אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות היוצאות שלא בכתובה. ומורדת והעוברת על דת

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות היוצאות שלא בכתובה. ומורדת והעוברת על דת

הלכות גיטין וגירושין

סימן נד

נשאול נשאלתי מה"ר יצחק בכ"ר אברהם אלבאז לחוות דעתי מה יהיה משפטו עם שמחה אשתו בת החה"ש הדו"מ כהה"ר מאיר צבע בענין כתובתה אם הפסידה אותה עפ"י העדאות העדים וההתראה שבידו או לא. ואף שלכאורה דחיתי אותו באמת הבנין שהוא בנוי ממנה בשלשה בנים ברכה ואין ראוי לגרשה. מ"מ אלצני ודחקני לחוות דעתי ואמר שאין רצונו לגרשה אלא להשפילה ולהכניעה מגאותה שהיא מגנדרת עליו ומקללתו ומחרפתו ומקללת ומחרפת את אמו בפניו ואינה מחשיבתו אפי' כקליפת השום. ותהי הפצירה פה לפצור בי לכתוב לו מה שיורוני מן השמים:

תשובה הנה ראיתי את כל הרשום בכתב אמת שביד הרי"ץ הנז' כתוח"ך והנה הוא דבר המספיק להפסידה כתובתה ולא תטול כ"א בלאותיה הקיימים ותצא וכמ"ש וחתום בידו בארוכה. אח"ז המציא לפני קב"ע משע"כ שהעידו שקללה וחרפה אותו. עד א' העיד הין קאלתלו יא דאך רזיל נראה ימות בזוע נראה ימות סאעי וכיוצא. ועד ב' העיד אין קאלתלו נראהי תק'ון פלברנוצו. נראהי תק'ון הזאלא מננו האד זמעא והוא שומע ושותק. וכא יקול ק'ונו עדים זוהי תשובתו אליה. ועוד המציא לפני ג"ד כתוח"ך שג"ד שאף אם ישתוק עידן ועידנין וכו' אין שתיקתו שתיקה להרע כחו אלא לעת הכושר כשיעלה ברצונו יעמידנה בדין לעשות עמה משפט כתוב. ואפי' לא יכריחנו שום אדם למחול לה אלא שהוא מאיליו ומעצמו ירצה לשפות עמה שלום מפני בניו או מסיבה אחרת ולא יעמידנה בדין כעת לא יורע כחי בשתיקתו ונקוש"ח ע"ז כמ"ש בארוכה. וא"כ לפ"ז אבדה כל סכי כתובתה ולא תטול כ"א בלאותיה הקיימים. וכדפסק מר"ן סי' קט"ו ס"ד וז"ל השייך לעניינינו בכל א' מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה ועברה על התראתו עכ"ל ובנ"ד הרי התרה בה בעדים ועברה על התראתו בעדים. א"כ קם דינא שתצא בלא כתובה ולתוס' טובה עשה הג"ד הזה שאף אם לא ג"ד אבדה כתובתה וכמ"ש הרב חלקת מחוקק בסי' הנז' סקי"ח וז"ל מצוה עליו שיוציאנה. ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצניעות וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתובה. וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה התראתו יעש"ד. ומינה יש ללמוד לנ"ד דמאחר שעברה התראתו אפי' עשו שלום ביניהם אח"ך לא אמרי' דמחל על התראתו והטעם שלא חדש לה כתובה מפני שיש לה כתובה על בלאותיה הקיימים. ובפרט בנ"ד שג"ד אין אנו צריכין לכל זה. וכ"כ הב"ש סקי"ט משם הח"מ אם היא נוהגת אח"ך כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה אחרת על מנה דאלמא כתובה א' משעה שעברה התראתו נמחל שעבודה אף דאח"ך עשו שלום ביניהם וצויי"מ. נאם החותם בי"ט יום לאב ש'

פרש"ז לפ"ק. ע"כ נמ"ך וחתום החה"ש הדו"מ כהה"ר יהושע יש"י. וס"ל נמ"ך מה כתובה יש על הבלאות וה"ה שלה בכל מקום שהם. ולמה יחדש לה כתובה והיא עדיין במרדה והם דברי הרמב"ם דכל שלא חזרה אין לה כתובה. ואם חזרה אפי' לא כתב יש לה וכדלקמן. יעבי"ץ. וס"ל נמ"ך. הד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו שהאשה הנ"ב אבדה כתו' מחמת שעברה על ההתראה וקללה לבעלה הנז'. ועם היות שמצינו להרב רמ"א בסי' קנ"ד ס"ג כתב וז"ל אם היא קללתו חנם תצא בלא כתובה. ונ"ל דוקא ברגילה בכך. ואחר ההתראה יע"ש. וא"כ בנ"ד עם היות שעברה וקללה אחר ההתראה אחר שאין כאן עדים שהיא רגילה בכך אין להפסידה כתו'. זה אינו דרמ"א ז"ל אזיל לשיטתיה שכ' בסי' קט"ו ס"ד גבי עוברת על דת יהודית הוסיף להגיה ורגילה בכך. וכבר הב"ש והח"מ תמהו עליו שם וכתבו דאם התרו בה ועברה על ההתראה אפי' בפעם א' מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר יעש"ב. וכן ראינו ב"ד שלפנינו פוסקין הלכה למעשה שכל איש הבא לפניהם לקבול על אשתו שהיא מזלזלת בו מתרין בה ומאבדין כתו' ולא היו מצריכין עד שתהיה רגילה. ובנד"ז אין אנו צריכין לזה יען שהאשה הנז' רגילה בכך שכך כתוב בנוסח ההתראה שאמר לה דע לך שאני מגרש את אשתי בשביל שתתן לי מנוחה ולא תקללני באשר זה דרכה כסל לה והיא הודית לדבריו וא"ל כ"ז הייתי עושה בשביל צרתי. אבל עכשיו לא אשוב וכו' נמצא שהוא א"ל שתשוב מדרכה הרעה וממנהג הקללות כמו שא"ל ולא תקללני כאשר זה דרכה והודית לדבריו. ושוב אח"ך התרה בה התראה גמורה שתצא בלא כתובה ולא תטול כ"א בלאותיה הקיימים א"כ ודאי אבדה כתובתה. ועוד יש מקום לומר דה"מ כשהתרה בה הבעל התראה בעלמא והיא שתקה אבל בנ"ד שקע"ע ההתראה כמבואר בנוסח ההתראה לית דין ולית דיין שאבדה כתובתה שמחי' א"ץ קנין. וה"ז כאדם דעלמא שאומר ללוה שלו הריני מוחל לך בחוב אם אעשה דבר פ' שאז שכאשר יעשה הדבר ההוא נמחל החוב. א"ך בנד"ז אבדה כתו'. ועם היות שההתראה קדמה זמן רב למעשה אפ"ה קיימת. וכמבואר בח"מ סקט"ז יעו"ש. והגם שאחר הקללות נתרצה הבעל ושתק ושהה עמה מ"מ כבר אבדה כתו' ונמחל שעבודה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו. וא"ץ לכפול הדברים וכן נמ"ך בפס"ד א' מיד הרב הגדול מהרח"ט זלה"ה והאריך למעניתו בדבר והעלה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו. כ"ש בנד"ז שג"ד מקודם כנ"ב ויש מקום להאריך. ולנחיצת השואל באו דבריו בקיצור. יצוי"מ:

יהונתן סירירו ס"ט רפאל אהרן מונסונייגו ס"ט יעקב סירירו ס"ט שמואל אבן זמרה ס"ט

בנד"ז יש לספק ה' ספיקות. א' במהות הקללה שבמשנה ובגמרא לא נזכר אלא מקללת יולדיו בפניו ולא מקללתו לבעל. וי"ל דדוקא יולדיו משום כבוד אביו או דילמא כ"ש הוא. ב' אי בעינן קללה גמורה בשם או בכינוי כקללת דיין ושאר כל אדם מישראל כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין. או דבעינן בשם המיוחד כקללת אביו ואמו וכמ"ש ריש ה' ממרים. או דילמא דהתם דוקא לענין מיתה ומלקות הוא דבעי' הכי. אבל הכא להפסידה כתובתה אפילו בלי שם וכינוי מפסדת. ג' בעדות העדים הנ"ב שכל א' העיד על מעשה בפע"ץ אם הם מצטרפין או לאו. ד' בענין ההתראה שקדמה למעשה שעליו נתקבלה עדות העדים ד' שנים מי אמרינן דבעינן התראה סמוך למעשה. אבל קודם לא מהנייא דדילמא שכחה ההתראה והו"ל שוגג כמו בדיני נפשות. או דילמא לגבי ממונא אפי' קודם מהנייא. ה'. במה ששתק הבעל ולא עמד עמה בדין מיד מי אמרינן דכיון ששתק מחל ונתבטלה ההתראה וחזרה הכתובה למקומה או דילמא דמשעברה על ההתראה נמחלה הכתובה ואפי' שתק ולא עמד בדין. וכיון שלא חידש לה כתובה אחרת אין לה כתובה כלל:

ונבא עליהם א"א. על הא' אמת שבמשנה וגמרא ובכל גדולי הפוסקים לא נזכר אלא מקללת יולדיו בפניו זולת בתשו' המיוחסות להרמב"ם ז"ל סי' ק"ב שנשאל על בעל שטען שאשתו מקללתו בפניו והשיב הרב ז"ל אבל אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה עכ"ל. והביא דבריו הרב"י סי' קט"ו וכתב על דבריו וז"ל ואיני יודע זו מנין לו. ואיפשר שהוא לומד כן בק"ו ממקללת יולדיו בפניו וק"ו פריכא הוא דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כבוד האב. ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוס' לומר כן עכ"ל. ובש"ע לא העתיק אלא לשון כל הפוסקים שמקללת יולדיו בפניו. אלא דמור"ם ז"ל הגיה דה"ה למקללת בעלה בפניו כס' הרמב"ן וכן בסי' קנ"ד בהגה ס"ג העתיק לשון הרמב"ן הנז' בעיניו ע"ש. והרב ב"ש ס"ק ט"ו השיב על דברי הרב"י דלאו ק"ו פריכא הוא דאיפשר דהרמב"ן ס"ל כהגמרא שכתבו בשם י"מ דמילתא דאבא שאול במקללת זקינו של בעלה בפני בעלה אעפ"י שאין הבעל חייב בכבודו ומינה איכא למילף במכ"ש למקללת בעלה בפניו ע"כ ואין דבריו ז"ל מספיקים שהרי הרב בד"מ הביא דברי הי"מ הנז' והצריך עיון בהם וז"ל בהגמ"י דכתובות דאם קללה זקינו של בעל בפני הבעל הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו עכ"ל וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקינו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה עכ"ל הרב בד"מ. והנה עם היות שמה שהצריך עיון הרב על הי"מ בקל יש להשיב שהרואה יראה בהגמ"י דהי"מ לאו ילפותא ילפי למקללת זקינו של בעל ממקללת אביו אלא דמפרשי דמילתיה דאבא שאול גופיה במקללת זקינו מיירי וא"כ אין כאן מקום כלל למה שהצריך עיון הרב. מ"מ הנה הרב סובר דילפותא הוא דילפי ולדידיה לא שמיע ליה רק ילפותא ולהכי לא העתיקה במפה. וא"כ לדידיה מהיכא יליף הרמב"ן ז"ל למקללתו עד שפסק כמותו. ומה גם שכתבה בסתם ולא בלשון י"א בין בסי' קט"ו בין בסי' קנ"ד. ועוד דלדברי הרב ב"ש אין דברי הרמב"ן ז"ל מתקיימים אלא למאן דס"ל הך פירושא די"מ. וא"כ כל הפוס' ומר"ן ז"ל שלא פסקו כפי' הי"מ ולא הזכירוהו כלל לית להו למילף למקללתו כלל:

אך נר' דדעת מור"ם שהעתיק דברי הרמב"ן ז"ל בסתם משום דס"ל דכל הפוס' מודו בה דדמיא למקללת אבי בעלה בפני בעלה או במה מצינו או בק"ו דהך פירכא דהרב"י ס"ל דליתא דמה לנו ולחומר כבוד האב שאינו אלא על הבעל שהוא בנו דדעת הרמב"ן ז"ל היא דטעמא דמקללת אבי בעלה בפני בעלה דמפסדת כתו' היינו מפני שהוא חמיה וחייבת בכבודו דכשם שחייב אדם בכבוד חמיו מפני שחשוב כאביו כך האשה חייבת בכבוד חמיה. ואף אם נאמר שאין האשה שוה לאיש בענין זה ואינה חייבת בכבוד חמיה מצד עצמו כמו שחייב אדם בכבוד חמיו מ"מ תהא חייבת בכבודו מצד כבוד בעלה שהוא בנו והוא עצמו חייב בכבוד אביו. וכיון שכן ודאי דנילף מינה נמי למקללת בעלה עצמו שהרי היא חייבת בכבוד בעלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ספט"ו דאישות. וכן ציוו חכמים על האשה שתהא זהירה בכבוד בעלה יותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך. ומהלכת בתאות לבו. ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגם ע"כ. וכתב הרב המגיד על דבריו פ"ק דקידושין אמרו שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך ע"כ. וכיון שכן שפיר איכא למילף קללת הבעל מקללת אביו אם במה מצינו שהיא חייבת בכבוד חמיה ובכבוד בעלה. ואם בק"ו שכבוד חמיה עצמו אינו אלא מפני כבוד בעלה. וזהו שדקדק מור"ם ז"ל וכתב וה"ה ולא כתב וכ"ש לו' דאף אי ליכא ק"ו נילף במה מצינו וכמ"ש. ובזה ניחא שכתב מור"ם ז"ל לס' הרמב"ן ז"ל בלשון מוסכם ולא בלשון י"א דס"ל שכל הפוס' שכתבו מקללת יולדיו בפניו ס"ל הכי דה"ה למקללת בעלה. ועוד נר' שכיון שלמדנו רבינו שדת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ובפרק י"ו שהעתקנו כתב שדרך בנות ישראל לכבד את הבעל וליירא ממנו ויהיה בעיניה וכו'. א"כ ודאי המקללת הרי היא עוברת על מנהג בנות ישראל. ועוד שכתב הרב"י בשם תשו' הרא"ש דעיקר טעמא דעוברת על ד"מ דמפסדת כתובתה הוא משום שמכשילתו לבעל אבל אם היא אוכלת דבר איסור אינה מפסדת ועוברת על דת יהודית דמפסדה היינו משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה ע"כ וכיון שכן אין לך חציפותא וצער לבעל כמקללתו בפניו נקיטינן מהא דדעת הרמב"ן נכונה וברורה. ולכן אעפ"י שהרב"י גמגם בה אחר שנתברר לנו טעם אחר לדבריו. וגם הרב"י עצמו לא פסק להדייא דלא כוותיה. ומור"ם ז"ל החזיקה וקבעה בשני מקומות בלשון מוסכם הכי נקיטי'. ונר' שכן המנהג הפשוט כדברי רמב"ן ז"ל דפסק מור"ם כותיה דאפי' במקללת לבעל בפניו יוצאה שלא בכתובה. וכ"פ מהריט"ץ בתשו' סי' קס"ב כדברי הרמב"ן ז"ל ע"ש:

ועל הספק הב' נר' פשוט דלא בעינן קללה בשם או בכינוי דדוקא לענין מיתה או מלקות הוא דבעי' הכי. ולהדייא כתב הרמב"ם ז"ל שם בסוף הלכות סנהדרין דין ה' אעפ"י שאינו לוקה עד שיתרו בו ועד שיקלל בשם או בכינוי אם חרף ת"ח מנדין אותו ואם חירף ע"ה עונשין הדיינין בדבר כפי מה שהשעה צריכה לכך כפי המחרף ולפי זה שנתחרף ע"ך. וא"ך ודאי דמתקרייא לפחות עוברת על דת יהודית אפי' אם מקללת בלא שם וכינוי כיון שיש בדבר עונש וכמ"ש. וכן נר' מדמנו לה בהדי עוברת על דת יהודית ולא בהדי עוברת על ד"מ ש"מ דבקללה שאין בה לאו איירי דאל"כ עוברת על ד"מ היא. וכן נר' מהגמ' דמפרש רבה שהקללה היא ניכול ארייא לסבא. ולא נקט קללה בשם למחי רחמנא לסבא מש' דלא בעי קללה בשם. וכן מפרש להדייא בפי' המשניות להרמב"ם וז"ל ומקללת יולדיו בפניו שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באיזה צד יהיה מין הקללה והחירוף עכ"ל הוסיף והחירוף לומר אפי' לא קללה בשם. וכדקאמר בגמ' ניכול ארייא וכו' שכל שלא קללה בשם נק' חירוף וכמ"ש בדבריו שהעתקנו בה' סנהדרין:

ועל הספק הג' נר' פשוט דמצטרפין. וכמ"ש באה"ע סי' י"א ס"ב עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זאח"ז וכיעור דחזי האי לא חזי האי וכן בדיני ממונות קי"ל סי' ל' ס"ו דאם תובעו שני מנים וכל א' מעיד על מנה אעפ"י שלא ראו המעשה כאחד וזה מעיד על יום פ' וזה על יום אחר מצטרפין לחייבו מנה:

ועל הספק הד' אמת דבדיני נפשות כתב הרמב"ם פי"ב מה"ס דצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דיבור. אבל אחר כדי דיבור צריך התראה אחרת. ולכאו' גם בזה כן דמנין לנו לומר שאפי' אם עבר זמן מה מהתראה דמהנייא ואינה יכולה לומר אשתלאי ושכחתי מההתראה. וכ"ש אם עבר זמן רב וכנד"ז שיש בין ההתראה והמעשה כחמש שנים. אלא שראיתי להרב ח"מ סקט"ז והב"ש סקי"ז שכתבו דבהא אינה צריכה התראה בשעת המעשה ולא ידענא מנא ליה. גם היה נר' דאינהו ז"ל נמי לא אמרו אלא שאינה צריכה התראה בשעת מעשה דהיינו תוך כדי דיבור כמו בדין. אבל עכ"פ בעינן שתהיה ההתראה קרובה בזמן מעשה למעשה לכל המרבה יב"ח. אבל רחוק הרבה ג"ש או יותר וכנד"ז איפשר דאינהו נמי מודו דלא מהנייא התראה דוגמא לדבר מ"ש הרב מהרלב"ח בתשו' סי' ל"ד דשטר מודעה שהיה רחוק מהמכר ש"ת בטל דמאן לימא לן דלא נתחרט. והביא ראיה משם הרשב"א ע"ש. והכא נמי איכא למימר שמא הבעל נתחרט וביטל ההתראה או שמא האשה שכחה מההתראה עד שחפשתי ומצאתי מקור הדברים רמזם הרב"י וז"ל וזמן התראה כתוב בתשו' הר"ן שבסוף תשו' הרשב"א סי' תתס"ד ותתס"ו ובמרדכי פ' המדיר ובתשו' מימוני דשייכי לס' נשים ע"כ וז"ל המרדכי העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. וכתב הר"מ דדי בהתראה פעם א'. ואם עברה פעם אחרת אח"ך על ההתראה אעפ"י שלא התרו בה בשעת מעשה תצא בלא כתובה דאם תמצי לומר דבעי התראה בשעת עבירה כמו גבי דיני נפשות דלא מצי למימר אשתלאי א"כ אתה מכשילו לבעל דודאי אם מתרה בה תאמר לא אעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ואח"כ תחזור לקלקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' שיעמיד עדים לא יוכל לה שבפני עדים תאמר לא אעשה ואח"ך תחזור לקלקולה ותאמר אשתלאי ועוד דקאמר התם מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. ופירש"י ז"ל אם תסתר לאחר נישואין שותה ע"י קינוי של אירוסין עכ"ל. וע"ע גוף התשובה באורך בתשו' מיימוני שבסוף ס' נשים ששם מפורש עוד להדייא דאפילו עברה אחר ההתראה זמן רב מהנייא התראה כמו גבי קינוי וסתירה דבכל דבר הרגיל עליה להתנות אם לא אשכח להתראתי וכיון דלא אהנייא איהי דאפסדה אנפשה ע"ש. באופן שגם בנד"ז הוי התראתו התראה אעפ"י שקדמה זמן רב למעשה. וכ"ש לפי דברי הבעל שכל משך הזמן שבין ההתראה והמעשה היתה רגילה לקללו ולחרפו. אלא שלא מצא שעת הכושר להעיד עדים ולהעלות עדותם על ספר עד אותו זמן. באופן שההתראה התראה. וכדי היא להפסיד כתובתה:

ועל הספק החמישי נר' דלא מבעייא בנד"ז שכבר עמד הבעל לפני ב"ד בשעת מעשה. וכתב העדויות להפסידה כתוב'. וגם ג"ד שהגם שישתוק ולא יעמידנה בדין להוציאה ולהפסידה אין שתיקתו מפסידתו. אלא אפי' אם עמד לפני ב"ד לבד והביא העדים וגילה בדעתו שרוצה להפסידה כתובתה ואח"ך שתק ולא הוציאה וישב עמה אין לה כתובה. והן הם דברי הרמב"ם שהביא הטור והרב ח"מ והב"ש שאם לא רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה. שהכתובה היא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות. אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהיה קלה בעיניו וכו' עכ"ל. וכוונת רבינו ז"ל שהגם שכבר הפסידה כתובתה משעברה על ההתראה ואין לה לא עיקר ולא תוס' ולא אחריות הנדו' ונמחלה הכתובה שבידה ונתבטלה אין לומר דמ"מ כיון שאינו רוצה להוציאה יחול עליו חיוב כתובתה מתנאי ב"ד ולכתחילה יש להצריך הבעל לחדש לה כתובה וכמ"ש רבינו בפ' יו"ד מה' אישות דאם אבד שטר כתובה או מחלה לו אם רוצה לקיימה חוזר וכותב כתובה אחרת דאסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה ואם עבר ולא חידש לה כתובה יש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכמו שהיה דעת רבינו במוחל כתובתה או אפי' בכותבת התקבלתי כתובתי או שהתנה עמה בשעת קידושין שלא יהיה לה כתובה שבכל אלו סובר רבינו שאין מעשיהן כלום. ויש לה כתובה במושלם. כיון שהוא רוצה לקיימה. וכן היא ג"כ דעת מר"ן וכמ"ש סי' ס"ו ס"ט ע"ש. ובב"ש סי' ק"ט דלדעת הרמב"ם ומר"ן א"ץ חידוש כתובה אפי' בכותבת התקבלתי כ"ש במוחלת ע"פ. אלא משום דלא סמכה דעתה של אשה וסברה דהמחי' מהנייא ע"ש. וא"כ הכא נמי שנמחלה הכתובה בדין ועכ"ז הוא רוצה לקיימה סד"א שתהיה לה כתובה מתנאי ב"ד ואפילו לא כתב לזה בא רבינו וביאר דשנייא דא דאין לה כתובה מתנאי ב"ד כיון שעברה על דת. ולכן אין לחייב הבעל לכתוב לה כתובה אחרת וכ"ש אם לא כתב דאין לה מתנאי ב"ד. דכלום טעמא מאי תקון רבנן כתובה ואמרו דאסור לשהות עם אשתו וכו' שלא תהיה קלה וכו' לכן תקנו לה כתובה ותקנו לכותבה שישתעבדו לה כל נכסיו ליפרע מהם. אבל לזו שהיא עוברת על דת לא תקון רבנן כתובה דהלואי שתהיה קלה בעיניו להוציאה:

והנה דברי רבינו מסופקים אם כוונתו לומר שאפילו חזרה בה מכאן ואילך הואיל והיתה פרוצה ומזגה רע אין לה כתובה לעולם. א"ד דלא אמר רבינו דאין לה כתובה אלא אם היא עומדת ברשעה והבעל סובל ואינו רוצה לגרש. אבל אם חזרה למוטב יש לה כתובה והרב ח"מ נר' לו בדעת רבינו כצד שני דדוקא בעומדת ברשעתה הוא דאמר דאין לה כתובה. אבל אם חזרה יש לה כתובה. וכופין את הבעל לכתוב לה כתובה אחרת. ונר' מדבריו דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר באשה דעלמא המוחלת כתובתה דאין מחילתה כלום. ואין מצריכין לכתוב אחרת אלא משום דלא סמכה דעתה. וכמ"ש. הכא המחילה מחילה כיון שהיא מחילה מה"ד ומדינא צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דאסור לשהות וכו'. לפי שהכתו' הא' נמחלה באמת. ומזה נר' דאף אם לא כתב לה יש לה כתובה מתנאי ב"ד דהא השתא דחזרה הרי היא כשאר כל הנשים הכשרות שמחלו כתובתן או שהתנו שאין להם כתובה. ועכ"ז יש להם כתובה מתנאי ב"ד וזו שאיבדה כתובתה וחזרה מדרכה הרעה והבעל רוצה לקיימה עדיפא מנייהו שהרי היא כאשה אחרת שנשאת לו סתם ולא כתב לה כתובה וגם לא התנה שאין לה כתובה דפשיטא שיש לה כתובה מתנאי ב"ד:

והרב ב"ש הוסיף על דברי הרב ח"מ שיכתוב לה כתובה מנה ולשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס"ו סק"י דמוחלת כתובתה דצריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מנה דהא השתא בעולה היא. ואעפ"י שסיים אלא שבנוסח השטר מחילה שכתב הטור סוף סי' ס"ו מש' שיכתוב לה כתובה מאתים ובאמת שכן כתוב בטור להדייא בנוסח שטר מחילה זוזי מאתן ע"ש. מ"מ נר' שבזו שנמחלה כתובתה מן הדין ס"ל דלכ"ע אין לחדש לה אלא כתובה מנה כאלו נשאה מחדש והרי היא בעולה ולא דמי למחלה ברצונה דאין מחילתה מחילה ועכ"פ יש לה כתובה מתנאי ב"ד ולהכי עדיין חיוב הא' במקומו עומד:

ויש להסתפק בענין התוס' הנהוג אם דמי לעיקר כתובה כיון שהוא ג"כ תנאי ב"ד האחרונים או לא דודאי לא דמי לתוס' הנז' בדברי הפוסקים שכל אחד מוסיף כרצונו דההוא ודאי אין לה אבל תוס' שבזמנינו שהוא דבר השוה לכל נפש ותקנת הקדמונים איפשר דדמי לעיקר כתובה ומדברי מור"ם סי' ק' סעיף ו' והב"ש שם ס"ק ל' מוכח דתוס' הנהוג דינו כעיקר כתובה וגובה אפילו בלא כתובה במקום שאין כותבין אפילו להרמב"ם ואיפשר דגם לענין אם לא כתב במקום שכותבין ה"ה דיש לה תוס' הנהוג כמו שיש לה עיקר ויש לדחות. באופן דעוברת על דת ששתק הבעל ולא הוציאה אם הבעל מודה שחזרה מדרכה הרעה יש לה כתובה אפי' לא כתב ותוס' ספק אם יש לה והמע"ה. ואם ידוע שלא חזרה אין לה כתובה כלל. ואם יש הכחשה ביניהם אם חזרה א"ל ישבע הבעל היסת שלא חזרה ויפטר כיון שאין שטר בידה שהשטר כתובה הא' נמחל שעבודה:

העולה מכל זה שהאשה הנ"ב כיון שהיא עומדת ברשעתה אין לה לא כתובה ולא תוס' ולא פחת הנדונייא ואם רצה הבעל להוציא יוציא ומצוה להוציאה וכמ"ש בסי' קט"ו ולא כמ"ש החכם בפנים שדחאהו באמת הבנין. ואם אינו רוצה להוציא אלא לישא אשה אחרת עליה נראה דרשאי דכיון דאין לה כתובה אין לה ג"כ תנאי כתובה דומייא דמורדת. ועוד דאדעתא דעוברת על דת לא נשבע והו"ל כנדרי אונסין וכההיא דתשו' מהרמ"א סי' פ"ו באשה שנסמית ע"ש. ועוד נר' דהוי כאונס המונע תשמיש שאסור לבא עליה ודעתו לגרשה ומפורש בתקנות דבאונס המונע לידה או תשמיש רשאי לישא עליה. זהו הנלע"ד בכל זה וצוי"מ החו"פ מקנאסא יע"א באלול המרוצה ש'

פרש"ז וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ.

סימן נה

תשובת שאלה מע"ת ספרו יע"א ע"ע עוברת על דת ע"י שקללה לבעלה שנתפשרה עם בעלה בכתובה ע"ד לגרש. ושוב החזירה ואח"כ מתה מהו דין הבעל עם יורשיה:

בא לפנינו אהרן אחי האשה הנ"ל ובידו הפס"ד הנ"ל והנ"ב עם שטר הפשרה שבו נתפשרו הבעל ואשתו לפני בדי"ץ שבעירם כמשו"ח בידו. ואחר ההתבוננות בכתביהם ובטענותיהם המתבארים מתוך הפסקי דינים הנז' ראינו שטענת הבעל עמוקה משאו'ל. כי תכלית ותוכן טענתו היא שהוא אומר שכבר איבדה האשה כתובתה ואין לה אלא בלאותיה הקיימים שמנדונייתה הראשונה כפי הפס"ד שבידו הוא הפסק הכתוב בדף מ"ח ע"ב המתחיל ע"פ עדות החכמים וכו' בסי' נ"ז מידינו ומחכמי פאס יע"א ואעפ"י שקיימה ולא הוציאה עדיין אין לה כתובה ולכן עכשיו שמתה הוא יירש בבלאותיה המחצית כדין מורדת שאם מתה בעלה יורשה אעפ"י שאין לה עליו כתו' ולפי מנהגינו שאין הבעל יורש בנכסי אשתו כ"א המחצית גם הוא לא יירש משלה כ"א המחצית ויורשיה המחצית אבל בשלו אין יורשיה יורשים כלום מן התקנה שהרי אין עליו כתובה וכמגורשת דמייא ואין היורשים יורשים בנכסי הבעל מן התקנה כ"א במתה תחת בעלה ויש לה כתובה ממנו ולא בזו שאין לה כתובה ובפרט שנשבע לגרשה אלא שנאנס ולא גירש שהרי היא כמגורשת לענין ירושת יורשיה שלא יירשו בשלו מחמתה ואעפ"י שנתפשרו לפני חכמי עירם ונתן לה סך א' ת"ם בעד כתובתה על דעת לגרש ושוב עשו שלום והחזירה וקיימה והחזירה לו מה שנטלה ממנו עכ"ז טוען הבעל שעדיין אין לה כ"א בלאותיה הראשונים ואפי' דמי הפשרה אין לה שכיון שהחזירה נתבטלה הפשרה וכל מה שנתן לה חזר לו והאשה חזרה לכמות שהיתה בלא כתובה שהרי לא חזר ונתחייב לה כלום כשהחזירה. זהו עיקר טענת הבעל הנז':

ונראה שאין בטענתו ממש. חדא אעיקרא דדינא הרי בשטר הפשרה מפורש שבעומדם לפני חכמי עירם יחדיו למשפט לא נתברר הדין לפי טענותיהם לפניהם שתפסיד האשה כתובה כי לפי טענתה שהוא המתחיל אינו בדין שתפסיד כתובתה דדוקא במקללתו חנם הוא דמפסדת וכמ"ש בהג"ה סי' קנ"ד ואין על האשה כ"א שבועה שהוא המתחיל וכתובתה קיימת וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פכ"ד דאישות והביאו הח"מ ס"ק ל' דאפי' באומרת עברתי אבל קודם התראה או שלא היתה שם התראה כלל אין עליה כ"א שבועה וכ"ש בזה שאומרת שלא עברתי כלל כי הוא המתחיל דלדעת הה"מ שם אין עליה שבועה בתחלה כ"א לאחר הפרעון כדין הטוען אמנה או רבית וכן הדין נמי לגבי יורשים שדינם כדין יורשי מלוה שטוענים לא ידענו אם הוא פרוע שנשבעים ונוטלים כשהלוה טוען פרוע. באופן דאעיקרא דדינא אין כאן בירור שאיבדה האשה כתובתה והפסק שביד בעלה הוא לפי מה שיתברר מתוך טענותיהם לפני חכמי עירם כי להם בדבר המשפט:

ועוד שאפילו לפי דעת הבעל שאיבדה האשה כתובתה הרי נתפשרו אחרי עמדם בדין ע"ז וקבל ע"ע לתת לה בכתו' סך א' ת"ם ומשקבל ע"ע אפי' לא חייב עצמו בכך. וכמו שנראה מלשון שטר הפשרה שלא כתבו וח"ע לפרוע לה כו"ך וכו' אלא שנתפשרו ונתן לה וכו'. מ"מ כיון שנתרצה לכך הרי הוא כמודה שעדיין כתובתה הראשונה קיימת וביטל טענתו אלא שנמחל מקצת הכתובה. וכיון שכן אחר שלא גירש והחזירה ונתבטל חיוב הפרעון שנתחייב לתת לה הסך הנז' ולגרש אעפ"י שלא נתחייב לה כלום בשעת חזרה הרי החיוב הראשון שבכתובתה במקומו עומד ע"פ הודאתו לגבי סך הפשרה ואין צורך לחזור ולהתחייב לה עוד ונמצא שיש לה כתובה. וכל שיש לה כתובה חולקין יורשיה עמו במיתתה.

ואף אם נאמר שכיון שנתן לה סך הפשרה כנר' מתוך השטר הנז' הרי נמחל שעבוד כתובתה הא' ולא נשאר עליו שום חיוב כתובה מ"מ נראה דמשהחזירה יש לה כתובה מתנאי ב"ד דכיון שנתקשרו להתגרש ופרע לה כתובה ושוב פייסה והחזירה והחזירה לו מה שקבלה. או אפילו אם קבל ע"ע לגרש בלא פרעון כתובה ואח"ך פייסה וחזרה אעפ"י שלא נתחייב לה בכתובה. מ"מ יש לה כתובה מתנאי ב"ד עיקר ותוס' הנהוג ולפחות עיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הראשונים דע"ך לא קאמר הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שלא הוציא וקיימה אין לה כתובה מתנאי ב"ד אלא במקיים סתם. אבל בכגון זה שנתקשרו להתגרש ושלחה מביתו. ושוב פייסה וחזרה להיות לו לאשה ה"ה כנושא אותה מחדש ויש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכ"ש שכבר פרע לה כתובה וכשחזרה החזירה אותה לו ולא גרע מחזרה מאליה בתשובה והיא אצלו ולא נתן דעתו כלל לכתוב לה כתובה שכתב הח"מ והב"ש דיש לה כתובה ולכתחילה צריך לכתוב לה. מכלל דאף אם לא כתב לה יש לה כתובה מתנאי ב"ד. וכמו שהארכנו בזה במ"א. וכ"ש בזו שהלכה וחזרה ונטלה כתובה והחזירתה ובודאי לא חזרה כ"א עד שהתנית עליו בפי' שתהא לה כתובה עליו כראשונה או לפחות כפי הפשרה אלא שמחסרון ידיעה לא נשתדלה לחייבו ואפילו מן הסתם כיון שנפרדו והלכה היא לדרכה והוא לדרכו נתבטלה ההתראה וסר עונה. וכמ"ש בסי' קע"ח גירשה ה"ז כמוחל על קינויו ואם החזירה צריך קינוי אחר ע"ש. וה"נ אעפ"י שלא גירשה לגמרי אלא שנתקשרו להתגרש בשביל שעברה ואח"ך פייסה וחזרה אפי' אם חזרה בסתם פשיטא שנתבטלה ההתראה הראשונה ונמחל עונה ופנים חדשות באו לכאן כאלו נושאה מחדש ויש לה כתובה מתנאי ב"ד ומה גם בנד"ז שכבר קבלה כתובתה והחזירה לו מה שקבלה ממנו בעד העיקר ותוס' ונדונייא ע"ד שתהיה לה כתובה ממנו דפשיטא שיש לה כתובה מתנאי ב"ד לפחות לגבי עיקר כתובה וכל שיש לה כתובה אפילו עיקר לבד אם מתה חולקים יורשיה עם הבעל. ובר מן דין ומן דין נר' שכל שיש לאשה נכסים ויש זכות לבעל לירש בהם מחצה גם יורשי האשה יורשים בשלו מחצה שע"ד כן נישאו שבכל מקום שהוא יורש בשלה גם הם יורשים כנצ"ב או כנ"מ ועדיין קיימים ויש זכות לבעל לירש בהם כל עוד שלא גירש. ל"מ בעוד שיש לה עליו כתובה ועדיין קשר האישות ביניהם וכמ"ש הטור בסי' צ' דאם היתה קטטה ביניהם ונתן עיניו לגרשה אם מתה בעלה יורשה. והביאו מור"ם שם סעיף ה' ע"ש. אלא אפי' שאין לה עליו כתובה כגון מורדת או עוברת על דת שהלכה מבית בעלה ונטלה בלאותיה בעלה יורשה. וכמ"ש בסי' ע"ז גבי מורדת ע"ש. וכיון דהבעל יורש אותה כשמתה גם יורשיה יורשים בשלו. וכן נעשה מעשה בימינו לפני ב"ד שלפנינו זלה"ה במורדת שמתה וטען הבעל שיירש בנכסיה ופסקו ב"ד זלה"ה שצריך לכלול כל הנכסים הנמצאים לו ולה ויחלוק בהם הבעל עם יורשי האשה ומעשה רב:

אלא שלפי טעם זה נראה דכל שמתה והיא בבית אביה אחר שנטלה בלאותיה ולא נשאר לה עליו כתובה או אפילו אם היא עמו ואין לה עליו כתובה נר' שיוכל לומר הבעל אי איפשי ליירש בשלה וגם יורשיה לא יירשו בשלי שהרי לא נשאו מתחלה ע"ד שיירשו זא"ז כפ"ה אלא בעוד ביניהם קשר האישות ויש לה עליו כתובה. אבל כשאין לה עליו כתובה יכול הבעל לומר שהוא לא יירש בשלה וגם הם לא יירשו בשלי ולכן בנד"ז לצד שנאמר שאין לה עליו כתובה יכול הבעל לתת להם סך הפשרה שנתן לה ויסתלקו. ברם קושטא קאי דיש לה עליו כתובה מכל הנך טעמי דאמרן ולכן צריך הוא לחלוק עם היורשים כפי התקנה:

אבל מ"ש חכמי צפרו יצ"ץ שאעפ"י שאיבדה כתובתה כל שקיימה ולא גירשה חזרה כתובתה לאיתנה. הם דברים תמוהים מאד בעינינו איך מלאם לבם לחלוק על עמוד התורה הרמב"ם ז"ל דפסיק ותני שאעפ"י שלא הוציא אין לה עליו כתובה וגם רבינו הטור העתיק דבריו בסתם הלכה פסוקה וכן הרב ב"ש והח"מ. גם הה"מ כתב על דברי רבינו דבר ברור הוא וטעמו עמו ע"ך. ולא נזכר כלל שיש חולק ומגמגם בדבריו ז"ל. גם הרב"י בביתו הנאמן קבל דברי רבינו בשמחה וציין על דברי הטור מקור הדברים בהרמב"ם ז"ל ושתק. מבואר נגלה שמסכים הולך באין פוצה פה. ואם רצה לקצר בשלחנו הקצר שעשאו למזכרת בעלמא ולסמוך על דברי רבינו הטור ז"ל לא מפני כן נאמר שהוא חולק בדבר שלא חלק אדם מעולם. ומה שהעתיקו החכמים יש"ץ בשם מוהריב"ע ומוהריב"ץ זלה"ה באמת א' הרואה וא' השומע ישפוט בצדק שאין להאמין כלל שיצאו הדברים מפי קדושי עליון שכל הראיות שהזכירו מדברי מר"ן ז"ל כולם דקדוקי עניות דמ"ש מר"ן או שיוצאה משום ש"ר ר"ל שדינה לצאת בכל עת שירצה להוציא שהוא זמן גביית הכתובה. אי נמי נקט לשון יציאה משום דמצוה להוציא. ותדע שלשון הרמב"ם ז"ל הוא בפכ"ד דאשות וז"ל ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת וכו' או היוצאת משום ש"ר וכו' והדר מפרש כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו' אם רצה הבעל להוציא תצא בלא כתובה. עוברת על דת וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין אותו וכו' ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה וכו'. ע"ך. הרי דמ"ש ברישא היוצאת משום ש"ר וכו' לאו בדוקא נקט דביציאתה הוא דאין לה. אלא דר"ל שדינה לצאת וכו'. ומזה תשובה ג"כ למה שדקדק ממ"ש בריש הסי' ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו' דר"ל שדינה לצאת בכל עת שירצה הבעל להוציא ונקט לשון יוצאות ולא ואלו שאין להן כתובה משום דמצוה להוציא וכמ"ש. ועוד דלא מתקרי לומר ואלו שאין להם כתובה אלא במי שאין להם מעולם. אבל באלו שנכנסות בכתובה ויוצאות שלא בכתובה אין נכון לומר אלא ואלו יוצאות. ולשון המשנה הוא. וכמו שיתפרש לדעת הרמב"ם ז"ל יתפרש לדעת מר"ן. גם הדקדוק מדברי מר"ן סי' קע"ח הוא דקדוק קלוש ודבר תימה דאם אין הקינוי והסתירה כראוי לא הפסידה כלל אף אם הוא רוצה לגרש. אבל מה שדקדק מר"ן לכתוב תיבת ואז אסיפא קאי אפי' מת קודם שגירשה דלא תימא דבזו שלא נראה בה דבר מכוער אלא שעברה על קינויו ונסתרה עם זה לסיבה שהיתה לה עמו סד"א דאין מפסדת כתובתה אלא אם נשאר הבעל קיים והוא מוכרח להוציאה מן הדין בעל כרחו דאז הוא דמפסדת מפני שגרמה לו להוציאה בעל כרחו ולישב בדד. אבל אם מת מיד קודם שהוציאה שלא גרמה לו כלום שבלא מעשיה הרי המות הפריד ביניהם איפשר לומר שתטול כתובתה מנכסיו קמ"ל דלא. ופשיטא דהדין נמי בעוברות על דת שמפסידות כתובתן כן הדין דאפילו אם מת קודם שהוציא אין להן כתובה בנכסי הבעל. ואדרבא רבותא איכא בהנך שאפילו אם נשאר קיים ואינו רוצה להוציא אין לה כתובה. ועדיף מהמפסדת ע"י קינוי וסתירה דהתם איכא טעמא מיהא שאסור לקיימה משום הכי דין הוא דאין לה כתובה. משא"ך באינך שאעפ"י שאין איסור לקיים והוא רוצה לקיים. עכ"ז אין להם כתובה. גם מה שהוק"ל מדברי הב"ש והח"מ שכתבו שאם קיימה וחזרה בתשובה צריך לחדש לה כתובה מנה. והוצרכו ליישב דבריו כנ"ב. הם דברים תמוהים מאד דהח"מ והב"ש על דברי הרמב"ם כ"כ שסובר שאם לא חזרה אעפ"י שקיימה אין לה כתובה. וא"כ מאי קושייא גם היישוב א"א לשמוע דבהדייא כתב הח"מ אסור לדור עמה בלא כתובה וצריך לכתוב וכו' גם הב"ש כתב חייב לכתוב לה ולא רשאי. ועוד שהח"מ כתב הטעם משום שהכתובה הא' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו ואיך נפרש בכוונתו דאם רצה לקיים אחולי אחיל וכתובת' קיימת. באופן שכל הדברים שהעתיקו החכמים הנז' י"ץ תמוהים מאד וחלילה ליחסם לרבנים הנז' זלה"ה ותימה מהחכמים ישצ"ו שהביאום ולא הרגישו בכל התמיהות שבהם:

אמת שקרוב לדברים הללו אני אומר דאם לא ערער הבעל מיד אחר שעברה ולא בא לב"ד והביא עדיו ולא כתבו לו שאיבדה כתו' וקיימה ושתק דגם הרמב"ם ז"ל מודה דכיון דשתק ולא ערער אחולי אחיל ועדיין כתובתה קיימת. וכענין שאמרו גבי טענת מומין אך אם ערער מיד ובא לב"ד וכתבו לו שאיבדה כתובתה אפי' קיימה פשיטא דאין לה כתובה וכדברי הרמב"ם. ומהם אין לזוז:

ומיהו בנד"ז אין אנו צריכים לכ"ז והדין דין אמת כדברי החכמים יש"ץ שעדיין כתובת האשה הנז' הא' קיימת. וכיון שמתה צריך הוא לחלוק עם יורשיה כפי התקנה מכל הטעמים שכתבנו למעלה:

ועל דבר המתנה שהוציא הבעל הדבר פשוט וא"ץ לפנים שאין בה כדאי להפקיע יד יורשי האשה כיון שניכרים הדברים לחכמי העיר יש"ץ שלהבריח עשה. וגם לא נתכוון כלל למתנה גמורה שהרי מכר ומשכן מהם אח"ך וכמפו' בדברי הרא"ש ז"ל שהביא הטור ומר"ן ז"ל סי' צ"ט גם בתקנות גם בפסקי הא' ואין זה צריך לפנים:

קם דינא שהדין ד"א שצריך הבעל הנז' לחלוק עם יורשי אשתו הראשונה הנז' כפי התקנה ולתת להם ארבעה חלקים מעשרה בכל הנכסים הנמצאים לו ולה אם הדברים אמת שחזרו ועשו שלום אחר הפשרה ונהג בה מנהג אישות. ואם לאו הבחירה בידו רצה יחלוק רצה יפרע ליורשים דמי הפשרה ויסתלקו. זהו הנלע"ד בזה. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר הכ"ד החו"פ מקנאסא יע"ה בשילהי חשון

פקח"ת לפ"ק וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ.

סימן נו

עוד על ענין הנז'. הן היום בא לפנינו החכם כהר"א הכהן בע"ד של אהרן הנ"ב והמציא לפנינו קב"ע מכע"ך שמיום הפשרה שנתפשר כהר"א הנז' עם אשתו הא' הנ"ב בענין כתובה משם ואילך לא החזירה כלל ולא נהג עמה מנהג אישות כלל בשאר כסות ועונה ונשארה כך עד שמתה כמשו"ח ביד הבעל הנז'. ולכן מעתה קם דינא כמו שכתבנו בתחילה שכיון שנתפשרו בעד הכתובה בסך א' ת"ם ולא היה מחוסר כ"א הגט שהיה הבעל ממתין מלתתו לה עד שתודה לו בחפצים שגנבה ממנו ומתוך כך נלב"ע האשה ועכשיו הבעל רוצה לעמוד בחייובו הנז' ולתת ליורשיה סך הפשרה ויסתלקו ולא יירש הוא בשלה כלום שרשאי הוא בכך ואין עליו חיוב לחלוק שמשנפרד קשר האישות שביניהם אין כופין את הבעל בע"ך לירש בשלה דבר מועט כדי שירשו יורשיה בשלו דבר גדול. ואם אמרו מורדת בעלה יורשה זהו לטובת הבעל כפי ד"ת שהבעל יורש את אשתו ואין ליורשיה כלום לא בשלו ולא בשלה ולא שנתן לו אליה וקוץ בה כדגים הנאחזים במצודה רעה שעל פתיתי לחם שירש בשלה את כל הון ביתו יתן ליורשיה. והתקנה שתיקנו שכ"ז שיירש בשלה יירשו בשלו יורשיה זהו כשעדין קשר האישות ביניהם ועדיין לה עליו כתובה ותנאיה אבל בזו שכבר פרע לה כתובה ונתבטלה ולא נשאר עליו שום חיוב מחיובי הכתובה נתבטל גם התנאי שלפי התקנה וקרוב לומר שיעמוד הדבר על ד"ת שהבעל יורש את אשתו שהוא יורש מד"ת שאין ירושתו נפקעת אלא בגירושין גמורים. אבל ירושת היורשין שהיא מן התקנה כבר נפקעה בביטול הכתובה וכן ראיתי פסק להרב מהריט"ו ז"ל וחתום עליו מהר"ם אדהאן ומהר"ר יהודה בירדוגו ומהר"א ן' חסין. ומהר"ח ן' זכרי ז"ל באשה שנתקשרה עם בעלה להתגרש וזקפה כתובתה חוב על בעלה לזמן ואחר שיפרע יגרש. ומתה האשה עד שלא פרע שאין ליורשיה כלום אחר שנתבטלה הכתובה למנהג ולא נשאר כ"א חוב על הבעל חזר הדבר לד"ת שהבעל יורש את אשתו עכ"ד. אלא שלא כן ראינו לרבותינו דנין. אלא שכ"ז שהבעל יורש בשלה גם היורשים יורשים בשלו. ומיהו זהו לרצון הבעל אם הוא רוצה ליירש כגון שנכסיה מרובים משלו אבל אם אינו רוצה ליירש דבר ברור הוא שגם יורשיה לא יירשו בשלו כלום. ויותר י"ל בנד"ז שגם הבעל אין לו ליירש בשלה דנר' דנד"ז אינו דומה אלא לההיא דכתב מור"ם בסי' ץ' המורד על אשתו ומדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות י"א דאם מתה אינו יורשה ע"כ וטעמו דל"ד למורדת שהזכיר למעלה מזה דמורדת שבאה הסיבה מצדה בדין הוא שיירשנה בעלה. אבל במורד שבאה הסיבה מצדו בדין הוא שלא יירשנה. וכן ל"ד לפלוגתא דרשב"ם והרא"ש שהביא הטור סי' הנז' כשהיתה עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה דס"ל לרשב"ם דאינו יורשה ולהרא"ש יורשה. ופסק מר"ן ומור"ם שם כהרא"ש. וזהו שסיים מור"ם שם אבל כ"ז שלא נתגרשה אעפ"י שנתן עיניו לגרשה יורשה ע"ש דהתם נמי מיירי כשהתחילה היא בקקטה ומתוך כך נתן עיניו לגרשה משא"ך במורד על אשתו שהוא הגורם דבהא אפי' הרא"ש מודה שאינו יורשה. וכ"כ מהריק"ש בסי' ע"ז וז"ל בעל המורד על אשתו גם אינו זן ואינו מפרנס ומתה עיין בב"י סי' ץ' דלדעת ר"י ן' מיגאש ורשב"ם אינו יורשה. והרא"ש פליג כשמתה מחמת קטטה ונתן עיניו לגרשה ואי' דהכא מודה כיון דקעבר איהו לחודיה בלאו דלא יגרע. ואיך שתהיה ס' הרא"ש אין ספק יורש במקום ודאי ויורשיה זוכין בירושתה ועיין ח"מ סי' ר"ף ע"ב. וא"כ בנד"ז ג"כ יש מקום לומר שאעפ"י שלפי טענת הבעל מתחילה היא היתה הגורמת לקטטה ולגירושין שהיתה מקללתו כיון שנתפשרו ונתקשרו לגרש והוא העביר עליה את הדרך ולא רצה לגרש בטענת גניבה שלו שבידה שכבר נתפשרו בה ומחל לה או שהי"ל לתובעה ולישבע ולפוטרה והוא לא רצה לגרש אלא לעגנה ובדין הוא שכל עוד שלא גירש חייב במזונותיה והוא היה מונע ממנה שאר כסות ועונה וגם לא גירש נר' לדמותו למורד על אשתו שאינו יורשה אם מתה. ומינה שגם יורשיה אינם יורשים בשלו. ואף שנאמר דכיון שעיקר הקטטה באה מצדה אין דינה אלא כמורדת שבעלה יורשה לכ"ע. כבר אמרנו שלטובתו אמרו ולא לרעתו. וזה ברור:..

ומעתה קם דינא שרשאי הבעל לסלק יורשי אשתו הנז' בדמי הפשרה כמו שכתבנו בתחלה ג"כ ואם כבר בידם מוטב. וא"ל ישום להם המשכונות שמשכן בידה בעודה עמו מנכסי נדוניתה שמכרה וישלים לה במעות או מטלטלין ושטרות אחרים. גם השטרות דינם כמטלטלין. ולענין הוצאות קבורת האשה ותכריכין ובנין המצבה נר' פשוט שכל שלא חלקו ואין הבעל יורש בכתובתה כלום אין עליו חיוב קבורתה ויורשי כתובתה הם חייבים בקבורתה. שהרי קבורתה תקנו תחת ירושתה. וכל שאינו יורש בדין או שאינו רוצה ליירש יורשיה הם החייבים בקבורתה. ודעדיפא מינה כתב הח"מ בסי' ע"ז סקי"ג גבי מורדת דלהרמב"ם ושאר מפרשי' אפי' בתוך יב"ח אעפ"י שיורשה אינו חייב בקבורתה מחמת שאין לה עליו כתובה ע"ש ובסקי"ב ובב"ש סקי"ו ע"ש. וכן היה מעשה בימי ב"ד שלפנינו ז"ל בבעל שהתנה עם אשתו שלא יטלו יורשיה אחר מותה כ"א סכי כתובתה ופסקו ב"ד זלה"ה שיורשי כתובתה חייבים בקבורתה וכן המנהג אצלינו לפי התקנה שתיקננו מקרוב שרשאי הבעל לסלק יורשי אשתו בכתובתה אם היו היורשים בניה שממנו וממנה או בנדון אם היו יורשיה אביה או אחיה שקבורתה ממה שיטלו יורשיה כיון שאין הבעל יורש בה כלום. ולראיה ביד הבעל הנז' ח"פ ביום ר"ח טבת מש'

חפצתי לפ"ק וצוי"מ וקים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ.

סימן נז

פסק שכתבנו לכהר"א הכהן ע"ע עוברת על דת.

על פי עדות החכמים הנ"ב שהאשה הנ"ב קללה את בעלה הנ"ב קללות נמרצות חנם והוא שותק הדין נותן שאיבדה כתובתה אלא שצריכה התראה קודם וגם שצריך עדים שהיא רגילה בכך וכמ"ש מר"ן בסי' קט"ו ס"ד ומור"ם בסי' קנ"ד ס"ג ע"ש. ובנד"ז אין עדים שהתרו בה ולא שהיא רגילה בכך אמנם המציא לפנינו הבעל כהר"ר אליהו הנ"ב שטר קשר שבו נתקשרו הוא ואשתו הנז' זה כמה וז"ן אחר התעצם הריב בין כהר"א הכהן ומזל טוב אשתו ונמנו וגמרו מה שעבר עבר ומכאן ולהלן חושבנא והוא שהע"ע בקוש"ח האשה שמהיום והלאה תתנהג עם בעלה כבנות ישראל הכשרות שלא תקללנו חנם ולא ליולדיו וכו'. וקבלה אנפשה וח"ע חו"ג בכח הקוש"ח שאם תעבור איזה פרט שאיבדה כתובתה. ולא תטול זולת בלאותיה הקיימים וכו' ע"ך. והנה יש לפקפק בתנאי זה שנר' שהוא אסמכתא לפי שאין בו לשון מעכשיו ואעפ"י שהוא בש"ח שהוא מועיל לבטל האס' איפשר שבנד"ז שבאה השבועה אגב גררא עם הקנין לא מהנייא דקנין א"כ שבועה א"כ וכמ"ש הא' ז"ל אלא שי"ל דשאני הכא שכתוב בשטר שקע"ע בקוש"ח כ"א למ"ש בפ"ע שהו"ל כאלו קנין לחודיה ושבועה לחודה. מ"מ נר' דלפחות יהיה קשר זה במקום ההתראה ואף גם זאת שמתוכו מוכיח שרגילה היא האשה בכך. ואע"פ שאם לא היה כ"א התראה בעלמא מזמן השטר איפשר שלא תועיל כיון שעברו כמה שנים מש' תקנ"ו ע"ס שנת תקפ"א שאז העידו עליה עדים שעברה ואיכא למימר שבאורך כל הזמן ההוא איפשר ששכחה ההתראה. מ"מ הכא שהיה בדרך תנאי ובשטר וקנין ושבועה ודאי עדיף טפי מהתראה שכיון שח"ע בקוש"ח ונכתבו ב' שטרות א' ביד הבעל וא' ביד האשה ודאי דרמייא אנפשה למדכר ולאו כל כמינה לומר שכחתי וע"ע בח"מ סי' קט"ו סי"ו וכמ"ש שם סי"ז דאין צריך התראה בשעת מעשה. ולכן נראה שהד"א שאבדה האשה כתובתה כמו שקע"ע:

ואעפ"י שלא העידו העדים בפניה כבר ידוע בסי' כ"ח סי"ח דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד והכא ליפטר מן הכתובה הם באים להעיד. ועוד שכבר כתב מור"ם שם סט"ו דבקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים מקבלין עדות שלא בפניהם ע"ש וה"נ ידוע הוא שיש לחוש לקטטות ומריבות עם העדים. ולכן יכולים להעיד שלא בפני האשה:

באופן שהאשה הנז' איבדה כתובתה ואין לה אלא בלאותיה הקיימים ואם הבעל רוצה לגרש יגרש ויתן לה בלאותיה דוקא ואם רוצה לקיים נר' שצריך לחדש לה כתובה יובן עיקר כתובה אם היא נוהגת אח"ך בכשרות וכמ"ש ח"מ וב"ש סי' הנז' סקי"ח דמשום דאסור לשהות עם אשתו וכו' שהבלאות הקיימים שלה הם ואם רצה אח"ך לגרש יפרע לה עיקר כתובה והבלאות אם לא שבה לכסלה. והא תו ליכא למימר דכיון ששתק הבעל זה כמה משקללתו האשה ולא ערער מחל דליתה דכיון ששטר הקשר כבוש תחת ידו שאם תעבור איבדה כתובתה ודאי דעל זה סמך שלא ערער עד היום שהנה אומר שכ"ז שאני רוצה לערער הרי זכותי בידי. וגם אם נאמר שהקשר לא יועיל במקום התראה שצריכה לידע שתפסיד כתובתה עפ"י הדין שאז נקראת עוברת על דת יהודית. אבל ע"י חיוב שלה אינה עוברת על דת יהודית רק עוברת על חיוב שלה ואין ראוי לאבדה כתובתה מ"מ יש טעם לחייבה דכל המתחייב בדבר שהוא מן הדין אין בו משום אסמכתא. וכעין זה כתבו הפוסקים ופסקה מר"ן סי' ר"ז דבקנסות השידוכין אין בו משום אסמכתא דכדאי הוא להתחייב החוזר משום הבושת. ואף שכתבה בשם י"א ונר' שהיא מחלוקת מ"מ זהו בקנס השידוכין שאינו אלא משום בושת הקל שאין דנין אותו בזמן הזה אבל בעוברת על דת יהודית כגון מקללת יולדיו בפניו שיוצאת בלא כתובה כ"ע מודו דהמתחייב בה אין בו משום אסמכתא ולפי"ז גם באינה רגילה לקלל יש לחייבה וכמ"ש הרב ב"ש באה"ע סי"ן בקנס השידוכין דאפילו הקנס יותר מדמי הבושת אין בו משום אסמכתא ע"ש. וא"כ גם בעוברת על דת יהודית מפני החיוב תתחייב אפי' באינה רגילה:

ועוד כבר תמהו הרב ח"מ והרב ב"ש על מ"ש מור"ם דדוקא ברגילה דממ"נ אם קודם התראה אפי' רגילה. ואם אחר התראה אפי' בפ"א הפסידה כתובתה. והרשב"א לא כ"כ רק לרווחא ע"ש. כללא דמלתא שהאשה הנז' הפסידה כתובתה אפילו אינה רגילה מפני החיוב שנתחייבה. ועוד מכח הש"ח ואין לה אלא בלאותיה הקיימים ואם רוצה לקיימה צריך לחדש לה כתובה מאתים. ואעפ"י שזה זמן רב שלא תבע אותה לדין לא נאמר שמחל. ואפי' אם מחל לה בפירוש לא תועיל המחילה דמיד שעברה על דת איבדה כתובתה וצריך לחדש לה כתובה. וכ"ע שלא חידש אין לה כתובה וכמבואר בחו"מ סי' קט"ו סקי"ח ובב"ש סקי"ט ע"ש. זהו הנלע"ד. וצויי"מ. ולראיה ביד הבעל ח"פ בסיון המב"ת שנת

פ"ג לפמ"ה והשו"ב וקים:

מימון בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט

הנראה לקוצ"ד שהשטר הקשר הוא במקום ההתראה שודאי מתחילה היו נידונים ר"מ הנז' ואשתו מז"ט על שהיתה מקללת אותו. והיה הבעל הנז' רוצה להפסידה כתובתה אלא שנכנסה כת השלום ביניהם ועשו להם שלום עה"ד הנז' שאם תחזור לסורה איבדה כתובתה ולא היתה צריכה לקנין ולא לשבועה רק התראה בעלמא. אלא לתוס' טובה עשו הענין בקוש"ח או בשביל שאר התנאים שבאו בכתב הקשר ואדרבא שטר הקשר הוא עדיף מהתראה שהוא כמוס תחת יד האשה ובכל יום פושטת וקוראה ואינה שוכחת כלל. משא"כ בהתראה שהיא תחת יד הבעל וגם אם נאמר דהתראה עדיפא והקשר הנז' הוי אסמכתא מ"מ אחר שנעשה ע"י ב"ד חשוב שבעיר ומומחה לרבים לא הוי אסמכתא. וכמ"ש מר"ן סי' ר"ז סט"ו ע"ש. באופן שהד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו ולראיה ח"פ:

מרדכי בירדוגו ס"ט

הד"א כמ"ש החכמים הפוסקים ישצ"ו שהאשה הנז' איבדה כתובתה ולא תטול כ"א בלאותיה הקיימים ואם ירצה לקיימה צריך לחדש לה כתובה ואפי' מחל לה בפי' לא תועיל המחילה דכל שלא חדש לה כתובה וכמבואר בח"מ סי' קט"ו ובב"ש סקי"ט ע"ש וכמ"ש החכמים הפוסקים ישצ"ו ולראיה ח"פ וקים:

ע"ה משה טובי ס"ט

הד"א כמ"ש החכמים י"ץ וכל דבריהם אמת וצדק שהאשה הנז' הפסידה כתובתה ולא תטול כ"א בלאותיה הקיימים שהקשר שנעשה בקוש"ח לפני רב העיר הוא דעדיף טפי מהתראה וצריך הבעל לחדש לה כתובה אחרת מאתים וכמ"ש החכמים א"ץ לכפול הדברים כי הם פשוטים וברורים ולהפקת רצון ח"פ פאס יע"א. וצ"ל שמש"ל שצריך הבעל לחדש לה כתובה אחרת היינו אם נתרצית לישב עמו אבל אם לא נתרצית צריך הבעל לפוטרה בגט כשר וק"ש:

יהונתן סירירו רפאל אהרן מונסונייגו

סימן נח

עמדו לדין הר' אליהו קדוש תובע לחמיו כה"ר אברהם ן' סמחון באומרו שזה כמו שבעה חדשים מ"מ משנשא ק'מרא בתו של אברהם הנז' ועדיין היא ממאנת בו ולכן יעשה עמה מה שיחייב הדין. ואברהם אביה השיב שהבת היא עדיין קטנה שהיא היום כבת עשר שנים ומחצה מ"מ וסתם הנושא את הקטנה על דעת כן נושאה שיהיה מתגלגל עמה לאט לרצונה עד סמוך לפרקה. וכ"ש שמאון הבת הנז' אינו אלא מחמת הבעל שהוא שונא אותה ומכה אותה בסתר ואינו מפייס כדרך כל הארץ. ואליהו הנז' השיב להד"מ שאינו עושה לה מאומה ובדרך כל הארץ הוא עמה אלא שהיא מאסה בו. ואחר ההתבוננות בדבריהם פסקנו להם שצריך הבעל להמתין לה זמן מה אולי תתרצה הבת. ואם עמדה במרדה אז יעשה מש"ה שעם היות שבשו"ת מהר"ם אלשיך שאלה ז' פסק בדין קטנה שהיא בתוך י"ב שנה שמרדה בבעלה ואינה רוצה להזדווג עמו שפוחתין לה מכתו' כדין המשנה ואין לה מזונות וכשתגדל אז דנין לה דין מורדת בהתראות והכרזות והמלכה ושהיית יב"ח דקטנה לאו בת התראה היא או המלכה והמתנה יב"ח בלבד למ"ד שאין התראות והכרזות לאומרת מאיס עלי אלא המלכה והמתנה יב"ח ויתחילו משתגדל ואז תפסיד הנשאר בכתו' מ"מ אבותינו ורבותינו הרא' לא היו פוחתין לה כלל מכתו' אלא היו קובעים לה זמן כפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה. יען שטעם מאון הקטנה בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינם יכולים לסבול התשמיש. וכבר כתב הבאה"ט באה"ע סי' ע"ז סקל"ב דאם באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת יעו"ש ולכן נהנו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת שבנדון מהר"מ היתה הבת בעלת כח ובריאה יותר מהאיש כנז' בראש. השאלה. ולכן בנ"ד נר' לנו לאחוז במנהג הא' ולפי בריאות הבת וקומתה יראה לנו שהבעל ימתין לאשה הנז' מהיום ע"ס ששה חדשים אולי תתרצה ואם עמדה במרדה יעשה עמה משה"ד נותן. ולראיה שכך עלתה הסכמתינו ח"פ ששה ימים לחדש טבת ש'

נאקתם לפ"ק והשו"ב וקים. וצ"ל שאין רשאי הבעל לקחת לו אשה אחרת עליה כ"א עד מלאות הזמן שתעמוד עמו לדין ונראה מש"ה וק"ש:

יהונתן סירירו רפאל אהרן מנסונייגו יעקב סירירו

כל דברי החכמים הפוסקים ישצ"ו אמת וצדק לא מבעייא בנד"ז שהיא קטנה כבת עשר שנים ומחצה כנ"ל וגם לא נבעלה כלל דודאי אין לה דין מורדת שהרי צריכה התראה וקטנה לאו בת התראה היא וכן כתב הרב מהר"מ אלשיך סימן ח' בקטנה בתוך שנת י"ב דאפי' אם נבעלה פ"א וב' ואח"כ מאסה אותו דאין לה דין מורדת להפסידה כתובתה בב"א כיון דלאו בת התראה. וגם מ"ש הרב דאם נבעלה כבר ואח"ך מרדה אעפ"י שהיא קטנה יש לה דין המשנה לפחות לה מכתו' עד שתגדיל ע"ש. מעולם לא שמענו מי שנהג כן. אלא אפי' אם היתה בת י"ב ויום א' לית לה דין מורדת כיון שעדיין לא נבעלה כלל. יותר יש לתלות שמיראת הבעילה היא בורחת ואינה לא בכלל בע"ל ומצע"ל ולאו בכלל מאיס עלי. וכן מבואר בדברי מהר"מ אלשיך דכל שעדיין לא נבעלה אין לה דין מורדת לא להפסידה כתובה ולא לפחות מכתו' כיון שהיא טוענת שמיראת הבעילה היא בורחת וטענה מעלייתא היא. וכ"כ הרב הגדול הר"ש בן הדשב"ץ ז"ל בתשו' סי' מ"ה בבחור שנשא בחורה ולא יכול לבא עליה כדרך כל הארץ מחמת שבכל עת צועקת כשרואה אותו ואפילו כשהיא בבית אביה והולך לשם בורחת ממנו והוא טוען שהיא מואסתו ומחמת שהיא מואסתו עושה כן וקרוביה טוענים שהיא אינה מואסתו אך היא מתפחדת ממנו כי כן דרך נשים הקטנות להתפחד מהבעילה ראשונה. והשיב הרב שאין זו מורדת לא דמאיס עלי ולא דבע"ל דכיון שעדיין לא נבעלה יותר יש לתלות שמחמת יראת הבעילה היא בורחת ולא מחמת שהוא מאוס עליה או שרוצה לצערו על כן אני אומר שטוב הדבר שלא למהר לחתוך את הדין אלא להחמיצו ולפייסו שבכמו הדבר הזה אמרינן בגמ' יבמות יעשו דרך בקשה כלומר שיעשו סעודה ויפייסו זל"ז ומתוך כך תתרצה ותבעל לו אך אם מתקוטטים עמה או מריבין בה בחזקה קרובי האיש אף היא תקשה עורפה. וכ"ש אם היא דרה עם חמיה וחמותה. ועל כן יוציאנה מאצל חמיה וחמותה אם אינה רוצה לדור עמהם וידורו עם שכנים טובים אולי תפותה ויוכל לבא עליה. וכיון שתבעל לו פעם א' וב' אם עמדה במרדה והיא מואסת בו ואמרה מאיס עלי תפסיד כתובתה ותוספת וכו' וכ"ז שאינה עמו אינו חייב במזונותיה ושלום על דייני ישראל עכ"ל הרה"ג הנז' זלה"ה. ומבואר מדבריו ז"ל דאפי' בגדולה מבת י"ב מיירי דאי בקטנה היאך כתב דכשתבעל פ"א וב' יש לה דין מורדת והרי עדיין קטנה ולאו בת התראה היא וכמ"ש הא ודאי דאפי' בגדולה מיירי וכן נראה מסתימת דברי הבאה"ט שהעתיקו החכמים יש"ץ בפנים דכל שעדיין לא נבעלה אפי' בגדולה אין לה דין מורדת. ואעפ"י שבשאלת הרשב"ש הנז' נזכר כי כן דרך הקטנות וכו' לאו למימרא דבקטנה דוקא מיירי דליתא וכמ"ש. אלא דברכה בשנים מיירי כבת י"ד והגבול נראה שהוא לפי בריאותה ולפי קומתה ולפי ראות עיני ב"ד דכל שנראה להם שמפני יראת הבעילה היא בורחת תולין ביראת הבעילה ואין לה דין מורדת. וכל שנר' להם דלא מפני יראת הבעילה אלא מפני שהיא מואסת בו דנין בה דין מורדת. וכ"ז בגדולה מבת י"ב אך בקטנה וכנד"ז לית דין ולית דיין דאין לה דין מורדת עד שתגדיל ואז יעשו עצת הרב הרשב"ש הנז' ואחר עצתו אז יעשו מה שהדין נותן זהו הנלע"ד בזה וע"ד אמת ח"פ מקנאסא יע"א בטבת ש'

אמן לפמ"ה וקים:

שלמה טולידאנו מרדכי בירדוגו יעקב בירדוגו

ובס' שו"ת להרב כמוהר"ר פתחיה בירדוגו זלה"ה סי' תכ"ב על ענין הנ"ל וז"ן:

שאלה. קטנה שהשיאה אביה ומרדה מה יהי' דינה:

תשובה יראה לענ"ד שדבר זה שנוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד והביא מחלוקתן מר"ן בש"ע אה"ע סי' קע"ח ס"ג דלדעת הרמב"ם והיא הי"א קמא שהביא הש"ע בקטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה אסורה לבעלה ומקנאין לה כדי להפסידה כתובתה ע"ש וכך נראה לדון אם מרדה ודנין בה דין מורדת להפסידה כתובתה ולהראב"ד דס"ל דפתוי קטנה אונס הוא ואינה אסורה לבעלה גם לא בת התראה היא להפסידה כתו' ה"ה למורדת וכדעת הראב"ד היא דעת רוב הפוס' וכמ"ש הב"ש שם. גם המגיד ז"ל לא מצא ראיה ברורה לדעת הרמב"ם. ואדרבא הוכיח מהירושלמי היפך דברי הרמב"ם עיין בפ"ב מהלכות סוטה ובפ"ג מהלכות איסורי ביאה ואף שראינו להכ"מ שהחזיק דברי הרמב"ם אינם אלא ישוב בעלמא. ובשלחנו הקצר הביא לדעת הראב"ד באחרונה להוכיח שדעתו כהראב"ד. ואף שמצינו לו בחומ"ש סי' צ"ו ס"ג דבדבר שיש הנאה לקטן אם הגיע לעונת הפעוטות הודאתו הודאה ונפרעים מנכסיו ע"ש וה"נ אית לן למימר בקטנה שמרדה דלא גרע נישואיה ממשא ומתן ואית לן למימר דכיון דאית לה הנאת נישואין מרדה מרד כי היכי דלא לימנעי אינשי מנישואיה דלמה תזנה או תמרוד ולא תפסיד כתובתה הא ליתא. וכבר כתב מהרי"ק בשורש פ"א דנשואי קטנה לא דמו כ"א לניזקין וחבלות דמחשש שמא תזנה לא ממנעי אינשי ולא דמו למקח וממכר ע"ש. ואע"ג דממאנת אין לה עיקר כתובה וכמ"ש בסי' קנ"ה סיו"ד ממאנת שאני שעוקרת הנישואין מעיקרן וכמי שלא נשאת דמי ולכן אין לה עיקר כתובה. משא"ך בזו שהשיאה אביה דאכתי אגידא בבעלה ונישואיה נישואין ומרדה אינו מרד וכמי שלא עשתה שום מעשה הויא ול"מ בדבר התוס' שהבעל מוסיף דחייב דהא אפילו בממאנת חייב וכדיהיב בה טעמא ח"מ בסי' קי"ו סק"י וז"ל דסתם קטנה תמאן ועל חיבת ביאת לילה הא' הוסיף לה ומיאון בקטנה כיוצאת שלא ברצונה עכ"ל וכ"ש הוא לנ"ד לחייבו בתוס' אם מהך טעמא דממאנת אם משום דבנ"ד נישואין גמורין הם והיא לא עשתה כלום דכל מעשה קטנה כמאן דליתנהו דמי וחייב בתוס' עוד זאת אפילו בעיקר כתובה שהוא פטור בממאנת בזה חייב וכמ"ש. ואפי' אשה אחרת אינו יכול עד שיפרע לה כל סכי כתובתה עי' ותוספת ופחת נצ"ב ואע"ג דממאנת אינה נוטלת פחת נצ"ב שאני ממאנת דכמי שלא נשאת הוייא וכמ"ש. משא"כ בזו דנשואה היא וקע"ע אחריות נצ"ב והיא לא עשתה מעשה דכל מעשיה כמאן דליתנהו דמי וכמ"ש לכן קם דינא הוא שאם בא לגרשה שיש לו לתת לה כמי שבא לגרש מרצונו. זהו הנלע"ד בזה. וקים:

פתחיה מרדכי בירדוגו ס"ט

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה