אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות עיגונא דאיתתא

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות עיגונא דאיתתא

הלכות מי שרוצה לישא א"א על אשתו

ז"ן פס"ד שכתבנו בהיתר עיגונא דאתתא ע"ג הפסק שכתבו חכמי טיטאוואן יע"א:

אמת היה הדבר שזה כמשלוש חדשים משבא לידינו ע"י היבם הנז' תורף הפסק הנ"ל בחתימת החכמים הנ"ל ישצ"ו. וס"ל הסכמת חו"ר פאס ישצ"ו וחתימותן להתיר את האשה הנז' ליבם להתיבם או לחלוץ ולא נזקקנו לו. ביען שכבר קודם לכן באה לידינו שאלה ותשובה מחכמי פאס ישצ"ו הנז' ע"ע זה. בשם ראובן ורחל. ושם ראינו שהסכימה דעתם לאוסרה בין לזר בין ליבם. לא להתיבם ולא לחלוץ. הם אמרו שאחר שהאשה היא המגדת בשם העד שאמר לה שמת בעלה והניח בנים מגויה שנשא. ונפל הספק אם נתגיירה או לא. ויכול הדבר להתברר ע"י שישלחו לאותו מקום שבו נשא ומת. א"כ הוי דינא כההיא דס"ס קנ"ו סי"ב בהלכה היא ובעלה למ"א ובאה ואמרה ניתן לי בן במ"א ומת ואח"ך מת בעלי נאמנת. מת בעלי ואח"ך מת בני אינה נאמנת וחולצת ולא מתיבמת אם היא פסולה לכהונה. ואם היא כשרה לכהונה וגם שיכול להיות שיתברר הדבר ע"י עדים כדבריה אפי' חליצה אינה חולצת. ובנד"ז שאמרה האשה שאמר לה העד שמת בעלה אחר שנשא גויה והוליד ממנה בנים אם נניח שלא נתגיירה הרי היא כאומרת מת בני ואח"ך בעלי ונאמנת. ואם נניח שנתגיירה הרי היא כאומרת מת בעלי ואח"ך מת בני שאינה נאמנת לא לינשא לזה ולא להתיבם. ואפי' חליצה אינה חולצת כיון שהיא כשרה לכהונה ויכול הדבר להתברר בעדים שנתגיירה ואם יתברר כן החליצה אינה כלום. ואתה מצריכה כרוז לכהונה. וכיון שדבריה מסופקים נקטי' לחומרא ותולין שנתגיירה ואינה מתיבמת ולא חולצת עד שיתברר הדבר. זה תורף דברי חכמי פאס הא' הנז' והסכימו עמהם חכמי צפרו. וגם אנחנו הסכמנו עמהם כמשו"ח במ"א ביד היבם. ויען שכבר כתבנו וחתמנו ע"ז כנז' לכן עיכבנו מליזקק לפסק החכמים הנ"ל וחשבנו להחמיץ את הדין אולי יתברר הדבר ביני ביני בשכבר ראינו שכבר השתדלו החכמים ישצ"ו ושלחו אגרת ללונדון לחפש על אמתות הענין ובאה התשובה שהנה הם מחפשים ובהוודע להם האמת יודיעום. והן היום בא לפנינו עוד ההעתק מהפסק הנז' כנ"ל עם אזהרות מהחכמים הנ"ל ישצ"ו למהר להשיב עפ"י הקב"ע שביד האשה כעת אולי יש תקוה להתיר את האשה הנז' שהיא שכולה וגלמודה זה כמה שנים מכבלי העיגון עפ"י הקב"ע הנ"ב כי ידעו שאין תוחלת לאיזה בירור אחר. ובכן דקדקנו בעדויות הנ"ב והתבוננו בתשובת החכמים הנ"ל ישצ"ו מה שהשיבו על פיהן. וראינו שכל דבריהם אמת וצדק בין על עיקר המיתה בין על היתר האשה ליבם להתיבם או לחלוץ. שעל עיקר המיתה בודאי שיש די והותר בעדויות הנ"ב להתירה וכמו שהאריכו החכמים ישצ"ו א"צ להאריך עוד. וגם על היתר האשה ליבם להתיבם או לחלוץ בודאי שראוי לסמוך על עדות העד שאמר שנשארה גויה עד יום מותו. שהרי הוא הוא שאמר שהניח בנים והוא האומר שנשארה גויה עד יום מותו ולא נתגיירה כלל. והחששא שהיתה בתחלה כמש"ל הוא קודם שנתקבלה העדות הנז' בב"ד הנ"ל אלא שהאשה שמעה מהעד ובאה והגידה ושאלה שכך היתה השאלה לחכמי פאס הנז'. וגם שלא פירשה האשה בדבריה שא"ל העד שנשארה גויה. אבל עכשיו שפירש העד שנשארה גויה אפי' אם לא שמענו מהעד עצמו כ"א מהאשה ששמעה ממנו נאמנת להתיבם או לחלוץ. דהוי כאומרת ניתן לי בן במ"א ומת ואח"ך מת הבעל דנאמנת ותתיבם או תחלוץ כיון שאינה מוציאה עצמה מחזקתה הא'. וכ"ש שאנו שומעין מפי העד. ועד א' נאמן אפי' להוציאה מחזקתה ולהתירה בין ליבם בין לזה. וכמ"ש בסי' קנ"ח ס"ג דנאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת או שמת יבמה שתנשא לשוק. או לו' מת בעליך ואח"ך מת בנך. וכתב הרב ב"ש ס"ק ב' וז"ל וכשיש לה בן ועד א' מעיד דמת הבן ואח"ך מת הבעל נאמן אפי' שהוציא אותה מחזקתה וכו'. ע"ש. באופן שע"פ עדות העד שאומר שהבנים שהניח הם מגויה שנשארה גויה עד יום מותו פשוט הוא שמותרת האשה הנזכרת ליבם להתיבם או לחלוץ. ועל שאר החששות שחששו החכמים הנ"ב ישמרם צורם אפילו בעדות העד. כבר השיבו הם עצמם די והותר. ובאמת לפי הנשמע ממהות המקום ההוא כולם חששות רחוקות מאד. ואדרבא נראה שיש ספק אחר בעדות הבנים לסייע בהיתר האשה ליבם לשלא יפטרוה הבנים. יען קרוב מאד לומר שמה שאמר העד שנשא גיוה לא שלקחה לאישות אלא שלקחה לשירות וכמו שהעיד העד השני שנשאר ממונו אצל המשרתת שהיתה אצלו. ואומרו העד השני שנשא גויה כלומר שהיתה מצויה אצלו כאשתו עד שנולדו לה בנים ממנו. והיו נקראים על שמו לרוב רגילותה אצלו. וכיון שלא היתה אפילו מיוחדת לאישות אלא לשירות ודרך זנות היה בא עליה אין מקום לכל הספקות שנסתפקו הח'. ואדרבא יש לספק שמא הבנים אינם שלו כמו שהוא הדין אפי' בזונה ישראלית וכמ"ש בסי' קנ"ז ס"ט. דכי היכי דדימה מיניה דימה מעלמא. באופן שהד"א כמ"ש החכמים הנז'. שהאשה הנ"ב מותרת ליבמה הנז' לחלוץ או לייבם ועד"א ח"פ מקנאסא יע"א בטבת

מג"ן לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן עד

להיות שזה שבע שנים בחורף תקפ"ט בא למחז"ק ת"ח א' מעיה"ק צפת תוב"ב שמו ר' יהושע מרדכי האשכנזי מכת החסידים אשר בק"ק אשכנזים אשר בעה"ק הנז'. ושהה כאן מקצת ירחין ויצא ממחז"ק ע"ד ללכת מכאן לסבוב ערי המערב תיטוואן ורבא"ט ומראכ"ש ואגפיה. ואח"ך זה כשתי שנים נשמע הקול במחז"ק שנהרג בדרך בא' הכפרים אשר סביבות מראכ"ש הוא ומשרתו אשר היה עמו. והן היום בא למח"ז ת"ח א' שמו ר' יהודה ליב אשכנזי וכתבים בידו שהוא בנו של החכם כמהרימ"ה הנז' לחפש אחר ממון אביו הנז' שהניח בפקדון בערי המערב. גם שלחו מתם חכמי ורבני אשכנזים אשר בעה"ק הנז' אגרת לרבותינו בד"ץ שבמחז"ק. ושם נאמר כי גם ביניהם נשמע קול זה שנהרג כמהרימ"ה הנז' מפי בני אדם שבאו ממראכ"ש לשם ושהניח פקדונות במערב ומבקשין לשולחן להם לפרנסת אשתו ובניו. וגם לחפש עדות היתר לאשתו העגונה. ובכן נקרוא נקראנו אחו"מ בהיותינו בג'. ובאו לפנינו החה"ש כהה"ר שמואל הלוי וכהה"ר ידידיה הכהן והגידו בתוע"ג וברורה שהם מכירין את הח' ר' יהושע מרדכי אשכנזי שמצפת הנז' בהיותו במחז"ק שהיה מיודעם ומתפלל בבית תפלתו של כהרי"ד הנז' ומתנהג בחסידות כמנהגי החסידים הנז'. ובאותו זמן כאן נמצא וכאן היה ג"כ נבון א' שמו משה זייני מצפרו. והיה רגיל כ"ך עם ר' ידידיה הנז' ועם החכם כהרי"מ הנז' שהיה מתפלל עמו בבית תפלתו של רי"ד הנז' ובקי בו ובמדותיו הנז'. ובחורף צ"ד בא למחז"ק משה זייני הנז' והגיד לר' ידידיה הנז' ולר' שמואל הנז'. איך הוא הלך בשליחות החכם ר' חיים אשכנזי לכפרים של מראכ'ש ודרע'א וסו'ס. ובהגיעו לא' הכפרים מצא שם את ר' יהושע מרדכי אשכנזי שמצפת היה שהיה מכירו בכאן יפה שהיה מתנהג בחסידות וצועק בכל לב בתפילותיו. ויום א' רצה ר' יהושע הנז' לצאת מאותו כפר ללכת לכפר אחר. וגם משה זייני הנז' רצה לילך עמו ולא אסתייעא מילתא. ויצא ר' יהושע הנז' עם גוי א' זטאט שנתפשר עמו תחלה בשכרו בסך 'ו ח"י ושוב מצא גוי אחר בזול בסך 'ו ד"י. ורצה ללכת עמו וחזר הגוי הא' ואמר לו גם אני לא אקבל ממך כ"א סך 'ו ד"י בא ותלך עמי. והלך עמו הגוי ויהודי אחר מהכפר. ולא עבר שעה קלה עד שחזר הגוי והיהודי שעמו לעיר. ובגדי ר' יהושע הנז' ומלבושיו ביד הגוי למוכרן והכירו כל בני העיר שהם בגדיו של ר' יהושע הנז'. ויצא קול צווחה בעיר שנהרג קרוב לעיר. ונקבצו כל בני הכפר על היהודי. ואמרו לו מה זה עשית כי שמעו שבעצתו נהרג. והוא חלק שללו עם הגוי. ובראות כן היהודי הלך והחביא את ההרוג הנז' בא' הפחתים להסתיר הענין. ואחר ימים חיפשו בני הכפר ומצאוהו והביאוהו וקברוהו. ואמרו החכמים העדים הנז' למשה זייני הנז' ואולי אינו ר' יהושע מרדכי הנז' אשר אנו ואתה מכירין. והשיב להם וכי איני יודעו בטיב בהיותו בכאן ומתפלל עמי בבה"כ שלכם וצועק בתפלותיו וטליתו בלג'אלין דסק'לי. ועוד היה מודה ומשבח משה הנז' בפני הח' העדים הנז' על אשר הצילו ה' מלצאת עמו באותו היום. שאם יצא גם הוא היה נהרג כר' יהושע הנז'. ועוד בירר בעדותו כההרש"ל הנז' שכן שמע ג"כ מכמה עוברים ושבים מהם תח' שספרו לו ששם היו ושם נמצאו באותו כפר די מנאס מסא ר' יהושע הנז'. ונהאר די מסא בו ביום נשמע הקול שהחכם אשכנזי שיצא באותו יום נהרג הוא ומשרתו שהלך עמו. ואח"ך זא לגוי זטאט די מסא מעאהום הווא וואחד ליהודי די מסא מעאהום ג"כ. וכאנו יקולו בני הכפר באיין בעצת היהודי הנז' נהרג ע"י זטאט הנז'. וכאן לגוי זטאט הנז' יביע סי חפצים ומלבושים של כההרימ"ה הנז'. והכירו הם המלבושים שהיה מוכר הגוי שהם של כההרימ"ה הנז'. ועוד נשמע הקול באותו כפר פה א' ושפה אחת. באיין לגוי זטאט וליהודי שהרגוהו קסמו בונאתהום חמש מאות בנדק'י שמצאו באמתחות כהרי"מ הנז' מלבד החפצים והמלבושים. ואחר ימים חיפשו בני הכפר אחר הנהרג ומצאוהו וקברוהו. עכס"ע החכמים הנז'. ולראיה ח"פ תמ"ת בארבעה ימים לאדר

נשמר"ו לפ"ק ושו"ב וקיים. מתתיה בירדוגו ס"ט

שוב בג' כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כהה"ר יצחק הכהן בתוע"ג וברורה. ובירר בעדותו באיין הווא כאן פ'אספי פאלול אשתקד עם כהה"ר רפאל טייב שמעיר תונס יע"א. ויום א' היה מדבר עמו ר' רפאל הנז'. ואמר לו יודע אתה ר' יהושע מרדכי אשכנזי דמצפת. אמר לו רי"ץ הנז' שמענו שנהרג. השיב ר' רפאל הנז' אני אגיד לך עניינו. שכך היה מעשה שאני והוא היינו בא' מהכפרים דבין דרע"א ובין סו"ס. וואחד נהאר חבנא נמסיוו בזוז מן דאך לכפר לכפר אכור. ואני לא אסתייעא לי מלתא באס נמסי באותו יום. והרי"מ אשכנזי מסא באותו יום. ובו ביום נשמע הקול באותו כפר באיין לחכם די מסא ליום נהרג. ואחר ימים זאבוה וקברוהו. ואני יודע נאמנה שבאותו יום מא מסא חתא ת"ח אכור מאותו כפר זולת כהרי"מ אשכנזי הנז' זהו מה ששמע מההר"ף הנז'. עכס"ע. ולראיה ח"פ תמ"ת בד' באדר

נשמר"ו לפ"ק. ושו"ב וקיים:

נדרשנו לחוות דעתינו בענין האשה הנ"ל אם היא מותרת עפ"י העדויות הנ"ל והכ"ב. והנר' בעינינו שהיא. מותרת שהנה הדברים הצריכים להתיר אשה לשוק הם ב' א' שיודע לנו מתוך העדות שזה בעלה של זו ע"י שיזכיר העד שמו ושם אביו ושם עירו. ב' שיעיד העד בדבר ברור עד שיודע לנו מתוך עדותו שבודאי מת או נהרג. ובנד"ז אנו רואים שנשלמו הב' דברים. שהרי המגידים הנז' כולם הזכירו בדבריהם יהושע מרדכי אשכנזי דמצפת. וכבר ידוע מ"ש הריב"ש ושאר פוס'. דכינוי פאר"ח או אשכנזי הוא במקום שם אביו. א"כ הרי לפנינו שמו ושם אביו ושם עירו. וכיון שכן רואין שאם לא הוחזק שם אחר כזה בצפת או אף אם הוחזק אחר ועדיין הוא חי. אשתו של זה מותרת. ולא עוד אלא שהמגיד משה זייני נתן בו סימנים שהיה מכת החסידים. והיה צועק בתפלותיו בכל לב. וכל שיש סרך שזה הוא כההיא דיצחק הנז' שהיה אזיל מקורטובא לאספמייא. או כגון ההיא דאשר בן סיני שהלך לטוליטולא ללמוד בישיבתו של הרא"ש ז"ל הוי במקום שם עירו. ואפי' לא הזכיר שם עירו אשתו מותרת כמבואר בפוס'. הרי נשלם תנאי א'. תנאי ב' שיעיד העד בדבר ברור. הרי המגידים מעידים שהם היו מצויים בכפר שממנו יצא וביום שיצא בו. ולשעה קלה משיצא חזרו הגוי והיהודי שהלכו עמו וכליו ומלבושיו בידם. והכירום כל בני העיר שהם שלו והקול נשמע שנהרג קרוב לעיר. ושחברו בני הכפר על היהודי ששמעו שהוא היה בעצה עם הגוי להורגו. ולחלוק את ממונו. ושהלך היהודי והסתירו למעוטי בתיפלה לומר שלא נהרג אלא שנשלל וברח למרחוק. ואח"ך חיפשו בני הכפר ומצאוהו והביאוהו וקברוהו. וזה בודאי עדות ברורה שנהרג. שאין לספק ולו' אולי הקול שאמרו שנשמע בעיר שנהרג קול הברה היה ורוח שקר היה ולא היה הענין אלא ששללוהו והביאו את כליו והוא לבדו נשאר במדבר. ורוח ה' נשאתהו אל ארץ גזרה. או שבאו עליו לסטים ושבו אותו והוליכוהו אל ארץ רחוקה. ומה שחברו בני הכפר על היהודי הוא עפ"י הקול ששמעו שנהרג. ומה שחיפשו ומצאו וקברו. אחר הוא שבא ממקום אחר לגבול הכפר. או שיצא מן הכפר ולא ידענוהו ונהרג שם. ומה שאמרו שהביאוהו לזה וקברוהו הוא לפי דמיון בני הכפר שזהו שיצא עליו קול שנהרג. שכל זה לא מן השם הוא. שהרי כתב הרמב"ם שאם אמר העד שמעתי שמת פ' משיאין את אשתו ואין אנו תולין שמא קול הברה שמע. ודברי האומר דבעינן שיאמר שמע כבר דחאן מר"ן בתשו'. וכמ"ש בשמו בק"ע סי' קמ"ח. וכל שכן בזה שאומר ששמועתו היתה לפי שהיה עמו ויצא מן העיר. ובצאתו חזר הגוי והיהודי וכליו בידם. והקול נשמע שנהרג שבודאי יש לנו לתלות שהקול הנשמע שהגיע לאזני העד היה ע"י שבא הגוי ההורג מסל"ת בשאט בנפש ביד רמה ברחובות קריה ואמר הרגתי את פ' ואלו כליו וממונו. וכבר כתב בק"ע סי' תי"ו בשם הרב צ"ץ. דאם אמר גוי הרגתי את פ'. לא אמרי' דאומר בדדמי. ע"ש. ועי' בק"ע סי' שע"ה בשם מהרי"ט שהואיל והאיש ששלח הכתב היו דבריו עם האשה עצמה. הרי מוכיח שעל בעלה היה העדות אלא שלא פי'. ואנו תולין שהעד שבא משם פי' דבריו יפה. אלא הב' קיצר וסמך על תתבע ממנו מזונות וכתובה. אם אין בידה ממה ליפרע זהו הנלע"ד בכ"ז אם יסכימו עמנו ב' או ג' מבעלי הוראה. וצויי"מ וימ"ן אכיר מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט

סימן עה

טופס של קב"ע וז"ן ע"ן. טופס שק"ע שהוצרכו בעליו להעתיקו לשולחו לבדי"ץ. וז"ן מוע"ן. במותב ג' כחדא הוינא כד אסהיד קדמנא החה"ש כהה"ר איש ימיני נרו'. והעיד בתע"ג וברורה. איך מקדמת דנא כשהיה במתא לארזי יע"א נושא ונותן אזי באותו זמן מכר איזה סחורה לב' אנשים אברהם ן' זקן ויצחק בן ואעיש. ובאותו שבוע שמכר להם הסחורה ביקש אותם לגבות מהם דמי סחורתו ולא מצאם. ואמרו לו היהודים שכבר הלכו להם למ"ה. ולאחר כמה שנים הוצרך העד הנז' לחזר בעיירות לקבץ נדבה. ובכ"מ שהיה הולך היה שואל בם אולי ימצאם ויגבה מהם חובו. והנה במתא אספ'י יע"א באו איזה יהודים ממ"ה ושאל אותם עליהם והשיבו אותו היהודים הנז' שהם יודעים בטיב הידיעה את שני האנשים הנז' אברהם ויצחק הנז'. איברא שלא נשאר חי מהם כ"א אברהם הנז' לבדו. ויצחק הנז' כבר מת וחל"ש. והוסיף החכם העד הנז' לשאול ליהודים הנז' באיזה מיתה מת הרי"ץ הנז'. והישיבו לו היהודים הנז' שהיה יצחק הנז' קונה תמיד מאדומי א' זהב אלמעד"ן. הן אמת שבמדינה ההיא יש להם חוק שהאדומי המוכר זהב הנז' עושה עם הקונה איסטנק"י. דהיינו שהמוכר לא ימכור הזהב הנז' לזולת כ"א לקונה שעשה עמו הקו"ע וגם הקונה יהיה בידו כל סכום הזהב שימכור לו המוכר מזומנים לפרוע לו לאלתר מידי יום ביומו. והנה יום א' לא נמצאו הדמים מזו' ביד הרי"ץ הנז' וקם עליו האדומי והרגו וחל"ש. עכס"ע העד הנז'. ולראיה שכך העיד בפנינו ח"פ תמ"ת בג' בשבת כ"ד יום לתמוז יה"ל הגידו השמי"ם צדק"ו לפ"ק. פה לקצר יע"א והשו"ב וקיים. ע"ך נמ"ך. וחתו' אנו הבאים בחיתום. ולראיה שעמדנו על ההעתק וח"פ בא' בשבת כ"ח לאב"ר מ"ש הנ"ל מתא הנז'. ושו"ק ע"ך. וחתו' כהר' יודא סאנאנים וה"ר יודא פורת י"ץ:

לכאורה נר' שאין עדות זו מספקת כיון שלא הזכירו המגידים שם עירו. שמ"ש בהצעת הקב"ע דמתו' מחז"ק אין זה כ"א מקבלי העדות או העד הב'. וכן תי' הנז' ואי' שהשואל לא שאל אלא הידעתם ב' אנשים ששמם כו"ך והמשיבים השיבו כן ידענו בטיב ב' אנשים ששמם יצחק ואב'. ונהרג א' מהם ששמו יצחק. וא"כ אתאן לפלוגתא דהרא"ש ומהריק"ו והריב"ש ודעמייהו. דלהרא"ש סגי בשמו וכינויו שהוא במקום שם אביו ולכך התיר בעד שהעיד שמכלוף מלול נהרג סמוך לפאס דמדמי לה לההיא דיצחק רג'י. ולההיא דהרמב"ם דיצחק בן מיכאל דס"ל דבהנהו טעמא דהיתירא היינו משום שמו ושם אביו לחוד. דכל שלא הוחזק לנו אחר ששמו כך אשת זה מותרת. ולמהריק"ו והריב"ש ודעמייהו לא סגי בלא שם עירו. וההיא דיצחק רגי' היינו טעמא משום דהיכירו דהוה אזיל מקורטובא לאספמייא. וכן ההיא דיצחק בן מיכאל משום שאמרו לו כשתלך לעיר פ' וכו'. והיא המחלוקת שהביא מור"ם סי"ח ע"ש. ולא ידעתי מ"ש הח"מ והב"ש דלא נזכרה דעה זו דמהני שמו ושם אביו בלא שם העיר שהרי בב"י מפו' שזו היא דע'ת הרא"ש ושכן סובר כדעת הרמב"ם בההיא דיצחק בן מיכאל. ומ"ש כשתלך לעיר פ'. לאו דוקא. ואיך שיהיה לדעת רוב הפוס'. שהביא בב"י לא סגי בלא שם עירו. ולפחות שיהיה שום סרך שזה הוא בעלה של זו כההיא דאזל מקורטובא לאספמייא וההיא דאשר בן סיני שהלך ללמוד בטוליטולא לפני הרא"ש ז"ל. אבל באומר יוסף ן' שמעון נהרג לחוד לא מהני דכמה יב"ש יש בעולם. ואפי' יאמר דממלכות פ' לא מהני דכמה יב"ש יש במלכות פ'. עד שיזכיר שם הפרטי של העיר. ע"ש בב"י. וכן העלה הח"מ שם. ע"ש. וכיון שכן בנד"ז שלא נתבאר אם הזכירו המגידים שם העיר נר' שאין היתר זה ברור. וההיא דיצחק בן מיכאל שאעפ"י שאין השליח יודע מי הוא מותרת. שאני שהמיגידים יודעים ואומרים שהוא מאותה העיר כמו שרמזו באומרם כשתלך למקום פ'. אבל בנד"ז מאן לימא לן שהיו המגידים יודעים שהוא מאותה העיר. וכן ההיא דמר"ן דשלמה כרוב היו הנשים מאותה העיר ועומדים בגבול העיר. וממה שלא אמרו המשיבים מנו שלמה כרוב. בודאי שלא היה שלמה כרוב אחר באותה העיר וידעו המשיבים שעל שלמה שמאותה העיר הם שואלים כיון שהם עומדים בגבולה. משא"כ בנד"ז שהשואל והמשיבים היו עומדים במקום אחר ואין השואל מאותה העיר של הנהרג. מהיכן ידעו המגידים שעל יצחק שמאותה העיר הם שואלים. אם לא פירשו להם השואלים דממקום פ'. ואדרבא אית לן למי' שמא על יצחק וא"כ שמאותה העיר שהם עומדים בה השיבו. או על יצחק ואב' שמהמערב ואי' אחרים יש במערב ששמם כשמם:

אלא שיש לצדד ולהתיר ממ"ש בק"ע סי' שע"ה בשם הרב המביט' וז"ל. עוד יש טעם להתיר הואיל ואיש הזה ששלח הכתב היו דבריו עם האשה עצמה. הרי מוכיח שעל בעלה היה העדות אלא שלא פירש. ואנו תולין שהעד שבא משם פירש דבריו יפה אלא שהב' קיצר וסמך על המבין שמשיחתו עם האשה ניכר שעל בעלה הוא אומר. וזה דומה למ"ש האחרונים דבעד מפי עד לא דייקי' כולי האי. ע"ך. ובנד"ז ג"כ שבא העד הב' הנז' לעירו של יצחק הנז' שיש בה אלמנתו והעיד שבעלה של האשה הזאת הנצבת בזה הוגד לו שנהרג אנו תולין שהמגידים לו ג"כ פירשו לו שם עירו של זה שמזה ידע שהוא בעלה של זו. אלא שקיצר וסמך על המבין שמעידותו שהעיד על בעלה של זו שמעיר זו ניכר שעל בעלה הוא אומר שהגידו לו. ועוד יש להוכיח זה שהרי עכ"פ כששאל להם העד הב' הידעתם את פ' ופ'. מוכרח הוא שפי' להם מעיר פ' כדי שתהיה תשובתם תשו' מספקת למה שצריך שידע. אם אותם שמעיר פ' שהקיף להם עדיין קיימים. שאם לא אמר כ"א הידעתם שני אנשים ששמם פ' ופ' מה יועיל כשישיבוהו ידענו ושמא אחרים הם שלא הקיף להם. הא ודאי שהשאלה היתה פ' ופ' שממקום פ' וא"כ כשהשיבוהו ידענו הוברר הדבר שעל פ' ופ' שמעיר פ' שעליהם שאל השיבו. וה"ז דומה להוכחה שהוכיח הרב"י בההיא דשלמה כרוב שכיון שהנשים שאלו ליהודים הידעתם את שלמה כרוב. ולא השיבו על מי אתם שואלים. כמה שלמה כרוב איכא בשוקא. ש"מ שהיו יודעין על מי הם שואלות כי לא היה שלמה כרוב אחר באותו המקום זולתי אותו שהנשים הללו אבל היכא דפשיטא דאינו מתכוין להעיד כי הכא. דאנן סהדי דאם היה יכול לכפור ולהשמט ולו' שלא הרגו שהיה עושה ופשיטא הוא שאם לא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו ולחייב את ראשו למלכות. ומדהודה בכך ודאי קושטא קאמר. ואין לך מסל"ת גדול מזה. דהא ליכא לספוקי כלל לא במתכוין להתיר ולא במתכוין להעיד. עכ"ל:

הרי מבואר מדברי הרב דאפי' בשואל לגוי אם הרג את פ' והוא מודה שהרג כיון דליכא לספוקי שנתכוון להעיד מיקרי מסל"ת. וכ"ש בנד"ז שהיה פשוט בעיניהם שנהרגו ולא היתה השאלה כלל אם עדיין חיים או נהרגו או ביד מי נהרגו אלא דרך תלונה אמרו להם פעם א' למה בגד אחיך להרוג היהודים ופעם ב' אין לנו להתעסק עמכם שאתם בוגדים והגוים השיבו לא' לא בגד אחי אך אחרים קמו עליו והרגום בידו. ובב' השיבו שאין כולנו בוגדים וא' הוא הבוגד שמסרם להורגים ונהרגו בידו וליכא לספוקי כלל שנתכוונו הגוים להעיד שהרי לא היו דברי השואלים ע"ע ההריגה. וגם דברי הגוים המשיבים לא היו אלא להסיר התלונה. אלא שמתוך דבריהם נתברר שנהרגו באמת. ואלו היו יכולין להשמט ולו' שלא נהרגו פשיטא שלא היו מודים ויצטרכו להתנצלות להסיר חרפת הבגד מעליהם ומדהודו בכך והוצרכו להתנצלות בודאי קושטא קאי ומסל"ת מיקרי שהרי לא נתכוונו לא להתיר ולא להעיד אלא להתנצל. וכבר האריך עוד בזה הרב מהרי"מ מלובלין בתשו' סי' ק"י והביא דברי מהרי"ק הללו. ועוד הביא דברי הרב תה"ד סי' רל"ט דהג"מ לא מפיק ממסל"ת אלא במתכוין להתיר או להעיד עכ"ל. גם הביא דברי הריב"ש דכל שאין מתכוין להעיד מיקרי מסל"ת והביא ראיה מדברי הרמב"ם ע"ש. ועוד כתב מהר"מ מלובלין בתשו' הנז' ואפי' במקום שאין עדות מסל"ת גמורה אם יש אמתלאות והוכחות המסייעות מהני לשוייה עדות המספקת להתיר ע"ש. ועל מה שלא הזכירו שמם ושם אביהם ושם עירם אם היה הדבר שהיה הגוי מכירם כולן א"צ זה כמפו' בפוסקים ואף את"ל שלא היה מכיר מקצתם נר' שכיון שאמר הגוי שסיפר להם ן' יוסף שיצאו עמו ארבעתם שנהרגו וסיפר אופן מיתתם נר' שא"ץ שמם ושם אביהם שהמנין מוכיח ועוד שנתן בהם סימנים. ועוד שידענו שהיוצאים עם הגוי הנז'. הם אלו ולא יצאו זולתם כמו שהעיד העד הא'. ואף שלא נעדרו בזמן ההוא זולתם. עי' בק"ע סי' רכ"א. ועל מה שלא נזכר בעדויות הנז' וקברתיו. מלבד דלא קי"ל כהרמב"ם ז"ל בזה. זאת ועוד הרמב"ם גופיה לא הצריך קברתיו אלא באומר פ' שיצא עמי ולא באומר פ' מת סתם. א"נ כשהיה הגוי בשעת מיתתו או הריגתו וכמ"ש בב"ש סקנ"ד, ע"ש:

באופן שלענ"ד הנשים הנז' מותרות לשוק. ואשת אברהם אלבאז שהיא זקוקה ליבם מותרות ליבם. יצויי"מ כי"ר. ועד"א ח"פ בסיון

יפ"ה לפמ"ה והשו"ב וקיים:

מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן עז

שאלה מעיר רבאט על היתר עגונא דאתתא שנכתבו כמה עדויות בהיתירה וזו אחת מהן המספקת וז"ן:

במותב תלתא כחדא הוינא אנן ד אא ח"ל כד אתא קדמנא ע"א הה הזהימסע אמזאלג בכ"ר יעקב נ"ע. וקאל בזה"ל להי"ת מנאיין מסית לבני חסן סבאח פסח סקסית עלא אהרן ן' יאיון בר יעקב נ"ע קאלולי לגוים קטע אלגרב ואח"ך מסית אלגרב סקסית עלא אהרן ן' יאיון קאלולי לגוים מא קטעסי לגרב מסית לסי' ן' לכאדיר לגרבאווי דארי יתסווק זמעא די בני חסן. קולתלו אהרן מא קטעסי מעאך לגרב קאלי יא וודי יא מסעוד. אנא מא ספתוסי. אח"ך נתפרסם הדבר באיין אהרן הנז' נהרג. זא סי' ן' לכאדיר הנז' כיף שמע באיין נתפרסם הדבר קאלי יא וודי יא מסעוד אנא ספתו זגבי מלווח. זית אנא קולתלו עלאס אסי' ן' לכאדיר מא קולתהאליסי קאלי מא נסיבסי נקולהאליך מן חית אנא כא נמסי ונזי עלא דיך טריק נכוף עלא ראשי. מנאיין סחחית עליה בזזאף וקולתלו לאייכון מא תערפוסי קאלי וואס ליהודי די כאן מעא וולד ימין פזמעא הווא האדאך די סופת זגבי מלווח מא ענדכום פיהא גדוב אנא ספתו בעיני גיר גאע לא תפתסו עליה. עכ"ס עדותו של העד הנז':

נדרשנו לחוות קוצ"ד בהיתר העגונה הנז'. והנלע"ד להתירה לשוק ע"פ עדות מסעוד אמזאלג מפי הגוי שבעדותו נר' שיש ספק להתירה ביען שממנה מתברר שזהו בעלה של זו. ושבודאי נהרג. שהם השני דברים הצריכים לעדות אשה. שהרי היהודי השואל אהרן מא קטעסי מעאך ברור לנו שעל זה הוא שואל ששמו אהרן ושם אביו יעקב. ושהיה מעא וולד ימין פזמעא די בני חסן דהוי כשם עירו וממה שהשיב הגוי שנהרג ה"ז כאלו הגוי עצמו הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו. ועיי' בק"ע סי' קמ"ה בשם תשו' הרב"י וז"ל כיון שהנשים שאלו ליהודים הידעתם דבר משלמה כרוב ולא השיבו ע"מ אתם שואלים כמה שלמה כרוב איכא. ש"מ שהיו יודעים ע"מ הם שואלות. כי לא היה שלמה כרוב אחר באותו מקום זולת אותו שהנשים היו שואלות עליו. ועליו השיבו לנשים שנהרג. והוי כמו שהזכרו שם מקומו. ע"כ. ובשם תשו' מהר"ם מלובלין הביא שם סי' שכ"ד כל שניכר מתוך דברי הגוים מ"ת על מי הם מדברים כגון שהם והשומעים ממקום אחד ומגידים דרך התאוננות איך שפ' ופ' נהרגו אף שלא הזכיר שם אביו ושם עירו מסתמא על הידוע להם מעיד. ודמייא להא דאמרו בגמ' מאן איכא בי חסא ע"ך. והגם שבנד"ז לא הזכיר הגוי אפי' שמו כ"א ליהודי די כאן מעא וולד ימין פזמיעא. כבר אמרנו שכיון שנזכר בדברי היהודי והיהודי יודע שהגוי יודע זה ששואל עליו ומשיבו הגוי שנהרג. הוי כאלו הזכר הגוי שמו. ומה גם שאמר ליהודי די כאן מעא וולד ימין פזמיעא הווא ך. ואין לפקפק בזה ממה שלא אמר הגוי שנהרג זה סתם אלא שראהו הרוג והיינו שהכירו בט"ע לפי שהיה מכירו בחייו ובח"מ סי"ו ס"ק מ"ה מביא בשם רבינו שמחה ורבי' נתן דס"ל דאין מסל"ת נאמן רק כשאמר שמת או נהרג משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פ' הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צ"ע וט"ע זה דמל"ת שאין דעתו להעיד וכו' איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה וכו' ע"ש כבר כתב הרב"ש שם ס"ק ע"ו שבתשובת האחרוני' מהר"מ פאדואה ומהרמ"מ ורש"ך וריב"ל פסקו דאם מעיד ע"י ט"ע מהני ושכן פשטה הוראה בישראל ע"ש וע"ע בק"ע סי' צ"ו בשם מהריב"ל דגם לר"ן ור"ש למעשה היו מקילין ומקבלין עדות גוי בט"ע. אלא שהיה לבם נוקפם. ושאר פוסקים לא היה לבם נוקפם ומקבלין עדות גוי בט"ע בלי שום פקפוק וכ"ן מדברי הרמב"ם ושאר כל הפוס' שלא חלקו בט"ע בין גוי מסל"ת ליש' המעיד ע"ש. וע"ע בק"ע סי' קכ"ח. ועל שודאי נהרג הרי העיד הגוי שראהו מליוח כלו' מושלך לדומן ע"פ האדמה. ולשון זה מורה שידע שבודאי מת. וכבר כתב מור"מ סי"ז דאפי' במקום די"א דבעי' קברתיו ל"ד קברתיו. אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת. ולא אמר בדדמי מהני ע"ש. ולשון מליוח שאמר הגוי בכאן ודאי משמעותו שבודאי מת. ואין דומה למ"ש בק"ע סי' רפ"ט דבאומר ראיתיו מת ומושכב לארץ אין נודד כנף אין פוצה פה עדיין לא הגיע זה הזזה והתעסקות וא"כ אין כאן קברתיו וכו' דשאני מת ומושכב לארץ ממושלך לדומן. וזה ברור:

ועל מה שיש להסתפק אולי אין זה מסל"ת כיון שקדמה לו שאלת היש' ביום א' אהרן מא קטעסי מעאך אע"פ שאח"ך בא והסל"ת יא וודי מסעוד אנא ספתו זגבי וכו'. כיון שידענו שהגדתו ביום האחרון היא תשובה לשאלת היהודי ביום הא' נר' ודאי דלא הוי מסל"ת שאפי' בגוי המשיב ע"י שאלה לאחד. ואחר זמן רב הסל"ת לאחר נר' מדברי מור"ם סט"ו דלא הוי מסל"ת. וכמ"ש הח"מ שם. וכ"ש בזה שנר' שהיה בזמן קרוב ומה גם שהיתה הגדה שנית ליהודי עצמו השואל בראשונה גם לזה נר' דשפיר הוי בנד"ז מסל"ת דע"כ לא ס"ל למור"ם הכי אלא בשהיתה השאלה איה חבירינו שהלך עמך וכמ"ש בתחלת דבריו. והם מדברי הרב המגיד בשם הרשב"א שבזה שמוכח על עצמותו אם הוא עדיין קיים או לא. הוא דס"ל הכי. אבל בשואל על חבירו לגוי המכירו אם הלך עמך למקום פ' שאין משמעותו אלא אם הלך עמך למקום פ' או שהלך עם אחר למקום אחר אין זה נקרא שאלה. ושפיר הוי מה שבא הגוי אח"ך ואמר אנא ספתו מליוח מסל"ת. ועדיפא הא מההיא דמהראנ"ח בק"ע סי' רס"ו ביהודי השואל לגוי בא כאן פ' לשאול המכס והגוי השיב שנהרג דלא הוי שאלה ושפיר חשיב הגוי מסל"ת ע"ש. אע"ג דהתם הגוי השיב מיד שנהרג. וכ"ש בזה שבשעת שאלה השיב הגוי לא ראיתי ואחר ימים אז בא מאליו והגיד שנהרג. ועוד שם בסי' שכ"א בשם מהר"מ מלובלין יהודי ששאל לגוי שבוי אם ראה שם במקום שהיה שבוי בני אדם ממקום פ' והשיב לו שהיה ג"כ שם יהודי ממקום פ' ועבד עבודת פרך עד שמת נר' דגוי הזה הוי מסל"ת. ושאלת היהודי לא חשיב שאלה שא שאל אותו על שום אדם אם חי או מת. ע"כ:

גם איכא לפקפק ממה שתחילה אמר הגוי לא ראיתיו ואח"כ חזר ואמר שראה אותו הרוג. ובק"ע סי' קנ"ז הביא בשם הרב"י דמספקא ליה באומר תחילה שראה שנהרג ואח"ך חוזר ואומר לא ראיתי ולא ידעתי כלום אם יש לו' שיכול לחזור כההיא דתניא עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לו' מבודין היינו או שנאמר דאין יכול לחזור. ול"ד לההיא דגוי לאו בר עדות הוא ולאו בר חקירה הוא ומיד שהעיד הוי כנחקרה עדותן בב"ד ע"ש. דליתא דבנד"ז נר' שאין ספק שיוכל לחזור בין בגוי בין בישראל ואפי' העיד בב"ד דשאני במעיר תחי' שראה ושוב חוזר ואומר שלא ראה הוא דאיכא למימר שאין יכול לחזור דקרינא ביה. אבל באומר מתחי' שלא ראה שלא הגיד כלום. וחוזר ואומר שראה ונותן אמתלא מספקת על שאמר תחי' שלא ראה ובנד"ז פשוט הוא שיוכל לחזור. דאין כאן כיון שהגיד כלל. וכן מפו' בב"י בטח"מ סי' כ"ט לדעת הרמב"ם והטור. ומביאו בש"ע בהגה שם וז"ל ואפי' אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך. חוזרין ומגידין הואיל ולא אמרו בהיפך ממה שאומרים באחרונה. ובב"י וסמ"ע סק"י כתב ומ"ש המחבר בריש הסי' דאין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו. שם איירי דאמר היפך דבריו הראשונים. כלו' שאמר תחי' שראה כך וחזר ואמר שלא ראה. או שבהיפך ראה:

קם דינא דאתתא דא שריא להתנסבא לכל גבר דיתיצביין. וצויי"מ. ויורנו מדרכיו. ונלכה באורחותיו. וע"ד אמת ח"פ מכנאסא יע"א בחשון זית רענן יפה פרי

תא"ר לפ"ק. והשו"ב וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן עח

שאלה מעיר טאנגא'ר יע"א ע"ע עיגונא דאתתא במים שאל"ס:

מעשה שהיה שזה כמו שלש שנים מ"מ שהלכה ספינה אחת ממתא דנא לעיר ג'יבאלטר יע"א וזה היה ביום כ"ד לכסליו לעת ערב אחר שקיע' החמה. ובספינה הנז' היו בה שבעה יהודים. חמשה ממתא דנא וא' ממתא תטוואן. וא' ממתא ארזילא יע"א ויהי בבקר השכם יום כ"ה לנז' מצאו שחזרה הספינה הקטנה של הספינה הנז' עם רב החובל ואיזה מלחים והקול נשמע במחנה העברים לאמר שקודם חצות לילה כמו שעה מ"מ של ליל כ"ה לנז' טבעה הספינה הנז' עם כל אשר בה. והן היום נתעוררו איזה אנשים לכתוב גופא דעובדא מה ששמעו מרב החובל והמלחים אולי תעלה ארוכה ומרפא למחלת העגונות הנז'. וז"ן טופס הקב"ע מועתק ע"ן אב"א תב"ת, במותב תלתא כא'. הוינא וא"ק עא"ך כה"ר יצחק אבן צור יצ"ו בכ"ר שמואל ז"ל והגיד והעיד בתוע"ג איך אמת ויציב שיודע נאמנה שהספינה הנק' בומבו שרב החובל שלה נק' מאנוויל איטאלייא טענה שורים ושאר דברים ממתא דנא להוליכם למתא גיבאלטאר יע"א זה לה כמו' ג"ש מ"מ. והיו בספינה הנז' שבעה יהודים ה"ה כהה"ר יצחק דרעי דממתא ארזילא יע"א. וה"ר אברהם אלעזר. וה"ר אברהם שאנאניץ, וה"ר אברהם בן עמור, וה"ר משה אדרוטיל, וה"ר מסעוד ן' שטרית דממתא דנא, ויהודי א' דממתא תיטוואן יע"א, והיו הולכים למחו"ח, ויהי בבקר חזרו בספינה הקטנה רב החובל הנז' ואיזה מלחים עמו, וישמעאלי א' שהיה עמהם בספינה והקול נשמע שהספינה הנז' טבעה בים וששם נמצא ושם היה לפני הקונסול אינגליז כשבאו רב החובל והמלחים הנז' לספר לקונסו' את כל הקורות אותם, ולקח הקונסול את כל א' מהם בפ"ע זה שלא בפני זה אחר שהשביעם להגיד האמת כנימוסם, ויספרו לו ויאמרו שבהיותם במקום א' הנק' לה קאלא גראנדי נשבה להם רוח מזרחי ופתאום ראו שהספי' הנז' היתה מתמלאת ממים והתחילה להטבע ושבאותה שעה מיהרו הם ונכנסו בספינה הקטנה שהיתה להם קשורה מאחרי הספינה הגדולה, וכראות הר"מ ן' שטרית הנז' כ"ז מיהר גם הוא ויעל עצמו אל הים ונאחז בבגדי מלח א' כדי לילך עמו ליכנס עמהם בספינה הקטנה הנז' והמלח הנז' בעט בו ודחפו מלאחוז בבגדיו מחשש פן ימות גם הוא. ותכף ומיד כשדחפו נחנק ומת לעיניהם. והששה יהודים האחרים אשר נקבו בשמות ואחרים אשר לא מבני ישראל המה היו עדיין בספינה הגדולה יען שלא נטבעה בב"א אלא מעט מעט היתה נטבעת והולכת ושבהיותם תוך הספינה הקטנה היו רואים ומתבוננים בספינה הנטבעת לראות מה יקרה לה. וראו שטבעה לגמרי. וכל האנשים הנז' והאחרים אשר היו בתוכה נשארו געים ומטורפים צועקים ונואקים עד צאת נפשם וראום כולם מתים על פני המים. ושכהר"י אדרעי הנז' נחנק ומת אחרון לכולם. יען שכל מה שהיתה הספינה מכבדת ונטבע בלב ים הוא היה עולה למעלה על גבי מרומי הספינה עד שטבעה הספינה לגמרי ולא מצא מנוח לכף רגלו ונחנק ומת גם הוא. באופן שבירר בעדותו כהריב"ץ העד הנז' שהוא היה לפניהם כשהיו מספרים לקונסול הנז' כאמור ושבהיותם בטוחים ממקרה מות תוך הספינה הקטנה הנז' הביטו והתבוננו הדק היטב עד שנחנקו ומתו כולם ב"ב ושאב"ב. ושהר"מ שטרית נחנק ומת ראשון לכולם וכהר"י אדרעי אחרון כאמור ושאלו היה להם ספינה גדולה ביותר מהספי' הקטנה שהיה להם היו יכולים להציל את כל הנפשות אשר היו שם. עוד בירר בעדותו כהרי"ץ העד הנז' ששם נמצא ושם היה כשבאו בספינה הקטנה רב החובל והמלחים הנז' ולקח רב החובל את עצמו לצד אחד ויספר לאמו ככל מה שכתוב לעיל מא' וע"ס. עוד בירר בעדותו העד הנז' שהישמעאלי שנמלט עמהם סיפר לישמעאלים אחרים כדברים האלה ממש. עכס"ב העד הנז'. שוב בתלת כחדא הוינא וא"ק עא"ך כה"ר אברהם צירולייא י"ץ והגיד בתוע"ג איך אמת ויציב שהשורים הנז"ל היו שלו. וכשנשמע שהספינה הנז' טבעה היא וכל אשר עליה ונמלטו רב החובל ואיזה מלחים בספינה הקטנה הלך הוא לבית רב החובל לשאול ע"ד השוורים אולי יש תקוה. ופגע במלח אחד שנמלט עמהם. ותכף כשראהו המלח התחיל לדבר על לבו על איבוד השוורים וסיפר לו שבהיותם במקום א' הנקרא לה קאלא גראנדי נשבה להם רוח מזרחי חזק. ופתאום ראו שהספינה הנז' מתמלאת ממים ואז מיהר הוא וחתך קשר הספינה הקטנה שהיתה קשורה מאחר הגדולה והטיל עצמו לים לילך וליכנס בתוכה להמלט על נפשם הוא ורב החובל ומלח אחר עמהם וכראות הר"מ ן' שטרית כ"ז מיהר גם הוא והטיל עצמו אל הים ונאחז בבגדי אותו מלח לילך עמו אל הספינה הקטנה הנז' להמלט על נפשו. והמלח הנז' בעט בו ודחפו ונחנק ומת. ובהיותם הם בספינה קטנה הרחק מן הספינה הגדולה מעט לראות מה יהיה בסופה. בא להם ישמעאלי שהיה עמהם בספינה וקבלוהו והכניסוהו עמהם בספינה הקטנה ונמלט גם הוא עמהם. ובהיותם יושבים מנגד לראות מה יעשה מהספ' הגדולה וכל אשר בה ראו שהספי' הנז' היתה הולכת ונטבעת מעט מעט. והששה היהודים האחרים ואחרים אשר לא מבני ישראל המה היו עדיין בספינה הנז' קובלים וצועקים ואומרים שיפסקו עליהם כל ממון שירצו ויצילו את נפשם ממות וראו שהספינה טבעה לגמרי וראו לכל האנשים אשר היו בתוכה כולם מתים ב"ב ושאב"ב. דהיינו שה' יהודים לקחו עצמם לצד אחד והיו מטורפים ומהוממים צועקים ונאנקים עד שטבעה הספינה וראום מתים. וג"כ האחרים שהיו בספינה שאב"ב ואחרון לכולם כהרי"ץ אדרעי יען וכו' כנז"ל ובירר בעדותו כהרא"ץ העד הנז' שא"ל המלח הנז' שהיה צר להם מראות ברעתם ולא יכלו להצילם. יען שהספינה הקטנה לא היתה כ"ך גדולה שאלמלי היתה יותר גדולה היינו יכולין להציל את כל הנפשות אשר היו שם. יען ששהתה הספינה להטבע. עוד בירר בעדותו כהרא"ץ העד הנז' שכשמעו את דברי המלח הנז' הזמין פתקא אחד לקונסול נגד רב החובל הנז' באומרו שפשע בשורים עד שטבעו יען שטען יותר מהראוי לאותה ספינה ושלח אחריהם הקונסול ויספרו לו ויאמרו מהות המקרה איך שקראם ושלא זזו משם עד שראו כולם מתים ב"ב ושאב"ב עה"ד הנז' עכס"ב העדים הנז' ולראיה שנעתק ע"ן ח"פ תמ"ת ברביעי בשבת י"ט יום לח' שבט מש' תקצ"א לפ"ק. פה טאנזא יע"א והשו"ק:

אחר השאלה הנז' כתב הח' השואל ח"ע טאנסא דעתו. וס"ל תשו' חכמי תיטוואן יע"א. וזה מ"ש אני הצעיר:

הובא לידינו הפס"ד הנ"ל מעשה ידיהם של צדיקים עליונים למעלה ישצ"ו עם שאלת חכם מארי דאתרא ישצ"ו מצדד אצדודי אם להתיר אם לאסור. אין ולאו ורפייא בידיה עם פסק רב העיר זלה"ה שכתב בעודו בחיים להתיר אם יסכימו מורי הוראה עם פסק חכמי מראק"ס ישצ"ו שכולן עלו בהסכמה להתיר ואחר ההתבוננות בדברי כולן ראינו שהדבר חמור מאד. ואין אנו כדאי לסמוך על דעתינו להתיר אם לא שנהיה סניף למתירין:

וזה שהנה דעת הרמב"ם ז"ל כפי מה שהסכימו בדעתו גדולי הפוס' ה"ה והר"ן והריב"ש ז"ל דאפי' בלא מים ובלא מלחמה כל שאין הגוי מזכיר שמו בעי למימר קברתיו שבזה יוצאין מב' חששות שמא אחר הוא ושמא לא מת לגמרי. דבלא קברתיו איכא ב' חששות אפי' ביצא גוי וישראל מלפנינו. ובא הגוי ואמר היהודי שיצא עמי מת דכיון שאינו מכירו שהרי אינו יודע שמו איכא למיחש שנפרד ממנו בדרך והלך בדרך מרחוק ואח"כ נלוה אליו אחר דומה לו קצת וחשב שהוא הוא שיצא עמו. וגם כשאינו מכירו אינו נותן לב כ"כ לידע אם מת לגמרי או שהכוהו מכת מות לבד שאין הגוי חרד לידע אמתות הדבר כ"א כשהוא מכירו אבל באינו מכירו לא איכפת ליה. ולהכי כי אמר קברתיו יוצאין ב' החששות דכיון שקברו ודאי מת לגמרי. וגם ע"י שנתעסק בו וקברו בודאי שהכירו יפה שהוא הוא שיצא עמו בלי ספק:

והעדיפות שיש במים ובמלחמה לדעת הרמב"ם ז"ל הוא דאפי' מזכיר את שמו כל שלא אמר קברתיו חיישי' לב' החששות. וזהו שכתב ואפי' הגוי שהסיח לפי תומו ואמר שטבע פ' בים אם נשאת לא תצא ביאר בדבריו שאפי' מזכיר את שמו לא סגי בלא קברתיו לינשא לכתחלה. וז"ל הריב"ש ז"ל בזה סי' שע"ח אעפ"י שלכאורה נראה מדברי רבינו משה דבגוי מסיח לפי תומו בעינן שיאמר קברתיו אפילו שלא במלחמה ושלא במים שכתב פי"ג מה' גירושין יצא גוי וישראל מעמנו וכו' וכן אם יצאו עשרה אנשים כא' וכו' ואני איני חושד את הר"מ ז"ל שיצריך קברתיו בכל גוי מסל"ת דהא בגמ' וכו'. אבל דעת הר"מ ז"ל שכשאין הגוי אומר איש פלוני מת שאינו מכירו בשמו. אלא שאומר איש שיצא עמי בדרך. אז צריך קברתיו כי כן מזכיר בגמ' וכו' אבל כשאומר הגוי מסל"ת איש פ' מת. חלילה להרב ז"ל שיצריך קברתיו וכו'. ומה שכתבת שאפי' לדעת הר"מ ז"ל דבעי' שיאמר קברתיו הכרתיו מועיל כמו קברתיו. כבר כתבתי דבגוי מסל"ת שלא במלחמה ושלא במים כל שיזכיר הגוי המת בשמו א"ץ לא קברתיו ולא הכרתיו אפי' לדעת הר"ם. אבל דעתך לומר דבמלחמה או מים סגי הכרתיו כמו קברתיו איברא ודאי דאי אמר אסקיניה לקמן וחזיתיה לאלתר והכרתיו דאיהו פ' אז הוי כמו קברתיו דומייא דעובדא דב' ת"ח ועובדא דההוא דטבע בדיגלת דאסקוה אגשרא דשביסתנא. וקברתיו ודאי לאו דוקא. אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך כל המתים. ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף. או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי. דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שאותם שהתעסקו בו הכירוהו וליכא למימר דאמר בדדמי. וכן ליכא למיחש שלא מת אלא בדמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים. איפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת. שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת. אבל באומר הכרתיו לבד לא סגי במלחמה דהא איפשר שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא ומעיד שמת. דס"ד כל הני איקטול והוא פלט. וכן במים שהוא כמלחמה איכא למימר שאעפ"י שמעיד שראהו מת על שפת הים והכירו אולי לא מת. אלא שבלבלוהו המים וסבור שמת. וכיון שידע שנטבע סומך על רוב הנטבעים שמת. והרב אלפאסי ז"ל שהוא בעל סברה זו דבעי' קברתיו במלחמה. כתב כן בפירוש דבמים דוקא בדאמר אסקיה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דאיהו פ' וה"ה למלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואתה האדון כתבת שהרב אלפאסי ז"ל לא הצריך קברתיו אלא בעד א' במלחמה. ואין כן דעתי. דהא בפירוש אמרינן בגמ' דמים כמלחמה דמי. ואיך יחלוק הרב ז"ל על מה שאמר בגמ' בלא חולק. אלא כמו מושכל א' דקאמר והא מים כמלחמה דמו. אבל דעת הרב ז"ל דאסקוה אגישרא דשביסתנא דההוא דטבע בדגלת הוי כמו קברתיו דלאו דוקא קברתיו. אלא כל שנתעסקו בטלטולו כמו קברתיו כמו שכתבתי עכ"ל. מכלל הדברים למדנו דלדעת הרי"פ והרמב"ם במים לא סגי בשיאמר הגוי שראהו מת בתוך המים והכירו שהוא פ' דכל שלא טלטלוהו בפניו והעלהו מן המים והביאוהו לפני העד והביט בו יפה שהוא הוא. אכתי איכא למיחש לבדדמי בין לענין מיתה בין לענין שמא אחר הוא שהרי הרי"פ ז"ל דקדק בדבריו דדוקא בדקאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה וכו' ולא סגי ליה בשיאמר חזיתיה במייא שהוא טבע ומת וצף ואשתמודענא ליה. משמע שהראיה שהוא טובע במים וצף אינה ראיה שמת ודאי אם לא שהעלוהו וטלטלוהו. וגם ההכרה בתוך המים אינה הכרה לשלא נאמר שאחר הוא. עד שיביאוהו ויקרבוהו לפניו ליבשה ויתבונן בו יפה. והן הם דברי הרב המבי"ט שהביא בק"ע סי' רי"ח ע"ש. הגם שנראה מדבריו שלא כתב כן אלא לענין הכרה ולא לענין מיתה. מ"מ מדברי הריב"ש ז"ל בשם הרי"פ ז"ל הנז' נראה דלענין מיתה נמי לא מהני מה שרואהו טובע וצף. עד שיעיד שטלטלו הוא או אחרים והעלוהו ליבשה דהוי כקברתיו:

גם ידוע מ"ש ה"ה ומר"ן בכ"מ דמ"ש הרמב"ם ואפי' הגוי שהסיח לפי תומו ואמר פ' טבע בים ונשאת ע"פ ה"ז לא תצא היינו באומר ששהא עליו שיעור שתצא נפשו ולא עלה הא לא"ה אם נשאת תצא. וכמ"ש הרשב"א והריב"ש ע"כ:

והנה מר"ן ז"ל סתם ביבשה דלא כהרמב"ם דאפי' באינו מזכיר את שמו לא בעי קברתיו. אבל בים פסק ממש כהרמב"ם דאפי' במזכיר את שמו בעי קברתיו. ואפי' בשהא עליו כדי שתצא נפשו. וכמ"ש:

ואחר שנתבאר כ"ז א"כ לכאורה בנד"ז שלא הזכירו הגוים שעלו מן הים ובאו לפניהם וקברום ולפחות שטלטלום ממקום למקום ושהכירום מיד אחר שעלו ליבשה א"כ אין כאן עדות המספקת להתיר לדעת הרי"פ והרמב"ם ומר"ן ז"ל. ולדעת הרב ב"ש אפי' אמר קברתיו בעינן סי' מובהקים ע"ש. והכא אין כאן שום סי' ולא אפי' ט"ע. זולת ט"ע של בגדיהם אם אי' שהיה להם בהם היכר. שט"ע שזכרו הפוסקים היינו שיביאוהו לפניו ויסתכל בפניו ויכירהו בט"ע שזה הוא והכא לא אמרו אלא שמרחוק ראום שנחנקו ומתו והם צפים ע"פ המים ושמא אחרים הם שהביאום גלי הים ממ"א ואותם שהיו בספינה טבעו מיד ויצאו למ"א. ובפרט אם נאמר דטבע פ' שכתבו הרמב"ם ומר"ן לעיכובא דבעי שיזכיר את שמו. ואז יועיל קברתיו להנשא לכתחלה והכא לא נודע אם הגוי הזכיר את שם כולם או לא:

ואותם הסברות שהביאו החכמים ישצ"ו בפנים דבגוי מסל"ת א"ץ קברתיו. א"נ עד מפי מסל"ת. א"נ דבי תרי לא אמרי בדדמי. כל זה ודאי אין ראוי לסמוך עליו בנד"ז דסברת גוי מסל"ת א"ץ קברתיו. והיא סברת היש מקילין דאייתי מור"ם סי' נו"ן היא היפך דעת הרמב"ם ומר"ן להדייא שכתבו דבגוי מסל"ת במים לא תנשא לכתחלה אפי' העיד ואמר שטבע ומת. דחיישי' שלא מפני שידע שמת בודאי ע"י שעלה וטלטלו מעיד כן. אלא שסמך על רוב הנטבעים שהם מתים ועוד דמור"ם נמי לא מייתי לה אלא במלחמה. ומדלא מייתי לה גבי מים דמקמה משמע דבמים איפשר דמודו. דאיפשר דטפי אמר מדדמי במים מבמלחמה. וכן סברה קמייתא נר' דמשום מלחמה דוקא נקטה. כי לא הזכיר הרמב"ם ומר"ן שם כ"א עד א'. ולזה הוצרך מור"ם להביא סברת האומרים דגם בגוי מסל"ת במלחמה אמר בדדמי כמו עד א'. וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן במים דל"ת דוקא במים הוא דאמר בדדמי דאל"כ מאי קמ"ל מור"ם בהא. והרי כבר כתבה מר"ן ז"ל לעיל במים הא ודאי כמ"ש. גם הסברה דעד מפי מסל"ת א"ץ קברתיו היא לפי דעת היש מקילין שכ"ה בק"ע סי' מ"ח בשם מהריב"ל וז"ל בעד מפי עד אף שמקילין מ"מ אין להתיר בלא קברתיו. אלא דוקא בדאיכא תרתי לטיבותא חדא דליהוי עד מפי עד. וגם שהעד הא' יהיה גוי מסל"ת לפי שכתבו הגהות מיימון דבגוי מסל"ת לא חיישינן דאמר בדדמי אבל בחדא לטיבותא אין להתיר ע"ך. ושם סי' רצ"ג הביא בשם מהראנ"ח שמעולם לא רצה לסמוך על זה להתיר בעד מפי עד מסל"ת יותר מעד ראשון ע"ש. וגם דברי הרמב"ם ומר"ן מוכחו להדייא הכי דסתם עדות גוי היינו שמספר לישראל. והישראל בא ומעיד. דאם הגוי עצמו בא לב"ד ומעיד אינו כלום שמא מתכוין להתיר. וכמ"ש בק"ע בכמה חקומות. ועוד כתב שם בסי' רצ"ג וז"ל ועוד הא קאמר הגוי וראיתיו מת לפני ונר' שלא נתאמת לו המיתה רק בראיה לא ע"י הזזה וטלטול ע"ך. וזו תשו' ג"כ לנ"ד בין לס' הא' דגוי מסל"ת לא אמר בדדמי. בין לס' זו דעד מפי גוי מסל"ת לא אמר בדדמי. דהכא הגוי מפ' עדותו שמה שנתאמת לו שמתו אינו אלא ע"י שראה אותם מרחוק שנחנקו ומתו והיו צפים ע"פ המים. ולא ע"י הזזה וטלטול. וא"כ היאך נאמר אנחנו שעשה מה שאומר הוא עצמו שלא עשה. ואכתי איכא למימר דלא אמר אלא בדדמי. ומזה תשובה ג"כ לס' הג' דבתרי לא בעי קברתיו דזהו ג"כ דוקא שנוכל לפרש בעדותם שידעו אמתות הענין ולא אמרו בדדמי. אבל הכא הרי מבארים כיצד ידעו שהוא שראום מתים לעיניהם. ומן הדין אין ידיעתם מכרעת וכמ"ש. ובלא"ה הרב ב"ש חולק ואומר דדוקא בכשרים דבתר שהדותא דבי תרי לא דייקינן. ולא בפסולין. והביא ראיה מהרא"ש ז"ל. ושכ"כ הש"ך והרב ש"ץ ע"ש. באופן דמכל הני לא תסייען:

אבל העיקר שיש לסמוך עליו בנד"ז הוא די"ל דע"כ לא קאמר הרי"פ ז"ל דבעי דלימא אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה וכו' אלא במעיד שטבע ועלה וראהו מת על שפת הים דבהא הוא דאיכא למימר שמא מיד עלה חי. אלא שהיה מבולבל מבלבול המים וחשב הגוי שהוא מת. כיון שאינו אומר שהזיזו וטלטלו או שמא שאינו אותו פ' שטבע שאותו כבר יצא חי למ"א בשעה שטבע ונעלם מעיניו. וזה שעלה וראהו מת על שפת הים אחר הוא. כיון שלא אמר שהכירו מיד כשעלה שהוא הוא. אבל בכגון נד"ז שאומר הגוי שבהיותם בספינה הקטנה והם בטוחים ממות היו רואים ומתבוננים בספינה הגדולה וראו שטבעה לגמרי וכל האנשים אשר היו בתוכה נשארו נעים וכו' צועקים ונואקים עד צאת נפשם וראו כולם מתים ע"פ המים. ושהר"מ מת הא'. וכהרי"א מת אחרון. וכן בעדות הרא"ץ אמר שאמר הגוי שראום כולם מתים הר"מ א' והה' לקחו את עצמם לצד אחד וראום מתים. וג"כ עמהם שאר שב"ב. ואחרון ליש' כהרי"א ושלא זזו משם עד שראום כולם מתים ב"ב ושאב"ב ע"כ. נר' דבהכי הא א"ץ כלל לעדות הזזה והכרה שבאומרם שלא זזו משם עד שראום מתים הרי מעידים ששהו כדי צאת נפשם ולא בשיעור בעלמא. אלא בחוש הראות ראו שיצאה נשמתם ומתו. כי לא נעלמו מעיניהם מיד כשטבעה הספינה. כי גם הספינה לא נטבעה בב"א מיד אלא מעט מעט. ובאותו המעט מעט היו המים באים אל קרבם והם צועקים ונואקים עד שטבעה לגמרי ונחנקו ונשארו לעיניהם מתים צפים על פני המים. ובכגון זה נר' שא"ץ לא הזזה ולא הכרה שלא אמרו כן אלא באומרו שראהו שטבע וראהו שעלה והוא מת על שפת הים שנעלם זמן מה מעין הרואה ולא בשלא זזו עיניו ממנו עד שראהו מת. ותדע דהא בשהה עליו כדי שתצא נפשו במים שאל"ס מעידין עליו שמת כיון שאין לחוש שיצא חי למקום אחר. וא"כ ה"נ במים שאל"ס שלא נעלם מעיניו שנאמר שמא יצא חי למקום אחר ושהה עליו שיעור שיצאה נשמתו והוא רואה אותו לעיניו מת ודאי מת גמור הוא ולחשש שמא אחר הוא ג"כ ליכא שהרי לא זזו עיניו ממנו לגמרי שהרי הוא מדקדק שזה מת א' וזה מת אחרון ושהה' לקחו את עצמם לצד א' ומתו בפ"ע. וא"כ לא נשאר שום חשש כלל. והן הן דברי האחרונים ז"ל שהביאו החכמים יש"ץ בפנים בסוף הדברים לסמוך עליהם שבאמת כדאי הם לסמוך עליהם ודבר ה' בפיהם אמת. וגם אין לגמגם עוד ולומר דשמא מה שאמרו הגוים שראום כולם מתים צפים ע"פ המים איפשר דלאו דוקא קאמרי ושמא נמלטו מהם איש ולא ידענו מי הוא שכבר כתב בק"ע סי' רל"ב בשם המבי"ט דלא אמרינן הכי אלא דכולן דוקא. ולא שייך הכא רובו ככולהו ע"ש. ומה גם שהרי בעדות הרא"ץ ביאר שחמשה יהודים לקחו את עצמם לצד אחד וראום מתים והרי"ץ אחריהם. והר"מ הטיל עצמו אל הים ונחנק ומת. הרי שפרטום כולם והעידו שראום שמתו:

גם מההיא דהרב המבי"ט שהביא בק"ע סי' רט"ו דכל שהעד הנמלט מהספינה היה בהול על נפשו באשר אימות מות נפלו עליו. ובדוחק נמלט אל הספינה הקטנה וא"כ א"א לו להעיד ששהה על הנטבעים בספינה הגדולה ע"כ שתצא נפשם. וא"כ הו"ל כספינה שנאבדה בים ואפי' אם נשאת תצא וכו' ע"ך אין להשיב לנד"ז דהתם מיירי שכשהתחילה הספינה לטבוע מיד נבהל העד להמלט על נפשו ולירד אל הספינה הקטנה. ומיד טבעה הספינה הגדולה ולא נראה ממנה כלום דבהא ודאי איכא למיחש שלא שהה לראות כדי שתצא נפשם שיעיד עליהם שמתו להוציאם מאיסור תורה. כי היה בהול לילך מהר אל הספינה הקטנה ומיד שיצא אל הספינה הקטנה לא ראה כלום מהספינה הגדולה ואיפשר שמיד שנכנס לספינה הקטנה עלה גם הנעדר ויצא למ"א. משא"כ בנד"ז שאחר שיצאו המלחים והלכו לספינה הקטנה וסר מהם מר המות אז ראו הספינה הגדולה הולכת וטובעת והאנשים שבתוכה צועקים עד שיצתה נשמתם וטבעה הספינה לגמרי ועלו הם ע"פ המים פגרים מתים:

ועל אודות שהיה הענין בלילה בסוף החדש בעת שאין אור הלבנה שולט נר' שאין כאן חשש כלל שאחר שאנו מאמינין לגוי מסל"ת במה שאומר שראה ניהמניה נמי בהא שהיה יכול לראות. דאטו מציאות שקלת מעלמא. ואיפשר שהיה להם נרות ואבוקות:

ומענין אי הוייא עדות רב החובל והמלחים לפני הרי"ץ אבן צור מסל"ת א"ץ לדבר שכבר יש עדות הרא"ץ וגם עדות הרי"ץ בסיפור רב החובל לאמו והמלח הישמעאלי לישמעאלים שאין בהם ספק כלל:

באופן שאחר שהסכימה דעת כל החכמים הנ"ב ישצ"ו להתיר מהטעמים שזכרנו גם אנחנו נמנין עמהם להתיר. והאל אוהב צדק. יושב לכסא שופט צדק. ינחנו במעגלי צדק. למען שמו משגיאות יצילנו. ומנסתרות ינקנו. אכי"ר. והכל שו"ב וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל והסכימו שאר הבד"ץ הרשט"ו והרמב"ן הי"ו:

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה