שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אבן העזר · סימן צא
נשאלתי באחד שהיה לו זכות הנחה לגאטע ממדריגה השני' ועל סמך זה נשתרך באופן שהחתונה תהי' קודם זמן המקרא פריזיו ותיכף לאחר קה"ת יצא החוק החדש שבעד יהודים שאינם ראוים לעבודת הצבא לא ישלימו המספר של המחויבים רק מהיהודים עצמם שע"פ זאת הורע לבעלי זכות ההנחה יען כי רבים מצעירי עמינו עלולים להשאר מחמת העדר בריאתם כידוע לא כן עכשיו שהשלמת המספר מוטל על היהודים עצמם מהמקרא קרוב הדבר שיגיע החיוב ג"כ לבעלי ההנחה ועתה מתירא הצר השני לעשות החתונה קודם המקרא אולי יגיע חיוב ההשלמה גם להמשודך ולהמתין עד אחר הפריזיוו קשה עליו ומחמת כן רוצה לבטל השידוך אם הדין עמו או לא:
תשובה הנה ידוע דעת המלמ"ל פ"ו מהלכות זכיה וכן הוא דעת הנב"י יו"ד סי' ס"ט לחלק בין הא דכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דלא אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב אלא דוקא היכא דליכא כאן צד השני כגון במתנה או דהאומדנא אינה נוגע להשני כלל אבל בלאו הכי לא אמרינן כן דאל"כ אדם המוכר דבר לחבירו ואח"כ אירע בזה איזה קלקול לימא לי' דאדעתא דהכי לא קניתי אלא ע"כ כיון דאיכא כאן ג"כ דעת אחרת מצי אידך לומר לו מה חדת למיזל בתר דעתא דידך זיל בתר דעתא דידי ואני סתמא מכרתי לן עיין שם והתעוררו כולם ע"ז מדברי תשובות הרא"ש הובא באה"ע סי' נ' בהמירה אחות המשודכת שיכול הצד השני לבטל השידוך מה"ט דאדעתא דהכי לא נשתעבדתי אף דאיכא התם ג"כ דעת אחרת ואפילו הכי אמרינן אומדנא וחילקו המחברים הללו דעד כאן לא כתבו התוס' דכל היכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא כזו אלא דוקא היכא דנגמר הדבר לגמרי כגון שקנה החפץ בקנין גמור ואינו מחוסר עוד דבר לזה אבל במקום דליכא רק חוב ושיעבוד לעשות דבר ההוא אף דהחוב והשיעבוד נעשה כדין מ"מ כל שיש אומדנא לומר דע"ד כן לא נשתעבד אמרינן אף דאיכא ג"כ דעת אחרת ועיקר ראי' הנב"י הוא מהא דאיתא בח"מ סי' ר"ד והוא בגמרא דב"מ ד' מ"ט בעובדא דבעי למינסיבה לההוא חמרא לבי פרזק רופילא דמבואר מזה דאף דעדיין לא בא האונס מ"מ כיון דלא קנה עדיין המקח בקנין גמור רק במעות לחוד אף שע"י כן משועבד הוא מצד הדין לקבל המקח מ"מ כיון דמחוסר עדיין קנין גמור יכול לחזור בו מכח האומדנא דאדעתא דהכי לא קנה ע"ש לפי"ז בנידן דידן נמי כיון דהוא רק קשה"ח כל היכא דאיכא אומדנא יכולין לבטל אף שאינו דומה לאומדנא דהרא"ש הנ"ל:
מיהו עדיין יש לחלק כי התם בעובדא דב"מ אם ימתין עוד יש חשש שלא יפסיד המקח לגמרי וכן בעובדא דחשובות הרא"ש הא התם הוי מום דלא הדר משא"כ בנידן דידן אף עם יעלה גורלו לצבא מ"מ אין כאן רק איחור זמן לחוד לפי"ז הא תלי אם איחור זמן הנשואין הוא מעיקר תנאי הזיווג או לא כמבואר בש"ך ח"מ סי' כ"א ע"ש:
גם בעיקר הראי' של הנב"י מהא דב"מ יש לפקפק עליה ע"פ דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות מעילה שפסק באם קנה חפץ ממעות של הקדש ולא משך אם הוא מישראל לא מעל ואם מנכרי מעל והקשה עליו הכ"מ דהוא היפוך הגמרא דב"מ דף מ"ח ובכורות דף י"ב דזה הוא דוקא לר"ל שסובר שמעות אינן קונות מן התורה אבל לר"י דעיקר הקנין מה"ת בישראל הוא בכסף אז נהפוך הוא דבישראל מעל ובנכרי לא מעל אמנם יפה תירץ בזה הלח"מ פ"ג מהלכות מכירה וכן הוא בביאור הגר"א סי' קצ"ד ותוכן דבריהם הוא דהרמב"ם סובר כי אחרי שעקרו חכמים קנין המעות לגמרי עקרו שאפי' במילי דאיסורא כגון במעילה או כה"ג מעות לאו כלום הוא והוא ג"כ שיטת התוס' בע"ז דף ס"ג ד"ה הא וכו' ונראה שגם דעת הש"ע כן הוא שפסק בסי' קצ"ח ששכירות מטלטלין נקנה בכסף לחוד מטעם דהא לא שייך החם נשרפו חטיך בעליה והקשו עליו הבית אפרים ובעל מראות הצובאות ושאר מחברים דמנ"ל זאת הא הנמוק"י בפ' השואל כתב דאף שכירות מטלטלין נמי אינן נקנות בכסף לחוד עיי' בזה בשעה"מ סי' קצ"ח אבל לדברי הלח"מ נכון מאד משום שהיה קשה לו ג"כ למה בנתן הדמי הקדש לישראל בעד איזה מטלטלין לא מעל משום דמעות אינן קונות כמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מעילה ותיכף בסמוך כתב שאם נתן פרוטה לבלן או לכל בעלי אומנות מעל ומוכח שם דאף בישראל הדין כן ואמאי הא מעות אינן קונות אלא ע"כ דהתם שאני כיון שהוא אינו בא רק לשכור את האומן וכלי אומנתו כגון התספורת כדאמרי' החם בב"מ הלכך כיון דאינו רק שכירות מטלטלין וזה נקנה בכסף לחוד ומשום הכי שפיר מעל וכן מצאתי אח"כ בנה"מ סי' של"ג ותמה אני שלא הביא דברי הלח"מ הנ"ל לפי"ז אין כ"כ ראי' מהא דב"מ משום כיון דעקרו חכמים הקנין של הכסף נתבטל לגמרי ולא נשאר רק התקנה של מי שפרע לחוד ובזה בעלילה כ"ד מבטלינן אותה משא"כ בשידוכין כיון דנעשה קנין גמור כדין אין ראי' לומר דע"י אומדנא כזו יתבטל הקנין וכה"ג כתב הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק יו"ד דאף דבשאר הקנינין היכא דלא סמכא דעתא קי"ל אי פריש וסמכא דעתא מהני כדאמרינן בפ"ק דקדושין מ"מ לענין קנין כסף לא מהני תנאי זה משום כיון דעקרו החכמים קנין של כסף דמי כמו שמתנה שרוצה הוא שיקנה לו באמירה לחוד דזאת ודאי לא מהני עיי"ש ואף לדעת הרמ"א שם שפסק דמהני תנאי אף בקנין של מעות מ"מ אינו חולק ג"כ על האי דאמרינן שעקרו לגמרי קנין המעות רק התם שאני משום דמצי אמר דכיון דהא דעקרו קנין המעות הוא רק בשביל טובתו של הלוקח הלכך מצי לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לטובתי ועיי' בשעה"מ שם שכתב ג"כ סברא זו הלכך אין כ"כ ראי' משם:
אמנם לדעתי יש ראי' ברורה לזה מהא דב"ב דף נ"ד דאמרינן התם דישראל שקנה קרקע מנכרי ונתן הכסף ולא כתב עדיין השטר ובא אחר והחזיק בה זכה מטעם דנכרי כיון שהגיעו המעות לידו איסתלק ליה וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידו הילכך הוי להו כהפקר וכתב שם הרא"ש דאין רשות להלוקח הראשון לתבוע המעות מהנכרי ולומר לו הא אומדנא דמוכח הוא כי לא נתתי לך המעות רק ע"ד שתגיע השדה לידי וכיון דלא באה השדה לידי החזר לי מעותי משום כיון דמדאורייתא הוא קנין גמור בכסף שנתן לו א"כ יכול הנכרי לומר לו מזלך גרם ע"ש היטב בדברי הרא"ש ואף דבעובדא דבי פרזק רופילא היכא דירא להפסיד כל המקח פסק שם הרא"ש שהלוקח יכול לתבוע את המעות מהמוכר וע"כ צריכין לחלק משום דהתם שאני כיון דלא קנה. אותן קנין גמור רק לענין מי שפרע הילכך באומדנא כ"ד מבטלינן הקנין משא"כ התם בב"ב כיון דקנה בקנין גמור אף שעדיין לא נגמר לגמרי מ"מ כיון דתלי בתרווייהו לא מהני אומדנא ואפילו הכי הא חזינן דדעת התוס' והג"א שם וכן הוא שיטת עוד פוסקים דהלוקח ראשון יכול לתבוע המעות מהנכרי מהאי טעמא דאומדן דעת הוא דעל דעת כן לא נתן לו המעות והא דעת התוס' שם בב"ב כדעת הרשב"ם דע"י כסף קונה הוא מהנכרי קנין גמור וא"כ האיך יכול לתבוע המעות מהנכרי מכח האומדנא הא יכול הנכרי לומר מה לי באומדנא שלך הא אני לא מכרתי ע"פ אומדנא שלך וכיון דאיכא כאן ג"כ דעת של הצד שכנגדו הא בזה דעת התוס' הוא דלא אזלינן בתר אומדנא אלא ע"כ כיון דעדיין לא נגמר לגמרי דהא נתינת הכסף היתה ג"כ ע"ד שיכתוב אח"כ השטר וכל היכא דלא נגמר לגמרי הענין אז מהני אף אומדנא כזו משום דלא שייך כאן כ"כ לומר נסתחפה שדך:
ומזה תמה אני מאד על האיכא דאמרי במל"מ פ"ו דזכיה שם שכתב דהרא"ש בתשו' בנתקלקלה אחות המשודכת שסובר שע"י כן יכולין לבטל השידוך אזיל הוא בשיטת רבו מהר"מ מרוטנבורג הובא במרדכי פ' החולץ ביבמה שנפלה לפני עוזב דת שנעשה אחר הנשואין דפטורה היא מן החליצה והביא ראיה מהא דב"ק ד' ק"י דאמרינן אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תצא בלא חליצה דאדעתא דהכי לא נתקדשה ומשני טב למיתב טן דו וכו' משא"כ כאן בודאי אנן סהדי דלא ניחא לה הילכך אמרינן דנתבטלו הקידושין מעיקרא ע"ש הרי מבואר מדבריהם דאף היכא דכבר נעשה ונגמר המעשה סובר הרא"ש ג"כ דאמרינן אומדנא וכתבו דהרא"ש חולק בזה על סברת התוס' בכתובות ד' מ"ז שהבאתי אלא סובר דאפי' היכא דאיכא דעת אחרת בזה מ"מ מהני אומדנא ע"ש והא מדברי הרא"ש דב"ב תיובתא לדבריהם דהא התם נמי אין לך אומדנא גדולה מזו שבודאי לא נתן המעות אלא ע"ד שיקבל השדה ואפילו הכי פסק הרא"ש דלא מהני האומדנא וע"כ צ"ל דהוא מטעם דכיון דאיכא כאן ג"כ דעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא ובשידוכים שאני דהתם כל עיקר השיעבוד היתה רק בשביל הנשואין שיהי' אח"כ ובגוף הנשואין הא עדיין לא נעשה שום מעשה הילכך התם אזלינן בתר אומדנא אף כה"ג ורב גדול אחד השיב לי כי אין ראי' מדברי התוס' דב"ב שהבאתי משום דעד כאן לא כתבו התוס' בכתובות דלא אזלינן בתר אומדנא דלוקח מטעם כיון דאיכא כאן נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו על דעתו אלא דוקא התם דהא בודאי אנן סהדי שאין המוכר רוצה לקבל עליו אונסו של המקח ואם היה הלוקח אומר לו שהוא קונה ע"ד שאונסו של המקח יהי' עליו בודאי לא היה נתרצה לזה הילכך מצי אמר לו מה לי באומדנא דידך היה לך להגיד לי והייתי מוכר אותו לאחרינא משו"ה כתבו שפיר דלא אזלינן בזה בתר אומדנא משא"כ בהא דנכסי נכרי מה אומדן דעת איכא כאן על הנכרי המוכר הא בוודאי אם היה הלוקח מתנה עם הנכרי שלא יסלק הנכרי זכותו מהשדה עד שיכתוב את השטר מחשש שמא יבא אחר ויזכה בו בודאי לא היה הנכרי מקפיד בזה דמאי הפסד יגיע לו מזה הילכך כיון שאין כאן קפידא מהצד שכנגדו אזלינן שפיר בתר אומדנא ולכך פסקו התוס' דהישראל הראשון יכול לתבוע מעותיו מהנכרי מטעם דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נתן לו המעות כי אין אומדן דעת הנכרי המוכר סותר לזה ע"כ:
אבל ז"א משום שאם היינו דנין האומדנא לומר אילו היה הלוקח יודע שהנכרי תיכף כשיגיע המעות לידו יסלק נפשי' מהשדה בודאי לא היה קונה מהאי חשש שמא יזכה בו אחר בנתיים אז היה שפיר אפשר לחלק כי אומדנא כזו הא לא תלי היא בדעת הנכרי המוכר כלל כי למה לו לעכב בדבר שאין נוגע לו והרי זה דומה למש"כ התוס' בב"ק ד' ק"י ובכתובות לענין יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שבזה לא תלי כלל בהמקדש משום שאינו חושש מה יהיה אחר מותו ע"ש. אבל בזה הא לא מסתפק הקונה כלל כי זאת יודע ברור שדרך הנכרי המוכר שכל שמגיע המעות לידו הוא מסתלק נפשו מהמכירה ובזה אין אדם מסתפק כלל כדמוכח מלשון הגמ' וגם אם היה בזה איזה ספק בודאי לא היה יכול אחר לזכות בו מספיקא כיון דאיכא ספק בגוף הקנין שלו אז ספק חזקת מרא קמא עדיפא כידוע אלא ע"כ שזה ברור לכל שהנכרי מסתלק מהשדה ולא שייך כלל בזה אומדנא רק עיקר האומדנא שדיברו בו הראשונים שם הוא דאמרינן שאם היה יודע שאחר יזכה בהשדה לא היה קונה ומחמת כן רוצה לתבוע המעות מהנכרי ובזה הא שפיר יכול הנכרי לומר אני לא מכרתי לך על דעתך רק על דעתי וגם הא קי"ל שאם צריכים להתנות איזה דבר בהמקח שלא יתקלקל ע"י איזה סיבה אז התנאי מוטל על הלוקח להתנות ולא על המוכר כמו שכתב הרשב"ם בריש פ' המוכר את הבית וכן מוכח בתוס' כתובות ד' מ"ז שם וא"כ יכול הנכרי לומר לו אם אמרת לי שלא אסתלק מהמכירה עד אשר אכתוב את השטר הייתי עושה כן ועכשיו הרי אתה בשתיקותך גרמת לך היזק הילכך אין בחילוק זה ממש. ומה שהביא כן ג"כ מספר דברי חיים ח"א לא מצאתי שם רק בחלק אה"ע סי' ל"ז ולא מוכח שם מידי ואדרבא קצת משמע להיפוך ע"ש:
עוד השיב לי דבלאו הכי אין ראיה מהרא"ש דב"ב משום די"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו בפ"ב דפסחים בנכרי שהלוה לישראל על חמצו אם הגיע הזמן קודם פסח אף אם לא אמר לו מעכשיו הגיע לו החמץ משום דאין דין אם אסמכתא בנכרי דאמרינן גמיר ומקנה והובא זאת ג"כ בש"ע או"ח סי' תמ"א וידוע הוא דדין אסמכתא דלא קני הוא מטעם אומדנא כגון באמר אם לא אעשה לך דבר זה אשלם לך אלפא זוזי דלא מהני הוא ג"כ מטעם אומדנא דאמדינן דעתו שאם היה יודע שבסוף לא יעשה זאת לא היה מתחייב נפשו והילכך כיון שסובר הרא"ש שאין דין אסמכתא בנכרי משום הכי סובר נמי בב"ב שאין דין אומדנא בנכרי ג"כ מהאי טעמא דאמרינן דגמיר ומקנה אבל גם זה אינו דהא תנינן בב"ב דף קמ"ו הכותב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כ"ש דאין מתנתו מתנה ואמרינן בגמ' דהאי חנא סובר דאזלינן בתר אומדנא וע"ש בגמ' דהאי אומדנא אינה מוכחת כ"כ ור' יוחנן אית לו בב"ב דף קס"ח כר' יוסי דאסמכתא קניא והשתא אי אמרינן דאסמכתא ואומדנא חדא מילתא היא והא ר' יוחנן סובר דהלכה כסתם משנה וא"כ ע"כ סובר נמי דאזלינן בתר אומדנא והאיך פסק דאסמכתא קניא. ועיי' במנחות ד' ל' דגירסא דידן הוא דר' יוחנן הוא דאמר דהלכה כר"ש שזורי וכאן אמרינן דר"ש שזורי סובר דאזלינן בתר אומדנא ועוד דהא דעת רש"י בשבועות ד' מ"ו וכן דעת המרדכי בשור שנגח ד' וה' וכן הוא דעת ש"פ דהא דאסמכתא לא קניא הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא קניא משום דלא גרע מדין ערב שהוא ג"כ בלשון דאי כמו אסמכתא שהוא בלשון אם יהיה או לא יהי' ועיי' בדברי אחרונים בסי' ר"ז שמייחסין סברא זו ג"כ להרמב"ם ודיני אומדנא היכא דאזלינן בתרה הוא מן התורה דהא מהני אף להתיר אשה לעלמא כמו במסוכן או אפילו בדיני נפשות לר' אחא בשבועות ד' ל"ד וכן מוציאין בסברא זו אפילו מן המוחזק כגון במתנתא טמירתא שאפילו אם החזיקו המקבלין נמי מוציאין מידן או בשכ"מ שנתן כל נכסיו ועמד דאפילו אם תפסו נמי מוציאין מידן משא"כ באסמכתא:
ועוד דאי נימא דאסמכתא הוא ג"כ מטעם אומדנא וסברת הרא"ש בב"ב שסובר שאין הלוקח הראשון יכול לתבוע המעות מהנכרי אף דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתן לו משום דאין דין אסמכתא בנכרי א"כ למה בח"מ סי' קצ"ד דחו כל הפוסקים והש"ע דעת הרא"ש מהלכה זו ובאו"ח בסי' תמ"א הסכימו רוב המחברים כדעת הש"ע והוא כדעת הרא"ש ועוד דהא כתב הגמ"ר פ"ק דב"מ בהא דאמר מה שאוריש מאבא אני מוכר לך דלא אמר כלום שרש"י מפרש שהוא משום דאין אדם מקנה דשלב"ל והקשה מ"ש זאת מהא דאשה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה אף שזה ג"כ אינה בידה שמא תמות היא קודם הילכך מפרש הוא דהא דלא חל ע"ז מכירה הוא משום דכל דלא הוי עכשיו שלו הוי בכלל אסמכתא דלא קני ע"ש והתם מה אומדנא שייך לומר התם אילו היה יודע לא היה מוכר הא לא מכר אלא אחר שירש והוא כבר ירש ואפילו הכי הוי זה אסמכתא אלא ע"כ כי דברים נפרדים הם לגמרי והוא כי כבר כתבו התוס' והר"ן ושא"פ בקידושין דף נ' ובש"ד דהא דמהני אומדנא ולא אמרינן דהוי דברים שבלב שאינן דברים משום כל דהוי אומדנא דמוכח דמי כמו שפירש בפירוש ולא הוי דברים שבלבו לחוד אלא הוא מפורסם בלב כל אדם ע"ש מיהו אף לדבריהם דאומדנא דמוכח דמי כמו שפירש בפירוש מ"מ כל שפירש בפיו בודאי עדיף דהא באומדנא איכא פלוגתא בגמ' אי מהני או לא והיכא דפירש בפירוש הא ודאי מהני ממילא לפי"ז היכא דהאומדנא הוא סתירה להדיבור שאמר בפירוש אז בודאי אזלינן בחר מה שפירש להדיא שזה מהני אליבא דכ"ע ולא אזלינן בתר המחשבה אף היכא דאיכא אומדנא ועיי' במחברים שכתבו שזה הוא הטעם דגילוי דעת בגיטין דלא מהני אף שאין לך אומדנא גדולה מזו כמבואר בגיטין דף ל"ג אלא ע"כ היינו טעמא משום דלא אתי האומדנא ומבטל להדיבור שצווה מקודם ואין להאריך בזה:
והשתא מבואר הוא החילוק דבשלמא בכל אומדנא כגון בשמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאמרינן דהמתנה בטילה מכח האומדנא היינו משום דהתם הא אין האומדנא סתירה למה שאמר בפירוש שנותן המתנה לפלוני דהכוונה היתה שבאמת אם מת בנו יהיה המתנה משא"כ בדיני אסמכתא כגון באמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי או כל כה"ג מדיני אסמכתא דהתנאי של התשלומין של אלפא זוזי הוא התנה בפירוש רק שאנו רוצין לבטל מכח אומדנא דמוכח שאם היה יודע שבסוף לא יהיה באפשרו להשלים התנאי בודאי לא היה מתחייב כ"כ והוי אומדנא גדולה מ"מ מה בכך הא קיי"ל דאפילו הכי דיבור בפירוש הוא עדיף ואם נאמר שבאמת לא יצטרך לשלם א"כ למה התנה הילכך לא שייך התם כלל לדיני אומדנא רק עיקר הספק הוא אם מתחייב אדם כה"ג מכח אסמכתא או לא ופשוט הוא לפי"ז הראי' מהתוס' נכונה היא אלא שלפי"ז צ"ע קצת דברי המרדכי פ' הזהב שכתב על ההוא עובדא דיהיב זוזי אחמרא ואח"כ בעי למנסיבי' לבי פרזיק רופילא והוא בענין שיופסד הכל דאמרינן ע"ז שיכול לחזור משום דמחוסר עדיין משיכה וכתב ע"ז המרדכי דמ"מ מקבל מי שפרע וחולק על דעת התוס' והרא"ש שכתבו דכה"ג אינו מקבל מי שפרע ומבואר בב"י סי' ר"ד שאפילו אם כבר לקחו המוכסין החמור מהמוכר אפ"ה לדעת המרדכי אם הלוקח חוזר בי מקבל הוא מי שפרע ולא אמרינן דאומדנא דמוכח הוא שע"ד כן לא נתן לו המעות ואפילו הכי בב"ב בישראל שקנה השדה מנכרי שהבאתי בסמוך פסק שם שהישראל הראשון יכול לתבוע מעותיו מהנכרי והיינו ג"כ מטעם אומדנא ולכאורה הסברא הוא להיפוך כמו שמוכח מדברי הרא"ש וצ"ע:
ובנ"ד נראה שאם זמן החתונה היה תלוי בעיקר התנאים ע"ד שכת' הש"ך בח"מ סי' כ"א שאיחור זמן החתונה היה קפידא אזי בזה אין ספק כלל כי הצד שכנגד יכול לבטל השידוך כיון שעכשיו נשתנה הענין מקדמותו וקרוב הוא כעת יותר שיפול גורלו לצבא ממה שהיה בעת קשירת התנאים א"כ יכול לומר כיון שע"י כן יצטרך לדחות זמן הנשואין ע"ז לא נתרציתי ואין הלה יכול לומר כיון שבתיק יוטל גורל א"כ מה נפק"מ לך בין רב למעט הלא הכל במזל תלי ז"א ועיי' בחו"י סי' ס"א לענין גורל שאם היה המדובר שיניחו בהקלפא עשרים פיתקאות ונמצא אח"כ תשעה עשר או עשרים ואחד בטל הגורל ואין יכול אידך לומר אם מזלך היה טוב מה לך בהפתקאות אם הם רב או מעט ע"ש א"כ מכש"כ כאן שיש נפק"מ רבתי כידוע ואף שבעובדא דידן בעת התנאים נמי היה עלול ליפול לצבא והמחותן נתרצה לזה מ"מ כיון שעכשיו עלול יותר דמי זאת להא דתשוב' הרשב"א הובא בב"י אה"ע סי' נ' שאם בעת קשירת התנאים היה ג"כ המשודך מעשיו מקולקלים והשני ידע מזה רק שאח"כ נתקלקל יותר ג"כ פטור הוא מהתחייבות שלו מטעם דאמרי' שסבר כי לא יתקלקל יותר לפי"ז ממילא כיון דהסכימו כמעט כל המחברים דלענין שידוכים אף מה שנולד אחר התנאים מ"מ לא אמרינן כאן נסתחפה שדך ודמי ממש בזה להיה בו מומין בעת התנאים והשני לא ידע מזה דאז בודאי בטל הקשר הלכך ה"נ יכול הצד השני לבטל הקשר ולומר ע"ז נתפייסתי וע"ז לא נתפייסתי:
והנה מתשו' הרשב"א הזה לכאורה מבואר ממש כהרא"ש דבשידוכין אזלינן בתר אומדנא לבטל השידוך דהא בשביל שנתקלקל יותר יכול השני לבטל השידוך ולכאורה עלה בדעתי לחלק קצת משום דשאני התם בעובדא דתשו' הרשב"א דהצד השני הוא בעצמו היה הגורם להשינוי במה שקלקל את מעשיו ולא באה הסיבה ממקום אחר והיינו מטעם דהא עיקר סברת התוס' שכתבו דהיכא דאיכא גם הצד השני לא אזלינן בתר אומדנא דחד היינו משום דמי יאמר דניזל בתר אומדנא דידיה ניזל בתר אומדנא דאחרינא ואידך השני מצ"ל לו אם אמרת לי לא הייתי מרוצה לזה ומה"ט כתבו שם התוס' ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין כיון שאין הבעל חושש מה שיהיה אחרי מותו אזלינן בתר אומדנא דחד אף היכא דאיכא ג"כ דעת אחרת הילכך ה"נ כיון דקיי"ל שאם שחט וניקר חלב והמיר דתו אמרינן השתא הוא דאיתרע כדאי' ביו"ד סי' א' וב' הילכך ה"נ אף שאח"כ קילקל מעשיו ר"ל מ"מ כיון דבעת קשירת התנאים עדיין לא נתקלקל אמרינן דאז בודאי לא היה איכפת לו אם המחותן השני היה מתנה ע"ד שלא יתקלקל מעשיו אח"כ דהא אז היה בחזקת כשרות וכיון שכן הא כל כה"ג כתבו התוס' דאזלינן בתר אומדנא אפילו היכא דאיכא דעת אחרת ג"כ ובזה היה ניחא נמי מה שהיה קשה לי על הרא"ש דב"ב שם שפסק שאין הישראל הראשון יכול לתבוע מעותיו מן הנכרי אף שהשדה שלו נאבדה ויש להבין מ"ש זאת מהא דב"מ ע"ח בקנה שדה בקנין גמור רק שצריך לעייל ונפיק אזוזי זמן מה אף שבודאי ישלם לי למחר או ליומא אוחרא אפילו הכי המקח בטל משום דאמרינן דאדעתא דהכי שלא ישלם לו בזמנו לא מכר לו ומ"ש הכא שהמקח לא יבא לעולם לידו ואפילו הכי אינו יכול לבטל המקח כי מה לי אי עייל ונפיק אזוזי שעה או שתים או עייל אחר המקח לעולם אבל לפי החילוק שכתבנו ניחא משום דהתם כיון דמיירי שהלוקח קבע לו הזמן לפרעון כמו שכתב שם הרמ"ה הובא בח"מ סי' ק"צ אמרינן כי בודאי לא היתה דעתו אז לשנות משום דשארית ישראל וכו' ולא ידברו כזב כמש"כ הרא"ש סברא זו בפ' א"ט סי' ל"ד רק שאח"כ ע"י סיבה נשתנה דעתו וכיון שכן אין האומדנא של הלוקח סתירה להאומדנא של המוכר וכל כה"ג הא אזלינן בתר אומדנא נמצא לפי"ז אין ראי' מדברי הרשב"א לדברינו אבל באמת ע"כ אי אפשר לומר חילוק זה דא"כ אשה שזינתה תחת בעלה תצא בלא גט משום דאדעתא דהכי לא קידשה והתם הא ליכא דעתה דידה כי בודאי ג"כ בעת הנשואין לא עלתה ע"ד שתזנה אלא ע"כ גם כה"ג נקרא דעת אחרת ולא אזלינן בתר אומדנא וכן ראיתי בשו"מ ח"ש סי' ע"א שגם התם שייך לקרות אומדנא דתלי בתרווייהו:
מיהו בלאו הכי יש לחלק מהא דעייל ונפיק אזוזי להא דב"ב משום דהא עיקר הסברא שכתבו הפוסקים לחלק בין היכא דנגמר הדבר לגמרי דאז לא מהני אומדנא דתלי בתרווייהו ובין היכא דלא נגמר משום דכיון דכבר נגמר הקנין אז שייך לומר נסתחפה שדך משא"כ היכא דלא נגמר עדיין לגמרי לא שייך כ"כ לומר נסתחפה שדך כיון דעדיין אין השדה לגמרי שלו והנה זה פשוט כי לא שייך לומר נסתחפה וכו' אלא דוקא היכא דהסיבה בא מעלמא אבל לא היכא דחבירו הוא הגורם להסיבה כדאמרינן בריש כתובות לענין הגיע זמן ולא נשאו דדוקא היכא דחלתה או שפירסה נדה מציא אמרה נסתחפה שדך אבל לא היכא דאיכא עכבה ממנה ופשוט הוא וא"כ התם נמי בעייל ונפיק אזוזי כיון דהעכוב הוא ממנו אזלינן בתר אומדנא בכל אופן משא"כ בהא דב"ב כיון דהסיבה היא ממקום אחר משום הכי שפיר כתב הרא"ש שכיון שקנה השדה ע"פ ד"ת שוב אינו יכול לתבוע המעות מהנכרי משום דמצי אמר לו נסתחפה שדך נמצא לפי"ז גם מדברי הרשב"א אין ראי' שהוא סובר כהרא"ש משום דהתם הא הוא בעצמו קלקל את מעשיו אבל בעלמא מצי סובר הרשב"א דאף בשידוכים נמי לא אזלינן בתר אומדנא:
מיהו עדיין צ"ע מהא דב"מ דף ק"א בההוא גברא דקידש אשה בשביל שתתן לו מקום להניח סחורתו ואח"כ שלח לה גט דאמרינן דרשאי האשה לשכור פועלים מהסחורה עצמה ולהוציא לרחוב וכתב ע"ז הנמו"י דדוקא כה"ג בהאי איתתא דלא היה דעתה לאגורי להאי אלא דוקא משום דקידשה אבל אם השכירה סתם אף שאח"כ נעשה מריבה גדולה ביניהם מ"מ אינה יכולה להוציאו ע"ש והנה הא התם מיירי דהשוכר הוא שהתחיל הקטטה וגם שלא כדין דומיא דשדר לה גיטא וגם האומדנא היא גדולה מאד דאדעתא דהכי לא השכירה לו כמו שכתב להדיא הרמ"א בתשו' סי' י"ט ומזה הוכיח דשכירות דינו כמו מכירה ממש לענין זה דמצי אמר לו נסתחפה שדך ע"ש ואף כי התם נמי לא הוי רק אומדנא דחד ודמי ממש בזה להא דקילקל המשודך אלא ע"כ דהכא שאני כיון דעדיין לא נגמר הענין ולא הוי על הצד השני רק כמו חוב ושיעבוד אזלינן בזה בתר אומדנא וצ"ע:
עוד נראה לי כי בנידן דידן בודאי יכול אידך לבטל השידוך משום דידוע הוא בכל חוקי הקיר"ה החדשים הדרך הוא שקודם שמודיעין אותן ומפרסמין אותן בעיירות כבר זמן רב הוקבע כן אצל שרי המדינה הממונין ע"ז וא"כ הא כבר כתב הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו על הא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דמבעי בגמ' אם עמד חוזר או לא וכתב שם דאף מאן דסובר שזוכה הקדש משום דאין ספק אומדנא מוציא מידי הקדש היינו, משום דהתם הא בעת ההקדש היה ודאי הקדש רק האומדנא באה אח"כ והילכך מספיקא לא מבטלינן ההקדש אבל אם היה ספק כה"ג בעיקר ההקדש אז מספיקא לא נחית לה הקדש וכה"ג מחלק הרשב"א והריטב"א הובא בב"י ח"מ סי' מ"ו שמחלקין בין שנים אומרים שהיה תנאי בהמכירה ושנים אומרים לא היה תנאי דלאו כלום הוא כיון דשניהם מודים על המכירה ובין הא דנכסי דבר שטיא דתרי אמרי כשהוא תלים זבין ותרי אמרי כשהוא שוטה זבין דלא מהני משום דהתם נולד הספק בגוף המכירה וכן הוא בתשו' מהרי"ו סי' קע"ה שכתב שם להדיא דמתנת שכ"מ מתחלת מחיים וזה הוא כסברת הטור בח"מ סי' ר"נ וכן כתב המהרי"ט ח' ת"מ סי' ע"ד דמתנת שכ"מ נקנה הגוף מחיים וזה הוא ממש כוונת הרא"ש בב"ב דף קמ"ח שכתב ומספיקא אין מבטלין המתנה וההקדש היינו נמי מה"ט משום דכבר חל ההקדש מחיים דשכ"מ הלכך לא אתי הספק אומדנא הבא אחר כך ומבטל המתנה דלמפרע:
ונ"ל דהטעם הוא משום כיון דהא גופא אי אזלינן בתר אומדנא הוא פלוגתא דתנאי כדאמרינן התם ד' קמ"ח כי תנאי אחרינא לא אזלי כלל בתר אומדנא ואפילו הני דאזלי בתר אומדנא מ"מ כל אומדנא הוא רק בגדר רוב עיי' ח"ס אה"ע סי' ק"א כדאיתא בפוסקים גם האי אומדנא דשכ"מ שנתן מתנה בכולו דאמרינן שאם עמד חוזר מהא"ט דאומדנא דלא שביק נפשו ויהיב לאחרינא מוכח שם בגמ' דזה הוא לאו מאומדנות הגדולות הלכך לאפושי בפלוגתא לא מפשינן כיון דלאידך תנאי לא מהני כלל משום הכי די לנו לסמוך באומדנא ודאי אבל לא בספק וגם כיון שיש ספק בהאומדנא גופא אז ממילא הא אפילו רוב נמי ליכא הילכך כיון שהמתנה הוא בודאי אין ספק כזה מוציא מידי ודאי ולדעתי ברור הוא ומתורץ ג"כ מה שראיתי בספר באר יצחק סי' י' שהאריך לפלפל מ"ט דהרא"ש שכתב שבשביל ספק אומדנא לא מבטלינן המחנה דמעיקרא אף שהיא היתה על תנאי ומסופקין אנו בהתנאי אם נתקיים או לא אף דבעלמא מבטלינן מתנה ע"י ספק של קיום התנאי מ"מ ע"י ספק אומדנא לא מבטלינן וכתב דטעם הרא"ש הוא משום דספק אומדנא הוי בכלל דברים שבלב דלא מהני ומחמת כן הרבה להקשות מהא דב"מ ד' ע"ת במכר שוה מנה במאתים ועייל ונפיק אזוזי דמבעי בגמ' אי יכול לבטל המקח בשביל כן או לא ואפילו הכי קיי"ל דיכול לבטל המקח אף דהוי ספק אומדנא וכן הקשה מכמה דוכתא כה"ג אבל לדעתי אין זה מטעם דמחמת הספק נעשה זאת כמו דברים שבלב דהא גם בשכ"מ שנתן כל נכסיו הידועים לנו בקנין ואח"כ עמד קיי"ל נמי דאינו חוזר משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים והוי מתנה במקצת שאינו יכול לחזור בו ואף דהוי ספק שמא אין לו עוד נכסים והוי מתנה בכולו מ"מ כיון דהוי ספק אומדנא לא מבטלינן המתנה כמו שכתב הרא"ש וכן בש"ע סי' ר"נ קי"ל ג"כ מהאי טעמא והשתא אי נימא דהטעם הוא משום דע"י הספק נעשה רק דברים שבלב הא הרמ"א לעיל בסי' ר"ז ס"ה כתב דבמתנה אמרי' דברים שבלב הוי דברים וה"נ מתנה הוא ואמאי אינו מהני ספק אומדנא ואף שכאן יש קצת יותר סברא לחייבו מהא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו כמש"כ הפוסקים שם מ"מ הא מספק אומדנא אינו יוצא וא"כ אמאי הוי מתנה לשיטה זו הא במתנה מהני דברים שבלב אלא ע"כ עיקר הטעם הוא כמו שכתבתי משום דאומדנא גופא הוא רק בגדר רוב וכיון דאיכא ג"כ ספק איתרע לה רובא וגם הא יש בזה פלוגתא אי מהני כלל משא"כ בהא דעייל ונפיק אזוזי ואינך דמביא שם הא בזה ליכא פלוגתא דלכו"ע אינו מהני וגם הוא בגדר כולו ולא רוב הילכך אף בספק נמי מבטל הקנין דמעיקרא לפי"ז הכא נמי כיון דלפי הנראה דגם בעת כתיבת התנאים נמי כבר נשתנה החוק מהקיר"ה רק שהם לא ידעו מזה ועיי' בכתובות דף צ"ז ארבי בעקולי הוי קיימא הילכך בזה ודאי יכול לבטל השידוך משום דאף אי נימא דהאי אומדנא לאו אומדנא ממש היא מ"מ מכלל ספיקא לא יצאת ובתחילת הקנין הא קי"ל דאף ספק אומדנא נמי מבטל הקנין כדמוכח מדברי הרא"ש שם וגם כיון דכאן לא נעשה הקש"ת בשבועה ובחומרות הקהילות רק נעשה ע"י קנין לחוד נאמן המוחזק לומר שהוא יודע בעצמו שהוא מקפיד ע"ז ואם היה יודע מזה בודאי לא היה עושה שידוך זה:
ועיי' בנה"מ בקונט' הספיקות סי' ב' ובסי' ק"צ ס"ק ט' שהביא קושיית המל"מ פ"ת מהלכות מכירה שהקשה שם על הרמב"ם לענין מכר שדה שהיא שוה מנה במאתים ועייל ונפיק אזוזי דמסתפק בב"מ דף ע"ח אם כה"ג יכול ג"כ לבטל המקח או דאמרינן דהא דעייל ונפיק הוא כדי שהלוקח לא יחזור בו שפסק בזה שאם תפס המוכר יכול לבטל המקח אבל להלוקח לא מהני לו תפיסה והקשה המל"מ מה זה סברא ותירץ הנה"מ ע"פ דברי הר"ן שכתב שהמוחזק נאמן לברר כוונתו הילכך הכא נמי כיון שהמוכר מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי כי הא דאני עייל אזוזי לא משום שלא תחזור בו אתה אלא הוא רק בשביל שאני דחוק למעות ע"ש והיינו משום דמספקא לן אי קביעת הזמן של הפרעון היה דוקא וא"כ איכא אומדנא דאי לאו הכי לא היה מוכר ובטל המקח או הוא לאו דוקא הילכך כיון דאיכא ספק בהאומדנא נאמן המוחזק לומר שהיה מקפיד הילכך ה"נ אם הצד השני אומר ברי לי שאם היה יודע אז לא היה נתרצה נמי נאמן ועיי' במל"מ פ"ז מזכיה שהביא שם בשם מהר"ש יונה שהוא מחלק ג"כ כזה והמל"מ הקשה עליו מהא דכתובות דף ע"ו דאמרינן החם דאף אם הטבח לא נתן עדיין הדמים ונמצא טריפה נמי מפקינן מיניה ואמאי הא הטבח יכול לומר לא נתרציתי ע"ש אמנם כ"ז שייך להקשות דוקא התם דהא באמת כבר נגמרה המכירה כדת והמום הא נולד אח"כ רק שהטבח רוצה לפטור נפשו בטענה דאדעתא דהכי לא קנה ע"ז אמרינן כיון דהוא דבר דחלי בתרווייהו לא מהני אומדנא וחייב לשלם אף שהוא מוחזק משא"כ בנידן דידן כיון דהאומדנא הוא תיכף בעת הקנין רק שאנו מסתפקין אי הוי אומדנא או לא בזה ודאי אמרינן כיון שהוא מוחזק נאמן לומר שהוא מקפיד והא דלא מהני טענה כזו בכל שידוכים אף דלסברת המל"מ והנב"י שהבאתי לעיל גם החם הא אזלינן בחר אומדנא ואפילו הכי מבואר באה"ע סי' נ' דבשאר דברים שאינן מבוארין התם לאו כל כמיני' לחזור בו ואינו נאמן על עצמו לומר שהוא מקפיד אף שהוא מוחזק נ"ל דדוקא משום השבועה אינו נאמן ואף דקי"ל ביו"ד סי' רל"ג שאף בשבועה נאמן הוא לומר אנוס הייתי מ"מ היינו דוקא היכא שלא נשבע כנגד חבירו משא"כ כאן כיון דמיירי דנעשה בלא שבועה ודאי נאמן המוחזק לומר ע"ז לא מחלתי וברור אצלי: