אור ברסלב
שות אבן שתיה אבן העזר › סימן צ

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אבן העזר · סימן צ

סימן פט

בפנים הבאתי דברי האו"ת סי' צ' שהוכיח שדעת התוס' בשבועות ד' ל"ד דכל אומדנא דמהני בדנ"מ ה"ה דמהני נמי בד"נ ומה"ט פסק להלכה שאם נכנס לרשות חבירו שלם ויצא חבול במקום שנעשה טריפה והוא בענין שאי אפשר ליה לחבל בעצמו בשום אופן וגם לא הי' שם שום אדם זולתן אז כל שראו אותו כן נהרג ג"כ ע"י ובאמת שכן מוכח ג"כ במהרי"ק ש' קכ"ט ובצ"צ סי' ע"ט וכבר כתבתי דלפי"ז הרשב"א נמי שכתב ממש כלשון התוס' ע"כ דהוא סובר נמי כן והנה זה פשוט הוא דלא דמי זאת להא דקי"ל במכות ד' ו' דעדות מיוחדת כשר בד"מ ופסול בד"נ והיינו אף שראו אפילו אלף אנשים וגם ב"ד הגדול עמהם האיך שפלוני עבר על מיתת ב"ד אף שראו זאת בפעם אחת מ"מ כל שלא ראו זאת בחלון אחת פטור הוא ממיתה אף שאין לך אומדנא גדולה מזו ובד"מ באמת חייב כה"ג ואף שהאו"ת בסי' ל' מסתפק דאפשר דגם בד"מ נמי פסול הוא מן התורה ע"ש אבל ע"כ הוא לא מיירי רק שלא ראו בפעם א' דאל"כ הא גמ' מפורשת היא במכות דעדות מיוחדת כשר בד"מ משום דהתם שאני דכך גזרה התורה שבד"נ צריכה להיות גוף הראי' של העדות ממקום אחד דוקא אבל כל שראו השני עדים בפעם אחת וממקום אחד אז אף שלא ראו רק באומדנא מ"מ אם הוא אומדנא דמהני בד"מ מהני נמי בד"נ תדע דהא גם בד"מ אמרינן בעירוכין דף י"ח בעדים שתחילתן פסול וסופן בכשרות פסולין לעדות ואף שעכשיו כשרים הם ונאמנים לכל דבר מ"מ פסלתן התורה אף דידעי ב"ד שהם אומרים אמת ועדיף זאת מאומדנא דאזלינן בתרה בד"מ אלא ע"כ דגוף העדות מה שמעידין בפני ב"ד צריכה להיות דוקא כולו בכשרות והיינו טעמא דהא עיקר מה דמהני אומדנא ילפינן זאת מראה או ידע דמהני ידיעה בלא ראי' וזה לא נאמר רק על ידיעת העדים בעת מעשה שאף אם לא ידעו הדבר רק ע"י אומדנא נמי מהני אבל לא לענין שאר דברים:

והנה הפוסקים ילפי דמהני אומדנא מהא דמכות ד' כ"א בעובדא דשלמה שהכיר דהילד החי מגיע לזו דמעיקרא רצה הגמ' לומר דזאת היתה עפ"י רוה"ק ואח"כ מסקינן דזאת היתה עפ"י הדין משום דכיון דהאי מרחמא והאי לא קמרחמא ש"מ דקושטא קאמרה והיינו רק אומדנא לחוד. ואף דאומדנא כזו לענין ד"נ בודאי לא מהני דאף לענין היתר עגונה הא אמרינן ביבמות ד' קי"ח דפעמים אדם מקלקל לנפשי' כדי להפסיד לאחרינא משום תמות נפשי עם פלשתים. וע"ש בירושלמי י"ל דהיכא דנתחזק זה הדבר בלב הדיין ונתאמת אצלו המעשה כי הוא כן אף שאין דבר זה במקום אחר מ"מ כל שעובדא זה נתאמת אצלו שהוא כן יכול לפסוק בזה ע"פ דעתו וזה הוא ג"כ עובדא דר' בנאה ב"ב ד' נ"ט דאמר להו זילי חבוטי אקיברי דבי אבוה והפקיע ע"י כן הירושה מכל היורשים אף דבודאי כל כה"ג אין זה כלל ללמוד מזה בדוכתא אחריתא דהא כמה חציפי איכא בעלמא דלא זהירי בכיבוד או"א מ"מ כיון דעכשיו נתאמת לר' בנאה דכל הני דחביטי לאו בני דההוא גברא הם רשאי הוא לפסוק כפי אומדנא שלו וכן הוא מבואר מלשון הרמב"ם פ' כ"ד מסנהדרין ע"ש וכ"ז נכלל בכלל דיין הדן דין אמת לאמיתו שנתאמת לו כעת וזה דלא כהנה"מ בסי' ט"ו שכתב דלא מהני אומדנא אלא דוקא אם האומדנא הוא לכל העולם כולו משום דכל דבר הידוע לכל אין זה כלל בגדר עדות כמש"כ התוס' ריש האשה רבה ד"ה אתי גברא וכו' משא"כ היכא דהאומדנא אינה ידועה רק לדיינים לחוד לא מהני:

ולכאורה משמע איפכא בשבועות דף ל"ד דאמר לימא ריה"ג דאמר דעדות ד"נ אינו מתקיים בידיעה בלא ראי' לית לי' הא דר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו דאמרינן דהוא הרגו דאי אית לי' הא משכחת אומדנא נמי בד"נ כר"ש בן שטח שמצא שהרוג מפרפר ולסברת הנה"מ מה דוגמא היא זו התם בגמל הכל יודעים שבזמן ההוא דרכו להזיק משא"כ בעובדא דר"ש בן שטח הא אומדנא זו לא היתה ידוע רק לו לבדו וגם דבריו הם היפוך כפי הנראה מכל הפוסקים ועיי' ברמב"ם שם שאחר שכתב שהדיין יכול לפסוק ע"פ אומדנא שלו הקשה א"כ למה ציוה התורה לדון ע"פ שני עדים דוקא ותירץ דהתורה מיירי היכא דאין הדיין עצמו יודע אם הוא אמת או שקר ולהנה"מ למה לו לומר כן הא שפיר מצי מיירי אף אם הדיין יודע הדבר רק דכל העולם אינן יודעין וגם מדבריו עצמו נראה שבא לחלוק על הרמב"ם ומה שהכריחו לזה מהא דאמרינן שאם הב"ד ראו בלילה שאז אינן נעשים דיינין אינן יכולין למחר לדון ע"פ ראייתן ואמאי הא אין לך אומדנא גדולה מזו כיון דהם עצמן ראו את המעשה אבל לא קשה מידי דהתם כיון שנעשו פ"א עדים בדבר הזה הרי פסלתן התורה בפירוש מלהיות שוב דיינים בדבר הזה מגזה"כ וכיון שכן הרי הפקיע לנו התורה דבדבר כזה לא אזלינן בתר אומדנא כמו דלא מהני משה ואהרן להיות עדים יחד אף דבודאי ידעינן דקושטא קאמרי וכל עיקר כוונת הרמב"ם והפוסקים שכתבו דאומדנא דדיינים מהני הכוונה הוא דאומדנא דמי ממש כמו ראי' וכל היכא דראי' הדיינים מהני כגון ביום אז מהני נמי האומדנא שנעשה אצלם ביום אבל בלילה דלא מהני ראי' להיות דיינים לא מהני נמי האומדנא הנעשה אז כמו דלא מהני לדון ע"פ קבלת העדות הנעשה בלילה אף דזה נמי אומדנא גדולה היא ופשוט הוא וכעין זה תירץ נמי הנח"י בסי' ט"ו שם ולפי"ז יכול להיות שכה"ג מהני נמי לענין ד"נ:

ואין להקשות לפי הנחה זו דכל היכא דהב"ד הבינו על בוריה ונתחזק אצלם שהוא כן אף דלאחרינא הוא רק השערה בעלמא מ"מ כיון דלזה הב"ד נתאמת היטב יכולין לדון ע"פ דעתם דהא בעובדא דשמעון בן שטת משמע שם דלדידי' נתאמת הדבר היטב שזה הרגו דהא אמר לו רשע מי הרגו לזה אני או אתה ואפילו הכי קאמר שאין דמך מסור בידי י"ל דהכא שאני משום דהא קי"ל במכות ד' י"ב דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אינו נהרג עד שיעמדו בב"ד אחר דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט וכיון שכן הא לגבי ב"ד אחר באמת אין זאת רק אומדנא דאפשר שהוא הרג את עצמו כדאמרינן בשבועות דף מ"ו לענין נחבל לכן קאמר שפיר שאין דמו מסור בידו וכדמוכח בגמ' דמדמה אומדנא זו לאומדנא דר' אחא ואף דהרמב"ם למד דין זה דמהני אומדנא בד"מ מהא דכתובות דף פ"ה דמפקינן חפצים מיתמי באומדנא והמעיין שם יראה דעיקר הדבר דמחזקינן דהחפץ הוא של התובע הוא משום כיון דאינו רגיל לבא לביתם א"כ מנין הוא יודע בהסימן והא אומדנא כזו בודאי לא מהני בד"נ דהא לענין ד"נ חיישינן אולי ע"י קפיצה או שם אזיל ומכש"כ הכא דאפשר לומר דדחיק ונכנס וראה הסימן ואף דכאן איכא נמי הסברא דהנפקד אינו אמיד הא זה בודאי לאו כלום הוא כדאמרינן בעלמא יש מתרושש וכו' אלמא דאומדנא דמהני בד"מ מ"מ בד"נ לא מהני י"ל דהתם שאני דכיון דהוא טוען ברי והם שמא הא כתב רבינו אבן פאלט בסוגי' דחנוני על פנקסו והובא בש"ך סי' צ"א דאף דאנן קיי"ל דברי ושמא לא אמרי' ברי עדיף מ"מ כל היכא דאיכא לזה עוד סברא כגון חזקה שליח עושה שליחותו או כה"ג אז אמרינן ברי עדיף וה"נ הא איכא כאן הני טעמא דמוכת דהפקדון הוא שלו ואף דבעלמא לא סמכינן ע"ז לחוד מ"מ הכא כיון דאיכא נמי ברי ושמא סמכינן ופשוט הוא:

אמנם מדברי הרמב"ם משמע להדיא דמחלק בזה דאף דבד"מ מהני אומדנא מ"מ בד"נ לא מהני שכתב בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין וז"ל יש לדיין לדון בד"מ ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהוא אמת אע"פ שאין שם ראי' ברורה לפי שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין א"כ למה הצריכה התורה שני עדים וכו' הרי להדיא דד"מ דנין ע"פ אומדנא ולענין ד"נ כתב להדיא להיפוך בפ' כ"ו וז"ל אין ב"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראי' ברורה ובסה"מ שלו סי' ר"צ כתב עוד יותר מזה שצריכין העדים לראות ההריגה ממש הרי מבואר שיש בזה חילוק בד"מ לד"נ וכן מצאתי בצצה"ח חלק אה"ע שמביא ג"כ ראי' לזה מד' הרמב"ם הללו ואף שדברי הרמב"ם עצמם יש לדחות קצת משום דהא בפ"ת מהלכות נזקי ממון כתב נמי כן וז"ל אין הנזקין משתלמין אלא בראי' ברורה וכו' עד שראוהו עדים כשרים וכו' וע"כ כוונתו היכא דליכא אומדנא ברורה וא"כ גם כאן אפשר לפרש כן מ"מ יש להוכיח זאת מספר המצות שלו שם שחשב זאת בכלל הל"ת שלא לדון ד"נ ע"פ אומדנא ויליף זאת מקרא דכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג והוא מהמכילתא פ' משפטים והרמב"ם חשיב זאת לדרשה גמורה כמבואר בהרמב"ן שם וכיון שכן הרי ע"כ מוכת שיש חילוק בזה בין דין ד"מ לד"נ דהא האי קרא בד"נ דוקא כתיב וכמו שאר הדברים דילפינן מהאי קרא דהם דוקא בד"נ ולא בדנ"מ ולדעתי הוא ראי' ברורה ובזה יש לתרץ ג"כ ד' הרמ"ה בטור סי' צ' על הא דאמרינן בשבועות ד' מ"ו שאם החבלה הוא במקום שאי אפשר לו בשום אופן לחבל בעצמו ולא היה שם אדם אחר זולתן נוטל דמי חבלתו בלא שבועה וכתב ע"ז הרמ"ה דה"ה אי איכא שם איש אחר רק דברור לנו דהוא לא חבלו נוטל ג"כ בלא שבועה ופשטות הדברים במה דכתב אי ברירא לנו היינו שהוא מוחזק לנו בכשרות שבודאי לא ירצה להכות לחבירו כדי לחייב לאחרינא וכן מוכח מדברי הפרישה שם רק שהקשה עליו מהא דסנהדרין דף פ' דשנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורים ואמר ע"ז ר' יוסי דאפילו אם אבא חלפתא ביניהם שהוא אדם כשר ונאמן אפילו הכי לא מחייבינן לאידך מכח האי חזקה עיי' בשבו"י ח"א סי' קנ"ג שהקשה כן ואף שיש לחלק משום דהתם בשבועות הא הנחבל חי וטוען ברי מי משניהם חבלו הילכך כיון שהשני מוחזק ג"כ בכשרות נאמן משא"כ הכא הא כבר נהרג וליכא כאן מי שטוען ברי מ"מ ע"כ חילוק זה אינו דכיון דאנן חשדינן שהנחבל שכרו לאידך לחבלו כדי להעליל על השני כמו שכתבו שם הפוסקים ממילא אין טענתו כלים כמו שכתב שם השבו"י אבל אם נימא שיש חילוק באומדנא בין ד"מ לד"נ אתי שפיר דבאמת כל שחבירו הוא אדם כשר אז אומדנא גדולה היא שזה לא עשה כלום ולכך בנחבל מפקעינן ממונא ע"י סברא זו משא"כ בסנהדרין כיון דהוא ד"נ הילכך לא אזלינן התם בתר אומדנא ולא דמי הא דהרמ"ה למאי דאמרינן דשור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצדו דלא מהני מה דהאי שור מוחזק הוא לנגחן יותר משאר שורים שהיו שם דשור שהוא לאו בר דעת חזקתו לאו חזקה אלימתא היא דיכול להיות שנתמרמר כעת ונגח משא"כ חזקת צדקות דאדם שהוא בר דעת חזקתו חזקה גמורה דגמירי טבא לא הוי בישא ומה"ט אמרינן בכתובות ד' פ"ה דע"י אדם חשוב שמכירין בו שאינו משקר מרעינן לשטרא על פיו. ואע"ג דהתם לא מהני סברא זו רק לענין דמרעינן לשטרא היינו משום דלפסול לגברא בעינן חרי סהדי דוקא משא"כ בהא דהרמ"ה הא האי אדם כשר לא מסהיד על אידך כלום ואם לא הי' שם האדם הכשר הי' אידך ממילא חייב בתשלומין רק אתה רוצה לפוטרו בשביל השני שמא זה חבלו ע"ז אמרינן כיון דהשני אדם כשר הוא ונאמן לא חשדינן לו ואידך מתחייב ממילא מכח האומדנא:

מיהו בלאו הכי יש לתרץ דברי הרמ"ה מהא דאבא חלפתא והוא עפ"י דברי הראב"ד פ"ה מהלכות חובל שכתב דהא דנחבל נשבע ונוטל הוא לאו משום קנסא כמו שכתב הרמב"ם רק הוא מדינא משום דאין דרך של אנשים לחבל בעצמם או לבקש מחבירו לחבלו כדי לתבוע ממון מאידך לפי"ז הא לא דמי דינא דהרמ"ה להא דסנהדרין דכאן כיון דאיכא תרי חזקות חדא הא דאין דרך לחבל בעצמו וגם חזקת כשרות דאידך משום הכי מוציאין ממון ע"י זה משא"כ החם הא ליכא רק חזקת כשרות לחוד. ותמה אני על השבו"י שם שכתב שלדעת הרמב"ם ניחא. ולדעתי נהפוך הוא דלהרמב"ם שנחבל הוא רק משום קנסא א"כ מנ"ל להרמב"ם להוסיף עוד קנסא מה שאינו מבואר בגמרא כלל ולדעתי ברור הוא והמהרי"ק בשורש קכ"ט אחר שהוכיח מהתוס' דשבועות ד' ל"ד שכל אומדנא כיון דלא מהני בד"נ ה"ה דלא מהני בד"מ הקשה מהא דקי"ל בכולה תלמודא דבדיני ממונות אזלינן בחר אומדנא כגון בהא דכתובות ד' נ"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכן בהא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי שם דף צ"ז ואף לענין ערוה החמורה קי"ל דאזלינן בחר אומדנא כמו במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי יש לחלק דבודאי היכא דהמעשה מבורר הוא אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים באומדן דעת הנותן או המגרש התם אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דגוף המעשה לא נתברר אצל הדיינים כגון בגמל האוחר בין הגמלים דגוף הנגיחה נמי אין ידוע לנו אם נגח או לא בזה כיון דאתה רוצה לחייבו מכח האומדנא ולומר שנגח סברי רבנן דפליגי על רבי אחא דכה"ג לא אזלינן בתר אומדנא ע"ש. ויש לי להבין דהא בב"ק ד' מ"א אמרינן וכי מאחר דמתם קטלינן לו מועד היכא משכחת לה ואמר רבה דמיירי שאמדוהו לשלשה בני אדם ופירש רש"י שרץ אחריהן ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן ע"ש ודין זה הא דמי ממש לגמל האוחר וכו' דהא גם כאן אנו באין לחייבו בחיוב חדש לשלם כופר דהא תם פטור הוא מן הכופר וא"כ האיך מחייבינן ע"י אומדנא בחיוב חדש לעשותו ע"י אומדנא שלנו למועד וע"כ דזה הוא כר' אחא ואף דרב אשי פליג ואמר דאומדנא לאו כלום הוא מ"מ מה טעמא דרבה ועוד דהא בירושלמי כאן איתא סברא זו בשם ר' יוסי בר' חנינא ולא פרכינן החם עליו מידי וקשה דהא לענין ד"נ קי"ל דאפילו אם אמדו אותו למיתה מ"מ כל שלא מת אינו חייב עליו כדאיתא בסנהדרין ד' ע"ח ועיי' לקמן ד' מ"ב סוף ע"ב ומכש"כ אומדנא כי האי שרק השור רדף אחריו לפי"ז לכאורה מוכח כמו שנראה מהרמב"ם שיש חילוק באומדנא בין ד"מ לד"נ ובעיקר הראי' שהביאו מהתוס' דשבועות ד' ל"ד ד"ה דאי וכו' נראה דלא להלכה כתבו כן רק לפרושי שמעתתא לחוד תדע דבסנהדרין ד' ל"ז אמרינן כיצד מאומד דלא מעידין בד"נ ומייתי ע"ז עובדא דר"ש בן שטח שאמר שראה אחד שרץ אחר חבירו לחורבא ורץ אחריו ומצא הרוג מפרפר וזה סייף בידו ודמו מטפטף אמר לו מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר. וכתב התוס' דמדמייתי האי עובדא על המשנה דכיצד מאומד משמע דדריש מהאי דעפ"י שנים עדים דמאומד לא מיקטל והיינו משום דמשמע לו עפ"י שנים עדים שראו אח המעשה וכו' ויש להבין דהא גם בעדות ד"מ נמי כתיב עפ"י שנים עדים וכמו שבאמת הקשה כן הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין ומתרץ דקרא אתיא היכא דליכא אומדנא לדיינים וא"כ היכא מייתי ר"ש בן שטח ראי' מהאי קרא:

ועוד קשה דהא אומדנא שאי אפשר להכחישה דומיא דנחבל שהביאו התוס' בשבועות הא זה מהני לכולי עלמא לפי"ז ע"כ צריכין לפרש דזה גופא בכלל ראי' העדים הוא וא"כ מנ"ל לר"ש למעוטי מהאי קרא אומדנא דידיה הא מצינו למימר דגם עובדא דידיה הוי בכלל ראי' ממש הלכך נראה דר"ש סובר דפשט הכתוב דעפ"י שנים עדים משמע ראי' ממש דוקא אלא שהוא סובר דבד"מ כיון דכתיב נמי או ראה או ידע דילפינן מזה דד"מ מתקיימת בידיעה לחוד דהא לכולי עלמא האי קרא לא מיירי בד"נ הלכך אתא האי קרא ומפקיע ממשמעותו וצריכין לאוקמי דהאי עפ"י שנים עדים הוא לאו דוקא ראי' אלא ה"ה ידיעה דהיינו אומדנא או כמו שתירץ הרמב"ם דמיירי היכא דאינו ידוע לב"ד משא"כ לענין ד"נ הא תירוץ הרמב"ם בודאי לא שייך כאן דהא ליכא למימר דהקרא מיירי היכא דליכא אומדנא דב"ד דהא בד"נ אומדנא דב"ד בעצמם בודאי לא מהני דהא אפילו אם ראו בעצמם ביום נמי לא מהני או משום דבעינן ועמדו לפני העדה או משום כיון דחזו דקטל נפשא שוב לא חזו לו זכותא כדאמרינן במכות ד' י"ב מנין בסנהדרין שראו באחד שהרג וכו' וגם לומר דהאי עפ"י שנים עדים הוא לאו דוקא ראי' ממש ז"א דלמה לן לאפוקי הקרא מפשטא ואף דבד"מ מפרשינן כן היינו משום דאיכא קרא אחרינא דמפקע ממשמעותו משא"כ בד"נ כיון דליכא קרא ע"ז מפרשינן כפשוטא:

ואין לומר דנילף בזה ד"מ מד"נ מדכתיב משפט אחד כמו דילפינן לענין שאר דברים הא זה אינו דודאי לענין דיני אומדנא לא נתקבל האי ילפותא דהא בד"מ מהני אומדנא דב"ד עצמן כל שראו האומדנא ביום ובד"נ לא מהני וכיון שכן מפרשינן לקרא כפשוטא נמצא מוכח לשיטת התוס' דר"ש בן שטח סובר דלא מהני אומדנא בד"נ. והנה הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות כתב שסומא אף שהוא יודע ברור מ"מ פסול לעדות מן התורה דכתיב והוא עד או ראה מי שראוי לראות וכתב הכנה"ג בסי' ל"ה דדרשינן כל מי שיש בראי' יש בידיעה ומי שאינו בראי' אינו בידיעה והוא ע"ד דאמרינן כל שאינו בקשירה אינו וכו' וכיוצא בו לפי"ז אפשר לומר דאף מריה"ג נמי אינו מוכח דאזיל בד"נ בתר אומדנא דכאן איכא נמי הקישא זו דלא אזלינן הכא בחר אומדנא ואף דמדברי התוס' שם מבואר להדיא דאי אזלינן בתר אומדנא בד"מ ה"ה דאזלינן בד"נ היינו דוקא קודם דמסקינן דבד"נ ליכא ראי' בלא ידיעה אבל למסקנא יכולין לומר דריה"ג נמי סובר בהאי דרשה שהביא הכנה"ג עפ"י הרמב"ם דכל שאינו בראי' ליכא נמי בידיעה וכיון שכן דמריה"ג אין ראי' האיך הוא סובר ומר"ש בן שטח עפ"י שיטת הרמב"ם מבואר שסובר דבד"נ לא מהני שום אומדנא בודאי הכי הילכתא ונראה דמשום הכי ליכא דין זה בפסקי תוס' בשבועות שם משום דהתוס' ג"כ לא כתבו זאת להלכה ולפי"ז גם מהרשב"א נמי אין ראי' ומה שכתב דבקידושין בעינן ראי' וידיעה היינו לאפוקי האי ראי' וידיעה שמביא הגמרא שם בשבועות ד' ל"ג דאופן זה לא שייך כלל בקידושין:

ובתוספות יבמות ד' קט"ז על מה דאמרינן התם דחיישינן דילמא בגמלא פרחא אזיל הקשו דהא במכות ד' ה' אמרינן דלא חיישינן לגמלא פרחא ותירצו בשם רבינו מנחם דהתם במכות שאני דכיון דהעדים הם לפנינו אם איתא דבגמלא פרחו אזלי היה להם לטעון כן ומדלא טענו מוכח דלא אזלי בגמלי פרחי ע"ש. ויש להבין דבשבועות ד' ל"ד אמרינן דקרא דשבועות העדות לא מיירי אלא בעדות ממון דוקא ולא בעדות נפשות ומפיק לה ריה"ג מדכתיב והוא ראה או ידע דמיירי בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראי' ובדיני נפשות ידיעה בלא ראי' אשכחן כעובדא דר"ש בש"ט שרדף אחריו ומצא הרוג מפרפר אלא ראי' בלא ידיעה לא אשכחן דהא בעי מידע אי בר חיובא הרג או לא והנה ראיה בלא ידיעה דממון אמרינן לעיל דף ל"ג דמשכחת לה כגון דאמר ליה מנה מניתי לך בפני פו"פ והוא אומר להד"מ ואח"כ באו אותו פו"פ שאם היה אומר שאותו מנה היה מתנה או פקדון היה נאמן כיון דאין העדים מכחישים אותו בזה ועיקר החיוב שלו הוא רק משום דמצטרפינן הכחשתו עם העדת העדים וחייב משום דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי לפי זה בהא דרבינו מנחם נמי הא במה שאמרו העדים דבחד בשבתא בפניא עמנו הייתם בסורא זה לאו כלום הוא דהא אפשר דבגמלא פרחא אזלי וא"כ ממילא הא חסר כאן הידיעה מהעדים ולא נתחייבו רק מחמת ששתקו ולא אמרו דבגמלא פרחא אזלי והוי בכלל שתיקה דהוא כהודאה וכיון דעיקר החיוב בהבע"ד חלי הא זאת לא הוי רק ראי' בלא ידיעה מיהו כיון דבאמת לא קיי"ל כן רק דאומדנא בד"נ בלאו הכי לאו כלום היא ניחא כנלע"ד:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה