אור ברסלב
שות אבן שתיה אבן העזר › סימן פט

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אבן העזר · סימן פט

סימן פח

שאלה מעשה שהיה הנה ביום עשרה בטבת העבר יצא קול בעיר שיעקב בן אברהם הנלקח לתתו לאנ"ה קידש את הבתולה בת ר' זאב ראמישקאנער ושלחנו אחר העדים והם השומרים אותו והעידו לפני ב"ד כשר בפני המקדש והמתקדשת בד"ת ואחר הדו"ח העיד אחד מהעדים שמו יצחק בן מאיר כ"ץ איך שביום עשרה בטבת נכנס הוא וחברו ר' יהודא עם התפוס הנ"ל לבית ר' זאב הנ"ל וראינו שלקח התפוס שני קאפיקעס ואמר להבתולה בת ר' זאב הנ"ל שתלך לקנות בעדו איזה דבר ולא רצתה ללכת ולקח ידה בחזקה שלא ברצונה וחבק את ידה והיא היתה מתאמצה לשמוט ידה ובעת שחיבק את ידה אמר הרי את מקודשת כו' ותיכף הלך התפוס משם ואח"כ שאל להמתקדשת מה נתן לה והראית לו שנתן לה גריווננע כסף והחזיקה המטבע בידה ערך שני מינוטין ואח"כ אמר לה הידעת שקידשך והרכינה בראשה (בפעם השני שהוגבה העדות לא אמר שהרכינה בראשה רק שנראה כעין צחוק מפי') ואח"ז הלך משם ושאלנו להעד הנ"ל האם ראה נתינת המטבע מידו לידה והשיב שלא ראה הנתינה ממש רק זאת הוא יודע שביד הבתולה לא הי' כלום מקודם כי היא היתה עוסקת מקודם במלאכה וגם יודע שהמקדש הי' מחזיר להשיג גריוונע כסף כדי לקדש בתולה אחת אמנם זאת אינו יודע אולי אחר שהניח ידה לקחה המטבע ממקום אחר (כמדומה שבפעם ראשון אמר שנראה לו שלא לקחה המטבע ממקו"א). והעד השני העיד איך שבעת שלקח ידה היה נסמך לחלון והי' מביט החוצה רק כעהמקדש אמר לשון הקידושין הסיב פניו וראה שהוא חובק את ידה והיא היתה מתאמצת לשמוט ידה ממנו וגם הוא לא ראה הנתינה וגם אינו יודע אם הי' ביד הבתולה המטבע מקודם או שלקחה המטבע אח"כ ממקום אחר ובפניו שאל אותה העד הראשון מה נתן לך והראתה להם הגריוונע והחזיקה המטבע בידה זמן מה ואח"כ הלך משם ומענין הרכנת הראש אינו יודע מזה והאשה הנ"ל אמרה איך שבשעה שחיבק את ידה לא הרגישה כלום שמונח בידו דבר מה וגם לא שמעה ממנו דבר מענין קידושין כי היתה מבוהלת מחמת שהתאבקה עמו וגם מחמת שאינה מבינה לשון הקידושין ע"כ לא נכנסו דבריו באזניה ואח"ז כשהלכו העדים השליכה המטבע על החלון וכעת ששאל אותה העד הנ"ל אם נתן בידה דבר מה הרכינה בראשה וכוונתה היתה שנתן לה הגריוונע כאשר הראית להם אחר כך:

תשובה זאת פשוט הוא כי נידן דידן לא שייך לדין שתיקה בשעת מתן מעות דיש חשש בזה לכ"ע דהכא שאני דהא עיקר הטעם דבשתיקה בשעת מתן מעות אנו חוששין לקידושין אף שהיא לא אמרה כלום היינו משים דהאי קבלה גופא כיון דבעת אמירה של התקדשי לי עשתה מעשה וקיבלה זאת הוה גילוי דעת על ריצוי שלה משא"כ כאן אף שג"כ בעת הנתינה אמר לה התקדשי לי מ"מ כיון שהחזיק ידה בחזקה בענין שלא הי' יכולת בידה להשליך הכסף מידה ממילא הא אין כאן גילוי דעת על ריצוי שלה ודבר זה מבואר הרבה בפוסקים עיי' בח"מ סי' מ"ב ובתשו' רע"א סי' צ"ז ופשוט הוא אך בעיקר מה שאנו צריכין לעיין בזה הוא רק בדין שתיקה דלאחר מתן מעות המבואר בקידושין דף י"ג ולדעתינו נראה כי בנ"ד אין בזה חשש אליבא דכ"ע כאשר נבאר דאמרינן בקידושין דף י"ב ההוא גברא דקידש בציפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדש בד' זוזי דאית בה שקלתא ואישתיקא אמר רבא הוה שתיקה דלאחר מ"מ דלא חיישינן לה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלעי זו בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו ושתקה אינה מקודשת ועל כרחך משום דהוי שתיקה דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא ופריך ע"ז מי דמי התם בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינא ומיתברא מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין באו לידה ואי איתה דלא ניחא לה לישדינהו ואמרינן שם בגמ' דאיכא דחשבו לה לקידושין ולקמן בסוגיא זו יש ג"כ חילוק בין היכא דשדיך קודם שאז חוששין אנו לשתיקה ובין היכא דלא היו שידוכין ביניהם ע"ש ולכאורה לפי המבואר בתשו' שם שאם אמר לאשה קח חפץ זה בפקדון ותיכף כשבאתה לקחתו ואחזתה בהחפץ אמר לה הרי את מקודשת לי לא אמרינן דבזה נתבטל לגמרי דבריו הראשונים רק דאמרינן דכוונתו הוא שאם לא תרצה להתקדש חזרה להיות פקדון וכתב עוד דאף אם נימא דמהדין לא הוי פקדון כה"ג מ"מ י"ל שהיא טועה בזה מאחר שהזכיר בתחילה שהוא פקדון הילכך אם אינה מתרצת לקידושין ע"כ נשאר בידה בתורת פקדון מכח דבריו הראשונים ע"ש ולכאורה יש הוכחה לסברא זו מדברי הראב"ד הובא כאן בריטב"א על הא דאמר רב הונא מי דמי הכא בתורת פקדון בא לידה סברה אי שדינהו מחיבנה בהו והקשה הראב"ד דמה זה סברא הא אי לא ניחא לה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך ומדלא אמרה כן מסתמא ניחא לה בקידושין ותירץ דמיירי כאן בפקדון שהוא לזמן ועדיין לא הגיע הזמן ע"ש והשתא אי נימא דבמה שאמר לה התקדשי לי בפקדון זה הוא חזרה לגמרי ממה שנתן לה לפקדון אף אם לא תתרצה להתקדש לו א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתא אם אין רצונה בקידושין לימא לו שקיל פקדונך מאי אמרת דמיירי בהפקיד אצלה לזמן מה בכך הא המפקיד מחל לה הזמן בשלמא בגמרא קאמר שפיר אי שדתינהו מחייבנא בהו היינו משום דהדין הוא דאף היכא דהמפקיד ביקש פקדונו מ"מ כ"ז שלא מסר הנפקד לידו עדיין חייב הוא בשמירתו כדאיתא בסי' רצ"ג אבל לסברת הראב"ד קשה הא מצי למימר שקיל פקדונך אע"כ דכוונת הלשין הוא שאם לא תרצה בקידושין חזרה להיות פקדון כבתחילה:

לפי"ז בנ"ד נמי אף כי מתחילה היתה מתאמצת ידה ממנו מ"מ הרי לבסוף קיבלה המטבע ממנו ואנו באין לדון כוונתה על מה שלא השליכתה תיכף וא"כ כיון דכל האומר לאשה הני תרי לישנא הא לך זאת לפקדון ואח"כ תיכף בעת הנתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בו אמרינן דכוונת הלשון הוא שאם לא יהי' בתורת קידושין אזי יהי' בתורת פקדון ה"נ כיון שמתחילה רצה לעשות אותה לשליח לקנות בעדו איזה דבר הילכך אף שאח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי בו מ"מ אמרינן שגם דעתה כן הוא שרצונו הוא בתורת קידושין ואם לא תחפוץ לקידושין אזי תהי' שליח לקנות בעדו כפי רצונו ושפיר מצינו למימר דהא דלא השליכתו לאו משום דרצונה בהקידושין אלא משום דהיא נתרצתה לדבריו הראשונים ומה שקיבלה המטבע הוא בשביל השליחות ומחמת כן לא השליכתו דלא תתחייב באחריות ולא משום ריצוי דקידושין דהא מוכח בגמרא דכל דיכולין לתלות שתיקותה בשום דבר שאינו מעניני קידושין תלינן:

מיהו בעיקר הדבר מה שחידש רע"א בפשיטות דאף שחוזר בו תוך כדי דיבור מהא דאמר בתחילה שנותן לה לשם פקדון ואומר שנותן לשם קידושין דאמרינן דלא חזר בו רק אם יהי' זאת לקידושין אבל אם לא תתרצה לקידושין יהי' בידה לפקדון ואמרינן שהיא ג"כ מקבלת זאת לפקדון ע"ש אני מסתפק בזה כי כל כה"ג שהיא יכולה לחזור בו בודאי אינה מקבלת לשם פקדון והכי מוכח לדעתי שם בגמ' דאל"כ למה לו לרב הונא לומר התם בתורת פקדון בא לידה אי שדיתינהו ונאבד מחייבנא בהו אמאי לא הקשה כפשוטו דהתם בפקדון אמרינן דהא דלא שדינהו משום דבאמת רצונה עדיין לשמור את הפקדון ואף אם לא היתה חייבת לשלם היכא דנאבד מ"מ היא בעצמה רצונה עדיין להיות שומר על הפקדון עד אשר יבקשו ממנה משא"כ בהא דציפתא הא לא קיבלה בתורת שמירה ואי לא ניחא לה תשדינהו והיינו מרויחין בזה דאז לא היה קשה עליו קושיית רב אחאי אטו נשי דינא גמירי דהא לאו מכח הדין אמרינן זאת וא"כ אמאי לא אמר כן אלא ע"כ מוכח מזה דכל היכא שהיא יודעת שאם תשליך את הפקדון תהי' פטורה אמדוהו חכמים לדעתן של נשים שכל שאירע לה דבר כזה שהמפקיד רצה לקדש אותה בהפקדון אז כל דלא ניחא לה בהקידושין זורקת תיכף הפקדון כדי לגלות דעתה שאין רצונה בקידושין אם לא היכא דהיא מתירא שלא תצטרך לשלם משא"כ היכא דיכולה לחזור שלא לקבל הפקדון בודאי עושה כן לפי"ז צדקו דברי השואל שם בזה ע"ש גם הראי' מהראב"ד שהבאתי יש ג"כ לדחות כי באמת כיון שאמר המפקיד הרי את מקודשת בפקדון שבידך יכול להיות שדעתו הוא ששוב אף אם יתבטלו הקידושין מ"מ לא יהי' עוד אצלה בתורת פקדון ואף דמיירי בפקדון שהוא לזמן מ"מ הא מחל לה הזמן והא דלא אמרינן מציא אמרה לו שקול פקדונך אפשר לומר שהוא ע"פ מה שכתב המרדכי בסוף פ' החובל והובא בח"מ סי' קע"ו סעיף א' בראובן שהיה לו מלוה ביד שמעון ואח"כ אמר לו יהי' בידך למחצית שכר ונאנס בידו חייב עליה כמו מעיקרא משום דשומרין אינן מסתלקין מחיוב שמירתן בדיבור בעלמא ע"ש ועיי' בזה בסי' שצ"ג ובאחרונים שם הילכך ה"נ אף שאמר לה שהפקדון יהי' לקידושין אף שהוא מוחל לה שיעבוד של השמירה מ"מ כל שלא זכתה בו ע"י קנין הקידושין או קנין אחר אזי עדיין השיעבוד של שמירה עליה ועיי' בנה"מ סי' שד"מ אבל מ"מ אין ראי' מכאן שלשון זה כולל שאם לא יהי' לקידושין יהי' פקדון גם על להבא ובפרט כי כאן גרע דהא התם נתרצתה מתחילה לקבל בתורת פקדון ובנ"ד הא לא רצתה להיות שלוחו הילכך אין לצרף סברא זו כאן:

מיהו בעיקר הדין נראה כאן להתיר חדא דהא בשתיקה לאחר מתן מעות דעת רוב הראשונים הוא דהלכה דאין חוששין הלא המה הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריב"ש בתשובה הובא בב"י סי' כ"ח ויותר מזה כתב שם הריב"ש בשם י"א ובשם הרמב"ן דאפילו היכא דשדיך מעיקרא מ"מ שתיקה דלאחר מ"מ לא מהני דהא עובדא דציפתה אחר דאמר לה התקדשי לי בו ונתרצתה דמי לשדיך ואפילו הכי לא מהני מידי ונראה לי להוכיח גם מדברי הרשב"א והריטב"א דהא דחש לה רבינא הוא ג"כ דוקא משום דשדיך שהקשו שם על הא דשלח ליה רב אחא בר רב ואמר לו רבינא חושו לה דמשמע דעיקר החשש הוא רק בשביל שתיקה דלאחר מ"מ תיפוק להו דבלאו הכי יש לחוש לקידושין מפני הציפתא גופא שמא היא שוה פרוטה במדי ותירצו דהא דשלחו לרבינא לאו אהאי עובדא דציפתה גופא שלחו לו רק עיקר מה דשלחו לו הוא לענין גוף הדין דשתיקה לאחר מ"מ וכגון דזרק לה מעות בתוך חיקה ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו ושתקה דהכא ליכא חששא דשמואל וקבעי מיני' כיון דלאו בתורת פקדון באו לידה אי חוששין אנו לשתיקה דלאחר מ"מ או לא ע"ש והקשה לי רב גדול אחד דהא בסי' ל' ובסי' כ"ת סעי' ד' פסק הש"ע להלכה והוא בשם הרמ"ה שאם זרק לה הקידושין ולא נתן בידה ממש כל שלא היה ריצוי מקודם אינו כלום ולא הביאו הפוסקים מי שחולק ע"ז וכן בכל האחרונים אינו מבואר פלוגתא בדין זה והא מדברי הרשב"א והריטב"א מבואר להדיא דדין זה דמי ממש לשתיקה דלאחר מ"מ כמו עובדא דציפתא ומאן דחושש התם חושש נמי הכא והיא קושיא גדולה לכאורה אמנם המעיין בחידושי הרשב"א גופא יראה דלא קשה מידי דדקדק שם בלשונו וכ' בזה"ל דשדי זוזי ולבסוף אמר לה התקדשי בו ע"ש והאי בסוף הוא לכאורה לישנא יתירא ממש אמנם באמת בדקדוק גדול כתבו כן משום דהם מפרשים ג"כ דהאי עובדא דציפתא דמי לשדיך כמו שסובר ג"כ הרמב"ן ובהא דוקא אמר רבינא חושו לה משא"כ היכא דלא שדיך לא חיישי' כלל לשתיקה דאחר מתן מעות וכיון שהם רוצים לפרש דהא דשלחו לרבינא מיירי נמי דומיא דציפתא שנתרצתה מתחלה להתקדש לו והשתא אם הי' אומר לה ג"כ בעת הזריקה עצמה הרי תת מקודשת לי אז בזה לא הי' מסתפק הגמ' דודאי הוי קדושין כיון דאתרצאי מעיקר' לקדושי לו לכך דייקי בלשונם וכתבו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת היינו זמן מה אחר הזריקה ובזה באמת ספק הוא אי מהני וכן כתב ג"כ המקנה בסי' כ"ח ע"ש הרי מוכח שגם הם מפרשים דדוקא בשדיך תשש רבינא:

ואף שהריטב"א הביא בשם התוס' דאף במקדש בפקדון ושתקה מ"מ היכא דשדיך מהני לפי"ז הא ע"כ לדעתי עובדא דציפתא לא דמי לשדיך דהא עובדא דציפתא עדיפא מפקדון מ"מ הא הריטב"א עצמו חולק ע"ז כמו שכתב לקמן דף מ"ז וכן נדתה סברא זו מדברי הרמב"ן והריב"ש כמו שכתב הב"ש בסי' כ"ח ס"ק י"ג נמצא דלפי"ז הא יש לומר דאפי' הרי"ף והרא"ש שפסקו בדין שתיקה לאתר מ"מ כמאן דאמר חושו לה ומסיים בדבריו והילכך לאפוקי צריכה גט ע"ש מ"מ הא י"ל דדוקא היכא דשדיך דומיא דהתם אבל היכא דלא שדיך אפשר דאף הם מודים דאין חוששין כלל לקידושין וכן מפרש דבריהם המהר"ם פדווא בתשובה הובא בט"ז סי' כ"ח ואף שהמהרי"ט בתשובה סי' מ"ג הקשה על, סברא זו מהא דהוכיח רבא בהאי עובדא דציפתא דשתיקה לאתר מ"מ לאו כלום הוא מהא דתניא כנסי סלע זו לפקדון ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו שאם הוא לאחר מ"מ צריכה דוקא לומר הן ולא מהני שתיקה משום דלאחר מ"מ לאו כלום הוא ולסברת מהרמ"פ מה ראי' היא זו דהתם הא לא מיירי בשדיך ובעובדא דציפתא הא הוי שדיך ע"ש ולדעתי אין לדחות ע"י כן דברי הגדולים הללו חדא כמו שתירץ רע"א שם בתשובה קושיא זו:

ועוד נ"ל לתרץ קושיא זו בטוב דבסמוך אמרינן בההיא גברא דקידש בחפץ שחטף מידה דאמר רב נחמן עלה דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואותבי' שם רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה בגזל וכו' ומשני רב נחמן הא דשדיך ואמר ג"כ ע"ז ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך וכו' ע"ש הרי חזינן דרבא אינו מחלק בין שדיך ללא שדיך וגם הא מוכח מרב נחמן גופא דלאו סברא פשוטה היא לחלק בזה דהא קאמר מנא תימרא משמע דבלא ראי' לא הי' אומר זאת מסברא לחוד הילכך רבא לשיטתו או אפשר דקודם שקיבלה מרב נחמן היה סובר דבאמת אין חילוק בין שדיך ללא שדיך משום הכי מייתי שפיר ראי' לדבריו מהא דכנסי פקדון זה משא"כ אנן דקיי"ל כרב נחמן שיש חילוק בין שדיך או לא יכול להיות דהא דשלח רבינא לחוש לה היינו דוקא דומיא דעובדא דציפתא דדמי לשדיך וכן בתשו' ב"י סי' ב' כתב כי הרי"ף והרא"ש מיירי דוקא דאתרצאי מעיקרא לאתקדושי לו והיינו כסברת המהרמ"פ והמהרש"ך וכן הוא בתשובת מהרי"ט סי' י"ח וגם המהרי"ט בסי' קל"ח אף שהקשה על המהרש"ך מ"מ קלסי' לסברא דידי' וגם נכרין הדברים שלא ראה דברי המהרמ"פ דהא לא הביא אותו ובאמת המהרמ"פ עצמו הוא מתרץ שם כל הקושיא של המהרי"ט ע"ש והובא ג"כ בשו"ת המהרי"ב שם ואפשר שאם ראה אותו היה מודה לדבריו והנה ראיתי בט"ז סי' כ"ת שהקשה על המהרמ"פ דהאיך אפשר לומר בעובדא דציפתא דנחשב קידושין הראשונים לשדיך א"כ אמאי לא הוי רק קדושי ספק הא קיי"ל אם היה מדבר עמה בעסקי קדושין ונתן לה קדושיה ולא פירש הוי ודאי קדושין ע"ש אבל מה נעשה כי דבריו אינם מובנים לנו כלל דאמאי לא הקשה זאת על הרמב"ן והר"ן ושאר הגדולים דמפרשים ג"כ להא דציפתא דדמי לשדיך אבל באמת לא קשה מידי דהתם במדבר עמה על עסקי קדושין כיון דעכשיו היא יודעת שהוא רוצה לקדשה והיא עשתה ג"כ המעשה בידים וקיבלה הקידושין מידו הרי גלתה דעתה דניחא לה בהך קדושין והילכך הוי קדושין גמורין משא"כ הכא הרי בעת שקיבלה הציפתא וגילתה דעתה דניחא לה הרי אז עדיין לא נגמרה הנתינה והקידושין דהא לא הי' בה שוה פרוטה ומהארבעה זוזים דאית בה הא לא ידעה מזה וממילא הרי נתבטלו הקידושין הללו לגמרי ואף אם היא היתה רוצה בהקדושין יכול הוא לבטל ולא הוי זאת רק כמו שדיך לחוד ומה שאמר לה אח"כ תתקדש בד' זוזים דאית בזה הא בזה שדיין לא עשתה שום מעשה ואין כאן רק גילוי דעת דניחא לה בזה דאם איתא דלא ניחא לה תשדינה וסברא זו אף בצירוף דשדיך מעיקרא אינו עושה זאת רק ספק ק קידושין לחוד וברור הוא. ובזה לא הבנתי ג"כ דברי המחנה אפרים הלכות שומרין סי' י"ב וכן הוא בספר בא"י אה"ע סי' ו' שהקשו מה קאמר הגמ' הכא בתורת קידושין בא לידה אי לא ניחא לב חשדינהו הא קי"ל דאם נמצא מום במקח מ"מ הלוקח הוי שמר על המקח כדאיתא בתוס' ב"מ מ"ב ובח"מ סוף סי' דל"ב א"כ קשה מה בכך דנתבטלו הקדושין משום מקח טעית דלא הי' בו שוה פרוטה מ"מ הא היא נתרצית מתחלה על הקדושין ולא עדיף זאת ממקח טעות דהוי שומר על הני זוזי וע"ש מה שתירץ בזה הגאון בעל בא"י ורוצה ע"י כן להוציא מזה דין חדש ולדעתי אין כאן קושיא כלל דהא קיי"ל בכל דוכתא דהיכא דאחד יכול לחזור בו מהמקח כגון היכא דלא סמיך דעת הלוקח אז המוכר יכול ג"כ לחזור בו אף אם הלוקח אינו רוצה לחזור מטעם דכל דלא נגמר המקח לגמרי מצד אחד אמרינן דאף השני אינו גומר ומקנה וה"ה להיפוך עי' בכ"ז בסי' ק"צ סעי' ו' ובסי' קצ"ה לבד באונאה או מ"ט דהתם המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה מטעם דאיתא בגמ' אי לאו וכו' והיינו שלא יהי' חוטא נשכר עיי' בקצות סי' ר"ה ס"ק ז':

והנה עיקר הטעם דאם נמצא מום במקח הוי הלוקח שומר על המקח כת' הנה"מ בסוף סי' רל"ב וכן הוא העיקר משום כיון דהברירה הוא ביד הלוקח לקיים המקח או לבטל דמי זאת להא דב"מ ד' פ"א דנוטל כלים ע"מ לבקרן דחייב בשמירתן משום דבדידי' תלי אם לקיים המקח או לבטל ואף דהתם חייב אפילו באונסים היינו משום דלא נמצא בה מום הילכך כ"ז שאינו חוזר בו ואומר טול מקחך הוי שומר עליו משא"כ היכא דלא נקנה צו המקח כלל כגון היכא דלא עשה קנין המועיל או קנה בפחות משוה פרוטה ששניהם חוזרין בו התם הא לא הוי שומר עליהם כמבואר בריטב"א וכן כתבו התוס' בב"מ דף מ"ג דלר"ל דמעות אינן קונות אין המוכר שומר על המעות אף דיהיב לי' הלוקח מדעתו וא"כ ה"נ כיון דלא היה הציפתא שוה פרוטה והילכך לא מבעי לדעת הרא"ש שם בקידושין דאמרינן שגם דעתו מתחילה לא היתה רק על הציפתא ומהאי טעמא צריך לומר לה עוד הרי את מקודשת לי בד' זוזים בהאי קידושין הראשונים לאו כלום הוא אלא אפילו להמפרשים דגם דעתו מתחלה היתה לקדשה בהד' זוזי' רק היא לא הבינה ומהאי טעמא באמת אינו צריך לקדשה מחדש כמבואר הכל באה"ע סי' כ"ח ובב"ש ס"ק י"ד מ"מ נמי כל היכא דלא אמר לה כי דעתו היתה על הד' זוזים אף אם היא מעצמה היתה אומרת אח"כ אני מרוצה להתקדש לך אם תתן לי הד' זוזים לא היה מהני מידי כ"ז דליכא גילוי דעת ממנו שגם דעתו היתה כן משום כיון דהעדים לא שמעו זאת ממנו ולא ידעו מזה כלל הוי כמקדש בלא עדים ושניהם יכולים לחזור בהם הילכך אין עליה דין שומר כלל עוד הקשה הט"ז על המהרמ"פ מה שהביא ראי' דבעינן דוקא שדיך מדברי הטור שכתב וז"ל בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין הד ספק והיינו העובדא דציפתא ולכאורה היה להטור לומר דבר והיפוכו מהרישא ולסיים אבל אם לא בא לידה בתורת פקדון שאינה חייבת בשמירתו אינו אלא ספק קידושין אלא ע"כ אם לא שדיך לא חיישינן כלל לכך דייק וכתב אבל אם בא לידה בתורת קדושין דזה הוא שדיך וע"ז הקשה הט"ז דהא הטור אינו יכול לכתוב אבל שלא בתורת פקדון דלשון זה היה משמע דבא לידה דרך חטיפא ואז הא לא הוי קדושין כלל ע"ש אבל גם זאת לא הבנתי דהא הרא"ש כתב באמת בזה"ל ממש אבל אם בא לידה שלא בתורת פקדון וכו' ע"ש וזה גופא הוא הוכחת המהרמ"פ דאמאי שינה הטור מלשון אביו הרא"ש וגם הא מצינו כמה אופנים אף שלא בדרך חטיפה ואף שלא בדרך קידושין כגון ע"ד שכתב הרמ"א בסי' מ"ב שלקח ידה בחזקה או בפקדון שלא באחריות הילכך אין בזה לדחות ראי' המהרמ"פ:

נמצא כיון דמדברי הב"י בתשובה משמע ג"כ דאף המחמירין בעובדא דציפתא הוא משום דגם מתחילה בא לידה בתורת קידושין דדמי לשדיך. וכן הוא דעת כמה גדולים לפי"ז אפשר נמי אף דהב"י בש"ע סי' כ"ח סעי' ה' פסק דבשתיקה לאחר מ"מ צריכין גט מ"מ לא מיירי אלא דוקא דומיא דהתם דהוי כמו שדיך אבל היכא דלא שדיך ליכא למיחש וגם לכאורה מוכרח לומר כן בדעת הש"ע והרמ"ה דהא הביאו בעלי הש"ע בסי' כ"ח סעי' ד ובסי' ל' סעי' ו' דעת הרמ"ה בטור שאם זרק הקדושין לתוך חיקה ולא נתרצית מעיקרא לאתקדושי לו לאו כלום הוא והסכימו הפוסקים דמיירי אף אם לא נערה הקידושין מחיקה נמי אינה מקודשת ע"ש בח"מ ובב"ש וגם ידוע הוא כי דין דהתם חמור הוא מהדין דציפתא דהא התם אי אתרצאית מעיקרא לקידושי לו כגון אם היו שידוכין ביניהם מהני זאת לכ"ע כיון דבעת הזריקה ממש אמר לה הרי את מקודשת ואילו בשתיקה דאחר מ"מ הא הסכימו כמה פוסקים דלא מהני אף היכא דשדיך ואף למאן דמחמיר מ"מ אינו אלא חשש קידושין וכן כתב להדיא רע"א בסי' צ"ז דהא דזרק לה לחוך חיקה חמור יותר מעובדא דציפתא. וכן יש להוכיח זאת מדברי חדושי הרשב"א כפי מה שביארנו לעיל שמדייק וכתב ולבסוף אמר לה הרי את מקודשת דהיינו אחר הזריקה משום דבעת הזריקה גופא כיון דשדיך תחלה הי' קדושין גמורין לכ"ע וכן הב"ח בסי' כ"ח כתב דהאי דינא דזרק לה לתוך חיקה ילפינן לה מעובדא דציפתא ע"ש הרי חזינן דודאי זרק לה לתוך חיקה כיון דבעת הזריקה גופא אמר לה הרי את מקודשת בודאי לא גרע משחיקה דלאחר מ"מ ואפילו הכי פסקו שם בעלי הש"ע שאם לא שדיך אין חוששין כלל לקידושין א"כ מכש"כ בסתם שתיקה לאחר מ"מ בודאי כל דלא שדיך לאו כלום הוא וכן יש להוכיח זאת מהא דסי' מ"ב בלקח ידה בחזקה והוא מהגהות מרדכי שהסכימו שם הב"ש וכן הח"ס בסי' נ"א והישועות יעקב דמיירי שהי' ריצוי מקודם משום דזה דמי לזרק לתוך חיקה ע"ש ואפילו הכי בלא שדיך תחילה לא מהני וא"כ ה"ה הכא לפי"ז הא רוב הפוסקים מסכימים דאין לחוש כלל לשתיקה דאחר מ"מ ואף להחוששים הא יש לפרש דמיירי דוקא דשדיך ממילא אצלינו דלא היה שדיך אין לחוש והנה רב אחד גדול השיג עלינו על מה שכתבנו שרוב הפוסקי' הקילו בשתיקה אחר מ"מ והוא כתב דנהפוך הוא והשגה זו נדפסת היא בספרו וכן השיג עלינו על מה שכתבנו שגם הרשב"א הוא מהמקילין אבל מה נעשה כי כן כתב הריב"ש להדיא בסי' ק"ע וז"ל והסכימו כל האחרונים ז"ל דקי"ל כרבא ואין חילוק בין פקדון לזולתו וכו' ואע"ג דשלח להם אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו ע"כ. וכן הב"י בתשו' סי' ב' הביא להדיא שהרשב"א סובר כהרמב"ם ע"ש ואינהו הוי בקיאין טפי מינן גם הביא שם קושיית המהרי"ט בסי' מ"ג שהבאתי לעיל וכבר כתבתי שלא ראה דברי המהרמ"פ שהוא מתרץ שם קושיא זו ועיי' במהרי"ט ח"א סי' קל"ח שהקשה עוד קושיא שם והכל מתורץ שם בדברי המהרמ"פ. ודרך אגב ראיתי שם במהרי"ט בסי' קל"ח שכתב בהא דרב הונא ברי' דרב יהושע דעיקר הטעם בפקדון הוא דאם איתא דלא ניחא לה אין לה לעכב פקדון של אחרים שלא מדעתו דהוי מעביר ע"ד בעלים והי' לה להחזיר לו ע"ש ואין זה הכרת כ"כ דהא כאן מיירי לאחר שנתן לה בתורת פקדון וא"כ לפי דברי המרדכי בסוף החובל שהבאתי לעיל שכל שנתן לה בתורת שמירה שוב אינו מסתלק באמירה בעלמא אם לא היכא שביקש בפירוש להחזיר אפשר הכא כיון שמתחילה בתורת פקדון בא לידה אף שאח"כ אמר לה יהי' לקידושין יכול להיות דלא גרע זאת מהלוה לו מעות ואמר לו אח"כ שיהי' למחצית שכר דלא פקע מזה עדיין דין של הלואה. גם הוא היפוך מדברי רע"א שהבאתי לעיל שהכוונה הוא שאם לא תתרצה לקידושין אזי חוזרת לפקדון כבתחילה אבל באמת אין צריכין לכל זה כי יש לפרש דהטעם הוא דכל דאינה מתירא מאחריות היא בעצמה רוצה להחזיר לו שלא יאמר עליה שהיא מקודשת כמו שכתבתי לעיל:

מיהו עדיין יש לעיין קצת כיון דהנערה הודית שאחר שהלכו העדים הניחה המטבע על החלון הרי חזינן כי היא אינה חוששת לשמא תאבד לפי"ז מאחר דהא דאין אנו חוששין לשתיקה דאחר מ"מ הוא רק מטעם דאמרינן שם אטו כולהו שי דיני גמירי ומתירא להשליך שלא תאבד ותצטרך לשלם משא"כ כאן דחזינן דאינה מקפדת על חיוב תשלומין וא"כ מאחר דקי"ל בכל דוכתא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"נ הי' לן לומר כן דהוכיח על תחילתו דמה שלא השליכתו לאו משום דחששה לאחריות דהא חזינן עכשיו דלא חששה אלא משום דבאמת קיבלה זאת לשם קידושין וכה"ג חשש שם בתשו' מהרי"מ מטעמא כיון דהא דהוכיח סופו על תחילתו היא ספיקא בחולין ד' ל"ט ובגיטין וא"כ ה"נ הי' לן למיחש מספיקא ע"ש ואף שכבר הכריעו המחברים דעד כאן לא אמרינן הוכיח סופו וכו' אלא דוקא אם מתחילה ניכר ג"כ על מה שעשה בסופו כמו באמר כתבו גט ועלה לגג ונפל ומת דהתם יש הוכתה מתחילה על הסוף ומסוף על תחילה אבל כל היכא דליכא תרווייהו לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אלא דוקא אם הוא תוך כ"ד. עיי' בח"ס אה"ע סי' פ"ד לפי"ז כאן דליכא הוכחה מההתחלה דהא יכול להיות שעכשיו נשתנה דעתה כה"ג לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מיהו עדיין יש כאן חשש אחר דהא יש להבין הא דאמרינן בקידושין ד' נ"ב ובב"מ דכל היכא דמגלה דעתו דניחא לו השתא אמרינן דגם מעיקרא היה ניחא לו ועיי' באה"ע סי' כ"ח ובפוסקים שם שאם הוא ניכר דבמה שאמר לו הבעה"ב אמאי לא יהבית לה מהני פירי דשפירא אם הוא לא מחמת כסופא אזי חל הקידושין אף למפרע משעה שקידש אותה ע"ש בריטב"א קידושין. ומכש"כ לרבא דאית לו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אז בודאי חל הקידושין למפרע ועיי' בש"ך ח"מ סי' שנ"ח ויש להבין דאמאי בהוכיח סופו על תחלתו נשאר זאת בגמ' חולין בספיקא אי אמרינן זאת או לא ואילו בהאי סברא דאמרינן מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לי' הוא סברה פשוטה בגמ' דאמרינן זאת וע"כ צ"ל דחילוק יש בדבר משום דכל העיקר של הוכיח סופו על תחלתו היינו אם צריכין אנו לומר שנעשה כאן ענין מחודש אשר הוא יוצא מטבע הרגילות כגון בשוחט בהמה סתם ואח"כ חשב עליה לע"ז דהתם נמי סתם בני אדם אינן שוחטין לע"ז כמו שכתב הר"ן שם סברא זו ע"ש או באמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת שסתם בני אדם אין עושין דבר זר כזה ואנו רוצין להוכיח מסוף המעשה שגם בתחילה היתה דעתו לעשות היפוך מדרך העולם הילכך כיון שזה יצא מטבע העולם משו"ה מסתפק הגמ' אי אמרינן שגם מעיקרא היה דעתו כן או עכשיו נשתנה בשינוי זה ע"ד דאמרינן בשאר דוכתא השתא הוא דאיתרעי וכן מוכח מלשון הגמ' דאמרינן הוכיח סופו וכו' דלשון זה נופל על כל דבר דבעי הוכחה דוקא וכן בנותן מתנה ושתק ואח"כ צוח דהתם נמי סתמא דאינשי אחרי דשתקי אמרינן דודאי ניחא להו ועכשיו ע"י מה שהוא צווח אנו רוצין להוציא מסתמא הילכך נשאר זאת בגמ' בספיקא משא"כ כל היכא דאמרינן בגמ' בלשון מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לו התם לא מיירי בענין שהוא היפך הרגילות רק שאנו מסופקין בטבע האיש הפרטי הזה אי ניחא לו בדבר הזה או לא הילכך כיון שהוא אינו היפך הנהוג משום הכי פשיטא להו לגמ' דכל כה"ג בודאי אמרינן דהסוף הוא המוכיח על התחלה ופשוט הוא היוצא לנו מזה דבמילחא דניחותא אז לכ"ע אמרינן איגלאי מילחא למפרע וכבר כתבו הפוסקים שם בסוגי' דסתמא דמילחא אמרינן דאיתתא ניחא לה לקידושי נפשה כל היכא דליכא מוכיח להיפוך כגון דלא אמרה אין או שאר הוכחות לפי"ז ה"נ הא אפשר לומר כיון דע"י עובדא דהשתא אתברירא לנו דהאי איתתא אינה מקפדת היא על חיוב של אחריות ואילו אתברירא לנו זאת בעת הקידושין אז בודאי היינו אומרין דהאי איתתא ניחא לה בהאי קדושין רק דמעיקרא מסופקין היינו בדעתה והשתא ע"י עובדא דא איתברירא לנו דהיא אינה מקפדת על חששא דאחריות וממילא צריכין אנו לומר דגם מעיקרא כי קבלה לשם קידושין קבלה דהא במילי דניחותא בודאי אמרינן הוכיח סופו וכו' ובדברי' הללו אין נפק"מ בין תכ"ד או אפילו לאחר זמן מרובה כמבואר שם בגמ':

וכן הא דאמרינן סוף פ' מי שהי' נשוי במכר הבעל שדה המשועבדת לכתובתה דאף דבכל דוכתא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי מ"מ במכר לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה איבדה כתובתה מטעם דאם איתא דעושה בשביל נ"ר לקמא איבעי לך למיחתם ומזה הוכיח הח"צ בסי' קט"ו דאף מהתחלה על הסוף נמי אמרינן הוכיח וכו' והתם הא מיירי הגמ' אף לזמן מרובה ואמאי לא אמרינן דמעיקרא לא היה בעלה חביב עליה כ"כ לעשות לו נ"ר ועכשיו רצונה לעשות לו נ"ר והיינו ע"כ משום דסתמא דמילתא אמרינן דאין רצון האדם משתנה כ"כ מהר וה"נ כיון דחזינן השתא שהיא אינה חוששת על היזק שלה מסתמא מעיקרא נמי לא חששה ועיי' בכתובות דף ס"ח בענין פעמים שעשיר בדעת ונעשה עני ויש לחלק גם בעיקר הדין שחידש לנו הת"ס דבכל הוכיח סופו על תחילתו בעינן דוקא שגם ההתחלה יעיד נמי על הסוף כמו בהא דאמר כתבו גט ונפל מן הגג משום דסתמא דאינשי אינן מגרשין נשותיהן וניכרין הדברים מתחילה שעשה כן בשביל שרוצה להמית עצמו אבל בשאר דוכתא כגון בשוחט ואח"כ חשב לע"ז או בזיכה לו מתנה ושתק ואח"כ צוות כיון דליכא הוכחה מהתחלה אז בעינן שלא יהי' זמן רב ביניהם ובשוחט ואח"כ זורק כל שיכול לזרוק ולא זרק אמרינן השתא הוא דאיתרע ע"ש לא הבנתי דבריו כי מה ראה על ככה לחלק בין השווים דהא בהא דנפל מן הגג נמי כפי המבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות גירושין בעינן נמי דוקא דנפל מיד וכן הסכימו כמה פוסקים לזה עיי' בב"ש סי' קמ"א סעי' י"ת וע"ש בירושלמי במה"פ שדעתו ג"כ דבעינן נפל מיד דאל"כ וכי נאמר אם נפל לאחר שנה יהי' נמי גט וא"כ מה זה שכתב שכאן מהני אפילו לזמן מרובה גם מה שכתב דבשחט ואח"כ חשב צריך שלא יהי' בנתיים פנאי לזרוק לא ידעתי מנ"ל זאת ועיי' בתב"ש סי' ז' ס"ק ה' שכתב להדיא להיפוך ומביא ראי' חזקות לזה ע"ש היטב ומה שהכריחו לזה מהא דאמרי' בקידושין דף ח' התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור אינה מקודשת דמיירי דוקא תכ"ד אבל לאחר כד"ד אמרינן השתא הוא דהדרא בה ואמאי לא אמרינן כאן ג"כ הוכיח סופו על תחילתו דגם מעיקרא לא נתרצתה ובכל הוכיח סופו וכו' לא מחלקינן בין אם הוא תוך כדי דיבור או אח"כ ומזה יצא לחלק כפי מה שנתבאר אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהא כל הוכיח סופו וכו' דאמרינן בש"ס הוא דוקא היכא שיש מקום להסתפק בהתחלת המעשה אם נגמרה או לא כגון בזיכה לו ע"י אחר ושחק שהספק הוא מאחר דלא הגיע עדיין לידי למה אצווח או בכתבו גט לאשתי ולא אמר תנו שיש לנו ספק אם הא דלא סיים תנו מחמת טרדת מיתה הוא או לא וכן כל כה"ג בזה אמרינן שהסוף הוא הוכחה על התחלה משא"כ בהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר או אפילו זרק לתוך חיקה בזה במה שהיא מחזקת הכסף קידושין בידה זמן מה בזה הדבר בעצמו נגמר לנו ההכרה שבודאי לשם קידושין קיבלה ממילא דמי זאת כמו שבא עכשיו המתנה לידו בפנינו דלא מהני התם צווח כלל ולא שייך זאת כלל להוכיח סופו וכו' וע"ש בת"ש דדוקא בשחט סתם ואח"כ זרק לע"ז בזה שייך לומר הוכיח סופו וכו' אפילו לזמן מרובה אבל בשחט סתם ואח"כ אמר ששחט לשם ע"ז בזה אינו נאמן כל שהוא אחר כ"ד והיינו נמי מהאי טעמא דכיון דכבר נגמר כל המעשה בבהמה זו שוב לא שייך כלל הוכיח סופו אבל במקום דאמרינן הוכיח סופו אין נפק"מ בין אם יש הוכחה מהתחלה או לא לפי"ז ה"נ הא שפיר מצינו לומר כי איגלאי מילתא למפרע שהיא אינה חוששת על אחריות וע"כ הא דלא שדאי מעיקרא משום דניחא לה בקידושין:

מיהו נראה דכאן אין למיחש בזה חדא דהא גם עכשיו לא זרקה אותו למקום איבוד רק הניחתו על החלון ועמדה אצלו ואמרינן דזה גופא שמירה הוא דהא חלון נמי מקום המשתמר הוא וכי לעולם צריכה להחזיק המעות בידה ואין כאן גילוי דעת כלל ועוד מאחר דהעדים לא ידעו מתחילה כוונתה אם לקידושין החזיקה המעות או לשמירה הרי זה כמקדש בלא עדים כמש"כ הפנ"י אהא דפריך התם רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי ומספיקא לא הוי קידושין והקשה הפנ"י דאדרבא הא כיון דספיקא הוא נשי דינא גמירי אי לא צריכין למיזל לחומרא ותירץ דכיון דמספקא לן במה דלא זרקה או משום דלא איכפת לה או משום חשש שלא תאבד ממילא הא זה הספק ממש הוא ג"כ להעדים וכיון שכן דמי למקדש בלא עדים דלאו כלום הוא וה"נ דכוותה גם בלאו הכי כיון דהעדים לא ראו האיך שהניחה על החלון רק מה שהיא הודית בעצמה שוב אמרינן הפה שאסור וכו' ונאמנת במגו לומר שלא היתה כוונתה להתקדש לו גם יש כאן עוד צירוף היתר כי היא אומרת שהיתה מבוהלת בעת שנתן לה המטבע מחמת כי היתה מתאבקת עמו ולא שמעה כלל לשון הקידושין והא כתב הכנה"ג סי' כ"ח ס"ק י"ד וז"ל כל היכא שיש לתלות השתיקה בטעמא תלינן ולא הוי הודאה אע"ג דלא השליכה הקידושין מידה ע"ש ויש ראי' לדבריו מהסוגיא לפ"ז בנ"ד אפשר ג"כ דכ"ע מודו דלא חיישינן כאן לשתיקה דאחר מ"מ דהא גם כאן איכא טעמא דהא דלא השליכה משום דמבוהלת היתה ואף דעד אחד אמר שאחר ששאלה הידעת שקידש אותך הרכינה את ראשה לומר שיודעת מזה הא זה ג"כ אין חשש כיון שאין כאן רק עד אחד ע"ז והיא מכחשת אותו הא קיי"ל דעד אחד אף בהכחשת בעל דבר עצמו נמי לאו כלום הוא ואף שהיא אינה מכחשת רק בזה שלא הרכינה בראשה אבל זאת היא מודה שהעד אמר לה שקידשה וא"כ אמאי לא זרקה תיכף הקידושין י"ל ג"כ לפי שלא היתה דעתה סומכת כ"כ על העד שקידשה וגם אולי במתנה ביקש ליתן לה כיון דלא שמעה לשון הקידושין ולהלן נאריך קצת בזה אם נאמנת היא לומר שלא הבינה ולא שמעה מה שהוא אומר לה גם עדיין צריכין אנו למודעי כי בתולה זו היא כבר משודכת לאיש ולכן אין לנו לחוש דילמא הי' ג"כ שידוכין ביניהם עם זה האיש דכל כה"ג אין אנו חוששין כמש"כ הח"ס בסי' ק"א משום דסתמא דמילתא אמרי' שארית ישראל לא יעשו עולה הילכך אין לחוש לדילמא חזרה בה:

עוד יש כאן צירוף היתר בעובדא דידן במה דהעדים לא ראו הנתינה ממש לידה כי לפי הגדת העד אחד אין כאן שום אומד שהמקדש נתן לה המטבע דהא נוכל לומר כי המטבע שהראתה לנו זו כבר היתה בידה או שאח"כ לקתה המטבע ממקום אחר ואף לדברי העד השני שאמר שראה כי ידה היתה פשוטה ולא ראה שום מטבע בידה וגם אח"כ לא לקחה המטבע ממקום אחר לפי דמיונו מ"מ עדיין אין כאן אומדנא דמנ"ל דלא היה המטבע מקודם תחת בית יד שלה או שהוציאה מתחת אפונדתה לפי"ז הא דמי זאת ממש להא דכתב הרמ"א בסי' מ"ב וז"ל וצריכין העדים לראות ממש הנתינה מידו לידה וכו' ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכח ת ע"ש ואף דהמרדכי פ' האומר ס"ל דאף אם לא ראו הנתינה ממש מ"מ אין לבטל הקידושין ואם ראו דבר המוכיח יכולין להעיד כאילו ראו גוף הקידושין ופליג על הרשב"א והובא בב"ש שם מ"מ הא כתב החו"י והמקנה והח"מ והב"מ דאין כאן מחלוקת בין הראשונים דההיא דהמרדכי מיירי דלא היו שם אנשים אחרים רק המקדש והמתקדשת והעדים אך עד אחד לא ראה כ"כ הנתינה מחמת שהמקדש הפסיק בינו להמתקדשת הילכך הוי אומדנא גדולה דזה מהני אף בקידושין כמו שמביא שם ראי' מהא דאמרינן הן עדי יחוד והן עדי ביאה דהוא ג"כ רק מכח אומדנא משא"כ בההיא דהרשב"א התם לא הוי אומדנא וידיעה ברורה רק ידיעת אומד לחוד דומיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו דאי' בשבועות דף ל"ד דאומדנא כזו לאו כלום היא ע"ש בדבריהם:

אמנם המעיין ברשב"א בסי' אלף קצ"ג יראה בעליל דהרשב"א ס"ל דאפילו אומדנא גמורה ממש דמהני ג"כ בדיני ממונות מ"מ בקידושין לא מהני שכתב שם וז"ל ולא עוד אלא אפילו ראינו אתרוג יוצא מתחת ידה עכשיו והיא מודה שקבלתה לשם קידושין איני רואה בזה שום חשש קידושין שאין כאן ראי' אלא ידיעה ולגבי קידושין ראי' וידיעה בעינן ותדע לך שאפילו גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בראי' בלא ידיעה או בידיעה בלא ראי' וכו' וגבי קידושין עדות ממש בעינן והודאות שניהם כמי שאינו וא"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש שם עדים גמורים שאינם יכולים להכחישם ע"כ הרי לכאורה דלא כוותייהו וכן כתב התאומים בסי' צ' דהמרדכי ס"ל כדעת התוס' בשבועות דף ל"ד דכל אומדנא דאמרינן בדיני ממונות אמרינן נמי בדיני נפשות וכו' הילכך אף אם נימא דדיני קידושין לדיני נפשות מדמינן מ"מ הא בדיני נפשות נמי מהני אומדנא ברורה והרשב"א דחולק לא ס"ל כהתוס' בזה אלא דבדיני נפשות לא מהני שום אומדנא והילכך קידושין נמי לא מהני בהו אומדנא אף דמהני בדיני ממונות:

אמנם דבריו שגבו מאתנו דהאיך אפשר לומר כן בדעת הרשב"א דהא הרשב"א בשבועות שם כתב להדיא כדברי התוס' ואם נימא דדעת התוס' דמהני אומדנא אז ע"כ מוכרחין לומר דגם הרשב"א סובר כן ולפי"ז ה"ה וכש"כ דמהני בקידושין לכן נראה דבזה בודאי העיקר הוא כדעת הפוסקים דמשווין דעת הרשב"א בזה לדעת המרדכי דמהני אומדנא בקידושין רק דלהרשב"א יש חילוק בין אומדנא לאומדנא כאשר נבאר בסמוך ובזה חולק על המרדכי שהוא אינו מחלק בזה וראיתי בח"ס סי' ק"א כתב דלכן באומדנא דגמל האוחר וכו' פטור הוא מהתשלומין משום דהתם לענין ממון קמיירי ואומדנא זו לא עדיפא היא מרובה הילכך בממון דלא אזלינן בתר רוב לא מהני אומדנא כזו משא"כ בקידושין דאזלינן בתר רובא מהני אף אומדנא כזו אבל דבריו אינם מובנים לי כ"כ חדא דאף בירושלמי ריש פ"ה דכתובות רוצה שם לומר כן מ"מ למסקנא שם אמרינן דבאומדנא טיבה אף שמואל דלא אזיל בחר רובא מ"מ מודה דזה מהני ועוד דלפי פשטת הסוגי' דסנהדרין דף ס"ט בדיני נפשות אזלינן בתר רובא וכן הוא בתוס' ריש פ' המניח שאף אם בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא מ"מ בדיני נפשות אזלינן וכן הוא שיטת הראב"ד פט"ו מהלכות א"ב ואפילו הכי קאמר סתמא דש"ס בשבועות שם דאומדנא דגמל האוחר וכן אפילו אומדנא דר"ש בן שטח נמי לא מהני בדיני נפשות דהא אנן קיי"ל כר' אחא אף בלא הסברא דקאמר התם הא בעי למידע אי שלם הרג או טריפה הרג ע"ש הרי מבואר הוא דאומדנא לא שייך כלל לרובא דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ בתר אומדנא זו לא אזלינן:

ועוד דהא בב"ב דף צ"ב משמע דלפי המסקנא לדידן דקי"ל כשמואל דבממונא לא אזלינן בתר רובא האי דינא ואומדנא דר' אחא דגמל האוחר וכו' לאו לרובא מדמינן לה אלא לחזקה ע"ש לפ"ז ממ"נ אם זאת נקראת חזקה אלימתא אזי אף לענין ממון נמי מהני דהא קיי"ל בכל דוכתא דבחזקה טובה מוציאין אף מהמוחזק כמו דקי"ל בסי' רפ"ג דהיורשים יורדים לנחלה ע"י חזקה וכן מהני נמי לענין נפשות ע"ד דאמרינן סוף קידושין מעשה באשה והגדילתו וכו' נמצא דלענין חזקה אין חילוק בין ממון לשאר איסורין ומה דלא מהני האי חזקה דר' אחא הוא רק משום דהאי חזקה לאו אלימתא היא וא"כ מנ"ל לחלק בזה בין ממון לקידושין ואדרבא הא חזינן אנו מדברי הרשב"א בתשובה מבואר דבקידושין בעינן ראי' יתירתא מבדיני ממונות דהא סובר דאף אומדנא דמהני בממון מ"מ בקידושין לא מהני דהא בממון כל שהב"ד יודעין דבר ברור שזה חייב לזה אף שלא ראו גוף ההלואה חייב ובקידושין הא לא מהני זאת משום דגזירת המלך היא דבעינן עדים דוקא ולכל הפחות קידושין דומה לדיני ממונות דהא לענין זה ילפינן דבר דבר ממון ומנ"ל להחמיר בקידושין יותר מבדיני ממונות:

והעיקר נראה בדעת הרשב"א שסובר דכל אומדנא לא מהני בקידושין והיינו מטעמא דהא יש סברא בגמ' דעידי קידושין לעידי דיני נפשות מדמינן אמנם באומדנא ברורה לגמרי בזה גם הרשב"א מודה דמהני תדע דהא הביא שם מהא דאמרינן בגמ' הן עדי יחוד והן עידי ביאה ואשה מתקדשת ע"י כן אף שאין זאת רק אומדנא מטעם דלא מוקי אינש אנפשי' כדאמרינן בגמ' ותחילת הכניסה היתה על דעת כדי לקדשה ואין זאת רק בגדר אומדנא. ומה נקרא אומדנא ברורה היינו ע"ד דינא דנחבל המבואר בגמ' דלא חסר לנו בזה רק הראי' אבל הידיעה היא ברורה לנו בלי שום ספק כי זה האיש חבלו אחרי כי ידעינן אנן ברור שלא הי' שם אדם אחר כי זאת ראינו בעינינו שבבית שנועדו יחד לא הי' אדם אחר זולתן וגם זאת ראינו כי הנחבל נכנס בבית שלם בלי חבלה וגם החבלה היא במקום שאי אפשר בשום אופן לחבל בעצמו כדמוקי לה שם בגמ' נמצא דידיעה כזו אי אפשר להכחישה בשום אופן ואינו חסר לנו רק הראי' אבל הדבר מצד עצמו ברור הוא וידיעה כזו באמת אף בדיני נפשות נמי מהני כגון אם נקבו שם קרום של מוח והיה התראה בדבר היה נמי חייב אף דמחוסר הראי' בזה ואומדנא כזו מהני בודאי אף בקידושין לכ"ע ומה שכתב הרשב"א התם דבקידושין ראי' וידיעה בעינן הכוונה הוא היכא דליכא ידיעה ברורה וכן בספר אבני מילואים כתב ג"כ דלהרשב"א מהני ידיעה בלא ראי' כל שהיא ידיעה ברורה והיינו משום דכל ידיעה כה"ג שאין בה שום ספק זה גופא ידיעה וראי' נקראת דלא בעינן דוקא ראי' חושיית תדע דהא איכא כמה פוסקים דסברי דע"י טביעות עינא דקלא דנין נמי דיני נפשות ובאמת מוכח בירושלמי כן פ"ב דיבמות וס"פ ז' דסנהדרין שמפרש הטעם דבמסית מדליקין הנרות בפנים כדי שיראו אותו כדאמרינן בסנהדרין ד' ס"ז ולא סמכינן אטביעת עינא דקלא ומשני בירושלמי שמא ע"י כן יודע לו ויברח משמע דבלאו הכי היינו דנין אף דיני נפשות ע"י ט"ע דקלא לחוד אף כי אין שם ראיית עין כלל והובא זאת בשעה"מ סי' ל"ה ס"ק ד' ועיי' בקצות סי' פ"א אלא ע"כ כיון דנתאמת להם בעת המעשה גופא דזה הוא הרוצח די בכך:

הן אמת שראיתי בנה"מ שם בסי' פ"א שכתב דכל שמרגיש באחד מן החושים גם זאת בכלל ראי' היא משום דמה לי רואה או שומע ע"ש אבל לדעתי ז"א דאם נאמר דהשערה אמיתית שאין בה ספק כלל לא הוי בכלל ידיעה וראי' אז אף הרגשת שאר חושים נמי לא מהני דהא כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הסומים אעפ"י שמכירין הקול הרי אלו פסולים מן התורה משום דכתיב והוא עד או ראה או ידע מי שהוא ראוי לראות הוא עד וכן כתב רש"י בנדה ד' נ"ט והנה הא דבעינן בדיני נפשות ראי' וידיעה נפקי לן ג"כ מהא דכתיב או ראה או ידע והשתא אי נאמר דהרגשת שאר חושים נמי בכלל ראי' הוא האיך ממעט כאן טביעת קול מהאי ראה דהא לדבריו גם זאת בכלל ראי' הוא אלא ע"כ דגם הרגשת שאר חושים נמי אינו בכלל ראי' והא דמהני טביעת קלא היינו משום דקפידת התורה הוא שיתברר הדבר לאמיתו עפ"י שני עדים שראו או שהבינו אמיתת הדבר בשעת מעשה שהוא כן והילכך מהני נמי טביעת קלא ולפי"ז ה"ה בכל אופן שיתברר להם ברור שהוא כן מהני אף בדיני נפשות וע"כ מוכרחים אנו לחילוק זה עפ"י סברת האו"ת שם בסוף סי' צ' שכתב שדעת התוס' בשבועות ד' ל"ו ד"ה דאית לו שאם הרוצח והנרצח היו לבדן בחדר אחד והעדים ראו מבחוץ ותיכף נמצא נשיכה על ראשו וניקב קרום של מות במקום דאי אפשר לתבל בעצמו נהרג על ידן ע"ש וקשה דהא בסנהדרין ד' ל"ז אמרינן כיצד מאומד אומר להן שמא ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם חרבו בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר דזה אינו כלום וכתבו שם התוס' ד"ה שאין וכו' דהיינו טעמא דכה"ג לאו עדות הוא אף דאיכא כאן אומדנא שזה הרגו משום דכתיב עפ"י שנים עדים משמע שראו גוף המעשה וכאן לא ראו ע"כ הרי מבואר מדברי התוס' גופא דבעינן דוקא שיראו ממש את ההריגה ואם לאו לא כלום הוא משום דבעינן ראי' וידיעה דוקא אלא ע"כ דהא דשבועות שאני דכל שאין כאן שום שבודאי ספק שזה הרגו דהא ליכא מציאות בשום אופן שנאמר דלא זה הרגו הלכך הוי זאת בכלל ידיעה וראי' משא"כ בהא דסנהדרין כיון שאפשר שהרג את עצמו בסייף אף שהוא דבר זר ורחוק מ"מ כיון דאפשר בשום אופן אחר הרי חסר לנו הראי' ולאו כלום הוא בדיני נפשות כן צ"ל לשיטת הרשב"א והשתא ניחא דאף דבחידושיו בשבועות משמע שם שדעתו כדעת התוס' דאומדנא גדולה מהני אפילו בדיני נפשות מ"מ פסק בתשובה דאומדנא לא מהני בקידושין מטעם דבעינן ראי' וידיעה דוקא היינו משום דבתשובה מיירי באומדנא שאפשר לומר דלא כן הי' ואף שהוא דבר רחוק וזר מ"מ כל שאפשר הרי חסר לנו הראי' משא"כ היכא דאי אפשר באופן אחר זה גופא ראי' נקרא ובזה חולק המרדכי וסובר דכל אומדנא מהני בקידושין כן מוכרחין אנו לומר לפי הבנת האו"ת ושאר מחברים בתוס' שבועות שם ולהלן נפרש דברי התוס' והרשב"א בשבועות שם דלא כוותייהו ויתר דברי הרשב"א שכתב שבדיני ממונות די בראי' או בידיעה וכו' נבאר בסמוך:

איברא דעדיין יש להבין בהא דכתב הרשב"א והובא ברמ"א שם במי שקידש דרך חור שבכותל והיא אומרת שלא שמעה שקידשה נאמנת במיגו דלא היתה ידה רק יד של אחרת ע"ש דמשמע מזה שאם אומרת ששמעה הוי קידושין ואמאי הא העדים לא ראו אותה והוי כמקדש בלא עדים ותירצו הח"מ והב"ש שם דהטעם הוא משים אף דהעדים לא ראו אותה מ"מ ראו שנתן הכסף קדושין ליד שהיתה פשוטה דרך החור ועכשיו נמצא בידה זה הכסף אמרינן דהיא עצמה קיבלה והוי כמו עדי יחוד דהם עדי ביאה עיי' בדבריהם אבל לכאורה דברים הללו אין להם ביאור דמה דוגמא היא זאת לעדי יחוד דהתם בעדי יחוד אם היתה אומרת שלא בא עליה לא היתה נאמנת מכח האי חזקה גופא דאמרינן דודאי בא עליה ואילו הכא אם אומרת שלא קיבלה הקידושין הרי היא נאמנת וא"כ הרי כל הקידושין אין נגמר אלא על פיה ואף דאיכא כאן קצת אומדנא שהיא בעצמה קיבלה קידושין מ"מ בודאי אומדנא כזו לא עדיפא היא מאומדנא דרב אחא דלא מהני מידי ובפרט לשיטת הב"ש לעיל ס"ק י"ג שכתב דלהרשב"א לא מהני שום אומדנא אף מה דמהני בממון מ"מ בקידושין לא מהני והאיך מהני כאן אומדנא כזאת שאף כיוצא בו לא מהני אף בממון ומצאתי בכנה"ג סי' מ"ג ס"ק מ"ה שכתב בשם מהר"מ שבאמת תשובות הרשב"א חולקות זו על זו אבל הוא פלא דא"כ האיך הביא הרמ"א שני התשובו' תכופים זה לזה ולא הרגיש בהסתירה שיש בזה:

אמנם המעיין בצדק יראה שאין כאן. סתירה בין התשובות כי הרשב"א לא משום אומדנא אתא עלה כי באמת אומדנא גרוע הוא רק סברתו הוא דהא אמרינן במסכת קידושין בדין קדושין שאין מסורין לביאה כגון בקידש אחת משתי אחיות סתם ולא בירר למי הוא מקדש וגם העדים גופא אף שראו הנתינה ליד אשה אחת מ"מ גם הם לא ראי אותה האשה אפילו רגע אחת להכירה להעיד עליה אח"כ דלזה האשה נתן הכסף קידושין כי כן מוכרח שם בגמ' דף נ"א דדוקא לרבא מיירי בהוכרו אבל לאביי מיירי דהעדים לא ידעי למי נתן הקידושין ואפילו הכי הוי קידושין ואמאי הא העדים לא ידעי מאומה רק על פי הגדתה שאומרת שהיא קיבלה הקידושין ודמי למקדש בלא עדים הלכך י"ל דמזה הוכיח הרשב"א דינו דהא דהצריכה התורה עדים לקידושין עיקר הקפידא הוא שהעדים צריכין לראות האיך שאיש אחד קידש לאשה אחת קידושין גמורים אז תיכף ממילא חלו הקידושין ולא הצריכה התורה להעדים שידעו בעת הקידושין מי המקדש והמתקדשת רק מאחר שראו גוף הנתינה לשם קידושין די בכך וכל שנתברר לנו אח"כ אפילו בבירור כל דהוא שזאת היא האשה אשר קיבלה אז הקידושין בפנינו הרי ע"י כן היא נעשית אשת איש גמורה מן התורה והא דאמרינן בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים זה קאי דוקא על עיקר הנתינה של הקידושין וכמו שכתב הרא"ש בפ"ש דקידושין סי' ז' דלא בעינן עדים בשליחות הולכה של קידושין משום דדוקא בגוף הנתינה שבזה היא נאסרת על כל העולם בזה דוקא לא מהני הודאה מהאי טעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן הוא שיטת הרמב"ם והרשב"א דלשליחות הולכה של קידושין מהני הודאתן לחוד אף דבלא השליחות הא לא חל הקידושין כלל והעדים הרי הם לא ידעי כלל מהשליחות אלא ע"כ דהם אינם צריכין לראות רק גוף הנתינה ואז כיון שנתברר לנו גוף השליחות אף ע"י בירור כל דהו חלו ממילא הקידושין וה"נ דכוותא כיון שראו הנתינה ליד אשה די בכך לענין זה שאם אח"כ הודית אשה אחת שהיא קיבלה הקידושין הללו נעשית ע"י כן אשת איש גמורה וכן כתב הא"מ בסי' מ"ב וזה הוא נמי סברת המהר"מ פאדוה הובא שם ברמ"א שאם ראו אותן שנים מחלון האיך שקידשה וגם שמעו לשון הקידושין מ"מ אם המתקדשת לא ראה את העדים יכולה לאמר דכוונתה היתה רק לשחוק בעלמא וכתב שם המהרמ"פ שאם אינה אומרת דכוונתה היתה לשחוק רק שאומרת שלא קיבלה הקידושין כלל אינה נאמנת שוב לומר לשחוק כוונתי ע"ש הטעם והא התם ליכא עדים על כוונתה דהא אם אומרת לשחוק כוונתי נאמנת ומשמע דאף סתמא נמי כל דאינה מפרשת שהוא לשחוק בעלמא הוי קידושין ולא אמרינן הלא כל הקידושין אינן נגמרים רק על פיהם וכן הא דכתב הרמ"א בסי' כ"ז וז"ל ואפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא מודים שכוונו לשם קידושין מהני ואף דהעדים לא ידעי כלום אם כיוונו או לא ואם הוא לשחוק בעלמא או לא ואפילו הכי הוי קידושין והיינו הכל מטעם שאמרנו דכל דהיו עדים בעיקר הנתינה די בכך וכן הוא במחברים:

וראיתי בח"ס בסי' ק"א שכתב שגם בקידושין בעינן דוקא שידעו העדים בעת הקידושין למי הוא מקדש משום דצריכין העדים לידע אם לבת ישראל הוא מקדש או למי שאין תופס בה קידושין הוא מקדש ולא מהני מה שנתברר להם אח"כ דבת קידושין קידש דזה הוי בכלל ידיעה בלא ראי' והוא היפוך ממה שביארתי בתשו' הרשב"א ולא ידעתי מנין לו חידוש דין כזה ואף לענין דיני נפשות עצמו שזה ברור לו שצריכין העדים לידע דוקא בשעת מעשה גופא למי הרג ולא מהני במה שהכירו אותו תיכף אחר ההריגה אף שראו גוף המעשה מ"מ הוי רק התראות ספק דלא הוי התראה דשמא למי שאינו בר חיובא קטל וכתב ג"כ לדבר פשוט שאם הי' כאן רוב בר חיובא ומיעוט דלאו בר חיובא וקטל אחד מהם אף שלא הי' קבוע מ"מ אינו נהרג עליו כל זמן דלא נודע ברור דלבר חיובא קטל וכל כה"ג דהמיעוט נקבע הוא בתוך הרוב בזה לא אזלינן בנפשות בתר רוב וכתב שנוראות נפלאתי על תשובות הרשב"א הובא ב"י סי' שע"ד על חלל שנמצא ואינו יודע מי הוא שכתב הרשב"א דכיון דבאיסורין הולכין אחר הרוב שמא אף בדיני נפשות כן ומביא ראי' מסוף פ"ק דכתובות דמבואר התם שאם היו תשעה ישראלים ולא הי' קבוע חייב אלמא דאף בדיני נפשות אזלינן בחר רובא וכתב שהוא חמוה דהסוגיא מיירי באמת שנמצא שישראל בר חיובא הרג ומ"מ פטור משום דקבוע משוי לו התראת ספק ע"כ והנה כל דבריו הללו נפלאים ממני כי מה שמתמיה על הרשב"א וכתב לדבר פשוט שאף אם היו כאן רוב ישראל נמי פטור כל שאינו יודע ברור למי הרג הרי מחלוקת ישינה היא זו בין הרמב"ם והראב"ד פ' ט"ו מהלכות א"ב דלהראב"ד אף כה"ג היכא דהמיעוט נקבע בתוך הרוב מ"מ ג"כ אזלינן בדיני נפשות בתר רוב וע"ש במ"מ במה פליגי ותלי נמי בביאור הירושלמי ריש פ' היו בודקין דאיתא התם דמר ר' יוחנן נהרג בין טבריא לצפורי חזקה דבר חיובא הוא ומפרש הראב"ד משום דהתם רוב ישראל נינהו כמו שביאר כאן הרשב"א והרמב"ם מפרש כמו שפירש שם הפ"מ דקאי ע"ז שאם אמרו העדים פלוני הרג לאיש אחר אינן צריכין לשאול אותן את מי הרג דסתמא כיון שבאין להעיד מסתמא לבר חיובא קטל ע"ש ובזה גופא מסתפק הרשב"א האיך לפרש הירושלמי וגם בהא שכתב דצריכין העדים לידע בשעת מעשה גופא למי הרג דאל"כ הוי התראת ספק לדעתי אינו מוכרח לומר כן דהא יש פלוגתא בזה בין הפוסקים כדמוכח ביבמות דף פ' באכל חלב מבן י"ג שנה ועד י"ח שנה ונעשה סריס אמרינן דרב סובר דחייב בקרבן משום דנעשה סרים למפרע וכתב התוס' שם בד"ה נעשה דמ"מ לא הוי התראות ספק אף דלא ידעי אי בר חיובא הוא או לא ואולי לא יבא לו סימני סריס לעולם משום כיון דאח"כ נתברר הדבר דבר חיובא הוא אמרינן איגלאי מילתא דגם למפרע בר חיובא הוי אלמא דזאת לא הוי בכלל הת"ס וה"נ כיון דתיכף נתברר דבר חיובא קטל נמי חייב ועיי' ברמב"ם פ"ז מהלכות ממרים שפסק בטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן עד שיהי' בן בשעת התראה והקשה השעה"מ בהלכות אישות למ"ד התראות ספק לאו שמי' התראה קרא למה לן למעוטי הא התראות ספק הוא אולי לא ימצא זכר והוכיח מזה ג"כ כיון דאח"כ נתברר דבר חיובא הוא אף דהעדים לא ידעו בעת התראה מ"מ בכלל התראות ודאי הוא לפי"ז מכש"כ הכא כיון דתיכף בעת מעשה יהי' הבירור ודאי לאו בכלל התראות ספק הוא:

ומה שמוכיח חידוש דין זה מהא דאמרינן בשבועות ד' ל"ד אלא ראי' בלא ידיעה האיך משכחת לה הא בעי לידע אי בר חיובא הרג או לא לאו ראי' היא דהא התם בעי הגמרא לאשכוחי ראי' בלא ידיעה כלל וא"כ ע"כ מיירי שלא ראו אותו כלל תיכף דאם ראו אותו תיכף הא הוי ידיעה וראי' ג"כ אלא ע"כ מיירי שלא ראו אותו עוד מי הוא ופשוט הוא ויותר מזה תמה אני על מה שחידש דגם בקידושין צריכין העדים לידע בעת הקידושין למי הוא מקדש מחשש שמא למי שאין תופסין בה קידושין הוא מקדש ולא מהני מה שנתבררה הדבר תיכף לאחר הקידושין לדעתי הא איפכא מוכח מהא דכתב הרמב"ם וכן הוא באה"ע סי' מ"א שאם עשה שליח לקדש לו אשה סתם והיו שם ביניהם שפחה או אשת איש ואמר השליח אחת מכם מקודשת לו אף שהעדים לא ידעו ג"כ בעת המעשה למי הוא מקדש אפילו הכי חל הקידושין כל שיתברר אח"כ שקידש למי שראוי לו וכן מוכח בקידושין דף נ"א כמו שכתבתי לעיל וכן יש להוכיח זאת מהא דקיי"ל דאם כתבו גט בלא הכרה שהיא אשתו כשר בדיעבד אף דעידי החתימה והנתינה לא ידעו כלל שהיא אשתו מ"מ כל שהגט יוצא אח"כ מידה מותרת להנשא עיי' ב"ב קס"ז ובאה"ע סי' ק"כ ס"ג ולשיטת הח"ס דבקידושין צריכין דוקא שבשעת הקידושין עצמן ידעו שהיא ראוי' להתקדש ואי לאו הכי אף שתיכף נתברר הדבר שהיא בת קידושין מ"מ דינו כמקדש בלא עדים א"כ אמאי הכא הוי גט הא גירש בלא עדים ואף שיש כאן חזקה אין אדם מגרש אשת חבירו בשביל קנוניא ה"נ בודאי גם כאן איכא חזקה זו שאין אדם מקדש אלא אשה דתפסי בה קדושין וזאת חזקה אלימתא היא יותר דהתם הא יש חשש שעושה כן בשביל קנוניא אע"כ עיקר הקפידא הוא רק על גוף הנתינה ולזה לחוד בעינן דוקא עדים כמש"כ לעיל:

ומה שהכריחו לכ"ז משום קושייתו שהקשה בשבועות ד' ל"ד דאמרינן התם דקרא דשבועות העדות לא מיירי אלא בעדות ממון דוקא ולא בעדות איסור והיתר משום דבעינן עדות המתקיים בידיעה בלא ראי' וראי' בלא ידיעה וזאת לא משכחת לה אלא בעדות ממון לחוד והשתא הא משכחת נמי בעידי קידושין כי ראי' בלא ידיעה הוה הא דמבואר בשם מהרמ"פ הובא ברמ"א סי' מ"ב באם ראו אותן שנים מחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה לאו כלום הוא וכתב ע"ז המהרמ"פ דדוקא באומרים לשחוק בעלמא כיוונו אבל אם מכחישין ואומרים שלא קיבלו כלום אינם נאמנים שוב לומר לשחוק היה ודמי לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי וזה הא הוי רק ראי' בלא ידיעה דהא כה"ג לענין ממון אמרינן התם דזה הוא ראי' בלא ידיעה ע"ש אבל באמת לפי מה שהוכחנו דבקדושין לא צריכין העדים לידע כלל למי הוא מקדש ואין צריכין רק לראות הנתינה לחוד ניחא הכל משום דלא דמי בזה דיני ממונות לדיני קידושין דבדיני ממונות הא עיקר הגדת העדים אינם באים לחייבו אלא דוקא היכא דכפר אבל גוף החיוב מצד עצמו הא מונח על קרקפתו אף בלא העדים דהא לא איברי סהדי אלא לשקרי והלכך כיון דהעדים אינן יכולים לגמור פעולתן שאמרו שזה נתן לזה מעות ע"י הגדתן לחוד משום דהא אידך מצי למימר דרך מתנה או פרעון נתן לי ולא נגמר עדותן לחייבו אלא דוקא ע"י טענתו שאומר להד"מ ואז מצטרפין דברי העדים שראו הנתינה עם דבריו שאומר לא לקחתי ואמרינן כל האומר לא לקחתי כאילו אומר שבתורת הלואה בא לידו אותו הנתינה דאמרי העדים הילכך כיון דעל עיקר הפעולה שבאו לחייבו היכא דהוא מכחיש לא אפשר להו אם לא ע"י צירוף טענת הבע"ד נמצא דהבירור שנודע על ידי העדים מה שלא ידענו עד כה לא נעשה רק ע"י ראיה לחוד דהא הידיעה צריכין לבוא לזה להמתחייב ולולא דבריו הא לא נעשה ע"י הגדתן כלום משא"כ לענין קידושין הא אף לגבי נפשם כל קדושין בלא עדים לאו כלום הוא ועיקר עדותן לא באו רק לגבי נפשם דבלא העדים נתינת הכסף קדושין לידה לאו כלום הוא וכיון שהוכחנו דבמה שראו הנתינה ליד אשה אחת אף דלא ידעי מי היא האשה הזאת מ"מ הוי קדושין מן התורה הרי ממילא ע"י ראייתן לחוד אף בלא שום סיוע מאחרינא נגמרה כל הקידושין לגבי נפשייהו דהיא נעשית אשת איש גמורה מה דלא היתה עד כה וכיון שכן הרי זה בכלל ראי' וידיעה דהא לגוף הקידושין שתהי' מקודשת לו באמת הא לזה אין צריכין יותר וא"כ הרי ראו וידעו שאיש אחד קידש לאשה אחת והיא אסורה להנשא לאחר והוא נאסר ג"כ בקרובותי' והילכך לא משכחת כאן ראי' לחוד ואף שהיא יכולה לומר לשחוק כוונתי לא איכפת לן בזה דהא לא הצריכה התורה עדים לקידושין בשביל שמא יהי' איזה הכחשה והיא תאמר שהיא פנוי' יבואו אלו ויעידו הא עיקר מה שהתורה הצריכה עדים הוא לגבי נפשין משום דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי לגבי דידהו הא נגמר כל הדבר בעדותן משא"כ לענין ממון דלא באו רק בשביל אחרינא וא"כ הא ע"י דיבורן לא נעשה שום דבר אם לא ע"י הגדה של הבע"ד ולכך קרי לה התם שפיר רק ראי' לחוד וברור הוא למבין:

וראיתי בספר בא"י אה"ע סי' ו' שמביא ראי' דמהני אומדנא בקידושין מהא דחולין דף ל"ט בבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה ואם הוכיח סופו על תחילתו מהני כגון אם תיכף עלה לגג ונפל ומת והשתא הא החם בעת שכתבו הגט לא ידעי העדים משום דבר ולא היה להם שום הוכחה שדעתו היה להפיל עצמו רק אח"כ שנפל מהגג וא"כ אין זה רק בגדר ידיעה בלא ראי' ואפילו הכי מהני ממילא ה"ה בקידושין נמי מהני דהא ילפינן קדושין מגיטין אבל לדעתי אין מזה שום ראי' דהא לגוף כתיבת הגט דבעינן שליחות וצווי הבעל בזה הא מהני במה דאמר כתבו לחוד אף בלא אמירה של תנו וממילא הא גוף הכתיבה והחתימה הא נעשית כדין בהכשר ולא נשאר לנו כעת רק הנתינה של הגט שזה נעשה ע"י אומדנא של הוכיח סופו על תחילתו ובזה הא אין חשש דהא פסק הרמב"ם וש"פ דשליח הולכה מהבעל אין צריכין לעשותו בעדים דוקא משום דזה דמי לשליח לתרום תרומה או כיוצא בזה שאין צריכין לזה עדים דוקא וכן הוא בש"ע סי' קמ"א ע"ש הילכך די בידיעה לחוד דהא עיקר הטעם דבעינן ראי' וידיעה משום דכתיב ע"פ שנים עדים דמשמע דהם יודעים וראו את הדבר כמש"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ז משא"כ הכא כיון דלא בעינן עדים כלל הלכך בודאי מהני אף אומדנא וידיעה בלא ראי' משא"כ היכא דצריכין עדים דוקא כגון בגוף הקידושין אז אם נאמר דבזה אינו דומה לדיני ממונות בודאי בעי' ראי' וידיעה ולא מהני ג"כ אומדנא ופשוט הוא:

היוצא לנו בעובדא דידן דאם נאמר כנראה מדעת הרשב"א דבעינן דוקא ידיעה וראי' או אומדנא שלא יהי' בא שום ספק כלל אז בודאי כאן אין שום חשש אלא אפילו לדעת המרדכי דמהני אומדנא בקדושין מ"מ הכא הא פי דברי העד הראשון אין כאן בית מיחוש כלל דהא ליכא כאן שום אומדן דעת שהמקדש נתן המטבע לידה ודילמא היה בידה מקודם ואף שהעדים אומרים שהמקדש הי' מחזיר להשיג מטבע כדי לקדש בו בתולה מ"מ הא אומדנא זו לא עדיפא היא ממעשה דשמעון בן שטח באחד שהי' רודף אחר חבירו להרגו ומצאו אחרי כן שנהרג ג"כ ואפילו הכי דעת התוס' בשבועות הוא דאומדנא זו אף בדיני ממינות נמי אינו מהני וכן אומדנא דר' אתא נמי לא מהני לדידן ועיי' בנימוק"י בב"ק דל"ד בהא דשור שהי' רודף אחר שור אחר שכתב דקמ"ל דאף דחזינן אנן הרדיפה מ"מ לא אמרינן דהוי אומדנא דהוא הרגו ע"ש וה"נ בהאי רדיפה שרדף לקדש לאו כלום הוא וגם לפי הגדת העד השני מ"מ אין כאן אומדנא גמורה דשמא הי' מקודם המטבע תחת בית יד שלה ככתוב לעיל ובודאי כה"ג בדיני ממונות כגון בנגזל לא מהני אומדנא כזו כמבואר שם וגם מה שהיא הודית מעצמה שהוא נתן לה המטבע זה אינו כלום כמו שהבאתי לעיל בשם תשו' הרשב"א ואף אי נימא דהגדת העד השני הוי אומדנא גמורה אף שרחוק לומר כן מ"מ נמי אין חשש דהא כבר כתבו דלא מהני אומדנא בחד רק דוקא בשני עדים עיי' בח"ס שם:

עוד יש לצרף כאן קצת היתר במה שהבתולה טענה לפנינו אשר לא שמעה ממנו שום דיבור מעניני קידושין כי ההתאבקות לשמוט ידה ממנו גרם לה בלבול הדעת ולא שמעה מה קאמר עוד אומרת שהיא אינה מבינה כלל הלשון של קידושין ועיי' בנב"י מהד"ק סי' נ"ט שהתעורר שם על הא דהכריעו הפוסקים כי בלשונות דברירא לנו שהוא לשון קידושין כגון הרי את מקודשת או כיוצא בו אינה נאמנת לומר שלא הבינה מה קאמר והוי לפחות ספק קידושין כדאיתא באה"ע סי' כ"ז ואמאי אינה נאמנת הא קי"ל דעד אחד נאמן באיסורין לגבי נפשי' וה"נ תהי' נאמנת דלא הבינה ולא יהי' קידושין כלל דהא ליכא דמכחיש לה ותירץ כיון דהני לישנא ברירא לכ"ע דהוא לשון קידושין ריעא טענתה לומר דלא הבינה ודמי לענין זה כטוען נגד החזקה דקיי"ל דאינו נאמן ומסיק שם דמה"ט היכא דאומרין דבר שהוא שלא כנגד החזקה נאמנים אף שהוא דבר שבערוה ע"ש הילכך כאן נמי כיון דלא ברירא לנו ששמעה ואפשר שלא שמעה כלל הא כל כה"ג שאין טענתה סותרת להחזקה נאמנת היא לסברא זו ואף שיש חולקין וסברי דכל שהוא בדבר ערוה אין עד אחד נאמן אפילו לגבי נפשי' מ"מ הא פלוגתא דרבוותא הוא ולשיטת הפוסקים דנאמנים הא גם כאן נאמנת היא ועיי' בתשו' רע"א הי' צ"ז ואף דמבואר בתשובות הרשב"א הובא ברמ"א סי' מ"ב בקיבלה קדושין דרך חור שבכותל דמשמע שם דאינה נאמנת לומר שלא שמעה לשון הקידושין אלא דוקא במיגו דלא היתה שם ידה אלא יד אחר דמשמע דבלא מיגו אינה נאמנת לומר שלא שמעה מ"מ המעיין בתשו' הרשב"א יראה דאין זה סתירה לדברינו שמדייק שם וכתב ואף אם העדים אמרו שאפשר לשמוע ולא כתב שאפשר ששמעה משמע דהכוונה הוא דכל דהעדים ידעי דע"י קול כזה אפשר לשמוע אמרינן דמסתמא גם היא שמעה והיינו כיון דלא הי' שם דבר המעכב שלא תשמע משא"כ הכא כיון שיש כאן סברא שמחמת הטרדא לא שמעה אף שהוא רק ספק מ"מ כיון שהוא אינו נגד החזקה היא נאמנת לומר דלא שמעה ומה גם כי החוש מעיד ע"ז דע"י טירדא דליבא אין שומעין מה שמדברים:

ובזה פרשתי תשו' הרשב"א בדיני קריאת מגילה הובא במ"א סי' תר"צ ס"ק ט"ו שנשאל אם צריך השומע לכוין בכל תיבה או לא משום ששמע שחכם אחד הי' תופס מגילה כשירה בידו והשיב דאינו צריך וראי' מנשים ומע"ה או מעובר אחורי בה"כ דיוצא אף דסתמא דמילתא נשים אינן יכולות לקרות אשורית וכן מי שעובר אחורי בהכ"נ מסתמא אין בידו מגילה כשירה ותמה הפ"מ מה מסתפק בזה הרשב"א אטו אנן לא ידעינן דאף אם אינו יודע פי' המילות נמי יצא הלא גמ' מפורשת היא במגילה אטו אחשתרנים וכו' מי ידעינן ולכוון לשם מצוה הא בודאי די כל שמכוין מתחילת הקריאה כמו בכתיבה לשמה דדי כל שאומר בתחלת הכתיבה שהוא כותב לשמה ע"ש שנשאר בתימה אבל לדעתי כוונת הרשב"א הוא ע"ד שאמרנו דהא חזינן פעמים הרבה שאף שהדיבור יוצא מפי המדבר בקול רם מ"מ מתרמי שאף מי שעומד אצלו אם הוא טרוד במחשבתו אזי אם תשאל אותו אף תכ"ד מה אמר זה כעת אינו יודע אף שע"כ הקול נכנס לאזנו אלא משום דטרוד הוא במחשבתו אף שאזניו שומעות מ"מ אין עושה רושם במוחו ובזה מסתפק הרשב"א במה שכתב אם צריך לכוין בכל תיבה אין רצונו פירוש התיבות או כוונת המצוה אלא הכוונה שישגיח על כל תיבה ולא יסיח דעתו ומחשבתו בענין אחר כי אז הדרך הוא שאף שהקיל מצד עצמו חזק הוא מ"מ אינו שומע מה שקורין וע"ז הביא שחכם אחד הי' תופס מגילה כשירה בידו כי הדרך הוא כשמסתכלין על כל תיבה שיוצא מפי הקורא אי אפשר להסיח דעתו וכ"כ וע"ז השיב הרשב"א כי בטרדת המחשבה לא איכפת לן בזה כל שהקורא קורא בקול בענין שבודאי שמע אף שהוא בעצמו אינו יודע אם שמע מ"מ מאחר דידעינן שקול הקורא נכנס באזניו יצא:

ומלבד זאת אף אם נחליט דבדבר ערוה אין עד אחד נאמן אף היכא דלא איתחזק איסורא מ"מ בנידן דידן הא אית לה מגו שיכולה לומר דהמטבע היתה אצלו בפקדון ועתה החזיר לה ואין שקלי ודידי שקלי דהא לא אמרה מעולם שהמטבע שלו היתה דדוקא היכא דהעדים ראו מתחילה המטבע בידו אז אינה נאמנת לומר דבידה היתה משום חזקה מה שביד האדם הוא שלו משא"כ כאן דלא ראו העדים אצלו מעיקרא כלום ואפילו נחליט שהוא נתן לה מטבע זו מ"מ כיון דלא ידענו זאת עד אחר שכבר יצא מידו שאז אין לו חזקה זו ממילא נאמנת היא שבפקדון הי' בידו ועתה החזיר לה דהא אף בדיני ממונות אמרינן כן כדאיתא בח"מ סי' ע"ט סעי' ד' והילכך נאמנת נמי במיגו זו לומר שלא שמעה או שלא הבינה ואין לומר מאחר שאף לאחר שאמר לה העד כי הוא קידשה מ"מ החזיקה המטבע בידה זמן מה לפי"ז אם באנו לחוש משום שתיקה דלאחר מ"מ הא ממילא אין לה התנצלות לומר שלא שמעה ולא הבינה דהא חף לאחר שאמרו לה שקידשה ואז ידעה מהקידושין ואעפ"כ לא השליכה הרי נכרין הדברים שחפצה בהקידושין ז"א כמש"כ דלא שמעה זאת מהמקדש עצמו נוכל לומר שאין דעתה סומכת כלל על דברי העד ואולי משטה בה וראיה לזה מדברי הט"ז בסי' כ"ז שכתב דהא דקי"ל אם מדברים בעסקי קדושין ונתן לה בשתיקה ולא אמר לה הרי את מקודשת מהני היינו דוקא אם הבעל עצמו מדבר לפניה אבל אם אחרים מדברים לפניה לא מהני משום דאינה סומכת על אחרים ע"ש ומה גם הא היא אומרת שבאמת תיכף כששמעה השליכה המטבע מידה ואף שעד אחד מכחישה מ"מ הא לא הוי רק עד א' בהכחשה הילכך מכל הלין טעמא דאמרן אין כאן חשש קידושין ומצורף לזה סברת רע"א בסי' צ"ז דהאי ספק אם זרקתו תיכף או לא הוה רק ספק דרבנן דמדאורייתא מוקמינן אותה על חזקתה והילכך כיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן וגם בהאי דינא דציפתא דהוא משום חשש דשתיקה לאחר מ"מ יש פוסקים דסברי דבעינן דוקא שדיך אבל בלא שדיך לא חיישי' לפי"ז הוי כאן ס"ס ספק אחד במציאות דאולי באמת זרקה תכ"ד וספק השני אולי הלכה כהפוסקים דבעינן דוקא שדיך ובדרבנן הא מקילין וגם אולי לא שמעה ולא הבינה וכנתבאר לעיל ועוד הא בלאו הכי איכא כאן ס"ס כמו שכתב המהרמ"פ סי' כ"ד ע"ש. מכל הלין יצאה מאתנו בהיתר גמור וע' ח"ס אה"ע מ"ג ובש"א סי' ט"ו:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה