אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

הלכות שידוכין וקידושין

סימן י

שאלה מעיר ארבאט יע"א. בדין יתומה שמחלה לאחיה הקטן ממנה כל מה שירשה מאביה בעד הנדו' שנטלה והכניסה לבעלה. והסכים המשודך וזה מה שכתבנו:

נדרשנו להשקיף על המחי' הנ"ל שמחלה היתומה הנ"ל לאחיה הנ"ל. אם היא קיימת בדין או לא. או אם תוכל לחזור היתו' לאחר זמן בטענת מחי' בטעות או מחמת איזה מודעה. ואחר ההתבוננות בכל הכתוב בשטרות הנ"ל נר' דהמחי' מצד עצמה קיימת. בין מצד הדין בין מצד התקנה שאע"פ שבתקנות כתוב שמחי' היתו' לאחיה או לאמה או לשאר קרובים היא בטילה. ואפי' באומרת התקבלתי כל הסך הראוי בירושתי. אם לא בהסכמת ב"ד של ג' ויחקרו בדבר היטב. ויכתוב הסופר והעד בשטר המחי' שהיו מצויים שם הח' הדיינים ה"ה פ' ופ' ופ' ע"כ. הרי סיימו וז"ל זולת אם תהיה המחי' בהסכמת הארוס שאז היא קיימת. שודאי לא הסכים הארוס במחי' עד שהיתה מחי' גמו' בלי טעות. ע"ך:

והגם שנאמר דדוקא ארוס דהיינו שנתארסה לו בקידושין שאינו חושש מלהסכים מחשש פירוד. ולא משודך בלא קידושין שהוא כאנוס להסכים מחשש פירוד. מ"מ הרי כתוב עוד בשולי התקנה משם מהר"ש סירירו ז"ל וז"ל. יתומה יובן קודם שתבגור שאם היא גדולה מחילתה מחילה. וכן המנהג ע"ך. ובנד"ז הרי יש כאן הסכמת המשודך. וגם נר' מהשטר הנז' שהיא גדולה בשנים. אלא שלא השלימה עשרים כנ"ל. ועוד זאת יתירה בנד"ז שמבואר מתוך השטר הנ"ל. שהגם שהיא גדולה מינה עליה אביה אפוט' לפקח על נכסיה. ובודאי שבעצת האפוט' ובמעמדו עשתה מה שעשתה. ומה גם לפי הנשמע שהאפוט' שמינה עליה הוא הח' כהרמ"ט נר"ו החתום א' בשטר הנ"ל. שמן הסתם בודאי יודע הוא ערך עושרו של האב. וחלילה לו להיות רואה ומעמעם וכיון שכן בודאי שלא היה טעות כלל. אלא או שבאמת קבלה מה שראוי לה מושלם. או שידעה בטיב כמה עולה לה וקבלה מקצת ומחלה במקצת לאחיה בר"ן. בלי שום אונס וטעות רק לאהבתה אותו ולרחמנותה עליו. ולשלא לקפחו ולתת נחלתו לאחר בנדונייא. ובפרט אם נטלה דבר גדול ומספיק לפי כבודה:

ולענין אם יכולה לחזור בדין בטענת מחי' בטעות ותאמר סבורה הייתי שאינו עולה לי כל כך. ולכך מחלתי. גם בזה נר' שאינה יכולה לחזור. שמלבד שי"ל דלפי מה שהשוו בתקנות הסכמות הארוס להסכמ' ב"ד נר' שכשם שכשתהיה הסכמת ב"ד בודאי אינה יכולה לחזור בטענת מוטעת הייתי. שבודאי חקרו ודרשו וידעו האמת. זולת אם יתברר שטעו בודאי. כן הדבר ג"כ בהסכמת הארוס. וכן מבואר בדבריהם שכתבו שכשיהיה הדבר בהסכמת הארוס בודאי לא הסכים עד שהיתה מחי' גמורה בלי טעות. וכמש"ל ומה גם בנד"ז שהיתה ג"כ הסכמת האפוט' כנז' מלבד זה נראה דהכא לא שייך כלל טענת מחילה בטעות. כיון שאמרה בפי' כנ"ל יודעת אני שיש לי ביד אחי ד' אלפים דורוס ואפי' הכי מחלתי לו וכו' ע"ך. שזהו הלשון המועיל בין באונאה בין במום. בין במקח טעות. ועיין בתשו' הרב ד"ן סי' כ"ד בשם כמה פוסקים דלא מיקרי מחילה בטעות אלא בדידעינן דלא ידע המוחל כמה מחיל. א"נ דלא ידעינן אם ידע או לא. דמסתמא אמרינן דלא ידע. אבל אם אמר בפי' ידענא כמה מחילנא שוב אינו יכול לטעון בטעות מחילנא. ע"ש באורך. ומה גם בנד"ז דאפי' מן הסתם י"ל דודאי ידעה ע"י האפוט'. ואם לא ידעה יכולה היתה לידע על ידו. ודמי לההיא דמהרי"ק שהביא הרב ד"ן סי' י"ו וז"ל דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא על דבר מועט גלי אדעתיה דגמר ומחיל. דהיאך נאמר דהוייא מחילה בטעות. דאדעתא שיהיה הממון מרובה לא מחל. והרי הוא לא חש לברר הממון ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מועט ע"כ גמר ומחל בכל הממון. ומ"ה מה שעשה עשוי. ע"ך:

ולענין אם מהנייא מו' בנד"ז לכאורה נראה דמהנייא דמתנה היא זו שנטלה מקצת מהראוי לה ונתנה השאר לאחיה. ובמתנה ומחי' בג"ד לחוד. או אונס לחוד סגי לבטולה. והגם שנתחכמו הסופרים הנ"ל לכתוב בה אחריות לגבי הקרקעות כנ"ל. נראה שאין זה מועיל. כיון שידוע לנו שאינה אלא מתנה ועיין ר"ס רמ"ב ובסמ"ע שם סק"ב. אלא שמצד אחר נר' דנד"ז דין מכר יש לו. שמן הידוע שנכסי האב בודאי רובם סחורות וחובות וקרקעות. והבת בודאי לא נטלה בעד חלקה כ"א חפצים הראוים לנדו' שקנה לה אחיה מהאמצע. או מעות מהאמצע ג"כ. גם נטלה מחצית החצר הנ"ל שבחרה מהאמצע ג"כ. שחלקה בחצר אינו אלא ששה חלקים מך'. חמשה חלקים מאמה וחלק א' מאביה. ונמצא אחיה כקונה ממנה חלקה בסחורות ומטל' וחובות וקרקעות עידית ובינונית וזיבורית. בעד מה שנתן לה כו"ך מעות בעין או חפצים הראוים לנדו' עם מחצית החצר שבחרה. וכיון שיש כאן תורת מכר לא מהנייא מו' בלא אונס. ועיין בסי' ר"ה ס"ד דאפי' בכופהו למכור פחות משיויו דאין כאן תורת מקח אלא מתנה. מ"מ חשיב מכר לענין שאם מסר מו' בעינן שיכירו העדים באונסו כמו במכר ע"ש. ואעפ"י שלא נזכר בשטר הנ"ל שבעד כו"ך שקבלה מעות וחפצים ומחצית החצר גמרה וזיכתה השאר לאחיה. אין זה כ"א מחסרון ידיעת הסופרים. וכאלו נכתב כן דמי. דודאי כך היה הענין. ומגופו של שטר נראה מבואר כן דאל"ך מה הלשון אומרת ומכרה לאחיה הקרקעות וכו' וגם מה ענין האח' שהזכירו. ובפרט בקרקע מורישם. וגם מה מקום להשביעה שלא לחזור בטענת פחותה מבן ך' שאין פחות מבן ך' חוזר אלא במכר ולא במתנה וכמ"ש בסי' רל"ה. וגם בתחלת הדברים כתבו שהודית שקבלה כל חלקה. ולא נזקקנו למחילה ולזכייה אלא לענין אם נשאר כלום מחלקה. וה"ז כאלו כתבו שבעד כו"ך שקי' זכתה השאר לאחיה הנז'. ומ"מ אם יש שעת הכושר עדיף טפי שיחזרו ויקנו מיד הבת שנית. ויכתבו שטר אחר מפו' כענין שכתבנו. דבלא"ה יש שגגה במה שכתבו הקנאות החובות שבע"פ כדרך הרשאה שמן הדין אין החוב שבע"פ נקנה אג"ק ואין כותבין עליו הרשאה מן הדין אלא תקנת הגאונים היא לכתוב גם עליה הרשאה. שלא יטול כל א' ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת וכמ"ש בסי' קכ"ג ע"ש. וזה בעושה שליח לבד להביא את שלו. אבל ברוצה להקנות לו לגמרי וכנד"ז במה יקנה. ועוד דאפי' בפקדון בעין שנקנה אג"ק ולדעת הרב"י יכול להחזיק הממון לעצמו וכמ"ש בסי' קכ"ב ע"ש. ובש"ך ס"ק כ"ה. מ"מ יכול המרשה לבטל ההרשאה וכמ"ש בסי' הנז' ס"ג ע"ש. ובש"ך סק"ט. באופן שלחובות שע"פ לא עשו תיקון המועיל שיהיו נקנין למקבל. אבל מה שאנו נוהגין לעשות בכגון זה עפ"י רבותי' הא' ז"ל הוא לכתוב בל' חיוב שחי"ע הנותן שכל חלקו המגיעו בחובות שבע"פ מעתה חי"ע לתתו ולפורעו לפ' והמקבל יטפל בגבייתם ויטלם לעצמו. וזו היא הדרך הנכונה. ולכן אם כשר הדבר שיוכלו לחזור ולקנות מהיתו' שנית. יחזירו כל הקנין ויכתבו שטר אחר מתוקן כנז' ואם לא יוכלו לחזור ולקנות מידה. אם נתנה להם רשות היתו' לכתוב ולחזור ולכתוב שטר חזק באופ"ה מן הדין. יראה שיכולין לחזור ולכתוב שטר אחר מעכשיו. ויתקנו אופן זכיית החובות כנז' ואם לא נתנה להם רשות לזה. זכיית החובות הנז' רופפת ביד המקבל אך שאר הדברים זכאי בהם ז"ג ואין הבת יכולה לחזור לא בטענת מחי' בטעות. ולא בטענת מו' כנ"ל. זהו הנלע"ד בכל זה:

ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט

סימן יא

שאלה מעיר פאס יע"א

במי שחי"ע לעשות דבר פ' ליום פ' ואם עבר הזמן שחייב לחבירו קנס כו"ך כגון לבא וליכנס לחופה עם פ' לזמן פ' ואם לא בא לזמן פ' שחייב כו"ך למשודכת והגיע הזמן ונאנס ולא בא כגון שחלה או שלא היו שיירות מצויות ושוב עבר האונס ולא בא וכעבור מקצת הימים תבעה המשודכת הקנס באומרה שהי"ל לבא אחר שעבר האונס:

תשובה בסי' כ"א מי שקנו מידו וכו' ואם היה אנוס באותו היום ה"ז פטור מקנין זה וכו' וכתב הסמ"ע פי' והו"ל כאלו לא קנה בקנין מעולם ואפי' עבר האונס ולא בא מיד וכו' ע"ך מ"ש ובס"ק שאחריו ובש"ך שם דאפי' אם הוא תובע יבא כ"ז שירצה וישבע ויטול. ועם היות שנר' קצת לחלק דשאני התם דהשבועה ליפטר וכ"ש ליטול אין בה הנאה לשכנגדו אם הקדים או איחר משא"ך במתחייב להכניס פ' לחופה לזמן פ' כל זמן שמתעכב מונע ממנה הנאה ואפשר שאם עבר האונס ולא בא חל עליו הקנס. מ"מ מדברי הסמ"ע שכתב דהוי כאלו לא קנה בקנין מעולם משמע דאין חילוק דאפי' קיבל לעשות דבר שנהנה בו חבירו כיון שהאונס מבטל הקנין כאלו לא היה נשאר הדבר כאלו בדברים בעלמא דיברו ואין כאן קנין המחייבו:

ומזה נראה דאפי' אם חי"ע בדבר שכשעבר האונס ולא עשאו אין חבירו צריך לו עוד כגון שחי"ע להביא לו חטים לפסח לר"ת ניסן ואם לאו שחייב קנס כו"ך ונאנס ביום ר"ח ולא הביא ועבר האונס ולא הביא אפי' אח"ך וביני ביני עבר הפסח ואין חבירו צריך להם שאינו יכול לומר לו אביא לך עכשיו כמו בשבועה שאומר אשבע עכשיו. שעכ"ז פטור כיון שהאונס מבטל הקנין וכאלו לא קנו מידו מעולם. זהו הנר' לי להשיב בזה וע"ד אמת ח"פ באדר

אמ"ן לפמ"ה וקיים:

ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט

סימן יב

שאלה ממו"ץ י"ץ במעשה שהיה כך היה ראובן שאל טבעת משמעון. והודיעו שרוצה לקדש בה אשה והטבעת הנז' לא של שמעון הנז' היתה אלא של לוי והיתה משכון ביד שמעון הנז' על חוב שיש לו על לוי הנז' אך ראובן הנז' ההוא אמר שבאותה שעה שקדש בה האשה עדיין לא היה לו ידיעה שהטבעת הנז' היה משכון ביד שמעון הנז' עד אחר זמן שבא לוי לפדות הטבעת הנז' מאת הר' שמעון הנז' ומחמת שהטבעת הנז' היא נאבדה מיד האשה הנז' אז נודע לכל שהטבעת הנז' היא של לוי הנז' והאשה הנז' לא היה לה ידיעה בשום ענין אלא שקיבלה קידושין בסתם כדרך כל הארץ. ולשאו"ל הגיעו אם צריך קידושין אחרים. ואת"ל שצריכין קידושין אחרים. אם צריכים כוס וברכה ביום ראשון או לא. על הכל יורו מו"ץ ויבא שכמ"ה:

תשובה בסי' כ"ח מטור אה"ע סי"ט כתב מר"ן וז"ל השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה הרי זו מקודשת. ואם לאו הרי זו ספק מקודשת. ע"ך וכתב הרב בית שמואל ס"ק מ"ח וז"ל והודיעו שרוצה לקדש בו דאז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין ואם לא יועיל בל' שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזיר דמיו. כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר. אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז אין צריך להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יכול להחזיר להמשאיל דמי הכלי ע"ך. ובסעיף י"ב כתב מר"ן וז"ל היה לו משכון על חוב שיש לו על אחרים וקידש בו הרי זו מקודשת. לפי שבע"ח יש לו קנין בגוף המשכון ע"ך. וכתב הרב ב"ש סקל"א וז"ל וצריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכון הוא משום דיכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו כמ"ש לקמן בטבעת שאולה עכ"ד פי' דלקמן בטבעת שאולה אמרינן נמי שצריך לומר למשאיל שרוצה לקדש בו דאז אמרינן דגמר בלבו לתתו לו לפחות מתנה ע"מ להחזיר ונעשה שלו לגמרי דאי בעי מחזיר דמים והויא חזרה ומפני כן א"ץ להודיע לאשה כדי שלא תאמר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו. דהא שלו הוא. ואם לא הודיעו אי' שלא גמר בלבו לתת ועדיין אינו שלו. דשאלה הדרא בעינה שכל הנאה שלו. מ"מ יכולה האשה לטעון אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו ולהכי אינה אלא ספק מקודשת למקדש במשכון שאעפ"י שיש לו קנין בגופו דקי"ל בע"ח קונה משכון כיון שאינו שלו לגמרי וצריך להחזירו בעינו לבעלים כשיבואו לפדות יכולה האשה לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו לגמרי. ולכן אינה מקודשת עד שיודיענה שאינו אלא משכון. ונר' דבהא דמקדש במשכון אם לא הידיעה אינה אפי' ספק מקודשת. דדוקא בשואל ולא הודיעו שרוצה לקדש בו הוא דהוי ספק מקודשת. שמא גמר בלבו לתת או לא אבל במקדש במשכון אינה אפי' ספק אם לא הודיעה דודאי אין רצונה להתקדש בדבר שאינו שלו. וכיון שיכולה לומר אין רצוני וכו' לא חלו הקידושין כלל:

מכאן אתה למד לנד"ז שהטבעת היתה משכון ביד שמעון בחוב שיש לו על לוי והשאילה לראובן אף על פי שהודיעו למשאיל שהוא רוצה לקדש בו אשה כל שלא הודיע לבעלים ה"ז שואל שלא מדעת וגזלן הוי ודמי לנכנס לבית חבירו ולקח כלי או אוכל וקידש בו דסעיף י"ז דאמרי' הואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ע"ש. ואעפ"י שאם היה משכון ביד הבעל עצמו וקידש בו הויא מקודשת אעפ"י שהוא ג"כ שואל שלא מדעת וכמ"ש בסי' רצ"ב בהלכות פקדון דשומר גופיה אם נטל הפקדון ונשתמש בו הו"ל שואל שלא מדעת וגזלן הוי עליה משעת תשמיש אעפ"י שאינו מחסרו. נראה דשאני שומר גופיה דאין דרך הבעלים להקפיד עליו בכגון זה אם נטלו ונשתמש בו לקדש בו את האשה שלא ברשות ולא הוי גזלן. אבל שואל משומר להשתמש בו ודאי דרך הבעלים להקפיד והוי גזלן כל ששאל שלא מדעת בעלים. דאנן סהדי שאין רצון המפקיד שיהיה פקדונו ביד אחר שאינו שומר שלו. ואין לו שייכות עמו. וכ"ש בנד"ז שנוסף עוד שקידש במשכון שאינו שלו ולא הודיע לאשה. ויכולה היא לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו וכמ"ש ואפילו אי לא הוה מיקרי גזלן במה ששאל לקדש בו שלא מדעת הבעלים. אכתי בעי הודעה לאשה דהא לא שייך למימר בזה דכיון שהודיע למשאיל שרוצה לקדש בו מסתמא גמר בלבו לתתו לו לשם מתנה לפחות ע"מ להחזיר ושלו הוא דאי בעי מחזיר לו דמים. ולהכי לא בעי הודעה לאשה. דליתא דהכא אינו אלא משכון ביד המשאיל. ואינו יכול לתתו במתנה. ואפילו הודיעו כאלו לא הודיעו דמי. וכיון שלא הודיע לאשה שאינו אלא שאול יכולה היא לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו ואינה אפילו ספק מקודשת. באופן שמכל צד נראה שאין הקידושין הנ"ב קידושין ובודאי שאם רוצה הבעל לקיים שצריך קידושין אחרים. דאפילו ספק מקודשת אם רצה הבעל לקיים צריך קידושין אחרים. וכמ"ש בסי' ל"א ס"ד ע"ש. וכיון שצריך קידושין אחרים ודאי דבעי כוס וברכה. ואפילו אם לא היתה אלא ספק מקודשת דהכי משמע סתם דברי מר"ן התם בסי' ל"א דצריך קידושין אחרים כדינם. דאע"ג דקיימא לן ספק ברכות להקל. נראה דהיינו היכא שהספק הוא אם דבר זה טעון ברכה או לא כגון בריה שאין בה שיעור דהוי פלוגתא אם טעונה ברכה או לא אבל בזה שהספק הוא אי הקידושין קידושין או לא. ומספק הצריכו חז"ל קידושין אחרים. ובהם היא ניתרת לו ודאי דבעי ברכה. וכ"ש היכא דודאי אין הקידושין קידושין וצריכה קידושין אחרים. דפשיטא שצריך כוס וברכה. זהו הנראה להשיב בזה. וצור ישראל יצילנו משגיאות. וע"ד אמת ח"פ מקנאסא יום ל"ב בסך אדד"ם משנת

תר"ב גדולתו לפ"ק:

ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט

נראהנ שהרב זלה"ה פסק כן מדעתו וסברתו הרמת"ה ונתכוון לדעת מהר"מ מינץ בתשו' סי' מ"ט הביאו הריב"ש סי' ס"א סק"ז. אמנם לפי פסק מור"ם סי' ס"א ס"א בהג"ה נר' דאין לברך ועי' מ"ש שם הב"ש. וכן נעשה מעשה בקידושי טעות. שהיו בחורף כת"ר ע"פ הוראת חכמי הדור מהא דמור"ם ז"ל):

שלום ס"ט

סימן יג

טופס שטר שידוכין שהוזקקנו להעתיקו לכתוב ע"ג פס"ד וז"ן בסט"ו נשתדך הבחור ונחמד יצחק בהר' משנאן אנקאווא עם הבתולה מרים בת הר' אליהו נ"ע בכ"ר שמואל טולילא נר"ו. וקבעו ביניהם זמן הנישואין לערב פסח הב"ר או קודם אם הזמינו להם מה"ש. וקודם כל דבר שלח לה סבלונות לפי כבודו. ונתחייב חו"ג הרש"ט הנז' זקינה של הבתולה הנז' להעניקה בעה"ו קסוו"א וצור"א קבאר וזודיד פינו הנראים לעין כל שהם תכשיטין גדולים וחדשים. ועוד קע"ע הר"ש הנז' וחי"ע חו"ג שקודם החופה יתן למשודך הנז' בית אחת לדור בה הוא והבתולה הנז' ע"י שיזכה להם הבית הנז' לדירה באו"ה מה"ד וזמן הדירה הנז' הוא מיום כניסתם לחופה ע"ס עשר שנים. ובכן לקיים הדבר הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך הבחור יצחק הנז' והודה בפנינו בהו"ג ונתחייב בכהקוש"ח הנז' להזמין עצמו ליכנס לחופה עם הבתולה הנז' לזמן הנז'. וישלח סבלנות כנז'. ואם יבוא שום צד של עיכוב מצדו או מצד אביו ואחיו וקרוביו או מאיזה צד ואופן שיהיה בעולם ויתחרט ולא ירצה ליכנס לחופה עם הבתולה הנז' לזמן הנז' או קודם וכו' אזי מו"מ חי"ע חו"ג הבחור הנז' בכהקוש"ח הנז' לפרוע להר"ש הנז' ולב"ך סך חמשים דורוס מכ"ט חו"ג בלי שום פיטור דת ודין ובלי שוא"ו ושום תנאי ושא"ז מבד"ץ כלל ושוט"ו עכש"ו וכו' והרי הסך הנז' כדין ש"ח לכל חקותיו ולכל משפטיו בנא"ג ומפ' כבע"ך להר"ש הנז' ולב"ך על הבחור הנז' ועב"ך עכ"ע שט"ז ופרעונו בל"ל. הוא וב"ך להר"ש הנז' ולב"ך שושק"ו וג"ש ואפילו חר"ס ובאח"ג עליו ועי"א ובשעכ"ן קו"ט שו"ש כתרז"ל דלא וכו' ודלא וכו' ונ"ה בקוש"ח מיד הבחור הנז' עכמ"ד ומפ"ל גע"ע הנא"ג בפי' איתמר בק"ג והי"ז אור ליום ששי בשבת אחד עשר יום לסיון המוכתר בכתר תורה שנת תקצ"ט לפר"ק פה ארבאט יע"א וקיים:

משה עטייא ס"ט יהודה ישראל ס"ט:

נשאת הבתולה הנז' לבחור הנז' והביאם הזקן שמואל טולילא הנז' לחצירו ונתן להם בה בית לדור בה לקיים תנאו הנז' ודרו בה מיום הנשואין עד היום סוף תשרי תר"ב. הן עתה נקיש תיגרא ואתי בין הבעל וחמותו אם הבת הנז' אשת בנו של שמואל הנז' שהיא עדיין יושבת אלמנה בבית חמיה שמואל הנז' ג"כ תחת כבוד בעלה עם בניה. והלך הבעל ושכר בית במ"א והוליך אשתו עמו ורוצה להשכיר הבית שנתן לו שמואל הנז' לזולת וליטול שכרה. והגיעו הדברים לזקן הנז' שהוא שרוי במחז"ק עם אשתו הב' שנשא בכאן. ועמד לפנינו ופירש שיחותיו והמציא לפנינו שטר השדוכין הנז' ההוא אמר שכמותו יש ביד הבעל לא זולת. ונפשו לשאו"ל הגיעה אם יש כח ביד הבעל הנז' להשכיר הבית הנז' לאחר ע"פ השטר הנז' שהוא אומר שהגם שבשטר הנז' כתוב שקע"ע לתת למשודך בית אחת לדור בה הוא וכלתו ע"י שיזכה להם הבית באו"ה מן הדין לדור בה משך עשר שנים מיום הנשואין כמ"ש בפנים מעולם לא תבעוהו לזכות להם כלום אלא שכשנשאו עמד הוא מעצמו לקיים הבטחתו והביאם לחצירו ונתן להם בית ממנה לדור בה ודרו בה וכיון שלא זיכה אותה להם בקנין גוף לדירה למשך עשר שנים הרי לא זכו מגוף הבית כלום. ואין להם בה כ"א זכות הדירה מצד החיוב שנתחייב הנותן להם. ונתן כל זמן שהם דרים בה לרצונו וכשיצאו ממנה פקעה זכותם ואין בידם כח להשכירה לאחר שאימתי זכו בה הם שישכירוה לאחר. ואף אם נחשוב מה שהביאם שמואל הנז' והחזיקם בבית הנז' שבחצירו לקיים חיובו הרי זה כאלו זיכה הבית להם בקנין בפירוש לדירה למשך עשר שנים כמו שנתחייב וזכו המקבלים בגוף הבית מדין חזקה שגם היא אחד מהדרכים שהקרקע נקנה. עדיין אומר הזקן הנז' שאין כח ביד הבעל להשכירה לאחר שלא זיכה להם אלא לדירה כמו שנתחייב שתדור בה נכדתו עם בעלה דאיכא שבח בית אביה. ולא שישכירנה הבעל לאחר ויטול שכירותה ונכדתו תדור בשל אחרים. וזה אפילו אם היו מתרצים ביניהם על בית בחצר אחרת. וכל שכן שכבר נתרצו על בית זה שבחצירו והוא אומר דלאו כל כמיניה של הבעל השתא להביא לו זרים אל ביתו. והוא כבר נתרצה עמו שלא ידור עמו כי אם הוא ונכדתו ולא זו בלבד אומר הזקן שאין כח לבעל הנז' להשכיר הבית לאחר. אלא אפילו להתחייב הוא לתת לו בית בחצר אחרת. לקיים תנאו עד תשלום משך עשר שנים. אומר הזקן שאינו חייב. שהוא לא נתחייב אלא לתת להם בית והרי נתן וסברו וקבלוה ודרו בה זה כשלש שנים. ואם עכשיו לא איתדר להו מפני המחלוקת עם חמותו. איהו מאי אית ליה למיעבד. ומאי דמיפקד הרי עבד:

