שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו
חלק יורה דעה
הלכות טרפות
סימן א
שאלה מע"ת תאפילאלת יע"א
שאלת ע"ע בועה שנמצאת בלב ועור הבועה מלמעלה ומלמטה יפה אלא שהבשר שתחתיה מלמטה לצד החלל רקוב:
תשובה נראה דהבהמה מותרת. ל"מ לדידן דקי"ל בריאה שיש בה בועות גדולות אפילו מלאות מים עכורים וסרוחים דאין נזקקין לה כלל לראות אם קרקע שלהם שלם או רקוב וכדעת המכשירין שהביא מור"ם ר"ס ל"ז דפשיטא דכ"ש בשאר איברים שלא נזכר בהם דין סיח' ולא בועה דאין נזקקין להם. וכל שכן אם נזקקנו ונמצא קרקע הבועה שלם. ואפילו אם הבשר שתחת הבועה רקוב מה בכך דל הבשר ההוא מהכא כמאן דליתיה והרי אין כאן נקב לפנינו. דמ"ש החכם השואל בפנים שהבועה מעידה על הנקב. תימא ע"ע. אם כן היאך מתירין בועות הריאה שאינן סרוכות בלא בדיקה כלל והרי גם היא נקיבתה במשהו. אלא אפילו לדעת מר"ן בריאה שיש בה בועות מליאות מים עכורים וסרוחים דטריפה דסבירא ליה דבועה מליאה סרוחים. מעידה על הנקב הרי כתב בס"ס ל"ז ובס"ס מ"ו שבשאר איברים כשירה דלא אשכחן בועה וסיר' אלא בריאה וסתמא משמע דכשירה בלא בדיקה כלל לראות אם הקרקע שלם או רקוב. וכ"ש אם נבדקה ונמצא קרקעה שלם ולא איכפת לן בבשר שתחתיו אם הוא רקוב דהבועה היא כבשר האבר ההוא והרי אינו נקוב שהעור ה"ה שלם והבשר הרקוב שתחתיו כמאן דליתיה דמי. ואפילו למ"ש בבאה"ג בשם מהרש"ל דאפילו בשאר איברים פותחין הבועה ורואין אם העור התחתון קיים כשירה ואם הוא רקוב טריפה. אע"ג דבריאה לא בדקינן מידי. ופי' מהרש"ץ ז"ל דה"ק דאף על גב דלא אשכחן בועה וסי' אלא בריאה היינו לענין שאין להטריף בשאר איברים כמו בריאה לדעת מר"ן דטריפה בעכורין וסרוחין ואפילו הקרקע שלם דבשאר איברים אין להטריף אלא בקרקע רקוב. ומזה סובר הרב דאפילו לדידן דמכשירין בריאה ולא בדקינן מידי. מכל מקום בשאר איברים צריכין לבדוק אם הקרקע שלם כשירה. וא"ל טריפה ע"כ ולפ"ד זה חומר בשאר איברים מבריאה והטעם נראה משום דבריאה אין הבועה מעידה על הנקב שעלולה היא לכך מפני ששואבת כל מיני משקין. משא"ך בשאר איברים דאינה באה אלא מחמת נקב אנו רואים אם הקרקע רקוב אבל אם הוא שלם אינה מחמת נקב. וכדבריו גם כן כתב הרב ש"ך שם בס"ס מ"ו ע"ש מ"מ הרי כתב שאם העור שלם כשירה ופשוט הוא דעור הבועה קאמר. והיינו אפילו בעכורין וסרוחין דהוי לקות וסי' נקב וכמ"ש גבי כולייא וכ"ש בכרכומי כמראה הדבש דלא הוי לקותא גבי כולייא ע"ש:
ומזקנים אתבונן שבתשו' מהרש"ץ הנ"ל נשאל על בועה בטחול ואין תחתיה עובי דינר זהב וכתב שבודק אחד העיד משם מהרח"ם שהתיר וחכם א' הביא עזר להיתר מדברי מר"ן דלא אשכחן בועה וסיר' זולת בריאה. ואם כן הרי הבועה מכלל בשר הטחול ואין כאן נקב כלל וא"ץ עד"ז מקרקע הבועה ולמטה והוא ז"ל השיב עליו מדברי מהרש"ל דלא אמר מר"ן ז"ל אלא שלא להטריף אפילו בקרקע שלם כמו בריאה דבשאר איברים העיקר הוא הקרקע ובכל דבר דנין אותו כדינו דבטחול שצריך עד"ז צריך שיהיה הקרקע שלם ויש ממנו ולמטה כעד"ז ובשאר איברים כדינן. עכ"ד. הרי שכתב דבשאר איברים כדינן. ודין הלב עד שינקב לבית חללו. ואם נשאר אפילו קרום כל דהוא באופן שלא ניקב לחלל פשיטא דכשירה. והכא נמי שיש בועה וקרקעה שלם הרי אין כאן נקב לחלל. ויותר מזה כתב הרב מהרש"ץ ז"ל הנז' באותה תשובה וז"ל אחר כך העיד לפני טבח א' שמו כהרי"ע. ב"ד. שראה לטבחים קדמונים שהיו מכשירין בבועה שנמצאת בטחול בסומכיה אעפ"י שלא נשאר תחתיו עד"ז כיון שנשאר הבשר סביב ולא נקרע לגמרי די בכך. אך אם נרקב לגמרי אפילו כל שהוא הוי כנקב. ומה שצריך שישאר הבשר היינו מצד אחד דוקא הן מצד הכרס או מצד האחר. ואף שמצד הכרס נרקב לגמרי בחד מינייהו סגי. כן הוא המנהג ומוכרחין אנו לדון כדברי קדמונינו וכן פסקתי הל"ל עכ"ל. הרי שכתב דאפי' בטחול אם הבשר שלמעלה שסביב הבועה שלם אעפ"י שתחתיה רקוב לית לן בה והטעם דכל שבשר שסביבותיו שלם אין כאן נקב ומינה לנד"ז. אמת שראיתי להרב פר"ח בסי' מ"ג שכתב וז"ל נמצינו למדין שאם נמצא בטחול בועה מליאה מוגלא או מים עכורים וסרוחים ושאר לקותא דינם כנקב ואם מתחיל הלקותא מבחוץ אם נשתייר כעובי דינר זהב כשירה ולא אמרי' שסופו לירקב הכל וכמ"ש בסי' מ' סק"ח. אבל אם הבשר שלם מבחוץ מכל צד בלי שום ריעותא אף שמבפנים לקוי כולו בלא שיור עד"ז כשירה והכי נקיטינן עכ"ל ע"ש. ולכאורה זה היפך מנהג הקדמונים שכתב הרב דמשמע דכשהלקותא מבחוץ ע"י בועה סרוחה הוי כנקב ולא מהני אם הבשר שלם סביביו. ומוכרח לומר דמנהג הקדמונים היינו בבועה במים זכים או כרכומי במראה דלא הוי לקות לגבי כולייא. והפר"ח מיירי בגוונא דהוי לקות דחשיב כנקב כמפורש בדבריו. ומ"מ נראה דגבי טחול הוא דמצריך עובי דינר זהב מקרקע הבועה ולמטה בבועה במים סרוחים אבל בלב דלא צריך אלא קרום כל דהו שלא ינקב לבית חללו. אפשר דבקרקע הבועה שלם סגי. וכמ"ש מהרש"ץ לדעת מהרש"ל וכמש"ל. באופן דבנד"ז ל"מ אם היתה מליאה מים וכרכומי וכמ"ש בשאלה דכיון שהבשר שלם סביבה כשירה. אלא אפילו אם היתה מים סרוחים כיון שהקרקע שלם סגי. ועוד ראיה ממ"ש הרב המשבי"ר והסכים עמו מהריב"ץ בטרפס שניקב ונכנס מהכבד בנקב ונתהדק יפה כעין מסמר דכשר והטעם דכל שהוא סתום יפה אין הרוח נכנס לכבד דרך הנקב. וכל שכן הכא בלב שצריך שינקב לבית חללו ואז יהיה טריפה מפני שהרוח נכנס לחלל דרך הנקב דפשיטא דאם יש בועה וקרומיה חזקים ושלימים מלמעלה דפשיטא דמהני ולא מיקרי כלל ניקב לבית חללו. שוב ראיתי להרב מר דודי זלה"ה שכתב שאין מצריכין בטחול עד"ז אלא אם קרום העליון של הבועה נקוב משמע שאם אין הקרום העליון נקוב לית לן בה ואין חילוק בין מים זכים לעכורין וסרוחים וזה שלא כדברי הפר"ח ז"ל וכן המנהג כדברי הרב מ"ד זלה"ה:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
סימן ב
שאלה טבח א' שהעידו עליו עדים שהוא מומחה ותמיד הוא רגיל לשחוט בהמותיו. והחכם המומחה עומד על גבו. ופעם א' ניבל בהמה אחת שהיתה משותפת בינו ובין אדם אחר. יורנו המורה אם חייב לפרוע הכל או לא. ושכמ"ה:
תשובה אמת שאם היתה בהמת אחרים כיון שהוא שוחט בחנם ואינו נושא שכר על כך פטור אם הוא מומחה. ומיקרי מומחה כל ששחט שלשה פעמים עופות קטנים וכמ"ש רש"ל הביאו הש"ך שם בסי' ש"ו סק"ז. אלא שנד"ז יש להסתפק כיון שהיא בהמה של שותפים. וקי"ל השותפים שומרי שכר הם ושוחט בשכר חייב אפי' מומחה. דהו"ל לאזדהורי טפי. מי אמרי' דלגבי הא מילתא נמי נקרא ש"ש. א"ד דלגבי הא אין השותף אלא ש"ח דאין עיקר השות' לכך. וצד זה נר' עיק' שה"ז מעין מ"ש הרמב"ם גבי מתע' שאינו אלא ש"ח על חלק הפקדון אעפ"י שנוטל שט"ו שאין עיק' השכר בשביל השמירה אלא בשביל הטורח ואעפ"י שהראב"ד חולק וקי"ל כוותיה הכא כ"ע מודו שאין עיקר השותפות לכך. וגם יש להסתפק בהא דכתב מהרש"ל בגדר המומחה אי לעיכובא קאמר דאינו נקרא מומחה אלא מי ששחט שלשה פעמים עופות קטנים. אבל מי שלא שחט שלשה פעמים עופות קטנים וניבל בהמה גסה אעפ"י ששחט מקודם בהמות גסות אין זה מומחה ליפטר. או דילמא דלקולא קאמר שכל ששחט שלשה פעמים עופות קטנים נקרא מומחה. ואם ניבל בהמה גסה בפעם ראשונה ששחט פטור. ואינו חייב אלא אם לא שחט שלשה פעמים עופות קטנים וניבל גסה או דקה או עוף. אבל אם היה רגיל לשחוט גסות שלשה פעמים ויותר וניבל גסה. או דקות וניבל דקה. או עופות וניבל עוף. פטור. וצד זה ג"כ נר' עיקר. דבכל דוכתא קי"ל בתלתא הוי חזקה. וכיון שהוחזק לשחוט דבר א' שלשה פעמים. וברביעית ניבל מומחה מיקרי:
עוד יש להסתפק אפי' בעלמא בבהמת אחרים ומומחה. מי אמרי' כיון שבעל הבהמה. הוא מביא בהמתו לשוחט הקבוע לשחוט בשכר. וזה בא ומפייסו לתת לו לשחוט. ושבח הוא לו שהוא שוחט. שמודה לו ומקבל לשחוט ע"ד החיוב שעל השוחט הקבוע הוא מקבל. שאם ניבל חייב כיון שהא' בשכר או דילמא דסוף סוף כיון שאין זה מקבל שכר ורגיל פטור. והשוחט הקבוע שמסר לו הוא שחייב שמיעט שמירתו. זולת אם מסר לו בפני בעל הבהמה ולא מיחה שאז אפשר ששניהם פטורים:
ואיך שיהיה כיון שיש ספק בדבר כל כיוצא בזה פטור השוחט. דמספיקא לא מפקינן ממונא. וכמ"ש שם ס"ה. וכל שכן שצדדי הפיטור נראין יותר. ובנד"ז שהיא בהמת השותפים והשותף מסתמא עמו במלאכתו הוי שמירה בבעלים. ואפי' אם אינו מומחה פטור דפשיעה בבעלים היא. ואפי' נאמר דבאינו מומחה חייב דהו"ל כשותף המשנה דידו על התחתונה הכא הרי עדות יש שהוא רגיל ואין לו דין משנה. ושמירה או פשיעה בבעלים היא ופטור. ואין לו לשותף לחשב זה כ"א מכלל ההפסד. וכל א' יפרע חלקו. זהו הנלע"ד וצויי"מ ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר:
ע"ה יעקב בירדוגו נר"ו בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
הלכות רבית
סימן ג
נשאלתי בראובן תושב צפרו שנטל מעות בעיסקא משמעון בצפרו ע"ד לילך ולסחור מחוץ לעיר כמנהג המתעסקים בצפרו. ומכללם ילך ג"כ לפאס ומקנאס לעשות מלאכתו. ובשטר העיסקא כתוב וכמ"ש במ"א וכו' בכל עסק מ"ו ומו"ם שבעולם ואפי' מצ"ב וכו' יתחלק ביניהם לריוח והפכו. וראובן הנז' נטל העיס' ובא למקנאס ונתעסק בה זמן מה. ושוב הותווכו ליפרד והניחו העסק ביד שליש במקנאס. והלך המתעסק לצפרו. ואח"ז הותווכו עוד וחדשו שטר העיסקא כבראשונה והרשהו בעל המעות לחזור וליטול העסק מיד השליש שבמקנאס ולהתעסק בו כבראשונה. ובא המתעסק עוד למקנאס ולקח העסק ונתעסק בו עוד זמן מה. ובראותו שאין לו ריוח בעיסק' הנז' במלאכתו ושרוב סוחרי העיר שבמקנאס הולכים וסוחרים בחטים להביאם מעיר רבאט למקנאס. והרבה עשו והרויחו והצליחו. יעץ גם הוא ללכת לעיר רבאט והלך וקנה משם חטים וחזר בשלום למקנאס. ומצא החטים עדיין ביוקר. באופן שהיה לו בהם ריוח. אלא לפי שבא בעיו"ט של עצרת לא היה לו פנאי למכור החטים מיד. והמתין עד שעבר הרגל. ומיד שעבר הרגל באו חטים הרבה ממ"א והוזל השער. והוכרח למוכרם כשער שבשוק והפסיד בהם. ועתה תובע בע"ה למתע' להחזיר לו מעותיו והמתע' טוען שינכה לו חלקו בהפסד. ובע"ה טוען שאין לו לנכות לו כלום ביען שההפסד הזה בא מחמת פשיעת המתע' שהלך להתעסק במ"א לעיר רבאט הנז' לסחור. שאלמלא כן אפשר שלא היה מפסיד. וע"ז עמדו לדין לפני א' מבדי"ץ שבעירם וחייב למתעסק להחזיר כל הקרן. ושלא לחשב כלום על בע"ה בהפסד כדין שותף המשנה שגם זה שינה בשני דברים שנתעסק בחטים שאין זה מלאכתו. ועוד שהלך למקום שלא הי"ל לילך והיא עיר רבאט הנז'. ושאר הבדי"ץ מסופקים בדבר ונדרשתי אע"ה לחוות דעי. וזאת היתה תשובתי להם. הנלע"ד בזה הוא שאין בדברי שמעון כדאי לחייב ראובן בכל ההפסד ולהוציא ממנו כל הקרן שאעפ"י שכתב מר"ן סי' קע"ו ס"י המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה. ולא ילך למ"א. ולא יתעסק בסחורה אחרת וכו'. ע"ש. מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת היינו במשתתפים בסחורה ידועה שזה הביא מעט וזה הביא מעט ונשתתפו בה. אבל בנותן מעות לחבירו להתעסק בהם בסתם. ודאי אדעתא שיתעסק בכל סחורה שתראה בעיניו נתן לו. ומה גם שבשטר העיס' מפו' וכמ"ש וכו' בכ"ע מש"ו ומו"ס וכו' יתחלק ביניהם לריוח והפכו. הרי שהרשהו להתעסק בכ"מ וסחורה ויחלקו הריוח וההפסד. כיוצא בזה אנו רגילין לדון ולחייב הנותן עיס' בהפסד שמפסיד המתע' הנז' בזולת מעות העסק מכח מ"ש בשטר במעות אלו ובזולתן דכיון שהוא מרשהו להתעסק בזולתן וליטול ריוח בהם גם בהפסד ינכה חלקו. גם ההליכה לעיר רבאט נר' שאין זה שינוי. כיון דמעיקרא אדעתא לילך למ"א נתן לו לאהלי קדר הסמוכים להם או לפאס ולמקנאס שכולם בחזקת סכנה. ומה לי שילך בדרך פאס ומקנאס או שילך בדרך רבאט מעין אומרם ז"ל מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ומר"ן לא דיבר אלא בנותן לו סתם להתעסק בעירו. ואף אם נאמר שההליכה לראבט הוי שינוי שלא היה בדעת הנותן אלא לילך לאהלי קדר ולפאס ולמקנאס. ולא לראבט. מ"מ הרי המתע' טוען שלא בא ההפסד מחמת ההליכה שהרי הלך בשלום וחזר בשלום. וההפסד שהיה לא היה מחמת הליכתו. כי גם אחרי בואו למקנאס עדיין לא היה לו שום הפסד בחטים. כי היו עדיין ביוקר. אלא שאח"ך כשעבר הרגל אז הוזלו החטים לפי שבאו ממ"א. ומתוך כך הפסיד. והלכה רווחת תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. זולת אם בא האונס מחמת הפשיעה כההיא דסי' רצ"א ס"ט בהלכות גנבה גנב מהאגם ואח"ך מתה כדרכה שיציאתה גרמה לה ליגנב ואפילו לא מתה הרי היא אבודה ביד הגנב. ונמצא שהאונס בא מחמת הפשיעה. משא"ך בזה שההפסד לא בא כלל מחמת עצם ההליכה אלא מהפעולה שנעשית אח"ך שקנה חטים שיש רשות בידו לסחור בכל מה שיראה בעיניו וכמ"ש. ואין פשיעת הליכת הדרך גורמת לקניית החטים כמו שגורמת פשיעת היציאה לגניבה שהיציאה עלולה עכ"פ לגניבה משא"כ ההליכה. וגם שאין הקנייה עצמה הפסד כמו הגניבה שהיא כמיתה. וכבר היא אבודה מחמת הגניבה. ובפרט שאפילו מצד הקנייה עצמה לא בא ההפסד מיד שהרי בא לכאן ועדיין היו החטים ביוקר ואחר שבא לכאן ונשתהה קצת זמן אז נתהוה ההפסד על ידי שבאו החטים ממ"א והוזלו. וכיון שבשעת ביאתו לא היה בהם הפסד כ"א אח"ך לפי שנשתנה השער הרי זה כאלו קנאם בכאן והוזלו והפסיד. שגם בכאן היה רשאי לקנות חטים ולסחור בהם. באופן שלא בא האונס מחמת פשיעת ההליכה כלל כ"א מצד הקנייה שהיא ברשות. אמת שיש מחלוקת ישנה בין האחרונים בשליח ושותף ששינה שיש סוברים דמיד ששינה נעשה גזלן וקמו ליה ברשותיה וחייב באחריותן אפי' לענין אונסין. ויש סוברין שאין דינן אלא כשומר וכל שלא בא האונס מחמת שינויו פטור וההפסד לאמצע. ועיין מהריט"ץ סי' קכ"ט שהביא ס' הרב המבי"ט ומהר"ש גאביזון ומהר"ח כאפוסי בשם הר"ן ז"ל בתשובה שכולם פוטרין. ומהר"א מונסון מחייב ודעת מהריט"ץ ז"ל כמהר"א מונסון וכתב שכן ג"כ דעת הרדב"ז ז"ל. והרב ד"ן סי' ל"ד הביא ג"כ דברי הרב המבי"ט ומהר"ש גאביזון ומהר"י לבית הלוי ורב אחר בדורו לא הגיד שמו שכולם פוטרין. ונר' מדברי הרב ד"ן הנז' שאין בידו להכריע ע"ש. והרב מ"ל ריש הלכות שלוחין גם הוא הביא סברת המזכין וסברת המחייבין ולא הכריע כלום. והרב הכהן הגדול בש"ך סי' קע"ו הביא ס' הרב המבי"ט וכתב עליו והוא פשוט ואני בעוניי זה כמה במעשה שהיה כתבתי קונטריס ארוך ע"ע זה והעליתי בראיות ברורות לקוצ"ד מסוגיית הגמ' כס' הפוטרין. והרציתי הדברים לפני חכמי עירנו ישצ"ו ואמרו אמת הלא הוא כמוס עמדי. ופליאה דעת ממני מה יענו הרבנים המחייבים בדברי הרמב"ם וטור ומר"ן שכתבו להדייא גבי שותף המשנה בזה"ל כל פחת שיבא מחמת זה שעבר חייב לשלם לבדו וכו' הרי מפו' להדייא דדוקא פחת הבא מחמת זה שעבר הוא דמחייב ואם איתא דקמו ליה ברשותיה כדין גזלן וחייב אפילו באונסין מה הלשון אומרת כל פחת שיבא מחמת זה שעבר. והתימה הגדולה מהרב מהריט"ץ ז"ל שנדחק מאד ליישב ראיית מהר"ש גאביזון מדברי מהריק"ו שורש ט"ו שכתב וז"ל כל המשנה לעשות דבר בשותפות דמסתמא חבירו מקפיד עליו כל ההפסד שאפשר לתלות שבא מחמת השינוי עליו לפרוע ע"ך שמזה הביא ראיה מהר"ש הנז' לסייע סברתו שפוטר שליח המשנה מהאונסין והרב מהריט"ץ ז"ל דחק הרבה ליישב דברי מהריק"ו הנז' שלא יהיו סותרין לדברי המחייבין ואיני יודע מה יענה בדברי הרמב"ם וטור ומר"ן הנז' ז"ל. וע"ע ז"ל שכתב שאין לחלק כלל בין שליח לשותף. וגם על הרב מהר"ש גאבוזון ז"ל תמיהא לי טובא שהניח דברי הרמב"ם וטור ומר"ן הנז' שפשוטן מבואר להדייא כס' הפוטרין ולא מצא ידו ורגלי כ"א בדברי מהריק"ו ז"ל. וע"ע בדברי הסמ"ע סי' קפ"ג סט"ז שמפורש מדבריו להדייא שאין השליח והשותף המשנין מתחייבין אלא בדבר שאלו לא שינו לא היה בא ההפסד ע"ש. באופן שלפענ"ד סברת הרבנים הפוטרים ברורה. ואעפ"י שהרב מ"ל כתב שמר"ן בתשובה כתב יד הוכיח בראיות כסברת המחייבין. אנן בעניותין לא זכינו לראות הראיות שהביא מר"ן ז"ל. ואף אם ראינו אנו אומרים אחר שיש רבים וגדולים החולקים והרב הגדול בש"ך דבתראה הוא הסכים לס' הפוטרין. וגם דברי הרמב"ם וטור ומר"ן בש"ע קרו בחיל כס' הפוטרין וכמ"ש הכי נקיטינן שלא קבלו עליהם אבותינו נ"ן כ"א הכרעת מר"ן בב"י או בש"ע. ולפחות יש לומר דהוי ספיקא דדינא והמע"ה וממילא פטור השליח והשותף מכל הפסד שלא בא מחמת השינוי שאין כח בנותן להוציא ממנו הכל מספק וכן אנו רגילין לדון. ולכן קם דינא בנד"ז שלא בא ההפסד מחמת ההליכה שאין על השותף המשנה אפילו אם היה השינוי ברור לשלם לבדו שהמוציא ממנו שהוא הנותן עליו הראייה. ואין על המתע' כ"א לישבע שהפסיד כו"ך שלא מחמת הדרך וינכה לבע"ה חלקי. זהו הנלע"ד בדין זה. והדבר מסור לחכמי עירם ישצ"ו. כי להם דבר המשפט. וכאשר יגזרו כן יקום וצויי"מ. ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר. החו"פ מכנאסא יע"א באייר
פרשז לפ"ק:
הקטן יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
סימן ד
שאלה מעי"ת תאפילאללת יע"א
שאלה מתעסק שטוען שלא הרויח במעות העסק' ומיד שנטלם הוציאם בהוצאותיו, יורה מו"ץ מהו הדין:
תשובה לפי הנראה ממהות השאלה שבעיסקה נטל המתעסק המעות הגם שנזכר בה לשון שוכר המורה על המשכו' ידענו שלא בדקדוק כתבו כן ולכן הדין פשוט שאם כתוב בשטר העיס' במעות אלו ובחי' וכו' דוקה ולא בזולתן ישבע המתעסק שלא הרויח כלום במעות אלו ויפטר. ואם כתוב בשטר במעות אלו ובזולתן אפי' אם הוציא המעות שקיבל בהוצאותיו או נתנם לבע"ח חייב לפרוע משאר רווחים שהרי שעבד לו כל מה שירויח במעות אלו ובזו' זולת אם לא הרויח כלום לא במעות אלו ולא בזולתן שישבע שלא הרויח כלום ויפטר. זהו הנר' בשאלתיכם ושלומכם יסגה כנפש החו"פ מכנאסא יע"א בתמוז
פקח"ת לפ"ק וקיים:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
סימן ה
שאלה מעיר סאלי יע"א. להיות שהאחים שלי"ת ה"ה אליהו ואלעזר ישצ"ו בני הר' חיים אלמסעאלי נ"ע היו שותפין בנכסי אביהם הנז' והן עתה כבר מכר הר' אלעזר הנז' איזה זלד דלענזי זיוואני וקתיני להר' אברהם הלוי פירווינצל מסך תת"ם ני' דהיינו עשרין טרחא דזיוואני בס"ך תש"ם וסך ק"ם ני' הייא דלקתיני הנז' דבצי"ה הייא תת"ס ני' הנז' וזקף עליו הסך הנז' בשטר. ופרעון הסך הנז' לזמנים כמשו"ח ביד אלעזר הנז'. וזמן החיוב שנתחייב הר' אברהם הנז' בסך הנז' הוא ביום אסרו חג הפסח ש"ש זאת, ולמחרתו תכף ומיד נתן לדרך פעמיו הרא"ל המוכר הנז' שלזכותו הוא כתוב החיוב הנז'. ואחר עבור כמה ימים עמד אברהם הנז' ועשה שומא להאלזיוואני הנז' דווקא בג' שמאים היודעים והבקיאים בטיב האלזיוואני הנז' ושמו לפי העת והזמן שנתחייב הרא' הנז' בסך הנז' בסך ת"ם ולפי הזמן הזה שמו אותו בסך ש"ם ס"י והאלקתני הנז' כבר שלח בו יד הרא"ב הנז' ואינו מצוי כעת לעשות לו שומא. ואחר כל אלה הדברים עמד אברהם הנז' וערער על אליהו הנז' ובא עליו בטענות רבות באומרו שבשביל ההמתנה שהמתין לו בפירעון החוב הנז' קנה האלזלד הנז' בכפלים מכדי שיוויו ועכשיו שנודע לו שיש איסור בדבר שגם הנותן יש לו איסור רבית טען ואמר דינא קא בעינא ופישרו ביניהם ומחל לו אליהו הנז' בסך ע"י מהחוב הנז'. ומכר אברהם הנז' כל ערעור ותביעות שיש לו על אלעזר הנז' מפאת האלזלד הנז' מכי' גמורה לאליהו הנז' בעד ע"י הנז'. והמכר הנז' שמכר הרא"ב הנז' לאליהו הנז' בקנין כמשו"ח ביד אליהו ע"ג השטר חוב הנז'. ועוד עתה עמד הרא"ב הנז' וצווח ואומר שאף אחר הפשרה והמכר הנז' עדיין חשש רבית וכבר הוא תפוס בהאלזלד הנז' וזמן פרעונו עדיין לא הגיע אם יכול לחזור אחר שמעיקרא נעשה הדבר באיסור. וג"כ אם המכר של הרא"ב הנז' לאליהו הנז' הוא קיים או לא מחמת שעדיין צווח שיש רבית. אשע"ך יורינו מו"ץ היושב על כסא ההוראה מה יתן הדין ושכמ"ה:
תשובה על פי שומת הבקיאין הנ"ל ששמו העורות הנ"ל לפי זמן המכר בסך ת"ם והוא מכרם לו בסך תש"ם ניכרים הדברים שהאמת כדברי הלוה שבשביל המתנת המעות עילו בשומתם כ"כ. ואיסור גמור הוא שאפי' בדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה ואינו מפרש אם תתן לי מיד הרי הוא בעשרה. ואם לזמן הרי הוא בי"ב דקי"ל ברס"י קע"ג דמותר למוכרו ביוקר לפרוע לזמן. היינו דוקא אם הוא מעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הרי הוא כמפרש ואסור וכמ"ש הטור שם והעתיק דבריו מר"ן בש"ע שם וגם בב"י קלסה מר"ן לסברת הטור הלזו. וכתב עליה וז"ל זו סברת רבינו ונכונה היא דכל שמעלהו הרבה ה"ה כמפרש ע"ש. ומכאן מוכח דמה שהביאה בש"ע בשם יש מי שאומר לאו למימרא דפליגא אסתמא דרישא דקי"ל כסתמא דליתא דודאי גם הרמב"ם מריה דסתמא דרישא. מודה בזה דסברה הוא דכל שמעלהו הרבה ה"ה כמפרש:
אלא משום שלא נזכרה סברה זו כ"א לרבינו הטור כתבה מר"ן בלשון יש מי שאומר. וכן דרך מר"ן בש"ע לכתוב בכל סברה יחידית כידוע. ולכן בנד"ז אפי' אם יהיו העורות הנז' דבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידועה וטוען המוכר שבסתם מכר לו ולא פירש אם מעכשיו בכו"ך. ואם לזמן ביותר. מ"מ אחר שעילה בשומתו קרוב לכפלים כמו שהעידו הבקיאים הנ"ל ה"ה ודאי כמפרש שבשביל המתנת המעות הוא ואסור. ולכן כ"מ שנתחייב הלוה למלוה יותר משומתו הרי הוא בטל. ואע"ג דאין כאן אלא א"ר כיון שהוא דרך מכר וכמ"ש הש"ך סק"ג בשם הרמב"ם וב"י ע"ש. וקי"ל דא"ר אינה יוצאה בדיינים. מ"מ בנד"ז אין מוציאין מהמלוה כלום. שהרי לא פרע לו הלוה כלום. אלא שנתחייב לו בשטר. וקי"ל שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. וכ"כ הב"י סי' קס"א והביאו הש"ך שם סק"ה דכל א"ר דבשטר מנכינן ליה. ולא מגבינן ליה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. ע"ש. ואע"פ שכבר נתפשר הלוה עם אחיו של המלוה ומחל לו בסך ע"י מהחוב וביטל ערעוריו ומכר זכות הערעור לאחיו כנ"ל אין זה מועיל כלום. ואיני רואה בזה תורת מכר כלל אלא שניכה לו אחיו של המלוה מקצת הרבית ונתחייב בשאר למלוה. ואין זה דומה אלא לאומר לחבירו בשעת לקיחת הרבית אני נותנו לך במתנה דקי"ל דעכ"ז אסור לקבלו. וכמ"ש בסי' ק"ס ס"ה ע"ש. ובש"ך סק"ו בשם הטור. דהיינו אפי' ברבית דרבנן. ע"ש. ופשוט הוא דכיון דאסור לקבלו אפי' אם הוא רוצה לקבל לא שבקינן ליה. וכ"ש בנד"ז שחזר בו הלוה מלתת שאין כופין אותו לתת ומה גם דמעיקרא נמי לא מרצונו נתרצה לתת לו אלא שפישרו ביניהם דלא למיקם בדינא ודייני. ושמא לא יזכה בדין ופשרה בטעות היא והדרא:
באופן שהדין דין אמת שכל מה שנתחייב הלוה למלוה יותר משיווי העורות הנז' בשביל המתנת המעות הוא בטל. ואין ללוה לפרוע כ"א שיווי העורות הנז'. כפי מה ששמו אותם הבקיאים לפי העת והזמן. שבו מכר לו. וע"ד אמת ח"פ באלול המרוצה. משנת כי באלה
חפצת"י לפרט קטן. והכל שריר ובריר וקיים. ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט
סימן ו
שאלה ראובן ירש מחצית בה"ך מאבותיו. ומעודו מילא מקום אבותיו לעמוד ולשרת בשם ה'. ונוטל נדרים ונדבות של המתפללים בה הנלוים אליו. ונודרים לכבודו להנותו ולהחזיק בידו כמנהג. לימים הוצרך למעות להוצאותיו. הלך ולוה מא' מעשירי עם סך מאה וחמשים מתקאלים בו"ך למאה. ולא מצאו דרך להתיר הפירות. כי ראובן הנז' אין לו עסק מו"מ והוא מחובשי בה"מ. לכן יעצו לעשותם משכונה על מחצית בה"ך הנז'. וכן היה. וראובן הנז' אפי' אחר המשכונה נשאר עומד ומשמש בשלו כשהיה. ונוטל כל הנאת המחצית שתהיה בבה"ך. והמלוה לא ידע אתו מאומה. כי מיום הודאת המשכו' לא ראה בה"ך הנז' כלל. ולא ידע מה היה ממנה ומפירותיה כלל ועיקר. רק מדי חדש ומדי שנה היה בא אצל הלוה ונוטל ממנו קצבתו. בלי השגחה כלל אם הוציאה הבה"ך שיעור הקצבה או לא. הן מהלוה והן מהמלוה. רק כעין חוב בעלמא היה תובע המלוה מהלוה ופורע לו מידו לידו. ומעולם לא נטפל המלוה ליטול כלום מבה"ך עצמה. ודבר אין לו כ"א מהלוה. ואחר זמן מה. רצה ראובן הנז' ללכת להתפלל בבה"ך אחרת של זקינו. ונתפשר עם שותפו שבבה"ך הממוש' שיהיה השותף משמש גם בחלקו. ויטול רביע בשכר שליחותו כנהוג. וכן היה שהיה גובה הכל השותף ונוטל רביע בשכר שליחותו מחלק ראובן. והשאר נותן לראובן:
עוד אחר ימים הלך ראובן הנז' ומכר מחצית מהמחצי' הממושכן הנז' לאחר. והוזיל עמו בדמי המכר בעד מה שיהיה עומד ומשמש ברביע הנשאר לו בלי שום שכר שליחות שע"מ כן מכר לו בסך שמכר לו. כמפורש בשטר המכר. והקונה הנז' מיום המכר היה נוטל כל פירות מחצית בה"ך הנז' לעצמו בין פירות הרביע שקנה. בין פירות הרביע האחר. כי היה מנכה אותם לראובן מחובו שנושה בו. ובכל זאת לא ידע המלוה כלום מי העומד בבה"ך ומי המחזיק בה ואוכל פירותיה. ואם היא מוציאה או אינה מוציאה. ולא היה יודע כי אם לבא אל הלוה ולפרוע לו קצבתו משלו עספ"א. וגם הלוה לא היה משגיח כלל ולא היה יודע הנאת הבה"ך. ואפי' בשנת
שרפ"ה כל ארצה שכילה הרעב את הארץ לתפ"ץ ולא היתה שום הנאה בבה"ך הנז' לא ידע ולא הקיץ המלוה הנז' להשגיח אם בה"ך הנז' מוציאה כלום רק מדדה והולך אצל הלוה ופורע לו קצבתו ולא ידע בשכבה ובקומה עס"ו סיון של שנה הנז' שנתמוטט הלוה הנז'. וסידר נכסיו לב"ח וראה המלוה שאין תקנה לגבות ממנו כלום. אז הקיץ משנתו ודקדק חשבונו עם הלוה מיום הודאת המשכו' עד אותו היום. ונמצא שעדיין נושה בו מהקצבה סך ששים אוקיות וזקפן עליו בשטר. ומאז ואילך אז הלך לבה"ך וישב להתפלל שם מעשה קוף בעלמא ללקט פרט ועוללות הנופלים בבה"ך הנז' יום יום בלי שיהיה עומד ומשמש וגובה מהמתנדבים כלום. רק הלוה וב"ך עומדים ומשמשים וגובים לעצמם ונותנים לו קצבתו או פחות לפי מה שמוציאה הבה"ך. עד כאן היו הדברים. הן עתה נפש הלוה הנז' לשא"ל הגיעה אם יש בפירות הנז' שנתן ושנותן למלוה שום איסור רבית וינכה אותם מקרן המשכו' הנז' או לא. או לפחות אם יוכל לנכות לו מהקרן שכר שליחות שהוא רביע בקצבה שהיה נוטל כנהוג בין בזמן שהיה הלוה עומד ומשמש בעצמו בין בזמן שהיו משמשים אחרים בעדו והוא נותן שכרם על הכל יורו מורי צדק דעתם לדעת מה יעשה ישראל ושכמ"ה:
תשובה ידוע הוא מ"ש בגמ' בפרק איזהו נשך לית הלכתא כחכירי נרשאי ולשון הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה. מפני הערמת רבית. שהרי זה עומד בשדהו כשהיה. ונותן לו שכר בכל חדש בשביל מעותיו שהלוהו ע"ך. ודעת רש"י ז"ל שהיא רבית קצוצה משום דאיגלאי מילתא למפרע שע"ד כן הלוהו ולפיכך הוי רבית גמורה. וכתב הרב"י בשם ספר התרומות על דברי רש"י. ולא דמי למשכנתא. דשאני הכא דהלוה עובד וזה נוטל שכר הפירות. ועוד כתב הרב"י וכתבו תלמידי רשב"א מיהו אם בא אחד לחוכרה מהמלוה יכול לחוכרה מיניה וכיון שאפסקה אחר שרי. ובסי' קע"ב כתב רבינו בשם הרמ"ה דא"ר הוי. וה"מ דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתא דליהדר וחכר לה מיניה. או אגר לה מיניה בכו"ך אבל אי אתני בהדיה מעיקרא רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינים לא שנא אתני בהדיה וחכר לה איהו מיניה. לא שנא חכר לה אחר היכא דמיחייב לשוכר או לחוכר לפרוע מאי דפרע למלוה בדיליה. ונראה מדבריו שם דלהרא"ש אפי' בכי האי גוונא לאו הוי אלא א"ר ע"ך דברי הרב"י זלה"ה. והן הם דברי מר"ן ומור"ם בסי' קס"ד וז"ל מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שהתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. וכתב מור"ם ובלבד שלא התנו מתחלה על כך. וגם שכבר החזיק המלוה בשדה. אבל בלא"ה לכ"ע אסור ע"ך. ומוכרח מדברי הרב ש"ך סק"ב דלסתמא דדינא דסתם מר"ן שלא יחזור וישכיר וכו' אפי' במש' דסורא הוי א"ר. ולהכי כי אפסקה אחר שרי ע"ש. ולפ"ז אי אתני מעיקרא אפשר דהוי ר"ק. ואפי' להרמב"ם ואפי' במשכנתא דסורא כדעת הרמ"ה. או לפחות א"ר כהרא"ש:
והמעיין בדברי הרא"ש והטור סי' קע"ב יראה דלאו דוקא במתנים בפי' בשעת המשכונה הוא דסבר הרא"ש ז"ל דהוי א"ר. אלא כל שידוע שהיתה דעתם שלא יטפל המלוה בשלו אלא שהלוה ישאר בביתו ויעלה שכר למלוה אפי' ע"י שוכר חשוב כאלו התנו והוי א"ר. וז"ל הטור ועל מה שנוהגין האידנא שראובן ממשכן ביתו לשמעון. ולוי שוכרו משמעון. וראובן נשאר דר בביתו ופורע השכי' לשמעון ע"י לוי השוכר. כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשו' אני אוסרו. אבל ר"ק לא הוי כיון שלא פסק לו רבית על ההלואה. וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו לכתחילה יש לאוסרו. ואין לדיין להשתדל בו ע"ך. [פי' יש לאוסרו למלוה ליטול כלום מהלוה כדין א"ר. ואין לדיין להשתדל בו להוציאו. וכדין הערמת רבית שמוציאין אפי' לכתחילה מהלוה למלוה. אלא כדין א"ר דאין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה להחזיר ללוה] ולא ברירא לי האי טעמא וכו' מדברי הרמ"ה יראה דהוי ר"ק דיוצאה בדייני' שכתב גבי המלוה את חבירו על שדהו וחזר וחכרה לו בדבר קצוב דהוי א"ר ה"מ דלא אתני בהדייא מעיקרא וכו' עכ"ל הטור. ופי' דבריו הב"י דמשמע ליה להטור ז"ל דהרא"ש ז"ל אפי' בהתנו מיירי שכך היה מנהגם ועכ"ז קאמר דאינן אלא א"ר. ולהכי כתב שהרמ"ה חולק על הרא"ש וס"ל דהוי ר"ק ע"ש. ומדסתמו הרא"ש והטור דבריהם ולא פירשו להדייא דדוקא בהתנו קמיירי. ש"מ דאפי' בלא התנו להדייא כיון שמנהגם כן הוא. ומסתמא אדעתא דהכי נחתי שישאר הלוה דר בביתו ויעלה שכר למלוה ע"י השוכר שמעמיד לו אח"ך הו"ל כהתנו והוי א"ר להרא"ש ז"ל ולהרמ"ה ר"ק. ולא דמי לההיא דת"ר באם בא אחר ושכרה מהמלוה וכו' דההיא בשלא היה דעתם כלל בשעת המש' אלא שיהיה המלוה מטפל בשלו. אלא שאח"ך אירע שבא אחר ושכרה מהמלוה וחזר הלוה ושכרה ממנו ולא בשהיה דעתם לעשות כן מתחילה:
ועוד נראה מדברי הרב"י שם על דברי הטור דלאו דוקא בחוזר ומשכירה ללוה או לאחר בשבילו כסתם חכירו דאפי' לא עבדה יהיב ליה דמי חכירותו. אלא אפי' נשאר הלוה עומד בשדהו בסתם ולא נתחייב כלום למלוה דאי לא עבדה ודאי לא יהיב ליה. וכן אם היתה משכונת בית ונשאר הלוה דר בבית ולא נתחייב כלום למלוה בשכירות. דאם לא הוצרך לה ורצה לצאת יצא ולא יפרע כלום למלוה. עכ"ז אסור להעלות שכר למלוה במה שדר כיון שידוע שע"ד כן משכן לו שישאר דר בביתו ויפרע לו שכי' ע"י או ע"י אחר כ"ז שירצה לדור. וזה מבואר ממ"ש הרב"י על מ"ש הטור על דברי הרא"ש ולא ברירא לי האי טעמא וכו' וז"ל מתוך מ"ש למעלה נדחו דבריו דאכתי איכא למיחש שלא ימצא שוכרים לבית. וגם הוא לא יצטרך לה ונמצא פורע דמי הנכייתא ולא נהנה כלום וכו' ע"ך ומבואר בדברי הרב לעיל דבטענה זו דומה מש' בית לשדה דכי היכי דבשדה אי לא עבדא לא יהיב. גם בבית שייך אי לא עבדא וכו' דהיינו שלא יצטרך לו המלוה. או לא ימצא שוכרים וכו' ע"ש:
ולכאורה תמוה דהא בנדון הרא"ש והטור עסקינן דלוי שוכרו משמעון. ואפי' לא יצטרך לה המלוה. השוכר יפרע לו. האי ודאי דס"ל להרב"י דהרא"ש מיירי אפי' בשאין השוכר ולא הלוה לשוכר מתחייבים בהחלט. אלא שהשוכר בא לעשות חסד עם הלוה ואומר למלוה בע"פ אני אפרע לך בשכי' משכו' פלונית כו"ך כ"ז שאני רוצה והלוה דר בבית ופורע לשוכר. והולך השוכר ופורע למלוה. ונמצא שאם לא רצה הלוה לדור בבית אין למלוה על השוכר כלום. ותשאר הבית ריקנית. וכשאין המלוה צריך לה או שלא ימצא לה שוכרים. נמצא מפסיד הנכייתא ואינו נהנה כלום. הרי מבואר שאפי' היכא שאין הלוה מתחייב לפרוע עכ"פ. אלא שכ"ז שהוא דר הוא פורע ואפי' ע"י שוכר הוי א"ר להרא"ש ז"ל:
ועוד נראה דכל היכא שאין הלוה דר ע"י שוכר אפי' אין ידוע שהיתה דעתם מתחילה שידור הלוה ויפרע שכירות למלוה וגם לא דבר עמו אח"כ שישכירנה לו אלא שמשכן לו סתם ולא תבע המלוה שוכר ונשאר הלוה דר בביתו אסור ללוה לפרוע שכירות למלוה במה שדר בבית. דכל שהלוה עובד וזה נוטל פירות בלא הפסק אחר א"ר הוא אפי' במשכנתא דסורא וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל דאייתינן שעיקר הטעם משום שזה עובד וזה אוכל פירות. וכן המנהג פשוט בכל בתי דינין דכל שדר הלוה שלא ע"י שוכר אין פורע שום שכי' למלוה. וזה אפי' החזיק המלוה זמן מה דהיינו שירד לשדה והחזיק בה ואוכל פירותיה. או בית ודר בה זמן מה דאז ניכרין הדברים שקנאה וזכה בה. וכ"ש אם לא החזיק בה כלל דאז איגלאי מילתא דלאו אדעתא דארעא נחית כלל. אלא הלואה בעלמא הוא וזה עובד וזה אוכל פירות:
ועוד זאת נר' דעד כאן ל"פ רבוותא הרמ"ה והרא"ש אי הוי ר"ק או א"ר אפי' בהתנו אלא במתנים בשעת המשכונה עצמה לבד דהיינו שמתחילה לא קצבו כלום כמה יתן לו בריוח המעות. ולא ע"ד שיתן לו בפירותיו כו"ך אלא שמתחלה אדעתא דארעא נחתי ואינן מזכירין אלא שימשכן לו קרקע פ' לאכול פירותיו סתם. ובשעת קנין המשכונה אז הם מתנים ע"ד שאחר המשכונה שיזכה המלוה בקרקע יחזור וישכירנה לו בכו"ך. אבל אם בתחלה ובראשונה הוא קוצץ עמו כו"ך למאה ומתייעצים שימשכן לו קרקע והוא יתן לו שיעור הקצבה. ואח"ך ממשכן לו ע"ד כן ונשאר הלוה דר בביתו. ועובד את שדהו ונותן לו הקצבה נר' דלכ"ע ר"ק היא. שהרי עינינו הרואות שמתחלה ובראשונה קודם שיזכה המלוה בקרקע כלל הוא קוצץ עמו. וגם אין הקציצה בבחינת שכי' הקרקע. אלא בבחינת המעות כו"ך למאה ע"ד שיתן לו הלוה הקצבה מידו לידו. וכדי לכסות עין השמש בכברה הם עושים המשכונה. ומעולם אין המלוה מחזיק בקרקע ולא נכנס בידו אלא הלוה הוא הפורע לו. והן הם דברי הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה הרב"י סי' קע"ב וז"ל ראובן משכן כרם לשמעון אפוטרופוס היתומים ע"מ שיהיה הכרם תחת יד ראובן הממש' כמו שהיה. ובתנאי שיתן בפריו ק"ק דינרים לשמעון האפוט'. ויהיה הקרן קיים להפרע לזמן המשכונה. מסתברא דבענין זה שהיא משכונה סתם לכ"ע ר"ק היא. שלא אמרו בחכירי נרשאי שלא יהיה אלא רבית דרבנן דוקא במש' דסורא שהוא כמוכר לו פירותיו וחוזר זה ומוכר לו אותן פירות שקנה ממנו. וכן פי' רבותינו ז"ל ובענין זה הוא דאפשר לומר שאינו אלא כא"ר. אבל במש' דעלמא דמשתלם דמי הלואה מיניה כל שחוזר וחוכרה ר"ק היא. וכ"ש אלו שהתנו מתחלה שיעמוד הכרם ביד הממש' ויתן בפריו ק"ק דינרים בכל שנה לכ"ע ר"ק היא. שהרי קודם שירד לכרמו קודם שקנאו במשכנתא הוא מתנה שיתן לו בפירותיו ק"ק דינרים. וע"ד כן הוא מלוה מעותיו והרי זה כקוצץ לו בשעת הלואה דאטו משום שהערימו שיהיה הכרם משכונה בידו והוא לא היה יהא מותר. ותדע לך מדאמרינן בגמ' גבי חכירי נרשאי אימת קנייה דאקנייה ניהליה. משמע דכל כי הא הו"ל כקוצץ דמים מחמת מתן מעות ור"ק היא עכ"ל. הרי לך דכל שקוצצין פירות מתחלה קודם המשכונה. אע"פ שאח"ך עושין המש' ר"ק היא. שהרי ידוע דעל הלואה הם קוצצין ולא על השדה. והמש' שעושין אפי' דסורא אינה אלא להערים ולהתיר הקציצה שקצצו על המעות:
וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי רבותינו בעלי התקנות בתקנה מש'
שכ"ל טו"ב ותקנו שכל הממשכן קרקע יהיה המלוה מטפל בשלו לדור בו. או להשכירו. ולא יהיה לו דבר עם הלוה כלל אפי' ע"י שוכר. יען המה ראו שאין עושין קצבה לשכירות כ"א לפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ועוד חזקו דבריהם הרבנים הבאים אחריהם בשנת
מגדי"ו וגזרו אומר שמעולם לא יתעסקו בעלי בתים בזה כלל. וגם הסופרים לא יתעסקו ולא יכתבו שטר מזה כלל כ"א בנכסי יתומים. וגם בנכסי יתומים צריך שיקנו מהאפוט' שמשכיר קרקע לשוכר. ויקנו מהשוכר שמתחייב ליתומים. ובכה"ק ישכירנו לבעל הקרקע. ויקנו מבעל הקרקע שמתחייב לשוכר. ובזולת זה אסור
ופוק חזי מ"ש הרה"ג מוהריב"ע ז"ל לחכמי סאלי ע"ע זה שהם כתבו שאין לאסור כ"א בנכסי בעלי בתים. אבל בנכסי יתומים מותר. והרב כתב להם שאף בנ"י אסור. וזה קצת מלשונו. וגם גזרו ז"ל שהמלוה יטפל בשכי' המקום ההוא אחר שימשכן סתם ככל משכונות היתר הנהוגות בישראל. ולא כן עושין אלא עצם ובראשונה מביא הלוה שוכר עמו. ולפי ריבוי המעות ומיעוטן קוצצין השכירות ועושין תורת מרע"ה פלסתר וכופין עליה פסכתר. מאריה דאברהם האם ימצא שום פוסק להחזיק ידי בעלי סברא זו. והלא אין לך תנאי גדול מזה כי לעולם מאה אוקיות עשרה מעות שכי' וכן עזה"ד. ואם יפרע הלוה ד"מ מחצית הקרן. הנה קודם כל דבר ינכה לו השכי' שעלו עד עתה. והשאר יחשב מפרעון הקרן. ומשם ואילך אינו פורע שכי' כ"א לערך המעות הנשארות ביד הלוה עד תשלום זמן הפרעון ואז נפרע הכל מיד לוה ליד מלוה. והשוכר מאותו יום שמתחייב לא נגע ולא פגע כלל בזה. ואה"ן דלהרמב"ם אפי' אין כאן שוכר אין כאן כ"א הערמת רבית. ולהרא"ש הוי א"ר ומותר בשל יתומים ה"מ אם לא נקצץ השכירות לפי ערך המעות ולא התנו הלוה והמלוה. אבל במנהג זה כולהו לריעותא. דאדעתא דהכי וע"מ כן קבל מהם המעות. ואיך נכסה עין השמש בכברה וכו' הייטב בעיני ה' וכו':
והנה החכמים יש"ץ לא זכרו בתחלת דבריהם עיקר החולי והמדוה אשר עליו פסקו חכמי מקינאס יע"א והוא קציצת המעות של השכי' בעת המשכונה בתנאי שעושין לפי ערך ריבוי המעות ומיעוטן. והתחילו להביא ראיות מהרמב"ם והרא"ש והאחרונים ז"ל דא"ר שרי בשל יתומים. כנראה שחשבו שחכמי מקינא"ס פוסקים כהרי"ף ורש"י. ובמחילה מכת"ר וכי נעלם מהם שהרב"י פוסק כהרמב"ם והרא"ש. והוא כלל זלה"ה בהקדמתו ללכת בעקבות שני עמודי הוראה. ומי הוא זה שלא יפסוק כס' הרב"י. אבל כוונתם רצויה וברורה דכל אפייא שוין בנדו"ז להודות להרי"פ ורש"י מאחר שהתנו וקצצו השכי' בעת המש' לפי סכום המעות אם מעט ואם הרבה. ולתלמידי רשב"א נמי דוקא אחר שנגמר ענין המשכונה סתם והלך זה לדרכו וזה לדרכו בא אדם אחר מאליו ושכרה מהמלוה מותר ללוה לדור בה אע"פ שלא יצא ממנה לעולם רק נשאר דר בחצירו ושרי לכ"ע. אכן בנד"ז הנהוג לא זו הדרך ולא זו העיר. אשע"ך אי איישר חילי ויסכימו רבותי בתי דינין שבמערב לבער הפסילים מן הארץ מכאן ולהבא מיהא הנני מוכן ומזומן ותהי זאת הסכמתי עמהם ללכת בתקנת רבותינו נ"ן ואין לנו לזוז ממנה. כי מפיהם ז"ל אנו חיים בכל תקנותיהם והסכמותיהם והמהרהר אחר דבריהם ידו על התחתונה. כי קוטנם עבה ממתנינו. ובודאי כל רז לא אניס ליהו. וכבר עמדו על דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. והמנהג הזה הנהוג היום לאו רב טביומי חתים עליה ואיסור ר"ק היא. והנני מגלה דעתי לפני מי שאמר והיה העולם קודם נסיעתי מהעולם הזה זאת ועוד וישראל הוא ידע כי קודם הודאת המשכונה פוסקים דמים בהדייא כו"ך. ואח"ך עושים דרך משכו' ושוכר להתיר הענין. ונד"ז שלפנינו יוכיח דבלי ספק היה פיסוק דמים כו"ך למאה בין האפוט' והלוה קודם הודאת המש'. גם נמשך מזה כמה אלמנות מלוות בר"ק. ובא משפטן לפנינו ואשה רעותה קינה. אלה הם תולדות נגעים שיש מעה ללמתקאל ויש ב' מעות לממתקאל. ובעת שאנו פוסקים דין ומפקיעין. יתמהו. אשע"ך ראוי לבער החרם מכרם ה' צבאות ולא לפשר במדי דאיסורא. וגם לא שייכה פשרה בזה ושלום. ע"ך דברי מוהריב"ע ז"ל הנחמדים מזהב ומפז רב. ובכלל דברי הרב כל דברינו. וזה מ"ש הרב כמוהר"ר חביב טולידאנו זלה"ה להרב מוהריב"ע זלה"ה ע"ע הנז' וז"ל ואשר אני אחזה לי שהצר הצורר אשר החריב את בתינו הוא הרודף אחר שופטינו לבנות ולטוח תפל. ואמת הדבר ויציב. כי כן כתבו חכמי האמת סמא"ל ובת זוגו לילי"ת עולה תרי"א. ס"מ קל"א וב"ז ת"פ הרי תרי"א. וכללותם וזיווגם עולה רבית. ודי בזה. והנה במחנינו זה מעשים בכל יום כשאנו רואים שהרבית עולה במעלה עקרבים תמיד אנו מעמידים הדבר על הפשרה. ואנו מפקיעין היתומים בראותינו שהכל בנו על קו תוהו ואבני בוהו. ואין כאן שכי' קרקע כלל כ"א שכי' מעות. ואין כאן יסוד של היתר כלל והראשונים פתחו כחודה של מחט. והאחרונים פתחו כפתחו של אולם עכ"ל:
הנך רואה שכל הא' ז"ל צווחו ע"ז ואפילו בנכסי יתו' ואפי' בהעמדת שוכר שיש אחיזת עינים מיהת דאפסקה אחר. כ"ש וק"ו בנכסי בעלי בתים ובלא העמדת שוכר כלל דפשיטא ופשיטא דהוי ר"ק. והגם הלום שידעתי גם ידעתי שלא הועילו הא' ז"ל בתקנתם וצווחו ככרוכייא ולית דמשגח. וכבר פשתה המספחת ופשט המנהג שלא כדבריהם ז"ל. מ"מ זהו להתיר בהעמדת שוכר אפי' בנכסי ב"ב. אבל שלא בהעמדת שוכר אין פוצה פה להתיר. ובלא העמדת שוכר פשיטא ופשיטא דהוי ר"ק. כיון שקוצצין קודם קנין המשכונה. והלוה מעלה שכר מידו ליד המלוה:
וכל זה אמרנו במשכו' שדה ובית העשויה לדירה שהשכי' שקוצצין היא יוצאה מפירות שעושה השדה ומדירת הבית. שאף אם לא ידור הלוה מאן דהו ישכור ישכור אותה מהמלוה ויפרע לו הקצבה ואין מרויח המלוה כ"א הטיפול. שאין צריך ליטפל להשכיר ולגבו' השכי' ועכ"ז אסרו הפוסקים ראשונים ואחרונים כנ"ל. וכ"ש וק"ו במשכו' בה"ך שאינה עשויה לדירה כלל והעמדת שוכר נמי לא שייך בה כלל. שהרי ידוע שעיקר פירות בה"ך אינם שכר הדירה. כי אינה עשויה לדירה. ואין עיקר הנאתה אלא מהמתנדבים בעם הנלוים לחכם בעל בה"ך שניתנה לו השררה ההיא מהצבור לו ולאבותיו לאסוף קהל ועדה ולהיות שליח בעדם להתפלל ולדרוש להם הלכות חג בחג והלכות עצרת בעצרת. ולהדריכם ולהיישירם. ובעד כן הם מתנדבים לו להנותו ולהחזיק בידו. ואינם מכוונים בזה כלל לשכי' מקום כי לא הם הצריכים להמציא מקום. אבל הת"ח הצריך להם הוא הממציא מקום להיות נאספים אליו כי לשמוע בקולו ולדבקה בו. שע"י כן הוא נהנה מהם כקורא להם לביתו להתנדב לו. באופן שאין פירות בה"ך בעד שכי' המקום כלל. כי אם מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה להת"ח המקבצם להחזיק בידו. ולכן לא שייך בה שוכר. ואפי' יעמיד הלוה למלוה שוכר אין השוכר מתחייב כ"א בשכי' מקום דהיינו שאומדים כמה אדם המוני רוצה ליתן בשכי' מקום זה להשכירו לת"ח שירצה לעשותו בה"ך ולאסוף בו קהל ועדה וליטול נדבותיהם. ויותר מזה אפי' יעמיד לו שוכר לא מהני. דהו"ל יותר משיווי המדור דאסור לכ"ע אפי' בהעמדת שוכר. וכ"ז אפי' בשיש שוכר. אך אם אין שוכר כלל והלוה עומד בשלו כשהיה ועובד ומשרת ומתנדבים לכבודו ונוטל לעצמו. והוא פורע למלוה קצבתו. הדבר ברור לענ"ד שאפי' שכי' מקום עה"ד הנז' שיטול המלוה ר"ק היא, שהרי מתחלת קודם המשכו' קצצו בבחינת המעות כו"ך למאה. ואח"ך משכן לו להתיר הרבית. ונשאר הלוה במקומו כמו שהיה עומד ומשמש והצבור נודרים ונותנים לו לעצמו לכבודו. ובשכר שירותו, והוא פורע מידו ליד המלוה הקצבה. היש לך רבית גדולה מזו. וז"ל הרב מר דודי בפסק א' ע"ע שררת בה"ך וז"ל הצריך לענינינו דאיך אפשר שידרו בני אדם לכבוד התורה ויקנו מצות התורה ברצי כסף. וינתנו המעות ההם לנשים ולעמי הארץ ולרקים ופוחזים שלקוצ"ד שכל הנהנה מקניית המצות ואינו בן תורה הוא מועל בקדושתה של תורה. ועליו נאמר ודאשתמש בתגא חלף. שכמעט המעות ההם הם הקדש. ומרגלא בפומייהו דאינשי שהם נדר. ואם ינתנו לנשים ולהמון העם א"כ אין בהם קדושה. ואפי' אם יזכה איזה המוני באיזה בה"ך במקנת כסף. על ב"ד המשגיחים בתקנת הדור לסלקו משררתה ולתת לו שכי' מקום ותו לא. והשאר ינתן לבדק הבית. או לת"ח העוסקים בתורה וכו' עכ"ל. הרי לך שאפי' במקנת כסף אין הלוקח שאינו בן תורה זוכה בשררת בה"ך. ועדיין השררה של בעליה. וכ"ש במשכו'. וכיון שכן כל מה שנותן החכם בעל בה"ך לממשכן משלו הוא נותן. והו"ל ר"ק. ואפי' שכי' מקום. כיון שאין כאן שוכר. ולכן הדין דין אמת בנד"ז שראובן הנז' שמשכן הבה"ך שלו ביד המוני מעשירי עם שאינו ראוי לעמוד ולשמש בבה"ך כלל. וידוע ומפורסם שקודם המשכו' קצב עמו בבחינת המעות כו"ך למאה. ושוב להתיר הענין עשו דרך משכו' על הבה"ך. והמלוה פנה לדרכו. ונשאר ראובן הנז' עומד ומשמש במקומו כשהיה. וגובה נדרים ונדבות מהצבור שמתנדבים בקניית המצות. לכבודו ולהחזיק בידו ונוטלם לעצמו. והוא פורע מדח"ב הקצבה לבע"ה בלי הפסק אחר כלל אין ספק דר"ק היא. ורשאי הוא ראובן הנז' לנכות מקרן המשכו' כל הפירות שנתן לו באיסור. ואם הותירו הפירות על הקרן ישלם המלוה מביתו:
ואפי' נעשה עצמנו כמי שאינו יודע. ונכסה עין השמש בכברה ונאמר שאין כאן אלא א"ר. הרי כתב מר"ן בסי' קס"ז ס"ג היכא דהוי א"ר יש אומרי' שאפי' לא פרעו וכו' לא מנכינן ליה. וי"א דמנכינן ליה. וידוע הוא דהלכה כי"א בתרא. ומה גם שסיים מור"ם דהסברא האחרונה עיקר. ואע"ג דבסי' קע"ב ס"א כתב מור"ם וז"ל ובכל מקום דבמשכנתא הוי א"ר. אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה. והואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחלה. אלו מנכינן ליה מחובו הוי כאלו מוציאין הא"ר ממנו בדיינים ע"ך. התם מיירי במש' מוחזקת ביד המלוה שהיא תחת ידו ודר בה ואוכל פירותיה. אלא שהיא עצמה א"ר כגון שהיא בלא נכייתא. או שאחריות על הלוה על שאר נכסיו. דבהכי מיירי לעיל מיניה. להכי כיון דמנכינן ליה ומוציאין הקרקע מידו הוי כאלו מוציאין הא"ר מידו. אבל בכגון זה שאין המלוה מוחזק במשכו' כלל שהקרקע נשאר תחת יד בעליו כמו שהיה. והלוה הוא העומד ומשמש וגובה הפירות לעצמו. ונותן משלו הקצבה למלוה ופירות הקצבה הם א"ר אין מוציאין מידו עתה כלום. אלא שמנכה הלוה מהחוב שעליו. שמחשב מה שפרע לו לפרעון הקרן שהוא חייב לו ודמי ממש לשאר חוב דמנכינן ליה מיניה. וכן מפורש בדברי הט"ז שם סי' קס"ו ס"ק ה' דטעמא דמ"ד בחוב מנכינן ליה משום דלא דמי למשכנתא. דשאני התם דהמלוה מוחזק במשכו' והקרקע תחת ידו היא. כי מסרה ע"ד שהפירות יהיו שלו. ע"כ נחשב סילוק בלא מעות כאלו מוציא ממנו. משא"ך כאן שלא מסר אותה תחת ידו עכ"ל. הרי דכל שאין המלוה מוחזק במשכונה ואין הקרקע תחת ידו אין נקרא מוציא ממנו. ולכן בנד"ז שלא היה הלוה מוחזק במשכו' כלל ולא היה הקרקע תחת ידו מעולם. אפי' נחשוב שאין כאן אלא א"ר יכול הוא הלוה לנכות הפי' מהקרן. שאין כאן מוציא מידו כלל. וזה אמרנו לדעת מי שירצה לחשוב זה א"ר. כ"ש דלענ"ד הדבר ברור שר"ק היא. ויוצאה בדיינים:
ועוד אני אומר שאפי' אם היה המלוה מתפלל בבה"ך ומיטפל בשלו לגבות קצבתו שלא ע"י הלוה כלל. ויודעים הנותנים שלמלוה הם נותנים ולא ללוה שבזה אין כאן רבית כו"ך. כי לכבוד הלוה הם נותנים לו. והו"ל כמו הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלנייא. מ"מ צריך הוא הלוה ליטול מהקצבה שקצב למלוה שכר שליחותא. כיון שאין המלוה עומד ומשמש כלל. ולא טורח לגבות מהמתנדבים כלום. שהרי הם כשותפים זה נוטל כו"ך. וזה נוטל כו"ך ולפעמים אין הלוה נוטל כלום. כגון שלא הוציאה הבה"ך כ"א שיעור הקצבה ושכר שליחות מוטל על שניהם. שאם נאמר אדעתא דהכי משכן לו שהוא יעמוד לשרת. והמלוה יטול הקצבה משוחררת. א"כ יהיה שיעור השכר שליחות עוד רבית. שזה עובד וזה נוטל פירות. ודמייא לההיא דמור"ם ס"ס קע"ב. ופירש דבריו הש"ך שם דר"ל דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל פירות מותר ללוה לשלם המס. שהרי הקרקע שלו הוא. אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע לוה לאדון. אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה עכ"ל. ומינה לשכר שליחות שהוא מוטל על הפירות שאסור ללוה לפורעם משלו וכמ"ש. זהו הנלע"ד וצויי"מ וימ"ן. ויתן בלב חכמי ישראל להעמיד דגל התורה. ולאפרושי מאיסורא. לבל תהיה האמת נעדרת. וע"ד אמת ח"פ בשילהי תמוז יה"ל. משנת כי באלה
חפצת"י נאם ה' לפ"ק. והשו"ב ואמת ויציב ונכון וקיים:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט הענין הנ"ל היה בין כהה"ר יחייא לכרייף נר"ו הוא הלוה. והמלוה כ"ר יוסף חלואה ן' שלול וכשעמדו לדין ורבתה הצווחה ביניהם פשרנו שניכה לו מהקרן סך חמשים מתקאלים ונטל מאה מתקאלים. וה' יעזרנו ע"ד כבוד שמו להוציא המשפט הנ"ל לאור החל וגמור:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
סימן ז
נשאלתי ברו"ש שנשתתפו בריוח והפכו. וראובן הוא בע"ה והלכו להסתחר באהלי קדר ונשללו. וראובן תובע משמעון לשלם חצי ההפסד מביתו וז"ן השטר שעשו ביניהם. שהוזקקנו להעתיקו תב"ת כדי לכתוב עליו מהשד"ן. הע"ע בקש"מ בדל"ב הי' דוד בר מסעוד ן' מאמאן. והי' מאיר בר מסעוד ארוואח. והוה"ג ונשתתפו שו"ג מהיום ועסח"י וכ"ו ששטז"ק השות' נמשכת ביניהם והטילו לכי"ה דוד הנז' סך שש מאות וחמשה וששים מתקאלים ותשעה אוקיות מכ"ט ומאיר הנז' או"א וכ"מ שירויחו מהש' יטול דוד הנז' מר"מ סך ארבעה עשר אוקיות ומחצית האוקייא מכ"ט בכ"ח. והשאר יתחלק ביניהם עזה"ד דוד הנז' חלק ומחצה ומאיר הנז' חלק וכשם שהם בריוח כך הם להפכו ב"מ. דל"ל כ"א ריוח בע"ה. ונשבעו ש"ח בשית"ך שלא יכחידו ולא יעלימו זמ"ז. ובשבועה זו פיטרו עצמם משבועה דלהבא. ונ"ה בקש"מ בדל"ב עכמ"ד ומפו"ל בשמנה ימים לח' אייר הוא זיו משנת תר"ב לפ"ק והכל שריר ובריר וקיים:
יחייא לכרייף ס"ט אברהם בן מלכא ס"ט
השותפים הנז' הלכו לסחור פאזמור כמנהגם. ובדרך הליכתם לשווקים עמדו עליהם לסטים ושללום וברחו לנפשם. עד שהלכו לאדוניהם ועמדו עליהם עד שהחזירו מקצת ונאבד מקצת. ועתה שאל דוד הנ"ל בעל הממון אי חייב השות' הנז' לשלם בהפסד מחצה מביתו א"ל ופסקתי לו דחייב. דאף על גב דקיימא לן כהרמ"א דאין השותף משלם מביתו דאינו משתעבד אלא לגוף הממון שהטילו כבר כתבנו במ"א זה כמה דהיינו כשהטילו זה ק' וזה ר' דאיכא מיהא גוף הממון לשניהם אבל בכגון זה שכל הממון של אחד והם מתע' כשם שה"ב כך הם בהפסד מהיכן ישלם אם לא מביתו. וזה פשוט. ואע"ג דנד"ז הפסד אונסין הוא וכבר כתבנו עוד דלהפסד אונסין אין השות' משתעבד אפי' יפרשו לשלם מביתם דאונסין לא שכיחי ולא קבל עליו. מ"מ הרי כתבנו עוד דהיכא דשכיחי אונסין וכגון נד"ז שהמשפחה ההיא שהולכין אליה היא מורדת במלכות ועלולה תמיד לנזקי אונסין ומיתה ובנס עצום נמלט מה שנמלט ממנה. ואדרבא הפסד אונסין הוא דשכיח. אבל הפסד ממון לא שכיח כלל שכל המסתחרים אצלם מובטח להם להרויח שלא כפי הטבע מחמת מרדם שאין להם מבוא בעיר לקנות בזול ומחמת כן צריכין ומוכרחים לקנות מהסוחרים ביוקר ולכך הם מרויחים עמהם הרבה. ולכן אדרבא התנאי שהתנו וכשה"ב כה"ב אינו. אלא לענין הפסד אונסין וכיון שכל הממון של א' והם מתנים לשלם כל א' מחצה בהפסד מוכרח דלשלם מביתם קאמרי. קם דינא שחייב השות' הנ"ב לפרוע בהפסד אונסין הנ"ב מחצה כמו שהתנו ולראיה ביד דוד ח"פ בתמוז תר"ב לפ"ק וקיים:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל
סימן ח
נשאלתי בענין השטר עיס' של הר"ש מזור בכהר"מ שהוציא על אברהם ן' דו"ח שנטל סך נו"ן מנכסיו. שהיו ביד האפוט' בעודו קטן לרביע שכר. ורחוק מההפ' כדין נ"י. ובבחי' כמנהג שנים עשר אוקיות וחצי אוקייא בכ"ח וזמן השטר שי' אדר פ"ח. וכתוב על גבו פרעו' מהריוח סך שלשה ועשרים מתקאלים ושמונה אוקיות וחצי אוקייא ועוד הודה אפוט' שגבה ממנו עוד ריוח ששה וחמשים אוקיות. והיום תבע הר"ש הנז' אחר שהגדיל ובא באנשים לאברהם הנז' לפורעו הקו"ר:
כבר כתבנו ע"ג השטר מה שחייב הדין מה שנתחייב בקנין בפנינו. ועתה הואלתי לבאר הדברים ולהרחיבם למען ירוץ הקורא בהם:
תחי' היה ספק אם מותר לחת ריוח מזמן שהגדיל. כיון שהשטר בתנאי אבק רבית קרוב לשכר ורחוק וכו'. והתרנו ע"פ דברי הרב מש"ל פ"ד ממלוה שהתיר כיון שנעשה תחי' בהיתר. וחילק בין משכו' דעכ"פ יפדה. ובין עי' דקרוב לשכר. והביא ראיה ממהרלב"ח ועם היות שהיו דבריו סתומים אצלינו ולא נתברר לנו החי' יפה. כבר שלחתי זה כמה ע"ז למ"ר חמי ז"ל בעודו בחיים. והוא שלח לכמה"ר רפאל אבן צור ז"ל לראות דברי מהרלב"ח במקומם שהס' מצוי אצלו ושלח לו שהחילוק ברור בדברי מהרלב"ח ז"ל. והעתיק לו לשונו וכתב לו שמר אביו ז"ל כתב להתיר בכל ענין דכיון דאשתרי אשתרי. וגם מו"ח ז"ל כתב לי שלדעת הרב מו"ד זלה"ה להתיר בכל ענין בין בקרוב לשכר בין בעכ"פ יפדה. באופן שנברר הספק ופסקנו שחייב הלוה הנז' לפרוע ריוח אף מה שעלה אחר שהגדיל עד היום. ולכן תבע הר"ש הנז' ללוה הנז' לפרוע הריוח. והלוה המציא לפנינו שטר שבו'. ובו כתוב שבא הלוה לפניהם ואמר שכל הקרן שהיה בידו מאחרים מאז ומקדם מאייר צ"ג. דקדק חשבונו עליו בזמן הנז' שרצה לילך לערי אדום. ומצא נאבד כולו. ממנו נפסד ממנו נאבד. ומאייר צ"ג עד אייר צ"ד לא נשא ונתן כלל אלא שהיה שמיט ואכיל מתמצית הקרן הא' שהי"ל ביד אחרים. ומאייר צ"ד עד סיון תקצ"ו שבו נשבע נשא ונתן עוד בממון אחרים שזולת הא' והפסיד והרויח. והיום דקדק חשבונו כל מה שנשא ונתן מאייר צ"ג עד אותו היום ומצא שהיה ההפסד רבה על הריוח הרבה. אלא שאינו יכול לידע כמה הוא ההפסד לנכות לבעלי המעות חלקם. אך זה יודע שלא הי"ל ריוח כלל אחר שיתמלא הקרן. ובכן נשבע שהקרן שהיה בידו מאייר צ"ג עד אותו היום כולו נאבד ושלא הרויח במשאו ומתנו כלום מזמן הנז' עד היום. כי רב ההפסד על הריוח. עד כאן תורף מה שנמ"ך בשטר שבועתו הנ"ל. ובזה רצה ליפטר מלתת ריוח העיס' הנז' מסיון צ"ו שנשבע. ולא מאייר צ"ג שבו כלה הקרן הא'. ושמשם לא הרויח כמו שנשבע שכבר פרע כשרצה לצאת מן העיר בזמן הנז' ביד האפוט' עספ"א כפי הבחי'. ואני השבתי לו שאם היה נשבע שדק' חשבונו מיום הודאת העיס' ולא מצא ריוח כלל. היתה מועלת שבועתו ליפטר מכולם וינכה מן הקרן כל מה שמודה המלוה שפרע לו מן הריוח וכמו שאנו נוהגין לדון בכל המתע' שכתוב בשטרותיהם שהבחי' בידו לפרוע כו"ך בכ"ח בעח"ב או לדק' חשבונו ולחלוק שכשטוען המתע' לבסוף שלא הרויח ונשבע. אנו מאמינים אותו בשבו' ומנכים לו מהקרן כל מה שמודה מלוה שפרע לו מן הריוח. ואע"ג דכתב מר"ן ביוד"ע סי' קע"ז ס"ך המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה. ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתן לשם ריוח. וכן בח"מ סי' פ"א ס"ל ע"ע כבר חילק הרב מו"ד ז"ל חילוק נכון וברור. דמר"ן איירי בסתם עיס' שאין קונה ממנו הריוח של כימ"ה בשום סך בכ"ח. אלא שמתנים למחצית שכר או לרביע ושותקין. בהא הוא דקא' מר"ן דאם פרע לו מידי שנה בשנה וא"ל זהו הריוח שעלה לך שנה זו יו"ד ושנה זו ח'. וכן עזה"ד ולא מצי למי' לבסוף דקדקתי חשבוני עכשיו ולא מצאתי ריוח דמסתמא בכל זמן לא היה פורע עד שמדקדק ומוצא ריוח. דאל"כ מהיכן היה יודע לתת לו שנה זו יו"ד ושנה זו ח'. אבל במתע' למחצית שכר או לשליש ולרביע וחוזר וקונה ממנו הריוח של כימ"ה בכו"ך בכ"ח שאין הלוה סומך לדקדק החשבון כלל בשום זמן אלא שפורע סך קצוב כמו שקנה ממנו. בהא ודאי מצי למיטען הלוה לבסוף שמעולם לא דקדקתי חשבון עד עכשיו ולא מצאתי ריוח. וישבע וינכה מן הקרן כל מה שמודה מלוה שנתן לו בתורת ריוח. ומיהו אם אין המלוה מודה לא תועיל שבו' הלוה לנכות מן הקרן שהרי זה כטוען נגד השטר פרעתי דפשי' דלא מהימן אפי' אין בו נאמנות אלא שהמלוה נשבע על שטרו ונוטל אם יש בו נאמנות גובה בלא שבו'. כל זה היה ראוי בדין אם היה נשבע שדק' חשבונו מיום הודאת העיס' שלא מצא ריוח כלום. אבל עכשיו שלא נשבע על זמן הקודם כלל. לא הועילה שבועתו אפי' לזמן האחרון שעד זמן השבו'. דכיון שלא נשבע עד זמן הקודם אני אומר שבזמן הקודם הרויח הרבה ברביע שהתנו. והוא קנה ממנו כל הריוח שעולה לו ברביע שלו בכימ"ה בעד מה שיפרע לו כו"ך בכ"ח כימ"ה. באופן ששבועה זו שנשבע שלא הרויח בזמן האחרון לא הועילה לו כלום לשו"ז מהזמנים הנז'. ע"ך נמ"ך:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט
סימן ט
בכור שאין אביו בעיר ואמו רוצה לפדותו יכולה היא לפדותו על ידה או על ידי אחר שיעשה שליח במקום האב. וכמ"ש הש"ך והט"ז ביו"ד סי' ש"ה בשם כמה רבוותא. ודלא כמור"ם שם. וכן עשינו מעשה. ואע"ה ברכתי במקום אבי הבן אקב"ו לפדות את הבכור. וכמ"ש מר"ן שם בפודה את עצמו:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט