הי' ס"ד דמלאכא סובר דכיון דחובת גברא הוא חייב ג"כ לאהדורי ולהשתדל בזה ולקנות טלית של מצוה כדי לכסות בו ודמי מצוה זו למצות לולב וסוכה שחייב להשתדל מן התורה עד שישיג מצוה זו עד לבסוף דמסיק דאפילו אם נימא דחובת גברא מ"מ לא מיבעי שאם אין לו טלית של בת חיובא אינו צריך לחזור ע"ז לקנות אלא אפי' אם יש לו טלית של ד' כנפות מ"מ כל שאינו רוצה למכסי בי' לא חייבתו התורה בציצית כן הוא הפשט בפי' רש"י. אלא דלפי זה הא קשיא על רש"י קושיית התוס' כאן דמה שאל רב קטינא ענשיתו על עשה הא לפום מה דס"ד הגמ' השתא דהמצוה של ציצית דמי ממש למצות מצה וסוכה לפי זה ודאי עונשין על מי שאינו מהדר אחר מצוה זו ותירוץ התוס' שכתבתי שהכונה הוא אם עונשין על עשה כזו דאין מחוייב לקנות טלית של מצוה אם אין לו תירוץ זה הא אינו מספיק כלל לשיטת רש"י דהדיא מבואר בדבריו שהשתא סובר הגמ' ג"כ שמחוייב למיהדר אחר מצוה זו כמו כל המצות החיובית אמנם לרש"י בלאו הכי ניחא קושית התוס' והיינו משום דרש"י אזיל לשיטתו לעיל ד' מ' גבי סדין בציצית שב"ש פוטרין וב"ה מחייבין מבואר שם שרש"י סובר דסדין חייב בחוטי לבן אליבא דכולי עלמא ולפי זה באמת הי' קשה על רב קטינא האיך עביד דלא כב"ש ולא כב"ה ומשום הכי מוכרחים אנו לפרש אליבא דרש"י דטלית דרב קטינא באמת הי' בו חוטי לבן רק תכלת לא היתה בו ועיקר תביעת המלאך הוא על מה שאינו מקיים המצוה כתיקונו וזה הוא הגירסא הישינה דגרסינן ציצית של תכלת מה תהא עלי' שעיקר תביעתו היתה על התכלת וכן ביאר רש"י גופא בתשובה הובא בתוס' שבת ד' כ"ה ובמלחמות שם ע"ש לכך שפיר שאל רב קטינא ענשיתו על עשה ר"ל כי האי שאני מקיים מצות ציצית דהא אנן קי"ל כהמשנה דתכלת אינו מעכב הלבן וא"כ הרי מקיים הוא עיקר המצוה ואמר לו המלאך שבעידן ריתחא יש עונש אפילו אם מקיים עיקר המצוה רק אינו מקיימה כתיקונא ולבסוף מסיק הגמ' שתובע המלאך ממנו על אשר עושה טצדקי למפטר נפשי' מציצית ומה הוא הטצדקי אינו מבואר כאן אמנם זה ביאר הרשב"א ושאר ראשונים דהמלאך תבע ממנו על תחילת קנינו שבעת שקנה הסדין הי' לו לקנות במקומו בגד שחייב בציצית ולמה קנה בגד זה שפטור מציצית ורש"י גריס אלא משום דכיון דעכשיו סובר הגמ' דמה שגער בו המלאך הוא משום דעושה תחבולות להיות פטור ממצות ציצית וגם אפי' אם היא חובת גברא מ"מ אינו מחוייב ללבוש בגד של ציצית וכיון דעיקר התביעה הוא משום שעושה תחבולות ממילא שוב אין חילוק בין אם הוא חובת גברא או חובת מנא מ"מ בכל ענין יש ע"ז עונש משום התחבולה לחוד. וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א ושאר פוסקים נמצא לפי זה מבואר שדעת הראשונים הללו שכל שאפשר לו לעשות המצוה ואיני עושה אותה ואפילו אם עושה אותה אבל לא כתיקונו ואפילו אם הוא מהמצות שאינן חיובית רק אם יש לו חייב ואם אין לי פטור בה כגון הכא למאן דאית לי' דחובת מנא הוא מ"מ בעידן ריתחא יש עליו עונש דהא מזה דהשיב לו המלאך שבעידן ריתחא ענשינן מזה אין הגמ' חוזרת אף לפי המסקנא ופשוט הוא עיי' היטב בסוגי':

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי בתשובה הקודמת מ"ש זאת מהא דדרשינן בקידושין דף ל"ג מהפסוק של ויראת הנאמר אצל תקום והדרת שאסור לעשות תחבולות ליפטר נפשי' מאיזה מצוה אפילו אם עדיין אינו חייב בה ומבואר שהוא מן התורה ומה עלה על דעת רב קטינא שאין בזה עונש אבל השתא ניחא כי גם רב קטינא עשה עיקר המצוה של ציצית וסבר שבשביל התכלת לא יהי' עליו עונש כיון שאינו מעכב את הלבן עד ששמע מהמלאך שגם ע"ז יש עונש כן הוא שיטת רש"י אמנם התוס' אזלי ג"כ לשיטתן שכתבו לעיל ד' מ' דסדין בציצית למאן דפוטר פוטר לגמרי אפילו מחוטי לבן ומאן דמחייב מחייב אפילו בתכלת הילכך ע"כ סדינא דרב קטינא לא היה בו ציצית כלל והילכך קשה להו מה זה שאל רב קטינא ענשיתו על עשה אמאי לא ותירצו שר"ל דוקא עשה כי האי שאין מחויב לקנות ציצית אם אין לו ע"כ אבל ד' התוס' לכאורה תמוהין מאד דהא השתא סובר הגמ' דכל דאמרינן שציצית חובת גברא היא אז אפילו אם אין לו מחוייב לקנות וא"כ לא גרע מצות ציצית משאר עשה דהמבטלן רשע נקרא כדאי' בקידושין שם וקושיא זו מרומז כאן במהרש"א רק שקיצר כדרכו הטוב וע"ש שנשאר בתימא על התוס' וזהו כוונת הגליון כאן ג"כ לתרץ קושיא זו וכתב שבזה גופא פליגי המלאך עם רב קטינא אם הוא חובת טלית או גברא אבל מה מאד רחוק זאת מפשט הפשוט שרב קטינא שאל לפי סברתו והמלאך לא הבין מה שאמר לו רב קטינא וכל זה דחוק מאד להמעיין בהסוגיא. לכן נראה לי דכוונת התוס' הוא משום דמצינו בזה לפי שיטת האלפס ורש"י ושאר הראשונים למאן דאית לי' ציצית חובת גברא שני סברות לשיטת הס"ד היה הסברא שאף מי שאין לו כלל בגד של ד' כנפות מ"מ החיוב עליו להשתדל בזה להשיג בגד כזה וללבוש אותו כמו שאדם מחוייב באכילת מצה וכה"ג והיינו משום דמפרשים מה דכתיב בקרא גדילים תעשה לד' כנפות כסותך אשר תכסה בה ר"ל שאני מחייב אותך לכסות בו והאי אשר לשון חיוב הוא. ועיי' רש"י בחומש פ' יתרו על פסוק אם מזבח אבנים וגו' ולפי המסקנא דאמרינן דאפילו אם יש לו בגד של ד' כנפות מ"מ כל שאינו מכסה בו אינו חייב בציצית היינו משום דלפי האמת דרשינן דהאי אשר תכסה בו אינו חיוב רק האי אשר הוא כמו אם תכסה ר"ל שאם תכסה בו אז אתה חייב בציצית ואם לאו אין אתה חייב כמבואר זאת בחידושי' רשב"א שם ושאר פוסקים אמנם דעת התוס' אינו כן כי מאחר דלא כתבה התורה מצות ציצית בדרך צווי שמחוייב הוא ללבוש בגד עם ציצית כמו שכתוב בשאר מצות כגון ולקחתם לכם ביום הראשון או בסוכות תשבו או כל כה"ג והכא נמי הי' צריך לכתוב תלבש בגד עם ציצית או תכסה בבגד עם ציצית ואז מובן שצריך להשתדל לקנות בגד כזה משא"כ עכשיו שתלי הכתוב מצות ציצית בבגד שיש לו שכתב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך משמע דוקא אם יש לו כסות כבר ודמי ממש להא דכתיב ועשית מעקה לגגך שאין חייב לקנות גג כדי לעשות עליו מעקה אלא אם יש לו חייב ואם לאו פטור והכי נמי כיון שתלי מצות ציצית בהכסות משמע ג"כ אם יש לו כסות חייב ואם לאו פטור ואין נפק"מ בין הס"ד דהגמ' להמסקנא אלא בפירוש הכתוב של אשר תכסה דמעיקרא היה סבור דאשר הוא לשון חיוב שאני מצוה לך שכל שיש לך כסות זה אתה מחייב לכסות בו כמו שכתבו הראשונים שיש אשר שהוא חיוב ולמסקנא האי אשר רשות כשתכסה בו מרצונך אז אתה חייב בציצית אבל שיהי' מחוייב לקנות בגד של ד' כנפות זה לא עלה מעולם אפי' לפי הס"ד דגמ' והשתא שפיר קאמר התוס' דהא דשאל רב קטינא ענשיתו על עשה ר"ל דוקא עשה כי האי שאין מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו משום דלשיטתם זה לא עלה מעולם על הדעת לחייב לקנות טלית דבת חיובא כל שאין לו ומתורץ קושית המהרש"א אלא שצריכין אנו להבין היכא מיירי כאן דאי מיירי שהיה לו לרב קטינא בביתו עוד בגד החייב בציצית א"כ הא הדרא קושית התוס' לדוכתא מה זה ששאל ענשיתו על עשה אמאי לא הא השתא סובר הגמ' דכל שיש לו בגד כזו חייב מן התורה לעשות בו ציצית ולכסות בו ואם לאו עובר על עשה ממש כמו מזוזה ואינו עושה שיש אומרים שב"ד של מטה מוזהרין עליה כמו שהביאו התוס' בקושייתם ואם נאמר דמיירי שלא היה לו בגד כזו החייב בציצית א"כ מנ"ל להוכיח שמלאכא סובר דציצית חובת גברא מדגער על רב קטינא שמכסה עצמו בבגד הפטור מציצית הא לשיטת תוס' סובר הגמ' גם מעיקרא שכל שאין לו בגד של ד' כנפות אפילו אם הוא חובת גברא נמי אינו חייב לקנוח וע"כ שעיקר הקפידא הוא על מה שאין מכניס נפשו לחזור ולהדר אחר מצוה זו כמו דאמרינן לפי המסקנה הא לפי זה דמי הא ממש כמו למאן דאית לי' חובת מנא דהא לדידי' נמי אם עושה בבגדיו ציצית ומניחן בקופסא מקיים מצות ציצית וא"כ אפשר לומר שגם המלאך סובר שהוא רק חובת מנא והא דגער על רב קטינא הוא על מה שאינו מכנים נפשו למצוה זו בשלמא לשיטת רש"י ניחא דהא לפום השתא סובר הגמ' דבשביל שאין מכניס נפשו לחיוב המצוה ע"ז לא היה המלאך מקפיד רק כל קפידא הוא בשביל שהחיוב של המצוה מוטל עליו עכשיו והוא פורק ממנו העול של המצוה וזה לא שייך אלא אם נאמר שהוא חובת גברא ואז חייב לקנות ציצית כמו שהוא חייב בשופר או כיוצא בו אבל למאן דאית לו חובת מנא כיון שאין החיוב מוטל עליו עכשיו לא היה המלאך מקפיד אתי שפיר אבל להתוס' קשה. ואין לומר שהתוס' יתרצו זאת כמו שחילקו לקמן בתוס' בד"ה ה"ק זה אינו דהא מוכח מדבריהם דדוקא לקמן לפי המסקנא קשה להם זאת אבל עכשיו ניחא בלאו הכי וקשה מה זה הוכחה:

ונראה לי דהתוס' אינם מפרשים כפי' רש"י דעיקר ההוכחה שהוא סובר שהוא חובת גברא הוא משום דאל"כ לא היה מקפיד על רב קטינא כיון דהשתא לאו בר חיוב הוא אלא לשיטתם עיקר הראי' הוא רק מהלשון דקאמר דמלאכא אשכח לרב קטינא דמכסי סדינא אמר לו סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מבואר מזה שאחר שראה המלאך לרב קטינא שהוא מכוסה בסדין אז הקפיד עליו ואמר לו מה תהא בציצית אבל לא קודם לכן והשתא אם נאמר שהוא סובר שציצית חובת מנא הוא הא למאן דאית לי' חובת מנא בודאי כל שיש לו אפילו רק בגד אחד בקופסא עם ד' כנפות וציצית אז ע"י זה מקיים המצוה של ציצית ויכול אז לקנות שאר בגדיו ולכסות עמהן אף שהן אינן של ד' כנפות דהא המצוה של ציצית כבר קיים בהבגד שיש לו בקופסא וא"כ מה זה כשראה את רב קטינא מכסה בסדין אמר לו ציצית מה תהא עליהן שמא יש לו הרבה בגדים של ד' כנפות בביתו עם ציצית ומקיים המצוה כתיקונו ואף אם נאמר דמיירי שידוע הוא להמלאך שלא היה בביתו ובקופסא בגדים עם ציצית מ"מ לא היה לו לתלות הקפידא במה שראה שהבגדים שהוא מכסה אין בהם ציצית הא זה לא מעלה ולא מוריד לגוף המצות כל שיש לו בביתו והכי הוי לי' להגמ' למימר לרב קטינא לא היה לו ציצית בכל בגדיו ואשכח בי' מלאכא וכו' שאז היה מבואר שכל הקפידא הוא על מה שאין לו ציצית כלל אלא ע"כ מוכח מזה שהמלאך סובר שציצית הוא חובת גברא ולפיכך כיון שראה שאין לו ציצית בבגד שמכסה בו הקפיד עליו כי לא מיבעי אם יש לו בביתו בגד של ד' כנפות בודאי אם אינו לובשו הרי הוא עובר על עשה ממש כמו מי שיש לו בית ואינו עושה בו מזוזה שאף שאינו חייב לקנות בית לעשות מזוזה מ"מ אם יש לו בית עובר על עשה אם אינו עושה בה מזוזה אלא אפי' אם אין לך טלית מ"מ מאחר דחזינן שהתירה גזרה עלינו שכל שיש לו טלית של ד' כנפות הוא מחוייב לכסות בו דוקא ולא לכסות בבגד אחר ולא דמי למזוזה שאינו חייב לדור בבית דוקא וכיון שכ"כ הקפידה התורה לכך שאל לו המלאך שפיר ציצית מה תהא עליה ולמה אין אתה מכניס נפשך למצוה זו אשר רצון הבורא הוא שאדם יהי' מכוסה בציצית עד שאמר לו שבעידן ריתחא מענשין אף על עשה כזה וכו'.

נמצא לפי סברת הגמ' השתא הקפידה הוא על מה שאין מכניס עצמו למצוה זו עד לבסוף פריך הגמ' נהי דחובת גברא הוא היינו אם מכסה בו חייב בציצית אבל אם אינו רוצה לכסות בו אין עליו שום חיוב ע"כ ור"ל כיון שהוא כן שאפילו אם יש לו בגד של ד' כנפות נמי לא חייבתו התור' לכסות בו ולעשות בו ציצית שוב אין סברא לומר שאף מי שאין לו בגד בת חיובא יהי' עליו עונש על מה שאינו קונה בגד כזה ודמי ממש למי שאינו מהדר לבנות בית לקיים בה מצות מזוזה או מעקה שבודאי אין עליו עונש ע"ז וא"כ לפי זה אז אף אם נאמר שהוא חובת גברא נמי קשה למה גער בו המלאך ומשני הגמ' דלעולם חובת גברא הוא ועיקר הקפידא הוא על דעביד טצדקי למיפטר נפשי' מציצית ר"ל תחבולות להיות פטור ממצוה זו כמו שפי' רש"י והכוונה דלא כמו שהיינו סוברים עד עכשיו שהקפידא הוא בשביל שאינו משתדל במצוה זו אי אפשר לומר לפי המסקנא רק הקפידא הוא על התחבולה מה שעושה תחבולות שלא יצטרך ציצית כמו שפירשו הראשונים שבמקום סדין זה שקנית היה לך לקנות בגד החייב בציצית ומהיות טוב וגו' כיון שאין לך כ"כ נפק"מ בזה וניכר שאין מצות חביב עליו כלל ובזה באמת יש קפידא בשמים זה הוא הפי' של התוס' והם לא גרסי אלא ולפי המסקנא נמי מוכח שהמלאך סובר דציצית חובת גברא והשתא קשה להו שפיר דלפי' זה מנ"ל להמסקנא שסובר שהוא חובת גברא דהא עכשיו ליכא למימר דמוכיח זאת מהלשון כמו לפי הס"ד זה אינו דלהמסקנא הא אין זה הוכחה משום דבמה שמכסה עצמו בטלית הפטור מציצית בזה הא ג"כ אין קפידא לפי המסקנא כל שאין לובש בגד של ד' כנפות בלא ציצית אלא ע"כ עיקר הקפידא היה על תחבולה שעשה מעיקרא בשעת קניית הסדין דבמקום הסדין היה לו לקנות בגד החייב בציצית וניכר שהוא עושה תחבולות למיפטר ולהסתלק נפשי' מהמצוה ולפי זה ע"כ מוכרחין אנו לומר שגם בביתו לא היה לו בגדים החייבים בציצית דאל"כ לא היה עליו שום תביעה דהא מה שאינו לובש בגד של ציצית בזה הא אין עליו קפידא דהא התורה לא חייבתו ותחבולות הא ג"כ אינו עושה דהא קנה בגדים עם ציצית אלא ע"כ ידוע הי' שגם בביתו אין לו ציצית ואז שפיר קפיד בשביל שהוא מדחה נפשי' מהמצוה וכיון שע"י מה שמכסה בהסדין בזה לא היה המלאך להקפיד עליו כל שיש לו ציצית בביתו אלא הקפידא מה שאין לו כלל ציצית והילכך שפיר קשה להו להתוס' מנ"ל דחובת גברא הוא דלמא חובת מנא והקפידא הוא על הבגדים שהניח בקופסא ואמאי לא קנה בגדים החייבים בציצית והיה מקיים המצוה ועכשיו אינו מקיים וע"ז תירצו דקפידא כזו במצוה שאינה חיובית רק מה שהוא עושה תחבולות שלא יצטרך לעשות המצוה בזה אין עליו עונש אלא במצוה שהוא מוטל על גוף האדם ולא במצות שאינו מוטלת אלא בגופו כמו שחילקו שם והשתא שפיר מוכרחין התוס' ג"כ לומר דלא גרסינן אלא דהא לשיטתם אי אפשר כלל לגרוס אלא דבשלמא לרש"י הא מעיקרא דקס"ד שכל שחובת גברא מחוייב הוא לאהדורי אחר ציצית אז יש נפק"מ רבתי בין חובת גברא לחובת טלית דבזה צריך לאהדורי ואם חובת טלית אינו חייב לאהדורי והגמרא היה סובר שכל עיקר קפידותו על רב קטינא היה אמאי אינו מהדר אחר ציצית כיון שהתורה ציוה לחזור אחר זה וזאת אינו שייך למאן דאית לי' חובת טלית ומשום הכי באמת אח"כ דמסקינן שבשניהם אין חייב לחזור אחריהן ועיקר הקפידא היתה בשביל התחבולה אז באמת אין חילוק בין חובת טלית לחובת גברא משא"כ להתוס' הא גם מעיקרא היה ידע שגם אם ציצית ת"ג נמי אינו צריך לאהדורי וחובת גברא וחובת מנא שוה בזה רק עיקר ההוכחה הוא מלשון של העובדא כמו שכתבתי לעיל ועיקר הקפידא הוא בשביל שאינו מכניס נפשו לחיוב המצוה ובזה הא שוה בין אי חובת גברא או מנא וע"כ דגם מעיקרא צריכין לבוא לחילוק של התוס' בין אם המצוה היא על גופו של אדם ובין אם היא בגופו כמו שחילק התוס' כאן ומזה מוכרת דע"כ לא גרסינן אלא וברור הוא והשתא מתורץ היטב קושיית המהרש"א וגם ניחא במה פליגי תוס' עם רש"י וגם על מה שרש"י גריס אלא והתוס' לא גרסי והכל ניחא ובזה מתורץ ג"כ על מה לא הביאו הפוסקים ובעלי הש"ע החילוק בין אם הוא חובת גברא שאז אם אינו עושה ציצית ומכסה בהם יש עליו עונש בעידן ריתחא. לאפוקי למאן דאית לי' חובת מנא אין עליו עונש היינו משום דכל זאת תלי אם סדין חייב בחוטי לבן או לא כמו שבארתי הכל באריכות דלשיטת רש"י שסדין חייב בחוטי לבן אז לפי פשטת הסוגי' מבואר דאחר דגרסינן אלא שוב אין נפק"מ בזה בין ח"מ לח"ג וכיון שדעת הש"ע בסי' ט' בזה כהאלפס ורש"י ושאר פוסקים דסדין חייב בחוטי לבן ממילא שוב אין לנו הכרח לחלק לענין עונש בין חובת גברא לחובת מנא כנלע"ד בזה:

ועתה נבא לדברי המשנת חכמים האף כי גוף הספר לא ראיתי אך נאמן עלי המחבר בעל פ"ת שהביאו בספרו ביו"ד סי' רצ"ב כי היוצא לנו מכל מה שביארנו ששיטת רש"י ושאר הפוסקים הוא שאין חילוק במצות בין אם הוא מצוה שהוא בעצמו מחוייב לעשות אותה ולא מהני בזה לעשותו ע"י שליח כגון אכילת מצה והנחת תפילין ובין מצוה שהוא יכול לקיימה ע"י אחר כגון עשיית המעקה שאף שאינו דר בביתו מ"מ מקיים המצוה או ציצית למאן דסובר שהוא חובת טלית שאף שאינו מכסה בו מ"מ מקיים המצוה בכל זאת אין חילוק אלא החילוק הוא אם היא מצוה חיובית שאי אפשר ליפטר ממנה כגון אכילת מצה וכה"ג אז אם אינה מקיימה או אפילו אינו מהדר אחריה כדי לקיימה רשע הוא כדין כל מבטל מצות עשה ואם הוא ממצות הרשות כגון ציצית אם אין לו בגד של ד' כנפות אז אף אם מזדמן לו לקנות ואינו קונה מ"מ אין דינו כמו עובר על מצות עשה ממש רק בעידן ריתחא נענש על מה שהיה יכול להכניס נפשו למצוה זו ולא הכניס:

אמנם שיטת התוס' ושאר פוסקים הוא דבמצות שהן רשות אינו נענש עליהם אפילו בעידן ריתחא אלא דוקא במצות שהן בגוף האדם שהוא עצמו עושה אותן בגופו כגון ציצית למאן דאית לי' ח"ג שהוא עצמו מכסה בו בזה דוקא הקפידה התורה שכל שבא לידו ואפשר לו להכניס נפשו להתלבש במצות הבורא ואינו עושה נענש עליהן בעידן ריתחא אבל כל שהוא אינו באופן כזה כיון שהיא מצוה שאינה חיובית אינו נענש עליה לעולם:

והנה לענין גוף החקירה של הפוסקים בהדין של שילוח הקן אם פגע בקן ואינו רוצה ליטול לא הבנים ולא האם אם מחוייב להזדקק למצוה זו או שיכול לילך לדרכו נראה לי להוכיח מרש"י שהוא סובר שכל שהזדמן הקן לידו אז בכל ענין החיוב מוטל עליו להזדקק למצוה זו לקיים מצות שילוח הקן כמו במצות השבת האבדה ממש או כיוצא בו שאף שהם ג"כ ממצות שאינן קבועות מ"מ כל שהזדמן לידו מצוה זו ואינו מקיימה עובר על עשה ממש ה"נ כאן וראי' ברורה לזה מהא דחולין דף קל"ט על המשנה שאין שילוח הקן נוהג במוקדשין ופריך הגמ' האי מוקדשין היכי דמי אי דחזי קן ואקדשי' הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא דאגבהה לאם ואקדשיה והדרה לאם על האפרוחים הא מעיקרא אחייב לי' בשילוח. וכתב רש"י ע"ז האי מעיקרא ר"ל היינו כשמצאן ע"ש. ויש להבין מי הכריחו לרש"י לפרש דלא כפשטא דגמרא דמעיקרא הנאמר שם הכונה הוא לאחר שהגביה להאם כלשון הגמ' שאז עדיין חולין הוא ונתחייב בשילוח. ונראה משום שהיה קשה לי' לרש"י קושיית הריטב"א ושאר הראשונים שהקשו על הא דקאמר הגמ' דאגבהה לאם ואקדשיה והא אי אפשר לאגבהה לאם אלא א"כ עובר על ל"ת של לא תקח האם על הבנים כדתנן לקמן במשנה אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב ע"כ ור"ל שחייב היינו שהוא עובר על לאו של לא תקח האם על הבנים דומיא דרישא דמתניתין דאיתא התם נמי כהאי לישנא חייב והיינו שהוא עובר בלאו וה"נ דכוותא בסיפא וכן הוא בגמ' דמוקי לה דעבר ושקלי' לאם וקאמר דלאו עבר ע"ש הרי מוכח דבלקיחת האם אף אם אינו נוטל הבנים מ"מ עובר על לאו וכמו שפירש רש"י גופא בחומש על לא תקח האם על הבנים שר"ל כל שהיא על הבנים אפילו אם אינו נוטל הבנים וזה היה קשה לו להריטב"א בחידושיו דהכא משמע דאי אגבהה לאם מעיקרא אינו חייב אלא בהעשה של שלח תשלח כמו דאיתא כאן בגמ' דהא לא קאמר כאן כמו דאמרינן לקמן דכיון דשקלי' לאם עבר על לאו משמע דכאן אינו עובר אלא על עשה ואמאי הא קעבר על לא תקח שהוא נמי לאו ותירץ הריטב"א בשם מורו הגדול דכאן מיירי הגמ' שלא נטל האם ע"מ לזכות בה רק גם מעיקרא נטלה ע"מ להקדישה שאז אינה עובר על לא תקח האם וגם לאחר ההקדש פטור נמי משילוח רק שהקושיא הוא דהא אחייב בשילוח קודם שנטלן ע"ש וזה ממש כוונת רש"י כי גם לרש"י היה קשה קושיא זו של הראשונים לכך מפרש רש"י דהאי מעיקרא הכוונה הוא קודם הגבהה רק תיכף כשמצאן דאז נתחייב תיכף במצוה זו והיינו ממש כמו שפירש הריטב"א ובזה ניחא מה שהיה קשה לי בסוגיא זו לפי שיטת הר"ן וש"פ בנדרים דף ל"ד שאם פגע בחפץ של הפקר והוא בתוך ארבע אמותיו יכול להקדישו וחל עליו ההקדש ע"ש לפי זה מאי פריך כאן הגמ' האי קדשים היכי דמי הא מצי לאוקמי כגון שפגע בקן של הפקר והוא בתוך ד' אמותיו שאז חל עליו ההקדש ואז לא היה קשה כלל מה שהקשה והא אין אדם מקדיש דבר שאינה ברשותו דהא כל שהוא בתוך ד' אמותיו יכול להקדישו וגם לא היה קשה מה שמקשה אח"כ כיון דאגבהה לאם איחייב בשילוח דהא עדיין לא הגביהה ואח"כ מצאתי שהתעורר בזה בהגהות הגאון בעל מצפה איתן ונשאר בקושיא ע"ש אבל לסברת רש"י והראשונים שהבאתי ניחא דהא גם בשילוח נתחייב ג"כ תיכף כשמצאן ואינו יכול ליקחן ובאמת לעיל על הא דאמרינן אי דחזי קן ואקדשי' מפרש רש"י דמיירי דחזי במקום שאינו קנוי ובאמת אם היה בענין שיש בידו לקנות היה חייב נמי תיכף בשילוח:

מיהו קושיא זו עדיין יש לה מקום אליבא דהר"ן גופא לפי מה שהקשה הר"ן בחידושיו בחולין על הא דאמרינן התם דעוף שהרג אח הנפש פטור משילוח דבעינן לקיומא בה ובערת הרע מקרבך. והקשה הר"ן דליתי עשה ול"ת של שילוח ולידחי לעשה דבערת ותירץ בשם יש אומרים דעשה דבערת חשיב טפי שזה עצמו מצוה לבערו אבל שילוח אין המצוה מוטלת עליו דאם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח ומזה הוכיחו האחרונים שדעת הר"ן שכל שאינו רוצה ליטול הבנים אין העשה של שילוח חל עליו לפי זה הא קושיא על הר"ן גופא דהא לפי שיטתו מצי הגמ' לאוקמי כה"ג שבא לחוך ד' אמות של הקן והקדישו שאז ההקדש חל ואינו חייב עדיין בשילוח אמנם ד' הר"ן יש ג"כ לתרץ דהא יש להבין דהא קנין של ד' אמות הוא רק מדרבנן כדאיתא בפ"ק דב"מ ד' יו"ד וא"כ האיך יתחייב קרבן מעילה ע"י קנין כזה דהא מדאורייתא לא קנה כלל אמנם הר"ן לשיטתו אזיל שהוא סובר בגיטין ד' ס"ז וכן בפ' לולב וערבה גבי ינוקא אקנוי לא מקני מבואר שם דכל שהגיע לעונת הפעוטות יכול להקנות לאביו הלולב מן התורה ע"ש. וכן הביאו הפוסקים משמו הילכך הכא נמי כיון דרבנן תקינו קנין של ד' אמות אז לשיטתו מהני נמי מן התורה אמנם בזה ג"כ שיטת הר"ן בתשובה סי' מ"ד והובא בח"מ סי' רל"ה דיתומים אפילו אם הגיעו לעונת הפעוטות אם מכרו לנכסים מועטים לא עשה ולא כלום וכתבו הטעם דכיון דקנין של קטן כזה אינה מהני אלא מדרבנן הילכך במקום איסורא לא תיקנו רבנן ע"ש לפי זה אפשר לומר שהר"ן סובר בזה ג"כ כיון שע"י קנין של ד' אמות שהוא דרבנן יתבטל ע"י זה המצוה של שילוח הקן הגם כי עדיין לא נתחייב בה מ"מ כל כה"ג לא תיקנו רבנן קנין דידהו משום הכי לא מוקי הגמ' כה"ג אמנם לשיטת שאר פוסקים דלא סברי בזה סברת הר"ן יש לתרץ כמו שכתבתי אליבא דרש"י:

ונראה שגם דעת הרמב"ם יש לכוון קצת שהוא אזיל ג"כ בשיטה זו שאף אם אינו רוצה ליטול הבנים חייב בשילוח ומתורץ בזה קושיית הכ"מ בפ' י"ג מהלכות שחיטה שהקשה על מה שכתב שם הרמב"ם שאין עשה דמצורע דוחה אח ל"ת ועשה של שילוח הקן והקשה הכ"מ הא אין הל"ת ועשה באים בפעם אחת דבעת שנוטל האם עדיין אינו עובר על העשה רק על הל"ת דלא תקח האם ואח"כ כשנוטל האם על הבנים אזי הל"ח כבר עבר ואין עליו אלא העשה ומדברי הרמב"ם מבואר שהם באים בבת אחת אבל אם נאמר בזה ששיטת הרמב"ם ג"כ הוא שתיכף כשהזדמן לידו הקן חייב הוא בשילוח נמצא בזה שאינו משלחה תיכף נקרא מבטל עשה ואף שאין זה נקרא עובר על עשה מ"מ מבטל עשה בודאי נקרא וכיון שנוטלה ג"כ אז עובר על העשה והל"ח ועיי' בשג"א סי' ל"ג:

היוצא לנו מזה שדעת רש"י והריטב"א והרמב"ן שמצות שילוח הקן הוא בכל ענין אף אם אינו רוצה ליקח לא האם ולא הבנים ולפלא בעיני על הגאון חו"י וגם הספר ידות נדרים שלא התעוררו כלל מדברי רש"י הללו ואין לומר כי הכא שאני שכיון שהוא רוצה להקדישן אח"כ א"כ ממילא עתיד הוא ליטלן והילכך נתחייב תיכף בשילוח זה אינו דע"כ סברת הפוסקים הסוברים שאינו חייב בשילוח אלא אם נוטל הבנים דוקא היינו משום שהם מפרשים הקרא שלח תשלח את האם דוקא אם הבנים תקח לך אבל בלאו הכי אין אתה חייב והא זה הקרא והבנים תקח לך ע"כ אינו מיירי בהקדש דהא מהאי קרא ממעטינן הקדש כדאיתא החם וא"כ ממילא מוכח דהאי קרא דמחייב במצות שילוח ע"כ לא מיירי בהקדש דזה אינו לקיחה לך והרי הוא כמו שלא נטל כלל ואמאי חייב תיכף בשילוח קודם הגבהה הא נטילתו לאו נטילה היא אלא ע"כ דתיכף כשפגע חל עליו החיוב ובספר ידות נדרים מוכיח ג"כ מקידושין ד' ל"ד שדעת הריטב"א הוא ג"כ שחייב תיכף נמצא לפי שיטת פוסקים הללו בודאי אין מקום לדברי המ"ח דהא כיון שראה הקן ויכול לקיים המצוה של שילוח ממילא אי אפשר לו ליפטר ממצוה זו כמו כל מצות חיובית ולא שייך ע"ז כלל בעידן ריתחא נענש דהא זאת לא נאמרה אלא דוקא במצוה שיכול ליפטר ממנה אבל לא על שאר מצות עשה כמש"כ התוס' במנחות שם וע"כ צריכין אנו לומר דהוא אזיל לשיטת התוס' בחולין ד' ק"מ ד"ה שני וכו' וכמו שהוכיח החו"י מדבריהם דהם סברי שכל שאין בדעתו ליקח הבנים פטור משילוח. הן אמת כשאני לעצמי נראה לי שגם מדברי התוס' אין כ"כ ראי' כי החו"י מוכיח זאת מהתוס' שהם מפרשים דהאיבעי בגמ' שם קאי אם מונחים שני סדרי ביצים זו על זו והאם רובצת על העליונים אם מותר ליקח הביצים התחתונים קודם שילוח מטעם דהא אמר לקמן שזה אסור משום דמעיקרא צריך לשלח האם והדר והבנים תקח לך או כיון דאין האם רובצת רק על העליונים מותר ליקח התחתונים כן פירשו להאיבעי בגמ' ומזה הוכיח שאם נאמר שדעת התוס' הוא שכל שמוצא קן צפור בכל ענין מוטל עליו לטפל ולשלח האם מה אהני לי' שיקח התחתונים הלא אחר שיקח התחתונים האם ע"כ נשארה רובצת על הביצים העליונים ונתחייב תיכף בשילוח דהא השתא היא רובצת ממש על בניה כדרך כל קן ציפור שחייב הוא בשילוח אלא ע"כ דכל שאין רוצה ליטול הבנים אינו חייב כלל בשילוח והכא נמי הא אין דעתו על העליונים ע"כ ח"ד ולדעתי אין זה ראי' כ"כ משום דאפילו אי נימא שחייב בשילוח בכל ענין מ"מ היינו דוקא לענין שאסור לו לילך לדרכו באופן שע"י זאת יתבטל המצוה לגמרי אבל אם רוצה להתמהמה קצת ואח"כ יקיים המצוה בזה הא אין בו איסור כלל ואף משום זריזין מקדימין למצות פעמים נמי שאין בו ג"כ כגון אם אי אפשר לו כעת משום איזה טעם שיש לו והתוס' מיירי נמי כה"ג שצריך דוקא להתחתונים ולא להעליונים כגון שהוא צריך לרפואה והתחתונים הם יותר טובים לרפואה או כה"ג ובדעתו שאח"כ ישלח את האם ויקח הבנים כדין רק שעכשיו נחוץ הוא ליטול הסדר התחתון דוקא הילכך משום ביטול מצות שילוח הקן הא אין כאן רק האיסור משום שאסור ליטול הבנים כל זמן שהאם רובצת עליהן משום גזירת הכתוב של שלח תשלח והדר דוקא תיקח הבנים וזה הוא איסור בפני עצמה אפילו במקום שמקיים המצוה של שילוח ובזה מסתפק הגמ' בשני סדרי ביצים אי בזה נמי שייך איסור זה או לא אבל מ"מ מיירי שהמצוה רוצה הוא לקיים ופשוט הוא לפי"ז אין מדברי התוס' ראי' כלל להדין של החו"י. ובזה פרשתי יפה דברי רש"י שכתב וז"ל שני סדרי ביצים קיימא זה ע"ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונה מהו מי הוי אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא. ועיי' ברשב"א ובריטב"א מה שהקשו על רש"י בזה ומחמת כן מפרש הש"ך בסי' רצ"ב ס"ק יו"ד שגם כוונת רש"י הוא כתוס' שעיקר האיבעי הוא אם רשאי ליטול הבנים בשעה שהאם רובצת עליהן והקשה הגאון בספר ידות נדרים דא"כ למה כתב רש"י אם נתכוין ליקח התחתונים היה לו לכתוב אם נטל התחתונים כוונה זו מה טיבו דמשמע דתלי בכוונה היה לו לומר אם נטל התחתונים הוי האמצעים חציצה ופטור משילוח ע"ש. אבל לפי מה שביארתי ניחא כי אי אפשר לרש"י לומר שהאיבעי הוא אם נטל התחתונים אי חייב בשילוח האם או לא דזה אינו משום דרש"י לשיטתו אזיל שסובר שכל שפוגע בקן ציפור חייב בשילוח בכל ענין הילכך לאחר שעשה ונטל מה שצריך לו לא גרע קן זו משאר קן צפור שכל שרואה אותו חייב בשילוח לכך הוכרח רש"י לפרש שמיירי שעדיין לא נטל התחתונים כי לאחר נטילה הא נתחייב תיכף בשילוח ולא כתב נמי רש"י אם רצה ליטול התחתונים היינו משום שרש"י רוצה לתקן כי אמאי אינו משלח תיכף האם וליטול אח"כ הביצים לכך כתב בלשונו אם נתכוין וכו' ר"ל שיש לו איזה כוונה שהוא מוכרח ליטול כעת דוקא התחתונים ולא העליונים והספק הוא אם רשאי לעשות כן כמו שכתבו התוס' והאם ישלח אח"כ וברור הוא שכן הוא כוונת רש"י לפי פי' הש"ך ולא כהחו"י והידות נדרים שפירשו פי' זר בדברי רש"י עיי' שם נמצא שמד' התוס' דחולין ג"כ אין ראי' שפטור הוא משילוח אכן מד' התוס' קידושין ד' ל"ד ד"ה מעקה מוכת קצת שדעת התוס' הוא שכל שאין רוצה ליטול הבנים פטור משילוח כמו שהוכיח הגאון בעל אור חדש שם מדבריהם וא"כ אפשר לומר דאליבא דידהו אזיל סברת המ"ח שאף שאין דינו כמו מבטל מצות עשה ממש מ"מ בעידן ריתחא נענש על זה אבל לפי מה שבארתי לעיל גם זה אינו משום דלשיטתן אין זה נאמר אלא דוקא במצוה המוטלת בגופו של האדם לעשותו בעצמו ולא במצות התלוי על אדם ויכול לקיים זאת ע"י אחר ממילא לפי זה לשיטת הראשונים המפורשים אצלינו לא שייכי כלל דברי המ"ח וצ"ע:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה