שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן א
נשאלתי מרב א' על הא דאיתא במנחות דף מ"א דאמר לו מלאכא לרב קטינא דהוי לביש סדינא שהוא בגד שפטור מן הציצית ואמר לו סדינא אתה לובש בקייטא וסרבלא שהוא ג"כ פטור מציצית בסיתוא ציצית מה תהא עליה ואמר לו רב קטינא וכי מענשין על עשה ומפרש התוס' כי בודאי יש עונש על ביטול מצות עשה רק הכוונה על עשה כזו דהא אם אין לו טלית של ארבע כנפות אין חייב בציצית הילכך לא דמי לשאר מצות עשה כגון סוכה או לולב שהתם החיוב מוטל על גוף האדם משא"כ בציצית כיון שעכשיו כל שאין לו הבגד דבר חיובא אינו חייב בציצית הילכך אפשר שאין מחוייב להכניס נפשו ולהביא את עצמו לידי חיוב ואמר לו המלאך כי בעידן שיש ריתחא בעולם מענשין אף על עשה כזו. והמעיין היטב בסוגיא לפי פי' רש"י מבואר שגם במסקנא הדין כן שאף שאינו מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו מ"מ יש לו עונש מן השמים על אשר לא הכניס נפשו לידי חיוב ע"ש ופשטת הגמ' מבואר שבכל מצות עשה כה"ג יש עליו עונש זו אם עושה תחבולות לבטל מעליו המצוה והקשה מ"ש זאת מהא דאיתא בברכות ובגיטין ד' פ"א מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמין כדי לחייבן במעשר ודורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך חצירות כדי לפוטרן ממעשר שאין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית ומשמע התם שאין עונש בזה על העושה כן ובירושלמי פ' ג' דמעשרות הלכה א' איתא דרבינו הקדוש ור' יוסי בר"י היו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר ואם נאמר שיש בזה איזה חשש עונש מן השמים האיך אפשר להאמין על רבינו הקדוש ור"י שיעשו תחבולות וטצדקי להפקיע נפשם ממצות עשה ואף שאין מצוה זו מוטלת עכשיו על גוף האדם מ"מ הא בציצית נמי אין חובה עליו לקנות טלית של חיובא ואפילו הכי יש לו עונש אם אינו מכנים נפשו לחיוב וסברא זו ממש שייך נמי לענין מעשר וקשה האיך הפקיעו נפשם הצדיקים הללו ממצוה זו ואף שלא הותרו רק אכילת עראי מ"מ הא אם היה מכניסו במקום שהוא קבוע למעשר כגון אם הכניסו דרך פתח הבית הרי נאסר עליו אפילו אכילת עראי מן התורה בלא הפרשה כדמוכח במכות דף י"ז וכמו שכתב רש"י בביצה ד' י"ז ע"א נמצא דבהאי פורתא שאוכל בלי הפרשה ע"י התחבולה שעשה מפקיע נפשו מהמצוה ואף לפי החילוק שמחלקין התוס' בעירובין דף ה' דהא דבעידן ריתחא מענשין על ביטול מצות ציצית הוא דוקא היכא שהמנהג הוא שם ללבוש בגדים של ד' כנפות כי כן הוא דרך הלבישה באותו מקום והוא משנה המנהג כדי לפטור נפשו מציצית אז נענש ע"ז אבל אם כולם לובשים בגדים בלא ד' כנפות אין מענשים אותו ע"ש. ה"נ הא אין לך שינוי גדול מזה להכניס התבואה שלו דרך הגג מה שאין בני אד עושין כן וניכר הערמתו שהוא עושה תחבולה להפקיע מן המצוה של מעשר וקשה האיך עשו כן רבינו הקדוש ור"י ע"כ:
והשבתי לו דבשביל קושיא זו לחוד היה אפשר לתרץ בפשיטות דהא באמת איתא שם בירושלמי בתר עובדא דרבינו הקדוש ור"י שהכניסו הפירות דרך הגג הזדמן להם חד סבא והיה רוצה לרמוז להם כי לא שפיר עבדו וב וביקש מהם שיתנו לו מעט מן התבואה בתורת צדקה ונתני לו ואמר להם בתמי' לאביכם שבשמים היינו המעשר לא רציתם ליתן ולי אתם נותנים ע"ש וא"כ יכול להיות שבאמת מתחילה טעו בדין וסברו שבמצוה כזה שאין עכשיו מוטל על האדם יכולין לעשות מתחילה תחבולה כדי שלא יתחייבו אח"כ בהו אין בזה שום איסור כמו שטעה בזה רב קטינא קודם ששמע מהמלאך ואח"כ באמת חזרו גם הם מזה רק אחר שראיתי בח"ס חלק א"ח סי' ס"ב שנשאר ג"כ בקושיא על הא דמערימין על הבכור דמשמע מהלשון שחז"ל נתנו עצה לכתחילה לעשות כן והאיך נתנו עצה להפסיד מחנות כהונה להערים על הבכור ע"ש וגם מפני שאר הקושיות שיתבארו כאן אמרתי לתרץ הכל באופן היותר מתקבל והוא כי יש להבין עוד מהא דאמרינן בקידושין דף ל"ב לענין מצות קימה והידור לפני זקן ומבואר שם בסוגי' שאם לאחר שבא הזקן אצלו הוא מעצים עיניו אזי נקרא רשע ומפרש רש"י משום שהוא עובר על מצות קימה ע"ש רק אם מעצים עיניו קודם שבא הזקן כדי שאם יבא הזקן לא יצטרך לקום לפניו בזה לא נקרא רשע ואין דינו כמו מבטל מצות עשה ממש רק ע"ז נאמרה ויראת שגם זה אסור אף שאינו עובר על תקום והדרת מ"מ הוא עושה תחבולות להפטר ממצות כמו שפירש רש"י שם וזה ג"כ אסרה תורה ע"ש בסוגיא הרי מבואר דלעשות ולבקש תחבולות לפטור ממצוה כזה שעדיין לא נתחייב בה ילפינן זאת מקרא שאסור וא"כ מה הי' סבר רב קטינא מקודם שעשה תחבולה להיות פטור מציצית וכן מה היה דעתו של רבי ור"י לענין מעשר הא מצינו למילף זאת במה מצינו מקימה והידור שזה אסור דהא מה מצינו הוא מי"ג מדות שהתורה נדרשת ועוד דהא אף לדברי המלאך שהשיב לו שבעידן ריתחא מענשין משמע שאינו רק עונש בעלמא ובפרט לפי' המהרש"א שם שאינו אלא לצדיקים להגן על דורם וקשה מהא דקידושין דמבואר שזה אסור מן התורה וראיתי בספר שו"מ סי' ח' שהתעורר מהא דמכניסין דרך גגות על הא דקידושין ותירוצו דחוק ורחוק מאוד וגם לא הביא כלל הירושלמי מהא דרבי ור"י וגם לא מהא דרב קטינא ע"ש ואף דיש לחלק דהתם אי לאו התחבולה החיוב ממילא קאתי כשיבא הזקן אצלו משא"כ הכא מ"מ מנ"ל להם להקל הא חזינן דהקפידה התורה לעשות תחבולות לפטור נפשם ממצוה ועוד יש להבין מהא דפסחים ד' ט' דאמר התם ר' אושעיא מעריב אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטור מן המעשר והא אנן קי"ל דכל היכא שכבר נקבע למעשר, אז אפילו אכילת בהמה נמי חייב במעשר מן התורה כל שאינו מכניסו במוץ שלה כמו שכתבו שם התוס' ובפרט לשיטת רבינו אפרים הובא בתשובת הרשב"א סי' שמ"א שאם הכניס התבואה במוץ שלה אז מן התורה גם הוא עצמו מותר לאכול בלא מעשר ואפי' אכילת קבע ובהמתו דנקט הוא לאו דוקא ועיי' ברבינו יונה בברכות בפ' אין מעמידין שמביא מהירושלמי שאף לאחר שנתמרח ונעשה דגן יכול להרבות עליהן תבן לכתחילה כדי לפוטרן מן המעשר ע"ש וקשה ג"כ האיך התירו לנו החכמים לעשות כן לכתחילה להערים ולהכניסן במוץ כדי להפקיע מהן מצות מעשר לעולם שאף אם ירצה אח"כ למרחן ולאכול מהם קבע נמי יהי' פטור ממעשר לשיטת רבינו אפרים ורבינו יונה. ונראה לתרץ הכל עפ"י מה שיש לדקדק עוד בזה מהא דאיתא ביבמות דף י"ת שר' מאיר סובר התם בארבע אחים שנים מהם נשואין לשתי אחיות ומתו הנשואין האחיות ששאר האחים חולצין ולא מייבמין ומפרש הגמ' משום דר' מאיר סובר שאסור לגרום לבטל מצות יבמין ודילמא אדמייבם חד מיית אידך את ואז תצא מזה משום אחות אשה ואף שתהי' מותרת לעלמא בלא חליצה ויבום מ"מ אסור לאדם לגרום שיתבטל ממנו המצוה והא התם כיון שעכשיו אחיו השני חי הרי אין המצוה של יבום יבמה השני' חל עליו ואדרבא הוא אסור לייבם שניהם משום אחות אשה ואפילו הכי חששו אולי אח"כ יהי' המצוה חל עליו ועשה ר' מאיר תקנה שלא יתבטל המצוה ממנו וכן מצאתי בספר קרן אורה ביבמות ד' מ"ו שכתב ג"כ שר' מאיר סובר שאסור להיות גורם לבטל ממנו המצוה אפילו אם עדיין לא חל עליו ע"ש וקשה הא אנן קי"ל דסתם משנה ר' מאיר ותנן במס' מעשר שני כיצד מערימין על מעשר שני וכו' דמשמע שאף לכתחילה מותר להערים כמו שפירשו המפרשים ואמאי הא מפקיע ממנו בידים מצות החומש שהוא מ"ע דאורייתא וזה הא אסור לר' מאיר ובמה גרע זאת מביטול מצות יבמין שאסור לר"מ הא בשניהן המצוה עדיין לא חל עליו ואינו אסור אלא משום לאחר זמן אמנם כ"ז ניחא עפ"י הירושלמי בפ"ש דמ"ש הלכה ג' על המשנה דכיצד מערימין וז"ל למה מערימין אמר ר' אלעזר מפני שנאמר בו ברכה ע"כ הירושלמי ופי' שם הפני משה והקרבן העדה ושאר המפרשים משום שהי' קשה להירושלמי למה התירו כאן הערמה להפקיע מן המצוה ואמר על זה ר' אלעזר משום שנאמר בו ברכה ר"ל דבקרא כתיב כי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי יברכך השם והאי יברכך הוא מיותר לגמרי דהא אין זה ברכה בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם על לא תוכל להביא הפירות לירושלים משום כי יברכך השם בהרבה פירות וא"כ אטו אנן לא ידעינן כי אם יש לי הרבה תבואה הוא ע"י ברכת השם ולמה כתב לן התורה זאת משום הכי דורש מזה ר"א שהתורה רמזה לן כי אף שגזרתי עליך ליתן לי חומש בפדיון מעשר שני שלך מ"מ פעמים יש לך ברכה שאתה יכול להחזיק החומש לנפשך והיינו ע"י הערמה של מכירה כן פירשו שם המפרשים ע"ש וכה"ג מצינו נמי בתלמודא דידן והוא בבכורות ד' ל"ב לענין מעשר בהמה שאסור במכירה ואמר התם רב שמואל בר רב יצחק שדוקא מחיים אסור במכירה אבל לאחר שחיטה מותר במכירה ויליף זאת מהא דכתיב בפ' ראה רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזה דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ע"כ בגמרא והכונה הוא ג"כ משום דכאן כתיב תזבח ואכלת כברכת השם אשר נתן לך וברכה זו נמי מיותר כיון שאין זה בשביל המצוה הילכך דריש לה הגמ' דהכתוב מרמז לן בזה כי אף שמחיים אין לך ברכה זו של היתר מכירה אבל לאחר שחיטה יש לך ברכה זו שאתה יכול למוכרו כמו שפי' רש"י שם שזה נקרא ברכה במה שיכול להציל לעצמו בשביל הנאתו וכה"ג מצינו לענין הברכה הנאמר אצל הענקה של עבד עברי שהגמ' דורש ע"ז כמה דרשות והיינו נמי משום דהברכה הנאמר שם לא קאי בשביל שכר המצוה של הענקה רק הוא ג"כ נתינת טעם שמאחר שיש לך צריך אתה ליתן לו ומהאי טעמא כתב המל"מ בפ"ק מהלכות עבדים שמצות הענקה אינו מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עליה אף שנאמר בו ברכה והיינו משום דהאי ברכה אינו בשביל המצוה רק הוא נתינת טעם ע"ש וכיון שהוא אך למותר הילכך לא נאמרה אלא לדרשה וה"נ לענין הברכה הנאמר אצל פדיון מעשר כיון שהוא מיותר דריש לי' ר"א לומר שהתורה נתנה לו ברכה זו שפעמים יכול הוא ג"כ להנות מזה לעצמו כמו דדרשינן שם בבכורות.
והנה לעיל בירושלמי פ"ק הלכה א' איתא שאף שאין מקדשין את האשה במעשר בהמה מ"מ היינו דוקא בהבשר משום דקדושי אשה דמיא למכירה ובמעשר בהמה כתיב לא ימכר ולא יגאל אבל יכול לקדש איתה בגידיה ובעצמותי' של המעשר משום דזה מותר במכירה ומפרש שם ג"כ ר"א משום דכתיב בו ברכה ומפרש הפני משה כי גם כאן כוונת ר"א כמו שפירש הוא עצמו לקמן לענין הערמה של מ"ש והיינו משום דכתיב כאן עשר תעשר ובשתי מעשרות הכתוב מדבר אחת מעשר דגן ואחת מעשר בהמה כמו שדרשו חז"ל בזה בכמה דוכתא ולבסוף כתיב כי יברכך והאי יברכך קאי על כל המבואר לעיל בפסוק והתם הא כתיב נמי מעשר בהמה הילכך עליה נמי קאי וגילה לן הכתוב שאף שאסרתי עליך מעשר בהמה במכירה מ"מ יש לך ברכה זו שאתה יכול ליקח לעצמך ולמכור הקרנים והגידין והעצמות והיינו מטעמא שבארתי לעיל כי האי כי יברכך הוא מיותר הילכך אתי לדרשא כן פירשו שם הפני משה והקרבן העדה והא דלא פירשו שר"א קאי על הפסוק הנאמר לעיל פ' י"ב בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר שמזה דרשינן ג"כ בבבלי בבכורות ד' ל"ב שמותר להבליע הבשר של מעשר בהמה בדמי קרניו ועצמיו היינו משום דתלמודא דידן עם הירושלמי הם דרשות נפרדות לגמרי דתלמודא דידן קאי אליבא מאן דסובר שמעשר בהמה לא נאסרה במכירה אלא מחיים דוקא כדאיתא התם בסוגיא וזאת ילפינן מתזבח ואכלת כברכת השם ר"ל שעד כאן לא אסרתי לך שאסור אתה למכור אלא קודם זביחה דוקא אבל אם תזבח יש לך ברכה זו של היה לך מחיים והיינו מכירה וכמו שהאריך שם רש"י ע"ש משא"כ הירושלמי הא קאי אליבא תנא דר' ינאי שסובר שמעשר בהמה אסור במכירה לעולם בין חי ובין שחוט מן התורה והילכך ליכא למילף שום דרשא מתזבח דאדרבא דמהתם הא מוכח שיש חילוק בין מחיים לאחר שחיטה והלכך ע"כ מוכרחין לפרש שר"א בירושלמי שבא לפרש תנא דר' ינאי קאי על הברכה הנאמרה אצל עשר תעשר והדין הוא עם המפרשים הראשונים רק מה שהפני משה שם משנה הפי' של ברכה לפי המסקנא זאת לא הבנתי כי יכולין לפרש גם להמסקנא כן וכן מפרש שם הקרבן העדה ע"ש:
היוצא לנו מזה כי יברכך הנאמר בסוף הפרשה שקאי על עשר תעשר הנאמר בתחילת הפרשה קאי ג"כ על מה שמרבינן מכפל הלשון של עשר תעשר שמיירי בשתי מעשרות א' מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מרבינן נמי מוכי יברכך שיש לך ברכה שאתה יכול להיות נהנה ג"כ לנפשך כמבואר הכל בירושלמי אליבא דר"א והנה איתא בספרי פ' ראה על הפסוק זה של עשר תעשר אין לי אלא במעשר שני שבו דיבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשר ת"ל תעשר עיי' בב"מ ד' פ"ח וכן בירושלמי ר"ק דמעשרות מבואר שם דדרשינן זאת גם במעשר ראשון ע"ש נמצא לפי המבואר כאן בירושלמי דהאי כי יברכך הנאמר כאן לא קאי על מ"ש דוקא שבו דיבר הכתוב אלא קאי אף על כל דמרבינן מעשר תעשר הרי מוכרח הוא לדבריהם דקאי ג"כ על מעשר ראשון ממילא מבואר כמו דילפינן מכי יברכך לענין מעשר שני שהותר לו מן התורה לעשות הערמה להפקיע מצות החומש ה"נ דרשינן לענין מעשר ראשון שמותר לו לעשות איזה תחבולה שלא יצטרך לעשר מעשר ראשון והשתא ניחא הא דרבי ור"י שהיו מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר. וכן ר' אושעיא שהוא מתיר להכניס במוץ שלה כדי שתהי' בהמה אוכלן ופטור מן המעשר וכן ר"מ אף שסובר שאסור לבטל מצות יבמין אף אם עדיין לא חל עליו מ"מ מודה שמערימין על מעשר שני להפקיע ממצות חומש היינו הכל מהדרשא של הירושלמי דכתיב כי יברכך והתורה נתנה לנו רשות בזה וקאי על כל מה דמרבינן מעשר תעשר והשתא ניחא נמי קושיית הח"ס שהקשה מהא דמערימין על הבכור האיך התירו זאת חכמים להפקיע מצות החומש היינו נמי משום כמו דדרשינן מהאי כי יברכך שמותר להערים במעשר שני כמו שדרשו בירושלמי ובתלמודא דידן בבכורות מהאי קרא של ברכת השם וכו' ה"נ איכא למידרש ממה דכתיב לעיל מזה פסוק ו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ותרומות ידכם ובכורות בקרכם וצאנכם וגו' ושמחתם בכל משלח ידכם וגו' אשר ברכך ה' אלהיך והאי אשר ברכך נמי מיותר הוא דהוא ג"כ אינו ברכה על המצוה וכן ראיתי בספר א' הנדפס מחדש על הירושלמי שם בפ"ק דמעשר שני שמפרש דהא דר"א דיליף מכי יברכך שמותר לקדש בקרניו ובעצמיו של מעשר בהמה דיליף מכי יברכך היינו נמי מהאי קרא ושם הא מבואר להדיא בכורות בקרך ומזה ילפינן ג"כ שגם בבכור מותר להערים וברור הוא:
הארכתי קצת בזה לפי שראיתי בח"ס ח' א"ח סי' ס"ב אחר שחקר שם בדין הערמה של מכירת חמץ הקשה לנפשו האיך התירו מכירת חמץ ע"י הערמה הא מבואר בירושלמי פ"ד דמ"ש שהבאתי לעיל דהא דמותר הערמה במ"ש הוא משום דכתיב ברכה וא"כ לענין חמץ דלא גלי לן קרא שהערמה מותר קשה האיך התירו הערמה ע"ש ודבריו שגבו ממנו כי מה זה, קושיא הלא הם סוגים נפרדים לגמרי דהא במכירת חמץ לאו הפקעת מצוה הוא הלא כל עיקר החקירה של הראשונים הוא לענין הערמה אי מהני או לא היינו מטעמא דנאמר כיון דסוף סוף הרי נעשה המכירה או המתנה ואף שהוא ע"י הערמה מ"מ כיון, שנגמר ונעשה המעשה אמרינן מה שעשוי עשוי ואם היינו אומרים כן אז לענין חמץ בודאי היה מועיל ואדרבא ע"י זאת היה מקיים המצוה של תשביתו משא"כ התם לענין מעשר שני הרי בערמימותו הוא מפקיע נפשו ממצות פדיון ואף אם היה הדין שכל מעשה הנעשה ע"י הערמה הוא ממש כמו שנעשה בלא הערמה והמכירה שמוכר המעשר שני הוא מכירה ממש מ"מ הא מפקיע נפשו מהמצוה וזה הוא קושיית הירושלמי האיך התירו לו למכור כדי לעשות טצדקי לפטור נפשו ממצות פדיון ופשוט היא וכן מצאתי אח"כ בשו"ת בית אפרים סי' ל"ג שמחלק ג"כ באופן שכתבתי:
ויותר מזה קשה לי על תירוצו שכתב שכוונת הירושלמי להקשות על המשנה שאמרה כיצד מערימין על מ"ש דמוכח מהלשון שזה היה תקנת חכמים להערים וע"ז מתמה הירושלמי מה ראו על ככה לעשות תקנה זו ומשני משום דכתיב ברכה ר"ל גבי לא תוכל שאתו כתיב בו כי יברכך והבעה"ב שיש להם המע"ש מפני שהם צריכין להוסיף החומש היו נמנעין מלפדותן והיו מוליכין הפירות עצמן לירושלים וע"י זה היו מפסידין הברכה כי הברכה נאמרה על הפודין המע"ש דוקא וכדי שלא יפסידו הברכה המציאו חז"ל הערמה לפדות בלא חומש כדי שיעלו המעות לירושלים ויקבלו הברכה ע"כ ופי' זה הוא פלא בעיני חדא מה שכתב כי יברכך הנאמר בקרא קאי על מצות פדיית מעשר הלא פשט הקרא קאי על לא תוכל שאתו הנאמר מקודם בקרא וכמו שפי' רש"י בחומש שם. כי יברכך השם בהרבה תבואה עד שלא תוכל שאתו ולא הוזכר כאן ברכה כלל על פדיון מעשר שני. גם בעיקר הדבר שחידש הח"ס שדוקא כשפודה המעשר ומביא המעות אז מקיים המצוה כתיקונו ויש לי הברכה משא"כ כשמביא גוף הפירות לירושלים לאכלם שם בקדושת מעשר שני בזה אינו מקיים עדיין המצוה כתיקונו ואינו מקבל הברכה לא ידעתי אנה מצא זאת הלא בהכתוב גופא משמע להיפוך דמתחילה כתיב, עשר תעשר את תבואת זרעך וכו' ואכלת לפני ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו' היינו המצוה של אכילת גוף הפירות בירושלים כדכתיב ואכלת שם שקאי על הפירות ואח"כ כתיב כי ירחק ממך המקום ולא תוכל שאתו להביא הפירות לירושלים אז ונתת בכסף והלכת אל המקום הרי מבואר בקרא שעיקר המצוה הוא להביא גוף הפירות לירושלים רק אם אינו יכול להביא הפירות התרתי לך גם פדיון. וכה"ג אמרינן בסוף פ"ק דבכורות מצות יעידה קודם למצות פדיה דכתיב אם לא יעדה והפדה וכן מצות פדיה קודם למצות עריפה ג"כ מהאי טעמא דכתיב זאת ברישא אלמא דכל דכתיב ברישא יש לה דין קדימה להבא אחריה לכל הפחות לא תהי' פחותה ממה שהזכיר אח"כ וכן מצאתי להדיא בהרמב"ן בספר המצות שלו מצוה קכ"ח וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר לו להביא הפירות מפני ריחוק הדרך יפדה אותן וזה שאמר הכתיב כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף ע"ש עוד הרי מפורש יוצא מפי הרמב"ן שמצות הבאת הפירות הוא קודם למצות פדיה ותמה אני על עין הבדולח האיך העלים עין בזה מדברי הרמב"ן הללו ועיי' ברמב"ם בפ"ד מהלכות מע"ש הלכה ב' שכתב שכשם שיכול לחלל מעשר שני על כסף כך יכול לחלל אותן על פירות שיהי' מזה המין גופא והקשו הראשונים הובא בכ"מ שם הא קי"ל דאין מחללין מע"ש אלא על המטבע שיש עליו צורה דוקא והאיך התיר הרמב"ם לחלל פירות על פירות שהוא דבר שאין עליו צורה ועוד דבריש פ' הזהב איתא שאסרו לחלל אפי' כסף על זהב משום דדהבא לגבי כספא פירא הוי ולפי זה כש"כ שאין לחלל על פירות עצמן והאיך התיר הרמב"ם לחלל על פירות ותירץ הכ"מ דדוקא אם מחלל על כסף שזה אינו אוכל אז בעינן דוקא שיש בו צורה ויוצא בהוצאה אבל כל שמחלל על אוכל גופא לא איכפת לן בכל זה ע"ש וע"כ הטעם הוא משום דעיקר המצוה להביא הפירות גופא כדי לאוכלן שם בקדושת מעשר וכל שהביא פירות לא החמירה עליו התורה בהחילול הרי מבואר להדיא שמצות פדייה אין לה מעלה על הבאת גוף המעשר. ועיי' בב"מ ד' נ"ה פלוגת' של רש"י ותוס' איזה מהן עדיף אם פדיי' או להביא גוף הפירות של מעשר שני בירושלים אבל כ"ז דוקא בכסף שכבר נתחלל אבל בתחילה בזה אין פלוגתא ע"ש ובודאי כשם שהברכה הנאמר בקרא קאי על פדיון המעשר כן קאי ג"כ אם מביא גוף הפירות גם המעיין בירושלמי פ"ק דמעשר שני מבואר להדיא שהירושלמי סובר ג"כ דהאי כי יברכך קאי על הבאת גוף הפירות דקאמר התם פירות של מעשר שני אין ממשכנין אותן ומפרש הירושלמי הטעם משום דכתיב בה כי יברכך ואין זה ברכה להשכין המעשר הרי מבואר להדיא היפוך דברי הגאון הזה גם דקדוקו שמדקדק מלשון כיצד מערימין שזה היתה תקנת חכמים להערים והוא מצוה לכתחילה אין זה כ"כ דיקדוק דהא מצינו ג"כ כיצד מפרישין חלה בטומאה והכונה ע"כ אם צריך לכך והכא נמי אפשר לפרש כיצד מערימין על מ"ש היינו אם הוא צריך לכך כגון אם אין לו החומש או כה"ג אבל לא לדייק שהוא מצוה ותקנה להערים הילכך מה שכתבתי נראה לי עיקר:
והשתא אתי נמי שפיר מה הי' סבר רב קטינא מתחילה שאין אסור לעשות תחבולות להיות פטור ממצות ציצית ומה עלה על דעתו לחלק בין זה להא דקידושין לענין מצות קימה והידור שמבואר שם שגם בכה"ג אסור לעשות תחבולות לסלק מעליו המצוה אבל השתא ניחא משום דכבר נתנו הראשונים כלל הובא ביבין שמועה בענין מה מצינו ובנין אב והיקש שאף דאמרינן בכמה דוכתא בש"ס דהיכא דאיכא לאקושי לקולא ויש ג"כ היקש כנגד לחומרא דמקשינן לחומרא וזוהי מדה ברורה מן התורה לא דמחמרינן משום ספק דאל"כ היכא דאיכא עוד ספק, היה לנו להקל משום ס"ס אלא כך גזרה התורה דכל היכא דאיכא שני היקשין לחומרא מקשינן מכח ודאי כמו שהאריכו בזה המחברים עיי' בזה בשושנת העמקים כלל ב' מ"מ כל זה הוא דוקא היכא דתרי מלמדים הם שוים במשקל א' אבל אם לענין א' יש מלמדים שנים ולענין אתר אין לנו אלא חד מלמד או אפילו היכא דהמלמדים שוין מ"מ כל שיש סברא ללמוד מהקל אז לא אמרינן האי כללא דלחומרא מקשינן הובא כל זאת בבאר יעקב בכללות הסוגיות שלו כלל כ"ה ע"ש שהאריך והוכיח כן מכמה סוגיות בש"ס. ועיי' בחולין ד' קט"ו חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח וזה היה מתחילה סברת רב קטינא דלא ילפינן בזה ממצות קימה והידור שאסור לעשות תחבולות. כדי שלא יתחייב אח"כ בהמצוה חדא משום שיש מלמדין שנים היינו מעשר שני ובכור שכל כה"ג כיון שאין המצוה מוטל עליו עדיין יכול לעשות טצדקי למיפטר נפשי' מהמצוה ולא שייך כאן לאקושי לחומרא כיון דלקולא יש מלמדין יותר וגם מטעמא שכתבתי לעיל דבקימה והידור החיוב ממילא קאתי בלי שים מעשה והלכך שאל ממלאכא אפשר שגם על עשה כזו יש ג"כ עונש מן השמים וכמו שפי' שם התוס' ר"ל על עשה כזו שאינו מחוייב לקנות טלית של ד' כנפות כל שאין לו כמו שאינו מחוייב להשתדל שיהיו פירותיו חייבות דוקא במעשר עד שהשיב לו המלאך כי אף שבאמת אין העונש של ביטול מצוה זו חמור כמו שאר ביטול מצות עשה ח"ו כגון סוכה ולולב שהחיוב מוטל עליו תיכף לעשותן ואם אינו עושה נקרא רשע כדאיתא התם בקידושין דף ל"ג אבל מצוה זו אינו כן רק זאת היא המדה בשמים שכל מי שאינו משתדל במצות כאלו אז בעידן ריתחא כשיש תגבורת מידת הדין ר"ל יענשו גם ע"ז משום שהם גרמו שאם היו מקיימין המצוה כתיקונה לא היה מדת הדין שולט כמו שפי' שם המהרש"א ועיין בזהר סוף פ' שלח ולא ילפינן ממעשר דגזה"כ הוא ומתורץ הכל:
בענין זה יש לי מקום עיון בתוס' זבחים ד' ט' ד"ה למאי דאמר התם רב יצחק אם שחט זבח לשם מעשר בהמה נעשה ע"י זאת כמו מעשר בהמה שאם מכר אח"כ עובר משום לא יגאל והקשה התוס' תימא האיך חייב על לא יגאל אחר שחיטה הלא אמרינן בבכורות דף ל"ב דלאחר שחיטה איסור מכירה אינו אלא מדרבנן ע"ש וקשה לי מה מקשה התוס' הא מבואר בירושלמי פ"ק דמ"ש שהבאתי שר' יונה וכן ר' יעקב סברי דמעשר בהמה אסור במכירה מן התורה אפי' לאחר שחיטה ע"ש וא"כ הא אפשר לומר שגם רב יצחק סובר כן והקשה כאן אליבא הני תנאי ולא ראיתי מי שהתעורר בזה וצ"ע: