אור ברסלב
שות אבן שתיה אבן העזר › סימן פח

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אבן העזר · סימן פח

אבן העזר

נשאלתי ע"ד א"א שילדה והבעל אומר שהולד אינו ממנו כי זה יותר משנה שלא היה בביתו והיא אומרת שבתוך זה הזמן היה כאן ובא עליה אז בנדתה כי לא הגידה לו שהיא נדה אם נאמן הוא לאוסרה עליו וגם מה דין הולד:

תשובה ידוע הוא בפוסקים כי יש בענין זה שלש שיטות הובאו בתוס' סוף נדרים ובמרדכי פרק החולץ ובשאר דוכתא שיש אומרים שאחר תקנת רגמ"ה שאין לגרש אשה בע"כ אין הבעל נאמן לומר שמאמין לדברי אשתו שאמרה לו שזינתה דאמרינן עיניו נתן באחרת ויש מוסיפין שבזמן הזה הבא לומר כן כופין אותו להתנהג בה מנהג אישות אמנם יש דיעה שלישית שאף בזמן הזה הבעל נאמן דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כי שויא על נפשי' ח"ד וכ"ז הובא באה"ע סי' קע"ח אמנם כל זאת אינו מיירי אלא באם אינו אומר שהוא בעצמו ראה שזינתה רק ששמע ממנה ורוצה להאמין לה אבל אם הוא אומר שיודע ברור שזינתה אם הוא נאמן או לא בזה רבו הדיעות כי יש אומרים שכה"ג בודאי רשאי לגרשה ולית בזה משום תקנת רגמ"ה משום דאמרינן שהיא נעשית עליו ח"ד מיהו יש מחמירין גם בכה"ג וחוששין שלא יפלו במצודת רגמ"ה כמבואר הכל בתשובת הפוסקים ועכ"ז לא העלו דבר ברור וראיתי בתשובת רע"א סי' ק"א שהקשה על הפוסקים הסוברים שבשביל התקנה של ר"ג אינו נאמן אפילו היכא שאומר שהוא ראה שזינתה דמנ"ל להו כן דהא עיקר הסברא של הסוברין שבזמן הזה אין הבעל נאמן לומר שמאמין שזינתה הוא משום דמדמינן לה לאשה שאמרה טמאה אני לך למשנה אחרונה סוף נדרים דאינה נאמנת משום דאמרינן עיניה נתנה באחר ומהאי טעמא לא משויא נמי עלי' ח"ד ומזה ילפינן שגם הבעל לאחר התקנה כיון שאין יכול לישא אשה אחרת דמי לאשה בזה וגם הוא אינו נאמן והא הגמ' בסוף נדרים מחלק שבאומרת שגירשה היא נאמנת ולא חיישינן משום עיניה נתנה באחר משום דכיון שהוא דבר שהבעל יכול להכחישה אמרינן דאינה מעיזה משא"כ טמאה אני לך הא אין הבעל יודע מזה חיישינן משום נתינת עין א"כ ה"נ באומר הוא שראה שזינתה כיון שהיא יכולה להכחישו שוב לא חיישינן לעיניו נתן באחרת ע"כ ת"ד:

והנה אף שזוהי סברא אלימתא לחלק מ"מ כיון שדבר זה הוזכר בפוסקים יש להמליץ בעדם ע"פ דברי הרא"ש בסוף נדרים שם שכתב לחזק סברת רב המנונא באשה שאמרה לבעלה גרשתני שנאמנת משום דלא דמי לטמאה אני לך כי התם אחר הגט שוב לא עבדית שוב איסור כי היא מותרת לכל אדם וכיון דבשקר שלה לא תעשה שום איסור חיישינן לעיניה נתנה באחר מה שאין כן לומר לבעלה גרשתני בשקר שתהי' באיסור אשת איש כל ימיה בשביל נתינת עין באחר לזה לא חיישינן ע"ש שמשמע דאי לאו סברא הזאת לא היינו סמכינן על סברא דאינה מעיזה לחוד ע"ש. והנה בהתקנה של רגמ"ה מבואר דאם עבר וגירשה בע"כ אז היא מגורשת ואינו עומד באיסור של התקנה כל ימיו רק איסורא דעבד עבר עליו פעם אחת כי כן היה התקנה שכל עשרה מישראל הם שלוחים של ר"ג להתיר לו כדאיתא ביו"ד סי' של"ד וכיון שכן לא נשאר לנו רק הסברא דאינו מעיז לחוד וע"ז לבד לא סמכינן כן יש לצדד להעמיד ד' הפוסקים הסוברים שבכל ק ענין אין הבעל נאמן אמנם אליבא דהילכתא אין חילוק זה נכון וגם נראה שהרא"ש גופא תברא לגזיזי' בהא דהא כתבו התוס' ביבמות דף ס"ה שאם היא טוענת שאינו יכול להזקק לה אז היא נאמנת כנגד הבעל שמכחישה וחייב לגרשה משום דדוקא בטוענת שאינו יכ"ח חיישינן שמא משקרת ועיניה נתנה באחר כי בזה אין הבעל יכול להכחישה משא"כ בזה שהבעל יכול להכחישה לא חיישינן לזה משום דאינה מעיזה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג ע"ש וכן הוא באה"ע סי' קנ"ד והא החם אינה עומדת באיסור כל ימיה ואפי"ה נאמנת משום הסברא דאינה מעיזה לחוד א"כ לפי"ז בהוא אומר שראה שזינתה כיון דהוא מעיז כנגדה יכול להיות שהוא ג"כ נאמן ולא חיישינן לנתינת עין וכו' מיהו עדיין קשה לסמוך על סברא זו דהא מצינו שיש חילוק בין העזה דאשה להעזה דבעל דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן כדאיתא בב"ב דף קל"ד ובאה"ע סי' נ"ג והיא שאמרה גרשתני נאמנת וכן מחלק בזה הח"מ בסי' י"ז ומדמה לה להא דאמרינן שאין הלוה מעיז פניו כנגד הבע"ח והמלוה מעיז כנגד הלוה:

עוד הביא שם היתר אחר ע"פ סברת הר"ן סוף נדרים דמשו"ה לא אמרינן דשויא אנפשה ח"ד דכיון דהיא משועבדת לבעלה לאו כל כמינה להפקיע השיעבוד ע"ש. וסברא זו לא שייך אלא באשה ששיעבודו חזק שאינה יכולה להפקיע מבעלה בשום אופן אבל הבעל אף לאחר התקנה מ"מ כיון שאם עבר וגירש היא מגורשת הילכך הוא לא נקרא קנין שלה ויכול להפקיע השיעבוד ושוב אמרינן גבי' דשויא אנפשי' ח"ד ומדינא נאסר בה ע"כ ולדעתי גם על סברא זו קשה לסמוך משום דחילוק זה לא שייך אלא אם נאמר דהאיסור של ח"ד הוא משום הודאת בע"ד אבל אם נאמר דשויא ח"ד הוא משום איסור נדר כמבואר במחברים וכבר האריך בזה השעה"מ פ"ט מהלכות אישות ע"ש לפי"ז אם נפרש דבריו כפשטא בודאי קשה עליו מהגמרא נדרים דף ט"ו ובשאר דוכתא דמבואר שאם אוסר הנאתו על אשתו גם כן לא חל הנדר משום דמשועבד לה ולא אמרינן דאין זה שיעבוד דהא יכול להפקיע אותו ע"י גירושין וע"כ כוונת הגאון הזה הוא ע"פ קושיית המפרשים על הר"ן סוף נדרים בטמאה אני לך שהקשה כיון דמדינא כל שאמרה טמאה אני לך נאסרה לבעלה משום חתיכה דאיסורא ומשום שלא תהא נותנת עיניה באחר התירוה איסור שבה להיכן הלך ותירץ דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשועבדת לבעלה והקשו המפרשים א"כ האיך הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי הא גם הוא משועבד לה כדפרכינן ריש המדיר וכיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה הרי שגם הוא משועבד לה ותירצו דבהמדיר שאני דהא החם באמת אין רצונו לגרשה רק הוא רוצה להיות עמה ולהפקיע משעבודה וזה באמת אינו יכול משא"כ בטענת פ"פ כיון שרוצה לגרשה ולא להיות משועבד לה לפיכך יכול להפקיע משיעבודה וזה הוא ג"כ כוונת הגאון הזה משום דהא אף לאחר התקנה שאינו יכול לגרשה מ"מ אם עבר וגירש מגורשת הילכך אפי' אם עדיין לא גירשה מ"מ כיון שרצונו לגרשה ואם הי' מגרשה בע"כ באיסור היתה מגורשת הילכך יכול נמי להפקיע שיעבודה ממנו במה דשויא עליו ח"ד כן ק הוא כוונתו:

אבל עדיין יש קצת להוכיח דלא כוותי' בזה אלא כיון שא"א לו לצאת מהשעבוד רק ע"י איסור עבירה נקרא עדיין משועבד דאל"כ הא דמבעי' לן בסוטה דף כ"ה בעוברת על דת ובעלה רוצה לקיימה אם הוא רשאי או שכופין אותו להוציא ולשיטת כמה ראשונים ומכללם גם הר"ן כמבואר מדבריו בפ' המדיר הוא איבעיא דלא איפשיטא ואמאי לא נפשטא הא אם נימא שכל שיכול להוציא עצמו מן השיעבוד אפילו באיסור של עובר חרם ותקנה נמי נקרא אינו משועבד והא בכלל עוברת על דת היא ג"כ הנודרת ואינה מקיימת כדאיתא בגמ' ואי אמרת עוברת על דת כופין אותו לגרשה בע"כ ואין רשאי לקיימה א"כ אמאי אמרו במשנה האחרונה שאם אמרה טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת לבעלה וליכא משום דשויא ח"ד מפני שהיא משועבדת לבעלה לסברתי הרי היא יכולה גם להפקיע מהשיעבוד שתהא נודרת איזה נד ותעבור בפנינו ואז יהי' הבעל מוכרח לגרשה ומדלא אמרינן הכי ש"מ שעוברת על דת אין כופין אותו להוציא ומדלא הזכירו כן ע"כ כיון שעכשיו בהיתר אינה יכולה להפקיע מבעלה נקרא משועבדת ולא מצי לאסור נפשה על בעלה ה"נ הבעל אחר התקנה שאינו יכול לגרשה בע"כ הוא נמי משועבד לה כי מה לי איסור נדר וחרם של רגמ"ה שהוא לכמה פוסקים ג"כ מן התורה ומה לי איסור נדר וחרם שהיא מקבלת על נפשה ומה שמחלק הרשב"א שהבעל לא נקרא קנין של אשה והיא נקראת קנינו זה הוא רק לפי דין הגמרא שהוא יכול לגרשה לכתחילה בע"כ אבל עכשיו שהוא ג"כ מעוכב מחמת התקנה שלא לגרשה בע"כ אז אפשר שהוא משועבד לה ג"כ כמו שכתבו הראשונים בזה ובאמת י"ל שעכשיו לאחר התקנה יהי' השיעבוד של הבעל ג"כ מדאורייתא כמו שביאר בזה הח"ס בסי' ק"א שאם הי' משעבד גופו בקנין כדת שלא לגרשה בע"כ ושלא לישא אשה על אשתו הי' השיעבוד חל מן התורה כמו שכירות פועל וכיון שעכשיו התקנה והמנהג שלא לגרש בע"כ אזי כל הנושא אשה אדעתא דמנהגא הוא נושא ע"ש שהאריך בזה ואף שיש קצת לחלק מ"מ עדיין קשה לסמוך על סברא זו לחוד:

אמנם מה שנראה לי בזה הוא כי בנ"ד הכל מודים שהבעל יכול לגרשה ולא חל עליו התקנה והוא כי אפשר לומר שהפוסקים לא מיירי אלא באומר שראה שזינתה לחוד אבל הכא שאומר שהולד שילדה אינו ממנו שאני משום דזה פשוט שאף לאחר תקנח רגמ"ה מ"מ אם הוא אומר על בנו הנולד לו מאשתו שהוא אינו ממנו והוא ממזר בודאי נעשה ממזר כי בזה הא האמינו התורה לאב כדאיתא בגמ' ובש"ע סי' ד' ובודאי לא שייך בזה לומר שעכשיו מתקנות ר"ג לא יהי' נאמן מחשש שאומר כן שרוצה לגרש את אשתו זה אינו חדא דהא כתבו הפוסקים שבמקום מצוה לא גזר ר"ג ובמקום שיש חשש עבירה בודאי לא תיקן כמו שכתב הרשב"א הובא בב"י סי' א' וא"כ האיך אפשר יתקן לעקור הדין של תורה של הכרח האב וגם הא ע"י זאת יתרבו ממזרים בישראל ח"ו כי ספק ממזר מותר בבת ישראל וזה מן התורה הוי ממזר ודאי ואסור בבת ישראל וע"י התקנה לשתרי וגם המעיין באה"ע סי' ד' וסי' ו' ובח"מ סי' רע"ט ובשאר דוכתא שהוזכר שם הדין שאם האב אומר על בנו שאינו ממנו שהוא ממזר גמור לא אשתמט חד מהפוסקים לומר שעכשיו בזמן הזה אינו נאמן אלא פשוט שבודאי נאמן והיינו משום כי טעמא רבה יש לחלק בזה כי בכה"ג לא שייך הסברא של עיניו נתן באחרת והוא כי הראשונים הקשו בסוף נדרים על המשנה האחרונה שאינה נאמנת לומר טא"ל ומותרת לבעלה ואמאי הא שויא עלה ח"ד ורבים תירצו בזה משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה או משום דבמקום צורך גדול יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ע"ש והנה זה פשוט כי כל אלו הטעמים לא שייכי לומר אלא על חז"ל אשר יש להם כח בזה אבל לא על הגאונים שאחר התלמוד כמש"כ הפוסקים בזה עיי' בנב"י מהד"ת סי' י"ב וע"כ צריכין אנו לומר שהפוסקים הסוברים שאחר התקנה גם הבעל אינו נאמן לאסור אשתו עליו אף דשויא עליו ח"ד ע"כ הם סוברים כשאר התירוצים המבוארים בדברי הראשונים והוא כי התוס' ביבמות דף כ"ד תירצו שראו שנתקלקלו הדורות ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרת נראה להם להתירן ע"כ ועיין במפרשים ביאור ד' התוס' ורע"א בתשובה סי' פ"ח כתב כי הכוונה הוא שזהו נמי אמתלא המבוררת בפנינו שאנן טוענין אותה ולא צריכה היא לטעון ע"כ וביאר דבריו כי הגם בכל דוכתא צריכין להוציא אמתלא מפיו כמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קפ"ה ס"ק ז' ע"ש זה הוא דוקא אם אין אנו יודעין בלתי אמירתו כמו התם שאמרה שהיא נדה ואנן אמרינן שמסתמא קושטא קאמרה כי אין לנו במה לחשדה במשקרת הילכך צריכה להוציא אמתלא מפיה דהא כבר נאסרת ע"י דיבורה משא"כ במקום שאנו בעצמנו רואין את האמתלא אז לא נאסרה מעולם ע"י דיבורה כי עיקר דין האמתלא מבואר במהרי"ט שהוא משום שאז אין פיו ולבו שוין ודמי להוציא פת שעורין וחשב על פת חיטין שלא נאסר לא בזה ולא בזו כדאי' בגמ' וה"נ כיון שרוב האומרת שהיא אסורה לבעלה הוא משום נתינת עין וכו' א"כ ממילא אין פיה ולבה שוין ולא נאסרה מעולם וכן הובא בשם הראנ"ח דכל היכא דאיכא רגלים לדבר שאינו אומר אמת לא אמרינן דשויא עלי' ח"ד הובא בבאה"ט אה"ע סי' ד' ס"ק ל"ז והיינו מהאי טעמא דאין פיו ולבו שוין:

וראיתי כי מקשים על הראנ"ת מלקמן סי' מ"ח דאמרינן התם דבמקום דמשויא ח"ד כגון טבח שאמר על הכבש שלא שחטו אפילו אם עדים מכחישים אותו ואומרים ששחטו כהוגן או כה"ג נמי שויא עליו ח"ד וא"כ למה מהני רגלים לדבר הא זה ודאי לא עדיפי מעדים ע"ש אבל לפי מה שביארתי ניחא כי התם בעת שאמר שלא שחט הכבש לא ניכר אז שום שקר והי' אצלינו פיו ולבו שוין ונאסר בו ואף שאח"כ הוכחש מעדים לא איכפת לן בזה דהא הודאת פיו עדיפי מעדים משא"כ היכא שבעת האמירה ניכר שאינו אומר אמת הרי ממילא לא נאסר מעולם דהא חזינן בעת הנדר שאין פיו ולבו שוין ועיי' בח"ס אה"ע סי' ע"ו שהאריך בפרט זה וע"פ סברא זו של התוס' כתבו הראשונים שאחר התקנה של ר"ג אז גם הבעל אם אומר שאשתו אסורה עליו אינו נאמן וגם לא שויא עליו ח"ד משום דאמרינן שרוצה לגרשה והוי כמו אמתלא מבוררת כמבואר זאת בפוסקים הן אמת כי אנכי הקשיתי על פי' זה כי ע"כ אין כוונת התוס' משום אמתלא דהא התוס' לא סברי סברא זו כדמוכח מדבריהם ביבמות דף קי"ח ד"ה סד"א שכתבו שם על הא דאמרינן שאם אשה אחת אומרת מת בעלה וצרתה אומרת לא מת שהיא מותרת וצרתה אסורה וקאמר הגמ' דקמ"ל דסד"א דבאמת מח והא דקאמרה לא מת לקלקלה לצרה קמיכוונא והיא נמי שריא קמ"ל. והקשו התוס' תיפוק לי' דהא שויא עלה ח"ד ע"ש מה שתירצו ואם נאמר שכל שהאמתלא מבוררת לפנינו לא אמרינן דשויא ח"ד א"כ הא לפום סברת הגמ' דהצרה אומרת כן משום קלקולא דחברתה הא אין לך, אמתלא מבוררת יותר מזה ומוכח שדעת התוס' שבעינן דוקא שתוציא האמתלא מפיה ואני פרשתי כוונת התוס' באופן אחר מיהו איך שיהי' הא ודאי שסברא זו לא שייך בנ"ד שאם הי' רוצה לאסור עליו אשתו לחוד הי' די לו לומר שזינתה ולמה לו להוציא לעז על בניו וכה"ג כתב הב"ח בתשו' סי' צ"ח אפי' באשה שאמרה טמאה אני לך שמבואר בגמ' דחיישינן לעיניה נתנה באחר מ"מ אם אומרת שזינתה עם שלשה אנשים נאמנת משום דאמרינן שאם אומרת כן משום שרצונה להתגרש הי' די לה לומר שזינתה פעם אחת ע"ש ומכש"כ הבעל וכה"ג שמוציא לעז על בניו שזה חזקה גמורה על אדם שאינו אומר על בנו שאינו בנו כמו שכתב הנמ"י פ' יש נוחלין על המשנה זה בני ע"ש שכתב שזה חזקה אלימתא וכה"ג איתא נמי בפוסקים בלבשה בגדי נדה לא מהני לה אמתלא שתשמיש קשה לה דהא די לה לומר סתם שהיא נדה עיי' ביו"ד סי' קפ"ה וה"ה הכא וא"כ כיון דלא מהני לו בזה אמתלא בודאי נאמן על בנו ונעשה ממזר על פיו ופשיט הוא וגם לסברת הר"ן בסוף נדרים וש"פ שכתבו הטעם בטמאה אני לך דלפיכך אינה נאמנת ומותרת לבעלה משום דלאו כל כמינה להפקיע שיעבודו של בעל וזה הוא עיקר טעם הפוסקים האומרים שאחר התקנה של ר"ג גם הבעל אינו נאמן על אשתו משום דמשועבד הוא לה ג"כ וכמבואר בד' הפוסקים זה נמי לא שייך אלא דוקא אם אינו רוצה אלא לאסור אשתו עליו לחוד זאת אינו יכול מאחר דמשועבד לה אבל כאן שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה דמי ממש לאוסר הנאת תשמישה עליו וכמו שביאר הר"ן בנדרים דף ט"ו דדוקא היכא דבא לאסור נפשי' עילוה הוא דאינו יכול דהוי כאיסר נכסי חבירו על חבירו אבל כל שבא לאסור על עצמו אע"ג דממילא פקע שיעבודה הרשות בידו והכא נמי הרי עכשיו אינו בא רק לאסור בנו שבזה נתנה לו התורה נאמנית ואף שאח"כ נפקע השיעבוד שיש לאשתו עליו לא איכפת לן בזה והמעיין גם בשאר הטעמים שכתבו הפוסקים על מה שהבעל אינו נאמן על אשתו שזינתה כל הטעמים ההם לא שייכי כלל היכא שהאב אומר שהבן אינו ממנו:

נמצא לפי זה כיון שהאב נאמן לומר על בנו הנולד לו מאשתו שהיא אינו ממנו והוא ממזר ובזה נאמן מן התורה מדין יכיר הרי אז ע"כ גם אשתו נאסרת עליו כי בכה"ג לא שייך כלל פלגינן דיבורא כיין דלא אפשר זה בלא זה ודמי ממש להא דכתב התוס' והרא"ש ביבמות ד' מ"ז דזה לא אפשר שהאב יהי' פסול ובנו יהי' כשר ולא פלגינן דיבורא שיהי' נאמן לפסול נפשו והבן ישאר בכשרותו וכן פסק הרמב"ם והש"ע ח"מ סי' רע"ט שאף שכל אדם נאמן על בנו, לומר שהוא עבדו מ"מ כל שיש להאם חזקת כשרות אם נימא שהבן הנולד ממנה הוא עבד ע"כ היא שפחה ובזה לא האמינתו התורה הילכך גם על הבן אינו נאמן ולא אמרינן פלגינן דיבורא בזה וכן כתב הרא"ש במכות סי' י"ד באילעי וטוביה דקריביה דערבא הוי ורחוק מן הלוה והלוה טוען שפרע והמלוה הביא עדים הללו שלא פרע לו עדיין ואז מתחייב הלוה ואם אין לו ללוה חייב הערב ואמרינן דהואיל והעדים פסולים לערב שהם קרובים פסולים נמי ללוה והקשה הרא"ש אמאי לא פלגינן דיבורא ולהימניה לגבי לוה שלא פרע ולא נהימני' לגבי ערב ותירץ הרא"ש דכיון דזה אי אפשר שהלוה יהי' חייב והערב יהי' פטור בזה לא פלגינן דיבורא וכן כתב זאת בפשיטות המקנה במסכת קידושין דף ע"ז דכל דלא אפשר זה בלא זה לא נכנס כלל בסוג של פ"ד ונסתייע זאת מתוס' כתובות דף י"ח ע"ש ועיי' בתשו' הרשב"א שהביא הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ס"ד ואף שהנב"י במהד"ק חלק אה"ע סי' ע"ב חולק על הרשב"א והרבה להקשות עליו מ"מ כבר, תירצו הבאים אחריו כל הקושיות עיי' בספר ד"ח ח"מ סי' ט' ועיקר סמיכתו שם על פי' המשניות להרמב"ם סוף נדרים שכתב שאם היא מודה שזינתה ברצון אבדה כתובתה והברירה בידו אם רצה מגרשה ואם רצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים ולא נאמר לו אם היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עליה ממילא הרי אתה מחוייב בכתובתה לפי שהעיקר אצלינו שפלגינן דיבורא ע"ש והא התם איכא ממ"נ שאם זינתה ברצון הרי אסורה עליו ואם לא זינתה חייב לה הכתובה ע"ש אין זה ראי' דהא התם יש מציאות שאין לה כתובה בלא"ה כגון שמחלה לו הכתובה או כה"ג ואף שהיא אינה טוענת כן מ"מ בזה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאין מגיע לה הכתובה יהי' האיך שיהי' כי זה הוא הגדר של כל פלגינן דיבורא שמאמינין מקצת הדבר לענין זה אבל לא לענין אחר כמו שכתב הרמב"ם שם בלשונו והיינו לכה"פ שגוף הענין יכול להיות זה בלא זה שיכול להיות אופן שאינו חייב לה הכתובה ואפי"ה מותרת היא לבעלה אבל במקום שאי אפשר להתקיים אפילו מקצת הדבר זה בלא זה בזה לא פלגינן הלכך בנ"ד כיון שאומר על בנו שאינו ממנו ובזה הא האמינו התורה א"כ ע"כ זינתה אשתו ונאסרה עליו דהא בזה כיון דלא אפשר להתקיים זב"ז לא פלגינן הגדתו:

ואע"ג דמצינו בכתובות פ"ק בפלוגתא דר"ג ור' יהושע בראוה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא שר"ג אומר שהיא נאמנת ואמרינן שם בגמרא שר' אלעזר סובר שדוקא היא כשרה ולא נעשה חללה אבל בתה פסולה וכן לענין אלמנת עיסה שם דף י"ד יש מהגדולים דסברי שדוקא היא כשירה אבל לא בתה כדאיתא התם בתוס' זה הוא דוקא באיסור דרבנן שהוא רק משום פסולי יוחסין וגם איכא טעמא לחלק כדאמרינן התם דבאמה יש חזקת כשרות משא"כ הבת אין לה חזקת כשרות ומה"ט יש אופן שבחה כשרה לכהונה והיא פסולה עיי' בתשו' הרמ"א סי' כ"ד ובתשובת רע"א סי' צ"א:

ואף שבנ"ד נמי יש סברא לחלק שאף שהבן ממזר מ"מ היא כשרה דהא אם אשת ישראל היא י"ל שנאנסה ואז אף שהולד ממזר מ"מ היא מותרת זה אינו דמ"מ מה שהוא אומר שהולד אינו ממנו זה מברר לנו שהיא נבעלת מאחר ושוב אסרינן לה אנן בלא הגדתו משום ספיקא דאוריי' שמא זינתה ברצון תדע שכן הוא דאל"כ הא דפסק הרמב"ם והובא באה"ע ובח"מ סי' רע"ט שאם יש להבן בנים אזי אינו נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ומותר בבת ישראל משום דאי הוה ממזר ע"כ מוכרח שגם בני בניו הם ממזרים וכיון דעל בני בניו לא נתנה לו התורה נאמנות הלכך אינו נאמן אפי' על בנו ע"ש ואמאי הא אנן קיי"ל כר' טרפון שממזרים יכולים ליטהר וכדאיתא ברמב"ם ובש"ע אה"ע סי' ד' סעי' כ' וא"כ הא יש אופן שבנו יהי' ממזר ובני בניו יהיו ישראלים גמורים כגון שנשא שפחה והוליד ממנה הבן ונשתחרר וא"כ אמאי קאמר ר' יהודא ביבמות שם סתם שכל שיש להבן בנים אינו נאמן ומשמע שם אפילו היכא דלא ידעינן האיך נולדו הבנים אלא ע"כ כיון שהגדתו של האב על בנו גורם אפילו רק ספק פסול על הבני בנים נמי אמרינן לא פלגינן דיבורו וכיון שאינו נאמן ע"ז אינו נאמן ג"כ ע"ז הילכך כאן בנידן דידן אמרינן נמי להיפוך כיון שנאמן הוא על בנו אז ממילא אנן מאמינין לו נמי על האם ונאסרת עליו מספיקא נמצא לפי סברא זו יכול להיות שנאסר באשתו לכ"ע מצד הדין חוץ מהסברא דשויא עליו ח"ד:

ועוד נראה לי כי כאן בלאו הכי ליכא משום עיניו נתן באחרת והוא ע"פ הגמ' דנדרים שהבאתי לעיל דהתם מבואר היכא שהיא אומרת גרשתני לא חיישינן לעיניה נתנה באחר והיינו משום דחז"ל ראו זאת לחזקה אלימתא מאחר שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והיא מעיזה ע"כ קושטא קאמרה היוצא לנו מזה שאף שבכל דוכתא חיישינן לזה מ"מ היכא דאיכא עוד סברא כגון חזקת אינו מעיז וכה"ג אז לא תלינן בעיניה נתנה באחר והנה הנמ"י בפ' יש נוחלין על המשנה האומר זה בני נאמן כתב שם שאינו נאמן האב אלא על נכסים שיש לו עכשיו דוקא משום מיגו שבידו ליתן לו אבל אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ דהא לית ליה מיגו ואף שקי"ל שנאמן על תינוק בין הבנים לומר שהוא הבכור אף היכא דאיכא סהדי שבנו הגדול נולד מאשתו בראשונה ומחמת כן מחזקינן לבנו הגדול לממזר אלמא שהתורה נתנה לו נאמנות בזה אפילו נגד חזקה וסהדי וא"כ לפום סברא זו מכש"כ שהי' לו להיות נאמן על אחד לומר שהוא בנו אף על נכסים שיהי' לו אח"כ והא התם אין מכחיש כלל לחזקה ומחלק הנמ"י שם דלא דמי משום דזאת חזקה אלימתא היא שאין דרך של בני אדם להכחיש ולומר על בנו שאינו בנו וזאת היא חזקה אלימתא שמהני אפי' במקום דאיכא סהדי שזה נולד ראשון ואמרינן שהוא ממזר משא"כ לומר על אחר שהוא בנו זה הוא דבר המצוי כי פעמים דרחים לו ורוצה להנותו מנכסיו ע"כ אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ כל דלית לי' מיגו ע"ש:

היוצא לנו מדברי הנמ"י הללו שזה ג"כ חזקה גדולה שאין אדם אומר על בנו שאינו בנו והשתא נחזי אנן איזה חזקה עדיפא אם החזקה דאינו מעיז או חזקה זו דהנמ"י. והנה לא נדבר בשיטות הראשונים אשר בעלי הטור והש"ע לא העתיקו אותן כי רבה היא רק עפ"י פסקי הרמב"ם והטור והש"ע וזה הוא כי בהסברא זו שאשה אינה מעיזה בפני בעלה והמבואר בגמ' בזה הוא דעת הראב"ד פ"ד מהלכות אישות ובפי"ב מהלכות גירושין שאינה נאמנת רק לחומרא היינו משאם נשאת צריכה גט אבל אסורה להיות עם השני כי לענין זה לא סמכינן על סברא דאינה מעיז וכן הביא דיעה זו הר"ן בפ"ב דכתובות וכן כתב הג"א שם וכן כתב הריטב"א בסוף נדרים בשם רבו הרא"ה וכתב וז"ל אין הדעת סובלתו להתיר ערוה החמורה בדיבור הקל משום חזקה דאינה מעיזה וכו' ולדחקי נפשין ולעילינהו בקופא דמחטא וכו' אלא הא דרב המנונא ליתא אלא לאפוקא נפשה מבעלה ע"ש וכן הובא דעה זו בש"ע אה"ע סי' י"ז הרי דחזקה זו אינה גדולה כ"כ ואילו לאחזוקי בנו בממזר היכא שאומר שבנו הקטן הוא הבכור והגדול אינו ממנו בזה סתם הש"ע בלי שום פלוגתא וכן הוא דעת הרמב"ם שהוא נאמן ונעשה עי"ז ממזר ודאי ומותר בממזרת אלמא דחזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו אלימא טפי מחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וכיון דאמרינן בש"ס דכל היכא דאיכא חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה דמסייע לדבריה שוב לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דחזקה זו דוחה חשש זה א"כ מכש"כ היכא דמסייע לנו החזקה זו שאין דרך האב לומר על בנו שאינו בנו בודאי לא חיישינן משום נתינת עין וכו' ואף שדעת הטור והש"ע בזה דלא כהרשב"ם והנמ"י אלא אף היכא דלא הוחזק שהוא בנו נאמן עליו לומר שהוא בנו אף על הנכסים שיהי' לו אח"כ כדאיתא בסי' רע"ט מ"מ הא ע"כ דגם הם צריכין לבא לסברת הנמ"י לפי שיטת הפוסקים שדוקא היכא דליכא חזקה שאינו בנו אז הוא נאמן אף על הנכסים שיפלו לו אח"כ אבל כל היכא דמוחזק לנו שאינו בנו כגון אם הוא דר כאן ולא שמענו מעולם שהוא בנו אז אינו נאמן על הנכסים שיפלו לו אח"כ ואינו נאמן עליו לומר שהוא בנו אלא מחמת מיגו כמו שכתב שם הפרישה והסמ"ע וכן הסכימו לזה שאר מחברים ואילו לומר שהבן הקטן הוא בכור אף שהגדול ממנו נעשה ממזר בזה נאמן אפילו נגד סהדי וחזקה וע"כ צריכין אנו לחילוק של הנמ"י הנ"ל.

הארכתי בזה קצת לפי שראיתי בח"ס חלק אה"ע סי' ק"א וק"ב וממרוצת דבריו משמע שם שאף כה"ג חושש לתקנת רגמ"ה ולא נחית לחילוק שלי והנלע"ד כתבתי:

עוד יש לכאורה סברא בנ"ד שאין עליו האיסור של תקנת ר"ג והוא כיון שהיא הודית ששימשתו בנדתה מרצונה וא"כ לפי הודאתה הרי ממילא היא בכלל עוברת על דת משה שיכול לגרשה בע"כ ובזה אין שייך עיניה נתנה באחר כמו שכתב הפ"מ הובא בפ"ת סי' קט"ו כ"ב משום דכיון שאם הבעל רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציאה כדאיתא בסי' ד' א"כ מה אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ולא תרויח באמירתה כלום ומסתמא קושטא קאמרה ומצוה לגרשה ע"ש הלכך בנ"ד נמי שוב גם לענין טענתו שטוען שזינתה נמי נאמן ונאסרת עליו מצד הדין דהא כאן ג"כ לא שייך עיניו נתן באחרת דמאן מעכב ע"י הא אם היה רוצה היה מגרשה עפ"י דיבורה שאמרה ששמשתו נדה דבזה לא תיקן רגמ"ה ואף שבשביל טענתה אם היה רוצה לא היה מאמין לדבריה מ"מ עיניו נתן באחרת בודאי לא שייך כאן כיון דהברירה בידו לגרשה ואף שהיא אומרת שהוא ידע מזה ונתרצה מ"מ הא פסקו הרדב"ז והפס"א והנב"י מהד"ת סי' כ"ו שבזה היא אינה נאמנת:

ואין לומר שכיון שהוא צריך לשבע שלא ידע מזה כדי לפטור מכתובתה לכך משקר ואומר שזינתה זה אינו דהא גם באומר שזינתה אם היא מכחישו אז היא נשבעת ונוטלת כתובתה וא"כ אם היה רוצה לשקר הא עדיף לו טפי לשבע ולפטר וגם אם היה רוצה היה יכול להפוך השבועה. מיהו אין כ"כ לסמוך על סברא זו דכיון דעכשיו הבעל מכחישה ואומר שלא בא עליה כלל ממילא לפי דבריו לא הכשילתו כלל באיסור נדה ובעוברת ע"ד הא קי"ל דבעינן דוקא הכשילתו אבל כל שלא הכשילתו אינה נקראת עוברת ע"ד בשביל שרצתה להכשילו וכאן הא עיקר מחלקותם הוא על זמן שהיה בכאן אחר חג השבועות שהוא אומר שלא בא עליה אז כלל והיא אומרת שבעת ההיא בא עליה רק שהיתה נדה וא"כ אם היה המעשה באופן שהבעל לא היה טוען שזינתה רק היא היתה אומרת ששמשתו נדה בעת ההיא והוא אומר ששקר אומרת והיו שניהם באים לב"ד אז הרי זה הדין מבואר בשו"ת פמ"א ובנאות דשא בשנים שנתעצמו בדין ולפי טענת כל אחד מהם במה שהוא רוצה לתבוע מחבירו מתוך טענתו זוכה חבירו וכן מטענת חבירו זוכה זה כנגדו שדעת הפוסקים הללו שטענת כל אחד מהם נחשבת להודאה לחבירו אף שהוא רוצה לזכות מ"מ הוי הודאה וראיה מטענו חטים והודה בשעורים שכתב הרא"ש סוף המניח שטענת התובע שתובע החטים אף שהוא התובע מ"מ הוה הודאה שאינו חייב לו שעורים והילכך כיון ששניהם מודים להדדי אז הדין הוא שאין מוציאין מן המוחזק לפי"ז ה"נ כיון שהבעל הודה שהיא לא עברה ע"ד משה אף שפטור הוא מהכתובה משום הודאתה שהיא עברה על דת משה זה הוא רק משום שאצלינו הוא ספק האמת עם מי ואין מוציאין ממון מהמוחזק אבל לגרשה בע"כ היה אסור משום ספיקא דהתקנה של רגמ"ה שיש אומרים שהיא מן התורה וגם הא כיון שהוא יודע האמת שלא עברה אז היו ב"ד אוסרים עליו לגרשה בע"כ מחמת התקנה והילכך יכול להיות שבאמת מה שאמר שזינתה הוא משום שנתן עיניו באחרת דהא משום טענתה שעברה ע"ד אינו יכול לגרשה ואין לומר שאם היה רוצה לשקר היה לו להודות לדבריה ויהי' נאמן ג"כ לומר שזינתה במיגו שהיה מודה לדבריה זה אינו דאז היה משוי נפשיה רשע ואין זה מיגו כדאיתא בת"מ סי' פ"ב בדיני מיגו ואף שהיה יכול לומר שלא ידע מזה ובשוגג בא עליה גם זה אינו רוצה לטעון כי גם זה טענה גרועה היא כמו שכתבו התוס' בסוגי' דפ"פ וצ"ע בזה מיהו כיון שיש הרבה פוסקים דסברי דכל שאומר שראה שזינתה בזה לכ"ע לא חל עליו התקנה יכולין לצרף ג"כ הסברה שכתבתי לעיל שאין התקנה חל עליו כלל:

ולענין הולד אם הוא כשר לבא בקהל אי לא הא ידוע הוא כי יש כאן כמה צדדים להיתר היינו שיטת בה"ג דדוקא ע"י הכרת בכורה נאמן לומר אינו בנו כגון שאומר שהקטן בכור ואז ממילא נעשה הגדול ממזר אבל לולי זאת אינו נאמן ובנ"ד אין כאן הכרת בכורה גם שיטת ריא"ז הובא בכה"ג סי' ז' דבמקום הכחשת האם אז אין האב נאמן וגם שמא מנכרי הוא כמבואר הכל בפסקי ראשונים ואחרונים ולפסוק הלכה למעשה לא באתי עדיין ואולי ע"י הזמן יתברר הדבר יותר אכן אחר שעיינתי בזה אמרתי להתעורר קצת על דבר הפלוגתא בין הפוסקים אי תלינן בנכרי או לא שדעת הב"ש בסי' ד' סעי' כ"ו שכל שהיא לפנינו ואינה אומרת שהוא מנכרי אנן מעצמנו לא תלינן בנכרי והוא ממזר ודאי אמנם רבים החולקים עליו ואמרי דתלינן בכל ענין עיי' בתשו' רע"א סי' ק"ו:

ולכאורה נראה להוכיח דלא תלינן כי התוס' בקידושין ד' ע"ד ובשאר דוכתא הקשו על ר' יהודא שאמר כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה והקשו מנ"ל זאת דילמא להכשיר הוא דנאמן אבל אינו נאמן לפסול ותירצו דבכל אופן האמינו התורה אפילו אם אומר על בנו הקטן שהוא הבכור אף שאז הגדול נעשה ממזר ממילא ואפ"ה נאמן ע"ש ויש להבין דמה ראיה היא זו הא מצינו לאשכוחי שהבן הקטן יהי' בכור ואפילו הכי הבן הגדול לא יהי' ממזר דהא אנן קי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפילו בקורבא דמוכח והא רובא דעלמא נכרים הם ותלינן בנכרי והולד כשר ומצאתי בספר המקנה קידושין ד' ע"ד שהקשה ג"כ דלמה אמר ר' יהודא בלשונו כשם שנאמן לומר ני בכור כך נאמן לומר בן גרושה הוא וכו' הא כיון שסובר ר"י דנאמן לומר בני ממזר הוא אמאי לא קתני בזה"ל כשם שנאמן לומר בני בכור כך נאמן לומר שהוא ממזר ותירץ דהא עיקר הוכחת ר' יהודא הוא משום דכיון שנאמן על בנו קטן שהוא בכור ממילא אז בן הגדול הנולד מאשתו אינו ממנו והוא ממזר כמש"כ התוס' שם ובאמת אין זה הוכחה לפי מה דקי"ל דנכרי הבא על ב"י הולד כשר הא יכול להיות שמנכרי הוא ואינו ממזר אלא כיון דקי"ל ביבמות שנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכ"ע והיינו דנקט ר"י כשם שנאמן לומר וכו' ר"ל כשם שנאמן לומר שהוא אינו ממנו ואז אף אם הוא מנכרי מ"מ הוא פגום כן נאמן נמי לומר שהוא בן גרושה ונעשה ג"כ פגום ע"כ ולא הבנתי לא קושייתו ולא פירוקו דהא אנן אליבא דר' יהודא קיימינן והוא סובר ביבמות ד' מ"ה דנכרי ועבד הבא על ב"י הוי הולד ממזר וא"כ ר"י לשיטתו שפיר הוכיח מזה דכיון דנאמן על הקטן שהוא בכור אז ע"כ הגדול נעשה ממזר דאפילו אם היא נתעברה מנכרי נמי הוי ממזר לדידיה וגם מה שתירץ שעיקר הוכחת ר"י ממה שהבן נעשה פגום ומזה הוכיח שנאמן לומר שהוא בן גרושה גם זאת לא הבנתי דמה יעשה בשיטת הרי"ף והרמב"ם ותשו' רש"י ופשטות הש"ע בסי' ז' דהאי פגום הוא רק מדרבנן ועיי' בשו"ת רע"א סי' צ"א שהוכיח שמנכרי ליכא פלוגתא בזה שאינו פגום אלא מדרבנן ע"ש וא"כ הא ליכא הוכתה כלל לענין בן גרושה וצ"ע:

והנה אח"כ מצאתי גם בא"מ סי' ד' שהקשו ג"כ קושיא זו על ר' יהודא וזה ג"כ פלא מיהו דברי א"מ יש להם מקום בזה האופן והוא דלדידן דקי"ל שאדם נאמן לומר על בנו הקטן שהוא הבכור ואז בנו הגדול נעשה ממזר ממילא כמו שפסק הרמב"ם ובעלי הש"ע באה"ע סי' ז' ובח"מ סי' רע"ז ורע"ט והיינו כר"י וא"כ ע"כ הני פוסקים סברי כתירוץ הראשון של התוס' בקידושין ד' ע"ד שם שעיקר הוכחת ר' יהודא שנאמן על בנו שהוא ממזר הוא מזה מדכתיב יכיר ומזה ילפינן שנאמן האב להכיר את בנו שהוא בכור ומסתמא מיירי הקרא בכל ענין אף אם אומר על בנו הקטן שהוא בכור שאז הגדול נעשה ממזר דליכא למימר דהני פוסקים ומכללם הש"ע סברי כתירוץ הר"י מפאריש שם שר' יהודא יליף זאת מבן השנואה יכיר שהוא מכיר שזה הבן הוא מאשתו הפסולה דהא לשיטה זו הרי לא ידעינן אלא שנאמן לומר בני זה הוא פסול דומיא דהוא בן השנואה והיינו כיון שהוא אומר שהוא בנו בזה נתנה לו התורה נאמנות אבל לומר שהוא אינו בנו והוא פסול זאת הא לא יכולין ללמוד מקרא ובאמת מהאי טעמא דעת הש"ג בפ"ג דקידושין דבכה"ג אינו נאמן הלכך אנן דקיי"ל דבכל ענין נאמן ע"כ קיי"ל כתירוץ הראשון של התוס' וכן כתב רע"א בתשו' סי' ק"י שדעת הרמב"ם והש"ע כתירוץ הראשון של התוס' וא"כ אם נימא כשיטת הפוסקים דסברי שאפילו אם היא אינה אומרת שמנכרי נתעברה אנן תלינן מנכרי הא לפי זה אין לנו ראי' שאנן קי"ל כר' יהודא בזה שנאמן על בנו שהוא ממזר דהא לר' יהודא נמי אין לו הוכתה ע"ז אלא משום דכתיב יכיר ונאמן לומר על בנו הקטן שהוא הבכור ואז ממילא בנו הגדול הנולד מאשתו הוא ממזר וזה שפיר לר"י דאית ליה שמנכרי ועבד הולד ממזר אבל לדידן שהולד כשר מנ"ל שהאב נאמן אפילו כה"ג לומר על בנו שהוא ממזר וגם בקיצור יש להקשות על התוס' גופא כי מוכח מדבריהם ביבמות דף מ"ז דקיי"ל כר' יהודא שנאמן על בנו לפסול ומנ"ל הא והאבני מלואים שם כתב דכיון דכתיב יכיר ומזה ילפינן שנאמן על בנו הקטן שהוא בכור ומסתמא מיירי הקרא בכל ענין אפילו אם היא בעיר שכולן ישראל שאז לא תלינן בנכרי כלל וע"כ בנו הגדול הוא ממזר ע"ש וגם אנכי טרם שמצאתי בספר הזה עלה על דעתי לתרץ כן:

וכן מדוקדק לשון התוס' עצמו בב"ב דף קנ"ז שכתבו וז"ל וי"ל כיון שנאמן לבכר בכל ענין האמינתו התורה וכו' והיינו משום דמסתמא קרא איירי בכל ענין אמנם מה שעומד כנגדי הא זאת דלפי מה דמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' רע"ט שם שהיכא דאשתו מוחזקת בבת ישראל אז אינו נאמן לומר על בנו עבדי הוא משום שע"י זה מוציא אותה מחזקתה ובזה לא מהימן נמצא לפי"ז בכהן שנשא כהנית נמי אינו נאמן על בניו הנולדים ממנה לומר שהם ממזרים דהא ע"י כן פוסל את אשתו מתרומה דבי נשא בודאי ג"כ אינו נאמן בשלמא כל נשים דעלמא הא לא נפסלו ע"י הגדה שלו דהא יש לומר באונס זינתה כמש"כ הנמוקי יוסף פ' יש נוחלין שהאם נשארת לאחר כן בחזקת כשרות משא"כ בכהנית אשת כהן הא נפסלה אפילו באונס וכן פסק להדיא הח"ס ח' אה"ע סי' ס"ז שבכה"ג אין האב נאמן רק שלא הביא שם הראי' שהבאתי ע"ש וא"כ לפי מה שהוכחתי לעיל שכל שהאב נאמן על בנו הקטן שהוא הבכור אז כיון שהבן הגדול הנולד מאשתו זו נעשה ממזר ממילא אסור הוא באשתו כי ע"כ זינתה ובזה לא שייכי פלגינן דיבורא כלל שזה בלא זה אי אפשר א"כ לפי זה בכהנת אשת כהן אינו נאמן על בנו הקטן שהוא הבכור דהא ע"י זה פוסל לאשתו שאז ע"כ זינתה וכיון שאינו נאמן על אשתו ממילא ע"כ אינו נאמן ג"כ על בנו הרי לפי זה הא ע"כ הקרא לא מיירי בכל אופן וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מנ"ל דע"י הכרת הבן קטן נעשה הגדול ממזר הא יש לומר שמנכרי נתעברה ולא מיירי שהוא בעיר שכולן ישראל כיון דקרא לא מיירי בכל ענין וא"כ לכאורה יהי' ראי' מזה להפוסקים דלא תלינן בנכרי ויש לישב זאת קצת ע"פ דברי הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות א"ב והמ"מ שם שיש אופן שאף שהאב אינו נאמן לענין יחוס כ"ז שיש להבן בנים מ"מ נאמן לענין ירושה ע"ש היטב החילוק והובא זאת בח"מ סי' רע"ט סעי' ב' ועדיין צ"ע בזה:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה