אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות גיטין וגירושין

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות גיטין וגירושין

הלכות כתובות. וחלוקת עזבון. ודין הולד אם לא שהה ל' יום אחר מיתת אמו. ודין המעניק. ודין אשה שמחלה כתובתה לבעלה באונס

סימן מג

נשאלתי באשה שנתגרשה מבעלה והגבה כל נכסיו. ואח"ך הוצרכה למעות. ויעצה שהלכה אצל ב"ח של בעלה שהיה נושה בו תקק"ם כ"י. ואמרה לו הלוה לי סך קק"ם ואני אזקוף אותו עלי עם הסך תקק"ם כ"י שאתה נושה בבעלי. ונתרצה הבעל חוב וזקף עליה הכל בעש"ג וכתב עליה עאק"ד מסך תת"ם כ"י. ועתה תובע הבע"ח את כל חובו מהאשה. והאשה טוענת שאין לה לפרוע כ"א הסך קק"ם שהלוה לה באמת ולא הסך תקק"ם כ"י שזקף עליה מצד בעלה. שאין ההודאה והחיוב בפני עכו"ם כלום. ועוד שה"ז רבית קצוצה שבשעה שהלוה לה סך קק"ם קיבלה לפרוע חוב בעלה:

תשובה הדין עם האשה שהמחייב עצמו במה שאינו חייב אינו משתעבד עד שיאמר בפני עדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה. ובפני ערכאות הוי כמודה לו בינו לבינו. ולא משתעבד בדברים בעלמא בלא קנין. ולא עדיף שטר הערכאות מכתב בכת"י הריני חייב לך. מנה ואין שם עדים. ומסר לו הכתב בינו לבינו. דלאו כלום הוא. ומצי למימר משטה אני בך ואפי' מוסרו לו בפני עדים איכא למ"ד דלא גבי כלל. ומצי למימר משטה אני בך. ובינו לבינו לכ"ע לא גבי כלל. כמבואר כל זה בר"ס מ' ובש"ך שם סק"א ע"ש. גם מה שטענה האשה דהוי ר"ק טענתה טענה. ואפילו אם היה זוקף עליה שטר בעדים של ישראל ובקנין. אם היה מתברר שכך היה הענין. שבשכר הלוואתו לאשה קבלה האשה לפרוע חוב בעלה וזקף עליה הכל ה"ז שטר שיש בו רבית ופסול הוא ואין לאשה לפרוע כ"א מה שהלוה לה בהודאת. עיי' סי' נ"ב וביו"ד ס"ס קס"ה. ולראיה ביד האשה ח"פ באדר א' זמ"ן לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן מד

אגרת לחכמי פאס יצ"ץ החה"ש הדו"מ ישצ"ו.

אחדש"ו מאהב"ה זאת אומרת ראיתי את ישראל והנם נפוצים על ההרים אין רואה ואין מקיץ להורותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. כי היום הזה בא לידי ממחנכם קדוש שטר הרשאה לשליח הולכת הגט של המומר אברהם אזראד ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט של בת רי"ץ ן' הרוש מיד הבעל ובכולן ראיתי שערורייה שכותביהם אינן בקיאים כלל בטיב גיטין. ואימסר עלמא בידא דטפשאי וחלילה להיות כזאת בעיר ואם בישראל עיר גדולה של חכמים ושל סופרים אשר למימי קדם ממנה תצא תורה כל רעב ממנה יאכל וכל צמא ממנה ישתה. כי הרשאת שליח קבלה כתבו כמרשה לחבירו על תביעת ממון שיש לו לדון ולהליץ בעדה ולקבל גיטה וכך א"ל דון וזכי וכו' וכל מאי דמתענית וכו' הכל בלשון שטר הרשאת ממון ולא כתבו כלל הלשון המתוקן ומיוסד מרז"ל בנוסח קבלת הגט שכל אות ואות ממנו מעכבת. וז"ל הטור בסי' קמ"א שליח קבלה צריך שטר הרשאה וז"ל זכרון עדות שהיתה בפנינו ח"מ בכו"ך לירח פ' בשנת כו"ך לב"ע למנין וכו' איך פב"פ העומדת וכו' מינתה לפנינו את פב"פ להיות שליח לקבל גיטה מיד פ' וכו' וכך אמרה לפנינו לפב"פ שלוחה התקבל לי גיטי מיד פב"פ בעלי ותהא ידך כידי וקבלתך כקבלתי זתזכה לי בו ותקבלהו לי ומיד כשיגיע הגט לידך אהא מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם ומה שעושה בפנינו וכו' וקיים. ויחתמו ב' ע"ך. וצריך שיהיו ב"א ידועים שתהיה חתי' ניכרת במקום הנתינה ואף אם יקיימוהו בהנפק צריך שתהיה חתי' הדיינין ניכרת וידועה לבני מקום הנתינה עכ"ל הטור ז"ל. והנה הסופרים הנז' לא ידעו ולא יבינו מכל זה כלום. א' שכתבו שנתנה דא"ק לפלוני ואין שייך בזה דא"ק כידוע. ב' שכתבו לדון ולהליץ ולתבוע מה תביעה יש בזה וכן כל הלשון דון וזכי וכו' לא שייך בזה כלל. ג' שכתבו פיו כפיה ולא שייך בשליח קבלה פתחון פה כלל. ד' שהשמיטו עיקר לשון הקבלה והוא שתאמר שיזכה לה בו ותכף כשיגיע לידו תהא מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם שכל אלו הלשונות מעכבים שלשון שיזכה לה בו הוא לגלות שאין זה חובה לה ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא זכות היא לה וזכין לאדם שלא בפניו. גם ה' לשון ותכף כשיגיע תהא מגורשת ומותרת וכו' הוא מעכב הרבה שלא תאמר שתקבלהו לי לפקדון עד שאומר לך מה תעשה. ותמה אני אם מעולם לא ראו הסופרים הללו גט הנמסר לשליח קבלה ומה הלשון ששמעו בו ואם מעולם לא שמעו הלשון כהוגן א"כ יש לחוש לכל הגיטין הניתנין בפניהם. ועוד ו' שהיו צריכין לכתוב שנותנת לו רשות לקבל הגט מיד הבעל או מיד שלוחו שהגט הוא כבר כו"ח וצריך שלא ינתן כ"א ע"י שליח הולכה וכמ"ש מר"ן בסי' קכ"ז ס"ה כי היכי דליהוי ליה קלא וא"כ צריכה האשה לומר לשליח שיוכל לקבלו מיד שליח הא לא"ה איפשר דאית לה קפידה שלא יקבלנו כ"א מיד הבעל וכ"ה בנוסח גיטין המועתקים אצלינו בכ"י שתאמר לו התקבל לי גיטי מיד בעלי או מיד שלוחו וכו' עד מאה שלוחים. ז' שלא נתקיימו החתי' שבשטר קבלה בדיינים ידועים אצלינו וכל שלא נתקיימו החתי' לאו כלום הוא וכמ"ש בשם הטור. באופן שניכרין הדברים שאין להם ידיעה כלל מענין גיטין ולא מן השם הוא זה למנות אנשים כאלו על ענין גיטין שקרוב ח"ו להתיר א"א לשוק ויש לחוש לכל הגיטין הנעשים על ידם עיין בהג"ה סי' קמ"א סוס"י ל' ובדברי הר"ן שהשיב להריב"ש העתיקם הרב"י שם סי' קמ"א ד"ה וכתב הרמב"ם אפי' אמרה וכו' ע"ש. גם בשטר הרשאה לשליח הולכה שגגו כמו זה שלא כתבו שנתקיימו אצלם החתי' שבגט במ"ג. ועוד זאת שלא קיימו חתי' ההרשאה בדיינים ידועים שלא כמנהג ויסוד הא' לכתוב בהרשאה וח"פ תמ"ת וגם לקיים החתי' בדיינים ידועים עם היות שבנד"ז לא עיכבתי בשביל זה כיון שבא השליח לפנינו ואמר בפ"נ ובפ"נ מ"מ כיון שעיקר ההרשאה היא בשביל מה שכותבין בה שניתן לו רשות למנות שליח אחר במקומו אפי' בלא אונס וכמ"ש סי' קמ"א סכ"ד לזה צריך קיום כדי שנדע שהדברים אמת שיוכל למנות אחר אפי' בלא אונס. עוד שגגו שלא עשו מה שתיקנו ז"ל בגט מומר שישביעוהו בכל האלות ושאין לו חלק לעוה"ב. וגם מלבד זה צריך לעשות תיקון אחר שיעשה מתחילה השליח שליח קבלה ויאמר לו זכי בגט זה לאשתי ויחזור ויקבלנו מידו ואז יעשנו שליח הולכה שבלא כל זה יש לחוש שמא יבטלנו שמפני זה י"א שאין המומר עושה שליח להוליך הגט וכל התיקונים הללו צריכים להזכירם בהרשאה להודיע שכן עשו וכמבואר כל זה בסי' ק"מ סי"א וסי' קמ"א סנ"ט ובסדר הגט סי"ו ע"ש. והסופרים הנז' לא עשו מזה כלום כי בהרשאה לא נזכר מזה כלל וכ"ז ודאי מחסרון ידיעתם בטיב גיטין. ומ"מ גם בשביל זה לא עיכבתי הגט ההוא דאיפשר דכל זה לכתחי' אבל במקום עיגון ובשעת הדחק יש להקל. ועוד דאיפשר דדוקא במומר לע"א הוא דחיישינן להכי ולא במומרים של זמנינו זה. ומ"מ בשטר הקבלה הנז' של בת כהרי"ץ עיכבתי הדבר כי לדעתי דאין השטר הנז' כלום. ואחי ראה אילו נשלח שטר קבלה זה לאיזה כפר מי לא היו גומרין הענין על פיו מחסרון ידיעה ונמצא שכמעט ח"ו א"א יוצאה בלא גט. ולכן על כת"ר המצוה לחזור ולכתוב לשון שטר קבלה כהוגן ככל התנאים שזכרנו לשולחו לידינו ואז ניתן הגט לידה ותהא האשה מגורשת וגם תכתוב שטר מחי' מהאשה לבעל בכתו' כי הבעל מסרב מלתת עד שיגיע לידו שטר מחי'. ומכאן ואילך יהיה כת"ר משגיח על הסופרים והמסדרים את הגט לבל תצא תקלה מתחת ידם ומי שאין לו בקיאות בטיב גיטין לא יהיה לו עסק עמהם ולא תהיה זאת בישראל לפוקה ולמכשול לשונאיכם ובמקום שהם נזהרים בפשיטי דספרא תזהירם שיזהרו תחילה בחיי עולם ואין להאריך כ"א בשלום כת"ר שירבה. כנפש החותם בש"ש טו"ב ביום צום העשירי

פקח"ת לפ"ק. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן מה

בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך. וכל ממונו יהיה למלכות. ושגם ראשי העם ב"מ יהיו חייבים עמו. והיה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה לב"ד י"ץ וליחידי הקהל ישצ"ו מזה. ונקבצו כל הב"ד והקהל בכינופייא גדולה ונדו והחרימו בחרמות ונדויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור מ"ש או יין לשום גוי או אפי' לשום יהודי החשוד למכור לגוי וסבבו בשוק בבתים ובחצירות. וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה. ושמעו כל העם וקבלו ולא היה אדם שפרץ גדר. כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזירתו הקשה שגזר על זה. ובתוך ימי הפחד והחימום הנז' תפסו השומרים גוי אחד ובידו פראסק'ו של יין ונודע שלקחו מאת מירא אשת ימין ארוואץ. ונתפסה למלכות והיתה בסכנת נפשות. ואחר כמה הרפתקי פדתה את עצמה בממון והפסידה קרוב לשלש מאות מתקאלים לשררה. ולפי שבעלה לא היה מצוי בעיר בכאן לותה מהזולת על בטחונות וגם מכרה מטלטלי ביתה שלא ברשות בעלה ופדתה את עצמה ובעלה לא ידע מזה ולא הרשה אותה על זה כלל. והמדברים בעד בעלה אמרו לה אולי לא יתרצה בעליך לזה ונתחייבה שאם לא יתרצה בעלה שיתנכה כל מה שתמשכן מכתובתה ושלחו הכתב לבעלה כמשו"ח בידו. והן היום בא מבא הבעל הנז' ורוצה לגרש ולנכות לה כל מה שמכרה ומשכנה מכתו' נשאל אם הדין עמו. ולזה אנו אומרים שהדבר פשוט שינכה לה הכל מכתובתה שאעפ"י שבהיות בעלה בעיר היה עסקה בזה למכור מ"ש ויין ולא היה מוחה בידה ואפשר שברשותו ושליחותו היתה עושה. מ"מ איפשר שלא הרשה אותה אלא למכור לב"ב. ולא לשאב"ב שיש בזה סכנת נפשות ומרד במלכות. ועוד גם אם היה מתרצה מקודם שלא היתה גזירה קשה בזמן זה שהיתה גזירה קשה כזו ודאי שלא היה מסכים. ומה גם לעבור על כמה נידוים וחרמות של הציבור שנדו על זה כנז'. ועיין בחומ"ש סי' צ"ו דאפילו בנתחייבה לאחרים מחמת הלואה או פקדון אין בעלה חייב לשלם בשבילה אעפ"י שנושאת ונותנת בתוך הבית ע"ש. וסיים ודלא כי"ח בזה ע"ש. ואפי' הש"ך שם שכתב שהעיקר כמ"ש מהרש"ל דהבעל חייב לשלם בעבורה כפי מה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ואפילו בסך גדול אם רגילית בו גם במרובה מעשיהן קיימים ע"ש. הרי סיים מיהו כל זה בהלואה או פקדון בענין שהיה לו הנאה מהממון. אבל אם פשעה בפקדון או משליכתו לאש או חבלה. וכהאי גוונא הבעל פטור. וכדאיתא בהג"א פ' החובל בשם ראבי"א דאם אמרה הרב בפושע בפקדון ק"ו בפשיעה גסה כזו למרוד במלכות ולעבור על כמה חרמות ונדוים שאין להם קץ. דפשיטא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן שיסכים על ידה בזה. ויותר י"ל שאין לה כתובה כל עיקר. וכל מה שמכרה או משכנה חייבת לשלם מנדונייתה הקיימת. וכמ"ש בסי' קט"ו ס"ג. דאה עברה על השבועה ועל החרם תצא בלא כתיבה ע"ש. אלא שיש להסתפק בזה כיון שאינה בת בנים וכמ"ש הח"מ שם סק"ו בשם מהרא"י דאם האשה לאו בת בנים יש להסתפק אם יכול להפסידה כתובתה מטעם שאף שאינה בת בנים אולי היה מתרחיש לה ניסא היפלא מה' דבר וגמגם בזה מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק הטיב להוציא אשה בלא כתובה. ובפרט בטעם זה לומר אולי היה מתרחיש לה נס עכ"ל. וכל דברי הרב שייכי בנד"ז. ומ"מ לענין לנכות מכתו' כל מה שמכרה או משכנה הדבר פשוט וברור שיכול לנכות לה. וע"ד אמת ח"פ בשנת

שפרה לפ"ק וקיים:

יעקב בירדוגו וחתמו עמי ב"ד של שלש יש"ץ.

אחר זה נלב"ע הבעל ולא עמד עמה בדין. אך ציוה בשעת מותו להעמיד עמה הדין והיה תנאי בכתו' שתטול אחר מותו סך ב'. ולפי שהיא מלוה ע"פ וטענה האשה שכבר מחל לה בהפסד הנז' פשרנו למחצה. ונטלה האשה א' ונסתלקה:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן מו

עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהיתה נשואה מקדם לאברהם ן' דוד וחיון דממחז"ק וכשתקף הרעב בקיץ שפרה לתפ"ץ ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס רבתה הצוחה ביניהם לפנינו שהיתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנז' וללכת לשוט אחרי פרנסתה במחז"ק או במ"א. ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש ועמד הבעל וכתב לה גט והוחזקה האשה במחז"ק בחזקת גרושה. והלכה היא לדרכה והבעל לדרכו. הוא הלך ונשא א"א בעיר טאנכיר והיא הלכה ונשאת בעיר וואדזאן. וזה כשתי שנים והיא יושבת תחת בעלה השני. הן היום שלח הבעל הא' הנז' אגרת לחבר עיר וואדזן ובה כתו' לאמר שהאשה הנז' עדיין לא קבלה הגט. ורצונו לומר שהוא כתב הגט ונתנו לשליח הולכה ע"ד ליתנו לה להתגרש בו. והיא לא קבלתו מיד השליח הנז' כי כן אמרו לו שביום שהיתה מוכנת לקבלו הלכה לעיר רבאט ולא קיבלתו ועדיין היא אשתו. וכשמוע יחידי וואדזאן הדבר הרע הזה שהוציא הבעל הא' על האשה הנז' עמדו ושלחוה לפנינו לעיין בה אם היא בחזקת היתר לבעלה הב' א"ל. ובכן באה האשה הנז' בפנינו צועקת מר וצווחת ככרוכייא. באומרה שכבר נתגרשה לגמרי מהבעל הנז' וקבלה גיטה מיד שליח הבעל הנז' קודם הליכתה לעיר ארבאט. כי הבעל הלך וקדם לדרכו והניח הגט ביד השליח למוסרו לה. ואח"כ כשרצתה היא לילך לדרכה עמדה וקבלתו מיד השליח ונתנה סימנים לדבריה באיזה מקום קבלתו. ובפני מי קבלתו. אלא שאין העדים מצוים וגם המציאה השכנות שהיתה דרה עמהם באותו זמן שהעידו שלא הניחוה ללון עמם בחצר באותו לילה שאחר קבלת הגט כמנהג הנשים באופן שטוענת ברי שקיבלה הגט מיד שליח הבעל אחר שהלך הבעל לדרכו. וגם המציאה עדים שהיו עם הבעל הא' בטאנגר שהעידו שהודה לפניהם הבעל כמה פעמים שכבר גירש את אשתו הנז' ושהמציא עדים ממחז"ק לפני בדי"ץ שלשם שכבר גירש. ובפרט שמואל אצאראף שהעיד שהוא היה שליח הגט. כל זה העידו העדים הנז' שהועד לפניהם בטאנכיר בהשתדלות הבעל הא' הנז'. וע"י זה נתנו לו רשות לישא א"א בטאנכיר. וגם אומרת האשה הנז' שכבר שמע הבעל הא' הנז' מנישואיה זה שתי שנים ולא דבר מאומה עד היום שהעלה לבו טינא בראותו אותה בשלוה. וביקש תואנה משום איבה לקלקלה על בעלה הב' בהוציאו עליה לעז שלא קיבלה הגט. על כל זה זעקת האשה הקושי"ת הנז' באה אלינו ונדרשנו לזעקתה לראות אם יש ממש בדברי הבעל הנז' או לאו:

ולזה אנו אומרים הנה לכאורה יש לדמות זה לההיא דתשובת הרא"ש כלל מ"ד סי' ב' וז"ל וששאלת אשה שהיתה בחזקת נשואה ונשאת לאחר ואין לה לא גט ולא עדות וראיה שנתגרשה מן הא' ואומרת לו גרשתני כדי שתשאר עם הב' אם היא נאמנת בכך או תצא מזה ומזה:

תשובה אם היה הא' בעיר כשנשאת לשני מותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה דאמרינן בשילהי גיטין אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ואם לא היה בעלה בעיר אסורה לשניהם. וכדתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. וזו שהיתה בחזקת נשואה כיש עדים שהיתה א"א דמי ולא מהימנא לומר גרושה אני. ואפילו אם הבעל הא' בכאן עתה והיא אומרת לפניו גרשתני לא מהימנא. והא דקאמר רב הונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הני מילי קודם שנשאת. אבל זו שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה. הילכך תצא מזה ומזה עכ"ל:

ופסקה מר"ן בא"ה סי' י"ז וז"ל ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י שכשיבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון דכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה עכ"ל. וא"כ בנד"ז ג"כ שלא היה הבעל הא' בעיר כשנשאת אפילו אם יבא עכשיו ותאמר בפניו שגירשה אין להאמינה דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה. וכיון שאין עדים ברורים שקיבלה הגט עדיין בחזקת א"א ותצא מזה ומזה. וכל ג' דרכים בה. כל זה נר' לכאורה:

אך לכי דייקי' נר' שיש פתח פתוח הרבה להתירה ולהעמידה בחזקת היתר לבעל הב'. וזה כיון שהדבר ידוע לנו ולכל באי שער העיר. וגם הבעל מודה שכבר כתב לה גט ונתנו לשליח לתתו לה להתגרש בו ולדעת הבעל כבר היא מגורשת ממנו. כי על כן היה יכול לישא א"א בטאנכיר. וגם ששמע מנישואיה זה כמה ושתק. אלא שעפ"י שאמרו לו שלא קבלה הגט חזר וניעור לטעון שלא נתגרשה. והאשה מכחשת ואומרת שכבר קיבלתו פשיטא שהיא נאמנת דדוקא אם הבעל מכחיש ואומר שלא כתב לה גט מעולם וטוען ברי שלא גירש והאשה אומרת שכתב לה וגירשה ואין שום עדות וראיה לדבריה הוא דאין האשה נאמנת להכחישו. אבל בכגון זה שהבעל עצמו מודה שכתב לה גט ושלחו לה להתגרש אלא שהוא חושד שלא קבלתו עפ"י האומרים שאמרו לו שביום שרצתה לקבלו הלכה לעיר ארבאט והיא טוענת ברי שקבלתו קודם הליכתה פשיטא דהאשה נאמנת דברי ושמא ברי עדיף. ואפי' אם היה הבעל טוען ג"כ ברי שלא קיבלתו לאו כל כמיניה להאמינו אחר שכבר נשאת ולהפסיד זכות הבעל הב'. וראיה מההיא דסי' קנ' וז"ל כתב הסופר השובר והגט וטעה ונתן השובר לאיש והגט לאשה ונתנום זל"ז וכדומה להם שנתגרשה. ולאח"ז ערער הבעל לומר שלא נתן לה אלא השובר והרי הגט עדיין בידי. אם לא נשאת עדיין. נאמן ויגרשנה עכשיו ותהא מותרת מעתה. ואם לא גירשה ועמדה ונשאת תצא מזה ומזה וכל הג' דרכים בה. ואם לא ערער הבעל עד אחר שנשאת אינו נאמן לאוסרה והרי היא בחזקת גרושה שאנו תולים לומר שנפל ממנה והוא מצאו עכ"ל:

הרי מבואר שכל שהבעל מודה שהסכים לגרש וכתב לה הגט אעפ"י שהוא טוען ברי שלא קבלתו וגם שהגט קיים בידו שידים מוכיחות יש בדבריו עכ"ז אינו נאמן לומר שלא קבלתו. כיון שכבר נשאת ולא ערער קודם שנשאת לדבריה שומעין. דאמרי' מסתמא קבלתו וממנה נפל ומצאו הבעל הא' ובא לקלקלה על הבעל הב'. ומבואר בדברי הב"ש שם דאפי' להצריכה גט אחר מבעלה הא' אין צריכה אע"ג דאין חשש לעז במה שהא' נותן גט שהרי הם אומרים לרווחא דמילתא עבדי רבנן הכי דדוקא בספק גט או בפיסול מחמת הדין הוא דמצרכינן גט אחר מבעל הא' אבל בכי האי גוונא דהוא אינו נאמן לומר שלא גירש ואין יכול לאבד זכותו של שני תו אינו נאמן אפי' להצריכה גט ולא פלגינן דבוריה בכה"ג עכ"ל:

ומכאן נלמוד בק"ו לנ"ד שאין הגט ביד הבעל ואין שום הוכחה שלא קבלתו והוא מודה שהסכים לגרש וכתב לה גט ומסרו לשליח הולכה ולא ערער כלל קודם שנשאת לומר שלא קבלתו דודאי אפי' טוען עכשיו אחר שנשאת שיודע בברי שלא קבלתו אינו נאמן. וכ"ש שטענתו אינה אלא טענת ספק שהרי הוא הלך לדרכו והניח הגט ביד השליח ומאומד ומשמועה לבד הוא חושד שלא קבלתו והיא טוענת ברי שקבלתו דפשיטא דאין לחוש לדבריו כלל ולהוציאה מבעלה השני. ואדרבא ראוי לב"ד לשתקו בנזיפה ולקונסו ולעונשו במה שהוציא לעז על אשת איש לומר שאינה מגורשת בלא ראיה ברורה. וכ"ש בהצטרף לזה הודאת הבעל הנז' שהודה בפני בדי"ץ בטאנכיר. ובפני כמה כיתי עדים שכבר גירש את אשתו הנז' וסתמא משמע דגירושין גמורים קאמר שידע שכבר קבלה הגט ושוב אין יכול לחזור ולערער. וכ"ש שהשתדל והביא עדים שהעידו כדבריו שכבר גירש ומי יודע שיש בהם עדים ברורים שראו נתינת הגט ליד האשה. ובפרט שמואל אצאראף הנ"ב שהעידו עדים שהעיד בפניהם שהוא היה שליח הגט שאיפשר שיש לו עדות ברורה על נתינתו לידה. ומה גם בהצטרף עוד לזה מה שהוחזקה האשה במחז"ק בפ"ה שהיא גרושה. ועוד כמה אומדנות והוכחות שבודאי קבלה גיטה כגון עדות השכינות הנ"ב וכיוצא. זהו מה שנר' להשיב בענין זה ע"פ דברי האגרת ששלח הבעל הנז' לווארדזאן ונשלחה לידינו. ומ"מ אעפ"י שהדבר ברור בעינינו להעמיד האשה הנז' בחזקת היתר לבעלה הב' הנז'. מ"מ ראוי להמתין הענין עד אשר יגיעו דברינו אלה לפני חכמי המקום אשר שם הבעל ויעמידוהו לפניהם ויברר טענתו אל נכון וגם יחקרוהו מפי מי שמע שלא קבלה האשה הגט וכיצד שמע. ואם אין בפיהו נכונה כ"א מה שכתוב באגרת הנז' אז יפסקו להם הדין ויתירו האשה הנז' לבעלה הב' הנז' כאשר כתבנו. וגם יענישו לבעל הא' הנז' כפי ראות עיניהם כי הוציא ש"ר על בת ישראל. וגם יטילו עליו גודא רבא שלא להוסיף לדבר בזה עוד. ואם יש בפיו איזה דברים אחרים אשר לא שמענו עד כה יודיעונו ונראה מה יהיו חלומותיו. ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת. ומשגיאות יצילנו. ומנסתרות ינקנו. אכי"ר. החו"פ בס' יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל מש' כי באלה

חפצת"י נאם ה' לפר"ק וקיים. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבדי"ץ הרשט"ו והרמב"ן ישצ"ו.

סימן מז

בתלת כחדא הוינא. ואסהיד קדמנא הי' אהרן ארוואץ בתע"ג וברורה. ובירר בעדותו שזה שנתיים ימים מן די סאכין הינא פמכנאס. וכא יעייט להאשה רבקה בת כהה"ר יוסף לעג'ימי ז"ל בשם ריק'ה. וגם אשתו של העד אומרת לה בשם ריק'ה. והאגדא כא יקולולהא שכינות החצר שלו כולם על הרוב כא יעי יטולהא בשם ריק'ה ולא בשם רבקה. עוד באמ"ץ בהיותינו בג' כא' העידו ב' נשים גדולות אחר האיום והגיזום יותר מן השיעור והעידו שקורים לה עד היום בשם ריק'ה כשם קריאתה בעריסה. ואינם קורים לה שם רבקה כלל. עכ"ם עדותם העד והנשים הנז'. וח"פ תמ"ת בשבעה ימים לטבת ש'

שפר"ה לפ"ק וקיים. וחתו' שני עדים כשרים:

האשה הנ"ל הרחיק בעלה נדוד לערי המזרח זה כמה ושם המ"ד הבעל הנז'. ונשארה האשה הנ"ל עגונה. ושם נמצאו אנשי חסד בעיר והראן ששם הוא המומר הנז' כעת. ויש להם שייכות עם האשה הנ"ל וקרוביה. והשתדלו בכל עוז להתיר האשה הנז' מכבלי העיגון ופייסו למומר הנז' ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו וליתנו ביד שליח הולכה שיביא אותו מהתם להכא וליתנו ביד האשה. וקצבו לו סך מה בשכרו שיגבה אותו מיד האשה וקרוביה וקיים שליחותו השליח הנז' והביא הגט לידינו. וכשקרינו אותו ראינו שיש בו ספק גדול. והוא שהאשה הנז' הכל קורין אותה רבקה והם כתבו ריק'א. וידוע ששם ריק'א הוא שם לעז ר"ל עשירה. וכן לעשיר קורין אותו ריק'ו ואינו קיצור של רבקה כלל. וכן כתב הרב מו"א דריק'א ורבקה הם שני שמות. וכן נמ"ך בשטרו' קדמונים. וכן כתוב בתשו' מהרמ"א. ובשמות גיטין להרב ב"ש אות רי"ש כ' דשם ריק'א הוא כינוי לחנה ע"ש. וכן כתוב בשמות גיטין של הרב מהריק"ש דריק'א ורבקה שני שמות הן. והנה בנד"ז שהעידו שני עדים ששם העריסה של הבת הנז' ריק'א. וכן העידו כמה נשים שהיו קורין לה מתחילה ריק'א אלא שאח"ך קראו אותה רבקה היה ראוי לכתוב בגט ריק'א דמתקרייא רבקה. ויותר נר' כיון שנשתקע שם ריק'א. והכל קורין לה רבקה יש לכתוב רבקה וכל שום וחניכא וכו' וכ"כ הרב ב"ש סי' קכ"ט ס"ק ל"ז דאם נשתנה שמו ונשתקע שמו הא'. כתב הב"י דיש לכתוב ב' גיטין. ובמרדכי ובהג"א ובתשו' אשכנזית דאין לגרש אלא בשם הב' וכן הוא ברש"י. וכתב הלבוש אם כתב שם שנשתקע פסול אעפ"י שהוא היה שם הראשון עכ"ל. וא"כ נ"ל דגם בנד"ז שנשתקע שם העריסה הגט פסול דהיינו שינה שמו ושמה. ול"ד למ"ש הט"ז דאם שם העריסה שארקה יכול לכתוב שרה. לפי שנקודת הקמץ תחת שרה כמו תחת שארקה ע"ש. דהתם שם של שארקה נגזר משם שרה ושניהם שם אחד. אבל ריק'א אינו נגזר משם רבקה כלל. ואעפ"י שהם דומים באותיותיה והוי כמו קיצור. מ"מ כיון שהם שני שמות אעפ"י שנר' כמו קיצור פסול. אחר כותבי כל זה טרחו קרובי האשה והמציאו ב' עדים וכמה נשים שעוד היום קורין אותה ריק'א כמלפנים לפי שיודעים ששמה העיקרי ריק'א וא"כ לא נשתקע שם הא' לגמרי כי עדיין יש מיעוטא דמיעוטא שקורין אותה ריק'א וא"כ לכאורה כיון שלא נשתקע השם הא' יש להכשיר הגט:

אך אחר ההתבוננות היטב גם זה לא יועיל. שהרי כתב מר"ן בסי' קכ"ט ס"ב וז"ל כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכתב כל שם שיש לו ה"ז פסול ע"כ. ולא חילק בין של עריסה או לא. וא"כ גם בנ"ד שכתב שם ריק'א שאינו ידוע ביותר וכתב וכל שום דאית ליה כיון שעושה הטפל עיקר והעיקר טפל הו"ל כמו שינה שמו ושמה:

אך יש לצדד לזכות האשה הנז' להתירה מכבלי העיגון לפי שידוע שכל פיסולין אלו הם מדרבנן והחמירו בהם בי"ג דברים והולד ממזר מדרבנן כמבואר בהרא"ש וטור סימן הנז'. ודוקא בשינה שמו ושמה ממש שהי"ל שם אחד ושינה וכתב שם אחר שלא נקרא בו כלל. הגט בטל מן התורה. אבל אם היו לו שני שמות אפי' נשתקע שם הא' וכתב השם שנשתקע איפשר דכשר וכ"ש אם כתב וכל שום דאית ליה. אלא מדרבנן גזרו שלא להוציא לעז על הגט לומר שאין זה המגרש או שאין זו המתגרשת. וכיון שכן בנד"ז יש להקל שרוב העולם אינם יודעים שהם שני שמות וחושבים ששם ריק'א נגזר מרבקה שלכך קראו אותה רבקה לחושבם שריק'א הוא קיצור רבקה. וגם שהנקודות של ריק'א מובלעים ברבקה. לכן אין לחוש ללעז כי יאמרו ששם א' הוא. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש מר"ן סי' הנ"ל ס"ה וס"ו דבמומר אין לו לגרש בשם עכו"ם. וכתב שם הב"ש בשם מהרי"ק אפי' נשתקע שם של יהודית. ובגר פסק שאם כתב שם של גיות כשר ועם שהרב ב"י הקשה עליו הרב ט"ז ישב דבריו. דל"ד להוחלף. דבהוחלף ידוע שמו אשר נקרא בו עכשיו ושם הא' נשתקע א"כ יאמרו דאין זה המגרש. אבל אם נשתקע שם יהודית אין לו שם אחר של יהודית ואין חשש בזה ע"ש. וכמ"ש כ"ז הב"ש ס"ק יו"ד. וכתב די"ל דגם הש"ע פסק כמהרי"ק דאפי' נשתקע כשר ע"ש. הרי דכל דליכא למיחש ללעז אנו מקילין. א"כ גם בכאן י"ל דליכא למיחש ללעז כיון שלרוב העולם חושבין שהוא שם א'. וגם שקראו אותה כך לחושבם שהוא שם א' ולא יהא ספק ספיקא דרבנן לקולא. זהו הנלע"ד אם יסכימו כל בעלי הוראה. וצוי"מ וימ"ן:

ע"ה מימון בירדוגו ס"ט

גם לע"ד נר' לצדד ולהכשיר גט זה. וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו וזה שאפילו בנשתנה שמו לגמרי ונשתקע השם הא' יכולין אנו לומר שדעת מר"ן להכשיר אם כתב השם הא' וזה ממ"ש בגר שכתב שם גיות דכשר אפי' אם נשתקע ממנו ע"ש. ומבואר הטעם בדברי הריב"ש ז"ל סי' מ"ג דאע"ג דבמומר שכתב שם גיות וכלל שם יהדות שהוא עיקר בוכל שום הגט פסול בגר כשר מפני שהשם ההוא היה מוחזק בו ראשון ע"ש. נר' מדברי הרב דכל שכתב השם שהוחזק בו ראשון אעפ"י שעתה נשתקע. ואעפ"י שכתב ג"ך וכל שום. שעושה העיקר טפל והטפל עיקר וכמ"ש בב"י אפ"ה כשר. דע"כ לא אמרנו דאם כתב הטפל וכלל העיקר בוכל שום פסול. וכמ"ש מר"ן בס"ב ע"ש. ובב"ש. אלא כשהיו לו שני שמות כא' כההיא דהוו קרו לה רובא שרה ופורתא מרים דהיינו שבזמן אחד היתה נקראת כן ומעולם לא הוחזקה בשם א' לבדו בהא הוא דבעינן שיכתוב שם העיקרי שהוא השם שקורין לה רוב העולם ואם כתב השם הטפל וכלל העיקרי בוכל שום פסול. אבל אם הוחזק בשם א' לבדו זמן מה ואח"ך נשתנה אעפ"י שנשתקע השם הא'. עדיין גם הוא עיקר. ואם כתבו וכלל השם הב' בוכל שום כשר. דומייא דגר. ומ"ש הרב ב"י בנשתנה שמו מחמת חולי ונשתקע השם הא' דצריך שני גיטין וכו'. יע"ש איפשר דהיינו לכתחי' וכמ"ש שם בב"י אבל בדיעבד איזה מהם שכתב כשר. ומינה לנד"ז שהוא מקום עיגון ושעת הדחק הרבה והוי כדיעבד שהעידו עדים ואמה ואחיה שניהם נאמנים לענין השם וכמ"ש בב"י בשם כמה רבוותא ע"ש שמתחילה נקראת ריק'א ע"ש זקינתה. וכך היו קורין לה מתחילה אלא כשאח"ך כשהתחילו ב"א לדבר עמה ולקרוא לה שינו שמה לרבקה שחשבו שהיא היא וגם היא היתה חושבת כן. והיתה מקפדת שלא לקרותה כ"א רבקה. ומפני כן נקבע לה שם רבקה. כיון שהוחזקה תחילה בשם ריק'ה הגט כשר:

ואפילו תהיה דעת הרב"י כדעת הלבוש דבנשתנה ונשתקע פסול ושאני גר כמ"ש ט"ז והב"ש סקל"ז ע"ש. מ"מ אכתי איכא לפלוגי בין נשתנה מחמת חולי שהיה בהסכמה לעקור השם הא' ולהחליפו באחר לנשתנה מחמת דבר אחר. ובנד"ז שנשתנה מאליו מחמת טעות בני אדם ולא היתה שום הסכמה ע"ז להחליף זה בזה. וכ"כ הרב ב"ש ס"ק הנז' דיש חילוק בין נשתנה מחמת חולי לנשתנה מחמת ד"א כגון מחמת שחוק. או כההיא דאיתא בש"ס יוחי וקורין לו יוחון שהיה משנה שמו מפני החובות. דבנשתנה מחמת ד"א כגון מחמת שחוק לא נעקר השם הא'. ואין לכתוב ודמתקרי ע"ש וכן בס"ק ל"ג כתב בשם מהריק"ו ומהר"מ מינץ דע"כ לא אמרינן בנשתנה שמו דשם שני עיקר אלא בנשתנה מחמת חולי ולא בנשתנה מחמת ד"א ע"ש ומשמע די"ל אלא אדרבא שם א' עיקר או ששניהם עיקר ואיזה מהם שכתב כשר. ואעפ"י שכתב דבתשו' רמ"א ס"ל דמקדימין השם השני. איפשר דלענין קדימה דוקא קאמר אבל בדיעבד אם כתב השם הא' כשר דומייא דגר. דגר לנשתנה מחמת חובות דמי דאם יחזור לסורו עדיין שמו עליו. וגם עכשיו עדיין שמו בין הגוים כמו שהיה. כ"ז כתבנו בנשתנה השם לגמרי כגון שרה מרים שאין להם שום דמיון בלשון וגם נשתקע שם הא' לגמרי ואין רישומו ניכר:

אבל בנד"ז נר' שאין זה שינוי כלל ששם ריק"ה ורבקה אעפ"י שלפי האמת שתי שמות הם מ"מ דומים מאד בלשון ואין ביניהם אלא כמלא נימא שהאותיות והנקודות והמבטא בכולן א'. והקורין אותה בשם רבקה. לא לשם שינוי כלל נתכוונו אלא שחשבו שהיא היא. וכ"ש דלא מיקרי זה כלל נשתקע השם שהרי עדיין צורת שמה עליה אלא שנשתנית מעט שינוי שאינו ניכר מחמת טעות וא"כ אין זה שינוי אלא כינוי. וליכא למיחש כלל ללעז שיאמרו לא זוהי המתגרשת. ודמי למ"ש הרב ב"ש בס' השמות אות א' גבי אלזגוטא שהוא כינוי לגוטלין שאם ידוע שם העריסה יש לכתוב אותו שם לבד. אפ' אם כל העולם קורין אותה בשם האחר. ודוקא בשמות כאלו שהכינוין דומים קצת לעיקר השם וכו' וסיים וכ"ז בשלא נשתנה מחמת חולי וכו' ע"ך. ר"ל דכל שלא נשתנה מחמת חולי אינו שינוי אלא כנוי וכיון שהם דומים כותבין שם העריסה. וכן באות ב' כתב בשם ד"מ דאם שם העריסה שלה זוסא אע"ג דרובא דעלמא קורין אותה זוסלין כותבין זוסא ואם שם העריסה זוסלין כותבין זוסלין. וכן אם שם העריסה שערלין. כותבין שערלין ולא שרה. וכ"כ עוד בשם מהרש"ל דאם שם העריסה שרה ועכשיו נקראת שערל או שערכאן כשר לכתוב שם העריסה או שם שנקראת בו. וכן הדין בשארקה ושירק"ה ובשם הט"ז כתב דבשרה ושארקה אעפ"י שכך שם העריסה וכך נקראת. יכול לכתוב שרה. כיון שנקודת הקמץ תחת שרה כמו תחת שארקה ידעו הכל שהכל א' ע"ש וסיים ובשמות אלו אין חילוק בין אם נשתקע שם הא' או לא נשתקע ול"ד לשאר שמות דקי"ל אם נשתקע שם הא' אין כותבין שם שנשתקע. דשאני הכא כיון דבתוך שם הב' נכלל שם הא' לא נקרא שהוא שם ונשתקע דכינויו מורה על השם הא' עכ"ל. מכל זה נלמד לנד"ז שלא נשתנה השם מחמת חולי אלא שב"א כינו אותה בשם רבקה לפי שחשבו שהיא היא והשם הזה שהעלו לה דומה ממש לשם הא' ובקרבו הוא יושב. אעפ"י שלפי האמת הוא שם אחר. כיון שבני אדם לא נתכוונו לשם אחר אלא שחשבו שהוא השם הא'. אין זה אלא כינוי ודמי לכל הנך כינויי דאייתינן. דהנך נמי עכ"פ שם אחר הם בלשון ועכ"ז כיון שאנו יודעים שהקוראים כן אין מתכוונים לשם אחר אלא לכינוי דשם הא' אנו אומרים שאין זה שינוי אלא שהוא הוא. וא"כ ה"נ שאנו יודעים כוונת הקוראים שקראוה כן שלא נתכוונו לשינוי כלל אלא שחשבו שהיא היא אין זה אלא כינוי. ומה גם שבאותיות ובנקודות ובמבטא דומין מאד. ואין ביניהם אלא כמלא נימא דפשיטא שאין זה שינוי. וכ"ש שאין זה בכלל נשתקע כלל שהרי עדיין השם שלם לפנינו בקומתו ובצביונו ולא אמרי' דכתב שם הטפל פסול אלא בשמות שאינם דומים כלל שאינם כינוי אלא שינוי. מכל זה נר' להכשיר הגט הנ"ב וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו אם יראה בעיניו ובעיני בעלי הוראה ישצ"ו וצוי"מ כיר"א. ומה גם דלדעת הטור בשם הרא"ש אביו אפי' בכתב שם הטפל וכתב וכל שום כשר בדיעבד. וכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ומקום עיגון כזה ועיין עוד בתשו' הרב ד"ן חא"ה סי' מ"ד סייעתא לדברינו ע"ש וצוי"מ כי"ר. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל זצ"ל

אחרי ההתבוננות היטב בנד"ז נר' כיון ששמות אלו ריק'ה ורבקה הם שמות העצם. שהרי יש שקוראים מעיקרא ריק'ה ויש שקוראים רבקה ואין א' מהן יוצא מחבירו דשם ריק'ה הוא עושר בלשון לעז או הוא כינוי לחנה וכמ"ש הב"ש. ובנד"ז קראו אותה ריק'ה בעת העריסה ע"ש זקינתה. אלא לאחר שגדלה הבת היתה מקפדת למי שקורא אותה בשם זה. ומחמת זה חזרו לקרותה בשם רבקה עד שהורגל בפי הרוב שלא לקרותה כ"א בשם זה ומיעוט דמיעוטא הוא שקורא אותה בשם ריק'ה א"כ לנד"ז הוא ממש האי עובדא דאיתא בש"ס בההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה לכתחילה לכ"ע צריך לכתוב מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה. ואם שינה וכתב שרה וכל שום שיש לה בזה אתאן לפלוגתא דרבוותא. דלדעת התוס' והרא"ש והטור והרמב"ן כשר בדיעבד והרשב"א כתב דהכי משמע בירושלמי ובתוספתא. ושכך הסכימה דעת ר"ת אלא שהוא חלוק בדבר. וכתב שנ"ל דהוחזק בשני שמות במקום א' מגרש לכתחילה באיזה מהם שירצה ואינו חושש. דדוקא כשהוחזק בשני שמות ובשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז. אבל במקום אחד ליכא למיחש ללעז כמבואר כ"ז בב"י בסי' קכ"ט ע"ש. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דכוותיה נקטינן לענין הלכתא אפי' בדיעבד פסול וכמ"ש הש"ע בסי' קכ"ט ס"ב ע"ש. א"כ בנד"ז דרובא היו קרו לה רבקה. ופורתא ריק'ה ולא נכתב בגט כ"א שם ריק'ה ודאי הוא דפסול. דאע"ג שכתב וכל שום הרי עשה הטפל עיקר והעיקר טפל:

אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל לא אמרינן הכי רק היכא דהוחזק בשני שמות כא' בב"א וכגון שקראו לו ב' שמות ביום המילה לאיזה סיבה או לבת בעת הלידה שאזי שני שמות הללו שקולין הם. וכולם עיקריים לאדם זה. ואלו היו קוראים לו בשני שמות הללו בזוהי ודאי דצריך לכתוב שניהם בגט להדייא ולא לכלול שום א' מהם בוכל שום. אלא היכא שנטו הרוב אחר אחד מהם ולא היו קורין אותו בשם האחר אלא המיעוט לבד. בזה הוא דאמרינן דאזלינן בתר רובא והשם השגור והרגיל בפי הרוב הוא העיקר והוא הוא שצריך לכתוב בגט. והאחר יכלול בוכל שום. כיון שנעשה טפל לגבי האחר. אבל אם מעיקרא הוחזק בשם א' לבדו זמן מה. ואח"ך נתחדש לו שם אחר מחמת איזה סיבה ולא מחמת חולי ודאי הוא דשם הא' במקומו עומד. אפי' אם קרו ליה רובא בשם בתרא. דכיון שהוחזק בשם א' מעיקרא הוא העיקר והב' טפל דלא נתכוונו בשם זה לעקור הא' ממקומו אלא לתוספת בעלמא לאיזו סיבה שהיתה להם. דדוקא כשנשתנה מחמת חולי הוא דאמרי' שם השינוי עיקר. אפי' אם קרוי ליה רובא בשם א' דלא באו אלא לעקור השם הא' כדי לבטל הגזירה. אבל שם המתחדש לאדם לאיזו סיבה אחרת אין כוונתם לעקור הא' אלא להוסיף עליו ולעולם הא' כדקאי מעיקרא קאי השתא. אפי' אם רובא דעלמא גרירי בתר בתרא. ויש לזה סעד מדברי הריב"ש ז"ל בסי' מ"ג שכתב דטעם הדבר גבי גר שכתב שם גירותו דכשר בדיעבד ולא אמרינן הכי במומר משום דהוחזק בשם זה ראשון ע"ש וכן נר' ג"כ מדברי הרב ד"ן בחא"ה סי' מ"ד בענין חנה שקורין לה חנונה כיצד כותבין אותו בגט וז"ל הצ"ל בקיצור. ודאי שהוא שם בפני עצמו בלשון ערבי. ויש קוראים שם זה מעיקרא בעת הלידה והוא שם עיקרי ולכן בבא לידינו מעשה לכתוב גט לאשה ששמה חנונא. חוקרין אם נקראת בעת הלידה חנה וע"י געגוע קראוה חנונא רואים אם לפעמים קורין אותה חנה כותבין חנה דמתקרייא חנונא. דכיון שלא נעקר השם הא' לגמרי הוייא ראשון עיקר והב' טפל. וכמ"ש מהרי"ט בא"ה סי"א שכותבין שמחה דמתקרייא שמחולה. ואומר אני דטעמא הוא דה"ז דומה למי שנשתנה שמו מחמת חולי דאמרי' ששם ב' עיקר והא' טפל אע"ג דרובא דעלמא קרו ליה בשם א'. דכשנשתנה שמו מחמת חולי מתכוונים לעשות שני עיקר. אבל הכא לא נתכוונו לעשות שם ב' עיקר אלא קוראים לו ב' מחמת געגוע או לסיבה אחרת. ושם א' במקומו עומד לכן שם שני הוא הטפל אע"ג דרובא דעלמא קרו ליה בשם ב' וא"כ כיון דידוע ששם הא' העיקרי הוא חנה כותבין חנה דמתקרייא חנונא זולתי אם נשתקע השם הא' לגמרי מכל וכל ואין גם אחד קורא אותה חנה כי אם חנונא לבד ולא יזכור שם א' כלל עכ"ל הרי מבואר דאפי' הם שני שמות גמורים וכל א' מהם הוא שם העצם בפ"ע כל שלא היה שינוי זה מחמת חולי אלא מחמת סיבה אחרת השם הא' הוא העיקר והשם הב' הוא הטפל. אע"ג דרובא דעלמא קרו לה בשם בתרא. ואע"ג שהרב כתב דצריך לכתוב שניהם ועל הא' כותב פ' ועל הב' כותב דמתקרייא. ובנ"ד לא הזכירו שם ב' כלל. מ"מ כיון שכבר בירר הרב שהא' הוא העיקר א"כ אפי' לא כתב הב' להדייא אלא כלל אותו בוכל שום כשר כיון שהוא טפל:

אלא דלכאורה דברי הרב הם תמוהים וכמעט הם היפך ש"ס ערוך מההיא דהוו רובא קרו לה מרים ופורתא שרה. שהשם השגור והרגיל בפי הרוב הוא העיקר. והאחר הוא הטפל. ובמאי מוקי ליה הרב להאי עובדא אי מיירי בנשתנה שמו מחמת חולי הרי קי"ל שם השינוי הוא העיקר ואפי' אי קרו ליה רובא בשם קמא. ואי מיירי בנשתנה שמו מחמת ד"א הרי כתב שהשם הא' הוא העיקר אפי' אי קרו לה רובא בשם בתרא. ואיפשר לו' כמ"ש דהתם מיירי כשהוחזקה בשני שמות בב"א ושקולים הם ולהכי אזלינן בהו בתר רובא. דבלא"ה לא שייך לומר זה טפל לגבי חבירו דהא כהדדי נינהו לגבי דידיה:

שוב ראיתי למר"ן הב"י בסי' קכ"ט והב"ש בסי' הנז' סקל"א ובאות שי"ן משמות הנשים. באשה שנקרא שמה בעת הלידה שמחה. ואח"כ נקראת אילגריאה דאזלינן בזה בתר רובא ואותו כותבין עיקר ועל האחר כותבין דמתקרייא. כההיא דקרו לה רובא מרים ופורתא שרה דכך לי שם שהוא פירוש העברי כמו שם אחר עכ"ל הב"י ע"ש:

ומזה מבואר היפך מ"ש בההיא דהוו קרו לה רובא מרים דאוקימנא לה בשהוחזקה בשני שמות הללו בב"א אבל אם הוחזקה בהם בזה אחר זה הא' עיקר. דהא ההיא דאייתי מר"ן ז"ל בשהוחזקה בזא"ז איירי כמבואר בדבריו דבשעת הלידה קראו לה שם א' ואח"כ קראו לה שם ב' ומדמי לה להאי עובדא דמרים ושרה. וזה היפך ג"כ דברי הרב ד"ן דכתב דשם א' עיקר כל שלא נשתנה מחמת חולי:

אמנם כדי לישב כ"ז מוכרחין אנו לצדד עוד ולומר דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהשמות הללו שהוחזק בהם אינם דומים זל"ז בלשון ובמבטא וכההיא דאייתי הש"ס דרובא הוו קרו לה מרים ופורתא שרה ששמות אלו אין להם שום דמיון כלל לא בלשון ולא במבטא בזה הוא דאמרי' דשם הרגיל והשגור בפי הרוב הוא העיקר ומשום לעז כדי שלא יאמרו אין זה הוא המגרש או המתגרשת. ומההיא דאייתי מר"ן הב"י נר' דאפילו תהיה משמעות שניהם שוה אם אינם דומים זל"ז בלשון ובמבטא הולכין בזה ג"כ אחר הרוב. שהחשש במקומו עומד. אבל היכא ששני השמות דומים זל"ז בל' ובמבטא אעפ"י שהם שמות גמורים וכל א' מהם הוא שם העצם כשהוא בפ"ע ולא עוד אלא שזה מלשון עברי וזה מלשון ערבי וכההיא דאייתי הרב ד"ן אפ"ה כיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא כל שלא היה שינוי זה מחמת חולי אלא מחמת סיבה אחרת השם הא' הוא העיקר ואפי' קרו ליה רובא בשם בתרא. דכיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא ליכא למיחש ללעז דיאמרו שם א' הוא. ומינה לנ"ד ששני שמות שוין ודומים זל"ז בלשון ומבטא אע"ג דשם א' הוא משמו' הלועזים והשם הב' הוא משמות העברי השם הא' הוא העיקר. כיון שלא היה שינוי זה מחמת חולי אלא מחמת געגועי הבת בקטנותה ופתיותה שהיתה מקפדת בקריאת שם זה ועל כן השיאוה קרובים שם זה שהוא קרוב לשמה הא' שהרי הוא יושב בקרבו כדי שלא לעקור ממנה שם זקינתה עד שתתישב בדעתה ותוסר קפידתה ותחזור לשמה הא'. אלא כיון דדשו ביה רבים כבר דשו וקבע שם זה מקום לעצמו אפי' בגדלותה ודאי הוא ששם הא' הוא העיקר ומן הראוי להם לכתוב בגויה ריק"ה דמתקרייא רבקה וכמ"ש הד"ן. ועכשיו שלא כתבו אלא השם העיקרי בלבד. הגט כשר שהרי השם הטפל נכלל בוכל שום וליכא למיחש ללעז. דכיון שהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא יאמרו שם א' הוא:

ואם לחשך אדם לומר דילמא לא אמרה הרב ד"ן רק כשהם דומים זל"ז בלשון ובמבטא ובמשמעות השם ואין ביניהם שום חילוק כלל וכעין שם חנה וחנונא שכתב הרב שהם דומים בכל ענייניהם. אבל בנד"ז אע"ג דשוין הם בלשון ובמבטא. כיון שחלוקין במשמעות השם ששם ריק'ה יש לו משמעות שהוא לשון עושר או הוא כינוי לחנה וכמ"ש הב"ש. ושם רבקה אין לו שום משמעות והרי חלוקין ויש לחוש ללעז שיאמרו שני שמות הם ואין זה המגורש'. אף אתה אמור לו כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ודבר זה אין פיסולו אלא מדרבנן הרי הוא כספיקי דרבנן דאזלינן בהו לקולא. ובפרט בנד"ז דאיכא כמה רבוותא דמכשירין בדיעבד אפי' היכא דליכא ספיקא כלל וכמש"ל משם הב"י. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דפוסל אפי' בדיעבד היינו דוקא כשברור לנו בירור גמור שזה גירש בשם הטפל. אבל כשיש ספק בדבר איזה מהם עיקרי ואיזה מהם טפל לא הוי אלא ספיקא דרבנן והולכין בו להקל. וכמ"ש הד"ן בחא"ה סי' ו' ע"ש:

ועוד כיון שבמדינות אלו אין להם שום בקיאות בל' לעז ואינם יודעים משמעות שם ריק"א חזר דינה להיות כשם רבקה שאין לו שום משמעות. ומעתה הרי הם דומים זל"ז לגמרי וליכא למיחש ללעז דכיון שאינם יודעים משמעות השם לא יאמרו כי אם שם א' הוא. מכל זה נראה להכשיר הגט הנז' אם יראה בעיני בעלי הוראה ומלכם בראשם ישצ"ו וצוי"מ ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א:

כ"ד הקטן ע"ה ב"ה שמואל מלכא ס"ט

סימן מח

שאלה. נשאלנו בענין יעקב הזקן שהיה מחזיק בחייו מאת הקהל בשררת הכתובות והגיטין ונלב"ע והניח אחריו ב' בנים ראובן ושמעון וראובן גדול משמעון וראוי יותר ממנו. והחזיק בשררת אביו ימים ושנים ומעולם לא עלה ע"ד שמעון אחיו לתבוע ממנו כלום. ושוב נלב"ע שמעון והניח אחריו בן גדול כבן י"ח שנה. וגם הוא מעולם לא עלה ע"ד לתבוע מאת דודו כלום. הן היום אחר שעברו כמו עשר שנים משנלב"ע שמעון. עמד בנו הנז' ותבע מאת ראובן דודו לחלוק עמו ההנאות הנז' באומרו שהם ירושה לשניהם מיעקב הזקן הנז':

ונראה פשוט שאין בדברי בן שמעון כלום. שידוע הוא שכל השררות הם ירושה מאבות לבנים אך לא לכולם כ"א ליותר גדול וליותר ראוי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א ממלכים כל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה. והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות לבד אלא כל השררות וכל המינויין שבי"ש ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה ואינו ממלא בחכמה אפי"ה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכו' ע"ך. וע"ש בכ"מ דילפי' לה מהא דאמר ר' אעפ"י ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שהוא גדול ואעפ"י שלא היה ר"ג ממלא מקום אבותיו בחכמה מ"מ כיון שהיה ממלא ביראה הוא קודם יע"ש. וא"כ בנד"ז ל"מ לפי מה שבא בשאלה שראובן הוא היותר גדול והוא היותר ראוי. דפשיטא שהוא קודם לירש לכל שררת אביו ואין לשמעון אחיו כלום. אלא אפי' אם היה ראובן גדול וראוי קצת אעפ"י ששמעון אחיו הקטן ראוי יותר ממנו ראובן קודם וכההיא דר' דאייתינן. ואין זה ענין לההיא דסי' קע"ז בא' מהאחים שמינהו המלך גבאי או סופר וכו' אם מחמת אביו מינהו כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמר נעמיד בנו תחתיו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול וכל השכר שישתכר לכל האחים. ואפי' היה חכם ביותר וראוי למנותו. ואם מחמת עצמו מינהו ה"ז לעצמו ע"ש דהתם מיירי בשלא חלקו וכמ"ש מור"ם שם ולההיא כל מה שישתכר א' מהם הוא לאמצע. ועוד דשאני התם שאין השררה ההיא ירושה להם אלא שהמלך הוא נותן להם בשביל אביהם. אבל הכא השררה ירושה היא להם ומשולחן גבוה קא זכו ורחמנא אמר שלא יירש כ"א הגדול והראוי:

ועוד דהתם נמי בעינן שיאמר המלך בפי' שבשביל אביהם הוא ממנהו לעשות חסד עם היתומים. אבל אם לא אמר כן השכר לעצמו:

ועוד נראה דאפי' אם היה שמעון הגדול והראוי. וקדם ראובן והחזיק בשררת אביו ולא מיחה בו שמעון זכה ראובן ושוב אין בנו של שמעון יכול לערער לזכות בשררה הראויה מאביו. דמדשתק אביו ולא תבע ודאי מחל. וראיה מההיא דבן הסמוך על שולחן אביו דריוח סחורתו ומלאכתו לאביו וכמ"ש בסי' ע"ר בהג"ה. ומפורש בב"י סו"ס קע"ז והביאו הסמ"ע שם בסי' ע"ר בשם העיטור וז"ל אמר ר' אסי בן שנר' חלוק בחיי אביו מה שסיגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסיגל ממונו לעצמו בחיי אביו והיה סומך על שולחן אביו. ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל סיגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל ליה ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה ל"ש מצא סחורה כיון שלא תבעו אביו הריוח לעצמו ואין אחיו חולקין עמו ע"כ. וכ"כ מור"ם ג"כ בסי' ע"ר ואם מת האב אין מוריש מלאכת בן א' לשאר יורשיו ע"ש.

הרי שאעפ"י שהאב זכאי מן הדין בכל ריוח הבן כיון ששתק ולא תבעו בחייו זכה הבן ואם מת האב אין לאחים כלום. ומינה נמי לנד"ז שאפי' אם היה שמעון הוא הגדול והראוי. וקדם ראובן והחזיק בשררה הראויה לו ולא תבעו שמעון בחייו מחל ואפי' הוא עצמו לא היה יכול לחזור ולמחות אחר ששתק זמן מה ולא מיחה. וכ"ש אחר שמת שאין לבניו על ראובן כלום לא במה שנהנה כבר ולא במה שעתיד ליהנות. דמשהחזיק. ראובן זכה ופסקה השררה וניטלה השררה משמעון וניתנה לראובן וזכה בו לו לזרעו לדורותיו. וכ"ש שגם בנו של שמעון שתק ולא מיחה אחר פטירת אביו זמן גדול דאפילו אם היה לו זכות בדין כיון ששתק כ"כ זמן מסתמא מחל גם הוא ואין לו על ראובן כלום. ולראיה ע"ד אמת ח"פ בתמוז ש'

פקח"ת לפ"ק וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן מט

מעשה שהיה שהלך יהודי אחד ממח"ז. וזה שמו משה בן מסעוד הכהן למתא פאס יע"א. ושלח גט כריתות לביתו זו אשתו ע"י שליח. ונמסר הגט להאשה הנז' ע"י אע"ה הבא בח"י ב' בעדי מסירה כראוי. אך אמנה לא הבחנתי ששינה שם אביו. לפי שאביו נלב"ע כשהייתי עדיין קטן. והן היום תלי"ת שלא הביא תקלה זו ע"י כשבא אחי נר"ו לכאן האלהים אינה לידו הגט הנז'. וימצא כתוב ששם האיש המגרש משה בן אהרן הכהן. וצווח ככרוכייא אודות המעשה הרע הזה ששינה שם אביו הנ"ל בשם אבי אבי אביו. דהיינו זקינו של המגרש הנז' הוא משה בן אהרן. ולולי ה' שעדיין לא נשלם זמן ההבחנה כמעט הלכה והיתה לאיש אחר. והן עתה הבעל הנז' נפשו לשאו'ל הגיעה. אי אמרי' הגט הנז' אינו גט וליכא גירושין כלל ומותרת לחזור לבעלה אעפ"י שהוא כהן. או הגט הנז' הוא פסול ופוסל לכהונה וצריכה גט:

ונלע"ד אם יראה בעיני רבותינו ישצ"ו. שהגט הנז' אינו גט. כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' קכ"ט ס"ג וז"ל. שינה שמו וכו'. אעפ"י שכלל וכתב כל שם שיש לו אינו גט. עכ"ל. וכיון שכן שאם שינה שמו אינו גט. א"כ הוי בטל מדאורייתא כמ"ש הבאה"ט שם בסי' הנז'. וז"ל כפ' הרמב"ם פ"ג והיינו מדאורייתא בטל ע"ש. ונ"מ כיון שהוא בטל מדאורייתא אינו פוסל לכהונה. והט' הוא דאמרי' שאין זה הוא המגרש והוי מזוייף מתוכו. וכמו שיתבאר לקמן. ואע"פ שכתב שם באה"ע בסעי' הנז' משם התוס'. דאפי' בשינוי גמור אינו פסול אלא מדרבנן. ע"ש. וא"כ הוי פוסל לכהונה. מ"מ אין לנו אלא דברי מר"ן שפסק משם הרמב"ם שהוא א' מעמודי ההוראה שאינו גט. ואע"ג שאין הנדון דומה אלא למ"ש מר"ן בסי' הנז' סיו"ד וז"ל יוסף ן' שמעון ששינה וכתב יוסף בן שמואל פסול עכ"ל. וא"כ יש לבע"ד לחלוק ולו' דמ"ש מר"ן פסול שהוא פסול מדרבנן ופוסל לכהונה. וכדמשמע ממ"ש בסי' ק"ל ס"ך גבי נתן הגט בינו לבינה וכו' ה"ז הגט פסול ופוסל לכהונה ע"ך. וג"כ ממ"ש מר"ן בסי' קל"א ס"ו וז"ל אפי' נכתב לשמו וכו' ואם נתנו לה בעידי מסירה ה"ז פסול. וי"א שאינו גט עכ"ל. ועכ"ל דהחילוק שם בין פסול הוא לגבי כהן. וא"כ בנד"ד כיון ששינה שם אביו הוי פסול כמ"ש בסי' יו"ד הנז' ופוסל לכהונה. מ"מ הרי כתב הרב בעל באה"ג שם בס"ק כ"ט סי' הנז' משם הטור שהביא משם תשו' הרא"ש הלל"מ שהוא מקור הדין דפסול שאמר היינו שאינו גט. ע"ש. וא"כ גם בשינוי האב נמצא דהוי בטל מדאורייתא כמו שהוא בשינוי המגרש:

ועוד דאלת"ה כמ"ש בבאה"ג הנז' דפסול דקא' היינו אינו גט. מה לי שינה שמו או שם עירו דכתב מר"ן אינו גט דהוי בטל מדאורייתא כנ"ל. מה לי שינה שם אביו. דכי היכי דאם שינה שמו אמרי' לא זה הוא שגירש. אף דשינה שם אביו אמרי' הכי. ואין לו' דשאני דשינה שם אביו דאפי' לא הזכירו כשר כמ"ש מר"ן בסי' קכ"ט ס"ט אם לא הזכיר שם אבי האיש כשר. משא"כ אם לא הזכיר שם האיש המגרש. זה אינו דשאני התם אם לא הזכיר שם אביו כלל דליכא למיחש לקלקולא לו' לא זה הוא. המגרש. משא"כ אם שינה שם אביו דחיישי' לקלקולא דיאמרו לא זה הוא וכו'. אע"ג דלגבי העד שאם שינה שם אביו אין לפסול דליכא למיחש אם יאמרו לא זה הוא העד דאנה"נ אף אם יאמרו עד אחר לית לן בה. מ"מ לגבי אם שינה אבי המגרש איכא למיחש לקלקולא דיאמרו לא זה הוא וכו'. דהאדם נקרא ע"ש אביו. ולא דמי אלא למי דשינה שם מקום עירו. דאע"ג דא"צ לכותבו. אם שינה שם עירו אינו גט. דהאדם ג"כ נקרא ע"ש עירו. באופן דאם שינה שם אבי המגרש מיגרע טפי מדלא כתבו והוי מזוייף מתוכו כמו בשינה מוקם הדירה. וכמ"ש הרה"ג רב אד"א ז"ל בס' מעין גנים דנ"ט ע"ד. עש"ב. ואין לו' ג"כ כיון דבנד"ד שינה שם אביו בשם אבותיו לא הוי שינוי. דהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. זה אינו ג"כ דמלבד דבנד"ד לא אבי אביו ששמו אהרן. אלא אבי זקינו של המגרש הוא אהרן. דהיינו שהמגרש הנז' לגבי אהרן הוא דור רביעי. אלא אף גם זאת כתב באה"ט בשם תשו' הרא"ש וז"ל. אע"ג דאבי אביו נקרא שמואל. אין אומרים בזה בני בנים כבנים ע"ש. וכיון דעיקרא דדינא שהביא מר"ן שאם שינה שם אביו הוא מתשו' הרא"ש וכמ"ש באה"ג והרא"ש בעצמו פסק דלא אמרי' בני בנים וכו'. ודאי אל כל המקום אשר יפנה הרא"ש וכו' ואע"ג דמהרש"ל חולק וכתב אם נכתב בשם אבי אביו כשר. ודאי לא שבקינן דברי הרא"ש ועבדינן כמהרש"ל. באופן דאפי' שינה שם אביו בשם אבותיו חיישי' לקלקולא ואמרי' לא זה וכו' והגם דנמסר הגט הנז' ע"י עידי מסירה וקי"ל דעידי מסירה כרתי. כיון דשינה שם אביו הוי מזוייף מתוכו ובטל מדאורייתא כמ"ש בבה"ט בסקכ"ט סק"ד וז"ל. גם נשמע מהרמב"ם אפי' אם נמסר בעידי מסירה הגט בטל מדאורייתא. אע"ג דאם לא כתב השמות כלל ונמסר בעידי מסי' יש מכשירין. מ"מ אם שינה גרע טפי. עכ"ל. דהוי מזוייף מתוכו ואינו גט כלל:

באופן דמותרת לחזור לבעלה אעפ"י שהוא כהן כמ"ש מר"ן בסי' ק"ן ס"ג כל גט שהוא בטל מן התורה אם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה ע"ש. זהו הנר' לענ"ד. וצויי"מ וימ"ן וקיים מנחם ן' גיגי יהושפט ן' גיגי

תשובה לדבר הנה מר"ן הקדוש בסי' ק"ן ס"ג כללא כייל וז"ל כל גט שהוא בטל מן התורה אם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו. עכ"ל. ובנ"ד של הרא"ש שכתב הגט ע"ש אבי אביו לא עלה על דעת שום אדם שהגט בטל מן התורה אלא מדבריהם. שהרי בלשון תורה ותקראנה אל רעואל אביהן. וכן בן יאי"ר בן שמע"י **(לא ידענא מאי ראיה דבן שמעי איאיר קאי וכן בן יצהר בן קהת וכן אלעזר בן אהרן. יעקב)** אעפ"י שאינו אביו קורין ע"ש אבי אביו. ובודאי גם הרא"ש לא פיסל הגט כ"א מדרבנן ולא מן התורה. ולהכי הרא"ש עצמו דקדק בלשונו וכתב פסול ולא כתב אינו גט וכן העתיק מר"ן דבריו בלשון פסול דוקא ולא כתב אינו גט וזה מוכרח דאלת"ה אלא דס"ל למר"ן דאינו גט הי"ל למר"ן דלערבינהו גבי שינה שמו או שמה דבסעי' ג' ויאמר הכי. שינה שמו או שמה או שם אביו או שם אביה אינו גט. ויש חולקין בשם האב. ולמה פלגינהו לתרי בבי אלא ודאי דס"ל דגבי שינוי שם המגרש ודאי דאינו גט מן התורה. אבל גבי שינוי שם האבות אינו פסול כ"א מדבריהם. ועם היות שטעם א' להם משום דחיישי' לקלקולא שי"א אין זה הוא המגרש ומל' שמו ומ"ל שם אביו. אפי"ה אין זה גט ובטל מן התורה וכדבעי' לו' לקמן. וזה יתכן בשינה האב ממש שהיה שמו שמואל וכתב שמעון. אבל אם כתב שם זקינו ודאי דזה גט מה"ת. שאינו מזוייף מתוכו לפי שהתינוקו' קורין לאבי אביהן אבא:

ולקושטא דמילתא אין אנו צריכין לכל זה. שהרי דבר זה מפורש הוא. שהרי כתב הב"ש בסי' קכ"ט סק"ה גבי שינה שמו או שמה כתב אינו גט היינו מדאורייתא. מיהו בתוס' מוכח דס"ל אפי' בשינה גמור אינו פסול אלא מדרבנן. יעו"ש. וכבר ידוע הוא שהרא"ש אזיל תמיד לס' התוס'. נמצא דהרא"ש ס"ל דאפי בשינוי שמו ממש אינו פסול כ"א מדרבנן. והיאך יעלה על הדעת. דבשינוי השם ממש כתב שהוא פסול מדרבנן. ובשינוי שם האב יהיה פסול מדאורייתא. זה לא יעלה על דעת שום נברא כלל. והתי' על החכם הנ"ב שהביא דברי התוס' הנז' ולא שת לבו לזה. ואין להשיב ולו' דעם היות שהרא"ש אזיל לשיטת התוס' בדבר הזה חלק עליהם ולקח לו שיטה לעצמו. זה אינו שהרי מצינו דבריו מפורשים בדברי הב"י ז"ל שכתב בשם הרא"ש ז"ל שהוא מפרש מתני' דשינה שמו עזה"ד. שהרמב"ם מפרש שינה שמו ממש. והרא"ש מפרש דלאו דשינוי ממש קאמר. אלא כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקורין לו יוחנן. ועם היות שגם בענין זה חיישינן לקלקולא וכמ"ש הרב"י אפי"ה פסול מדרבנן. כ"ש בשינוי שם האב. וכ"ש בנ"ד שכתובה ע"ש אבי אביו שאין פיסול זה אינו אלא מדרבנן. ואחר שנתחוורו הדברים דדעת הרא"ש שאינו פסול כ"א מדרבנן. מעתה מ"ש הבאה"ג דמשמע מדבריהם שאינו גט פי' אינו גט מדבריהם ונ"מ שאם נשאת תצא וכו'. וכההיא דכתב מור"ם בס"ה גבי ואם כתב שם של גוי וכתבו כ"ש וחניכא דאית לי פסול דכתב הב"ש שהולד ממזר. וי"ג דרכים נוהגים בה. יעו"ש:

ובנד"ד לא היינו צריכים לכל זה. יען דמצינו להריב"ש הביא דבריו הרב מש"ל בפ"ג מהל' גירושין שמ"ש הרמב"ם גבי שינה שמו ושמה דאינו גט. היינו כשבא הבעל וערער. אבל אין מונעין אותה להנשא כ"ז שלא ערער הבעל. יע"ש בדבריו באורך. ובנ"ד לא ערער הבעל הנז' כלל אלא נתן גט כריתות מלבו ומנפשו. ולא עלה על דעתו כלל שעדיין יש לו קשר ושייכות עמה אלא מחמת שבא הזולת ופתח לו את הדלת הוא מבקש למצוא פתח ליכנס בו ויפה היה לו שתיקה. וא"ך בנ"ד דעתינו נוטה לאסור אסר להתירה לבעלה הכהן. וכופין אותו לתת לה גט כריתות אחר להתירה לשוק. זהו מה שנר' להשיב בקצרה. וצויי"מ וימ"ן וקיים:

ע"כ מה שכתבו חכמי פאס יע"א.

ראינו את כל הרשום בכתב החכמים חכמי תאזא ישצ"ו. ומה שהשיבו על דבריהם חכמי פאס יע"א. ואחר ההתבוננות יפה ראינו שכולם לא ירדו לעומק הענין. והעולה מדברי הפוס' בזה הוא. דודאי שינה שמו ושמה ממש. או שם עירו ושם עירה ממש. דהיינו שהיה לבעל ולאשה שם א' לבד והאשה שם א' לבד. ושינה אותו באחר וכן בעיר. לכ"ע אינו גט ולא נזכר בזה שום מחלוקת כלל. זולת מ"ש הרב ב"ש סי' קכ"ט סק"ה. דמדברי התוס' מוכח דס"ל לרבנן אפי' בשינה גמור אינו פסול אלא מדרבנן. ועי' בחי' מהרש"א עכ"ד. והמעיין בדברי התוס' ורש"ל ומהרש"א שם יראה דלא צידדו התוס' כן אלא לפום מאי דס"ד מעיקרא דמתני' שינה ממש קאמר. וכיון דמתני' ר"מ ומשמע דמדאורייתא קאמר. א"כ רבנן דפליגי עליה בשארא ומכשירין בשינה שמו נמי דמודו ליה אפשר דהיינו מדרבנן. אבל למסקנא דמילתייהו דשינה דמתני' בשיש לו ב' שמות מיירי. דלר"מ פסיל ליה מדאורייתא ולרבנן מדרבנן א"כ שינה ממש לא נזכר. ואיכא למימר דליכא בהא פלוגתא. דבין לר"מ בין לרבנן בטל מן התורה וכדעת הרמב"ם ז"ל וכל הפוס'. וכן נר' מדברי רש"ל שם בפי' דברי התוס'. ע"ש בסוף הדיבור. וכן נר' מדברי הרב"י שם בסי' קכ"ט שאחר שהביא דברי התוס' והרא"ש והר"ן ורש"י וסמ"ג שפי' דשינה דמתני' בשיש לו ב' שמות מיירי ופסול מדרבנן ואפ"ה תצא והולד ממזר. סיים ע"ז וכ"כ בס' התרומה דמתני' דשינה שמו ושמה לאו בשינוי השם ממש היא דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל. אלא בפיסולא דרבנן מיירי שלא כתב שם דיהודה ושם דגליל עמו וודאי הכי משמע בהדייא בגמ' דאיצטריך למימר מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה וכו'. ואמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ואם שינה ממש מי צריכא למימר וכו' ע"ך. מוכח להדייא דעיקר טעם כל המפרשי' שפי' דמתני' בשיש לו ב' שמות הוא כי היכי דלוקמה למתני' בפיסולא דרבנן. דאילו שינה שמו ממש דאורייתא הוא לכ"ע משום דלא נכתב לשם הבעל ולא איצטריך לברייתא ולא לרב אשי למי' דמודים חכמים בה. וא"כ משמע דכל המפרשים שפי' שינה דמתני' ביש לו ב' שמות שמכללם התוס' והרא"ש כולהו מודו דשינה ממש דאורייתא הוא. וזה ברור:

ויותר מוכח זה ממה שלא הזכיר הרב"י המאסף לכל המחנות שום חולק בשינה שמו ממש שיחלוק על הרמב"ם והטור ויאמר דאינו אלא פסול מדבריהם ובפרט הרא"ש ז"ל א"א להעלות על הדעת שהוא סובר בשינה ממש דלא הוי אלא פסול דמי בקי בחדריו והולך בשיטתו יותר מבנו הטור ז"ל. וכתב בפשיטות דלא הוי גט כלל ולא הזכיר כלל שאביו הרא"ש חולק כמנהגו במקומות שהם חלוקים. ואדרבא הרב"י כתב ע"ד הטור וז"ל. כ"כ הרמב"ם פ"ג שינה שמו ושמה אעפ"י שכתב כל שם שיש לו אינו גט. וכ"כ הרא"ש בתשו' בכלל ש"ו סי' ד'. עכ"ל:

ותימה מחכמי פאס יע"א הנ"ל הנעלם מהם כ"ז ובסברא כל דהו שהרא"ש רגיל לילך בשיטת התוס' רצו ליחס להרא"ש שחולק על הרמב"ם בזה. ומה גם שתמהו על חכמי תאזא שלא שתו לב לזה. ולא עוד אלא שהוסיפו עוד לומר דמדברי הב"י מוכח להדייא דהרא"ש ס"ל דבשינה ממש אינו אלא פסול מדרבנן. ושהרא"ש והרמב"ם חולקים בפי' דמתני' וכו' עכ"ד. והם דברים תמוהים מאד. דמעולם לא נחלקו רבוותא בפי' דמתני'. ומ"ש הרב"י בשם הרא"ש דשינה אינו אלא פסול הוא בשיש לו ב' שמות דמפ' דבהכי מיירי מתני'. וזה גם הרמב"ם ז"ל מודה בו. וכמפורש בדבריו להדייא. כתב השם שאינן ידועים בו ביותר ה"ז פסול. אבל שינה ממש לא דיבר בו הרב"י. ואדרבא מבואר מדבריו דכל המפרשים סוברים כהרמב"ם דאינו גט. ולא נזכר זה במשנה דלא צריכא למימר. ולא נחתא מתני' אלא לפיסולא דרבנן דהיינו שיש ב' שמות:

באופן שהעולה מדברי הפוס' דבשינה ממש שיש לו שם א' וכתב שם אחר אינו גט לכ"ע. וביש לו ב' שמות ושינה לכ"ע אינו פסול אלא מדרבנן. אך יש בו חומר של תורה שאם נשאת תצא והולד ממזר מדבריהם:

ואחר שכן לפי הנראה דגם בשינה שם אביו שהיה שמו יוסף ן' שמעון וכתב ן' שמואל אם הוא שינוי ממש שמעולם לא החזיק עצמו בשם זה קודם כתיבת הגט. איפשר לו' דדמי לשינה שמו ממש ואינו גט כלל. ולהכי נר' ששתקו הפוס' מלכתוב זה. כי גם הרא"ש ז"ל לא דיבר בזה בפסקיו. כ"א בתשו' במעשה שבא לידו. וגם לא דיבר בשינה ממש כמו שיתבאר. והיינו משום דשמיע להו דבכלל שינה שמו גם שינה שם אביו דאין לחלק ולו' דשאני שינה שמו דלא נכתב הגט לשם הבעל. דגם בשינה שם אביו לא נכתב הגט לשם הבעל. שהבעל יוסף ן' שמעון והוא כתב לשם יוסף ן' שמואל ועוד דלא גרע משינה שם עירו ושם עירה. דאע"ג דנכתב הגט לשם הבעל כיון ששינה שם עירו כאלו לא נכתב לשמו שהוא מעיר זו וכתב לשם פ' שמעיר אחרת:

גם אין לו' דשאני שם אביו דאם לא כתבו כלל כשר להכי אפשר דאפי' שינה לא יהא בטל. משא"ך שינה שמו דאם לא כתבו פסול וכמ"ש בסי"א. דהא נמי נילף משם עירו דאם לא כתבו כשר. ואם שינה פסול. הא ודאי כמ"ש בשינה שם אביו נמי אפשר דאינו גט ובזה לא דיברו הפוס' כלל. דבכלל שינה שמו הוא. או בכלל שינה שם עירו:

אבל דברי הרא"ש בתשו' שהביא הטור. מיירי בשהחזיק לעצמו מקודם לכתיבת הגט יוסף ן' שמואל משום פגמו של אביו שהמיר. וכשרצה לגרש כתב השם שהחזיק לעצמו כמפורש בתשו' הרא"ש ז"ל במקומה. וז"ל ומ"ש באדם א' שנשתמד אביו והיה שמו יוסף ן' שמעון. ואחר שנשתמד אביו הניח שם אביו וקרא שמו יוסף ן' שמואל. לימים גירש את אשתו באותו שם החדש והכשירו הגט. תמה אני על המכשירים אף אם יוכל אדם לשנות את שמו ולקרא לו שם א' כדאמרי' ג' דברים מבטלים את הגזירה. וי"א אף שינוי השם כמ"ש באברהם ושרה. אבל שם אביו היאך יוכל לשנות. והרואים הגט וכתוב בו יוסף בן שמואל יאמרו אינה מגורשת. כי שם בעלה יוסף ן' שמעון. עכ"ל הרא"ש ז"ל הרי מפורש בדבריו דלאו ממש שינה בשעת הגט הוא. אלא שכבר הוחזק שמו כן מקודם. ובשעת הגט כתב השם שהחזיק. והא לא דמי אלא לשינוי דב' שמות דלא הוי אלא פסול משום שכתב השם שאינו ידוע ביותר. והאי נמי אין הכל יודעים השם שהחזיק לאביו. ולהכי כתב הרא"ש הטעם מפני הרואים. דבלא החזיק מקודם בלא"ה לא נכתב לשמו וכמ"ש. ולכן כשהעתיק רבינו הטור ז"ל דברי התשו' הנז' כתב בלשון פסול. אעפ"י שדברי התשו' סתומים ולא נתפרש בהם אי בטל קאמר או פסול. מ"מ הוא ז"ל הכריע מדנפשיה דפסול הוא דקא' דהא לאו שינוי ממש הוא זה. ולא. עדיף משינוי דב' שמות דאינו אלא פסול. ומיהו מסתימת דברי הטור ז"ל נר' דפסול כשאר פיסולי דרבנן קאמר ואם נשאת לא תצא. ול"ד לשינוי דב' שמות דידיה ממש דאפי' אם נשאת תצא והולד ממזר מדבריהם. וגם מתשו' הרא"ש עצמו נר' להוכיח כן דפסול דוקא קא' ואם נשאת לא תצא. מדלא קפיד אלא על המכשירים שהכשירו הגט דמ"ש דהיינו לענין שיכולה להתגרש בו או להנשא בו. על זה הוא שהקפיד ולא לענין שאף אם נשאת תצא. דא"ך לא הי"ל לסתום אלא לפרש ולו' תמה אני על המתירים שאף אם נשאת תצא. ומדסתם וכתב אלא תמה אני על המכשירים. מש' דעל הכשר הגט הוא דקפיד שלא תתגרש בו או שלא תנשא בו. אבל אם כבר נשאת לא עלה על לבו שתצא. וא"ך מזה מבואר דפסול הוא דקא' ולא אינו גט:

ובזה יהיו דברי תשו' הרא"ש ז"ל הנז' כדברי התשו' שהעתיק הרב"י משם אח' ע"ש הר"ש בר יצחק ז"ל. וז"ל יוסף ששינה שם אביו בגט שהיה שמו יעקב והוא כתב שמואל. לפי שהיה אותו יעקב מומר ומת בהמרותו אין לקנטר בו מאחר שהחזיק שמו ושם אביו במדינה. ומתקנת רבן גמליאל נהגו לכתוב בגיטין פב"פ וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי הגט כשר שלא הצריכו חז"ל לחזר אחר עדים להחזיק שמו ושם אביו אלא ע"פ עצמו. ומפני הרמאים שהיו משנים שמם תיקן ר"ג לכתוב כן. נמצא שגירש בכל שם שהי"ל ולאביו ואם לא מפני שנשאת האשה ושלא להוציא לעז על הגט שלה תצטרך להוציא מזה הואיל ונתייחדה עמו הייתי מסכים לרדות לרשע ולכופו עד שיכתוב לה הגט בשם שברור לו ולאביו. אבל עתה אין השבון בדבר לסמוך על הדיין ועל דת משה וישראל שהגט כשר ותהי האשה בהיתרה. עכ"ל:

והנה דברי התשו' הזאת יכולים להתפרש בשני פנים. או שנאמר דבלא הוחזק אפי' אם נשאת תצא שהגט בטל מדאורייתא. ובהוחזק אם נשאת לא תצא דאינו פסול אלא מדרבנן. ואפי' לכתוב גט אחר כשאר פיסולא דרבנן וכמ"ש בסי' ק"ן. הכא אין כותבין. או שנאמר דבין הוחזק ובין לא הוחזק אינו פסול אלא מדרבנן. ואם נשאת לא תצא. אלא דבלא הוחזק כופין אותו לכתוב גט אחר בכולהו פסולי דרבנן. ובהוחזק אפי' לכתוב גט אחר א"ץ. וגם דברי הרא"ש ז"ל יכולים להתפרש בשני פנים הנזכרים וגם דברי הטור ומר"ן ז"ל יכולים להתפרש כן. די"ל דמ"ש הטור ומר"ן בשם הרא"ש פסול דמש' מדרבנן מיירי במוחזק. דבהכי מיירי הרא"ש ז"ל. אבל אם לא הוחזק בטל מן התורה. ומה שסיים מר"ן וי"א דאם נשאת לא תצא. לאו למימרא דהיא פליגא על הרא"ש ז"ל אלא שלפי שדברי הרא"ש ז"ל סתומים ואיכא למימר דאף אם נשאת תצא ואפי' הוחזק סיים וכתב ויש מי שאומר שפי' להדייא דאם הוחזק אם נשאת לא תצא. או שי"ב דהטור ומר"ן ז"ל בכל גוונא מיירי אפי' בלא הוחזק וכו'. נר' מסתימת דבריהם שלא חילקו בין הוחזק ללא הוחזק. שדעתם דאפי' לא הוחזק אינו אלא פסול מדבריהם. וזה שסיים מר"ן וי"א דאם נשאת לא תצא הוא ג"כ כמו שפי' דהי"א לא פליגא אלא לפרושי אתא דאם נשאת לא תצא אפי' לא הוחזק. והחילוק דבין הוחזק ללא הוחזק אינו אלא לענין כתיבת גט אחר וכמ"ש. אלא שראינו למור"ם ז"ל שסיים ע"ד מר"ן ודוקא אם הוחזק וכו'. אבל אם לא הוחזק אם נשאת תצא. וציין ע"ז כן משמע בב"י ע"ך. ובאמת לא משמע מידי בב"י שתשו' הר"ש בר יצחק לא מוכחא כלל שאם לא הוחזק אם נשאת תצא אלא שאם לא הוחזק צריך גט אחר עכ"פ. ואי' דמשמע למור"ם מדמדמי החזיק שם לאביו להחזיק שם לעצמו והיה לו ב' שמות ביהודה וגליל דלא הוי אלא פסול מדרבנן. ש"מ דבלא החזיק שם לאביו מקודם דמי ללא החזיק שם לעצמו מקודם. דהיינו שינה ממש דבטל מה"ת וכמש"ל:

ואיך שיהיה לדברי מור"ם וסברתו שומעין שהוא מבין בדברי מר"ן כפי' הא' שפי' דבהוחזק דוקא מיירי הרא"ש והר"ש בר יצחק. וביה הוא דאמרי' דהוי פסול ואם נשאת לא תצא. אבל לא הוחזק אם נשאת תצא דהוי בטל מה"ת:

אבל הרב באה"ג רוח אחרת אתו שהוא מבין בדברי מר"ן. דהר"ש בר יצחק חולק על הרא"ש. דלהר"ש בהוחזק אם נשאת לא תצא. ולהרא"ש אפי' בהוחזק אם נשאת תצא. ש"מ דפסול דקא' לדעת הרא"ש היינו אינו גט. ואע"ג דלכאורה נראה דעת מר"ן כדבריו. מ"מ לכי דייקי' נר' דליתא דמנ"ל למר"ן ז"ל לשויינהו להרא"ש והר"ש חולקים. כיון דיכולין אנו להשוותן. ומה גם מחלוקת כזו מן הקצה אל הקצה דלהר"ש אפי' פיסולא דרבנן לכתוב גט אחר אין בו ולהרא"ש אם נשאת תצא. זה רחוק מאד:

ולכן נר' עיקר כמ"ש דלהרא"ש נמי אינו פסול אלא מדרבנן ול"פ הרא"ש והר"ש וכמ"ש. ומ"מ אפי' נאמר דפליגי וכדעת הבאה"ג. מ"מ מדנקט הטור ומר"ן כדעת הרא"ש פסול. ודאי דמדרבנן הוא דקא'. אלא שיש בו חומר של תורה דאם נשאת תצא ובשינוי הב' שמות של עצמו וכמש"ל. ובהא הוא דפליג הר"ש וקאמר דאינו אלא כשאר פיסולי דרבנן דאם נשאת לא תצא. דל"ד ממש לשינוי הב' שמות דידיה:

מעתה נבא לנ"ד שלפי דברי הבעל כבר הוא מוחזק בשם זה בעירו שקורין לו מושי ן' אהרן ע"ש זקינו. שהיה שמו מושי ן' אהרן. וכן העיד לפנינו עד א' מהעיר הנז'. וגם לאחותו של הבעל הנז' העיד שקורין לה בעיר הנז' חנינא בנת מושי אהרן שמכנים אותה ע"ש זקינה. א"ך ל"מ לדעת ר"ש בר יצחק דפשיטא דהוי גט ואם נשאת אפי' גט אחר אינה צריכה אלא אפי' לדעת הרא"ש אינו אלא גט פסול מדבריהם. ואפי' לדעת באה"ג אליבא דטור ומר"ן ז"ל. וכמ"ש:

ויותר נראה דנד"ז אינו ענין כלל לדברי הרא"ש והר"ש בר יצחק. דאינהו ז"ל מיירי במשנה שם אביו מדעתו ורצונו לסיבה שהיתה לו כגוונא דידהו שהמיר אביו והיה בוש להזכיר שמו עליו ולהתכנות אחריו. והעלה לו שם אחר דכה"ג הוא דחשיב שינוי דומייא דשינה שמו ועשה לו ב' שמות א' ביהודה וא' בגליל מפני הב"ח וכיוצא. אבל בנד"ז לא נתכוון זה לשנות כלום אלא שבני העיר העלו לו שם כשם זקינו ומזה נמשך לו כששואלין אותו מה שמך או' משה ן' אהרן. וכן היה המעשה בגט שכששאלוהו מה שמך. א"ל מושי ן' אהרן בל' שרגילים לקרותו בני אדם בעירו. וכן אמר לפנינו העד הנז' שכן אירע לבעל הנז' עוד בשטר מכר קרקע שקנה בפאס שכתבו בשטר שמכר למושי ן' אהרן ע"פ דבריו של הבעל שא"ל שכך שמו לפום אשגירת לישן שקורין אותו בעירו. כי כן הורגלו לקרותו ע"ש זקינו שהיה זקן המשפחה. והגם שהיה ראוי להם לקרותו מושי ן' מושי ן' אהרן אפי' אם רוצים לקרותו ע"ש זקינו לקלות הלשון קורין אותו ממש כשם זקינו מושי ן' אהרן. ולכן נר' דבכגון זה לא דיברו הרא"ש וטור ומר"ן. ולא דמייא הא אלא לכתב חניכתו וחניכתה דכשר בדיעבד. ואפי' אין הכל קורין בו וכמ"ש בר"ס קכ"ט ע"ש ובב"ש. וכ"ש בזה שיש שם וחניכא שהיה שמו מושי וחניכתו מושי ן' אהרן וה"ז כאלו שם העצם הוא מושי ן' אהרן. ושם אביו לא נזכר כלל דקי"ל שאם לא הזכיר שם אביו כשר. ואע"ג דאנן סהדי שלא נתכוון הסופר בכותבו מושי ן' אהרן אלא על שם אביו שחשב ששם אביו באמת כן הוא וא"כ הו"ל שינה שם אביו הא ליתא דלאו בתר דעת הסופר אזלינן. אלא בתר דעת הבעל אם נתכוון לשנות או לא. וכיון שלא נתכוון הבעל לשנות כשר. וראיה לזה מתשו' הר"ן שהביא הרב"י ס"ס קכ"ח באיש א' מעיר אישביליי"א דממתא מיורק"א וגירש בעיר דירתו אישביליי"א וכתב בגט. פ' דממתא מיורק"א. וצידדו השואלים לו' ד"ל דממתא מיורק"א הוא שם היחס ולא שם מקום דירתו שיקרא שינה שם עירו. וכן העידו שגם בשבילייא קורין לו פ' דמיורק"א ונמצא שתי' מיורק"א הוא שם יחוסו ואת שם עירו לא הזכיר וכשר למאן דלא מצריך שם עירו. אבל כיון דכתב דממתא אין לשון זה נאמר כ"א על עיר דירתו והו"ל שינוי ופסול. ועוד דאפי' נדחוק דאפי' עם תי'. ממתא שם היחס הוא. הא קי"ל כמאן דמצריך שם עירו. ע"ע:

הרי לך דאע"ג דהעדים על שם עירו נתכוונו שהרי אין דרך להזכיר שם היחס בגט. ועוד שהרי רגילות לכתוב שם עירו ואם הוא שם היחס איך לא הזכירו שם עירו. מ"מ בתר דעת הבעל אזלינן. וכיון דאיכא למיתלי דשם היחס הוא דקאמר ולא נתכוון לשנות תלינן. ודוקא היכא דאיכא הוכחה דלאו שם היחס הוא כגון התם שכתבו דממתא. דמש' מינה ששמעו מהבעל שעל עיר דירתו הוא אומר. ולכך כתבו דממתא ולא פ' דמיורק"א וליכא למיתלי לא תלינן:

וא"כ הנ' בנד"ז דאיכא למיתלי דשם היחס הוא ולא נתכוון הבעל לשנות כלום תלינן אעפ"י שהסופר ודאי לא נתכוון אלא ע"ש אביו. וכיון שכן אפשר לומר דכשר הגט אפי' להתגרש בו ולפחות להנשא בו:

ועוד נר' דלא גרע הא מההיא דמהרש"ל שהביא הב"ש שאם שינה שם אביו בשם זקינו דכשר דבני בנים הרי הם כבנים. וכ"ש אם הוחזק לעלות לס"ת כן ע"ש. משמע דאפי' לא הוחזק דעתו להכשיר. דהרואה נמי יודע שמ"ש זקינו הוא משום דבני בנים. וכ"ש אם הוחזק. וא"כ הכא אע"ג דאם לא הוחזק אפשר דאין להכשיר דבני בנים אמרו ולא בני בני בנים. מ"מ כיון שהוחזק לקרותו כן בשם זקינו חזר דינו כבני בנים וכשר. דהרואה אומר ע"ש זקינו כתוב כמו שהוחזק. ואע"ג דהרב מהרא"י ז"ל בכתביו והביאו הב"י צידד לו' דאפשר דגם בשינה וכתב ע"ש זקינו קאמר הרא"ש דפסול. מ"מ לא שבקינן פשיטותיה דמהרש"ל מקמי ספיקיה דמהרא"י בדברי הרא"ש. ולפחות נאמר דכה"ג אפי' הרא"ש יודה דאינו אלא פסול. ואם נשאת לא תצא. וממילא פסולה לכהונה:

ובר מן דן אני אומר דאפי' בנדון הרא"ש גופיה כיון דאיכא פלוגתא דלהר"ש ברי"ץ אם נשאת לא תצא וגם סברת הרא"ש עצמה מסופקת. הדר דינא כספק מגורשת מה"ת. דקי"ל בסי' ו' דפסולה לכהונה. ואף אם נשא צריך להוציא ע"ש:

באופן שמכל צד נר' שהגט הזה אינו אלא למרבה פסול מדרבנן. ופסולה על ידו האשה לכהונה וכופין את הבעל לכתוב לה גט אחר. אבל מה שכתבו חכמי פאס עוד וז"ל. ובנ"ד לא היו צריכין לכל זה. יען דמצינו להריב"ש הבי"ד הרב מש"ל בפ' ג' מהל' גירושין שמ"ש הרמב"ם גבי שינה שמו ושמה דאינו גט. היינו כשבא הבעל וערער. אבל אין מונעין אותה להנשא כ"ז שלא ערער הבעל ע"ש בדבריו באורך ובנד"ד לא ערער הבעל הנז' כלל אלא נתן גט כריתות מלבו ומנפשו וכו' ע"כ דבריהם:

הם דברים זרים מאד ושגגה גדולה שגגו באיסור תורה וכמעט הם מתירים א"א לשוק בסברא זו שכתבו דדברי הריב"ש שזכרו הם מדברי הרמב"ם והראב"ד בהשגות פ"ד מה' גירושין. והביא דבריהם ומחלוקתם מר"ן ז"ל בסי' קכ"ו סכ"ב. ועל לשונות המסו' בגט נאמרו הדברים. וזה לשון הרמב"ם אם לא האריך ווי"ן אלו שאמרנו. או שכתב היודי"ן שלא יכתבו. או שלא כתב היודי"ן היתרות ה"ז פסול. והראב"ד כתב ע"ז. כתב גאון כל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער ע"ך. וה"ה האריך בזה והביא כל הסברות ועוד הביא סברה אחרת דאפי' כשהבעל מערער. דוקא אם הוא כתבו בעצמו או הסופר מפי הבעל ואומר הבעל אנא הוא דפסי' ליה בהאי דקדוקי ולקלקולא איכוונית. ע"ך. ומר"ן ז"ל סי' הנז' סתם תחילה כהרמב"ם והביא הסברות האחרות הנז' בשם י"א. ע"ש. והריב"ש ז"ל לא הביא כ"א סברת החולקים לעי' סי' נ"ו. ובנדון שבא לפניו בסי' נז'. והיה ג"כ לשון מסופק שכתב פ' הדרה בתלמסאן ואחר שהורה הרב שהגט בטל משום שינה שם עירה כי חשב שהלשון ברור. שר"ל הדרה עכשיו בתלמסאן. והיא אינה דרה. חזר וצידד דשמא הדרה מקדם קא' כמו השבה עם נעמי. וע"ז כתב דאע"ג שכל לשונות המסופקים בגט הגט פסול כבר כתבתי לעי' דהיינו שהבעל מערער ורמז עמ"ש לעיל בסי' נ"ו דהיינו באורך הווי"ן וכתי' היודין ע"ש. ואין זה ענין כלל לפיסול ברור כגון שינה שמה ושמו ממש דאינו גט. או אפי' לשינוי דב' שמות דהוי פסול דזה אינו תלוי כלל בערעור הבעל. דאפי' הבעל אומר שלא נתכוונתי לקלקל. מ"מ הגט פסול או בטל מצד עצמו. ודוקא בהנך דקדוקי דמספקא לן בכוונת הדברים מה היא. ושמא בכוונה מהבעל היו כדי לקלקלה. או שהסופר שגג וכוונתו שלימה לגרש. הוא דסברי מרבוותא דתלוי בערעור הבעל שכל שלא ערער תלינן בשגגת הסופר. ואין בהם שום כוונה אחרת לקלקלה. ואף זו לדעת הרמב"ם דסתם לן מר"ן כוותיה לא תלינן בערער הבעל ואין מניחין אותה להנשא עד שיודע שאין שום כוונה אחרת באותם הדקדוקים. ותימה גדולה מהחכמים יש"ץ שאף אם לא עיינו בדברי הריב"ש במקומן לידע תוכן הדברים. מ"מ המעט שהעתיק הרמ"ל ז"ל משם הריב"ש ה"ה ערוך לפניהם קרא בחיל וכן אמר שאף עפ"י שכל לשונות מסו' הגט פסול וכו'. ואיך דימו ראשונה שמו ושמה דאינו גט נמי קאמר:

באמת כגון דא עקא ושרי להו מרייהו ששגגת תלמוד עולה זדון. ומ"מ לענין דינא הוראתם אמת שאסורה הגרושה הנז' לחזור לבעלה הכהן מכל הנך מילי דכתיבנא. וצויי"מ וממכשול ההלכה אכי"ר כ"ד החותם פה מכנאסא יע"א באלול

פרש"ז לפ"ק:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן נ

בדין בעל שפרע לאשתו כתו' ושלחה מביתו וכתב לה גט ולא רצתה לקבלו מחשש סכנה. ושהתה כמה שנים והיא פרודה ממנו ולא נודע אם קבלה הגט אח"ך או לא. ושוב הסיעה דירתה ועלתה לא"י ומתה שם ויורשיה מוחזקין בקרקע שלה. ועתה טען הבעל שכיון שלא נודע אם קבלה הגט אם לאו הוא יירשנה שעדיין היא אשתו:

נראה פשוט שדבריו מהבל ימעטו. ל"מ לדעת רשב"ם שהביא הטור סי' ץ' דכל שהיא עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה. אלא אפי' להרא"ש דפליג בהך הכא ודאי מודה דדוקא התם שידע ודאי שלא נתגרשה. משו"ה ס"ל דיירשנה דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורין. אבל בכי הא שפרע לה כתו' ושלחה וכתב לה גט ולפי שעה לא רצתה לקבלו ואיכא למי' שמא אח"ך קבלתו. פשיטא דאין להוציא נכסים מחזקתה מספק שמא לא קבלתו והיינו הך דכתב מר"ן שם סי' צ' ס"ה מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה והיינו אפי' להרא"ש וכדמסיים מור"ם. אבל כ"ז שלא נתגרשה אע"פ שנתן עיניו וכו' והיינו סברת הרא"ש. ולאפוקי מרשב"ם ז"ל. וע"ע שם בב"ש סק"ך. דזה נלמד מדין קטנה שנשאת דאין יורש אותה משום דמספקא לן שמא לא ניחא ליה לאבוה. ע"ש. ועוד נר' דאפי' יתברר בודאי שלא קבלה הגט אין הבעל יורש. וזה ממ"ש מור"ם עוד שם המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות. י"א דאם מתה אינו יורשה ע"ך. ונר' דהיינו אפי' להרא"ש. דע"כ ל"פ הרא"ש אלא כשהיא עמו בקטטה. ומתוך כך נתן עיניו לגרשה דדמייא למורדת. דכיון דלא נתן עיניו לגרש אלא מחמת שהיא מרגלת עמו בקטטה לא איבד זכותו בשביל כך. וכמ"ש הרב"י ע"ד הטור שאין ראיה מדברי הרמב"ם להרא"ש ע"ש. אבל בכגון זה שהוא מורד מעצמו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות בדין הוא שיאבד זכותו. ובזה ניחא מ"ש הרב"ש. ע"ש ושוב מצאתי שכ"כ מהריק"ש ז"ל וז"ל בעל המורד על אשתו גם אינו זן ומפרנס ומתה. ועי' ס' ב"י סי' ך' דלדעת ר"י בן מיגאש ורשב"ם אינו יורשה. והרא"ש פליג כשמתה מחמת קטטה ונתן עיניו לגרשה. ואי' דהכא מודה כיון דקעבר איהו לחודיה בלאו דלא יגרע. ואיך שתהיה ס' הרא"ש אין ספק יורש במקום ודאי ויורשיה זוכין בירושתה. ועי' ח"מ סי' ר"פ ע"ך. באופן דלענ"ד נר' פשוט שזכאין היורשין בירושתה. ואין בטענת הבעל כדאי להוציא מחזקתם. וכן הסכימו חכמי העיר יש"צ. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה