שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו
חלק אבן העזר · הלכות הבן אצל אמו עד שש שנים והבת לעולם
סימן נט
שאלה מכפר גרים מהחכם כהה"ר משה אביכזיר נר"ו.
ראובן נשא אשה וגירשה ויש לו ממנה בן א' קרוב לשתי שנים. והאשה אמו של הבן כהו מאוריה בשתים זו שמענו. ותען האשה ותאמר שבנה ישב עמה וראובן אביו מעלה לו מזונות כפי שומת זט"ה והחכמים והשיב ראובן ואמר כי לא דברו חכמים הבן אצל אמו עד שיהיה בן שש שנים משום דניחא ליה בצוותא דאמיה דוקא באשה שלא כהו מאוריה כי לא דברו חכמים אלא בחיים ולא במתים. וסומא חשוב כמת לכל דבריו והתורה דרכיה דרכי נועם. ואם בנו ישב אצל אמו הסומא ימשך ממנו כמה נזקים וחבלות משום שאין לה כח לגדל אותו כפי טבע אביו. וגם אינה יכולה להאכיל אותו אלא דבר מאוס וסרוח כדרכם של הסומים. וגם דרכם של תינוקות לטייל ולשחק בשווקים וברחובות דרך עוברים ושבים ואמותיהם משמרות אותם שמירה מעולה משום עוברי דרכים ובהמות וכיוצא וזה לא חזייא למידי כלל ועיקר. ויענו קרובי האשה ויאמרו שאמה של האשה זקינתו של הבן היא מטפלת בצרכיו לכל מידי דמיטב ומגדלת אותו ומשמרת אותו. והשיב ראובן אבי הבן שזקינתו היא מטופלת בבניה ובבנותיה הקטנים ואינה יכולה להטפל עוד בזה. וטובי העיר והחכמים מגידים ואומרים שטוב לבן לישב אצל אביו יותר מאמו מכמה טעמים. ועוד שהבן רגיל ביותר אצל אביו וזקינתו של אביו לפי שהיא גדלה אותו כאמו. גם טוען האב הגם שכתב מר"ן שהבן אצל אמו שש שנים וכו' יהיה בנו סועד אצלו ואח"ך מוליכו לאמו או שולח לו מידי דמיכל בבקר ובערב ובכל עת הצריך לאכול ויהיה אצל אמו ולא שיהיה מעלה מזונות ויבוזו זרים יגיעו בשומה ששמין ליתן מעות בעין. עה"כ יורנו המורה דין אמת לאמיתו וכתוב וחתום בג' דגמירי וסבירי ושכמ"ה:
תשובה פשוט בעינינו שהדין עם האב אחר שנר' לחכמי העיר ולטוביה שטוב יותר לבן עם אביו שכבר כתב מור"ם בהג"ה באה"ע סי' פ"ב ס"ז לענין הבת שדינה להיות אצל אמה לעולם וז"ל ודוקא שנר' לב"ד שטוב לבת להיות עם אמה. אבל אם נר' להם שטוב לה יותר לישב עם אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה ע"ך. ומינה לבן בתוך שש ג"ך שאם נר' להם שטוב לו עם אביו יותר שהדין עם האב ואעפ"י שכתב הח"מ והב"ש שם דדוקא אם הבת רוצה אצל אביה וגם לב"ד נר' שטוב לה עם אביה הוא דאין האם יכולה לכוף. אבל אם הבת לא איכפת לה אף שנר' לב"ד שטוב לה עם אביה יש להתיישב בדבר למעשה. ע"ש. מ"מ בנד"ז נר' לית דין צריך בושש דודאי לא דברו חכמים אלא באם שיכולה לגדל את בנה כדרך כל הארץ. ועיניה פקוחות על כל דרכיהן להדריכן וליישר מסילותיהן ולא בזו שהיא סג"ן ואינה רואה מעשיהן והנהגתן. וגם אינה יכולה להתעסק בצרכיהן כראוי מחסרון הראות. וכבר היה מעשה כיוצא בזה בעירנו זאת ופסקנו שיהיה הבן אצל אביו. באופן שהדין דין אמת שיהיה הבן אצל אביו כל זמן שנר' לב"ד שטוב לו אצל אביו:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן ס
שאלה מטיטוואן.
ידוע ומפורסם למעכ"ת מה שעבר על הר' אהרן ן' אלבאז עם האשה הקושי'ת אשתו קשת רוח. וכמה עדים ממח"ז העידו שהיא חצופה ופניה עזים. וכמה דברים שעוברת על דת משה ודת יהודית. שכ"א מהם תצא בלא כתו' כמו שפסקו לו מעכ"ת. ואעפי"ך לא הועיל עמה כלום לפי שהלכה למתא טיטוואן יע"א וכל חכמי ודייני טיטוואן יע"א בקשו לה זכות ופיסלו העדים וחייבוהו ליתן לה כתו'. סו"ד כשראה צרתו צרה נתפשר עמה בסך מאתיים מתקאלים ויגרשנה. וכן היה שפיטרה בג"ך ונתחייב ליתן לה מאתיים מתקאלים לסוף חדש תשרי בשנה הזאת הע"ל לחטו"ל. ואם לא יגדל פרע לזמן הנז' עספ"א. אזי מחוייב ליתן לה סך שמנה מאות מתקאלים מכ"ט:
זאת ועוד פסקו לו שהבת תשב אצל אמה לעולם והוא חייב במזונותיה ויזון אותה אצל אמה חמשה אוקיות מכ"ט בכל חדש מדח"ב. ואם לא יתן לה מדח"ב יעלו עליו עד שיפרעם עם הסך של הכתו'. ובפי' אמרו לו שילך ב"מ ויחזר על הפתחים ויזון את בתו והיא אצל אמה עד שתנשא. ומאחר שראה אם יעכב שום דבר מכל האמור בעת הגי' אזי לא תהיה לו תקנה שגם היא תעכב ולא תרצה לקבל גיטה. לכן קע"ע כל מה שפסקו עליו. הן מענין החוב שאם לא תשיג ידו לזמן הנז' ולא יגדל פרע הסך ב' הנז' שהוא מחוייב ליתן לה סך ח' כאמור. והן לענין הבת שיזון אותה אצל אמה עד שתנשא והוא מחוייב ליתן לה חמשה אוקיות בכ"ח מדח"ב כפי השער של עכשיו. ולעת כזאת היה רוצה הבעל הנז' לילך בעצמו למח"ק יאמר לו לשאול על נפשו ממעכ"ת איך יהיה משפטו. אולי ימצא ארוכה למחלתו. ולאפס הפנאי ודוחק הפרנסה ל"א שכמעט ננעלו שערי שפע ח"ו לא מצאה ידו לזוז ממקומו ולכן נפשו לשאו'ל הגיעה ממעכ"ת אם יש לו זכות ופיטור בין מן החוב הנז'. בין מחיוב מזונות בתו הנז' אצל אמה אם יש לו שום זכות שיביאנה אצלו. ובפרט שהוא טוען שאפי' תשיג ידו יותר מן הראוי ואפי' הוא עשיר אינו רוצה שתהיה בתו אצל אמה. לפי שהוא לא גירשה רק מפני מדותיה ומעשיה הרעים. ואיך יניח בתו אצלה שתלמוד ממעשיה הרעים ורחילה בתר רחילה אזלה. כאמה כך בתה. ולכן הוא רוצה להביאה אצלו וללמדה דרך ארץ ומוסר ולנהלה שנים שלש בביתו להשיאה להגון לה ולא יאמרו עליו ארור שזו ילד וכו' ח"ו. ובפרט מן הפרט שעכשיו לא השיגה ידו אפי' לחצי פרעון כתובת אמה ולא לשליש ולרביע ואין לאל ידו אפי' לפרנסת עצמו וב"ב. ואיך יוסיף חוב על חוב ויתחייב במה שאינו חייב. שאם תהיה בביתו מפתו תאכל ומכוסי תשתה וכו'. והוא לא יצטרך לחזר על הפתחים ולתת לה והיא אצל אמה. ועוד שהוא טוען ואומר מ"ש חז"ל שהבת אצל אמה לעולם. הוא לגבי היורשים מפני מעשה שהיה. אמנם לגבי אביה זה אינו. ולכן הוא מבקש ממעכ"ת לכתוב לו פס"ד על כל האמור הן זכאי הן חייב ושכמ"ה. ותשובתכם הרמתה מהרה תצמח:
ע"ה יוסף ן' נאים
תשובה. כבר בא מעשה זה לידינו בקיץ אשתקד. וראינו בכתב חכמי עירם שמפורסם בעיניהם רעות האשה הנ"ב שהיא עוברת על דת משה יהודית. ונגלית נבלותה בעיני כל רואיה. ולעזה עליה מדינה. ונשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה. ולא ידענו איך נתבטלה עדות מפורסמת כזו עד שחייבוהו חכמים חכמי טיטוואן ישצ"ו בכתובה. ובפרט בסך עצום סך ב'. ולא עוד אלא שקשרו אותו בקנס שאם לא יפרע לזמן יפרע סך ח' מה שלא זכו בנות כהנים גדולים. ומה גם שהחכמים הנז' ישצ"ו הם הפותחים ראשונה בחובת האשה וכתבו עליה שטנה כמו שהוא הדין לכל העוברת על דת. ולא ידענו איך נהפכה השיטה שרחוק הוא בעינינו שתתבטל עדות המפורסמת כזו שנתפרסמה מפי עוללים ויונקים. ואיך שיהיה הדבר פשוט שאף אם כבר נתחייב לה הבעל מחמת שלא מצא עדים מספיקים באותה שעה כי פסלום חכמי טיטיואן כמ"ש החכם השואל לעי'. עכ"ז עדיין יד הבעל נטויה להביא עדים אחרים המספיקים אם ימצא ולבטל החיוב הנז' וחיוב בטעות הוא מפני שלא היו לו עדים המספיקים באותו זמן בטיטוואן. וחשב שלא ימצא עוד אחרים. ועכשיו אם ימצא יכול לחזור וכמ"ש בסי' י"ב סט"ו. וז"ל וה"ה דמי שנתפשר מפני שלא הי"ל ראיה או שטר. ואח"ך מצא דיכול לחזור ע"ש. וע"ע שם בב"י בתשו' הרשב"א דכל כי הא מיקרי אנוס ומוטעה. ואף אם כתב בדלא שגוי בדלא אנוס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום וכו' ע"ש. ולכן בנד"ז גם הוא אף אם ימצא כתוב בשטר החיוב שאפי' יתברר שהוא פטור מן הדין עכ"ז חייב עצמו וכו'. אין זה כלום ויכול הוא לחזור אם ימצא עדים המספיקין וכמ"ש:
ועל ענין הבת שיש לבעל הנ"ב מאשתו הראשונה הנ"ל ומקום הבעל והאשה הנז' הוא בשישוואן ובא לטיטוואן לדון וגירשה שם. וקבעה דירתה האשה שם בטיטוואן. והבעל חזר לעירו שישוואן. שהוא דר שם עם אשתו הב'. והגרושה רוצה שתהיה בתה אצלה. ויזוננה אביה והיא אצלה:
אמת דבעלמא כך הוא הדין שהבת אצל אמה לעולם בין באלמנה שהאב מת. בין בגרושה שהאב חי אעפ"י שיש מן הפוס' שסוברים דלא אמרו כן אלא באלמנה לגבי יורשים וכמ"ש הטור בסי' פ"ב ע"ש. מ"מ אנן קי"ל כדעת הרמ"א בשם הגאונים שגם בגרושה הדין כן. וכן דעת הרמב"ם ומר"ן ז"ל. שם בסי' פ"ב ע"ש אך בנד"ז שהאם רוצה לישב בעיר אחרת שלא במקום האב. מצאנו מחלוקת בין גדולי עולם מהריב"ל סי' נ"ו. ומהרשד"ם סי' קכ"ג. הביאה הרב ד"ן בח' אה"ע סי' ל"ח. בראובן שמת והניח ילדה קטנה יונקת שדי אמה. והאשה מעיר אחרת. ועתה רוצה האלמנה לחזור לעירה ולבית אביה. אם יכולין קרובי הבעל לעכב אותה באותה העיר שמת בעלה עד כ"ד חדש. ואחר זמן היניקה יוכלו לקחת הילדה מאמה. והשיב מהריב"ל ז"ל דמילתא פסיקתא היא הבת אצל אמה לא שנא עוקרת דירתה מן העיר א"ל. ע"כ. ומהרשד"ם השיב דלאו מילתא פסיקתא היא אומרם הבת אצל אמה אלא לגבי גדלות וקטנות. אבל להוציאה מעיר לעיר כדי שתשאר עם אמה לא אמרו. והביא ראיות והכרחיות לדבריו. יעו"ש. ובפרט ממתני' דפ' נערה האב זכאי בבתו וכו' וכל אלו הזכיות הם מן התורה. לבד ממציאתה שהיא תקנת חכמים משום איבה ורשאי למוסרה מן התורה למנוול ומוכה שחין וכו'. ואיך יעלה על הדעת שהתורה זיכתה לאב בכל הזכיות ואתה רוצה לבטלן בהבל. תקנת רב חסדא דדייק ממתני' הבת אצל אמה וכו'. והרוצים לתקן כל זה בקש אשר ידפנו רוח שאומרים שכבר יוכל לזכות בכל זה אפי' תהיה היא במדינה אחרת. ואביה רחוק ממנה. אני משיב להם. הגע עצמך שראובן גירש אשתו. והיה לו בת ממנה וחביבה אצלו. ואתה נותן רשות לאם שתוליכנה לעבר הים. ובאותו מקום שהולכת אין הבת יכולה להרויח דבר. ואם תעמוד במקום האב תרויח בכל יום. ואתה אומר להפסיד לאב בזכות זה שהתורה זיכתו. ועוד אם נזדמן לאב בעירו זיווג נאה וכו' הייטב בעיני ה' שתפסיד הבת זיווגה מכח תקנה דדייקי' ממתני' וכו'. ועוד האריך בראיות והוכחיות יעו"ש עכ"ל הרב ז"ל שהביא הרב ד"ן ז"ל:
והנה הרואה יראה בדברי מהריב"ל ז"ל שעיקר הוכחתו ממאי דאמרי' בגמ' כתובות דק"ב ממתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים וכו'. נשאת לאחר ופסקה עמו וכו'. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזוננה אלא מוליך לה מזונות למקום שאמה. וקא' עלה בגמ'. זאת אומרת הבת אצל אמה. ופריך ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה עסקי' ומשום מעשה שהיה. א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה. ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ולא שנא קטנה. ופירש"י מאי למקום שאמה. דקתני מילתא פסיקתא. ש"מ כל בת אצל האם. ע"כ:
ואם איתא דהבת אצל אמה שאמרו דוקא כשאינה עוקרת דירתה. אבל אם עוקרת דירתה תשב אצל האחין. א"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. והיכי מוכח מכח מילתא פסיקתא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. הא ודאי דאפי' כשעוקרת בתה אצלה. ושוב הוק"ל להרב ז"ל על זה ממה שכתב הרמב"ם שאם אין האם רוצה שיהיו בניה אצלה הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם וכו'. וא"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ודוחק לתרץ דהא דאין האם רוצה הוי מילתא דלא שכיחא דכתיב התשכח אשה עולה וגו'. ומשום הא לא הוי מילתא דלא פסיקתא. ולהכי אפי' תימא דעקירת דירה נמי הוי מילתא דלא שכיחא. מ"מ בתרתי דהיינו עקירת דירה ואינה רוצה אפי' לא שכיחי ודאי דלא הוי מילתא פסיקתא. אבל חדא ולא שכיחא שפיר הוי מילתא פסיקתא. אלו דברי הרב ז"ל בתוס' ביאור:
ושוב הביא הרב ז"ל תשו' הרמב"ן שכתב שדברים אלו תלויים בראות עיני בדי"ץ. והעלה דזהו בבת גדולה ואמה אלמנה או גרושה. בזה נר' דכ"ע רשאין ב"ד בבת אלמנה. או אביה בבת הגרושה לסלק מאמה אם רואין שאין הגון הבת עם אמה כגון שהאם פרוצה וכיוצא באלו הדברים. אבל בקטנה אין לה תיקון כלל חוץ מאמה ואין להפרישה ממנה בשום צד. וכ"ש אם האם מינקת שאין כח ביד שום ב"ד לכופה לישב באותה העיר אלא ה"ה אצלה בכל מקום שתלך. עכ"ד הרב ז"ל:
ובאמת שהוכחת הרב ז"ל היא חלושה ויש להשיב עליה מדבריו עצמם. שלפי מה שהעלה דבגדולה אליבא דכ"ע יכולין ב"ד או האב להפרישה אם רואין שאין הגון לה עם אמה כגון שהאם פרוצה וכיוצא. א"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ומהיכן מוכח הרב ברישא דאפי' בעוקרת בתה אצלה. ואפי' נימא דהא נמי מילתא דלא שכיחא שתהיה האם פרוצה. דרוב נשים כשירות הם. ולא חשיב משום הא מילתא דלא פסיקתא וכמו שהשיב הרב שאינה רוצה. מ"מ הרי בהך נמי כתב הרב דבתרתי אפי' דלא שכיחי לא חשיב מילתא פסיקתא. וא"כ השתא נמי הא איכא תרתי פרוצה ואינה רוצה. ועוד שהרי כתב הרב כגון פריצות וכיוצא באלו הדברים. ובכלל כיוצא באלו הדברים ודאי לא ימנע מילתא דשכיחא ודלא שכיחא. וא"כ אכתי לא הוי מילתא פסיקתא. ועוד יש לדקדק בדבריו מאי דוחקא לשנויי ע"ד הרמב"ם דאינה רוצה לא שכיחא. ומשום הכי שפיר הוי מילתא פסיקתא. וטפי הו"ל לשנויי בפשיטות דהא דאז"ל הבת אצל אמה היינו לרצון האם. וכל שהיא רוצה מיהת הוי מילתא פסיקתא. אבל אי אמרי' דכשעוקרת אין בתה אצלה לא הוי מילתא פסיקתא אפי' כשהיא רוצה:
באופן שאין דברי הרב ז"ל מוכרחים ויותר מתקבלים דברי מהרשד"ם ז"ל דלא כתב רש"י ז"ל דהוי מילתא פסיקתא אלא לגבי גדלות וקטנות דעלה מהדר ש"ס ולא לכל מילי:
ואיך שיהיה ממוצא דבר נלמד לנד"ז שהאם רוצה לישב בעיר אחרת והבת גדולה כבת שש כבת שבע לא מבעיא לדעת מהרשד"ם ז"ל דמסתבר טעמיה שאין מניחין אותה אצלה. אלא אפי' לדעת מהריב"ל ז"ל. הרי העלה דאליבא דכ"ע. או ב"ד בבת האלמנה או אביה בבת הגרושה. אם האם פרוצה יוכלו לסלק הבת מעמה. ובנד"ז ידוע הוא לכל שהאם פרוצה ויכול הוא אביה לסלקה מאצלה אפי' אם היא עמו בעיר וכ"ש בעיר אחרת:
ויותר מזה כתב מהריב"ץ ז"ל שאפי' במת האב אם נשאת האם. והבת מבני חשובים. ויש פגם משפחה אם תהיה נספחת בבית איש נכרי נותנין אותה לקרובי אביה. וכן אם יש לחוש לכילוי ממון הבת ביד אמה נותנין אותה לקרובי אביה. ע"ך. וא"כ כ"ש הוא לנד"ז שהאב חי ויש לחוש לפגמו ופגם משפחתו ופגם הבת עצמה שתקום תחת אמה תרבות אנשים חטאים דפשיטא דמוציאין אותה מאמה ונותנין אותה לאביה:
ועוד נר' שלא חלק מהריב"ל ז"ל לענין עיר אחרת אלא בבחינת היות הבת אצל אמה לענין שלא נכוף את אמה כשהיא מנקת אותה לישב בעיר להניקה. וכן אחר גומלה אותה כל עוד שהיא קטנה הרבה דאין מוציאין אותה מאצלה בשום פנים. אבל לענין שנכוף את האב לשלוח לה מזונות לעיר אחרת שתלך אמה. נר' שלא יסכים הרב בזה. שהרי מן הדין אין לה אלא מזונות בעין. דמזונות אמרו ולא דמי מזונות וכ"ה מפו' בתקנות פסק הא' ז"ל דאין חייב האב לבתו מגרושתו כ"א לשלוח לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. וא"כ כשהאם רוצה לישב בעיר אחרת שאין האב יכול לתת לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו מאין הרגלים לחייבו לשלוח לה דמים. והלא האב יטעון תבא האם עם בתה לעירי ואזון את הבת והיא עמה. ואם לא יבואו עמי לעירי לא אזון אותה. ואעפ"י שיש לצדד ולו' דלסוברים שתהיה הבת אצל אמה אפי' בעיר אחרת חייב לשלוח לה דמי מזונות למקום שאמה כיון שא"א לשלוח לה לחם ולפתן. מ"מ מידי ספיקא לא נפיק אם הדין כן או לא. והמע"ה:
וכן מצאתי להרב ב"ש בסי' קי"ד במתחייב לזון את בת אשתו וגירשה שכתב וז"ל אם האם צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה מסופק בתשו' הש"ך ח"א סי' קע"ז אם נותן לה מזונות במקום אמה. ע"כ. הרי דאפי' בבת אשתו דליכא ספיקא כלל שתהיה אצל אמה אפי' בעיר אחרת ולא אצל בעל אמה שהרי אינו אביה ואין לו בה שום זכות. מ"מ מספקא ליה להרב לענין מזונות אם מוציאין מהבעל לשלוח לה לעיר אחרת. ומספיקא ודאי לא מפקינן ממונא. וכ"ש בבתו מגרושתו דאפי' על היותה אצל אמה בעיר אחרת פליגי רבוותא אם תהיה אצלה או אצל אביה דפשיטא דאפי' למאן דפשיטא ליה שתהיה אצל אמה דשפיר איכא לספוקי לענין מזונות ומספיקא לא מפקינן ממונא:
ועוד דכיון דאפי' למהריב"ל ז"ל איכא ספיקא לענין מזונות ולמהרשד"ם פשיטא ליה אפי' על עיקר היותה אצלה פשיטא דלא שבקינן פשיטותיה דמהרשד"ם מקמי ספיקיה דמהריב"ל:
ומה גם שיש לצדד ולמצוא חבר למהרשד"ם הוא הרב מהרש"ך שזכרנו. דמדלא מספקא ליה בבתו מגרושתו אלא בבת אשתו. איכא למימר דבבתו פשיטא ליה שאין לה רשות מעיקרא להוליכה לעיר אחרת וכמ"ש מהרשד"ם. או לפחות נאמר דבענין מזונות בתו פשיטא ליה דאין נותן לה בעיר אחרת. דע"כ לא מספקא ליה אלא בבת אשתו שהוא הביא החיוב ע"ע. והו"ל לאתנויי כ"ז שאת עמי בעירי. אבל בבתו שהיא ניזונת מתקנת רז"ל ולא הו"ל לאתנויי מידי פשיטא ליה דאין נותן לה בעיר אחרת דלא חייבוהו רז"ל כ"א לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו ולא דמים וכמ"ש:
ובר מן דין כבר מצאנו חרב רב ועצום למהרשד"ם ז"ל ה"ה הרדב"ז ז"ל הביא דבריו מהריק"ש ז"ל סי' פ"ד וז"ל. רצתה האם לעלות לארץ ישראל ולהוליך בנה עמה. האב מעכב כל שאינו צריך להנקתה. רדב"ז סי' ת"ח. וריב"ל פליג בסי' נ"ו. עכ"ל. ומדשוייה לריב"ל חולק אף על פי שלא דיבר כי אם בבת ולא בבן. משמע דס"ל למהריק"ש ז"ל דהרדב"ז בבת נמי סבירא ליה הכי. ועוד משמע שגם מהריק"ש ז"ל דעתו כהרדב"ז מדמייתי לדבריו בסתם. ודברי ריב"ל בלשון חולק. משמע דלדידיה נמי הכי סבירא ליה כהרדב"ז. וכן משמע ג"כ מדבריו אח"כ שכתב מת האב והאם רוצה להעתיק דירתה אין הקרובים יכולין לעכב שלא תוליך בנה עמה כל שהם פחותים משש שנים. ואח"כ הדבר תלוי בב"ד. ומדברי ריב"ל סי' נ"ו משמע דס"ל הכי גם [כצ"ל ור"ל אפי' בשאביהם חי ול"ד קרובים] בדין הבנים פחותים משש שאצל האם. ורשד"ם פליג בסי' קכ"ג. ועי' הרש"ך סי' קפ"ט ע"כ. משמע דלדידיה נמי סבירא ליה דדוקא קרובים כשמת האב הוא דאין יכולין לעכב אבל האב עצמו יכול לעכב. ומשמע נמי דלא שנא בת לא שנא בן דהא ריב"ל ורשד"ם בבת מיירי. וקא' דריב"ל סבירא ליה הכי. ורשד"ם פליג. ע"ש:
ומעתה בעינינו יפלא מה שחייבו חכמי טיטוואן ישצ"ו לבעל הנ"ב להיות בתו אצל גרושתו בעיר אחרת. וגם לפרוע לה דמי מזונות ולשולחם לה לעיר אחרת שלפי מה שביארנו אין עליו חיוב מכל זה:
ויותר יש לתמוה על מ"ש בשאלה שאמרו לו שאפי' יחזר על הפתחים יעלה לה דמי מזונות והיא אצל אמה עד שתנשא. ע"כ. וכגון דא עקא שהרי מבואר בדברי מר"ן בא"ה סי' ע"א דאחר שש שנים אין מוציאין מהאב לזון את בניו לא בן ולא בת אלא כשהאב אמיד שיש לו ממון דראוי ליתן צדקה המספקת להם. ומדקדוק דבריו נר' דאם אינו אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אעפ"י שהוא אמוד שיש לו קצת אך אינו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אלא מעט שאינו מספיק להם אין מוציאין ממנו כלום. אלא מכלימין אותו וכו' ע"ש. ועוד מוכח מדברי מר"ן ז"ל דאפי' להכלימו דוקא באינו אמוד שיש לו ממון המספיק. אבל יש לו דבר מועט שאינו מספיק. אבל אם ידוע שאין לו ממון הראוי ליתן ממנו כלום ואין לו כ"א די סיפוקו לעצמו אפי' להכלימו אין נזקקין. ויותר נראה דבידוע שאין לו כ"א די סיפוקו אפי' בתוך שש אין עליו חיוב לזון את בניו. דעד כאן לא חלקו חכמים בין תוך שש לאחר שש אלא בשאינו אמוד ליתן צדקה המספקת אך אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אין הפרש בין תוך שש בין לאחר שש. ובכל גוונא פטור. וסברא הוא דכיון שאין לו כי אם די סיפוקו פשיטא דחייו קודמין. וכיון שכן מאין הרגלים לחייבו לחזר על הפתחים ולזונם ואפי' בתוך שש. וחז"ל לא חייבוהו אלא אם יש לו מה ליתן להם אחר די סיפוקו. וכ"ש אם האם גרושה והם אצל אמם והוא אומר יבואו אצלי ואזון אותם ממה שאני אוכל. איך עלה על הדעת לחייבו בע"ך שיהיו אצל אמם והוא יחזר על הפתחים ויתן להם. ומה גם כשהוא בעיר אחרת וכנד"ז. וכבר ביארנו שאין חיוב על האב לשלוח לבניו שאצל אמם כ"א לחם ולפתן מדי יום ביומו ממה שהוא אוכל ולא דמים. וא"כ אפי' אם היה האב חייב לחזר על הפתחים ולשלוח להם מן התמחוי לחם ולפתן מדי יום ביומו זהו אם הם עמו בעיר. אבל אם הם בעיר אחרת ואמם אינה רוצה להניחם ללכת אצל אביהם וכנד"ז. מה יעשה האב העלוב. האם נאמר שנאסרהו בכבלי ברזל בעיר שאמם שם ויחזר על הפתחים ע"י שומר ויביא להם. כי לחייבו לחזר על הפתחים בעירו עד שיקבץ דמים על יד על יד וישלח להם. זה ודאי לא יאמר אותו אדם. שהרי לא חייבוהו חכמים אלא לחם ולפתן. ועוד דנמצאת תקנתם קלקלתם דביני ביני ימותו ברעב:
קנצי למלין דאעיקרא דדינא אין שום זכות לאם הנ"ב להיות בתה אצלה. ובפרט בעיר אחרת ואפי' אם היה לה זכות שתהיה אצלה בעיר אחרת. אין חיוב על הבעל לתת לה דמי מזונות בעיר אחרת אלא אם תבא עם אמה לעיר הבעל ואז יתן לה לחם ולפתן כנ"ל. וזה אם יכיל למיקם בסיפוק עצמו ובסיפוק הבת. אבל אם ידוע לאנשי עירו דלא יכיל למיקם בסיפוק הבת אין עליו חיוב מזונות כלל אפי' בעירו. לא מיבעייא דמי מזונות אלא אפי' לחם ולפתן. וכמ"ש. ובפרט אם הבת יתירה על שש. ואף אם כבר נתחייב. חיוב בטעות הוא והדר. זהו הנלע"ד בזה. ועל החכמים חכמי טיטוואן ישצ"ו אשר להם בדבר המשפט הזה לחקור מלין ולשפוט ברוח מבינתם כאשר יורום מה"ש. ושכמ"ה. הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א מש'
פדה בשלום נפשי לפ"ק וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
סימן סא
בדין מי שרוצה לעלות לא"י ולהוליך את בניו הקטנים פחותים משש ובנותיו שהם אצל גרושתו שאומר שאין רצונו להניח בניו ובנותיו נדודים וגולים אין חונן ואין מרחם כרחם אב על בנים. וגם לכשיגדלו מי יביאם אליו לארץ מרחקים וכשירצו לינשא ולהתחנך למצות מי יחנכם ומי יגדלם לת"ת. ועל הכל איך יוכל להפרד מיוצאי חלציו ולהניחם בכאן והוא ילך ואין מקבלין תנחומין על החי. ועוד אומר שאף אם תגזור עליו מדה"ד להפרד מהם בחיים וישכל את כולם ביום א' לרצון אמם שאינה רוצה לתתם לו. מ"מ מהו שיוכל לומר אם לא יבואו עמי לא אזון אותם. שלא חייבוני רז"ל אפי' עד שש כ"א בהיותם עמי. ולא כשאמם מעכבת מלתתם לי שהיא המעכבת היא שתזון אותם שאני הריני רוצה לזון כשיהיו עמי. והיא אינה רוצה לתתם לי. ועוד אומר בני הם. ובנותי הם. ואיך תשלוט בהם אמם יותר ממני שלא אוכל להוליכם עמי לא"י או למקום ששם מחייתי ואחיה אני והם:
תשובה דבר ברור הוא דמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל דבן אצל אמו הגרושה עד ו' והבת לעולם ואין האב יכול להפרישן ממנה וגם אין יכול לומר אם לא יבואו אצלי לא אזון אותם. אבל זן אותם והם אצל אמם. אין זה אלא בהיותם בעיר א' שאין נחסר לאב שום הנאה וזכות של כלום מבניו ובנותיו לא ממציאתם ולא ממעשה ידיהם. ולא מקדושי הבת ומוהר ומתן שלה שמקבל האב בנישואיה מכל מה שזיכתה לו התור' בהם. וגם שלא יחסר לו ולהם מלרחם עליהם כרחם אב על בנים. ומלהדריכם בדרך טובים ומלגדל את הבנים לת"ת וכמ"ש ה' המגיד על דברי הראב"ד. במה שתמה על רבינו על היות הבן אצל האם עד ו' והוא צריך לחנכו וללמדו תורה. וע"ז כתב ה' המגיד דחינוך פחות משש היינו תורה ציוה לנו וגו' וזה יוכל לחנכו והוא אצל אמו לפעמים שיבא אצלו ע"ע. מבואר להדייא דכשהם בעיר א' שיוכל לבוא אצלו לפעמים לפחות פעם א' ביום מיירי. אבל אם אינם בעיר א' בין אם האם רוצה לילך למ"א בין אם האב רוצה לילך למ"א פשיטא דיכול האב להפריש את בניו מאמם להיותם עמו כדי לזונם ממה שהוא אוכל לחם ולפתן שזהו מה שחייב וכמ"ש בתקנות דלאו דמים הוא חייב שישלח להם למקום אחר שאם נאמר שאפילו בשרוצה האם לילך למ"א אין יכול האב להפרישם ממנה א"כ לקתה מדה"ד שאם הי"ל בן יחיד ונפשו קשורה בנפשו מן השם הוא שתוליכהו האשה למקום שתרצה ולסכן בו וקרהו אסון בדרך ולהפרידו מרחמי אביו ועזב את אביו ומת אביו מצרתו ולהוליכו לקצוות הארץ ויגדל משולח לא עול תורה ולא עול ד"א וכשיגדל לא ידע איה מקום אביו ואם ידע אין מי יוליכנו אליו לחנכו למצות ולהשיאו אשה. ואם עיפה נפש האם בו ותרצה לתתו לאביו אין מי שיקבלנו ואין מי שיוליכנו אליו. או אם נשאת לאחר יקוץ ממנו בעל האשה והכהו נפש ומת. ולאידך גיסא אם האב רוצה לילך למ"א אשר ישר בעיניו מן השם הוא לומר לו שיהיה אסור בנחושתים בשביל רצון הגרושה שלא תניח לו את בניו ואת בנותיו להוליכן עמו ולרחם עליהן ולגדלן ולהשיאן וכ"ש אם אין פרנסתו מצויה בעירו ורוצה לילך למ"א שפרנסתו מצויה הייטב בעיני ה' שנגזור עליו שיכבד וישב בביתו ויספה בעון העיר הוא והם. והוא צווח ככרוכייא הרפו ודעו כי אנכי רוצה לחיות את עצמי ולחיות את בני. ואם לא כולנו מתים הא ודאי דלא דברו ז"ל אלא בששניהם יושבים בעיר שאין נחסר לאב שום הנאה ושום זכות שיש מהבן לאב ולא לבנים שום זכות והנאה ממה שיש מהאב לבן. וכבר האריך בזה הרב הגדול מהרשד"ם ז"ל בח' א"ה סי' קכ"ג בדברים מוסברים ומושכלים ונחמדים ובראיות ברורות ערוכות ושמורות. שפתים ישק מד"ן ע"ש. שלא להאריך. ותמצית דבריו שתקנת הבן והבת אצל אמם אינו אלא לזכותם לשלא יוכל האב או היורשים לכוף שיהיו אצלם באומרם יבואו אצלינו ויקל מעלינו טורח מזונותיהם. לא לטובת האם כלל שנאמר אם רצתה אפילו לילך לעיר אחרת שיהיו בניה אצלה ואביהם ישלח להם מזונות לקצוות הארץ וישב גלמוד צועק ואינו נענה על בנים שגלו מעל שולחן אביהם. דליתא כלל וכלל. אלא דבעיר א' אמרו שאין צער בזה כ"כ לאב. ויש נחת רוח לבנים דבצוותא דאמם ניחא להו. ומזה חייב הרב דבהיות האם מניקה כופין אותה ותשב בעירה אפי' אם מת האב והקרובים אין רוצים להפריד את הבנים וגם מהריב"ל ז"ל החולק על הרב לא חלק עליו כ"א באותו נדון שהיתה אלמנה ואין אב לבן שרוצה ליקח אותו שהיא הלכה מוסכמת בעיר א' ולא במקום אב כגון גרושה דאפי' בעיר א' הויא פלוגתא. וכמ"ש בטור סי' פ"ב ע"ש. וגם שלא חלק כ"א על זה שחייב מהרשד"ם לכוף את האלמנה לישב ולהניקו בעירה בשביל צער הבן ופרידתו מקרוביו. ולא על מה שהאב רוצה ליקח בניו אחר שגמלתן ולשלח את הגרושה לנפשה. ע"ש. וכ"ז אמרנו אפי' שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה כגון בנד"ז שרוצה האב לעלות לא"י לא יעלה על הדעת כלל שלא יוכל האב להוליך את בניו ובנותיו עמו. שמלבד כל הטעמים שזכרנו בשאר מקומות עוד יש טעם אחר בכאן שהרי האב מתבטל מלעשות מצוה בשביל רצון האם. אם מפני שאינו יכול להפריד את בניו. ואם מפני שהוא צריך שאת כל הון ביתו שהכין לעלות בו לא"י יתן להניחו על ידי שליש למזונות הבנות והבנים. ומשנה שלימה שנינו הכל מעלין לא"י פירש"י כל בני ביתם ע"ש. והיאך תתקיים המשנה אם יהיה שלא יוכל להוליך את בניו ואת אפרוחיו. גם ממה שאמרו אמר הוא לעלות והיא אינה רוצה תצא בלא כתו'. מה הועילו חכמים בתקנתם אם היא יכולה לעכב אפי' אחר הגירושין מצד שלא תניח לו את בניו ואת בנותיו והוא לא יוכל להפרידן וגם לא יוכל לתת לה סך גדול של מזונות בב"א. הא ודאי דלגבי עליית א"י אפילו גביה כל חיוב זכות האשה על האיש ומכללן זכות בניה עמה עד שש ונתינת מזונותיהם לידה והם אצלה אפי' אם היתה זכות של עצמה וכ"ש אם אינה אלא זכות הבנים עצמם דפשיטא דאדרבא זכות היא להם שילכו עם אביהם לעלות לארץ הקדושה ולהיות נטעים יתד במקום נאמן בחברת אביהם שיגדלם וידריכם וישיאם אשה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וירחם כרחם אב על בנים:
ועוד אם היא זכות האשה מי עדיפא זכות זו שמצד תקנת אומרם הבת אצל אמה לעולם והבן עד ו' משום מלתא בעלמא דבצוותא דאמם ניחא ליהו. מזכות שיש לאשה עצמה מן הדין שהאשה מה"ד אין יכול להוציאה ממקום שנשאה למקום אחר כמו א"י ולא"י יכול ואם אינה רוצה מתבטלים כל זכיותיה כנגדו כתובה ומזונות. אפי' אם אינה רוצה להתגרש ולא ליטול כתובה אלא שיעלה לה מזונות שהרי הוא אומר לה אם אין את הולכת עמי אין לך עלי כלום. ואם זכות כזו לאשה מתבטלת ע"י סירובה מלעלות וכ"ש וק"ו זכות היות הבנים עמה שאינו אלא מטעם דבצוותא דאמם ניחא ליהו ואינו מן הדין כלל דפשיטא דמתבטלת ע"י סירובה מלהניחם לעלות לא"י. וזה אפי' אם היתה תקנה זו זכות האשה וכ"ש שאינה אלא זכות הבנים. וזכות זו הבאה להם עכשיו גדולה מהא' יתר שאת. אמת דהיכא דהבן והבת יונקים דברי היזקא וסכנה להפרישם ראוי לומר דהיכא דברי היזיקא אין משגיחין בזכות. כאומרו על שלוחי מצוה אינן ניזוקין. הנ"מ היכא דלא ברי היזיקא וכו'. ומה גם דאיכא נמי סכנת דרכים. אבל במקום דלא ברי היזיקא שכבר גמלתן. ולסכנת הדרכים לא עדיפי מאביהם. ולא נזכר בדברי רז"ל טעם הסכנה בעליית א"י אלא לגבי האשה שהיא גוף אחר חוץ ממנו ולענין הפסד ממון הכתו' ולא בבנים. דברא כרעא דאבוה ואינן נפסדין ממון. ומקרא מלא יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך. וכבר נזכר גם ענין זה של עלית א"י בדברי מהרשד"ם הנז'. ובדברי מהרלב"ח שהזכיר בתוך תשובתו ע"ש שכתב בפשיטו' כמ"ש. שוב מצאתי מפו' כן גם למהריק"ש ז"ל בשם הרדב"ז ז"ל וז"ל רצתה האם לעלות לא"י ולהוליך בנה עמה. האב מעכב כל שאין צריך להנקתה ע"ש. ר"ל דאפי' לעלות לא"י שהיא זכות לבנים ג"כ. וגם אין האשה מפסדת שום זכות מזכיותיה דרצתה היא ולא רצה הוא יוציא ויתן כתו' זכות היות הבן עמה מפסדת כל שאינו צריך להנקתה ולא ברי ליה היזיקא. ומינה נמי לבת. ומינה נמי בק"ו לרצה האב שאם לא רצתה היא מתבטלין זכיותיה ותצא בלא כתו' דפשיטא דיכול האב להפרישן ממנה ולבטל זכות היות הבנים עמה. וזה אפי' אם רצתה לעלות לא"י שהיא זכות לבנים ג"כ. וכ"ש אם היא רוצה לילך למ"א שאינו א"י שאין בזה זכות לבנים כלל דיכול לעכב ולהפרישן. ומינה שאם רצה הוא לילך דיכול הוא להפרישן. מכל זה פסקתי בין כלאל אדרעי ובין גרושתו שיש לו ב' בנות בנות ג' שנים אצלה והוא רוצה לעלות לא"י ואומר להעלות את בנותיו עמו לא"י וגרושתו מעכבת אותם. שהדין עם האב להוליכן עמו. ואף אם יתרצה לאמם להניחם לה יכול הוא לומר אם לא יהיו עמי לא אזון אותם כדין הבנים היתרים על שש. דלגבי עיר אחרת וכ"ש ארץ ישראל נתבטל דין הבן אצל אמו עד שש. ולא דין הבת אצל אמה וכמ"ש. ולראיה על דבר אמת ח"פ באדר הסמוך לניסן משנת
בית יעקב לכו ונלכה באור ה' לפרט קטן והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל