שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו
חלק אבן העזר · הלכות מי שרוצה להוציא אשתו ממ"ז למ"א. ומי שרוצה לעלות לא"י ואשתו מעכבת עליו
סימן סב
נדרשתי לחוות דעתי בדין בעל שנשא אשה בעירו בכפר ג'א. ושוב הוסכמו ביניהם ליסע ממקומם ולקבוע דירתם בעיר פאס. וכן עשו שנסעו ובאו לפאס ונתיישבו שם זה כחמש שנים. ועתה רוצה הבעל לעקור דירתו מעיר פאס ולחזור למקומו. ובע"ח מעכבין עליו. וגם האשה אינה רוצה. באומרה שעיר פאס הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט. לא כן הכפר שאין בו כל זה. והרי הוא מיצר לה ומריע לה וצועקת ואין מושיע. באשר אין בה קצין שוטר ומושל. איש כל הישר בעיניו יעשה. ובפרט בזה הזמן. וגם שאומרת שכל עצמו שרוצה לחזור למקומו לפי שנתן עיניו לישא א"א עליה שלא כדין. ולפי שבעיר פאס אינו יכול לישא א"א לפי שהוא מקום תורה ומשפט רוצה לשוב מצרימה לעשות מה שלבו חפץ. ואין אומר השב. מהו שתועיל טענתה אם לאו. ובע"ח ג"כ טוענין מפני שבלכתו שם לא מצו לאשתעויי דינא בהדיה:
ועל זה אני אומר הנה ידוע מ"ש הפוס' ומר"ן באה"ע סי' ע"ה שאין האיש יכול להוציא אשתו ממלכות למלכות אפי' ממדי' למדינה. ובאותה מלכות יכול להוציא ממדי' למדינה. ומכפר לכפר. אבל לא ממדינה לכפר. ומכפר למדינה. וזה אם לא היה ביניהם תנאי. אבל אם היה ביניהם תנאי וכנד"ז אינו יכול להוציא אפי' ממדינה למדינה ומכפר לכפר אפי' באותו מלכות דתנאי לטפויי אתא. ואם כבר הוציא ממלכות למלכות ורוצה לחזור להוציאה עוד למלכות אחרת. ע"ז כתב הריב"ש בתשובה והביאה מור"ם בקצרה שם דאפי' הוציאה תחי' לעירה שהיא במלכות אחרת והוא מקום אביה ומשפחתה. אם היה הדבר דרך מקרה שלא יצאו לרצונם אלא ע"י גירוש וגזירת מלכות וגלו מכלל הגולים למלכות אחרת והגיעו לעירה וישבו שם דרך גלות. אעפ"י ששהו שם ימים רבים יכול הבעל לחזור ולהוציאה למלכות אחרת. ולמקום אשר יחפוץ. כשם שהיה יכול מתחילה כשגלו להוליכה למקום שירצה. ומדבריו ז"ל נ"ל ללמוד דדוקא אם יצאו תחילה ובאו למלכות זו דרך מקרה על ידי גירוש וגזירה בלי שהוסכמו שניהם לעקור דירתם מרצונם ולבוא לכאן שנמצאת ביאתם לכאן שלא בדרך קביעות דירה אלא דרך גלות. אבל אם היתה יציאתם בהסכמה מהם מרצונם שלא ישר בעיניהם המקום ונתרצו לבא למלכות אחרת למקום מיוחד וכן עשו. שוב אינו יכול להוציאה ממקום שהוסכמו ובאו אליו. לא לחזור לעירם ולא להוליכה למקום אחר. דמסתמא אדעתא דהכי נתרצית האשה לצאת עמו למקום זה. אעפ"י שאינו בדין להיות המקום הזה שהוסכמו עליו ובאו אליו כאילו הוא מקום הנישואין וזה חליפתו וזה תמורתו. וכשם שבמקום הנישואין האמתי לא היה יכול להוציאה ממנו למלכות אחרת. או אפי' באותה מלכות ממדינה לכפר או איפכא. אם לא מרצונה כן ממקום זה שהוא תמורת מקום הא' אינו יכול להוציאה למלכות אחרת. או אפי' באותה מלכות אם הוא ממדינה לכפר. ואם הוא מכפר למדינה אם לא מרצונה. וכ"ש אם המקום שרוצה עתה הוא מקומם הראשון שהיה כפר. וזו מדינה או איפכא. שכבר מאסוהו ועזבוהו מרצונם. ובחרו בזה תמורתו ליתן את של זה בזה. ולהיות הדין הנוהג בראשון נוהג בשני. ולכן בנד"ז אפי' לא התנו ע"ד שאין יכול הבעל להוציאה מעיר פאס ולהחזירה לעירו. דהו"ל ממדינה לכפר ואדעתא דהכי נתרצית תחילה לצאת עמו מכפר למדינה שתחזור המדינה במקום הכפר. וכאילו הוא מקום הנישואין ואין יכול להוציאה ממנה לכפר. ואפי' הוא מקומם הראשון. כשם שלא היה יכול להוציאה תחי' מהכפר שהוא מקומם הא' למדינה. ועכשיו שהתנו אין יכול להוציאה מעיר פאס אפי' למדי' אחרת. וכ"ש לכפר כשם שלא היה יכול להוציאה מתחי' מכפר שבו נישאו אפי' לכפר אחר. ובאלו שהתנו בפי' שלא יוציאנה אעפו"ר. נראה לי עדיפות שתלה הדבר ברצונה לעולם. ואומרו ממדי' זו ודאי אורחא דמילתא הוא. וכאלו התנה שלעולם לא יוכל להוציאה ממקום שיהיו קבועים בו בהסכמות שניהם למקום אחר שלא תרצה. וכ"ז כתבנו אפי' אין טענה בפי האשה שבסיבתה היא מעכבת מלצאת עמו למקום שהוא רוצה. וכ"ש שנותנת טעם לדבריה ודבריה מתקבלים שהמקום שהם בו עתה הוא מקום יישוב ומקום תורה ומשפט. והמקום שרוצה להוליכה הוא מקום הפקר לא עול תורה ולא עול ד"א. ודמיון המקומות דומה למקום שרובו ישראל עם מקום שרובו גוים. וכמו שדמה אותם הריב"ש באותה תשובה מטעם זה. שהמקום שהוא רוצה ללכת אליו. בנדון שלו הוא מקום תורה וחכמה. משא"כ המקום שהיה בו השואל. ע"ע. וכבר כתב הרב הח"מ בשם הרב ב"ח דלהוציא ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל. אפי' האשה יכולה לכוף. ע"ע. ואעפ"י שהרב ח"מ כתב עליו שאין דבריו ברורים. נר' דלכגו"ז שכבר יצאו ונקבעו במקום שרובו ישראל. כ"ע מודו שאין יכול להוציאה למקום שרובו גוים. וה"ה ממקום תורה ומשפט למקום דדמי ליה. וכמ"ש. זהו הנלע"ד להשיב על טענת האשה:
גם על טענת בע"ח שרוצים לעכבו מלצאת. מפני שבלכתו שם לא מצו לאשתעויי דינא בהדיה. נראה שאם החובות הוחזקו עליו אחר שנקבע בפאס יכולים הם לעכב. ודמי לרוצה לילך למדינה אחרת דכתב מר"ן סי' ע"ג דאפי' בתוך הזמן יכול המלוה לתבוע את שלו או שיתן לו ערב. ע"ש וכבר האריך בזה הרדב"ז בתשו' סי"ס. ומסקנת דבריו שהכל לפי ראות עיני ב"ד שאם רואין ב"ד שכוונת ראובן להפקיע עצמו מבע"ח וכו' מעכבין עליו ואם רואין שכוונתו לטובה לפי שפה לא יוכל להרויח. ובמ"א ירויח וכו'. אין ב"ד מעכבין עליו. ע"ע. ותורת אמת היתה בפיהו ז"ל. זהו הנר' לענ"ד בכ"ז:
ועל דבר מי שרוצה לעלות לארץ. ישראל ואשתו מעכבת עליו. לימים הראשונים היינו דנים בדין הבעל הרוצה לעלות לא"י והאשה אינה רוצה שאינו יכול לכופה ולהוציאה בלא כתובה אם לא רצתה לעלות ע"פ מ"ש מר"ן ז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הלכך מסוף המערב עד נא אמון אין כופין. ועוד מטעם שבועת אלהים שנהגו בכתו' דידן שלא יוציאנה ממ"ז למ"א אעפו"ר וכתב מהריק"ש דאם נשבע לה אפי' לירושלים אינו יכול להעלותה. והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין. גם טעם שבו' אלהים ליכא שכבר זה כמה משבטלו מלכתוב שבו' כלל. לא בתנאי שלא יוציאנה ולא בשלא ישא וכו'. ועוד ראינו שאפי' אם נאמר שאין כופין וכשאינה רוצה יוציא ויתן כתו' דוקא כתו' אבל תוס' אין לה כיון שאינו מגרש לרצונו ואדרבא היא נתנה אצבע בין שיניו שאומרת שלא לעלות עמו ואיכא טעמא דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. ועיין ב"ש רי"ס קנ"ד דאפי' במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו נר' דאין לה תוס'. ע"ש. ומה גם בנדון שלפנינו שאנוס גמור הוא לגרש כשאינה רוצה לעלות כי לא יכול הנער לעזוב את אמו ואת אחיו העולים ולישאר הוא יושב בדד. ועד"א ח"פ:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן סג
להיות שבא לפנינו הי' שלום בה"י יצחק לבאז. והוא קובל ומתרעם על אודות שזה כמה והוא מטולטל טלטלה גבר פרו'ש מרובה. ביען שאשתו היא שרוייה בצפרו. והוא אינו יכול לילך לשם שיש לו בזה סכנת נפשות כידוע ובשביל כך רוצה הוא לשלוח אחרי אשתו לקבוע דירתו בכאן פאס יע"א ואם לא רצתה לבא עמו אין עליו חיוב כתו' דאדעתא דהכי לא נשבע שלא יוציאנה וכו'. ולזה השבנו שהדין עמו שכן ראינו פסק להרה"ג מהר"ר יעב"ץ ז"ל בענין בנו של מהר"מ ן' חמו. ונדון דידן עדיף ביתר שאת מכמה אנפי כאשר יראה הרואה. וזה ימים כבר יישבנו ההיא דסי' קנ"ד שהביא מר"ן עם פסק הרה"ג הנז' בכמה פנים. כי היכי דלא ליהוון סתרן אהדדי. והבאנו ראיות לזה. ומצינו ראינו להרב הלבוש שמפרש דברי הרא"ש באופן אחר וכן היא דעת רבני תונס שחלקו בזה על הרב משחא דרבותא. יעו"ש בד"ק. וכיון שהוא אפוקי ממונא והבעל מוחזק בנכסים יכול למי' ק"ל וכו'. וגם דברי מר"ן ז"ל אפשר לפרש דלא איירי אלא שאינו יכול להכריחה בע"כ מחשש סכ"ן. אבל לענין חיוב כתו' לא איירי וקמ"ל מר"ן בזה דאין על האשה חיוב ללכת אחריו בע"כ מחשש סכ"ן של הבעל וכו'. וכבר הארכנו בזה במ"א. ובנ"ד שאין הבעל רוצה להוציאה כ"א מעיר צפרו לפאס יע"א. דעתינו מסכמת בנד"ז דוקא שעינינו הרואות שאין קפידא לנשים כלל מצפרו לפאס. ואדרבא רובם ככולם בהכי ניחא להו לקבוע דירתם בפאס בכמה אנפי אי משום ישוב העיר או משום רוב טורחם בצורכי הבית בצפרו כידוע. ובכגו"ד דעת האדם תשפוט בצדק דבכג"ד לא איירי הרא"ש ז"ל. ומה גם דאפשר דלא פסיק אלא ממלכות למלכות דוקא וכו'. כאשר כתבנו במ"א. והדר דינייהו דהני כההיא דסי' ע"א דיכול להוציאה ממדי' למדי' וכו' באותו מלכות וכמ"ש מר"ן ואי משום השבו' כיון דאיכא אונס לא חלה השבו'. ואדעתא דהכי לא נשבע וכמ"ש הפוס':
באופן שבנד"ז שכל מי שעיני בשר לו עיניו תחזינה שאין לנשים בזה קפידא כיון שהוא מקום קרוב. ואפי' צער הפרידה מקרוביה אין לה. כיון שהוא מהלך ד' שעות ושכיחי שיירות דבר יום ביומו. בודאי הגמור האשה הזאת שרצונה לעכב אין רצונה כ"א לעגן הבעל. או להפסידו ממון. והתורה דרכיה דרכי נועם. ומצוה בכג"ד לכוף את האשה הנז' לבוא אחרי בעלה הנז' אם יברר בעדים שיש לו סכנה סכ"ן דוקא. ולראיה ביד הבעל בנד"ז שהוא מצפרו לפאס שידענו שרוב הנשים ניחא להו להסיע דירתם מצפרו למחז"ק. וכמו שעינינו הרואות שבאים לקבוע דירתם הרבה נשים עם בעליהן מרצונם הטוב. ואדרבא הם כופים לבעל ע"ז. ח"פ פאס יע"א והשו"ב וקיים:
ידידיה מונסונייגו ס"ט יעקב אבן צור ס"ט וזה מה שהשבנו.
קודם שנבא לענין שלפנינו ראוי להבין דברי הרא"ש ז"ל בתשו' שהביא הטור ז"ל בסי' קנ"ד וגם מר"ן ז"ל הביאו בקצרה שם. וז"ל התשו' שבטור. וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעלה לגרשה מפני שהוא מוכתב למלכות והוא בורח ממקום למקום. ואינו רשאי לעמוד במקום א' מפני סכ"ן. תשו' דבר זה תלוי בחקירת הדיינים אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכ"ן אין לך טענה גדולה מזו כיון שאינו רשאי לישאר אצלה והיא אינה חייבת לילך אחריו לארץ אחרת וכופין אותו לגרשה. ואם רשאי להיות בעיר אעפ"י שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת אין כופין אותו לגרשה. עכ"ל. ול' מר"ן ז"ל שם ס"ט אם הדבר ידוע וכו' שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכ"ן כופין אותו לגרשה. וסיים מור"ם כי היא אינה צריכה ללכת אחריו. ע"כ:
ודבריו ז"ל צריכין ביאור דלכאורה נר' במקום שנשאה דקא' היינו העיר שבה נשאה. שכל שאינו יכול לעמוד בה מפני ששם הוא מוכתב למלכות אעפ"י שיכול לעמוד בעיר אחרת כופין אותו לגרש. ומסוף דבריו שסיים ואם רשאי להיות בעיר אעפ"י שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת. משמע שכל שהוא רשאי להיות בעיר שקיט אעפ"י שאינו מקום שנשאה דמסתמא שם הוא מוכתב אין כופין. מדלא קא' ואם רשאי להיות במקום שנשאה כדקא' ברישא:
ועוד קשיא דאי במקום שנשאה דקא' היינו העיר אעפ"י שיכול לעמוד בעיר אחרת מאותה הארץ. אמאי אינה חייבת ללכת אחריו. והלכה רווחת בסי' ע"ה. אבל הנושא אשה באחת מהארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת. אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות. ע"כ. ורבינו עצמו בפיו ובשפתיו הוא או' והיא אינה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת דייקא. אבל לעיר אחרת ודאי חייבת וא"כ הא גופא קשיא:
ועוד יש להבין בדבריו ז"ל דלכאו' על מה שנשאל לא השיב. שהשואל שאל על שאינו יכול לעמוד במקום א' אלא שהוא נודד ממקום למקום לברוח ולהתחבא. ועיקר שאלתו אם האשה חייבת ללכת אחריו לכל מקום שהולך אעפ"י שהוא נודד ואינו יכול לקבוע מקום כלל. וממילא אין כופין אותו לגרש על שאינו יכול להיות עמה במקומה שהרי הוא אומר לה בואי אחרי ואהיה עמך. או שאינה חייבת וממילא כופין אותו לגרש כיון שאינו יכול להיות עמה במקום שהיא. ורבינו משיב על שיכול לעמוד במקום שהיא חייבת ללכת אחריו או במקום שאינה חייבת. ועל מה שנשאל אם היא חייבת ללכת אחריו בנדוד ממקום למקום אפי' אם הם מקומות שחייבת ללכת אחריו לא' מהם לדור בו בקביעות לא השיב כלום:
לכן נראה כוונת הרב דודאי מקום שנשאה דקא' היינו הארץ שבה נשאה דהיינו שאינו יכול לעמוד בשום אחת מהערים שבאותה הארץ שבה נשאה. ולאפוקי אם הוא יכול לעמוד בשום א' מהערים האחרות שבאותה הארץ. והיינו דמסיים והיא אינה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת דייקא. והיינו נמי דמסיים אבל אם רשאי לעמוד בעיר אעפ"י שהוא מוכתב בעיר (אחרת. כלו' באיזה עיר שתהיה מאותה הארץ אעפ"י שהוא מוכתב וכו' בעיר אחרת מאותה הארץ ג"כ. והיא העיר שבה נשאו או זולתה. ובאומרו אעפ"י שהוא מוכתב בעיר אחרת רמז לשואל על הנדו"ד שעליו שאל וכלו' אעפ"י שהוא מוכתב בעיר אחרת באותה הארץ שעל כולה שולטת אותה מלכות שהוא מוכתב לה. והכרח הוא שיהיה בורח ממקום למקום כשירגיש שהכירה המלכות איה מקומו ששם הוא בורח ומתחבא כענין דוד עם שאול. עכ"ז כיון שיכול לעמוד זמן מה בעיר מהעיירות האחרות שאינן עיר המלוכה שבה נכתב למלכות כאן חדש וכאן שנה אין כופין לגרשה. וטעמו של רבינו ז"ל בזה נראה שכל שאינו יכול לעמוד בכל אותה הארץ אפי' זמן מועט ופניו מועדות לברוח ומרדף ללכת ממקום למקום עד שיצא מכל אותה הארץ אל ארץ אחרת ומלכות אחרת כופין אותו לגרש כיון שאין האשה חייבת ללכת אחריו לארץ אחרת אשר הוא מתכוין ללכת אליה. ומה"ד אין יכול להוציאה ממקומה לדעת כן. אבל אם יכול לעמוד זמן מה בעיר מהעיירות ואין דעתו בבורחו ממקום למקום ע"ד לצאת מכל הארץ אלא להתחבא באותה הארץ עצמה חדש כאן וחדש כאן. בזה אין כופין לגרש כיון שמה"ד חייבת היא ללכת אחריו לא' מאותן המקומות ויכול להוציאה ממקומה בדין ע"ד להוליכה לא' מהם. וכיון שתחי' יציאתה ללכת למקום מהמקומות ההם בדין וידעי' ביה שיכול לעמוד באיזה מהם זמן מה כ"ע שלא הרגישה בו המלכות. היאך נכוף אותו לגרש. ומי יודע שבעיר הא' אשר ינוס שמה תהיה לו פליטה ולא ירגישו בו לעולם ושקט ושאנן ואין מחריד. ולכן בכ"מ שילך יכול לו' תבא אחרי ואהיה עמה:
ומיהו נר' דדוקא אם הוא יכול לעמוד בעיר מהעיירות הוא דקא' הרב דאין כופין. אבל אם הוא בורח ומתחבא ביערות ובמדברות. נר' דהוי כאינו יכול לעמוד בכל אותה הארץ. וכופין אותו לגרש. דודאי אינה חייבת ללכת אחריו למדברות וליערות. ומקרא מוכיח דמשתבח בהו ביש' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ואפי' יכול לעמוד בעיר. נר' דעת רבינו ז"ל דמיכף הוא דלא כייפי' לבעל לגרש משום חומרא דא"א. דלא ליהוי גט מעושה. אבל אם האשה מקבלת לישב במקומה וליזון מנכסיו וכמ"ש רבינו בתשו' סי' ג' מכלל מ"ג המדבר בעניינים אלו. נר' מדברי רבינו שאין מחייבין אותה לצאת עמו בע"כ ולהיות כצפור נודדת מקנה פעם הנה ופעם הנה. עד שיתברר שיכול הוא לעמוד ולישב בטוח בא' המקומות:
ומעתה נבא לעניינינו ולכאורה לפי דברי הרב ז"ל שהדבר תלוי במה שהיא חייבת ללכת אחריו למקום שהוא בורח או לא. א"כ בנד"ז שהתנית עליו שלא יוציאנה אפי' ממדי' למדי' באותה הארץ. כל שאינו יכול להיות עמה במקומה כופין אותו לגרש ולפרוע כתו'. ומספר כתו' נלמוד שכתוב בה שאם יוציאנה ממ"ז למ"א שעפו"ר שיפרע וכו' ויפטור וכו'. אלא שאחר ההתבוננות נר' דלא היא דאנן סהדי שלא חל עליו התנאי ההוא אם יוציאנה לרצונו. אבל כולי האי לא קביל שאפי' יהיה מסוכן בנפשו לדור בעיר שנשאה לא יוכל להוציאה אפי' למדינה אחרת באותה הארץ וכמ"ש בסי' רכ"ה לענין אחריות דאין אונס בכלל אחריות. ואפי' קיבל עליו כל אונסא דמתיליד דוקא אונסא דשכיח. אבל אונסא דלא שכיח לא קיבל. ונד"ז ודאי אונסא דלא שכיח הוא שיתעולל עליו השר לגוזלו ומבקש המיתו על אשר אינו רוצה לתת את שאלתו וא"כ דל תנאי מהכא ויחזור הדבר לסיני דממדי' למדי' באותה הארץ יכול להוציאה והדרי' למילתיה דהרא"ש שאם יכול לעמוד בעיר באותה הארץ אין כופין לגרש. ומדלא כייפינן לגרש אין כאן פרעון כתו' דלא ניתנה כתו' ליגבות מחיים ויותר יש לו' דבנד"ז לא לבד שאין כופין הבעל לגרש ולא לפרוע כתו' אלא אדרבא כופין את האשה לבא אחריו. דע"כ לא דייקי' מדברי הרא"ש דמיכף הוא דלא כייפינן לבעל לגרש. אבל לאשה נמי לא כייפי' לבא אחריו אם היא מקבלת לישב במקומה וליזון מנכסיו אעפ"י שאינו עמה אלא במוכתב למלכות וצריך לברוח ממקום למקום כשמרגיש שהרגישה בו מלכות ותמיד הוא גולה ונדח ואינו יכול לעמוד בטוח בשום מקום. אבל בכגון זה שדבר אין לו עם המלך כ"א עם שר עירו שנטר לו איבה על עסקי שדה א' שביקש ממנו למוכרה לו ולא רצה ומבקש לו עילה להמיתו ע"י מכות ויסורין. ומחשש כן ברח מפניו ובא לגור בפאס שאין לשר שם שליטה עליו ויושב בטוח מסכ"ן וסכנת ממון ואינו צריך לברוח כלל ממקום למקום. אלא יושב קבוע יתד במקום נאמן בודאי שחייבת האשה לבא אחריו כמו שה"ה שרשאי להוציאה ממדי' למדי' באותה הארץ. ואעפ"י שאמרו אבל לא יוציאנה ממדי' לכפר ולא מכפר למדי' משום שישיבת כרכים קשה. בנד"ז לא ראינו שום קושי בין צפרו לפאס. ואדרבא איפכא מסתברא. ועוד דגם בזה יש לו' דלא אמרו אלא במוציא לרצונו ולא במקום סכנה. ואין מקום קרוב להמלט בו חוץ מזה:
באופן שהד"א כדברי החכמים ישצ"ו בפנים הכותב והחותם ודבר ה' בפיהם אמת שחייבת האשה הנ"ב לבא אחר הבעל הנ"ב לפאס וא"ל יש לה דין מורדת ואין לה לא גט ולא כתובה ולא מזו':
שו"ר דברי הרב הלבוש ז"ל מה שפי' בכוונת הרא"ש ז"ל חלוק קצת מפירושינו וקשה להולמו בדברי הרא"ש. ומ"מ גם לפירושו הד"א בנד"ז כדברינו. שהרי גם הוא סובר שאם יכול לעמוד בטוח במקום א' וא"צ לברוח ממקום למקום. אעפ"י שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת ויש לחוש שיצטרך לברוח כשתרגיש בו מלכות אפ"ה אין כופין לגרש. ומינה דאם אינו מוכתב למלכות השולטת בכל אותה הארץ אלא שיש לו איבה עם שר העיר ומבקש המיתו וכנד"ז. ובמקום אחר יושב בטוח לגמרי אין נודד כנף ואין פוצה פה ואין לו שום חשש כלל נראה פשוט דלא לבד שאין כופין את הבעל לגרש. אלא אדרבא כופין את האשה לבא אחריו ממדינה למדינה באותה הארץ. וכמו שהוא הדין בעלמא. ופשוט. וע"ד אמת ח"פ בחשון
ומתוקי"ם מדבש לפ"ק. והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט יצחק אבן צור ס"ט
באר הואלנו שגם מענין השבועה שנשבע שלא יוציאנה וכו' אין כאן בית מיחוש במה שהוא רוצה עכשיו להכריחה לבא אחריו למדינה אחרת. והוא כבר נשבע שלא יוציאנה כלומר שלא יכריחנה לצאת מצד הדין דממדינה למדינה באותה הארץ רשאי להוציאה. ושאם יעלה בדעתו להכריחה שיפרע לה וכו' ויפטור וכו' שעל כל זה נשבע לקיים. ושאם לא קיים יקרא עובר על השבועה. דלהכי אהנייא השבועה:
ולכאורה יש לו' יתפלש באפר ויקיים שבועתו דליתא שגם על זה אנן סהדי שלא נשבע אלא בהיותו יושב לבטח בעירו ויעלה בדעתו לדור במדינה אחרת כי היא ישרה בעיניו ולהוליך אשתו עמו בכח הדין שיוכל להוציאה ממדינה למדינה אפי' בלא סיבה כלל ע"ז הוא שנשבע שלא יוכל להכריחה לילך עמו ולא בכגון זה שברח לנפשו מאימת מות ונשאר מטולטל טלטלה גבר בארץ לא לו. ומתוך כך הוא רוצה שתבא אשתו עמו ולא יהיה לבדו דר עד ירחם המרחם ומת המבקש את נפשו או נשבר או נשבה או שיראה איך יתפשר עמו שעל כגון זה ודאי לא נשבע שלא יכריחנה לבא אצלו. ושאם יעלה בדעתו להכריחה שיפרע לה וכו'. ואם לא פרע יקרא עובר על השבועה. שזה ודאי לא עלה על דעתו כשנשבע ומה גם ששבועה זו לא מדעתו ומרצונו רצה לישבע. אלא תקנת ב"ד הא' היא להשביעו כך. וחלילה לב"ד הצדק שהנהיגו כן לתקן להשביעו ואפילו יהיה מסוכן בנפשו לישב בעירו ויברח לעיר אחרת הסמוכה לו למלט נפשו שלא יוכל לכוף את אשתו לבא עמו עד יעבור זעם אלא שחייב לגרש מיד ולפרוע לה כתובתה חלילה לרז"ל מעול שמה"ד יוכל להוציאה אפי' לרצון והם יתקנו להשביעו שאפי' במקום סכנת נפשות לא יוכל. ודבר הלמד מעניינו הוא שהרי בשבועה דשלא ישא א"א תקנו ב"ד הראשונים להשביעו בסתם ועמדו ב"ד האחרונים בשנת
שכ"ם וביארו שאם יהיה אונס הניכר לב"ד כגון חולה המונע לידה או תשמיש ואין יכול לסבול לישב עמה לבדה שיוכל לישא א"א עליה אפי' בתוך עשר שנים. וכמו שהוא הדין שרשאי אדם לישא כמה נשים ואין לו לחוש לשבועה וכתבו שהם מפקיעין התנאי ההוא ומתירין השבועה. ע"ש. וכ"ז מפני שידעו דבמקום אונס לא תיקנו להשביעו. ולא ע"ד כן נשבע כלל. ומינה נלמוד לשבועת שלא יוציאנה שאה היה לו צד אונס שלא יוכל לישב עמה במקום שנשאה שיוכל להוציאה כמו שהוא הדין דממדינה למדינה באותה הארץ יכול להוציאה ואין לו לחוש לשבועה
באופן שהד"א שיכול הוא הבעל הנז' להכריח את אשתו לבא אחריו לפאס. ואין עליו לא חומר שבועה ולא חיוב ממון. ואם לא רצתה לבא אחריו יש לה דין מורדת. ועל בדה"ץ שבפאס לשלוח ולהתרות בה מפיהם ומפינו שאם תבא אחר בעלה מוטב ואם לאו איבדה כתו' ואין לה על הבעל לא גט ולא מזונות ורשאי הבעל לישא אחרת במקום שהוא והיא תשב עד שתלבין ראשה. וע"ד אמת ח"פ שנית בזמן הנ"ל והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל