שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו
חלק אבן העזר · הלכות מי שרוצה לישא א"א על אשתו
סימן סד
ראובן רצה לישא א"א על אשתו שיש לו ממנה בנים ועכבה עליו אשתו מפני התנאי שבכתובה. ומפני כן הוכרח לרצותה כשנתחייב לה תוס' על כתו' סך מה ועוד חיובים אחרים. ובזה נתנה לו רשות לישא א"א עליה. ולא הספיק לישא עד שמתו בנים שיש מהא'. והותר לו מה"ד לישא בלי נטילת רשות. ועמד ושאל אם עדין החיובים שנתחייב לאשתו הא' קיימים גם לע"ע שמותר לו מן הדין בלא נתינת רשות או לא:
תשובה דלכאורה נראה שכיון דבשעת החיוב לא היה יכול לישא כ"א ברשותה ומפני הרשות שנתנה לו נתחייב א"כ כבר נתחייב והחיוב במקומו עומד אעפ"י שאח"כ נולד היתר לפוטרו וה"ז כאלו חזר בו מלישא דפשיטא שאין חזרתו פוטרתו כיון שכבר נתחייב בשביל הרשות שנתנה לו בשעה שהוא רוצה. אך אחר ההתבוננות נר' דלא היא. וקושטא הוא דכיון דעתה לא הוצרך לנתינת רשות החיובים בטלים וראיה לזה מההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי וזבין אדעתא למיסק לא"י ולא איתדר ליה לעלות דקי"ל דהוי כמוכר ע"ת אם הוצרך למעות או אם איתדר ליה לעלות אז כיון דלא הוצרך למעות או לא איתדר ליה לעלות מחמת דבר שנתחדש אחר המכר. המכר בטל וכמפורש בדברי הטור ומר"ן סי' ר"ז ע"ש. וה"נ שנתחייב בשביל שלא היה יכול לישא מן הדין הו"ל כמחייב ע"ת אם לא יוכל לישא בדין. וכיון דלא הוצרך לנתינת הרשות מחמת דבר שנתחדש והוא מיתת בניו שמפני כן הותר לו מן הדין לישא בלא רשות החיוב בטל. ואעפ"י שכתב שם הטור ומור"ם דדוקא במוכר קרקעותיו אמרו ולא במוכר מטלטלין הכא למוכר קרקעות דמי. דמדי הוא טעמא משום דאין אדם מוכר קרקעותיו שמתפרנס מהם כ"א מפני סיבה שהוצרך למעות או מפני שהוא רוצה לעלות. משא"כ מטלטלין שעשוי אדם למוכרם בלא סיבה ע"ש. וה"נ אין אדם עשוי להתחייב חיובים גדולים כאלה לאשתו בלא סיבה. ומאן דמדמי לחזר בו מלישא ליתא. דהכא לא דמי אלא לחזרה בה אשה שרצה לישא או לנאנס ואינו יכול לישא מחמת שלא השיגה ידו וכיוצא. דבכל הני כיון דהוי באונס המעשה בטל דהו"ל כמוכר על תנאי. וזה ברור והסכימו וחחמו על זה בדי"ץ. וע"ד אמת ח"פ בשבט ש'
שערי"ו לפ"ק:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל ועוד יש לדמות זה. לפועל ששכרו ובא מטר בלילה סי' של"ד ס"ב:
סימן סה
היקר מכלוף בר אברהם ן' שלוש טען על אשתו שרואה דם מחמת תשמיש והוחזקה בכך יותר ויותר משלש פעמים רצופות וגם האשה הודית לדבריו ולכן רצה לישא אשה אחרת עליה. ונפסק הדין שרשאי הוא לישא א"א עליה כמפו' בתקנו' שאם יהיה אונס הניכר לב"ד רשאי לישא ופי' הראשונים ז"ל כגון חולי המונע לידה או תשמיש. ואין לך מונע תשמיש יותר מזה שהרי אסורה ליבעל לו כמ"ש בי"ד סי' קפ"ז. ומפורש עוד שם שצריך לגרשה ותנשא לאחר וכן בא"ה סי' קי"ז הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה וכו' אסורה לישב עם בעלה וכו' אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתפחה שדהו וכו' יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית ע"כ. וכתב הרב ב"ש וז"ל וכתב הר"ן הא דקאמר יוציא לא שיכפוהו הב"ד לכך אלא כיון שאין יכול לשמש עמה מוטל עליו להוציאה ונר' דמ"ש שהב"ד כופין היינו על הגט אין כופין אבל כופין אותו שאל ידורו יחדיו. דהא אסורה לו ע"כ. וכדברי הרב מפורש בדברי הרב בי"ד שם סי"ב ע"ש:
ולכאורה נראה דאפי' עליו אין מוטל לגרש אם לא ישא א"א אבל אם ישא א"א אין מוטל עליו להוציא וכמ"ש בסי' קנ"ד גבי נשא אשה ושהה עמה י"ש ולא ילדה יוציא ויתן כתובה. או ישא אשה הראויה לילד ע"ש. אלא שראיתי להרב ח"מ וב"ש שם בשם תשובת מהר"ם דבהא דרואה מחמת תשמיש אם רוצה לישא א"א צריך לגרש את זו כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו. וכתב הב"ש דל"ד לההיא דסי' קנ"ד דהתם שהיא ראויה ליבעל לו מהיכא תיתי שיאמרו זו זונתו. משא"ך בזו שאינה ראויה ליבעל שיאמרו שזו זונתו. ע"ש. וא"כ בנד"ז אם ישא א"א צריך הוא לגרש את זו שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו. וכמ"ש:
ולענין הכתו' הרי מפורש בדברי מר"ן שצריך לפרוע את כולה וכמ"ש. וכלומר אפי' תוס' וכמ"ש הב"ש דכל שהיא רוצה להיות עמו ע"י שליש אע"ג דבדין מוציאה יש לה תוספת:
אלא שבנד"ז לעת עתה באה האשה בטענה שכבר נתרפאת ע"י רפואות שעשתה. וחקרתי בה ע"י נשים היאך היא יודעת שנתרפאת. ואמרה ששאלה לנשים הבקיאות בחולי זה מהיכן בא ואמרו לה שהוא נמשך מחולי הרוח שעל ידו הדם נעצר ברחם האשה. ובעת תשמיש מתנועע ויוצא. ואמרו שאם תעשה רפואות שעל ידם יצא הדם העצור תתרפא. וכן היה שעשתה רפואות שהראו לה ועל ידם היתה שופעת זמן רב בלא הפסק. ושוב פסק. ומזה אמרו לה שנתרפאת בודאי שכן אירע לכמה נשים וכשעשו רפואות ויצא הדם נתרפאו ואומרת שתברר כל זה ע"י נשים בקיאות שיעידו שנתרפאת:
ונראה שאם יעידו נשים הבקיאות שכבר נתרפאת. חזר הדין שאין הבעל יכול לישא א"א עליה שהרי היא מותרת לו. וכמ"ש מר"ן שם בי"ד סי' קפ"ז ס"ח. אבל לאחר שתתחזק. יש מסתפקין אם מותר לסמוך על הרפואות לשמש אח"כ. ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל שנתרפאת. ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה ע"י הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך אף על הגוים ע"כ. הרי שאפי' על פי הרופא לבד שאו' שנתרפאת. אע"פ שאין ניכר שהועילו הרפואות יש מי שמתיר. ובודאי שעל המתיר יש לסמוך. דלא שבקינן פשיטותיה מקמי ספיקייהו דיש מסתפקין. וכ"ש אם פסק וסתה וראייתה וניכר שהועילו הרפואות וכנד"ז. דלכ"ע היא מותרת בלי ספק ולכן חזר הדין בנד"ז שאינו יכול לישא א"א עליה. ומה שטוען הבעל שכבר קידש אשה בעיר ארבאט ע"פ הפסק שפסקנו לו אף אם אמת כדבריו נר' לי שכיון שעדיין לא כנס לא יכנוס ודוקא אם כבר כנס בהיתר איכא למימר כיון דאשתרי אשתרי דומייא דאיברי בשר נחירה שנכנסו לארץ. ואין להכריחו לגרש. אבל כ"ע שלא כנס אע"פ שקידש נר' שאין יכול לכנוס שעיקר שבועת אלהים שנשבע לאשתו היא שלא ישא א"א עליה דהיינו שלא יכנוס ובזה שעדיין לא כנס אינו יכול לעבור על שבועתו ולכנוס:
וחוץ מכל זה נר' דבנד"ז גלוי הוא דלא יכיל למיקם לסיפוקייהו של שתי נשים וא"כ אפילו אם היה הדין עמו כיון דלא מצי למיקם בסיפוקייהו אין יכול לישא עד שיגרש את זו. ועוד נראה דאפילו אם היה בדין שיוכל לישא א"א אין יכול לישא במדינה אחרת מהלך ג' ימים שהרי אין יכול לקיים עונתה של זו וגם ממעט שארה וכסותה. כיון שאינו מצוי עמה בעיר. באופן שמכל צד נראה שאין רשאי מכלוף הנז' לישא א"א על אשתו הנז' עד שיגרש את זו. ולראיה ביד האשה ח"פ:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן סו
שאלה מכפר קצר סוק יע"א.
ראובן שנשא אשה ושהתה עמו יותר מעשר שנים ולא נתעברה הימנו. וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי. וטענה האשה ואמרה הרי קודם שנשאני נשא ב' נשים זאח"ז ושהתה עמו הא' כמה שנים ולא נתעברה וגירשה והלכה והיתה לאיש אחר וילדה. וכן הב' שהתה עמו כמה שנים ולא נתעברה הימנו וגירשה ונישאת לאיש אחר וילדה. ואף גם זאת אמרה האשה הנז' אם רצה לישא שום אשה ישאנה. אבל ישא אשה הבדוקה לילד דהיינו שכבר ילדה מעיקרא. אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם כדי שלא יטעון זאת אינה ראויה לילד עד שאשא אשה אחרת הראויה לילד. אשע"כ לא ישא כ"א אשה שכבר ילדה ויקבל ע"ע בקוש"ח תנאי גמור שאם לא ילדה לזמן קצוב שיקצבו ב"ד הזמן שתשהה עמו כדי לבדוק עצמו. יגרשני בגט מפני שגם אני חפצי לילד כדי שיהיה לי בן להשען עליו. ואין לי כבר שום בן. ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ. זאת ועוד טענה האשה ואמרה שלא ילך ראובן הנז' לשום כפר אחר או עיר או מדינה וישא עליה רק בעיר הדרה בו משום שארה וכו' ואם ירחיק נדוד וישא בעיר אחר וכו' אין גם אחת משלש אלה. וראובן הנז' השיב ואמר לא אשא כ"א בעיר אחרת מפני המחלוקת האשה עם צרתה ואתן לה ערב בעד שארה כסותה. עוד טען ראובן ואמר הלא האשה הנז' היתה נשואה מקודם שאשאנה אני לאיש אחר. ונלב"ע וחל"ש. ולא נתעברה הימנו. והחזירה היבם ג"כ ולא נתעברה ממנו. והשיבה האשה ואמרה שהפילה בת כשהיתה נשואה לאותו איש אחר והרי הנשים יעידו. והיבם לא שהתה עמו כ"א יו"ד חדשים או י"א ולא יותר. אשע"כ יורו המורים. צדק ומשפט ומישרים תשובה נצחת על כל פרט ופרט. ע"ע אם נשא עליה א"א ובדק עצמו ולא ילד. אם יגרש זאת האשה בטענתה הנז' שאמרה שחפיצה לילד כדי שיהיה לה בן וכו' או אין שומעין לה. ומה יהיה בענין הכתו' והתוס' אם חייב בהם ראובן הנז' אם גירשה או לאו. וע"ע מה שנתן לה במתנה גמורה אם יכול לחזור בו א"ל. ואנן הב"ח חקרנו בדברי האשה ואמרה שאינו יורה כחץ. ותשו' רבותינו מהרה תצמח יפה שא"ח קודם. ורו"ש לרבותינו:
תשובה אם ידוע לכם שהוא עקר והיא באה מחמת טענה יוציא מיד כמבואר באה"ע סי' קנ"ד ס"ו. אך אם אין ידוע לכם שהוא עקר. יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים. ואם לא ילדה יוציא ויתן כתובה מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא וכו' וחייב לתת גם המתנות שנתן לה כמבואר בסי' צ"ט דהנותן מתנה לאשתו אעפ"י שמגרשה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה כמבואר בדברי מור"ם שם. גם מה שטענה שלא ילך למ"א וישא. גם בזה צדקה בטענתה. ולא שייך בזה ערב כי חפיצה היא להיות עמה בעיר לקיים מצות עונה האמורה בתורה דבר בעתו. ולאכול עמה מע"ש לע"ש. ולברך קדושא ואבדלתא כללא דמלתא צדקה האשה בטענתה. ולראיה ח"פ. והשו"ב וקיים:
יהונתן סירירו סי"ט רפאל אהרן מונסונייגו סי"ט
מדברי השאלה הנז' מבואר שראובן הנז' נש"ח שלא לישא א"א על אשתו הנז' כ"א עפו"ר או כפה"ת כפי מנהג נ"ן הנהוג בינינו. ועכשיו עברו יו"ד שנים והותר לו לישא. וא"כ טענתו אשא אשה אחרת ואבדוק את עצמי היא טפילה דודאי שיכול לישא. ומי ימנענו. ותשו' האשה שכבר נשא ב' נשים קודם לה ולא נבנה. היא ג"כ תשו' הבל. ואלו נשא אלף נשים מי ימנענו מלישא עוד ויקוה רחמי שמים אמת שטענתה שלא ישא כ"א אשה הראויה לבנים טענה צודקת. וכן כתבו הראשונים ז"ל שלא התירו למי שאין לו זרע לישא על אשתו אפי' אחר עשר שנים כ"א אשה בת בנים דהיינו ילדה שראויה לילד בתולה אלמנה וגרושה לאפוקי זקנה ועקרה. וכן מה שטענה שלא ישא כ"א בעירה ומקומה האמת אתה. שבעיר אחרת עכ"פ ממעט שארה כסותה ועונתה של זו. וכן פסקו ג"כ ז"ל. אבל טענה שכבר נשא ב' נשים אינה טענה כלל. ואמנם טענת הבעל ותשו' האשה שנזכרו בשאלה היו ראוים ליאמר אם האשה התחילה לתבוע הגירושין מעצמה בטענת בעינא חוטרא לידא וכו' ושאינו יורה כחץ שהדין נותן שכופין אותו לגרש ולפרוע כתובה אחר שתקבל האשה חרם שאינה טוענת שקר. ושבודאי אינו יורה כחץ. שבזה הוא שראוי הבעל לטעון לא אגרש אבל אבדוק את עצמי כי איני מאמינה שאיני יורה כחץ. וגם ראוי לאשה להשיב שכבר הוא בדוק שנשא ב' נשים קודם לה ושהה עמהם כמה שנים ולא נתעברו כלל ונתגרשו וילדו. וזה יורה על אמיתות טענתה שאינו יורה כחץ דבתלת הוי חזקה. והן הן דברי מר"ן סי' קנ"ד שאם ידוע שהוא עקר והיא באה מחמת טענה דהיינו בעינא חוטרא לידא יוציא מיד. ואין לך ידוע שהוא עקר יותר מזה. ומיהו כ"ז כשהאשה היא המתח' לטעון כן וכמפו' בדברי מר"ן וז"ל ואם טענה שהיא חפיצה לילד בן להשען עליו ואומרת שאינו יורה כחץ אם שהתה עמו יו"ד שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובה כדי שנחוש שתובעת הגט כדי לגבות כתובה. וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר כלל שומעין לה וכו' ע"כ. הרי מפו' להדייא דדוקא שאין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר אלא שניכר לב"ד שבאמת ובתמים היא טוענת שחפיצה לילד בן שתשען עליו ואין לה שום פניה ולא שום סיבה ועילה בטענתה בדבר אחר כלל. אבל בכגון זה שהאשה מקודם היתה שותקת ומעולם לא עלה על דעתה לטעון טענת בעינא חוטרא וכו' או שאינו יורה כחץ. אלא אחר שנתן לה הבעל אצבע בין שיניה ורצה לישא עליה נתקנית מירך חבירתה ונתלמדה לטעון גם אני רוצה להתגרש דבעינא חוטרא לידא וכו'. ואנן סהדי שאם ימנע הבעל מלישא לא תטעון כלום. וא"כ הרי גלוי לפנינו שטענת הגט לא מחמת חוטרא באמת ובתמים. אלא מקנאתה מירך חבירתה. ובזה ודאי שאין שומעין לה דא"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה. שכל מי שעברו עליה יו"ד שנים ולא ילדה ורוצה הבעל לישא עליה כפה"ת תטעון עליו יגרשני דבעינא חוטרא וכו' כי הוא אינו יורה כחץ. הא ודאי שאין שומעין לה בטענה זו. אלא אם היא התחילה בדבר וניכר לב"ד שאין לה שום סיבה לתלות בה טענתה. אבל אם הבעל הוא המתחיל. ומתוך כך נתעוררה האשה לטעון כן פשיטא דאין שומעין לה:
ולענין מהו שחייב הבעל לפרוע בזמן שהאשה מתחלת ותובעת הגירושין בטענת בעינא חוטרא ואין לתלות תביעתה בשום דבר. מפו' בדברי מר"ן שחייב לפרוע לה ק' ק"ק עם הנדוני' שהכניסה לו ולא תוס'. ודין המתנות שנתן לה הבעל פשוט הוא שהוא כדין התוס' דחד טעמא הוא דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה ומ"ש בסי' צ"ט שמתנתה שלה היינו במגרש לרצונו אעפ"י שהיא הגורמת. לפי שסרחה עליו כמפו' שם. אבל אם האשה היא התובעת גירושין בטענת בעינא חוטרא ואנו כופין אותו להוציא בע"כ. פשיטא דכל המתנות שלו. וכן כתב הרב ח"מ להדייא שם בסי' צ"ט סק"ז וז"ל ואם הוא מאותן שכופין להוציא דין המתנה כדין התוס' שהוסיף לה ע"ש. ואפי' אם מגרש לרצונו דוקא מתנות שאינם בגדים ותכשיטין העשוים ללבוש. אבל בגדים ותכשיטין ה"ה שלו דאדעתא למיקם קמיה יהיב לה כמפו' ג"כ שם בב"ש ובח"מ. זהו מה שנר' להשיב בכל זה. וצוי"מ. וימ"ן. בתמוז
תקבץ לפ"ק. והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן סז
שאלה מעיר רבאט יע"א. ע"ע ראובן שנשא אשה. ואחר הנישואין כמה שנים נסתמית משני עיניה רח"ל. וזה כמה שנים משנסתמו עיניה וראובן מתגורר עמה בחיי צער עד היום הזה צעק ראובן בקול מר שאינו יכול לסבול זיווגי האשה הזאת דמאיסא בעיניו מחמת דבר זה ומכמה סיבות אחרות שכשהיתה בעיניה היתה מכבסת לו בגדיו ותופרת ועושה כל מה שצריך לבית. ומתקנת מקום הדירה מצד הרחיצה ומצד מה שמתקנות הנשים בתיהן בסיד וכדומה. ועכשיו לא חזייא לשום דבר. ואינו מוצא לעשות לו שום דבר מצרכי הבית ודירתו דירה סרוחה. לכן הוא רוצה לישא א"א. והגם שכבר נש"ח לה שלא ישא א"א. אדעתא דהכי לא נשבע לה. ורוצה ג"כ ליפטר מסכי כתובתה שהוא סך גדול דאדעתא דהכי לא נתחייב לה בסך עצום כזה. מאחר שלא הכניסה לו בנדו' אפילו חלק מכ' מהסך הנז'. ולמרבה היה כותב לה כשאר העשירים שעושים בכתו' אלף מתקאלים. והוא לא כן עשה. אלא נתחייב לה בסך עצום. ואדעתא דמומין גדולים אלו לא נתחייב. עכ"ל השאלה:
תשובה לענין אם יוכל לישא א"א. לכאורה נר' להביא ראיה מתשו' מהר"ס אלשיך סי' פ"ו שנשאל במי שנשבע שלא ישא א"א על אשתו בחייה ואח"כ נסמית מב' עיניה אם יוכל לישא. והשיב הרב דיכול. דהו"ל כנדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול אם יעכבנו אונס. ודברים שבלב כהני דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים. וה"ן אנן סהדי דראובן מעיקרא לא היה נשבע אדעתא שתהיה אשתו סומה חשובה כמת בקרב ביתו ולא יבקש לו אחרת להיות עזר כנגדו. דלמיסבל כולי האי לא עביד איניש. ואלו היתה סומה מעיקרא ודאי לא היה נושאה. ואומדנא גדולה כזו דמוכחא לכל כי האי ודאי דדברים שבלב הוי דברים. וכמ"ש. והאריך הרב בראיות ע"ז ע"ש. וא"כ בנד"ז ג"כ לכאורה התנאי בטל. ויכול הוא לישא:
אך לכי דייקי' נר' שאין מדברי הרב ראיה לדידן. ואדרבא מדבריו שם יש להביא ראיה לדידן דלא יוכל לישא. דהרב לא דיבר אלא במי שנשבע לבד ולא איתשיל אלא לענין אם יקרא עובר על השבועה אפילו בהיותו אנוס כזה או לא. וע"ז השיב שאין נקרא עובר. דלגבי שבועה קי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס. ואין זה ענין לדידן שהוא נוטל קוש"ח שלא ישא א"א עליה אעפו"ר או כפה"ת. ומחי"ע בכהק"ש שאם ישא א"א עליה שלא עפו"ר ושלא כפה"ת. מלבד שיקרא עובר על השבועה. עוד הוא מחי"ע לפרוע לה כתו' ולפוטרה בגט. וא"כ העיקר בזה הוא החיוב שמחייב עצמו בקנין שאם ישא א"א עליה שלא עפו"ר ושלא כפה"ת שיפרע וכו' ויפטור וכו'. ושבועה אינה אלא לטפויי שאף אם ירצה לישא באלמות בלי שיפרע ויפטור שנקרא עובר על השבועה. וא"כ דל שבועה מהכא דמהני בה אונס נשאר החיוב בקנין שאם ישא שיפרע וכו' ויפטור וכו' ולגבי חיוב ממון מפו' בדברי מהרמ"א הנז' דלא מהני אומדן דעתא. שהרי הרב הביא ראיה לנדון דידיה מתשו' הרא"ש כלל ח' במי ששידך בתו ונשבע לתת לחתן עמה ארבעת אלפים זהובים. ואח"כ נתקלקלו חובותיו ואינו יכול לפרוע מה שהתנה אם נקרא עובר על השבועה כל עוד שלא פרע מביתו וכלי תשמישו. והשיב הרא"ש ז"ל שאינו עובר דאדעתא דהכי שיפרע מביתו וכלי תשמישו לא נשבע. והרב מהרמ"א כתב עליו והשתא קשה. דאטו מי שנתחייב לחבירו ק' ונתקלקלו חובותיו ונשארה ביתו וכלי תשמישו האם יפטר מלמכור ביתו וכלי תשמישו היתרים על הסידור ולא יפרע חובו הא ודאי ליתא. אלא ודאי דלא אזלינן בתר אומדן דעתא אלא לענין נדר ושבועה. דהאדם בשבועה פרט לאנוס ולא לענין חיוב ממון. ע"ש. הרי מפו' דלענין חיוב ממון לא אזלינן בתר אומדן דעתא. וא"כ בנד"ז שחיי"ע בקנין שאם ישא שעפו"ר שיפ' ויפטור וכו' אפי' אם אירע לו אונס וכנד"ז אין לפוטרו מחיוב ממון. ואם לא רצתה האשה יכולה לעכב שלא ישא עד שיפרע לה כתו' ויפטור וכו':
ועוד נר' דשאני נדון הרב ז"ל שנשבע מרצונו להכי אזלי' בתר אומדן דעתיה. משא"כ בנד"ז שרז"ל תקינו להשביעו שלא ישא אעפו"ר או כפה"ת. וע"ד ב"ד הוא נשבע וע"ד אשתו. וא"כ צריך לראות דעת מתקני התקנה ולא דעת הבעל:
אמנם אחר ההתבוננות נר' דגם בנד"ז יכול הוא לישא. ואין עליו לא חיוב שבועה ולא חיוב ממון שהתנאי מעיקרו בטל. שהרי בתקנות מפו' וז"ל שאם יהיה אונס ניכר לב"ד מחמת האשה שיש רשות לב"ד להפקיע מעליו תנאי דשלא ישא לשיוכל לישא א"א. ואעפ"י שקבל עליו התנאי ההוא בשבועה אנו מפקיעים אותו מעתה הפקעה גמורה ומתירין לו שבועתו וכו'. בין בחולפין בין בהווין בין בעתידין וכו' עכל"ה מזה מפו' דבמקום אונס התנאי מעיקרו בטל. ואינו חל לא לענין חיוב שבועה ולא לענין חיוב ממון. וכל המתנה ונשבע ומתחייב בזה"ז אין בכלל חיובו ושבועתו כלל אם הוא רוצה לישא מחמת אונס. דלענין אונס כאלו אין כאן חיוב ושבועה כלל. ונד"ז ודאי אין לך אונס גדול ממנו. אעפ"י שהרב מהריב"ד ז"ל פי' בצידי התקנה שהאונס הוא כגון חולי המונע לידה או תשמיש. הרי פירשו הרבנים שלאחריו דה"ה אם הזקינה ואיפשטה יצר לכל רואיה. וכ"ש נכפית ומצורעת דכ"ז הוי בכלל אונס ורשאי לישא. ואין לו ליתן לא גט ולא כתובה ככתוב אצלינו כ"ז מב"ד שלפנינו זלה"ה. ונד"ז ודאי דלא גרע מכל הנך. ועוד דנר' דהוי בכלל חולי המונע תשמיש מחמת דמאיסא עליה. וגם שאינה יכולה לבדוק את עצמה. וגם שאינה יכולה לטבול כהרגלה מפני הנזילות:
באופן שהד"א וברור. דנד"ז אונס גמור מיקרי. ורשאי לישא. ואין עליו לא חיוב שבועה ולא חיוב ממון הכתו'. ולא נתינת הגט. ואם אין האשה רוצה לישב תחתיו יש לה דין מורדת. וכבר בא מעשה כזה לפנינו ופסקנו כן הלכה למעשה. אך מה שיש להסתפק בזה הוא אם האשה רוצה לישב תחתיו וצרתה בצדה והוא אינו רוצה משום דלא מיתדר ליה בב' נשים או משום דלא יכיל למיקם בסיפוקייהו אי משום שיהיה כל ימיו במחלוקת ורוצה לגרש לזו אם הוא חייב בכל. סכי כתו' עי' ותו' ונדו' כמו שקע"ע. או אם יש צד לפוטרו מהתוס' מיהא. ולכאורה אין צד לפוטרו מכלום כיון שהוא רוצה לגרש מרצונו:
אך יש בידינו פסק כעין תקנה מהרה"ג מר דודי זלה"ה שכל המגרש אשתו לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עינו ונתינת עיניו באשה אחרת. רק לסיבה מהסבות שנזכיר וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון ששהה עם אשתו יו"ד שנים ולא הי"ל ממנה זש"ק. שמה"ד יכול לישא א"א על אשתו מצד התקנה. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו. שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דוקא ונדונייתה מה שהכניסה לו כולו במושלם ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו. ואת היותר החרמנו. ונתן הרב טעם לדבריו וז"ל. יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' מאתים שהם ל"ז דרהמים כמ"ש מר"ן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו. ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים. ודי והותר שיקיימו מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא'. והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר' שהוא השיעור שזכר מר"ן. ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף. כדתנן אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר' אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה מוסיף. ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתו' מסך עצום ויהיה מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג. כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו. וחכמי הדור הם שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד. כי במתנה אונס לחוד מבטלה. ומה יעשה מי שלא ירצו ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג. ועל כן כל חכמי הדור שיהיו. לא יוכלו לתקן שיעשו כתובה מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד יחייב עצמו בסך גדול. וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אא"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמירו עליו כתובה מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא יוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קריבה לאונס אין בנו כח לחייבו בתוס'. שלא ח"ע הוא בו כ"א מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש זלה"ה. וראויין הדברים למי שאמרן. ואם אמרה הרב ז"ל בתוס' מועט שנוהגין בעירנו. אנן מה נענה אבתריה בתוס' גדול ועצום שנוהגין בטיטוואן ורבאט ושאר כנוותהון שכבר צווח עליו הרה"ג מהריב"ץ זלה"ה וכתב עליו שהוא שלא כרצונו ושלא כרצון יראיו. ואעפ"י שמדברי השאלה הנ"ב נר' שבנד"ז הוסיף על המנהג אין זה נקרא מוסיף מרצונו. כי לולא המנהג לעשות סך עצום לא היה נגרר להוסיף עליו. ואנן סהדי כי לא מרצונו הפשוט נתנדב להוסיף. אלא ראה אותם מוסיפין והוסיף עמהם. או איפשר שבני משפחתה נהגו להוסיף יותר והוכרח במעשיו להיות נגרר אחריהם שאל"כ לא היו נותנים לו או מפני הכבוד או מפני הבושה. באופן שדבר תלוי בראות עיני ב"ד כל שרואין שלא הוסיף מרצונו הפשוט ורוצה לגרש לסיבה קרובה לאונס שלא יוכל לסבול. וגם לא מיתדר ליה בב' נשים רשאין להפקיע התוס'. ולא יפרע כ"א עיקר כתובה עם הנדו' האמיתית. וכמ"ש הרב ז"ל. וכן הסכים עמו הרב הגדול א"א זלה"ה שהכל תלוי בעיני ראות ב"ד בשעת מעשה. זהו הנ"ל להשיב בענין זה. וצוי"מ. אכי"ר. ולראיה ע"ד אמת וצדק ח"פ מקנאסא יע"א בטבת
תקבץ לפ"ק. ושריר ונהיר ונכון וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן סח
שאלה מעיר פאס יע"א.
במי שהזיק את אשתו בתשמיש המטה ע"י ששימש עמה שלא כדרכה והזיקה ששיתף הנקבים זל"ז ומזה אירע לה שהתשמיש קשה לה וצריך לשהות כמו ששה חדשים עד שתתרפא והוא אומר לישא עליה. וכ"ז בעדות נשים בקיאות ומילדות:
תשובה בסי' תכ"א סי"ב המזיק לאשתו בת"ה חייב בנזקיה וכתב הסמ"ע כל נזקיה זולת הבושת. דלאו בכלל נזקיה הוא. דהא לא כיוון לביישה אבל בשאר דברים אע"ג דיש לו רשות לשמש עמה. מ"מ הו"ל לעיוני שלא יזיק. ע"כ. ולכן נראה דכ"ש הוא בנד"ז שעשה שלא כהוגן. דאע"ג דקי"ל כחכמים דכל מה שירצה האדם לעשות באשתו עושה. צריך לקדש עצמו במותר לו. וכמ"ש בא"ה סי' כ"ה ס"ב בהג"ה ע"ש:
ומזה נראה דאם אירע לה מחמת היזיקו אונס המונע לידה או תשמיש וכנד"ז. דאינו יכול לישא א"א עליה מצד התקנה האחרונה שתקנו וז"ל שכל איש שיהיה נשוי וירצה לקחת לו אשה אחרת וכו' ויראה לב"ד אשר יהיו בימים ההם אונס ניכר אליהם מחמת האשה שיש לו. יש רשות בידם להפקיע מעליו כח התנאי דשלא ישא וכו' ע"כ. ופירשו הא' ז"ל כגון חולה המונע לידה או תשמיש. דדוקא אונס דממילא. אבל אונס הבא ע"י הבעל לא מיקרי אונס דכיון דשם מזיק עליו איך נתיר לו להזיק ולישא א"א עליה ונמצא חוטא נשכר. ואע"ג דלענין שבועה איפשר דאפילו אונס כי האי הוי אונס ואדעתא דהכי לא נשבע. מ"מ לגבי חיוב ממון שחי"ע שאם ישא שלא עפו"ר שיפרע וכו' פשיטא דאונסא דמנפשיה לא הוי אונס. וגם מלשון התקנה מדוקדק יפה דדוקא אונס הבא מחמת האשה שלא גרם הבעל כלום. דאל"כ מאי מחמת האשה לאפוקי מאי:
ועוד נראה דדוקא חולי ארוך שקרוב הוא שאין לו תקנה. אבל כגון זה שאירע בה מקרוב וגם העידו הנשים הבקיאות שקרוב הוא להתרפאות פשיטא דאין יכול:
ועוד שביררו הנשים שאין החולי מצד עצמו מונע התשמיש והלידה. שיכול הוא לשמש. ואיפשר שתתרפא מעצמה ותתעבר ותוליד. אלא שנר' בעיניהם שהרפואה שרוצים לעשות להתרפאות בקרוב לא תתקיים כ"א ע"י מניעת התשמיש זמן מה שלא יתלחלח המקום ולא יתנועע. ותמצא הרפואה מקום לנוח. וא"ך ה"ז מכלל רפואתה שחייב לרפאותה. ולכן נראה שמכל צד אין הבעל רשאי לישא א"א עתה. עד נר' איך יפול דבר ולענין רפואתה זו א"ץ לפנים. שחייב הבעל לרפאותה כדרך שמרפא כל חוליה. וכמ"ש באה"ע סי' פ"ג. זהו הנלע"ד בזה. ולדרישת האשה ואמה שצעקו לפנינו ונדרשנו לזעקתם ח"פ בטבת
תקבץ לפ"ק. וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ.
סימן סט
תשובה לתאפילאלת יע"א. ידידינו החה"ש כהה"ר יחייא בן ילוז נר"ו.
שאלת ע"ע אותו שהזיק את אשתו בת"ה מהו חייב לה. כי אמרת שהח' ר"ש בן סוסאן אמר שראה לב"ד שלפניו קנסוהו תק"ם. ושאלת ממני אחוה דעי
והנר' להשיב כי הן אמת שדברי מר"ן בחו"מ סי' תכ"א ובא"ה סי' פ"ג המזיק את אשתו בת"ה חייב בנזקיה וכתב הסמ"ע שם בחו"מ דנזקיה היינו ד' דברים. והם נזק צער ריפוי שבת. אבל בושת אין לה. והטעם דבושת הרי לא נתכוון לביישה. אבל הד' דברים חייב דאע"ג דיש לו רשות לשמש עמה מ"מ הו"ל לעיוני שלא יזיק ע"כ. ומבואר באה"ע שהד' דברים כולם שלה. ואין לבעל חלק בשום א' מהם כמו בחבלו בה אחרים. ומ"מ נר' דשבת אינו נותן אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה. שבזה השבת שלה כשחבלו בה אחרים. ולכן גם כשחבל בה הוא חייב ליתן לה שבת. דאע"ג דאמרה איני עושה. אי בעייא עבדא. ולכן לא כתב הרמב"ם ומר"ן בא"ה בבעל שחבל באשתו. אלא צער ונזק ובושת. ועל הריפוי אמר שמרפא כדרך שמרפא כל חולייה. ואת השבת לא הזכיר. משום דמיירי בסתם אשה שניזונית ועושה ומעשה ידיה לבעל. באופן שמכלל הדברים למדנו שבסתם אשה שניזונית ועושה אין על הבעל שהזיק אותה בת"ה אלא ב' דברים נזק וצער. שהריפוי בלא"ה חייב ברפואתה. והשבת הרי מעשה ידיה שלו. והבושת הרי לא נתכוון לביישה. וגם הנזק אינו חייב אלא אם היא חבורה שאין סופה לחזור לפי ידיעת הנשים הבקיאות. והנה ידועים דברי מר"ן בחו"מ סי' א' דהאידנא דליכא סמוכים אין מגבין אלא שבת וריפוי. אבל השאר שאינו אלא קנס אין מגבין. ומ"מ כתב שם בסעיף ה' אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בא"י אינם מגבין קנסות. מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו וכו'. ע"כ ומזה נתפשט המנהג בכל בתי דינין לפשר בין החובל והנחבל כפי ראות עיניהם הכל לפי מה שהוא אדם. ואיפשר שזהו מה שראה הח' ר"ש בן סוסאן לב"ד שלפניו שקנסו למזיק את אשתו בת"ה בסך תק"ם. כי כן נר' להם לקונסו לפי ראות עיניהם בשעת מעשה. ומ"מ אין השער קצוב בכל אדם ובכל מקום ראוי לקונסו לפי ראות עיני ב"ד אשר יהיו בימים ההם. ולכן בנד"ז שאין עליו חיוב ברור כ"א צער דוקא. למרבה יש לקונסו סך כ"י ה"י מפני הצער. ואם היה הדבר ע"י שלא עשה כהוגן שהפך מטתו יש להוסיף לקונסו כ"י ה"י אחרת. ויהיה ב"ה סך נ"ם שזהו ג"כ הקנס הנהוג במשודך כפי קבלת רבותינו. וכ"ז מלבד הריפוי שחייב לרפאותה ככל שאר חולאים. ואם יראה בעיניכם להוסיף ע"ז. תעשו כפי ראות עיניכם. ובלבד שכל מעשיכם יהיו לש"ש בלי שום פנייה. ובזה תהיו שותפין להקב"ה במעשה בראשית. ושלום:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן ע
טופס מטופס תקנה שנתקנה בעיר מקנאסא יע"א, וז"ן אב"א תב"ת.
ביען שהמנהג הפשוט בינינו עפ"י תקנת קדמונינו נ"ן שאין אדם יוכל לישא א"א על אשתו בין בזיווג א' בין בזיווג ב' אלא א"כ שלמו לה עשר שנים מיום הנישואין ולא הי"ל ממנה זרע זכר. וראינו אנו ב"ד ח"מ שאף אם אין בדבר היזק כ"כ בזיווג א' שהם בחור ובתולה ועל הרוב עדיין הבעל רך בשנים אפי' בסוף העשר שנים משנשא. מ"מ בזיווג ב' ראינו שנמשך מזה היזק גדול ורעה חולה שעל הרוב בזיווג ב' הבעל בחצי ימיו או קרוב להם וכשהוא חשוך בנים ואנו גוזרים עליו שלא ישא א"א ע"ס עשר שנים ויארע הדבר שלא יבנה גם מהשנייה נמצא שיוצאין רוב שנותיו והוא חשוך בנים. ומה גם אם הוא נושא הב' על אשתו הא' לפי ששלמו לה עשר שנים לא' ולא נבנה ממנה שהדבר תפל מאד להתנות עליו עוד בנישואי השנית שלא יוכל לישא עליה ע"ס עשר שנים והוא נושא כדי ליבנות ממנה מיד. לכן ראינו אנו ב"ד לתקן המעוות ולקיים המנהג ההוא בזיווג א' דוקא. אבל בזיווג ב' דהיינו שנתאלמן הבעל או גירש או ששהה עם הא' עשר שנים ולא נבנה ממנה בזרע זכר. ורוצה לישא א"א עליה בכל אלו לא יזכר ולא יפקד מנהג זה כלל אפי' אם הוא נושא את הב' בתולה בוגרת:
אך המנהג שיהיה נוהג באלו הוא שאם נתעברה וילדה זכר ש"ק בתוך שלש שנים לנישואיה לא יוכל לישא א"א עליה כל עוד שהזרע קיים. ובהעדר הזרע יוכל לישא מיד. ואם ילדה נקבה יוכל לישא מיד כשתלד ואם הגיעה סוף שלש שנים ולא נמצאת מעוברת כלל. יוכל לישא אחרת מיד בסוף הג"ש. ולא בחשוכי בנים בשעת זיווג ב' לבד אנו אומרים זה אלא אפי' במי שהיו לו בנים וגירש או נתאלמן ונשא אחרת ושוב מתו הבנים הא' ואין לו בנים מהשניה יכול הוא לישא מיד כשמתו אם לא נבנה לסוף ג"ש מהשניה כנז'. ואפי' אם נשארו הבנים הא' קיימים אם שהה עם הב' עשר שנים ולא נבנה ממנה בזרע זכר של קיימא יוכל לישא א"א עליה שעם היות שלשעבר בימי ב"ד שלפנינו זלה"ה נפל ספק אם מה שאמרו בתקנה ולא נבנה ממנה הוא בדוקא ואפי' היו לו מאשה אחרת שמתה או גירשה. או דילמא ממנה לאו דוקא וכשלא היו לו כלל הוא שתיקנו שיכול לישא בסוף העשר. ויש פנים לכאן ולכאן מלשון התקנה. מ"מ לעת עתה ראינו לתקן ולפרש לשון התקנה דמ"ש ממנה הוא בדוקא שאם היו לו מהב' הוא שאינו יכול לישא כלל. אך אם לא נבנה מהשניה בזרע ש"ק או שנבנה ממנה ומתו. הגם שיהיו לו מאחרת יכול הוא לישא בסוף העשר לנישואי השנייה. ומנהג זה אנו קובעים ומתקנים אותו בין בעתידין בין בחולפין כבר בכל זיווג ב' שהיה ע"י מיתת אשה א' או גירשה או שנשא עליה לפי שלא נבנה ממנה בזרע זש"ק והתנו בכתובת השנייה ג"כ שלא ישא א"א עליה וכו' כמו שהיה המנהג מקודם שבכל אלו התנאי ההוא בטל ויכול הוא לישא א"א עה"ד שנתבאר. והגם שבחולפין כבר קע"ע הבעל בש"ח בשי"ת להתנהג עפ"י המנהג הקדום. מעתה אנו מתירין אותה השבועה התרה גמורה וגם החיוב שנתחייב שאם ישא שלא כפ"ה שיפרע וכו' אנו מפקיעין ומבטלין אותו ביטול גמור בכח הפקר ב"ד בשכבר עשו כיוצא בזה קדמונינו נ"ן בתקנה החדשה האחרונה ש"ש אורה ושמח"ה לפ"ק לענין מה שחידשו בה שאפי' שהיה לו בת יכול לישא א"א בשביל הזכר שלא כפ"ה החדשה האחרונה שלא התירו לו כ"א בשאין לו אפי' בת. וסיימו וז"ל ואפי' מי שקע"ע התנאי הנז' בשבועה אנו פוטרין אותו מהשבועה ומתירין לו היתר גמור שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי החיוב הנז' מטעם הפקר ב"ד. הואיל והוא לדבר מצוה ע"כ. וכך אנו אומרים גם לענין זה. והואלנו לבאר שאפי' אם יתחכמו הנשים להתנות על הבעלים בשעת זיווג ב' לקבוע איזה זמן יותר מג"ש הן יהיה התנאי מצד אשה א' שיש לו והוא נושא עליה א"א מחמת שלא נבנה ממנה בזרע זש"ק הן יהיה התנאי מצד השנייה שנושא. בכולם תנאם בטל ויכול הבעל לחזור ולישא עוד אחרת על השנייה אפי' בחיי הא' עה"ד שביארנו שידענו כי כאנוס הוא הבעל לזה. ואין החיוב באונס מועיל כלום ואפי' ע"י שבועה דהאדם בשבועה פרט לאנוס:
עוד ראינו לבאר ענין העשר שנים שבתקנה הקדומה כי לשעבר היה ספק אם מונין אותן משנשאה ואפי' היא קטנה. או אם מונין אותן משתהיה ראויה להיריון דהיינו בת י"ג. וכבר בא מעשה לידינו ופסקנו שמשנשאת מונין לה ואפי' היא קטנה. ולבל ישאר מקום לבע"ד לחלוק אנו עושים תקנה מפירוש התקנה שהעשר שהם מונין לה משנשאת ואפי' היא קטנה. שכל שעברו עשר שנים משנשאת ולא נבנה ממנה בזרע זש"ק יכול לישא א"א עליה שלא עפו"ר:
עוד ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה לא יזכירו סופרי הכתובה בתנאי שלא ישא אשה א"א עליה שום שבועה כלל. יען ראינו שהיא כמעט שבועת שוא. כיון דבלא"ה הוא מתחייב שאם ישא שיפ' לה כמ"ש וכו'. וה"ז ככל חיובי ממון שבין אדם לחבירו. ומה מקום להרבות בשבועות חנם. וכבר ראה והתקין זה הרב זצ"ל בחייו בשנת תקנ"ט לפ"ק הלא היא כתובה בס' התקנות אלא שלא פשטה כ"כ. ועתה ראינו להחזיר עטרה ליושנה למען קדושת שמו הגדול שלא יצא לבטלה. ועוד בר מן דין טעם גדול יש שכמעט היא עדות שקר שעינינו הרואות וגלוי הוא לכל שאין החתן מוציא שום שבועה מפיו ולא אפי' דבר המורה שקיבל השבועה. ובשבועה כתיב לבטא בשפתים שצריך שיוציא שבועה מפיו. ואם השביעו אחר אינה נקראת שבועה עד שיענה אמן או דבר שנשמע ממנו שקיבל שבועתו כגון שאומר הן או קיבלתי דבריך דאז הוי כאלו נשבע בעצמו כמ"ש בי"ד סי' רל"ז וסי' רל"ט ע"ש. ובשבועות החתנים אנו רואים שמפני הבושה אין החתן מנענע שפתיו כלל ולא אפי' מרכין בראשו אלא יושב ודומם וא"כ היכן היא השבועה שמעידין עליו שנשבע. ולכן אנו אומרים שב ואל תעשה עדיף. ומה גם שהיה ללא צורך שכל מה שמתחייב ע"י שבועה מתחייב ע"י קנין. ומהיום הזה והלאה לא יזכירו הסופרים לא בשעת הקנין ולא בכתובה שום שבועה כלל. רק יכתבו וקע"ע החתן שלא ישא וכו' ובסוף וקנינו וכו' בקש"מ בדל"ב ותו לא מידי. כל זה ראינו ונראה בעינינו טוב וישר בעיני אלהים ואדם לתקן בעירנו זאת מקנאסא יע"א עוד כל ימי הארץ עד יערה עלינו רוח ממרום ויביא לנו משיח צדקינו שיגלה ב"ב אכי"ר. והאל המלמד לאדם דעת יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי"ר. ולראיה ח"פ בחשון שנת זרח בחושך אור
לישרי"ם לפרט האלף הששי ליצירה והכל שו"ב וקיים:
שלמה טולידאנו ס"ט מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל דוד בוסידאן י"ץ. מרדכי משאש י"ץ. שלמה מאימראן י"ץ. יוסף חלואה י"ץ. אברהם בירדוגו יש"ץ. עזריה אסבאג. יחייא לכרייף. יצחק בן לחסין. מימון בוסידאן. שלמה אלבאז ישצ"ו.
זאת תהיה לעדה שכבר הוכרזה התקנה הנ"ב בכל הב"כ ביום שב"ק בחשון הנ"ל וקיבלוה עליהם ועל זרעם ואין פוצה פה וח"פ בכסליו שנת
כ"י ישרי"ם דרכי ה' לפ"ק וקיים:
שמואל הלוי אבן יולי ס"ט יצחק אבן צור ס"ט
סימן עא
שאול שאל האיש יצחק בר יעקב אזולאי מתו' סאלי אם יוכל לישא א"א על אשתו הנשואה לו בעירו הנז' זה שמה מרים בת שלמה אדרעי כי הוא אמר שזה כי"ד שנה משנשאה לו ולא נבנה ממנה בזרע זכר כ"א בנות. ונוספה נחלת'ה. נחלה מכתה. שמיום שנשאה והיא מטורפת בדעתה. כי יד אלוה נגעה בה בחולי הנופל רח"ל. ומדי שנה בשנה מכביד חוליה ונלאה מהרפואות ומההליכה על קברות הצדיקים זי"ע ולא עלתה לה ארוכה קוה לשלום ואין טוב לעת מרפא והנה בעתה. ונמשך מזה זו פרישות דרך ארץ אם מפחדו לישב עמה אפי' בבית. וכ"ש לשכב אצלה להיות עמה במטה א' ועוד שאינה ראויה לעשות צרכי ביתה מפני הטירוף. וגם משברת כלי הבית ומאבדת את האוכלין. גם מתאכזרת על בנותיה ומכה אותם מכות מות וכמעט שרוצה לחנוק אותם לפעמים מפני הטירוף. וזה כמה. גלגל עמה בעוד אמה קיימת שהיתה משגחת עליה. ומיום רוטשה האם מעל בנים נשארה נטושה אין מנהל לה ואין מחזיק בידה ותקצר נפשו בעמלה. ולגרשה אינו יכול משום אשת נעורים כי תמאס. וגם מפני בנותיו שממנה שישארו אצלה למקרה ופגע ואין משגיח וגם לישא א"א עליה בעירו אינו יכול כי לא תניחנו האשה הקושי'ת השב רוחו. ואין שום אשה בעירו הוגנת לו שתרצה להיות צרה לה עמה בעיר. כי מחמת טירופה תבא לרדותה בתוך ביתה ואין אומר השב. ולכן הוא רוצה לישא א"א עליה בעיר אחרת מהערים הקרובים אליהם פאס ומכנאס ושאר כנייתהון, ולישב עם הב' זמן מה. ולשוב לביתו אל הא' זמן מה. דבלא"ה זה דרכו שרוב ישיבתו בחוץ באהלי קדר ואינו בא לביתו כ"א לפרקים ובחגים ובמועדים. ואם מפני שאר וכסות הרי שלה לפניה כי חננו ה' וכי יש לו כל להניח לה טרף לביתה וחוק לנערותיה די והותר. כאשר בהיותו עמה לבדה. ולזה שאל מלפנינו אם הדין עמו אם לאו:
ונומינו לו שהדין עמו לכשיבחנו דבריו מפי חכמי עירו יש"ץ דודאי על עיקר הדבר אם יוכל לישא א"א עליה פשיטא דיכול. אם מצד שאין לו ממנה זרע זכר וכבר עברו י"ש משנשאה. ואם מצד האונס שאירע בה שאפילו היה לו זרע זכר ממנה יכול הוא לישא כמפו' בתקנות. שאם היה אונס ניכר לב"ד כגון חולי המונע לידה או תשמיש. ועוד הוסיפו עליהם ב"ד הגדול שלפנינו ז"ל. וה"ה אם הזקינה ואפשטה יצר לכל רואיה וכ"ש נכפית ומצורעת בכל אלו מתירין לו לישא. ובנד"ז כולהו איתנהו בה שמחמת חוליה וטירופה אינו יכול לקרב אליה. ובפרט שתגבורת חולי זה בלילה ובפרט בשעת תשמיש כידוע. וגם שמחמת טירופה אינה יודעת ומבחנת לבדוק עצמה לטהר ולטמא. וכיון שכן שהוא יכול לישא עליה אפי' אם הוא יכול למצוא בעירו אלא שאינו הגון בעיניו ובעיר אחרת הוא מוצא. יכול הוא לישא בעיר אחרת ובלבד שלא יבטל משארה כסותה ועונתה כלום ממה שראוי כפי ראות עיני ב"ד שלא אמרו שיכולה האשה לעכב על בעלה שלא יצא בסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה וכמ"ש בסי' ע"ו. וסיים מור"ם ואפי' נותנת לו רשות אין לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו ע"ך. אלא באשה הוגנת לו וכיוצא לשוט אחר פרנסתו. אבל באשה שאינה הוגנת ורוצה לישא בעיר אחרת אשה הוגנת להקים זרע כי אינו מוצא בעירו אשה הוגנת בעיניו וזו אינה רוצה ללכת אחריו למקומו בזה ודאי אינה יכולה לעכב ורשאי להתעכב אצל כל א' כפי ראות עיני ב"ד. מידי דהוה הנושא בעירו דקי"ל נושא אדם כמה נשים אפי' מאה וכו' ובלבד שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל א' כיצד פועל שהיו לו ב' נשים ע"ש. וזה אפי' בנושא לרצונו וכ"ש בזה שאנוס הוא מפני שלא נבנה מהא' בזרע זכר. וגם שהיא חולה ומטורפת ואינה ראויה לאישות וכמ"ש דודאי שאינה יכולה לעכב כלום. אלא שב"ד יפסקו לו כמה ישב בכאן וכמה בכאן כפי ראות עיניהם. וכ"ז ביכול לישא בעירו וכ"ש בזה שאומר וניכרין דבריו דברי אמת שאינו יכול לישא בעירו כלל כי האשה המטורפת לא נתנתו השב רוחו וכמ"ש:
גם מה שאמרו לא ישא אדם במדינה זו וילך וישא אחרת במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זל"ז וכו' אין זה כ"א ברוצה לישא לרצונו מפני הרהורי עבירה וכעובדא דרב. ולא ברוצה לישא מפני שאין הא' בעלת בנים או חולה וכנד"ז ואינו מוצא בעירו אשה הוגנת לו. או שאינו יכול לישא בעירו מחמת סיבה וכנד"ז דכגון זה אנוס הוא ומה בידו לעשות ומה גם בעיירות קרובות וכנד"ז דהו"ל כאדם גדול שזרעו מפורסם דאמרינן דשרי. דה"נ זרעו שבעיר זו מפורסם בעיר זו כי קרובים הם וקלא אית ליה דשיירות מצויות תמיד מכאן לכאן:
באופן שלענ"ד הדין עם הבעל לישא א"א עליה באשר ימצא:
ומ"מ הואיל ויצא מפי רז"ל שלא יצא אלא למקום קרוב ראוי הוא שלא ירחיק לעיר רחוקה יותר משלשה ימים. זכר לדבר דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו' ויאמר אנכי אשלח אתכם וגו' אך הרחק לא תרחיקו וגו' למדנו שדרך ג"י נק' מקום קרוב ולא רחוק. זהו הנלע"ד וצוי"מ וע"ד אמת ח"פ בער"ח שבט יפה פרי
תא"ר לפ"ק והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן עב
בענין היקר יחייא אדרעי בר מסעוד. שזה קרוב לב' שנים משנשא לו לאשה בתו של אברהם אסולין ולא עברו ימים מועטים משנשאה עד שקרה מקרה בחולי הנופל רח"ל. והלכה האשה לבית אביה. ולפרקים היה בעלה עמה. ונלאו בית אביה לעשות לה תרופות ותחבושות סגוליות כוסות וקמיעות וכתיבות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים פעם וב' וג' ולא עלתה לה ארוכה. ובראות כן הבעל הלך לבית אביו. ונשארה האשה בבית אביה וקוו לעת מרפא והנה בעתה שהולכת ומשתקעת ביון מצולה ואין מעמד עד היום שנתכווצו רגליה ואינה יכולה לעמוד כלל. והבעל נע ונד טלטלה גבר. ותקצר נפשו בעמלה ובטלטולו. כי האשה עכשיו אינה ראויה לבעל כלל. לא לבד להיות לאיש כדרך כל הארץ. אלא גם להתעסק בצורכי ביתה אינה יכולה כלל. ולכן עמד לפנינו ודינא קא בעי. ונומינו לו דלישא א"א עליה ודאי דיכול הוא דבמקום אונס לא תיקנו ז"ל. תק' שלא ישא. כמפו' בתק' שאם יהיה אונס ניכר לבד מחמת האשה שיש רשות לב"ד להפקיע מעליו תנאי שלא ישא. ואעפ"י שקע"ע בשבו'. אנו מפקיעין התנאי ההוא וכו'. ופירשו ז"ל שהאונס הוא כעין חולי המונע לידה או תשמיש. וכ"ש נכפית או מצורעת. דכ"ז הוי בכלל אונס ורשאי לישא. ואין לו ליתן לא גט ולא כתו'. וכן הדין והמנהג פשוט. כי תיבעי לן אם אינו יכול למיקם בשתי נשים. מפני כן רוצה לגרש לזו אם הוא חייב לפרוע כתו' במושלם. או אם יש צד לפוטרו מהתוס':
ולכאורה אין מקום לפוטרו מכלום שהרי נסתחפה שדהו. אך מצאנו לב"ד הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו בא"א רק לסיבה מהסיבות שנזכור וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון שהה עם אשתו יו"ד שנים ולא הי"ל ממנה זש"ק. שמן הדין יכול לישא א"א על אשתו מצד התק'. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד. וירצה לגרש לא' מהסי' שזכרנו שלא יתחייב לפרוע רק עי' כתו' דוקא. ונדו' מה שהכניסה לו כולו במושלם. ואף אם בלה או נאבד יתחייב באחריותו. ואת היותר החרמנו. ונתן הרב טעם לדבר וז"ל. יען וביען כי תקנת רז"ל בתולה כתו' ר'. שהם ל"ז דרהמי"ן כמ"ש מר"ן בטא"ה סי' ס"ו ס"ו. ואין כח ביד חכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם השי"ת ולא עבדיו הנביאים ודי והותר שישמור מצות ה' יתעלה ומצות עבדיו הא'. והם גזרו ואמרו בתולה כתו' ר'. שהוא השיעור שזכר מרן, ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר'. אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום ואנוס הוא במעשיו וחכמי הרו"ף שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד, כי במתנה. אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו לא יכלו לתקן שיעשו כתו' מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה דבר ערוה לזה החמיר עליו כתו' מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוס' שלא חייב עצמו הוא בו כ"א מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש הרב זלה"ה. והסכים לדבריו הרה"ג אבינו הזקן מר אחיו זלה"ה. וכתב שהכל תלוי בראות עיני ב"ד בשעת מעשה שכל שרואין שהוא כעין אנוס בגירושין רשאין להפקיע מעליו חוב התוס' שאינו מתחייב כ"א מפני המנהג ואדעתא שיגרש לאונסו כעין זה לא נתחייב. ולכן בנד"ז דעתינו נוטה ומסכמת לפי ראות עינינו בענין שהעלוב הזה באונס גמור הוא רוצה לגרש מפני שלא שהה ימים מועטים עמה כאשר יחלום החולם עד שנפלה בחולי רע ומר הזה. ונשאר נע ונד והוא בחור כארזים ורוצה לברוח מן העבירה. וגם שרוצה לבנות לו בית אשה לשמשו להיות לו עזר כנגדו. וכל רואיו יכירו שלא לנתינת עיניו ולהשבעת עיניו רוצה לגרש כי בתם לבבו ובנקיון כפיו הוא עושה. שפטור ומותר הוא מהתוס'. ואין לו לפרוע כ"א עיקר כתו' עם סכי נדו' שהכניסה לו אחר פחת שתות כנהוג. וכבר עמדו לפני הבעל ואבי האשה לדין על זה אני החותם כאן ראשון ופסקתי להם כן. ועד"א ח"פ בכסליו. שנת
מישרי"ם אשפוט לפ"ק וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט יוסף בירדוגו ס"ט יצחק אבן צור ס"ט
ומע"ל נמ"ך. אחר שפסקתי בין הבעל והאב הנ"ב במה שנוגע לענין הכתו'. שוב תבע האב דמי מזונות בתו הנ"ב מאלול צ"ח שאירע לה המקרה הנ"ב עד היום. ועוד דמי מזו' הבעל עצמו מיום שהלך עמה לדור בבית חמיו עד שפנה והלך לו והם ד' חדשים מר"ח אייר צ"ט עד סוף אב צ"ט. והבעל השיב ע"ד מזונות אשתו שהיא מעצמה הלכה ע"ד לחזור מיד. ומיד אירע לה המקרה ההוא וישבה. ותמיד היה הולך ושולח לה לבא אליו. ולא היו רוצים אביה ואמה לתתה לו ואדרבא היו מרצים (ע"כ נמ"ך)