וראינו דברי הזקן נכונים. שאעפ"י שנראין הדברים במתחייב לתת לחבירו בית לפירותיו לזמן מה ונתן לו בית מהבתים שלו והחזיק בה אע"פ שלא הקנה לו בקנין נראה דזכה בחזקה שהוא אחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם. ואין הנותן יכול לחזור ולומר אחרת אני נותן לך כמו שהיה הדין קודם שיתן באו' בית מבתי אני נותן לך דמה שירצה יתן לו דזהו קודם שנתן אבל אם כבר נתן זכה המקבל במה שנתן לו ואין הנותן יכול לחזור. וכיון שאין הנותן יכול לחזור אם כן זכה הזוכה בזו לו ולב"ך. ויכול הוא למכור זכותו לאחר. מ"מ נראה דזהו באדם דעלמא ובאומר בית לפירותיו אני נותן לך ואינו מזכיר הדירה אבל בכגון זה שנתן לחתנו ופירש להדייא לדור בה הוא ונכדתו ומה גם שגילה סופו על תחלתו שלבית שבחצירו נתכוון שיהיה חתנו ונכדתו עמו במחיצתו. נראה שאין החתן יכול לצאת ולהשכירו לאחר שלא נתן לו אלא לדור בו הוא ונכדתו. וה"ז דומה לפוסק לזון את חתנו על שולחנו שלא יעלה על הדעת שיוכל החתן למכור זכותו לאחר שיבא ויאכל במקומו שלא פסק זה לזון כ"א לחתנו ולא לאחר. וגם לומר תן לי שכירות מדור נראה דלא מצי דאע"ג דבמתחייב לזון את חבירו והניזון אומר מעות והמתחייב אומר פירות קי"ל דחייב לתת לו מעות וכן במתחייב לזון את חבירו על שולחנו ואין הניזון רוצה לאכול אצלו קי"ל שנותן לו לפי ברכת הבית לא דמי שהתם שאני שנתחייב לו בסתם ומסתמא לזונו כרצונו קאמר וכמ"ש סמ"ע שם משא"כ בזה שלא נתחייב אלא לתת לו בית לדירה ובדידיה דנותן תלייא מילתא לתת לו איזה שירצה והרי שלו לפניו ואם אין זה רוצה לדור אין על הנותן כלום. ואין זה דומה אלא למתחייב לחתנו לתת לו כור חטים למזונותיו שלא יעלה על הדעת לומר שיוכל החתן לומר דמי כור חטים אני רוצה. ומה גם שכבר התפיסו מה שנתחייב לו שהחזיקו בבית ודר בו זה כמה ולא נשאר לו עליו כלום. ודומה ממש למתחיי' לתת לו כור חטים ונתנו וקיבלו המקבל והלך שא"א לומר שיוכל לחזור ולומר טול חטיך ותן לי מעות. וכ"ש שאין יכול לומר איני רוצה בזו אלא באחרת ואפילו קודם שיקבל את זו דכיון שלא אמר לו אלא בית מבתי. מה שירצה הנותן יתן. דיד בע"ה על התחתונה וכמ"ש. ומה גם שכבר נתן הנותן וקבל המקבל ודר זה כמה דפשיטא דאפילו אם אמר לו בית מבתי שתרצה אני נותן לך ונתרצה בזו והחזיק בה דלאו כל כמיניה לחזור ולומר איני רוצה בזו אלא באחרת. זהו הנלע"ד בזה. ועל החכמים מארי דאתרא ישצ"ו לחקור מלין ולקיים מקרא שכתוב שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ושכמ"ה כ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בתמוז

רב"ת לפ"ק והכל שריר ובריר וקיים:

ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א יקותיאל ז"ל

סימן יד

שאלה ראובן עשיר החזיק ביד תלמיד חכם א' ונתן לו את בתו לאשה ופסק לו נדונייא גדולה. וביום שקודם כניסה לחופה הזמין קרואיו ב"ד ות"ח ושמאים ושמו הנדו'. ואחר שומת הנדו' פסק עוד עם אבי החתן בפני כל הקרואים לזון את החתן ואת הכלה ולפרנסם ולתת להם מדור ג"ש. ונישומו המזו' והכסות והמדור ג"כ בפנקס הנדו'. ושם נאמר שכך היו הדברים שאם לא רצה החתן להיות אצל חמיו שיפרע לו דמים בשומא ששמו ויזון ויתפרנס מעצמו. ואח"כ נטלו קנין מהחתן וזקפו עליו כל הנדו' ודמי המזו' והכסות והמדור בכתובה ונכנסו לחופה וישב החתן אצל חמיו זה כשנה וחצי. וחמיו היה מאכיל ומשקה ומלביש כמו שהתנו ועכשיו רוצה לחזו' מלזון ולפרנס באומרו מאחר שלא נתחייב לחתן בקנין יכול לחזור בו:

תשובה בר"פ הנושה אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב. ר"ל אמר פטור. ה"ד אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר. אי דלא אמר להו אתם עדי מ"ט דר' יוחנן דמחייב. לעולם דלא קא"ל אתם עדי והכא במאי עסקי' דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי. ר"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא. תנן הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דא"ר גידל א"ר כמה אתה נותן לבנך כו"ך כמה אתה נותן לבתך כו"ך ועמדו וקדשו קנו. הן הן הדברים הנקנים באמירה ע"ך. וז"ל הרמב"ם פי"א דמכירה הט"ו המחייב עצמו בממון לא' בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פי שלא אמר לו אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי"ל אצלו כלום שהרי חי"ע כמו שישתעבד הערב. וכזה הורו הגאונים עכ"ל. וכתב ה"ה ע"ד גמ' בפ' הנושה האומר לחבירו וכו' זה לשון הגמ'. וזה פי' המחבר לפי הנר' האומר חייב אני לך פי' שבא להתחייב בלא הלואה וכו' וה"ק אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל. פי' פשיטא להו לבעלי הש"ס דכי היכי דאתם עדי מהני בהודאה ה"נ מהני בבא להתחייב עוד הק' אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דמחייב דזה לאו כלום כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה נמי יכול לומר משטה הייתי בך. ותירץ הב"ע כגון דאמר חייב אני לך בשטר ובבא להתחייב היא כדאמרן ואומר בפני עדים הריני חייב לזה בשטר מנה. וכיון שהזכיר מלת שטר ה"ז כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי וזה לדעת ר"י וממילא דאי כתב בשטר הריני חייב לך מנה ואע"פ שאין שם עדים בשטר ה"ז קנה וכ"ש הוא וז"ש המחבר או שכתב לו שטר וכו'. ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עדי מסירה קונים. א"נ שהיה השטר בכת"י המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים ב"ח כמו שנתב' בה' מלוה. אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא דלא עדיף זה המתחייב מלוה ממש זו שיטת המחבר עכ"ל ה"ה ז"ל. והנה סיומא דשמעתא לפי דרכו ז"ל פשוט הוא דה"ק תנן הנושה את האשה וכו מאי לאו כה"ג ר"ל דהוי כחד מהנך בבי דכתב רבינו דמחייב לר"י כגון שאמר לאשתו בפני עדים הריני חייב לבתך בשטר לזונה ה' שנים או שכתב לה בשטר הריני חייב לזון את בתך ה' שנים ומסרו לה בפני עדים. ומשני לא שלא היה שום דרך מדרכים אלו שיהיה חייב בהם בעלמא ולהכי לא תיקשי מינה לר"ל דאפי' לר' יוחנן בדלא היה בו דרך להתחייב בעלמא עסקינן. אלא בשא"ל דברים בעלמא בינו לבינה והעדים שומעין הריני חייב לזון את בתך ה' שנים וכמ"ש רש"י ז"ל בגמרא שהחתן והכלה פוסקין תנאים ביניהם בפני עדים. והעדים חותמין עדות גמורה כלומר שמעידים ואומרים כך שמענו מהם שהיו אומרים ביניהם דבכה"ג ודאי בעלמא לא מהני מידי והתם מאי טעמא חייב משום דהוו שטרי פסיקתא דנישואין וכדרב גידל דמשום דמחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה אע"פ שלא היה שום דרך שיתחייב בו בעלמא. והן הן דברי רבינו ז"ל בהלכות אישות פכ"ג הנושא אשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כו"ך שנים חייב לזון אותם שנים שקע"ע. והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין. אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהל' מקח וממכר עכ"ל. כוונתו ז"ל רצויה כמ"ש דמתני' דהנושא אשה מיירי אפילו לא היה בו שום דרך מהדרכים שמחייב ר"י בעלמא לא הוו עלי עדים ולא הריני חייב לך בשטר וכו'. אלא שא"ל בינו לבינה והעדים שומעין הריני חייב לזון את בתך ה' שנים וטעמא דמחייב משום שהתנו כן בשעת הקידושין וכדרב גידל. אבל אי לאו האי טעמא כגון מתחייב לזון את חבירו או אפי' בת אשתו שלא בשעת הקידושין שגם היא כאדם דעלמא צריך שיהיה בחיובו אחד מהדרכים שזכרנו ואז יתחייב והן הם דברי רבינו וזהו שסיים וכמו שיתבאר בהל' מכירה שרמז ע"ד שזכרנו בפי"א מהל' מכירה דהמחייב עצמו לחבירו במה שאינו חייב אם לא היה קנין אינו מתחייב כ"א בדרך מהדרכים שזכרנו. והן הן ג"כ דבריו שם בפכ"ג איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו"ך כמה אתה נותן לי וכו' עמדו וקדשו קנו אותם הדברים אע"פ שלא היה שם קנין וכו' ע"ך. והיינו מילתא דרב גידל דאי לא עמדו וקדשו אפי' לר"י לא מחייב אלא בקנין או בא' מהדרכים שזכרנו וזה ברור. ואצטריכא ליה לרבינו לאשמעונן דדינא דרב גידל גם בפוסק לזון את בת אשתו דל"ת דע"כ לא קאמר רב גידל אלא בכמה אתה נותן לבנך ולבתך דדעתו של אדם קרובה אצל בניו וכמו שכתב רבינו שם להדייא וגם שמחוייב להשיאן בהא הוא דאמרינן מגו דמחתני גמרי ומשעבדי נפשייהו זה לבנו וזה לבתו. א"נ כשפוסקין הבעל והאשה עצמן דאתייא במכ"ש וכמ"ש ה"ה דהוייא הנאת עצמן וגופן. אבל הפוסק לזון את בת אשתו שהוא נותן לזרים יגיעו ה"א דהוי כאח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה או למרבה כאב שפסק לבנו ולבתו בנישואין שניים דכולהו אין נקנין באמירה קמ"ל דמשום חבת אשתו גמר ומשעבד נפשיה לבתה כבתו. ומה מאד יש לתמוה על מר"ן הקדוש בכ"מ שכתב ע"ד רבינו בדין זה דהפוסק לזון את בת אשתו וז"ל איכא למידק דהא בגמ' לא אוקימנא הא מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר"ל. אבל לר"י לא צריך לאוקומי מתני' בהכי. ומאחר דקי"ל כר"י למה כתב רבינו אוקמתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי"ל שרבינו סבור כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך ה' שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנין באמירה. וכמ"ש הוא ז"ל בפי"א מהל' מכירה. וכיון שכן אפי' לר"י איכא לאוקומי מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו'. וכן כתב רבינו בפ' הנז' וז"ל חי"ע בדבר שאינו קצוב וכו' ומפני מה הפוסק עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין וכו' ושוב חזר והקשה על דברי רבינו שדבריו נראין כסותרין ששם כתב אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' דמשמע בהדייא דכל שקנו מידו אפי' שלא בשעת קידושין חייב ובפי"א מהל' מכירה כתב דבמתחייב לזון ה"ש אע"פ שקנו מידו אינו משועבד אם לא שפסק בשעת נישואין ומתוך זה הוכרח לתרץ דברי רבינו בדרכים שונים ומתוכם הוליד דינים חדשים אשר לא נתבארו בדברי הפוס' כלל. והוא דלפי' א' מפרש מ"ש הרמב"ם אבל שלא בשעת הקידושין ר"ל אלא בשעת נישואין עד שיקנו מידו וכו' ושעת קידושין היינו כל קודם לקידושין ושעת נישואין היינו כל קודם לנישואין משעברו הקידושין עד שעת נישואין דכל קודם לקידושין באמירה סגי. ומשעברו עד שעת נישואין בעי קנין. וזהו שכתב רבינו בה' מכירה מפני שפסק בשעת נישואין ר"ל ולכך מהני בה קנין ובשעת קידושין אפילו בלא קנין. וכל שאינו לא שעת קידושין ולא שעת נישואין כגון שעברו הנישואין ה"ה כשאר כל אדם ואפילו קנין לא מהני ומעין זה ג"כ הוא הפירוש הג'. אלא שבפי' הג' מפרש שעת קידושין היינו שעמדו וקדשו מיד מתוך התנאים ושלא בשעת הקידושין היינו נמי קודם לקידושין אלא שהפסיקו בדברים אחרים בין התנאים לקידושין דבהא נמי בעי קנין ולא כדמשמע מפירוש ראשון דכל קודם לקידושין באמירה סגי דלפי' זה כל שהפסיקו בדברים אחרים לא מיקרי שעת קידושין אלא שעת נישואין שמדברים על עסקי נישואין. אבל אחר הקידושין עד שעת נישואין אפשר דלא מהני אפי' קנין או אפשר דאחר הקידושין הוי כהפסיקו בדברים קודם הקידושין דבקנין מיהא מהני ונמצא מ"ש רבינו בה' מכירה מפני שפסק בשעת נישואין הוא כולל בין קודם קידושין והפסיקו בין אחר קידושין עד שעת נישואין דכולהו מיקרו שעת נישואין ובקנין מיהא מהני ומיהו אחר נישואין גם לפ' זה הרי היא כשאר כל אדם דאפי' קנין לא מהני. ופירושים אלו הוו דלא כהריב"ש סי' שמ"ה שכתב שדעת רבינו דעמדו ונישאו מיד דמי לעמדו וקדשו מיד ומהני אפילו באמירה דלפירושים אלו כל לאחר קידושין בעי קנין ואפי' עמדו ונישאו מיד. ועוד פירש פי' אחר מסכים עם הריב"ש אך הוליד בו דין חדש ממש דאפי' אחר נישואין מהני קנין בבת אשתו ומפרש מ"ש רבינו בשעת קידושין היינו כל קודם לקידושין כמו הפי' הא' והוא הדין לשעת נישואין דהיינו שעמדו מיד ונישאו דבכל הני באמירה סגי ושלא בשעת קידושין נמי לאו דוקא. אלא ר"ל שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין והיינו אחר שעברו הנישואין או הקידושין דבהני נמי סגי בקנין. ונמצא מ"ש רבינו בה' מכירה בשעת נישואין היינו שעמדו ונישאו מיד וה"ק ומפני מה הפוסק מתחייב אפי' באמירה ואפי' שלא בשעת קידושין מפני שהוא בשעת נישואין ודומה לשעת קידושין שנקנין באמירה. ואעפ"י שמדברי רבינו מבואר דלא מחייב בבת אשתו אלא בשעת נישואין משום דדומה לדברים הנקנין באמירה. הא לא"ה הרי היא כשאר כל אדם דאפי' בקנין לא מהני. דחוק הרב לפ' דה"ק דמפני שפסק בשעת נישואין ודומה לדברים הנקנין וכו' מתחייב באמירה ומינה דלאחר נישואין נמי מתחייב בקנין משום חבת אשתו:

והרואה יראה כמה מהדוחק בפירושים אלו ומשטחיות דברי רבינו בה' מכירה נר' דהקנין בדבר שאין לו קצבה לא יועיל ולא יציל כלל. אלא דמשום חבת חיתון גמר ומשתעבד בבת אשתו באמירה. אבל הקנין אינו מעלה ואינו מוריד דהוי כמקנה דבר שאינו ברשותו. וגם שאין טעם כלל לחלק ולומר דבשעת קידושין מהני באמירה ואחר נישואין ואחר קידושין מהני בקנין דמי איכא תחומין במעייא דאי איכא טעמא דמחתני גם אחר קידושין ונישואין יועיל גם בלא קנין כלל ואי לא לא. וכבר נזכר מזה בירושלמי הביאו הר"ן בר"פ אעפ"י שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומייא דרב גידל ומפרשי טעמא משום דרוצה הוא ליתן במה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא. ומפרקינן מעיקא ליה ומשבק לה ע"ך ע"ש. ודחאה הר"ן ז"ל בשתי ידים משום דלא אשכחן כולי האי בגמ' דילן אדרבא בגמ' משמע דלית לן האי סברא ע"ע. ומינה נמי דאפי' בקנין לא מהני לדעת רבינו שהקנין בדבר שאין לו קצבה לא מהני כלל. ולכן נר' לענ"ד שדין זה שהוליד מר"ן ז"ל בדעת רבינו שיועיל הקנין בבת אשתו בדבר שאין לו קצבה לאחר קידושין וכמ"ש לאחר נישואין לא היה ולא נברא ואין לנו אלא דבשעת קידושין ונישואין אין מועיל אפי' בקנין ואין חילוק כלל בין בת אשתו לעלמא והקושיות שהקשה מר"ן ז"ל שמהם הוכרח לפרש כן בדעת רבינו לענ"ד לק"מ שהקושייא הא' שהקשה למה כתב האוקמתא דאוקימנא לר"ל וכו' שמתוכה נכנס לפרש דרבינו ז"ל לענין דינא דדבר שאין לו קצבה נחית היא קושיה תמוהא לענ"ד שאעפ"י שלענין פי' המשנה יש פנים אחרים להעמידה לר"י אפילו שלא בשטרי פסיקתא מ"מ הדין מצד עצמו אמת עכ"פ שאפילו בלא אותם הפנים מתחייב הפוסק לבת אשתו בשעת קידושין. וא"כ מוכרח הוא רבינו להשמיענו דין זה שהפוסק לבת אשתו אע"פ שלא היו בו דרכים שיתחייב בהם בעלמא חייב אם הוא בשעת קידושין ומה גם שפשט דברי הש"ס מורה שרצו לומר שאפי' לר"י בשטרי פסיקתא מיירי ובשאין בו הדרכים שמתחייב בהם בעלמא. דמתניתין סתמא קתני הפוסק לזון משמע אפי' בדברים בעלמא. דאי איתא דהאי אוקמתא לא מוקי אלא לר"ל הכי הול"ל אמר לך ר"ל לא בשטרי פסיקתא הא ודאי דלכולהו קאמר. באופן שהקושיא שהביאתו למר"ן ז"ל לומר דרבינו לענין דינא דדבר שאין לו קצבה נחית ליתא כלל. וממילא גם מה שהקשה דברי רבינו אדבריו לק"מ דרבינו ז"ל בה' אישות לא נחית אלא לאשמעונן חידושא דגם הפוסק לזון את בת אשתו אעפ"י שאינה בתו מתחייב בדברים בעלמא בלא קנין ובלא שטר אם הוא בשעת קידושין ולא נחית כלל לענין דבר שאין לו קצבה שאותו חידוש הוא שחידשו רבותיו. וכבר הוא מבואר במקומו משמם. אבל הכא על עיקר החיוב הוא מדבר אם הוא נקנה באמירה או בקנין כשאר כל החיובים. וזהו שכתב והוא שהתנו בשעת קידושין כלומר דבזה חל עליו חיוב אפי' בדברים. אבל שלא בשעת קידושין אין חיוב חל עליו כלל אפילו אם היה דבר שיש לו קצבה כ"א בקנין או בשטר ויכול היה רבינו לומר אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב בכה"ג אפי' בקנין לדעת רבותיו דאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. אלא דמזה לא מיירי הכא ולא מיירי כ"א מעיקר החיוב דבשעת קידושין נקרא חיוב ושלא בשעת קידושין אינו נקרא חיוב כלל עד שיקנו וכו' שאז הוא בגדר חיוב. ולדעת הכל דלית להו חידושא דרבותינו שפיר מתחייב ולרבותיו איה"ן דלא מהני אפי' בקנין. וכן הוא מפורש בדברי הטור סי' קי"ד בהעתקתו ללשון רבינו זה דלענין שנקנין בדברים בעלמא הוא דנחית ע"ש:

ומי בכל בית רבינו כה"ה נאמן שכתב על דבריו וז"ל ומ"ש רבינו אבל שלא בשעת הקידושין וכו' נתבאר פי"א דמכירה ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב עכ"ד. הרי שהזכיר הוראת רבותיו ולא חש כלל לפרש אם יש בזה סתירה לדברי רבינו כאן ואין זה אלא שהבין בדברי רבינו כמ"ש דהכא לענין עיקר החיוב קאמר דשלא בשעת קידושין אין כאן חיוב כלל אפילו אם היה דבר שיש לו קצבה עד שיהיה בשטר או בקנין וכיוצא בו. וע"ז כתב שזה נתבאר בפי"א דמכירה והוא הדין שזכרנו דהמחייב עצמו במה שאינו חייב שמשתעבד ע"י שטר או בהוו עלי עדים וכו' לא זולת זה. והוסיף לכתוב ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב כלומר ומזה לא מיירי רבינו כאן אלא לענין שהחיוב מעיקרו אינו חל אפי' בבת אשתו אלא בקנין או בשטר וכיוצא בו ואפי' אם היה דבר קצוב וכמ"ש. או שירצה לומר שאחר שאינה כ"א הוראת רבותיו לבד ואין הכל מסכימים עמהם בה לא פסיקא ליה מילתא למיתני. אבל שלא בשעת קידושין אין מועיל אפילו בקנין כיון דלדעת הכל מועיל והוראת רבותיו חידוש הוא והכא למאי דפסיקא להו לכ"ע קאמר. וכל זה ברור בכוונת רבינו והרב המגיד:

והנה בעיקרא דמלתא דרב גידל איכא פלוגתא דרשב"ם סובר דדוקא עמדו וקדשו מתוך התנאים ולא הפסיקו בדברים אחרים. אבל אם הפסיקו בדברים אחרים אין נקנין באמירה. וכן דעת הטור בסי' נ"א. וזה יצא לו לרשב"ם ז"ל משום דקשייא ליה אהא דרב גידל ממתני' דפ' שני דייני גזירות דתנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ואמאי הא דברים הנקנין באמירה הן ויוציא ממנו בדין. ולהכי מתרץ דרב גידל עמדו וקדשו דוקא קאמר דהיינו מתוך התנאים. ומתני' בשהתנו היום וקדשו לאחר זמן והתוס' ז"ל שם בפ' שני דייני גזירות כתבו שאין נר' לר"י לפרש כן דלשון עמדו כן דרך הש"ס וקושיית רשב"ם יש לתרץ דרב גידל מיירי בנישואין א' ומתני' בנישואין שניים כדאמר בירושלמי. אי נמי מתני' בשאין לו לאב לפרוע או שאין הבעל רוצה לעמוד עמו בדין. באופן שלדעת התוס' אפי' התנו עתה וקדשו לאח"ז קנו באמירה. ומיהו מדבריהם פ' נערה דנ"ג גבי אבא סוראה והביאם הרב"י בסי' נ"א מבואר דאם קדשו ואח"ך התנו לא קנו דלא אמרי' הן הן הדברים הנקנין באמירה אלא כשקדשו אח"ך ע"ש. והא דלא משנו הכי התוס' אקושייא דמקשי רשב"ם מדרב גידל אמתני' דמתני' בפוסק לאחר קידושין ורב גידל קודם קידושין היינו משום דסתם פוסק קודם קידושין משמע דאורחא דמילתא הכי הוא דפוסק והדר מקדש דומייא דמתני' דפוסק לזון את בת אשתו דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא דהיינו קודם קידושין וכדרב גידל. וכבר כתבנו בשם הריב"ש והטור בשם רב האי דקדשו דא"ר גידל ה"ה נישאו דבהתנו בשעת נישואין נמי נקנין באמירה אעפ"י שכבר קדשו. ואין זה חולק על דברי התוס' דפ' נערה דאייתי' דאפשר דגם התוס' ז"ל מודו דבשעת נישואין דהיינו שהתנו ונכנסו לחופה מיד נקנין באמירה ולא אמרו דלא מהני אלא בהתנו אחר קידושין וקודם שעת נישואין. ואע"ג דבהתנו קודם קידושין ס"ל לתוס' דקנו באמירה אעפ"י שלא קדשו מיד מ"מ בהתנו אחר קידושין ס"ל דבעי' נישאו מיד דשאני קודם קידושין כיון דעדיין לא נקנית לו. ואחר התנאים אז נקנית לו אמרי' מגו דמחתני גמרי ומשתעבדי משא"כ בשעת נישואין שכבר היא קנויה לו ע"י קידושין אי לאו דעמדו ונישאו מיד מתוך התנאים לא אמרי' מגו דמחתני גמרי ומשתעבדי דכבר מיחתני וקיימי. ודוקא בעמדו מתוך התנאים ונישאו אמרינן משום דמחתני דהיינו חיבת ביאה משתעבדי לאותם התנאים שהתנו באותה שעה. וכן יש לפרש ג"כ בדעת המרדכי פ' הנושא שכתב דההיא דרב גידל בפוסק מקמי קידושין אבל מקמי נישואין לא משתעבד ע"ש דר"ל מקמי נישואין ולא שעת נישואין דהיינו אחר קידושין. אבל בשעת נישואין משתעבד והרב בד"מ כתב שדעת המרדכי היפך הריב"ש. והטור בשם רב האיי דאייתינן דלא מהני נישאו ע"ש. ולא ידענא מנא ליה דהא שפיר איכא לפרושי מילתיה כמ"ש. ויותר יש לתמוה עליו ז"ל שכתב דגם מהר"ן ר"פ אעפ"י דהבאנו דבריו לעיל משמע דלא כהריב"ש והוא תימה דהתם לא מיירי הר"ן ז"ל אלא לאחר כניסה. אבל קודם כניסה איפשר דמודה להריב"ש. וכבר כתבנו עוד לעיל שדעת מר"ן ז"ל בדעת הרמב"ם לפי' שני כדעת הריב"ש דבשעת נישואין נמי נקנין באמירה:

ולענין הלכה אי בעי' קדשו מתוך התנאים או אפי' הפסיקו הנה הרי"פ והרמב"ם ז"ל כתבו לישנא דרב גידל בצורתו ולא פי' בו כלום. והרא"ש ז"ל הביא דברי רשב"ם ודברי שאר המפרשים ולא הכריע. והרב בב"י תמה על הטור שכתב דברי רשב"ם בסתם כאלו הם הלכה מוסכמת. והרי הרא"ש אביו הביא תירוצים אחרים לקושית רשב"ם. וכיון דקושייתו יש לה תירוצים אחרים אין מוכרח לפסוק כמותו. ונר' שכח תמיהתו ז"ל ממה שלא פירשו גם שאר המפרשים והם הרי"פ והרמב"ם דדוקא בעי' שלא הפסיקו. מזה נר' כאלו פירשו בדבריהם דאפילו בהפסיקו נמי מיירי. ועוד דהכי מוכח מדמוקי ש"ס מתני' דהפוסק לזון את בת אשתו בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ומתני' סתמא קתני ואפי' הפסיקו. אמת שבכ"מ בפכ"ג דאישות כתב מר"ן ז"ל דאפשר שדעת הרמב"ם כדעת רשב"ם ושכן כתב הטור שהוא דעת רבינו. ויש ללמוד כן ממ"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין וכו'. אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת קידושין וה"ה בשעת נישואין הא לא"ה לא עכ"ל. והנה מ"ש שכן כתב הטור בדעת רבינו אינו מוכרח כלל ופשוט לומר שלא כתב הטור וכתב הרמב"ם אלא על מ"ש בהל' זכייה שצריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם. אבל מ"ש אח"ך ודוקא שקדשו מיד הם דברי עצמו וכן נר' שהיאך יכתוב כן בשמו בסתם כאלו הוא מפורש בדבריו הא ודאי שדברי עצמו הם:

גם מה שדייק מדברי הרמב"ם עצמו ממ"ש גבי הפוסק לזון והוא שיתנו על וכו' בשעת קידושין. אבל שלא בשעת וכו' נר' שאינו מוכרח דאפשר דלאפוקי אחר הקידושין הוא דאתא וכמ"ש התוס' בפ' נערה דאייתינן. ומיהו י"ל דדייק לה דאי לאפוקי אחר הקידושין הוא דאתא קודם קידושין ואחר קידושין מ"ל הא ודאי דבשעת קידושין דוקא קאמר דהיינו שקדשו מיד מתוך התנאים. ומ"מ נראה שאין דקדוק זה כדאי לפרש כן בדעת רבינו דכל כי הא לא הו"ל ז"ל לסתום אלא לפרש ובההיא דרב גידל גופיה דאייתי לעיל הו"ל לפרש בד"א שלא הפסיקו וכו' וכמ"ש הטור ומה גם אחר שפסק דהא דרב גידל בנישואין ראשונים דבהכי מתרצא קושיא דמתני' אהא דרב גידל שמתוכה הוכרח רשב"ם לפרש כן דודאי שהיה ראוי לו לרבינו לפרש דבעי' נמי שלא הפסיקו דלא נימא כיון דקושייא איתרצא תו לא צריכינן למילתיה דרשב"ם. ומילתא דרב גידל אפילו בהפסיקו וכמ"ש הרב"י בדעת הרא"ש דכיון דקושיית רשב"ם אית לה פתר אין מוכרח לפסוק דדוקא לא הפסיקו וכמש"ל. וממה שלא נטפל רבינו לזה נר' פשוט דלא שמיע ליה מילתא דרשב"ם כלומר לא ס"ל. וכן דעת עצמו בדעת רבינו לפי' א' שהעתקנו לעיל:

גם מר"ן ז"ל בש"ע בסי' נ"א הביא לשון רב גידל כצורתו וכמו שהעתיקוהו הרי"פ והרמב"ם ז"ל ולא פי' כלל אי בעינן קידשו מתוך התנאים ובודאי מדסתם דבריו פשיטא דלא שמיע. ליה לפסוק כרשב"ם דאי איתא הו"ל לפרש וכמו שפירש הטור ז"ל. ועוד שהרי הוא עצמו המתמיה על הטור בב"י למה פסק כן כיון דקושיית רשב"ם אית לה פתר. ודבר שנצטער עליו אותו צדיק אי אפשר שיחזור הוא עצמו ויפסקנו. ואם יחזור צריך שיפרש הדבר הטיב. ומה גם שגם הוא ז"ל הביא ההיא דירושלמי דדוקא בנישואין ראשונים והו"ל למיחש וכמו שכתבנו בדעת הרמב"ם. וכן נר' ג"כ דעת מור"ם בהג"ה שם שמבין בדעת מר"ן דלא ס"ל מילתא דרשב"ם שסמוך למ"ש מר"ן בד"א וכו'. ובנישואין א' כתב וי"א דבעי' עמדו וקדשו מיד והיא סברת רשב"ם. ועם היות שדרך מור"ם לכתוב וי"א על דבר שלא נתפרש בדברי מר"ן אעפ"י שגם מר"ן מודה בו. וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' מ"ב סק"ך ע"ש. וממקומו ג"כ הוא מוכרע שכתב אח"ז וי"א דבעי' ג"כ שהתנו כן ביחד וכו' והיא סברה מוסכמת ולא נראה עליה שום חולק ואפ"ה נקטה בלשון י"א. מ"מ מדנקט למילתיה אהא דבנישואין א' ובלשון וי"א ולא ברישא סמוך לעמדו וקדשו ובלשון י"א משמע ודאי שהוא סובר דהי"א פליגי אמר"ן ז"ל. ואי לפרושי אתא ולא לאפלוגי לעיל הי"ל לקבוע דבריו ולו' כך י"א דהאי עמדו דוקא וכו' דהוה משמע דבמלתיה דמר"ן נמי איכא לפרושי הכי. אבל מדנטר לה עד השתא ונקט בלשון וי"א משמע שבא לומר דמדפסק מר"ן להא מילתא דנישואין א' דבהכי מיתרצא מילתיה דרשב"ם ולא פי' דבעי' נמי עמדו וקדשו מיד ש"מ דלא שמיע ליה מלתא דרשב"ם כיון דקושייא כבר איתרצא בהך חילוקא דנישואין ראשונים להכי אתא איהו לאודעי' שי"ח עליו ואומרים דבעי' תו עמדו וקדשו מיד ולא סגי להו בהך שינוייא דנישואין א' ולא כדמשמע מלשון מר"ן דבהך שינוייא סגי ולא צריכי' לשינוייא דרשב"ם:

וחוץ מכ"ז כיון שאין שום הוכחה מדברי מר"ן ז"ל דבעי' קדשו מיד מנ"ל לפרושי שסובר דבעי' מיד. והרי הוא עצמו ז"ל לא מצא לייחס סברא זו להרמב"ם כ"א ממה שמצאו לו שכתב גבי בת אשתו והוא שיתנו בשעת קידושין וכו' ולא נקט קודם קידושין ואחר קידושין וכמש"ל וא"כ איהו ז"ל שלא כתב מזה כלום גבי בת אשתו בסי' קי"ד ע"ש. ואין שום הוכחה מדבריו כלל לזה מנל"ן לפרש כן בדעתו:

ובאמת יש לתמוה על מר"ן ז"ל למה השמיט בהך דבת אשתו מ"ש הרמב"ם והטור והוא שיתנו בשעת קידושין. ואי משום דס"ל דלא בעי' שעת קידושין אלא אפי' קודם קידושין לימא קודם קידושין ולא שמפני זה ישמיט כל עי' הדבר. והנר' בטעמו ז"ל דלשיטתיה אזיל שכתב בכ"מ ובב"י סי' הנז' דלא כתב הרמב"ם כן אלא מפני שסובר דאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה דאל"כ לא היה צריך לכך דיש דרך להתחייב לר"י דקי"ל כוותיה אפי' שלא בשעת קידושין וכמש"ל. שמעת מינה דלמאן דלא ס"ל כהרמב"ם אפי' שלא בשעת קידושין מתחייב עפ"י א' מהדרכים שכתב רבינו בבא להתחי' במה שאינו חייב. ומר"ן ז"ל כבר כתב בחו"מ סי' ס' ובסי' ר"ז דכל האחרונים חלוקים על הרמב"ם וס"ל דאדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. והכי נקיט' ע"ש. ולכן לא הזכיר הוא מ"ש הרמב"ם והוא שיתנו בשעת קידושין שהרי יש דרך להתחייב אפילו שלא בשעת קידושין:

אלא דקשה דמ"מ היל"ל זה דבשעת קידושין משתעבד הפוסק באמירה אפילו לא היה בו דרך מאותם הדרכים. וכמו שעשה רבינו הטור ז"ל שאע"פ שגם הוא מהחולקים על הרמב"ם בדין המתחייב בדבר שאין לו קצבה כמבואר בדבריו בסי' ס' ובסי' ר"ז ע"ש. ובב"י. עכ"ז כתב דברי הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו דמשתעבד באמירה בעלמא בשעת קידושין. יותר קשה עליו ז"ל דשם בסי' קי"ד ס"ה כתב מת הבעל הבת מוציאה מנכסים משועבדים וכו' ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו בשטר למזונותיה. אבל אם לא היה שם קנין הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה ניזונית ממשועבדים ע"ך משמע דמב"ח ניזונית אפילו בלא קנין ולא שטר. ועכ"ל היינו טעמא משום דפסק בשעת קידושין דאל"כ במה משתעבד לגבות אפי' מב"ח. וא"כ היה צריך מר"ן ז"ל לפרש זה בס"א בהפוסק וכו' דמתחייב בדברים מיירי בשעת קידושין וכו' וכן ראיתי למהריק"ש ז"ל שם ס"ה שכתב על דברי מר"ן אבל לא היה שם קנין אלא שהתנו כן בשעת קידושין ע"ך. ושמא דעת מר"ן ז"ל דהפוסק יכול להתחייב בלא שטר ובלא קנין לגבות מבנ"ח בהוו עלי עדים שאני מתחייב לזון וכו' וכמש"ל. ובהכי מיירי בס"א. ואמת דבשעת קידושין משתעבד אפי' בלא הוו עלי עדים אלא דהא לא אצטריכא לאשמועי' דמדרב גידל דמייתי בסי' נ"א ילפינן לה דס"ל דאין טעם לחלק ביניהם דכי היכי דמשתעבד לאשתו באמירה כך משתעבד לבתה:

נקטינן דלדעת רוב הפוס' ומכללם הרמב"ם ומר"ן ז"ל לא בעי' קדשו מיד. אלא אפילו התנו עכשיו וקדשו לאח"ז נקנין באמירה:

ומעתה בנדו"ז שהיו התנאים סמוך לקידושין אע"פ שלא היה שם לא קנין ולא שטר נקנין באמירה וא"כ לא מבעיא אם יש עדים שא"ל בעת הפיסקה הוו עלי עדים שאני מתחייב לזון ולכסות את חתני ולתת לו מדור כו"ך שנים דפשיטא דחייב אפילו בעלמא בלא קנין ובלא שטר ואין אנו צריכין לטעמא דדברים הנקנין באמירה וכמבואר בדברי הרמב"ם פי"א דמכירה דאייתי לעיל בתחי' דברינו וכדבריו פסק מר"ן ז"ל בריש סי' מ' ע"ש. ויותר י"ל דבכי הא שקבץ כל חשובי העיר מהם ב"ד של שלש ומהם חכמים ורשומים ושמאים ושאר קרואים והזמינם לעדות ופסק בפניהם כן בדרך חיוב גמור ואמ"ל לשום אותם וכן עשו וכתבו השומא בפנקס הנדו'. וגם כתבו שהבחי' ביד החתן אם רצה יזון ויתכסה וידור אצל חמיו. וא"ל יפרע לו חמיו דמים בשומא נר' פשוט דכל כי הא לא עביד להשטות ואפילו לא אמר הוו עלי עדים אלא שאמר בפניהם שהוא מתחייב בכך סגי. תדע דהא הא דכתב רבינו דהוו עלי עדים מהני בבא להתחייב יליף לה מהודאה דכי היכי דבהודאה מהני אתם עדי ולא מצי למימר משטה בך בבא להתחייב כגון דאמר אתם עדי גמר ומשעבד נפשיה כמ"ש ה"ה העתקנו דבריו לעיל ובהודאה אשכחן להרמב"ם ז"ל פ"ו מטוען וז"ל. הודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה דרך הו"ג ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עדי וכו' ה"ז עדות גמורה. והביא דבריו מר"ן ז"ל סי' פ"א ס"ח ע"ש. ובש"ך סקי"ח שכתב שלשון מר"ן אינו מדוקדק. ואם אמר הריני מודה בפניכם ה"ז הו"ג בודאי ולא נשאר עוד לומר אם הוא דרך הודאה והרמב"ם שכתב הודה דרך הודאה כוונתו שקבצם לשם עדות דהוי ודאי דרך הודאה ולא דרך שיחה או שאמר הריני מודה לפניכם דזה הוי הו"ג ע"ש. ובסקי"ט שהביא עוד דברי הסמ"ג והגמ"י ובעה"ת דכל שהודה בפני שנים כאדם המזמנם להעיד עליו ואמר דבריו כאדם האומרם בכל לבבו בדרך הודאה שלימה ה"ז כמי שאמר אתם עדי ואי"ל משטה הייתי וכו' ע"ך. וע"ע שם בסי' פ"א סכ"ג דאם הודה בפני ב"ד של שלוש אי"ל אלא תוך כדי דבור ע"ש. וע"ע במ"ש הרב"י בסי' ל"ב בשם רשב"ם דדוקא בדיבור כנגד דיבור הוא דצ"ל אתם עדי דבדבור בעלמא יכול לומר משטה הייתי בך ולא במעשה. וראיה מפ"ב דקידו' אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ה"ה דצריך אתם עדי. ומכאן פסק רש"י דכל תנאי שב"א מתנין ומקיימין ביניהם אין שייך לומר משטה. אבל דברים בעלמא כגון שאמר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן דהוי דיבור כנגד דיבור בלא קנין התם מצי למימר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדי כך כתוב במרדכי. ובהג"א. ובפ' ז"ב. ובהג"מ פ"ו מטוען ע"כ:

מכל זה נלמד לענינינו שהיה הדבר בתנאי גמור עם אבי החתן. וגם שהזמין ב"ד וכמה חכמים להודות בפניהם על כל התנאים שפוסקים בפניהם ולהעיד עליו שהוא מתחייב בכך. ועשו מעשה ששמו המזו' והכסות והמדור וכתבו כן בפנקס דנר' דגמר ומשעבד נפשיה אפילו לא אמר הוו עלי עדים כי היכי דאמרי' בהודאה:

אלא אפי' אם אין עדים שאמר בפניהם שהוא מתחייב בכך כלל אלא שאמר בלשון הכתובה אני איזון ואפרנס מזונות ממש או דמיהן דלשון זה ודאי לא מהני בעלמא כיון דלא אמר בלשון חיוב וכמבואר בדברי רבינו דאייתי דבכולהו בבי כפיל ותני אני מתחייב וכו'. משמע דדוקא כל זה שמחייב עצמו בלשון חיוב הוא דמשתעבד. הא לא"ה לא. מ"מ כיון שהתנו בשעת נישואין משתעבד ולזה צריכין אנו לטעמא דדברים הנקנין באמירה דדברים הנקנין באמירה אפי' לא יאמר בל' חיוב כלל מתחייב ואינו יכול לחזור. וכמו שהוכחנו שדעת רוב הפוס' ומכללם הרמב"ם ומר"ן דכל קודם לקידושין נקנין באמירה ולא בעי קדשו מיד:

ואין לומר דמ"מ בנד"ז בעי לזון חיוב לפי שלא היו המזונות והכסות שהקנה מצויין ברשותו בעת הפיסקא. וכבר כתב הרמב"ם וטור ומר"ן סי' נ"א דאפילו בדברים הנקנין באמירה צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותם שאין אדם מקנה דשב"ל. וא"כ ענין זה שאין המזונות והכסות ברשותו צריך שיאמר בלשון חיוב. וכמ"ש מר"ן בח"מ סי' ס' ס"ו וז"ל המחייב עצמו בדבר שלב"ל או שאינו מצוי ברשותו חייב דאע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל ה"מ בלשון מכר או מתנה. אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכו"ך חייב. והוא שקנו מידו ע"ש ובש"ך מה צורך לקנין כיון דמר"ן ז"ל ס"ל כהרמב"ם דבהוו עלי עדים שאני מתחייב סגי לחי"ע וכמש"ל ע"ש והכא נהי דהקנין ודאי א"צ כיון דהם דברים הנקנין באמירה ל' חיוב מיהא בעי משום דאין אדם מקנה דשלב"ל. והן אמת דטובא איכא לאתמוהי על הרמב"ם ז"ל המצריך זה שיהיו הדברים ברשותם אפי' בדברים הנקנין באמירה שנר' מזה דדעתו ז"ל דלא מיקנו בנישואין באמירה כ"א דברים הנקנין מיהא בעלמא בקנין. אבל דשלב"ל שאין נקנה בעלמא אפילו בקנין אין נקנה בנישואין באמירה. ותימא והרי המתחייב בדבר שאין לו קצבה כגון המתחייב לזון את חבירו ה' שנים אין מתחייב אפילו בקנין כמו שכתב הרמב"ם עצמו. ופירש הטעם מפני שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. ועכ"ז כתב דבפוסק לזון את בת אשתו חייב מפני שפסק בשעת נישואין והדברים דומים לדברים הנקנין באמירה. אך י"ל שאולי דעת רבינו דמתחייב בדבר שאין לו קצבה אע"פ שהוא דימה אותו למקנה דבר שאינו מצוי מ"מ אינו דומה כ"כ כיון שיש בו לשון חיוב מיהא להכי ס"ל דנקנה כאן באמירה משא"ך מתנה דבשלב"ל בלשון מתנה ומכר. ושו"ר להריב"ש ז"ל סי' שמ"ה שתמה כן על רבינו וסיים אלא א"כ ירצה הרב לחלק ביניהם ולומר דדבר שאינו מצוי ברשותו גרע מדבר שאין לו קצבה אפי' לסברתו ע"ש. באופן דאיכא לספוקי לנד"ז ולומר שצריך שיעידו שאמר בלשון חיוב. לפי שהמזו' והכסות לא היו ברשותו של נותן:

אך כד דייקי' פורתא הא ליתא דע"ך לא הצריך מר"ן ז"ל לשון חיוב אלא בבא לקנות דבר ידוע כגון לתת קרקע ידוע או חפץ ידוע והוא אינו ברשותו ורוצה להקנותו כשיבא לידו בהא הוא דבעי למימר שהוא מחייב עצמו כשיבא לידו שיתנהו לו ובזה ניחא מה שהקשה הש"ך על מה שהצריך מר"ן קנין דאע"ג דחיובא רמי עליה אי לאו קנין אין הקרקע או החפץ נקנין. ודו"ק. אבל אם הוא בא לשעבד עצמו לחבירו לפרוע לו סך כו"ך או לעשות לו חפצים כו"ך או לזונו ולפרנסו ולהלבישו וכיוצא ואומר בלשון המורה על שעבוד ולא בלשון הקנאה כגון אני אפרע לך כו"ך או אעשה לך חפץ פלוני או איזון ואפרנס נר' פשוט דלא בעי לשון חיוב שהרי לשונו מוכיח שאינו בא להקנות דבר ידוע אלא לשעבד עצמו ונכסיו לעשות דבר זה. והרמב"ם ומר"ן שכתבו כאן צריך שיהיו הדברים מצוין ברשותם. מיירי במתנין באותו לשון עצמו שדברו בו חכמים כמה אתה נותן לבנך וכמה אתה נותן לבתך. וזה אומר כו"ך אני נותן לבני כלומר חפץ פ' וחפץ פ' או כו"ך זהובים שמתכוונים להקנות גוף הדברים שמזכירין. אבל אם אומר בלשון שעבוד אני אעשה כו"ך חפצים לבני ואתה תעשה חפצים כו"ך לבתך אין צריך כלל שיהיו מצויין ברשותו. וכשאינו מזכיר שום חפץ. אלא שמתנה על עצמו לזון ולפרנס. ובנד"ז דפשיטא דלא בעי' לא שיהיו ברשותו ולא שיאמר בלשון חיוב. ומה גם בנד"ז שהתנה שאם לא ירצה החתן שיפרע דמים בשומא ששמו וכו'. הרי מפו' שלא בא אלא להתחייב בשוויין ולא להקנות לו את גופן:

ומעין זה כתב הרשב"א בתשו' הביאה הרב"י שם סי' ס' על תשו' הרי"פ דאייתי הטור ומר"ן שם על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי ק' זהובים לפלוני וכו' שפסק הרי"פ ז"ל שאם אינם ברשותו לא קנה המקבל. וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל דאין לומר שוה ק' זהובים קאמר דדוקא בתובע ונתבע שדרכן לשום הוא דאמרינן הכי. אבל בנותן דוקא קאמר. אך אם כתב לו כו"ך זהובים מנכסי בהא ודאי או שוה קאמר. או שימכור מנכסיו ויתן לו ע"ך. הרי דאפילו אם אומר בלשון מתנה נתתי ק' זהובים לפלו' כיון דאמר מנכסי המורה על שעבוד ולא על הקנאת גוף הזהובים קנה המקבל. וכ"ש בנד"ז שאומר בלשון שעבוד איזון ואפרנס מזונות ממש או דמיהן. ואין מזכיר לשון מתנה ולא שום דבר הנקנה כלל. וכן מבואר להדיא בדברי הריב"ש ז"ל סי' שמ"ה ע"ד הרמב"ם עצמם דאפילו בדברים הנקנים באמירה צריך שיהיו מצויין ברשותו, כתב דדוקא בנותן דבר ידוע שאין בו שעבוד הוא דאין נקנה. אבל אם הוא אומר בלשון שעבוד או שנוכל לפרש כוונתו שלא נתכוון לתת דבר ידוע אלא לשעבד עצמו ונכסיו מהני יע"ש באורך:

והא נמי ליכא למימר דצריך שלא יאמר בלשון אתן. וכמ"ש בח"מ רס"י רמ"ה אבל אם כתב בשטר אתננו לו לא זכה המקבל שאין זה אלא כמבטיח שיתן לו לאח"ז או בשטר אחר ועדיין לא עשה. ומסיים בטור והביאו מור"ם שם בהג"ה דאפי' קנו מידו לא מהני דהוי קנין דברים. והגם שהביא מר"ן בש"ע ס"ב שם דעת י"א דאם קנו מידו מהני לשון אתן והיא דעת הרשב"א הביא דבריו הרב"י בסי' קצ"ה מחס"ד מ"מ כיון דמייתי לסברה קמייתא בסתם מש' שדעת מר"ן לפסוק כמותה. ומה גם שבעלי אותה סברה רבים נגד הרשב"א ז"ל והם הרמ"א והטור. וכתב בב"י שם בשם הרשב"ץ שכן כתב הרמב"ן בפ' ג"פ בשם תשובת הרי"ף. וכן נר' דעת הרא"ש ואפי' המתנה מפורסמת ע"ש:

ומזה למד מהרי"ו ז"ל הביא דבריו הרב בד"מ באה"ע סי' נ"א אם כתבו התנאים שיעשה כו"ך לכתובה. וכו"ך מלבושי' ובשעת החופה לא עשו שטר אחר על זה נר' דלא זכתה האשה אפילו קבלה ק"ס על זה. דהאומר ליתן לא נקנית המתנה וכו' וכ"כ ג"כ הרב ב"י שם בסי' נ"א בשם תשובת הר"ש בן הרשב"ץ באחד שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה דלכאורה נדר כזה שאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים. ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת שכ"מ וכו' ע"ך. ונזכר זה גם בדברי מור"ם כאן בסי' נ"א ע"ש. וא"כ מכ"ז יש להסתפק עוד בנד"ז שמא אמר בלשון אתן דלא מהני. והמע"ה שאמר בלשון מועיל:

דליתא דלגבי דברים הנקנין באמירה פשיטא דאפילו בלשון אתן מהני. דלא יהי אלא מבטיח צריך לקיים דמגו דמחתני גמר ומשעבד נפשיה לתת. ולהכי קרי להו דברים הנקנין באמירה. תדע דהא במתנת שכ"מ קאמר הרשב"ש ז"ל בתשו' דאייתי' דמהני לשון אתן. משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכן בהקדש לעניים אם אמר שדה זו לכשאקננו אתננו להקדש מהני. משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכמ"ש בח"מ ס"ס רי"ב. ומינה נמי לדברים הנקנין באמירה דפשיטא דמהני לשון אתן. ועד כאן לא דברו כל הנך רבוותא אלא בפוסק בזמן שאין נקנין באמירה וקנו מידם. ולענין אי מהני קנין או לא הוא דנחתי וכן הוא לשון מור"ם ז"ל כאן בסי' נ"א אבל אם אמר אתן כו"ך וכן אתן שפסק לעשות כתובה וכו'. עיין בח"מ סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין וכו' ע"ך. הרי דלענין הקנין אם מועיל הוא שדברו. אבל לענין אם נקנין באמירה פשיטא דנקנים ולא גרע מדבר שאין לו קצבה לדעת הרמב"ם ז"ל דנקנה בנישואין באמירה. ומה גם דבעלמא נמי איכא מ"ד דקנין אתן מהני. וא"כ פשיטא דהכא נקנין באמירה:

ובר מן דין לענ"ד נר' דמההיא דסי' רמ"ה אין ללמוד לעלמא בכל קנין אתן דלא מהני דדוקא בקנו מידו לתת קרקע לפי שהקרקע הרי היא לפנינו. והמתנה שאומר ליתן היא ההקנאה שיקנו לו בק"ס או בשטר או בחזקה. להכי כיון שלא אמר בל' נתתי לך אלא אתננו אמרי' שאין זה אלא מבטיח להקנותו לו לזמן אחר ועדיין לא הקנה. אבל באומר אתן לך מנה או חפץ פ' וקנו מידו אין זה מבטיח להתחייב לאח"ז אלא משעבד עצמו מעכשיו לתת ומה שאומר אתן ולא נתתי לפי שהנתינה במטללין ומעות היא על הנתינה מיד ליד והוא רוצה להרחיב זמן לעצמו שלא יתן עכשיו אלא לאח"ז. ועוד שאם יאמר נתתי הרי זה כמקנה מעכשיו דבר בעין והוא אין בידו אלא שבא להשתעבד לתת.

ובהא ניחא לי מאי דקשיא אהא דסי' רמ"ה מההיא דסי' רנ"ח בשטר שכתוב בו שיקנה פ' שדה פ' לאח"מ דאם יש בו קנין קונה הגוף מיד ופירות לאח"מ. וכתב שם מור"ם הטעם דכל קנין מעכשיו הוא ע"ך. והוינן בה דבקנין אתן נמי נימא דכל קנין מעכשיו הוא והו"ל כאומר אתננו לך מעכשיו דכתב מר"ן שם בסי' רמ"ה דקנה לאלתר:

ובמ"ש ניחא דלשון אתננו משמע על עיקר ההקנאה שמבטיחו להקנותו לו ועכשיו אינו מקנה לו כלום להכי כל דלא אמר מעכשיו להדייא לא אמרינן דכל קנין מעכשיו הוא שהרי הוא מפרש דבריו שאינו מקנה עתה כלום מדקאמר בלשון אתננו והקנין הוא קנין דברים שהוא על הזכייה שיזכה לו לאח"ז והזכייה אין בה ממש. ודוקא כשאומר מעכשיו להדייא הוא דאמרי' שרצונו להקנות לאלתר שהרי פי' להדייא מעכשיו. משא"כ בשאומר יקנה פ' שדה פ' לזמן פ' שאינו תולה בעצמו שהוא יתננו לו לאח"ז. אלא שאומר שאותו פלוני יקנה לזמן פלוני אנו אומרים כיון דאיכא קנין מעכשיו הוא מקנה לו הגוף. אך המקבל לא יקנה אותו להחזיק בו לאכול פירות עד זמן פ'. ודכוותה במתנת מעות או מטלטלין אעפ"י שאומר אתן אין זה על עיקר החיוב אלא על הנתינה מיד ליד אבל החיוב מעכשיו מתחייב והקנין אינו קנין דברים אלא על הנתינה בפועל שיתן לו מיד ליד:

וזוהי לענ"ד דעת רבינו בב"י שתמה על תשו' הר"ש ן' הרשב"ץ ז"ל דאייתי' דכיון דקי"ל דכל קנין מעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו בשאומר מעכשיו עכ"ל. ולכאורא תימא על תמיהתו אטו עד האידנא לא שמיע ליה למר הך מילתא דקנין אתן לא מהני. והלא כבר ראה ויספרה בדברי רבינו הטור בחו"מ סימן רמ"ה ובב"י שם הכינה וגם חקרה בשלחנו הטהור שם. ואיך בכאן עשה עצמו כאלו לא ידעה כ"א מתשובה זו וירד להקשות עליה מהך דכל קנין מעכשיו הוא אבל עם מ"ש יתיישב זה דודאי ידע ליה מר להך מילתא דסי' רמ"ה. אלא דס"ל דאינה ענין לכאן לנודר לתת לבת אחותו סך ממון שאומרו אתן הוא שמשתעבד עכשיו לתת לידה לאח"ז ולא להבטחה בעלמא דדוקא בקרקע שהוא בעין אמרו מדקאמר אתן ולא נתתי אין זה אלא מבטיח. משא"כ במטלטלין ומעות וכמ"ש. והרב בד"מ שם בסי' נ"א חשב שנשכח מהרב"י הך דסי' רמ"ה וכתב אההיא דמהריו וז"ל. וב"י ג"כ כתב דאם קבלו קנין לתת מתנה צריך לקיים ודלא כתשו' ר"ש ן' רשב"ץ וכו' ובח"ה ר"ס רמ"ה כתב בהדייא דלא קנה ודלא כדברי ב"י ע"ש וכו' עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מחלוקת וכמ"ש. באופן שבכל לשון שאמר הנותן הזה חייב לקיים וכמו שביארנו:

וחוץ מכל זה נראה פשוט לחייב הנותן הזה לקיים דבריו מדין נדר שהרי כל עצמו בתנאי זה לא היה אלא להחזיק ביד הת"ח חתנו שאין לו משלו כלום והוא רצה להחזיק בידו להיות מאוכלי המן יושב על התורה ועל העבודה. וכיון שכן נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופשיטא דלא מצי הדר וכמ"ש בתשו' הר"ש ן' הרשב"ץ הנז' דאייתי' באותו שנדר לתת לבת אחותו שאחר שגמגם בה מצד קנין אתן דלא מהני סיים וכתב וז"ל. והיינו במתנה מרובה. אבל במתנה מועטת שיש בה משום מחוסרי אמנה נר' דקנתה וצ"ע. ובענין זה אם הבת ענייה נר' דקנתה אפי' מתנה מרובה ובלא קנין מדאמרינן בירושלמי שהביא הרי"פ בפ' אעפ"י דמפקיד רב לשמשיה אי אמרי לך הב מתנה לבר נש אם מסכן הוא הב ליה מיד. וכן כתבו המפרשים בפ' הזהב עכ"ל. וכן כתב עוד הרב"י שם בשם הר"מ והמרדכי דאע"ג דהפוסק לאחותו לא קנתה באמירה אם אחותו היתה ענייה כשפסק לה אז הוא חייב משום צדקה. בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה. ולו יהי אלא אחר כדאמרי' בירושלמי אבל לעני נעשה כמו נדר. וכדבריהם פסק מור"ם ז"ל בסי' נ"א וז"ל. וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה היינו דוקא במתנה מרובה ולעשיר. אבל בפוסק לעני צריך לקיים משום דהוי כנדר. וע"ע מזה בדברי הטור ומר"ן בי"ד סי' רנ"ח. וע"ע מ"ש הרב בח"מ סקי"ג. והרב"ש ס"ק י"א על דברי מור"ם דאייתי' בשם תשו' מהרי"ל על מי שכתב להלביש את בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו. כי הזוג עניים הם בשעת השידוכין. ואפי' אם אבי החתן ג"כ חייב את עצמו להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה ע"ך. מכל זה נלע"ד לנ"ד שפסק לחתנו ולבתו שעניים הם בעת הזיוג. ובפרט שחתנו הוא ת"ח יושב בין ברכי התורה. וכדי להחזיק בידו פסק לזונם ולפרנסם והמזו' והפרנסה לגבי דידיה שהוא עשיר גדול מילתא זוטרתי היא ובמתנה מועטת אפי' לעשיר קנה וכמ"ש מור"ם דאייתי'. ואפי' אם נחשוב אותה מתנה מרובה נד"ז פוסק לעני הוא וכמ"ש ופשיטא דחייב לקיים משום נדר. ואם לחשך אדם לומר הרי יכול לישאל על נדרו אף אתה אמור לו כבר נישומו ונתחייב בהם החתן בכתובה והו"ל כבאו לידי גבאי דלא מצי הדר וכמ"ש בי"ד סי' רנ"ח:

ובר מן דין ומן דין נלע"ד דבנד"ז שנתחייב החתן בדמי המזונות והכסות והמדור בכתו' לאשתו בתו של ראובן מכלל הנדו' נר' פשוט דחייב לשלם הא למה זה דומה לאומר לחבירו התחייב בעדי מנה לפ' ואני אשלם לך דפשיטא דחייב. ועיין בדברי מור"ם ר"ס קכ"ט ובסמ"ע שם סק"ג דאם פרע הערב למלוה עפ"י ציווי הלוה או אפילו לא אמר לו כ"א ערבני חייב לשלם לו ע"ש. וה"נ בנד"ז שעפ"י ציוויו נתחייב לבתו בדמי המזונות שאמר לו להתחייב והוא ישלם לו לאו כל כמיניה השתא למיהדר. ואפי' אם יאמר לנכות מהכתו' כדי חוב המזונות הנז' אין שומעין לו שכבר זכתה הבת. ואפי' תרצה הבת למחול לא ירצה הבעל למחול דזכותו ג"כ היא:

באופן שמכל צד נראה שאין יכול ראובן הנז' לחזור בו מכל מה שפסק על עצמו. ולפי הטעמים האחרונים הללו אין אנו צריכין עוד לדקדק ולראות אם היו החיובים הללו בדרך תנאי מאבי החתן או שראובן מעצמו עשה ואין נקנין באמירה וכמ"ש הריב"ש בשם העיטור והביאו מור"ם שם בסי' נ"א דלפי הטעמים הללו אפי' אם מעצמו עשה אינו יכול לחזור:

ועוד אני אומר דבנד"ז אין אנו צריכין לכל זה שהרי שטר גמור יש ביד החתן שבו נתחייב לזונו ג"ש ולתת לו מדור. אלא שלא נתפרש בו להדייא גם הכסות וזהו שנתחדש בעת השומא שלא לבד מאכל ומשקה אלא גם הכסות ולכן נראה שאין ערעורו על הכסות כלום שמה שהוסיף בעת השומה גם הכסות אין זה חיוב חדש אלא פי' בעלמא שהודה ראובן שהמזונות שנתחייב יש בכלל גם הכסות שהרי הרב בב"י באה"ע סי' קי"ד הביא תשובת הרשב"א שנשאל אם יש בכלל גם הכסות והשיב וז"ל. משמו של רבינו האיי אמרו שהמלבושים וצרכי הנישואין בכלל המזו'. וריב"ם כתב שאין בכלל המזונות אלא מאכל ומשקה. אבל המלבושים ונדו' פרנסה מיקרו. ומסתברא שהמלבושים ג"כ בכלל מזונות הן כמו ששנינו את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי וכו' וא"ל ודאי יש לה מלבושים בנכסי בעלה מתנאי זה. אבל כשבאים חכמים לחלק בין דין המאכל והמשקה לדין הפרנסה קורין לאלו מזונות ולאלו פרנסה. ואלא מיהא במי שבא לחייב עצמו מדעתו שלא מתנאי ב"ד אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת מזונות סתם עד שיפרש איזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה וכיון שלעתים אין כוללין אותם בכלל המזונות. ועוד שאינן בכלל מזונות בלשון בני אדם. לפיכך מי שבא להוציא עליו הראייה. וזהו שנהגו עכשיו לכתוב בכתו' אזון ואפרנס ואכסי יתיכי עכ"ל. ומינה לנד"ז שכבר נתחייב ראובן הנז' בעת השידוכין בשטר גמור ובקנין ובלשון חיוב לזון. אלא שלא פי' להדייא גם הכסות. ובעת השומה פירשו גם הכסות אין זה חיוב חדש אלא הודאה שבכלל המזונות שנתחייב גם הכסות. שהרי לפי האמת בכללן היא. אלא שבלשון בני אדם לא משמע להו שיהיו בכלל. וכמ"ש הרשב"א ז"ל. לכך בא לפרש שהיא בכלל:

קנצי למילין מכל הני טעמי דכתיבנא חייב הוא ראובן הנז' להשלים תנאו לזון ולפרנס מזו' וכסות ומדור לבתו וחתנו הנז' או לתת לו דמיהן כמו שהתנו עד תשלום ג"ש. זהו הנלע"ד. וצויי"מ. אכי"ר. כ"ד החותם פה מכנסא יע"א באב

פקד"ת לפ"ק וקיים יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן טו

ז"נ קב"ע לכתוב עליה פס"ד. בפנינו אה"ב העיד בתע"ג הבחור מסעוד בר משה הלוי ן' סטראן וקאל בזה"ל לעדות לשי"ת באיין כאן חאדר העד הנז' מעא הבחור מאיר לכראט וזאת הבתולה רחל בת מכלוף ן' יתאח אוקפת קדאם הבחור מאיר הנז' ורפד הבחור מאיר הנז' טרף דסקא"ר באס יעטיה להבתולה הנז'. וכאנית תהרב מננו הבתולה הנז' וקבטהא ועטא פיידהא הסוק"ר הנז' וקאללהא הרי את מקודשת בסוק"ר שלי כדת משה וישראל. וקאלו לבחורים להבתולה הנז' ראה סוקא"ר הנז' עטאהוליך פלקידושין ורמאת הבתולה סוקא"ר הנז' מן ידהא ואח"ך רפד הבחור מאיר הנז' הסוקא"ר הנז' ועטאה להבתולה הנז' ומא קאלהאסי בלקידושין. ובירר העד הנז' באיין מא כאנסי לקנדיל מסעול מנאיין עטאהא הסוק"ר הנז'. והעיד הבחור מאיר בר נסים ן' מרגי בתע"ג וקאל באיין כאן חאדר מאיר העד הנז' עם הבחור מאיר לכראט הנז' והבתולה הנז' וכאן מעאהום הבחור מסעוד הנז' ורפד הבחור מאיר לכראט הנז"ל הסוקא"ר הנז' באס יעטיה להבתולה הנז' והרבת הבתולה הנז' אוראה די מאיר ן' מרגי העד הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכראט הנז' הסוקא"ר הנז' להבתולה הנז'. וקאללהא הרי את מקודשת לי בסוקא"ר שלי כדת משה וישראל ומנאיין עטא הבחור מאיר לכראט הנז' הסוקא"ר הנז' להבתולה הנז' נזבאד העד הבחור מאיר מרגי הי"ו מן אדאר ומא עארף וואש סייבת הבתולה הסוקא"ר הנז' אוו לא וג"ך העיד בתע"ג הבחור יעקב בר יהודה ן' ראש וקאל העד יעקב הנז' באיין כאן חאדר מעא האד לעדים הנז' ומעא הבחור מאיר לכראט הנז' והבתולה הנז'. ומנאיין חב יעטי הבחור מאיר לכראט סוקא"ר לבתולה הנז' ארבת הבתולה הנז' מא חבתסי תקבד סוקא"ר הנז' ואח"ך עטא הבחור מאיר לכראט הנז' סוקא"ר הנז' לבתולה הנז' ומא קאלהאסי לקידושין כלל. ומנאיין עטאהא סוקא"ר הנז' סייבת הבתולה הנז' הסוקא"ר הנז' ואח"ך רפד הבחור מאיר לכראט הסוקא"ר ועטאה לבתולה הנז' ומא קאלסי כלל. עכ"ס עדותם העדים הנז' וקבלנו עדותם בתלת וח"ף תמ"ת ביום א' בשבת שלשה ועשרים לחדש שבט משנת ועד הנה אגיד נפלאותך לפ"ק פה לקצר יע"א. וכגון דא צ"ל באיין ביררו העדים הנ"ל בעדותם באיין קבל מא יעטי הבחור הנז' סוקא"ר לבתולה הנז' מא דכרוסי לענין דלקידושין ולא דנשואין כלל לא הבחור הנז' ולא הבתולה הנז' ולא העדים הנז' ובירר מאיר ן' מרגי הנז' באיין פשעא די עטא הבחור הנז' אסוקאר לבתולה הנז' כאן פליל ומא כאנית חתא קנדיל משעולא. עכ"ס וכו'. וק"ע בג' וחתמנו תמ"ת ביום הנז' חדש הנז' שנה הנז' והשו"ב וקיים:

בפנינו אה"ב העידו בתע"ג הי' יהודה בן יפלאח והי' מסעוד אוזנקוט באיין כאנו חאדרין העדים הנז' קדאם החכם ר' משה ן' יפרח וציפד החכם הנז' מנור הבחור מאיר מרגי הנז' ורפד החכם הנז' חלק דזוהר וקאל למאיר מרגי מא יזכאסי לארוסה דייאלו יעביהא וואחד אכור אידא יזיד אוו ינקס פלעדות וקאל הבחור מאיר הנז' באיין כאן חאדר מעא העדים הנז' ומעא הבחור מאיר לכראט והבתולה הנז' ומא שמעסי באיין עטאהא בלקידושין. עוד העיד הי' יהודה וואליד בתע"ג באיין כאן חאדר הווא קדאם החכם הנז' מנאיין כאן מאיר מרגי קדאם החכם הנז' ועטאה החכם הנז' חלק דזו' וקאללו כנ"ל. וקאל מאיר מרגי באיין הווא שאף להבחור מאיר לכראט חתא עטא טרף דסוקא"ר להבתולה הנז' ומא קאלהאסי בלקידושין עכ"ס עדותם העדים הנז' וק"ע בתלת בזמן הנז' וחתומים ראובן ושמעון וקיים:

וס"ל נמ"ך בפנינו אה"ב הודו בה"ג. הבחור מאיר לכראט הנ"ל. והבתולה הנז' באיין סוקאר די עטא הבחור הנ"ל לבתולה מא עטאהו לאסי לשם קידושין ולא לשם נישואין ולא דכרוסי לענין דלקידושין ולא דנשואין כלל לא הבחור ולא הבתולה ולפי שכך הודו בפנינו הבתור והבתולה הנז' ח"פ בזמן הנ"ל וחתומים ב' עדים ראובן ולוי. ושוב נמ"ך בפנינו אה"ב בררו בעדותם מסעוד הלוי בן שטון הנ"ל. הבחור מאיר מרגי הנ"ל. באיין פשעה די כאנית תהרב הבתולה הנז' מן הבחור הנז' קבדהא בע"כ וקבד ידיהא בע"ך ועטאהא סוקאר הנז' פיידהא וברר בעדותם העדים הנז' באיין כליה מא כאנוסי לקנאדיל מסעולין. הכירו באיין האדא"ך הווא הבחור הנ"ל. והבתולה הנ"ל. וק"ע בת' וחתמנו פה תמ"ת בשני בשבת כ"ד יום לשבט ש' הנ"ל וקיים ע"ך נמ"ך וחתומים ב' עדים ראובן ושמעון. כ"ז נשלח לידינו מעיר לקצר עם פסק מחכמי שישואן ישצ"ו לבטל הקידושין אם יסכימו מורי הוראה ולפוטרה בלא גט. ונדרשנו לחוות דעתינו. וזה מה שהשבנו:

תשובה דקדקנו בעדותם וראינו. דאעיקרא דמילתא אין כאן אלא ע"א על הקידושין. והוא העד הא' מסעוד בר משה הנ"ב. כי העד הב' מאיר ן' מרגי. אין עדותו כלום ל"מ אם נניח שהיה סדר העדויות הללו באופן הראוי להיות שתחלה כשנשמע המאורע בעיר נטפל לדבר חבר עיר שאליו בדבר המשפט ליטפל בעניני בני העיר קודם לכל אדם ושלח אחר העדים הנ"ב. והעיד העד הא' אחר האיום כראוי כמו שעשה לב' כנ"ב שהיו קידושין כנ"ב והב' העיד אחר האיום שלא היו וכן הג' וכראות הח"ע כן זלזל בדבר ולא חש לו וכמו שהוא הדין המקדש בעד א' אין חוששין לקידו' ובפרט שהאיש והאשה מכחישין אותו. ואחר שיצאו מלפני הח"ע באותו היום עצמו או אחריו חזר העד הב' ואמר שהיו קידושין. והיה טעמו שעכשיו נזכר או שהזכירו חבירו ונתן לו סימנים עד שנזכר ונשמעו דבריו לבני העיר ולפי שלא היה יכול לישא פניו לבא לפני הח"ע אחר שכבר העיד לפניו באלה וקללה שלא היו נקבצו מבני העיר ג' משכילים ושלחו אחריו ואחר הב' אחרים ואמרו שיחזרו להעיד בפניהם מה שראו והעיד העד הא' שהיו קידושין כראשונה. והב' גם הוא חזר והעיד כחבירו היפך ממה שאמר בראשונה. והג' עמד בדבריו שלא היו וכמו שכן נראה שטחיות הקב"ע הנ"ב שבמעמד א' לפני ג' מקבלי העדויות הנ"ב העיד העד הא' שהיו והב' שהיו והג' שלא היו. ובאותו מעמד ג"ך נמצאו אנשים שהיו ג"ך במעמד הא' לפני ח"ע ושמעו עדות העד הב' שלא היו וטפחו לעד הב' על פניו ואמרו לו ריקא ולא בפנינו אמרת בפני ח"ע שלא היו קידושין אחר האיום באלה וקללה. ואיך עתה חזרת לומר שהיו קידושין. והוא השיבם נזכרתי או הזכירני חבירי ונזכרתי. אז נדברו מקבלי העדויות ואמרו לכתוב כל מה שהועד בפניהם דברים כהוויתן ולשלוח לדרוש אלהים וכן עשו שכתבו כל מה שהועד בפניהם באותו מעמד. ואח"ך שלחו עוד אחר האיש והאשה וכתבו הכחשתן באותו יום עצמו וחתמו עליו ב' מהם א' מהחתומים בתחלה. וא' שלא חתם בתחלה. כי הוא היה איפשר הג'. ועוד השתדלו הב' החתומים בתחלה ביום שאחריו לברר עדות הקידושין שהיו כפי מה שהועד בפניהם באחרונה ביום הקודם מהעד הא' והב'. וביארו שהגם שעדותם שוה שהיו קידושין מ"מ היו בעל כרחה. כי אמרו איפשר שזה יריע הקידושין אפי' אם היו בב' ולא היתה זריקה כדברי העד הב' שהעיד שלא ראה שזרקה. ועוד ביארו שהגם שהיו הנרות כבויות מ"מ הכירו את האיש ואת האישה. וזה כתבו לצד שלא יועיל לבטל הקידושין מה שהיה בע"כ. כיון שלא זרקה מיד ובפרט לעדות העד הב' שלא ראה זריקה כלל. וישאר מקום לטעון מחמת כיבוי הנרות שכבר העידו עליה שאיך ראו והכירו המעשים באישון לילה ואפלה. לזה ביארו שאעפ"ך הכירו את האיש והאשה. וכ"ז ממה שיורה שעדות העד הב' שהיו קידושין היא האחרונה. כי על כן אחזו בה מקבלי העדו' לחושבם שהיא עיקר כיון שנתן אמתלא שהזכירו חבירו ונזכר והשתדלו לבארה מהצדדים שיש בה לבטל או לקיים וגם היה טעם לעד הב' במה שנטפל לחזור ולבאר הצדדין שהיו בקידושין ההם להרע או להטיב. שאם היתה עדות העד הב' שלא היה קידושין היא האחרונה. מה זה שנטפל העד הב' להעיד אח"ך שהיתה הנתינה בעל כרחה. כיון שהוא עתה מחזיק שלא הזכיר קידושין. וגם מה זה שנטפל לפרש שאעפ"י שהיו הנרות כבויות הכיר האשה והאיש שכ"ז אין אנו צריכין לו אלא לפי עדות שהיו קידושין שכבר חזר ממנה. מלבד שאם היתה עדות שלא היו באחרונה היאך מצא כ"כ לחזור. הא ודאי כמ"ש שעדות שלא היו היא שקדמה ואחריה חזר ואמר שהיו. והיה טעמו שנזכר והחזיק בה ולכך נטפל הוא ומקבלי העדות לבאר הצדדין שיש בה לכאן ולכאן. וכמ"ש:

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה