אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות כתובות. וחלוקת עזבון. ודין הולד אם לא שהה ל' יום אחר מיתת אמו. ודין המעניק. ודין אשה שמחלה כתובתה לבעלה באונס

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות כתובות. וחלוקת עזבון. ודין הולד אם לא שהה ל' יום אחר מיתת אמו. ודין המעניק. ודין אשה שמחלה כתובתה לבעלה באונס

הלכות שידוכין וקידושין

סימן יז

שאלה ראובן היה נשוי והיו לו בנות ואח"ך הלך למדינת הים. ואחר כך שמע שמתה אשתו והיתה לו חצר אחת במקום שהיה נשוי ולא היה להבנות הנז' במה להתפרנס. והיו צריכים ליטול מהקהל והלכו הבנות הנז' לבדי"ץ למכור החצי של החצר הנז' שיש להם מפאת ירושת אמם כתחז"ל ומכרו החצי של החצר הנז' במאמר בדי"ץ. ומכרו גם החצי החצר הנז' שנשאר לאביהם. שלא במאמר ב"ד. וכשבא ראובן הנז' אח"ך לאחר שר' בא לערער על שמעון גם על חלק הבנות הנז' וטען שבשעה שמתה אשתו יש עליו כמה חובות שנושים בו אחרים והן עוד עדיין לא פרע אותם. ובשעה שמתה אשתו לא היה לו אפילו כדי לפרוע אפילו חוב אחד. באופן שלא יש להם לבנות הנז' מה ירשו מצד אמם. לפי שבשעה שמתה אשתו לא הניחה לו שום מעות ולא שום מטלטלין כדי לפרוע בעלי חובות הנז'. יורנו מורה צדק אם הדין עם ראובן:

תשובה לא ביאר השואל דבריו שאם החובות בשטר פשיטא שמוציא מהלוקח אפילו בלא שבועת הטורף כל שהבעל מודה שהרי כאלו מכרו מה שאינו שלהם. אך הבעל ישבע עכשיו שלא היה לו במצב פטירת אשתו כדי פרעונם מהמטלטלים והם אמת ויציב ולא נפרעו ולא נמחלו מחיי אשתו ויוציא מהלקוחות ואם החובות על פה. אתאן למחלוקת רא' שמוהריב"ץ סובר שאפי' החובות בע"פ והבעל מודה ורוצה לנכות כנגדם מהעזבון אפילו הוא קרקע דלית ליה מיגו נאמן לנכותם בשבועה. ומוהרי"ט ז"ל סובר דאינו נאמן בשבו' בחובות שבע"פ אלא היכא דאית ליה מיגו. אבל בקרקע דלית מיגו אינו נאמן בשבועתו וכמ"ש מור"ם והח"מ באה"ע סי' קי"ח ע"ש ורבים וגדולים הסכימו עם מהריב"ץ ז"ל וכתבו שאין מדברי מור"ם שהם מתשובת הרא"ש ראיה לתק' קא"ס שכתוב בה בפירוש שהחלוקות תהיינה אחר פריעת כל החובות. משמע בין בשטר בין בעל פה. ואפילו בקרקע דליכא מיגו נאמן בשבועה. ועוד הביאו ראיה מדברי הרב חזה התנופה והרדב"ז ז"ל שכתבו בפירוש דנאמן הבעל בשבועה אפילו לגבי קרקע דליכא מיגו. אלא שהרב מר דודי זלה"ה הכריע וז"ל אמנם נראה לי שהמנהג שכל חוב שיהיה בעליו לפנינו ותובע חובו ומודה לו הבעל ולפי ראות עיני בית דין שאין שום קנונייא נאמן הבעל בשבועתו. כיון שהתובע צווח ואין מנוס לבעל מלפרוע אינו מן הדין שיפרע הוא לבדו. אבל כל שאין תובע לפנינו רק הבעל אומר שיש עליו חובות בניו הקטנים וכמעשה שהיה אין הבעל נאמן בשבועתו אם לא ע"י מיגו. ואם אין מיגו כגון קרקע אינו נאמן וזה דין אמת וישר וכן פסקנו הל"מ עכ"ל הרב מ"ד זלה"ה וחתם שמו זצ"ל. וכדבריו ז"ל ראוי לדון בפרט בנד"ז שכבר מכרו הבנים חלקם בקרקע ע"י בית דין. שהדבר תלוי בראות עיני ב"ד. שאם רואין שהחובות עדיין קיימים על הבעל עוד היום והתובעים עומדים וצווחים וניכר להם שהם אמת ואין מנוס לבעל מלפרוע כדאי הוא להאמינו בשבועה שישבע עכשיו שלא היה לו במצב פטירת אשתו מטלטלין כדי פרעונם ושהחובות אמת ויוציא אפילו מהלקוחות שהרי הבנים או הב"ד מכרו מה שאינו של הבנים שאין להם זכות כ"א אחר שיטול הבעל כדי פרעון חובותיו עפ"י שבועתו. ואם אין תובעים לפנינו אלא שהוא אומר שיש עליו חובות ע"פ של ב"ב ושאב"ב שכן הוא לפי הנשמע ורוצה לישבע ולהוציא מהלקוחות. דבריו מהבל ימעטו. ולראיה ח"פ בקצרה לרגל השואל כי הוא נחוץ לדרכו בשבט

מג"ן הוא לכל החוסים בו לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.

הד"א שהבעל נאמן בשבועה אפילו על חובות שבעל פה אם הם עומדים וצווחים וניכר הדבר לבדי"ץ שהם אמת ומוציא הבעל מיד הלוקחים שהם מכרו מה שאינו שלהם וכן הכריע הרב מו"א זלה"ה וע"ד אמת חתמתי פה בזמן הנ"ל וקיים:

מרדכי בירדוגו ס"ט.

סימן יח

שאלה ממו"ץ לדעת מה יעשה ישראל במעשה שהיה בראובן שהלך מעירו לעיר אחרת לישא שם אשה. ואחר הנשואין רצה לחזור לארץ מולדתו הוא ואשתו הנז' ולקח כל חפציו בין בגדים ותכשיטין ושע"ר שהכניסה לו אשתו. ויצא מהעיר הנז' לבוא לעירו. וכשהיה קרוב ליכנס להעיר עמדו עליהם משפחה א' שהיו מורדים על יר"ה ושללו אותם ואת כל אשר להם. ושלחום ערומים לגמרי הם וכל אנשי השיירה ונאבד מאנשי השיירה הנז' קרוב לעשרים אלף מתקאלים. ואחר כניסת ראובן הנז' הוא ואשתו להעיר הנז' ערומים קרוב ימים מעט נלב"ע אשתו של ראובן הנז'. וביני ביני הלכו הגוים הם אנשי השיירה שנשללו עם ראובן הנז'. ולא הלך ראובן עמהם ויזעקו לפני המלך יר"ה בקול מר ויספרו את כל המקרה אשר קרה להם מהלסטים הנז' ונכנסו דבריהם באזניו ונתנם השי"ת לחן ולחסד בעיניו. וישלח המלך להאלבאסא לקנוס בני משפחה אחרת שהיו שוכנים על אותו מחוז מפני שאמרו שחשב המלך שהם היו באותה עצה עם השוללים הנז'. ומחמת שהיו במחוזם לא רצו להראות את עצמם. ועוד קנסם המלך על שהיו צריכין לתור את הדרך ולשמור עובר ושב ולא שמרו. לכן קנסם והטיל עליהם האלבאסא הנז' הטלות ולא גבה מהם כ"א מ"מ חמשת אלפים מתקאלים ונתנם לבני השיירה ומכללם ראובן הנז' אף שלא הלך עם בני השיירה לקבול פני המלך יר"ה וחלקוה ביניהם כפי ערך הממון ועלה להם לכ"א מ"מ ו' אוקיות לכל מתקאל. וראובן הנז' לא הניחה אשתו שום זש"ק. לכן לשאו'ל הגיעו אם יחלוק ראובן הנז' עם אביה ממה שגבה מהשלל הנז' או לא מאחר שלא היו הנכסים הללו מצוים לו ולה בשעת פטירתה. ועוד אם ראובן הנז' הביא פקדונות מהעיר הנז' להביאם לזולת שבעירו ונאבדו בשלל הנז'. אם יפרע לבעלי הפקדונות כפי ערך הממון ממה שגבה מבני המשפחה עפ"י גזירת המלך יר"ה או לא. על הכל יבארו מעכ"ת באה"ט הדין עם מי בראיות נכוחות וברורות. עכ"ל השאלה שבאה מעיר סאלי יע"א מהחכם כהה"ר רפאל ביבאס נר"ו

תשובה קודם שנבא לנד"ז שתובעים מכח התקנה נר' הדין תחלה מהו הדין בכיוצא בזה כפי הדין שהבעל יורש את אשתו אם הוא יורש גם בכיוצא בזה או לא:

הנה מור"ם באה"ע ז"ל סי' ק' ס"ב לענין כתובת אשה כשמת הבעל שאינה נוטלת כ"א במוחזק כתב וז"ל היתה גניבה שלו. ביד הגנב כשמת. ואח"ך הוחזר הגניבה מיקרי מוחזק ע"כ. והוא מהמרדכי פ' יש נוחלין וז"ל ור"מ השיב על הספר שגנבו כותי. ואחר מיתת הבעל הוחזר. והבעלים מסתמא לא נתייאשו דמחייב לאהדורי. ואין לומר דראוי הוא ואין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק דכל כי האי גוונא אין נקרא ראוי דכל היכא דאיתיה לספר ברשות בעלים איתיה ובחזקתם דלא גרע ממלוה דאע"ג דחשבינן לה ראוי גבי בכור פ' יש נוחלין גבי כתובת אשה לא חשבינן לה ראוי בין שגבו יורשים קרקע בין שגבו מעות כמו שפר"י לשם. ואפילו ממלוה של כותים נמי גבייא וכן עמא דבר ע"ך. והן הם ג"כ דברי מור"ם בח"מ ס"ס רע"ח לגבי בכור וז"ל הי"ל קרקע מהיום ולאחר מיתה או שנגזלה לו קרקע שאינה נגזלת ואפי' נגנבו לו ספרים דמסתמא לא מיאש מיקרי מוחזק ע"ך. ומדבריהם ז"ל נר' דדוקא ספרים דמסתמא לא מייאש הוא דמיקרי מוחזק אבל שאר דברים דמסתמא מיאש דכל סתם גניבה הוי יאוש וכמ"ש מור"ם בח"מ סי' שס"ח לא מיקרי מוחזק. ולפ"ז מ"ש מור"ם כאן דגניבה סתם מיקרי מוחזק צריך לומר דמיירי בידוע שלא נתייאש. אבל בשאין ידוע אם נתייאש או לא מיקרי ראוי דמסתמא מייאש וכמ"ש. וכ"כ הח"מ והב"ש להדייא על דברי מור"מ דמיירי בשלא נתייאש ע"ש ובזה מתיישבים דברי הח"מ סי' ץ' סק"ח לענין ירושת הבעל כשמתה האשה שכתב וז"ל וע"ע אם גנבו נ"מ של אשה ולא הוחזר עד לאח"מ הוי ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת. וכן אם גנבו ספרים עיין בח"מ סי' רע"ח ע"ך ולכאורה נר' שדבריו היפך דברי מור"ם סי' ק' דאייתי' דכתב סתמא דבכל גניבה שהוחזר הוי מוחזק. ודוחק הוא לחלק בין ירושת הבעל לכתו' האשה וכמו שחילק הרב ח"מ לענין מלוה בסי' ק' סקי"ט ע"ש. ועם מה שכתבנו מיושבים דבריו דההיא דמור"ם בסי' ק' מיירי בידוע שלא נתייאש. והרב ח"מ בסי' ץ' מיירי בסתם שאין ידוע אם נתייאש או לא דבהא איכא לפלוגי בין ספרים לשאר דברים דספרים מסתמא לא מייאש. ושאר דברים מסתמא מייאש:

ומזה יש ללמוד לענין ירושת יורשי האשה כפי התקנה שתקנו שכל הנכסים הנמצאים לו ולה שזוכה בהם הבעל במיתת אשתו כפה"ד חולק עם יורשיה מצד התקנה. דאם היתה גניבה של הבעל מנכסיו או של האשה מנכסי נדו' ביד הגנב במצב פטירת אחד מהם ואח"ך הוחזר אם הם דברים דמסתמא מייאש דהוי ראוי ואין לחלוק בהם:

אלא שנר' דכ"ז דוקא בגניבה דסתם גניבה הוי יאוש. וכמ"ש. אבל גזילה וכנד"ז דמסתמא לא מייאש וכמ"ש בחו"מ סי' שס"ח נר' דהוי מוחזק. אמנם נר' עוד דכ"ז בחזרה הגניבה או הגזילה בעינה. דכל דלא מייאש כל היכא דאיתה ברשותא דמרה איתה. וכמ"ש המרדכי שזכרנו. אבל בכגון נד"' שהגוים הגוזלים נטלו הגזילה ולא החזירו כלום. אלא שהשר הטיל על הגוים אשר סביבותיהם קנס לשלם דמי הגזילה לפי שלא שמרו כראוי כנז' בשאלה נר' דלא מיקרי מוחזק כלל. ותדע שהרי המרדכי מדמה לה למלוה וזה לא דמי כלל למלוה. דמלוה מוטלת על הלוה לפרוע. והוא עצמו הפורע. ולהכי חשבינן ליה מוחזק. כיון שהלוה המחוייב לפרוע בשעת מיתה הוא הפורע אח"ך. אבל כגון זה שהמחוייב לא פרע כלום אלא שאחרים פרעו בעדו בתורת קנס עפ"י השר. נר' דלא הוי אלא ראוי. ואפי' ראוי גמור לא הוי. שהרי לא היה חוב זה בשעת מיתה מוטל על אלו שפרעו כלל. ומה גם בנד"ז שמתה האשה דקי"ל בסי' ץ' דאפי' במלוה של האשה אין הבעל יורש. דמלוה לא מיקרי מוחזק אלא לענין כתו' האשה כשמת הבעל ולא לענין ירושת הבעל כשמתה האשה. עיין בסי' ק' בח"מ סקי"ט טעם לדבר ע"ש. דפשיטא דגזילה זו לא מקרייא מוחזק שיירשנה הבעל. ומינה לפי התקנה שאינה נכנסת לכלל חלוקה אמת דהמנהג הוא דגם מלוה של הבעל נכנסת לכלל חלוקה כשמתה האשה ולא ילפי' לה מירושת הבעל. אלא דמ"מ נד"ז גרע טפי טובא ממלוה וכמ"ש. ולכן הנר' בזה דודאי גזילה זו ראוי מקרייא. ואינה בכלל נכסים הנמצאים לו ולה במצב פטירתה. ואינה נכנסת לכלל חלוקה אלא שצריך לעיין דאף שנניח דהוי ראוי מי אמרינן דכיון דחזרה זו באה בעד נכסי הבעל שנשללו ממנו. ובעד נכסי הנדו' שנשללו מהאשה שטען הבעל שנאבד משלו ומשל אשתו כו"ך. ובעד הכל החזירו לו מה שהחזירו. א"כ כשהוחזרה הגזילה יטול הבעל מה שהוחזר בעד נכסיו ויורשי האשה יטלו מה שהוחזר בעד נכסי האשה. וכההיא דסי' קפ"א בשיירה שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה דאם הם יכולים להציל וקדם א' מהם והציל אעפ"י שאמר לעצמי אני מה שהציל הציל לאמצע ויטול כ"א מהם שלו ע"ך ובנד"ז ג"כ שהחזיר השר מה שהחזיר בעד כל הגזילה שיש ממנה של הבעל ויש ממנה של האשה כ"א יטול את שלו ויחלוקו דמי הגזילה לערך מה שנגזל לכ"א מהם. או נאמר שגם נכסי הנדו' של הבעל הם שהם ברשותו לכל דבר. ואם עבר ומכרן מה שעשה עשוי. וכמ"ש הרב ח"מ סי' ץ' סקמ"ט. וא"כ גם מה שהוחזר בשבילן שלו הוא דדוקא אם היו נ"מ שאין לבעל בהן אלא פירות. ואם עבר ומכרן המכר בטל וכמ"ש שם בהג"ה סי"ד ע"ש. י"ל דמה שהוחזר בעדם יהיה של יורשי האשה. משא"כ בנצ"ב שהם שלו לגמרי ומדברי הרב ח"מ דאייתינן לעיל שכתב אם גנבו נ"מ של אשתו וכו'. נר' דדוקא נ"מ אבל נצ"ב שהם לאחריותו אע"ג דהוי ראוי יורש הבעל. ולכן נר' לדון בזה שמה שהוחזר בעד חלק הבעל יטול הבעל לעצמו ומה שהוחזר בעד נצ"ב יחלקו הבעל ויורשי האשה. דחשבינן לנכסים אלו של שניהם. וכל מה שהוחזר בעדם יחלוקו שניהם וכההיא דנפל הבית עליו ועל אשתו דסי' ץ' ס"ו דבנצ"ב חולקין ע"ש. זהו הנלע"ד בזה. הוא"ל שההטעאה שהטעה הבעל לשר ואמר על מנה מאתים יטול כנגדה תחילה מר"מ כגון אם נשלל מהם באמת מאה. חמשים של הבעל וחמשים של האשה והבעל טען מאתים. ונתפשר עם השר במאה. יטול תחלה הבעל חמשים בעד ההטעאה. וחמשים הנשארים יטול הבעל כ"ה בעד נכסיו והכ"ה הנשאר יחלוקו הבעל ויורשי האשה בשוה ועיין בחו"מ סי' קפ"ג ס"ז דאם שלח שליח לקבל מעות מעכו"ם וטעה העכו"ם ונתן לו יותר הכל לשליח ע"ש. כ"ש בנד"ז שלא טעה מעצמו אלא שליח הוא המטעהו:

גם לענין בעלי הפקדונות נר' פשוט שיחלקו הממון שהוחזר לפי ערך כל הממון שאבד משל הנפקד ומשל בעלי הפקדונות. כיון שהנפקד קבל אל השר גם על פקדונותיהם. ובעדם ג"ך החזיר השר מה שהחזיר וגם הם היו יכולים להציל. וכמ"ש בסי' קפ"ה דאם היו יכולים להציל וקדם א' והציל אעפ"י שאמר לעצמי אני מציל מה שהציל לאמצע ויטול כ"א מהם שלו ע"ש. וע"ע בסי' רצ"ב:

באופן שלפי מה שבא בשאלה שלא חזרה הגזילה בעינה ואפי' דמי הגזילה לא קבלום מיד הגוזלים עצמם שהיו חייבים להחזיר בשעת פטירת האשה אלא אחרים פרעו בעדם שקנס אותם השר מספק שמא היו באותה עצה. וגם שלא ישבו לשמור ולתור את הדרך אחר שיתברר זה הטיב שכך היה המעשה א"כ ריוח הוא זה שבא אחר פטירת האשה. ואין זה כלל בכלל התקנה שיחלוקו הנכסים הנמצאים לו ולה ויטול כ"א שלו דדמי לשיירה שיכולין להציל ועמד א' והציל שיטול כ"א שלו. או לשותפין שאמר א' לעצמי אני מציל שהרי חלק מחבירו שיטול מה שהגיע לחלקו. וגם בנד"ז יטול הבעל מה שהגיע לחלקו לעצמו לערך מה שהוחזר בעד מה שאבד שהוא סך ו' אוקיות למתקאל כנ"ב וחלק המגיע לאשה בעד נכסיה שהם נצ"ב שהם בחזקת הבעל והאשה ובאלו שהם של שניהם יחלוקו הבעל עם יורשי האשה עם שאר נכסים שהיו להם זול"ז. אך ההטעאות יטול אותם הבעל מר"מ וכמ"ש. זהו הנלע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות. וינחנו במעגלי צדק כי"ר החו"פ מכנאסא יע"א בסיון המב"ת

פרשז לפ"ק. ושו"ב וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.

סימן יט

תשובה לעיר רבאט יע"א. מרגניתא דלית בה טימי בתווני לבאי יתיב החה"ש הותיק כהה"ר משה בכה"ר יעקב טולידאנו ז"ל נר"ו יאיר כאור נוגה כי"ר. אחר התפקד בשלום אחי ידרשהו אלוה ממעל. שאלת אחי וז"ל אבקשה מאת פני כת"ר יחוה לי דעתו הרחבה אם אתם דנים כמו שנמ"ך בשם מוהר"ם סירירו ומהריב"ע ז"ל שכשבא הב"ח ליפרע מן האשה והיורשים צריך הבע"ח לישבע כדין בע"ח מוקדם לגבי מאוחר. ואם היה בחלק היורשים כדי ליפרע הבע"ח ל"מ לי דודאי מצי הבע"ח למימר מחלק היורשים אני נפרע וכמ"ש הם ז"ל. הא קא מבעייא לי היכא שאין בעיזבון כ"א כדי פריעת בע"ח מאי. אם אתם דנים כמ"ש ז"ל או לא לפי שבמחז"ק לא נשמע דבר זה מעולם ותמיד הייתי צווח בכרוכייא כי קשה בעיני לדחות דברי הא' ז"ל ח"ו והם אומרים שמלשון התקנה שלא הזכירו שבועה משמע שא"ץ שבועה ולתשובת כת"ר אני מצפה. ג"כ יודיעני דעתו בהא דכתב מור"ם בסי' קע"ו ס"מ המקבל עיסקא מחבירו. והוזלה הסחורה אינו מחשב כ"א כפי מה ששוה בשעת הולכה. אם הוא דוקא בשגילה דעתו המתעסק דאין רצונו כ"א כפי מה ששוה עכשיו. או דילמא אפי' נתעסק בסתם דינא הכי. וכבר כתבתי זה לידין הרשב"ם ז"ל ולא השיבני תשובה מספקת ודעת כת"ר מכרעת. ולענ"ד דאפי' בסתמא דלא חל העסק כ"א עד שיתחיל להתעסק ובאותו זמן כבר הוזלה הסחורה:

ועל זה אשיב על ראשון ראשון. בעזר ממנו מענה לשון. על השאלה הא' אין ספק שדברי הרבנים זלה"ה הלכה רווחת. ואת כל ונוכחת. וכבר פשטה הוראתם בכל בדי"ץ המובהקים ואין פוצה פה ומצפצף וכן ראינו לב"ד הגדול זלה"ה שלפנינו דנין והולכין וכן אנו דנין והולכין אחריהם מעשים בכל יום. ותשובת האומרים שבתקנות לא הזכירו שבועה אינה תשובה של כלום ולא מחכמה שאלו ע"ז וכבר נשאלנו ע"ז מסאלי יע"ה לימים ראשונים בימי הרב מ"ד זלה"ה בשנת פש"ר ובאה השאלה לידי אני הצעיר וכך היתה תשובתי שאמת שבתקנות מפורש שכל החלוקות תהיינה אחר פריעת כל החובות בין חלוקת הבעל עם יורשי האשה בין חלוקת האשה עם יורשי הבעל. ומפורש בפסקי הא' דחובות דקאמר היינו בין בשטר בין בע"פ כל שזוכה הבע"ח לגבותו מהיורשים עפ"י הדרכים שנתבארו בסי' ק"ח הכל ינטל מחלק היורשים ומחלק האלמנה וכמפורש בקיצור התקנות להרב מ"ד זלה"ה. ומשמע דאפי' בלא שבועה גובה. כדין גבייה מהיתומים לחודייהו עפ"י הדרכים הנז'. ומזה מבואר להדייא דשוויוה רבנן לאלמנה כיורש דאי כבע"ח מאוחר אע"ג דקי"ל דמלוה ע"פ מוקדמת. קודמת למלוה בשטר מאוחרת כמ"ש בסי' ק"ד סי"ג. היינו אם המלוה ע"פ היא בעדים וכדמסיים מר"ן כיון שעדים מעידים שקדמה. אבל אם אינה אלא בהודאת הלוה פשוט הוא דלאו כל כמיניה לחוב בהודאתו לאחרים. ואפילו ע"י שבועת המלוה. וכ"כ הלבוש ז"ל. ומהריק"ש ז"ל דהיינו היכא דליכא למיחש לפירעון כגון תוך זמן. אבל בהודאת הלוה שמודה שלא נפרע אין חוששין להודאתו ע"ש. ולגבי אלמנה לדידן הרי כתבנו שבאחד מג' דרכים גובה הב"ח אף מחלקה בלא שבועה. וחדא מג' דרכים היא כשהחייב מודה וציוה בחליו. ועוד דבשני ב"ח מוקדם ומאוחר אפי' אם חוב המוקדם בשטר ובנאמנות מפו' עכ"פ צריך שבועה בשביל המאוחר כדין טורף וכמ"ש בסי' פ"ב ס"ב ובסי' קי"א ס"ז. ואפי' במת תוך זמנו לי"א בתרא בסי' ע"ח ס"ב צריך המלוה שבועה לגבי לקוחות. ומינה לב"ח מאוחר וכ"ש בשני הדרכים האחרים דהיינו שחייב מודה ונידוהו ומת בנידויו דודאי צריך שבועה אפי' אם הוא בשטר. ואם איתא דכב"ח שויוה לאלמנה היה צריך שבועה המוקדם בשבילה. הא ודאי דכיורש שויוה:

ומ"מ דינם של הרבנים אמת ויציב דאע"ג דשויוה כיורש לגבי מלוה שמודה הבעל בה וידוע שלא נפרעה כגון ע"פ ג' דרכים הנז' מ"מ לגבי מלוה שלא הודה בה הבעל בחליו ואין ידוע אם נפרעה אפי' אם היא בשטר ובנאמנות מפורש אין גובה הב"ח מחלקה אלא בשבועה לפי שאינה בכלל נאמנות כלל שהרי אינה בכלל ב"כ דלאו מכחו היא יורשת אלא בכח כתובתה וכמ"ש מהריב"ע ז"ל. וה"ז כבא ליפרע מן היורשים בשטר שאין בו נאמנות עליו ועב"ך והיינו דמדמינן לה לבע"ח וכמ"ש מהריב"ם ז"ל דהו"ל כשני ב"ח מוקדם ומאוחר דלא מהנייא נאמנות לגבי המאוחר אפי' אם פי' שהאמינו לגבי הב"ח מאוחר וצריך המוקדם שבועה כל שאין המחצית של היתומים מספק אבל אם הוא מספק א"צ שבועה דהמלוה אומר מחלק היתומים אני נפרע. וכמ"ש מהרמ"ט ז"ל. ע"כ היתה תשובתי לסאלי יע"ה והסכים הרב מ"ד זלה"ה ומו"ח הוא הרב המבי"ן זלה"ה. הלא הוא כמוס עמדי. ומכאן תשובה מספקת לשאלת כת"ר ולטענת החולקי' הנז':

ועל השאלה הב' בזה צריך לעמוד תחלה על עיקר הדין ומימלא רווחא שמעתתא. הנה מקור דברי מור"ם הוא מדברי רבינו ירוחם הביאם הב"י בסי' הנז' יעו"ש לשונו שלא להאריך. ועם היות שהרב"י כתב על דבריו וצ"ע ברור הוא שגירסה מוטעית נזדמנה להרב"י בדברי רי"ו וע"כ הצריך עיון. וכ"כ הש"ך סקנ"ב ע"ש. וצריך להגיה בדברי רי"ו שהביא הב"י במקום מוכר מקבל כי קרובים הם להשתנות. ובמקום ברשותי הוזלה ברשותו כלו' ברשותו של נותן. ובמקום מקבל דסיפא צ"ל למקבל כלו' ואינו יכול לומר נותן למקבל. ובזה יהיו דברי רי"ו כדברי מור"ם בהג"ה. והנה רי"ו ציין ע"ז בסוף דבריו בפ' המוכר פירות וחיפשתי בפ' המוכר פירות ומצאתי שראית הרב ז"ל משם הוא מההיא דאיתא התם האי מאן דקביל חמרא אדעתא דמימטי ליה אפרוותא דזולשפט וכו' ע"ש. והביאו הטור ומר"ן סי' רל' ס"ט המקבל יין מחבירו בעיסקא כדי להוליכו למקום פי' למוכרו שם. וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיץ ה"ז ברשות מוכר וכו' ע"ש ע"כ וז"ל רשב"ם שם בגמרא אבל אם אמר בעל היין אפי' אם הוקיר לא יהיה לך רשות למוכרו בכאן אלא זיל ואמטייה אפרוותא דזולשפט ששם היו מוכרים היין ביוקר וקודם שהגיע לשם הוזל היין בכל המקומו' ופיחת מכדי הדמים שקיבלו. דינא הוא שמקבל בעל היין כל הזול דכיון דאפי' אם הוקיר מיד לא הי"ל רשות למוכרו עד שמגיע לפרוותא דזולשפט לענין זולא נמי ברשותה דבעל היין קאי עכ"ל. ומזה למד רי"ו ז"ל לנדון דידיה שהוזלה הסחורה בכאן. ועדיין ביוקר במקום שרוצה להוליכה שיש למקבל ליטול בכל הריוח שיהיה יותר על מה ששוה הסחורה בשעת הולכה. ואין לנותן לו' לו שלא יטול כ"א בריוח היותר על הסכום שבו קיבלה בשעת קבלה כשם שאם הוקרה בכאן אין למקבל ליטול כ"א בריוח שיהיה בה יותר על שעת הולכה וק"ק על הסמ"ע שכתב על דברי מור"ם וה"ה אם נתייקרה הולכין אחר שעת הולכת הסחורה ע"ש דמשמע דהוקרה ילפינן מהוזלה. ואיפכא הוא דהוזלא ילפי' מהוקרה כמבואר בדברי רשב"ם ורי"ו וה"ל למיכתב בלשון ילפותא דהוזלה דקאמר מור"ם יליף לה מהוקרה:

אך נר' שדעת הסמ"ע ז"ל דמאי דתלי רשב"ם הוזלה בהוקרה הוא לפי מה שהקדים בדבריו דמיירי באמר ליה בעל היין אפי' אם הוקיר בכאן אין לך רשות למוכרו כ"א בפרוותא דזולשפט ומשו"ה פשיטא ליה בהוקרה דאמר ליה בפי' אפי' אם הוקיר וכו' טפי מהוזלה אף שלא פירש כלום. וסירכא דרשב"ם נקט רי"ו ולקושטא דמילתא סבירא ליה לסמ"ע דאפי' בלא א"ל בעל היין אפי' אם הוקיר וכו' אלא שנתנו לו ע"ד להוליכו לפרוותא מסתמא הכי הוא שאין לו רשות למוכרו בכאן. וכיון דעיקר טעמא בהוקרה הוא משום דמסתמא העיקר הוא שער מקום ההולכה. א"כ ליכא רבותא כלל בהוקרא טפי מהוזלה וכי הדרי נינהו שעיקר הטעם בשניהם משום דמסתמא העיקר הוא שער מקום הולכה ומינה נמי לנדון רי"ו דליכא רבותא בהוקרה טפי מהוזלה שהטעם בשניהם שוה משום שהעיקר הוא שעת הולכה:

ובאמת דעת הסמ"ע ז"ל הלזו אמת וצדק בלי ספק דודאי מ"ש רשב"ם אבל אם א"ל בעל היין וכו' הדבר ברור דלאו לעיכובא. וכוונתו דכיון שא"ל הנותן ע"ד להוליכו למקום פ' שהוא ביוקר הרי הוא כאומר לו בפירוש שאין לך רשות למוכרו בכאן אפי' אם הוקיר אלא במקום פ' שהוא יותר ביוקר ומנותן לענין יוקרא ילפי' למקבל לענין זולא. ותדע שכן הוא שהרי בטור בסי' ר"ל מפורש דמדמי הך מילתא לזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ויזבון ולא איצטריכו ליה זוזי ע"ש. והתם לא בעינן כלל שיאמר בפירוש שאיני מוכר כ"א ע"ד לעלות לא"י ואם לא עליתי איני מוכר דא"כ פשיטא דמצי הדר אלא באומרו שהוא מוכר ע"ד לעלות לא"י או בשביל שהוא צריך למעות די. דהוי כאלו התנה שאם לא עלה או לא הוצרך למעות לא היה מוכר. ומינה לנותן ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר דודאי אפי' לא אמר בפי' שלא יהיה לך רשות למוכרו בכאן אפי' אם הוקיר אין לו רשות למוכרו בכאן שהרי ע"ד כן נתן לו. וכן הדין פשוט בשותפין שרוצה א' למכור קודם שהגיע זמן הידוע למכירת אותה סחורה שאינו יכול. וכמ"ש שם בסי' קע"ו סי"ד. וק"ו לנותן ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר:

וכן נראה מדברי הרמב"ם וטור ומר"ן בסי' ר"ל שלא הצריכו כלל לו' שאין לך רשות וכו' אלא שבאומרו ע"ד להוליכו למקום פ' ששם ביוקר סגי. וכן כתבנו בשנים שעברו בהסכמת כל הב"ד שדברי רשב"ם ודאי לאו לעיכובא. וכן הוא האמת בלי ספק והוכחות רבות לדבר אין להאריך. ובזה מתיישבים יפה דברי הסמ"ע דלא עביד עדיפותא כלל בין נתייקרה להוזלא בנדון רי"ו דפשיטא ליה דרי"ו גופיה סירכא דרשב"ם נקט ורשב"ם גופיה אין דבריו כפשוטם וכמ"ש.

העולה מכל האמור שדברי רי"ו שהעתיק מור"ם בין בהוקרה בין בהוזלה אפי' בנותן בסתם ע"ד להוליכו למקום פ' מיירי ומינה נמי לגבי מקבל שא"צ שיאמר בפי' שאיני מקבל כ"א אדעתא שישאר כמו שהוא בשעת קבלה אלא אפי' קיבל בסתם ושוב הוזל מסתמא אין דעתו לקבלה כ"א בשער של שעת הולכה. ולכן נר' שאפי' לא ידע המקבל כלל סכום הסחורה בשעת הולכה ואחר שהלך ומכר אז נודע לו שנשתנה השער והוזל משעת קבלה לשעת הולכה דפשיטה דאין מחשב לנותן כ"א כפי מה שהיה שוה בשעת הולכה. וכל הריוח היתר על שעת הולכה יטול בו המקבל חלקו:

ומיהו נר' שאם לא הוזלה בכאן כ"א אחר שיצא המקבל מכאן אעפ"י שעדיין לא הגיע למקום הובאה לא יטול המקבל ריוח כ"א במה ששוה יותר על שעת יציאה דמשיצא מכאן קמה ליה ברשותיה כשער של שעת יציאה. וכן מדוקדק מדברי מור"ם וסמ"ע ודו"ק:

באופן שצדקו דברי כת"ר בשתי השאלות וכל אמת אמת תפסיה ומי שחותמו אמת ינחנו בדרך אמת וחסד אמת מן ינצרוהו לכת"ר כנפשך שבעך וכנפש דושט"ו החו"פ מכנאסא יע"ה בשבט

פקח"ת לפ"ק וקיים יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן כ

שאלה מתאפילאלת יע"א.

באשה שהפקידה בידה אחותה האלמנה מנכסי בניה היתומים מטלטלין וחפצים והטמינה אותם האשה בביתה. ושוב נתגרשה האשה הנפקדת מבעלה ולא זכרה החפצים הטמונים ליטלם שחשבה שלא ידע בהם הבעל. וסמכה בדעתה לשכור הבית שהיתה בה שבה המטמון מבעליה ולהוציא הבעל ממנה ותדור היא בה ותטול המטמון של אחותה. וכן היה שיצא הבעל מהבית וחזרה הגרושה לדור בה וחיפשה המטמון ולא מצאה. ויבוקש וימצא ביד הבעל. והבעל הודה בו. רק טוען שמא של אשתי הוא שקימצה ממעשה ידיה ואני אזכה בו. וידוע הוא שא"א לאשה ענייה כמותה לקמץ כ"כ ממע"י. יורה מו"ץ מהו הדין:

תשובה על השאלה הזאת נר' להשיב שאחר שהבעל יודע ומודה שהכלים הנז' היו ביד אשתו. והיא הטמינתם בתוך ביתה. והוא נטלם שלא מדעתה. הו"ל כההיא דכתב הטור בא"ה סי' פ"ו וז"ל. כתב ר"י אם היו לה מעות או מטלטלין ותקפם הבעל אינה יכולה להוציאן מידו שאינה נאמנת לו' שלי הם או של פ' הם. ורב' שמשון חילק בדבר שאם היו המעות טמונים שלא ידע מהם הבעל ותקפם מידה אין מוציאין מידו ואם לא היו טמונים ותקפם הבעל מידה מוציאין מידו שנאמנת לו' שלי הם או של פ' הם. וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"ך. מבואר מזה דבטמונים וכנד"ז לכ"ע אינה נאמנת לו' שלי הם או של פ' הם אפי' בתקפם או נטלם שלא מדעתה וכנד"ז:

ומיהו כל זה בעודו נשוי עמה שהיה רוצה להפקיע זכות הבעל לגמרי אפי' מהפירות שאומרת שלי הם. רוצה לומר שניתנו לי ע"מ שאין לבעל רשות בהם דומייא דשל פ' הם שאין לבעל בהם כלום. ולהכי אינה נאמנת דחזקה כל מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא שיש לבעל בהם פירות. אבל אם כבר גירש הבעל את האשה צריך להחזיר. דכיון שהיו ביד האשה והוא תקפם מידה או נטלם שלא מדעתה עדיין בחזקת האשה הם כנ"מ. וכיון שנתגרשה חייב להחזיר לה וכמבואר שם בסי' פ"ה. וכדברי הח"מ ס"ק ח' וז"ל ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקפם לא מהני אפילו במעות טמונים דאפי' בקנתה ממנו במעות טמונים שיכול לו' לגלויי זוזי בעינא אפ"ה לא יצא מחזקת נ"מ ומכ"ש תקף בע"ך. וכ"כ ג"כ הב"ש שם סק"ט וז"ל וכן בתקף ממנה לא יצא מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר אחר הגט וכ"כ בח"מ עכ"ד. ולכן בנד"ז ג"כ שיודע הבעל ומודה שהכלים היו ביד האשה והיא הטמינתם והוא נטלם שלא מדעתה קודם הגירושין או אחר הגירושין והיא אומרת של פ' הם בחזקתה הם וצריך להחזיר לה והיא תחזיר למפקיד דומייא דתקף מידה. והגם שלכאורה היה נראה לחלק בין נד"ז לההיא דתקף הבעל. דהתם תקפם מידה ממש ולהכי אמרי' שהם בחזקתה. משא"ך בנד"ז שלא לקחם מידה ממש אלא שהיא הטמינתם בבית בעלה ועמד הוא ונטלם שלא מדעתה ואיכא למימר דלא חשיבי בחזקתה לגמרי:

מ"מ אין נראה לחלק בכך דמה לי נטלם שלא מדעתה ממקום שהטמינתם כמו תקפם מידה בע"ך. דהצד השוה שבהן שלא יצאו מרשותה לרצונה ודוקא לוה ממנה שהוציאם מידה לרצונה הוא דאמרינן שיצאו מחזקתה אבל יצאו מרשותה שלא מדעתה עדיין הם בחזקתה. וכן מוכח מדברי הח"מ ס"ק ח' וז"ל דמאחר דהלותן ולא קנתה בהם קרקע יצאו מחזקתה ואיבדה זכותה אפי' במעות שאינם טמונים. ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקפם לא מהני ע"ך. מוכח מזה דדוקא בלותה מדעתה ולא קנתה קרקע היא דאבדה זכותה. אבל בנטלם שלא מדעתה עדיין בחזקתה וכמ"ש:

אמת שעדיין יש לגמגם בזה ממ"ש מור"ם ס' פ"ה ס"ט דדוקא שאינה נושאת ונותנת וכו' וכתב הב"ש דארישא נמי קאי דאם נושאת הרי הם של הבעל לגמרי. והן הם דברי מר"ן בחומ"ש ר"ס ס"ב דבנושאת ונותנת ונמצאו בידה מטלטלין עליה להביא ראיה. ומשמע דאם לא הביאה ראיה הרי הם של הבעל לגמרי. וכתב מור"ם שם בחומ"ש דסתם אשה נושאת ונותנת וכו' ע"ש:

אלא שנראה דכ"ז בשאין רגלים לדבר שאינם שלה ממעשה ידיה וגם אין לפנינו תובע שטוען שהם שלו. אבל בנד"ז שיש ידים ורגלים מוכיחות שאין לה בהם כלום וכמ"ש בשאלה. וגם האלמנה והיתומים צווחים ונותנים סימני הכלים שהם שלהם וידוע הדבר לעין כל שהם שלהם בכי הא ודאי לא דברו הפוסקים לומר דסתם אשה נושאת ונותנת ואימור ממעשה ידיה קימצה. והדרינן לדינא דדוקא בידוע שנושאת ונותנת ויכול להיות שקימצה ממע"י. הוא דאמרי' עליה להביא ראיה. ואם לאו הרי הם של הבעל ואם אין ידוע שהיא נושאת ונותנת ואדרבא ידוע שלא יעלה על הדעת שממע"י קימצה הרי הם בחזקתה ויכולה לו' שלי הם שניתנו לי או של פ' הם וזהו דין אמת לאמיתו:

באופן שהדין דין אמת שחייב הבעל להחזיר החפצים הנז' לאשתו אחר שבועתה שהם של היתומים ואחותה הפקידתם בידה והאשה תחזיר למפקידים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן כא

מעשה שהיה ברש"ט כשנשא אשתו שנית אחר מיתת אשתו הראשונה אם בניו. הכניסה לו השנית נדונייא בשומא סך מאה וחמשים מתקאלים מעות ומטלטלין. והתנה עמה שלא להתנהג בפטירת א' מהם כתקנת המגורשים. אלא בין קדם הבעל בין קדמה האשה בין הי"ל זרע ממנו או ממנה. בין לא היה לא תטול האשה או יורשיה כ"א מאה מתקאלים. והשאר יחלוקו היורשים ואחר זמן רב סמוך לפטירת הבעל נפלו נכסים לאשתו הב' מאמה שנלב"ע והניחה קרקע וטלטל וירשתם בתה הנז'. ושוב נלב"ע רש"ט ועמדו היורשים ובעלי חובות לדין עם האשה היאך תהיה חלוקתם. וזה מ"ש:

תשובה הן היום נלב"ע כהרש"ט הנ"ל. ולא נמצא לו משלו כלום לא קרקע ולא טלטל. אך נמצא לאלמנתו קרקע ומקצת מטלטלין מהם אמרה שנשארו מנדונייתה ומהם שנפלו לה מבית אמה בחיי בעלה הנז' סמוך לפטירתו. והנה זה שנים מקרוב אחר ואחר לנישואי האשה הנז' נתחדשה תקנה בינינו שבמות הבעל רשאים היורשים לסלק את האלמנה במחצית הנכסים הנמצאי' לו ולה או בכתובתה לפי בחירתם ושאם טענה האשה שלא תרד לחלוקה כלל. אלא שתטול הנשאר קיים מנדונייתה ונכסי מלוג שלה ותסתלק שהדין עמה ואין ליורשים או לבעלי חובות בשלה כלום כמו שהיה הדין בחיי הבעל. אלא שיורשי הרש"ט הנז' והבעלי חובות שעליו טוענים שכיון שהרש"ט ואשתו הנז' בשעת הנישואין ביטלו ביניהם תקנת החלוקה שהיתה נוהגת באותו זמן. ואף גם זאת שביטלו חיוב הכתובה שהיתה מסך מאתים מתקאלים כנ"ל. והתנו ביניהם תנאים חדשים שבמות הבעל לא תטול האלמנה כ"א סך מאה כנ"ל ואפילו אם יהיה במחצית העזבון הראוי לה אלף. א"כ אפילו אחר שנתחדשה התקנה הנז' שיכולה לומר נדונייתי ונכסי מלוג שלי אני נוטלת בזו אין לה כי אם הסך מאה מכח התנאי דסתמא משמע דבכל אופן נגרע כחה ואין לה אלא המאה. ואחר ההתבוננות נראה שאין בטענת היורשים והבעלי חובות ממש. שאפילו אם היתה תקנה זו שנתחדשה בינינו כעת נוהגת באותו זמן. ועכ"ז התנו שלא תטול כ"א סך מאה. ניכרין הדברים כפי לשון התנאי שלא נתכוונו בתנאם זה אלא על זמן שתרצה האשה לחלוק כגון שיהיו נכסיה פחות מסך מאה. ונכסי הבעל מרובין על זה התנו שלא יהיה כח לאשה לחלוק או ליטול כתובתה אלא שתטול סך מאה ותסתלק. אבל על זמן שיהיו נכסיה יותר מסך מאה ותאמר נכסי אני נוטלת. על זה ודאי לא התנו. ואם ידע הבעל שתתרצה האשה לקבל על הספק שלא תטול כי אם הנשאר מנכסיה ותסתלק בודאי שזה היה רצונו וכך היה מתנה. אלא לפי שידע שלא תקבל זה. לפי שעל הרוב אינו נשאר מהנדונייא קיים כלום. ואם נשאר הוא דבר מועט לזה התנה עליה ליטול דבר קצוב. וכל זה לענין שלא תטול מנכסיו יותר אבל לענין אם תרצה ליטול נכסיה על זה לא ירדו כלל להתנות ולומר שלא תטול כ"א סך מאה וכבר כתב הרמב"ם והביאו מר"ן סי' רכ"ה וז"ל וה"ה לכל תנאי ממון שאומדין דעת המתנה ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה עכ"ל. ובנד"ז ניכרין הדברים לכל מבין שלא היתה כוונת התנאי אלא לענין שלא תחלוק ותטול בנכסיו יותר מהסך מאה. אבל לענין שלא תרצה לחלוק כ"א ליטול נכסיה ע"ז לא התנו כלל ואוקמה אדינא שהרשות בידה ליטול נדונייתה וגם נ"מ שלה ולהסתלק:

וזה אמרנו אפילו אם היתה התקנה החדשה נוהגת באותו זמן שנישאו שיש מקום קצת לומר שנתכוונו עליה אעפ"י שאין זה ודאי בכל לשון התנאי וכ"ש עכשיו שלא היתה תקנה זו באותו זמן. וכ"ש וקל וחומר שגם נכסים אלו שנפלו לה ורוצה ליטלם עכשיו לא היו לה באותו זמן ולא עלו על דעתם כלל בשעת התנאי דפשיטא ופשוט דיש לומר שלא קבלה האשה כן אלא בזמן שהיתה התקנה שגם נכסיה נכנסים לחלוקה ואלו ידעה שתתחדש התקנה שרשאית ליטול הנשאר קיים מנכסיה בזמן שיהיו יותר מהמחצית פשיטא שלא היתה מקבלת ואדעתא דהכי לא התנו. ותדע דאל"כ בואו ונאמר שגם הסך מאה לא תטול כ"א אחר פריעת החובות שכך בודאי היה התנאי שמה שישאר ליחלק אחר פריעת החובות תטול ממנו הסך מאה והשאר יטלוהו היורשים ואם לא נשאר לא תטול כלום. וזה בודאי אינו אחר שנתחדשה התקנה שאין ב"ח נפרעים מהנדו' ונ"מ הא אין עליך לומר אלא שלא היה התנאי אלא בזמן תקנת החלוקה שכל נכסיה נחלקים ונפרעים מהם בע"ח. אבל למה שנתקן אח"ך לא אסיקו אדעתייהו וכאלו אין כאן תנאי כלל. ובר מן דן יש לומר דלא קבלה כן אלא בזמן שלא היתה לה כ"א הנדונייא שידעה ששיווייה באמת הוא סך מאה והיותר הוא עילוי השומא לזה קבלה ליטול סך מאה דוקא. ואלו ידעה שיפלו לה עוד נכסים אחרים ותהיה נדו' ונ"מ שלה יותר מסך ש' מאות לא היתה מקבלת ליטול לשליש ולרביע:

באופן שהד"א שדינה של האלמנה הנ"ב כשאר כל הנשים ולפי התקנה שנתחדשה בינינו הרי התנאי הנ"ב בטל והיה כלא היה. וזכאית האשה הנז' בנשאר קיים מנדו' ונ"מ שלה ואין בהם זכות כלל לא ליורשים ולא לבעלי חובות. ועל דבר אמת חתמתי פה מכנאסא יע"א בכסלו

אמן לפרט מן הפרט. וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו שאר הבד"ץ

סימן כב

טופס שטר מתנה שהוזקקנו להעתיקו כדי לכתוב עליו פסק דין וז"ן. הע"ע בקש"מ בדל"ב היקר מוסא בן מלכא בר יצחק. והה"ג וזיכה לאשתו צולטאנא העלייה שיש לו בחצר אחיו ישראל שבחורבות העיר. ואגבה הקנה לה כל המטל' שיש לו קטון וגדול שם הוא ז"ג והקנאה גמו' כראוי ולא שייר לעצמו וזכותו ולא לעו"ז ב"ך שו"ש ש"ז בקרקע ומטל' הנז' והכ"ל גמר וזיכה לאשתו הנז' ז"ג בכאו"ה וזה אדעתא אם תשאר נשואה עמו. אך אם לא תשאר נשואה עמו מאיזה סיבה אין כאן זכייה כלל. ואדעתא דהכי זיכה לה הבעל קו"ט כנז'. והוע"ה שטמ"ו וכו'. דלא וכו' ונ"ה בקש"מ וכו'. בכ"ט לכסליו מש' עצ"ת ה' לפ"ק. וחתו' ב' ע"ך. וז"ן תנאים שנמצאו בכתובות יאמנא אשתו שנית של מוסא הנז"ל שנשאה בח"י לטבת תקס"ג. ואלו הם התנאים שהתנו ביניהם האשה והבעל הנז' קודם כניסתם לחופה שעמ"ך נכנסו לחופה שהמטל' שהכניסה לבעל הנז' בנדו' וכל המטל' שימצאו בפטי' שו"א מהם יתנהגו בהם כתקנה. והקרקע שיש לאשה הנז' לא הכניסה אותו לבעל הנז' כלל אלא הניחתו האשה הנז' לעצמה וזכותה תמכור ותמשכן ותעשה בו חו"ר ותתן במתנה לכל מי שתרצה בין בחיי הבעל בין לאחר פטי' ואין לבעל הנז' בו אפי' פירות ואפי' לאחר פטי' לא יכנס לכלל חלוקה כלל אלא הוא של יורשי האשה הנז' להם לבדם. וגם לענין גירושין לא יכנס לכלל פרעון כתו' וכו'. והכל נעשה באופ"ה ובכל חוזק ותוקף התנאים הנהוגים ביש' וקיים. וחתו' ב' ע"ך. מוסא הנז"ל נלב"ע והניח אחריו ב' נשיו הנז"ל. הא' צולטאנא. והב' יאמנא. ובנים מהב'. ואחר סמוך פטירתו נלב"ע אשתו הא' הנז'. ונטלו יורשיה ממשפחת בית אביה העלייה הנז' לעיל שנתן לה בעלה ומכרוה לזולת. והאשה הב' יאמנה נטלה הקרקע שלה כמו שהתנית עם בעלה הנז"ל ולא ירדו לחלוקה כלל:

הן היום עמדו לדין האשה הב' עם יורשי שא'. ושאלו על המתנה הנז' שנתן הבעל לאשתו הנז"ל העלייה הנז' אם באמת אינה נכנסת לכלל חלוקה במות הבעל וכדין נטלו ומכרו יורשי הא'. או אם נכנסת היא לכלל חלוקה ואין ליורשי הא' בה כ"א ד' חלקים מיו"ד כפ"ה. ומה שמכרו את כולה. מכרו מה שאינו שלהם:

עוד הוציא הי' בן שעיא שטרות נגד מוסא הנז' ושאל אם יכול הוא לטרוף העלייה הנז' בחובותיו הנז' לפי המונח שהיא נכנסת לכלל חלוקה. והחלוקה היא אחר פריעת כל החובות. א"ד שאינה נכנסת לכלל חלוקה ואין לו לטרוף מהעלייה. יען שהמתנה קדמה לזמן שטרותיו

עוד שאלו ע"ע התנאים שהתנו הבעל ואשתו הב' הנז' אם הם קיימים כפ"ה. וכדין נטלה (הב' הקרקע שלה לעצמה א"ל:

ועל זה אשיב על א' א' שהמתנה הנז' שנתן הבעל לאשתו העלייה. נר' שנכנסת היא לכלל חלוקה במות הבעל. דאע"ג דאם היתה כתו' כדת היתה נוטלת המתנה שנתן לה חוץ מכתו'. וכמ"ש בא"ה סי' פ"ה ס"ח. הכא שכתו' כפ"ה של המגורשים נ"ן. נר' שנכנסת היא לכלל חלוקה. שהרי היא בכלל הנכסים הנמצאים לו ולה. וכי היכי דבכתו' כדת אם מתה האשה הבעל יורש המתנה שנתן לה וכמ"ש סי' הנז'. כך בכתו' כמנהג אם מת הוא יורשיו חולקין בה. וכן ראיתי בקיצור התקנות למ"ד זלה"ה שהמתנה שניתנה לה מאת הבעל יחלוק בה הבעל בפטירתה כל שלא פי' שלא תכנס לכלל חלוקה. ונר' דה"ה אם מת הבעל בחייה יורשיו חולקין בה עם האשה:

ואין לו' דא"כ למה ענין נתן לה דלענין גירושין הרי פי' דאם לא נשארה נשואה עמו מאיזה סיבה אין כאן זכייה כלל. וא"כ מוכרח לו' דהזכייה היא לענין מיתה שאם מת שתטלנה מר"מ ותחלוק בשאר. דליתא די"ל דלענין פירות בחייה הוא דיהיב לה וכההיא דסי' פ"ה ע"ש:

אלא שיש להסתפק בזה ממ"ש בשטר המתנה ולא שייר לעו"ז ולא לעו"ז ב"ך שו"ש ש"ז בקו"ט. והכ"ל גמר וזיכה לאשתו הנז' ז"ג בכאו"ה. ע"ך. וזה נר' שלענין מיתה כתבו דלענין פירות אפי' לא כתבו כן. הדין כן שהפירות שלה. ולענין גי' הרי פי' שאם לא נשארה נשואה עמו שאין כאן זכייה וא"כ לישנא יתירא ודאי דאינו אלא לענין מיתה שאם מיתה לא יירשנה ואם מת הוא לא יחלקו בה יורשיו. גם לשון שום שיור זכות עצמו מורה שבא לשלול בין הפירות בין הירושה:

וכיוצא בזה כתב מר"ן בא"ה סי' צ' ס"ח גבי מברחת דאם כתבה לו מתנה גמו' מתנה חלוטה מתנת עלמין קנה לגמרי. ואם נתאלמנה או נתגרשה זכתה ע"ש:

אלא שראיתי להרב ח"מ שם סקכ"ו וז"ל. ומיהו היכא שהכל כותבין כן חזר הלשון לשופרא דשטרי וכ"ז שלא יעידו שאמרה להם בפי' לכתוב כן לא קנה המקבל. ע"ך. ובנד"ז ג"כ י"ל דלשופרא דשטרי כתב כן שהרי בכל השטרות כותבין כן. ולו יהי אלא ספק אם לשופרא דשטרי כתב כן או שא"ל בפי' לכתוב כן ונתכוון גם לענין ירושה יד בעל השטר עה"ת. ומה גם דיש הוכחה דלשופרי דשטרי כתבו כן מדלא כתבו מתנה חלוטה מתנת עלמין וכו'.

באופן דלענ"ד המתנה הנז' נכנסת היא לכלל חלוקה ואין ליורשי האשה הא' בה כ"א ד"ח מעשרה וג"ח ליורשים וג"ח לב'. והמכר שמכרו יורשי הא' לגבי הששה חלקים הוא בטל וחוזר הוא ופירותיו. ומינה נמי תפשוט גם לענין ב"ח שעל הבעל שהם נפרעין תחילה כפי התקנה. והנשאר אחר פריעת החובות הוא שיתחלק. ויכול הוא ראובן הנז' לטרוף מיד הלוקח כדי חובותיו מהעלייה הנז'. גם מצד התקנה שתקנו ב"ד שלפנינו ז"ל. נר' לבטל המתנה הנז' לגבי ב"ח. וז"ל שכל שטר מתנה שימצא בין לשעבר בין מהיום הזה והלאה בלי שום סיבה כלל שנר' לב"ד באומדנא שהמתנה היתה להבריח מב"ח המאוחרים לה אפי' שיתכוין למ"ג המתנה ההיא בטילה לגבי ב"ח. ויגבו ממנה ב"ח כאלו לא נתן עד שיודיע לב"ח שהקרקע ההוא כבר נתון לבניו ויכתוב כן בשטר שלא על מנת אותו קרקע הלוהו. ואם לא הודיעו יגבה ממנה בע"ח כאלו לא נתן עד שיודע באומדנא דמוכח שלא נעשית להבריח כלל רק שנתן לסיבה. ואם נסתפקו ב"ד יגבה ממנה בע"ח. עכ"ל. ובנד"ז לא נודע שום סיבה למתנה זו. וקרוב הוא שלהבריח נתן לה. אלא דאי' שסיבת המתנה היתה מפני שהיה רוצה לישא אשה אחרת. והיתה הא' מעכבת עליו משום דלא יכיל למיקם בסיפוקייהו לכן נתן לה ליהנות מפירותיה. ואיך שיהיה טעם הא' לבד יספק לשיטרפו ממנה ב"ח:

ולענין התנאים שהתנה הבעל עם האשה הב'. נר' שהם קיימים. והקרקע של הב' תטלנו לעצמה ולא יכנס לכלל חלוקה. וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ז התנה עליה שלא יירשנה ה"ז לא יירשנה וכו'. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא בעודה ארוסה או בכותב לה בכתו' בשעת כניסה וכו' ע"ך. ומשמע דבכותב לה בשעת כניסה אעפ"י שאינה ארוסה. ואעפ"י שיש להקשות ע"ז דמאי שנא שעת כניסה מקודם כניסה. סו"ס כיון שאינה ארוסה אין מעשיו כלום. וכמ"ש מור"ם לעיל ס"א דקודם אירוסין לא מהני. ומתוך זה נר' לפרש דהאי או בכותב לה בשעת כניסה דקאמר. היינו נמי בעודה ארוסה אלא דקמ"ל דלא תימא שעת כניסה הוי כלאחר נישואין ולא מהני סילוק. קמ"ל. וכן מצאתי להרב ש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק קל"ד דשעת כניסה נמי היינו נמי בעודה ארוסה. ע"ש. וא"כ לפי"ז בנד"ז שהיו התנאים קודם אירוסין אעפ"י שהיה בשעת כניסה לא מהנו. ומה גם שאינם בקנין. ומ"מ מצד אחר נר' דהתנאים קיימים אפי' קודם אירוסין. ואין כל הדברים אמורים אלא כשהבעל מסלק עצמו וכותב לה שלא יירשנה. אבל בכגון זה שהאשה מתנה ואומרת שהקרקע שלה הניחתו לעצמה ואין לבעל בו שום זכות. נר' דאפי' קודם אירוסין מהני ואפי' בלא קנין שאין כאן שום זכייה לאחר. אלא שמתנים שדבר זה לא נכנס לרשות הבעל ויש לדבר זה סמוכות מדברי התוס' בכתו' ריש פ' הכותב ע"ש:

באופן שנלע"ד שהתנאים הנז' קיימים. והמתנה בטי' ויפרעו ממנה החובות תחי' והשאר יתחלק ליו"ד חלקים כפ"ה. זהו הנלע"ד בזה:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן כג

על ענין התנאי שהתנה שמואל בוסידאן נ"ע עם אשתו שבין קדמה היא או קדם הוא תטול כתובתה לכאורה נר' שע"י תנאי זה חזר דינה בכתובה כדת לכל דבריה. בין לגבי יורשים בין לגבי ב"ח שעל הבעל. שהאשה גובה כתובתה קודם לכל ב"ח שאחריה. אך כד דייקינן נר' דהא ליתא. ומלבד שאף אם נניח כן מ"מ לגבי הקרקעות שירש שמואל מאביו אחר שעבוד הכתובה וב"ח וכן כל המטלטלין שאין ידוע שהיו לו קודם לשעבוד א' מהם הדין בהם שינתנו לב"ח ולא תגבה האשה מהם כלום מפאת עיקר ותוס' דאע"ג דבעלמא בשני ב"ח קי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו. בלוה ונשא וקנה. או נשא ולוה וקנה. לא קי"ל הכי אלא שתדחה האשה. דבאשה לא חיישינן לנעילת דלת. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וכמבואר בא"ה סי' ק"ב ס"ג ואפי' לגבי נצ"ב שדינה בהם כשאר ב"ח מ"מ יחלוקו כמפו' שם ג"כ ע"ש. עוד זאת נראה דלקושטא דמילתא אין דין כתובה זו ככתובה כדת ואינה אלא כדין כתובה לפי המנהג שכל החלוקות תהיינה אחר פריעת החובות. והכא ג"כ אין לאשה כלום כ"א אחר פריעת החובות שתנאי זה על ידינו היה שאבי האשה היה מערער שלא לעשות הכתובה ע"פ התקנה שחידשנו שתהיה הבחי' ביד הבעל במות האשה או ביד היורשים במות הבעל לתת לאשה או ליורשה כתובתה בהיות הנכסים מרובין או לחלוק בהיות הנכסים מועטין. והיא רוצה לעשות ע"פ התקנה הקדומה שבכל אופן תטול המחצית. וכיון שלא השיג זה כי לא רצה הבעל לעבור ע"ד חכמים בחר להתנות שבכל אופן תטול כתו' וזהו לאפוקי מהתקנה החדשה דוקא שנתננו הבחי' ליורשים ולבעל. ולא עלה על דעת כלל ליפות כח האשה גם לגבי ב"ח להיות נדחין מפניה. דזה אפי' לתקנה הקדומה שהיא רוצה אין לה כלום כ"א אחר פריעת החובות. ולא התנה כן כ"א לשלא תהיה הבחי' ביד הבעל או יורשיו. שאחר שיפרעו לב"ח כמו שהוא המנהג והתקנה. יחלקו הם עמה בשאר הנכסים אם הם מועטין. אלא שאף אם יהיו מועטין לא תהיה זכות ליורשים או לבעל כ"א אחר פריעת החובות והכתו' אחריהם והם אחריהם. ולא הוצרכו לפ' זה דב"ח ודאי כדקאי קאי שאין חלוקה ולא פרעון כתו' בין לתקנה הקדומה בין לתקנה החדשה כ"א אחר פריעת החובות. ולא ע"ז נתכוונו כלל בתנאי הנז' כידוע לנו כ"ז שלפנינו היה הערעור והתיווך:

ואפילו מן הסתם אם היה בא שטר תנאים לפנינו כך. נר' דלא חזר דינה ככתו' כדת לגבי ב"ח דאנן סהדי שלא נתכוונו אלא לאפוקי מהתקנה שֶיִפֶתָה כח הבעל והיורשים לחלוק בהיות נכסים מועטים ולפרוע כתו' בהיות הנכסים מרובין. ובמקום זה התנו ליפות כח האשה בנכסים מועטים שתטול כתו' וכי היכי דתקנה לא יִפֶתָה כח הבעל והיורשים כ"א לגבי האשה אבל ב"ח נשארו על דינם הא' שהם קודמין לחלוקה במקום חלוקה. ולכתו' במקום כתו' כן מה שיפו כח האשה בתנאי זה בנכסים מועטין אינו אלא לגבי היורשים והבעל. אבל לגבי ב"ח כדקאי קאי. ואפי' יהיה הדבר ספק כיון שהשטר סתום יד בעל השער על התחתונה כ"ש שאין כאן ספק שאפי' לפי התקנה שתקננו לצד שיתנו לה כתובה צריך לפרוע החובות תחלה:

ויותר נראה לו' שהתנאי הנז' בטל לגמרי בין לגבי יורשים בין לגבי ב"ח שלא נתחייב בו הבעל כ"א ע"צ האונס כידוע לנו שהוא רצה לעשות כתקנת חכמים והוא אנסו ולא רצה ליתן לו האשה כ"א ע"ד שיעשה תנאים אחרים. וכל מי שבא לעקור תקנת חכמים בערמה ותחבולה. ראוי להפר עצתו ולקלקל מחשבתו. וכן נמצא בפס"ד למהריב"ץ ז"ל שאחר שנעשית תקנת המגורשי' מי שיעשה כתו' כדת ה"ה בטילה ומבוטלת דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ודוקא אם נתרצו מעצמן לעשות כתו' כדת תקנתם קיימת אבל אם הבעל רוצה לישא אשה כפי התקנה והאשה מכריחתו לשנות התקנה. ודאי שאין באותה כתו' ממש. כי אנוס גמור הוא. וכ"ש אם כבר קדשה. או שדכה סתם ואח"ך בעת הנישואין היא מכריחתו עד שעשה רצונה. הכל בטל ויחזרו לתקנה. וכעין זה תקנו רז"ל בכתו' שכל מה שיוסיף הבעל על המנהג שהוא בטל ומבוטל בכח הפקר ב"ד הפקר' ובנד"ז נתברר לנו שקידשה סתם ע"פ המנהג. ובעת הכניסה לחופה אז ערערו עליו ולא רצו להזמינה עד שעשה כתו' לרצונם. ולכן נר' שהכתו' ההיא בטלה ויחזרו לתקנה הא' דהיינו שיפרעו החובות תחלה. ואח"ך יבחרו היורשים. או לפרוע לה כתו' פחות שתות כמנהג. או תטול המחצית. ולראיה ביד הב"ח והיורשים ח"פ בט' ימים לכסלו

שפר"ה לפ"ק. וקיים וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר:

מימון בירדוגו ס"ט בן לא"א הרה"ג רפאל זצ"ל

כמ"ש החכם נר"ו כן השבתי לאבי האשה כשהראה לי התנאים שהתנו. ואע"פ שכתב שדינה כאלו מגרש. לא לענין ב"ח נתכוון וכמ"ש החכם נר"ו ולראיה ח"פ וקיים. וצוי"מ. וימ"ן אכי"ר:

שלמה טולידאנו ס"ט

אחר ההתבוננות בדין הנ"ב נר' בעינינו כמ"ש בפנים ואע"פ שלענין ביטול התנאי לגמרי לגבי היורשים נראה שצריך בירור שנתקדשה תחלה סתם מ"מ לגבי ב"ח הדין ברור כמו שכתבנו שאין לאשה כלום כ"א אחר פריעת החובות. ומ"מ צריכין הב"ח שבועה שאפי' במקום חלוקה צריכין הב"ח שבועה לגבי האשה ואפי' יש נאמנות בשטרם עוב"ך. שאין אשה בכלל ב"ך כמ"ש הא' ז"ל. וכ"ש כאן שגובה כתובה ולראיה ח"פ בזמן הנ"ב וקיים וצוי"מ. וימ"ן אכי"ר:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן כד

בענין מי שהיה נשוי ב' נשים וכתובתן למנהג המגורשים. ומת ויש לו יורשים שאינן מתאבלין כיצד משפט חלוקתן. דבר פשוט הוא שכשם שיורש שאינו מתאבל עם אשה אחת נגרע מחלק היורש שליש שבכל ששה אוקיות נוטל שני אוקיות ונמצא שנגרע לו אוקיא שהוא שליש חלקו. כך כשיש יורש שאינו מתאבל עם ב' נשים שדינו אם היה מתאבל ליטול ג"ח. עכשיו שאינו מתאבל נגרע לו חלק שלישי מחלקו. ונוטל ב' שלישים בכל הי"ח שמתחלק העזבון ודבר זה מפורש בתקנה הא' של ב' נשים שאינה חתומה שזמנה באדר הית"ה אורה שתקנו שתטול הא' מחצית הנכסים. והמחצית יתחלק בין הב' והיורשים. וסיימו בה וז"ל היורשים של הבעל או יורשי האשה שזכרנו שיטלו מחצית הנכסים [פי' הנשארים אחר שנטלה הא' חלקה]. יובן היורשי' המתאבלים. אך אם הם יורשים שאינם מתאבלים אינם נוטלים כ"א שליש כפי התקנה שיש לנו מהחכמים נ"ן ע"כ. הרי מפורש שיורשי הבעל שאינם מתאבלים במקום ב' נשים לא יטלו כ"א שליש ממה שעולה לב'. וליורשים שהוא לפי התקנה הא' ב' חלקים מי"ב. ומינה לתקנה האחרונה לא יטלו היורשים כ"א ב' חלקים מעשרה. כנז' שהוא שליש ממה שנשאר לב' וליורשים. וכן נמצא מפו' בקיצור התקנות להרב זלה"ה. ואולם בשליש זה הנגרע ליורשים שאינם מתאבלין במקום ב' נשים יש מחלוקת בין ב"ד שלפנינו זלה"ה שיש אומרים שהשליש הזה מתחלק בין הא' והב' כמו שחלקו כבר ד"ח לא' וג"ח לב' והיא דעת רוב ב"ד זלה"ה וכמ"ש חכמי פאס י"ץ בשם הא' ויש אומרים. והיא סברת הרב ז"ל שהשליש הזה יתחלק בין שתיהן בשוה. ונתן טעם לדבר כי מזל שניהם גרם. ושתיהן נשיו וקדימת הא' אינה מועלת בזה. דכיון דלא הוה ידעינן אם יניח יורשים מתאבלים לא שייך להקדים לא' עכ"ד ז"ל. אלא שסיים ויש להתיישב בדבר ונר' מדברי הרב ז"ל דספוקי מספקה ליה וא"כ נר' דלא שבקינן פשיטותייהו דרוב ב"ד הנז' ז"ל מקמי ספיקיה של הרב ז"ל. ובפרט שכתבו חכמי פאס יש"ץ שכן מצאו לראשונים ז"ל בפי' שהחלק עשירי הנגרע ליורשים מתחלק בין הא' והב' כמשפט חלוקתם. ואפשר אלו ראה דבריהם הרב ז"ל הוה הדר ביה. ועוד יש להסביר הדברים דאעיקרא דדינא בדין היה שתטול הא' ה' חלקים שלה שהב' באה בגבולה וכמו שכן היתה התקנה בתחילה אלא שאח"ך הסכימו וגרעו כחה שלא תטול אלא ד' חלקים ומן הראוי עכשיו שנפל להם חלק עשירי זה נוסף על חלקם ראוי ליתן אותו כולו לא' להשלים המחצית שלה ודיינו לומר שגם הוא יתחלק ביניהם כמשפט חלוקתן ולא לגרוע כחה עוד ולומר שתחלוק אותו עם הב' בשוה. באופן שהד"א שהחלוקה הנ"ל בטעות היתה ויחזור הדבר לסיני ליטול ההקדש ב"ח מעשרה דוקא. וח' חלקים יתחלקו בין הא' והב' לז' חלקים. ד"ח לא' וג"ח לב' יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן כה

שאלה מעיר דובדו. בענין אל' ראובן שמת בעלה ואח"ך בנה. וחלקה עם יורשי בעלה כל המט' הנמצאים כפ"ה ונטלה חלקה. ומהקרקעות לא דברו כלום. ונשארו ביד יורשי הבעל והאשה לא החזיקה בהם כלל. ושוב עמדה האשה ונשאת לאחר והכניסה לו המטל' שעלו לחלקה. ולא הזכירה מהקרקעות כלל הן עוד היום והיורשים מחזיקים בשלהם. שלחה אחריהם האשה והודית להם ע"מ לכתוב ולחתום בידם. שאין לה זכות בקרקעות הנז' כי כבר נתנם בעלה בחייו לבנו וקנו מידו ומיד האשה על המתנה. ושטר מתנה היה בידה. אלא שכשמת הבן עמדה היא וקרעתו. ולכן לפי האמת אין לה זכות בקרקעות ויזכו יורשי הבן בשלהם. וכתבו העדים שטר הודאה וזכייה מזה ליורשים הנז' וכששמע הבעל הב' מזה. ערער ואמר קינונייא עשיתם עלי להפקיע זכות שיש לי בקרקעות אשתי. בכן עמדו היורשים ואמרו לאשה שתשבע להם שבועת אלמ' תחילה שאז יהיה לה זכות בנכסי הבעל הא' ואח"ך ידונו עם הבעל הב' על ההודאה הנז' ועמדה האשה ונשבעה שבו' אלמנה כראוי שלא נפרעה בכתו' מבעלה הא' ולא מחלה לו. ואולם ביררה בשבועתה שאין לה זכות בנכסי בעלה הא' מכח כתו' כ"א במטל' שהניח. אבל הקרקעו' כבר נתנם הבעל מחיים לבנו בהסכמתה. ואין לה זכות בהם וכמו שהודית האשה כבר. ואחר שנשבעה שכמו שהודית כן היה ואין בדבר לא ערמה ולא קינונייא עמדו היורשים עם הבעל הב' לישאל אם תועיל הודאת האשה ושבועתה עליה להפקיע זכות הבעל הב' מהקרקעות ולהעמידם בידם או לא. וכבר שלחו דבריהם אלו לחכמי מראכש וצפרו יש"ץ וכתבו לזכות היורשים וקיימו הודאת האשה הנז'. ונדרשנו גם אנו לחוות דעתינו. וזה מה שכתבנו:

תשובה הנר' בזה הוא שאם היו הקרקעות בחזקת האשה הנז' כשנשאת ומסתמא ידע בהם הבעל אעפ"י שלא הזכירה אותם לבעל כלל. וכ"ש אם הכניסה אותם לו בפי' כנ"מ או כנצ"ב נר' שאין הודאתה כלום לו' שלא היה לה זכות בהם מתחילה. כשם שאינה יכולה למכור או לתת בנכסים הידועים לבעל שנפלו לה אפי' אחר שנשאת. וכמ"ש בסי' ץ' דנכסים שאינם ידועים לבעל כשיודעו מיד נעשו נ"מ ואם מכרה או נתנה. הבעל מוציא מיד הלקוחות. ובתשו' הרשב"א שהביא הב"י ומור"ם שם סי"ב דאם אמרה ג"כ על ירושה שנפלה לה שאביה ציוה לתת ממנה לאחרים אם הנכסים ידועים לבעל אינה נאמנת ודוקא אם אינם ידועים לו אעפ"י שהם ברשותה והודית קודם שיודעו לו ואח"ך נודעו לו נאמנת. מידי דהוה מכרה או נתנה דמכרה קיים. ואפ' למ"ד הבעל יורש הוי היכא דאיכא פסידה לאחרים וכמ"ש הש"ך ח"מ סי' קי"ב. זהו כשאחרים תובעים בברי וע"י תביעתם אי הוי בעל לוקח אית ליהו פסידא משו"ה חשבי ליה כיורש. אבל אם היא הגורמת הפסד לאחרים. כגון שמכרה או נתנה בלא בעלה. שפיר הוי בעל לוקח. ומעשיה בטלים. דאדרבא לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וכ"ש אם היא מודה לאחרים ליטול מנכסים שבידה כלום וע"פ הודאתה הוא שיש להם זכות וכשאנו מבטלין הודאתה הם מפסידין מה שהודית להם דפשיטא דלא מיקרי פסידא. דמי יאמר שהודאתה אמת. ומ"ש החכמים דבנד"ז צריכה שבועה על כתו' ואז תזכה בקרקעות הנז' וכל שלא נשבעה נכסים בחזקת היורשים ואפי' אם מכרה יכולה לחזור. וכמ"ש ברי"ס צ"ו. וזו הרי לא נשבעה שבועה המביאה אותה לידי זכות בקרקעות הנז' אדרבא נשבעה שבועה המגרעת כחה. שהקרקעות נתונים ואין לה בהם זכות. וממילה נשארו הקרקעות בחזקת היורשים. ואפילו אם הכניסתם לבעל כנצ"ב יכולה לחזור. ואין לה זכות כ"א משעת שבועה ואילך. והרי חזרה. ובמקום שתשבע ליפות כחה נשבעה לגרוע כחה. וממילה זכו היורשים. וחכמי צפרו הוסיפו לו' שאפי' אם לא נשבעה לגרוע כחה אלא שהודית ראוי להאמין להודאתה כיון שאין לה זכות כ"א כשתשבע שבועה המיפה כחה והיא רוצה לו' האמת. ואין אומרים לה שתשבע לשקר כדי שיזכה הבעל. כדאמרינן באומר על שטר שבידו ואין בו נאמנות פרוע. וכמ"ש בסי' מ"א ובר"ס צ"א באשה עצמה האו' על שטר שבידה מנ"מ או נצ"ב פרוע הוא דפטור הלוה בהודאתה כיון שאינה יכולה ליפרע כ"א ע"י שבועתה והיא אינה רוצה לשקר עכ"ד. לענ"ד אין לדברים אלו עיקר דהכא שבועה המוטלת עליה מן הדין היא שלא התפיסה בעלה צררי לפרעון כתו'. וגם תגלגל שלא תפסה מעצמה וליש מי שאומר אף שלא מחלה לבעלה בכתו' ובשבו' זו היא זוכה ליטול מחצית הנכסים. ואין מוטל עליה כלל לישבע שכל הנכסי' הנמצאים לבעל קו"ט נשארו לזכותו אחר מותו. ושיש לה זכות בהם קרקע וטלטל ליטול בהם מחצית. מחשש שמא נתן הבעל מהם ליורשיו בחייו. או שמא סילקה האשה עצמה בדבר קצוב וכיוצא דכולי האי לא חיישינן ולא תקון רבנן שבועה ע"ז כלל. אפי' בתורת גלגול. אלא שהשבועה שתיקנו רז"ל. מחשש צררי דהות שכיחא בימיהם על הכתו' כדת הנז' שנשארה גם בזמנינו אחר התקנות. וכיון שכן כשתשבע האשה השבועה המוטלת עליה לבד שלא התפיסה צררי לכתו' ושלא מחלה בכתו' מתקיימת זכותה בכל הנכסים ונעשו מיד הקרקעות שהם בחזקתה מנכסי בעלה הא' כנ"מ. וזו שנשבעה כראוי והוסיפה לישבע שבועה שלא היתה חייבת בה שאין לה זכות בקרקע והוא דבר שאינו נוגע לשבועתה הא' לעשותה שקר שאפי' אם בעלה נתן לבנו היא מיהת לא נפרעה בכתו' ולא מחלה ממנה כלום א"כ אין זה כ"א הודאה אחרת להפקיע זכות בעלה הב' ומהיכן הרגלים להאמינה בכך. וזה שאמרו דאם מכרה קודם שבועה יכולה לחזור אינו אלא בכתו' כדת שאינה אלא בע"ח ושעבוד הוא דאית לה על נכסי בעלה. וב"ח מכאן ולהלן הוא גובה ולהכי אם מכרה קודם שבועה יכולה לחזור. וגם זה דוקא אם מכרה בלא שומה וכמפו' בדברי מר"ן סי' צ"ו ע"ש. אבל למנהגינו שיש לאשה זכות וקנין הגוף מן התקנה במחצית כל הנכסים בלא שומה ובלא גביית ב"ד. פשיטא דאם מכרה אפי' קודם שבועה אינה יכולה לחזור אלא שתשבע אח"ך ויעמוד הלוקח בשלו. וא"ך בנד"ז אם הכניסה האשה הקרקע לבעל הב' דהוי כמכרה ואח"ך הודית שאין לה זכות בו דהוי כאלו חזרה מהמכר אין חזרתה כלום אלא שתשבע אח"ך שלא התפיסה צררי לכתו' ולא מחלה ותעמוד בשלה. והרי נשבעה. וממילא זכתה וזכה הבעל מכחה. ומה שהוסיפה אח"ך להודות שאין לה זכות בקרקע. אין דבריה כלום להפקיע זכות הבעל. ואף אם תהיה הודאתה קודם שבועה הודאה. תקרא חזרה כיון שנשבעה אח"כ מיד זכתה. וזכה הבעל מכחה. והודאתה ושבועתה שאח"ך שאין לה זכות אינה כלום. וכ"ש אם לא נשבעה שאין לה זכות אלא שהודית שאין הודאתה כלום. ואין היורשים זוכים ע"י הודאתה שהרי כשתשבע שלא נפרעה זוכה ליטול כל חלקה. וזוכה הבעל מיד מכחה והיא שבועת אמת שאינה מכחשת. הודאת' ול"ד לההיא דסי' מ"ז שאינה יכולה ליפרע כ"א ע"י שבועת שקר המכחשת הודאתה.

ובר מן דין יראה שאם החזיקה האשה במחצית הנכסים קו"ט מדעת היורשים. ועמדה ונישאת והכניסה הכל לבעל. שוב אין עליה שבועה כלל. שהרי חלקו ונטלה חלקה. ומסתמא מחלי לה. וכן כתבו הא' ז"ל דכל שחלקו ולא תבעוה לישבע. שוב אינם יכולים להשביעה בין אם היורשים גדולים וחלקו ע"י עצמן. בין אם היורשים קטנים וחלקו ע"י בד"ץ או אפוט' דמסתמא הב"ד או האפוט' מחלו לה השבועה. מטעם שנראה בעיניהם. או שהיורשים עצמן מחלו. ודעדיפה כתב מור"ם בסי' צ"ה משם הרשב"א דאם פרעו לה מקצת הכתו' וזקפה עליהם שטר מהשאר שוב אינם יכולים להשביעה וכתב חלקת מחוקק דמעשה שהיה כך היה. וה"ה אם זקפה עליהם הכל. הרי דאפי' בזקפה עליהם ועדיין לא פרעו אמרי' מסתמא מחלו. אע"ג דקי"ל שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. ואיכא למימר שהחיוב שהיה על אביהם החזירו עליהם ולעת הפרעון אז רוצים להשביעה, וכ"ש אם פרעו לה לגמרי או שחלקו לפי מנהגינו. והחזיקוה במחצית המטלטלם ובמחצית הקרקעות והכניסה אותם לבעל. דפשיטה דתו אינם יכולים להשביעה וממילא אין הודאתה להם הודאה אח"ך:

באופן שהדבר פשוט שאם החזיקה האשה בנכסים קו"ט והכניסתם לבעל כנ"מ או כנצ"ב פשטה דאין הודאתה כלום אפי' אם היתה צריכה שבועה על הכתו' שהודית קודם ואח"ך נשבעה. ואפי' נשבעה ג"כ על ההודאה שהיא אמת וכנד"ז דכל ההודאה והשבועה שעליה. הרי יש לה זכות לה ולבעלה מכחה ע"י שבועת הכתובה. אך אם לא החזיקה האשה בקרקעות כלל. ולא חלקה אלא במטל' ושתקה והניחה הקרקעות ליורשי הבעל אע"פ שהם היה בדעתם שעתידה לתובעם וגם כשנשאת לא הזכירתם לבעל כלל ונשארו בחזקת היורשים. ובעודם בחזקתם עמדה והודית להם שכדין הם מחזיקים בהם כי אין לה בהם זכות כלל. נראה שהודאתה הודאה וזכו היורשים דדמי לנכסים שאינם ידועים לבעל שאע"פ שהיו בחזקת האשה. כיון שלא היה לבעל ידיעה מהם עד עתה. אם מכרה או נתנה קודם שידע מכרה קיים. דכל שלא ידע לא זכה בהם. וק"ו הוא לנכסים שלא היו בחזקת האשה מעולם אע"פ שהוא יודע שבעלה הא' יש לו קרקעות ידועים. וסתם כל אדם כשמת נוטלת בהם אשתו מחצית. מ"מ כיון שלא היו בחזקתה מעולם. והודית שבאמת אינם שלה ואין לה בהם זכות כלל כ"א ליורשים המחזיקים בהם נאמנת האשה בהודאתה עליהם. ויש להביא ראיה ע"ז דאין מבטלין הודאת המודה במקום שחב לאחרים אלא אם הוא מוחזק בדבר. מהא דכתב הטור ומר"ן סי' רמ"ה באומר נתתי שדי לפלוני וזה אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן. דאיכא למימר זיכה לו ע"י אחר ואין ב"ח של הנותן גובה חובו כ"ז שישאר ביד הנותן ממה לפרוע. אבל אם לא נשאר ביד הנותן ממה לפרוע לא מהני הודאתו לחוב לב"ח. כיון שבע"ח קדם והקרק' היא עד עתה בחזקתו. עכ"ל הטור. מזה מבואר דמידי הוא טעמא משום דהקרקע בחזקתו עד עתה שהודה אבל אם היה הקרקע בחזקת המקבל מזמן שאומר הנותן. והנותן אומר שבמתנה בא לידו. והמקבל אומר בשכירות בא לידו. נאמן הנותן בהודאתו להפקיע בעל חובו. אע"פ שידוע שהיה שלו מעולם והמקבל צווח שלא נתן לו. וכן מוכח עוד ממ"ש הטור ומר"ן אח"ז בשם הרמב"ם. מקבל מתנה שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי. או שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטילה היתה מעיקרא שלא קיבלתיה אלא בע"כ. או באונס או בטעות או כיוצא בזה. דבריו קיימים ונשבע שבועת היסת ותחזור לבעלים. טען הנותן שומר אתה עליה. או שלא מדעת נתתיה. או גזולה היא בידך נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר ע"כ:

וכתב הרב"י משם ה"ה דטעם השבועה בחלוקה א' הוא בשביל בעלי חובות אם תבעוהו ואמרו לו אתה מערים בזה להפקיעו מתחת ידינו. וכן פי' בדבריו מר"ן בש"ע ע"ש. וכתב הרב בד"מ והביאו הסמ"ע שם וז"ל ול"נ דאינו נאמן המקבל אפי' בשבועה מאחר שבא לחוב לבע"ח. וכמ"ש הרמב"ם עצמו פ"א דמלוה וכמ"ש לעיל סי' צ"ט. מיהו אפשר דבכי האי גוונא נאמן בשבועה מאחר שידענו בו שדבר זה לא היה שלו מעיקרא וכמ"ש רבינו לדעת רש"י עכ"ל. וכן הוא ג"כ לשון הטור בשם רש"י ז"ל והביאו בהג"ה שם סעיף יו"ד באומר כשבאה לידו המתנה שאינה מתנה מעיקרא דנאמן אפי' חב לאחרים כגון שיש עליו ב"ח מאוחר שלא היתה בחזקתו עד עתה. מזה מבואר דבדבר שידענו שלא היה שלו מעי' ולא היה בחזקתו עד עתה. נאמן בהודאתו עליו אפי' חב לאחרים. ויראה לי להוכיח דהתם מיירי אפי' החזיק המקבל ג"ש שיכול הוא לזכות נגד הנותן אם בא לערער בחזקה וטענה. ועכ"ז נאמן בהודאתו להפקיע בעל חובו דהא בחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם ז"ל בתרי בבי בטוען נגד ב"ח נשבע וחוזרת. ובטוען נגד הנותן נשבע ונפטר. ובבבא בתרא על כרחך מיירי בהחזיק ג"ש וכמ"ש ה"ה והביאו ב"י וגם בש"ע ביאר בדבריו כן והוא פשוט דבלא החזיק ג"ש חוזרת לבעלים הא'. ומזה מוכח דבבבא קמייתא נמי מיירי אפי' החזיק ג"ש דאפי"ה נאמן בהודאתו נגד ב"ח כיון שלא היתה שלו מעיקרא. ומזה נר' דהך דינא נמי דריש הסי' דאייתינן לעיל באו' נותן נתתי. ומקבל אומר לא נתת. והקרקע בחזקת המקבל אפי' לא החזיק ג"ש שיכול הנותן לטעון כנגדו גזולה היא בידך ולהוציאה מידו. ואפי"ה כיון שאינה בחזקתו נאמן בהודאתו שנתן לחוב לב"ח:

מכל זה מבואר דלא אמרינן אין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים. אלא בדבר שהוא בחזקתו. וגם ידוע שהיה שלו מעיקרא. אבל אם אינו בחזקתו אע"פ שידוע שהיה שלו. או שידוע שלא היה שלו. אע"פ שהוא בחזקתו נאמן לחוב. וכ"ש אם ידוע שלא היה שלו וגם אינו בחזקתו מאז ועד עתה. ובנד"ז קרקע זה ידוע שלא היה של האשה מעי' אלא של בעל והיא אין לה זכות בו אלא מהתקנה. ויורשי הבעל יש להם זכות בו מן הדין. ולגבי דידהו לא חשיב שהיה שלה מעיקרא. ולפחות כיון שלא היה בחזקת האשה מעולם הרי אינו ידוע אם היה שלה שירשתו מהבעל או לא. ויצאנו מידי ודאי שהיה שלה מעיקרא. ואפילו אם נניח בהנחה פשוטה דגם נד"ז חשיב כאלו היה שלה מעיקרא כיון שגם היא יורשת מן התקנה. מ"מ כיון שעתה אינו בחזקתה ומעולם לא ראינו בחזקתה נאמנת בהודאתה לחוב לבעל. ושאני ההיא דמור"ם בא"ע סי' ץ' דאינה נאמנת בהודאתה בנכסים ידועים שהיא מודה שהנכסים שלה. אלא שאומרת שאביה ציוה לתת מהם לפ' מאה דינרים. וגם ידוע שהם שלה באמת שהיא יורשת אביה מן הדין. וגם שהנכסים הם בחזקתה. והיא רוצה בהודאתה להוציא מחזקתה ומחזקת הבעל לאותו פ'להכי אינה נאמנת בהודאתה בנכסים ידועים שהיא מודה שהנכסים שלה אלא שאומרת שאביה ציוה לתת מהם לפלוני מאה דינרים. וגם ידוע שהם שלה באמת. שהיא יורשת אביה מן הדין. וגם שהנכסים הם בחזקתה והיא רוצה בהודאתה להוציא מחזקתה ומחזקת הבעל לאותו פ'. להכי אינה נאמנת. ול"ד כלל לנד"ז שאומרת שאינו שלה מעיקרא. וגם באמת אינו שלה מעיקרא מן הדין כ"א מן התקנה. וגם שלא היו בחזקתה מעולם. ולא ידענו אם היה שלה מעיקרא אפי' מן התקנה. וגם עתה אינ בחזקתה כלל. ואינה מוציאה כלום מחזקתה ע"י הודאתה. דמכל זה נר' דודאי כדאי לסמוך על דבריה ולהחזיק היורשים במה שבידם:

ועוד יש מקום לקיים הודאת האשה הנז' לפי מה שכתבנו במ"א אהא דכתב הרמב"ם ומר"ן באה"ע סי' פ"ה דחזקה כל מה שנמצא ביד האשה. בחזקת הבעל לפירות ולירושה. ולהכי אינה נאמנת להפקיע מידו ולומר מתנה ניתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ע"ש. וכתבנו דזה הוא בנכסים שאינם ידועים לה שהביאה מבית אביה. אבל בנכסים הידועים לה מבית אביה ה"ה בחזקתה. ונאמנת לומר ששיירה לעצמה ולא הכניסתם לבעל. והבאנו ראיה לזה מדברי הב"י ס"ס פ"ה בשם המרדכי ר"פ האשה שנפלו ע"ש. ככתוב אצלנו באורך במ"א. ולפי"ז נר' דבנד"ז ג"כ נאמנת לו' שלא היתה לה בהם זכות מעולם במגו דאי בעייא אמרה שבפי' שיירה אותם לעצמה ולא הכניסתם לבעל ולא כנ"מ ולא כנצ"ב. ואין להאריך. זהו הנלע"ד בזה וציי"מ. הכ"ד הח"ף מכנאסא יע"א באדר

אמ"ן לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן הרב יקותיאל זלה"ה והסכימו שאר הבדי"ץ

סימן כו

ז"ן פס"ד א' מהרב הגדול כמוהה"ר רפאל בירדוגו זלה"ה שכתב לזכות כהה"ר יחייא לכרייף שמתה אשתו הא' סמוך ללידתה שילדה בת והיו מסופקים שמא לא תחיה הבת הנז' אחר אמה ל' יום ויצטרך לחלוק עם אחי האשה וז"ן אב"א. ידוע ומפורסם דזה שאנו רוצים לחייב הבעל כשמתה אשתו לחלוק עם יורשיה הוא משום דדין תורה הבעל יורש את אשתו. ולזה אנו מקיימי מקצת שנותני' המחצית לאביה ומחצית לבעל. וזה משו' דעל הרוב האשה מכנסת נדונייא יותר מסבלונות שעושה הבעל וע"ז כשחולקים הכל נוטל הבעל דבר מה מירושת אשתו. אבל כשנכסי הבעל רבים יותר ויותר מנדוניית האשה מאין ולאין נחייב הבעל לתת נכסיו לאבי האשה והוא גזל גמור שאין בו צד היתר וחלילה למלאכי אלהים חכמי התקנות להסכים על הגזל. ובודאי שלא אמרו לחלוק אלא אם נכסי האשה יותר ויותר מנכסי הבעל שאז מתקיימת ירושה דאורייתא. אבל שנחייב הבעל ליתן נכסיו לאבי האשה בשביל שמתה האשה זה לא יעשה אותו אדם בעולם ובגמ' כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן ליהו. ולקוצ"ד שאפי' יקום איזה ב"ד ויתקן כך בפי' שאין לשמוע לו והרי זה כב"ד שתקנו ח"ו להתר הגזל שאין תקנתם תקנה שאפי' מצד השכל שניתן בבני אדם לא יעשה זה כלל אפי' אם ב"מ נאמר שנשיאות האשה היא עבירה חמורה כע"ז וג"ע ח"ו ולזה קנסו אותו שאם ישא אשה ותמות בחייו שיתן קנס גדול. מ"מ לא יהיה הקנס בלי גבול בלי קיצבה בלי מדה וכל קנסות שבתורה בשיעור וגבול וענשו אותו מאה כסף. כסף ישקול. ונתן פדיון. אבל שיהיה הקנס בלי גבול זה לא נשמע בעולם ומשכחת לה איש אשר נתן לו האלהים ממון קרח ושגג ונשא אשה עניה שפחה לשמשו. ומשום תקנת חכמים עשה לה כתובה כדת מ' אוקיות ומתה תחתיו יצטרך ליתן ליורשיה אלף אלפים דינרי זהב מחצית נכסיו. ובראותו כי נשאר בדד נשא אשה ענייה אחרת גרועה מהא' ומתה יתן עוד חצי ממון הנשאר ומשכחת לה ישא עוד אחרת ותמות תחתיו לא השלים ד' או"ה נשים עניות עד שנשלל מכל ממונו ונשאר נודד ללחם. וכל עושרו הרב נהפך לזרים אשר לא עמלו בו ולא גדלוהו. ובדידי הוה עובדא שגרם החטא ומתה אשת נעורי ות"ל השאירה אחריה ברכה זרע ברך ה' ולא הוצרכתי לתקנה ואח"ך נשאתי ב' נשים זו אחר זו ולא הניחו זרע. ואלולי חכמתי עמדה לי שעשיתי עמהם תנאי הייתי יורד לטמיון ב"מ ומה יעשו עניי הדעת העלובים אשר נתפסים במצודה רעה מצודים וחרמים לא ידעו הציל נפשם ומהלכים לפי תומם בדרך כבושה אלא שת"ל ממני ראו וכן עשו וניצולו הם ויורשיהם. וע"ך אני הקטן אומר שאפי' יצוייר שכך היתה תקנת החלוקה אמינא ולא מסתפינא כי אין לשמוע לה כלל. וכל העובר על פקודים כאלו. מבורך מפי עליון לא יאונה לו כל און ורוח ה' ורוח עבדיו נוחה הימנו לדון דין אמת ות"ל זיכנו ה' ובטלנו מנהג זה ועשינו מנהג חדש שכל שתמות אשתו ב"מ בחייו אם היו יורשיה משפחת בית אביה יוכל הבעל לפטור עצמו מהחלוקה בשיתן להם הנשאר קיים מנדונייתה ותו לא. והנה קרה מקרה בת"ח א' שמתה אשתו בלידתה בת א' והוא ירא ורועד שמא לא תשלם ל' יום ויצטרך לחלוק כל הנמצא לו כפי המנהג עם אחי אשתו. ועם היות כבר נתקנה התקנה הנז' יאמר אומר כי בשעת מיתת אשתו עדיין לא נתקנה. ואם לא תשלים הבת שלשים יום ומספיקינן לה בנפל. א"כ למפרע כשמתה אשתו כבר זכו יורשיה בחלוקה ואין מציל מידם לפי המנהג. לזה אני הקטן או' דבצירוף השני טעמים הנ"ל ס"ס ספק היא נפל. ספק אינה נפל. ואת"ל נפל שמא אין אנו מחוייבים כלל לילך אחר תקנה זו מטעמים שכתבנו. וכל ס"ס אין מוציאין מן המוחזק אפי' בדאורייתא כ"ש בתקנה דקי"ל דכל ספק בתקנה העמידהו על ד"ת ובגמ' כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל. הא לא שהא ספיקא הוי. ומה גם לס' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' נחלות הי"ג אפי' היה הקטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחרי אמו אפי' שעה א' נוחל ומנחיל עכ"ל. והארכתי במ"א דלס' רבנן פוטר מן היבום בדיעבד. ואם אשת כהן היא אינה חולצת:

באופן שמטעמים אלו דעתי הקצרה מסכמת שאם יהיו נכסי הבעל מרובים שאין לירד לשום חלוקה כלל רק כל א' יעמוד בשלו ודי ליורשי האשה שיטלו נכסי הנדונייא ולא יטול הבעל עמהם דבר. זהו הנלע"ד בזה ע"כ נמ"ך בפסקי הרב זלה"ה בכ"י קדשו. ולראיה ח"פ בח"י לאדר א' שנת

תקב"ץ לפ"ק וקיים:

יצחק אבן צור ס"ט:

דוד ן' חסין ס"ט

וס"ל נמ"ך מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו הוא רבינו הגדול זלה"ה. ובפרט בנד"ז של אליהו בן מוויאל מתו' תאזא יע"ה שנלב"ע אשתו אחר שילדה בת וחייתה הבת בחיי אמה כשמנה ימים ואחר אמה כי"ח יום ב"ה כ"ו ימים. ויש עדים שהיתה בריאה ונגמר שערה וציפורנה ולפי מהותה נראה שכלו חדשיה אלא שחולי השיעול והטלטול על שדי מניקות שאינם אמה הא והא גרמו לה שמתה דפשיטא שראוי לפסוק שאין לאבי האשה כלום ובפרט בנכסי הבעל. ואף אם יש לפשר דיו לאב שיטול הנשאר קיים מנדונייתה אחר מה שבלה ואחר מה שאבד בתכריכי' שלא כדין ושלא כשורה לתת למתים כלי כסף וכלי זהב שהוא מעשה אדום. וכמ"ש רבינו הגדול אבי התעודה הרמב"ם ז"ל וז"ל. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבים ומרוקמין ואפי לנשיא שבישראל שזהו גסות הרוח. והשחתה ומעשה עכו"ם עכ"ל. ומן הידוע שאלמלא נשאר הדבר לרצון הבעל לא היה נותן. אלא שחברו עליו חמיו וחמותו כי יחם לבבם ובפרט בראותם שהניחה בת ואין להם כלום בנכסיו חשבו מזימות להשחית ולהתעיב ולשרש אחר הבעל להומו ולאבדו. ובפרט במה שבידו קיים מנדוניית האשה לבל יראו זרים אוכלים כוחם ולכן כל מה שנאבד בתכריכין מהנדונייא אבד לאב ויטול מה שנשאר קיים ביד הבעל מהנדונייא אין עוד. ואם נטל כלום יותר מזה בעמוד והחזר קאי ורשאי הבעל לתובעו ולהוציא ממנו בדין. ואם יתן כתף סוררת נעשה לו משפט. דלא ציית דינא. וה' אלהים אמת ינהלנו בדרך אמת וינחנו במעגלי צדק למען שמו אמן. וע"ד אמת וצדק חתמנו פה מכנאסא יע"א בשי' אדר

תקב"ץ לפרט קטן. והשו"ב וקיים:

שלמה טולידאנו ס"ט.. מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט.

נוסח האגרת ששלחתי אני החותם מטה לחו"ר פאס ישצ"ו על ענין הנ"ל. ותושובתם אלי:

וזה נוסחי על טענת מכ"ד שחיה הולד בחיי אמו כ"ו ימים. ואומר הבעל שהיתה בריאה אלא שחולי השיעול קרה לה ומתה מחמתה. וגם אומר שהפסידוהו קרובי האשה בתכריכין קרוב למאה מתקאלים. הנה יגיע ליד כת"ר פסק מהרב הגדול מ"ד זלה"ה לזכות הבעל ונעשה מעשה כדבריו דרך פשרה. ולכן אם יסכים כת"ר ובית דינו לכתוב לזכות הבעל שיתן לאבי האשה כל הנשאר מנדונייתה דוקא. גם אני אבא אחריכם. ולכן ישיב כת"ר בשולי כתב זה מה היא דעתו בזה. ואז נכתוב אנו דרך פסק ונחתום ובתנאי שיחתום כת"ר ובית דינו אחרינו. וה' ינחנו בדרך אמת ושלם כת"ר יסגה כנפש נא"ה:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

האשל אשר ברמה. מלא רוח חכמה. אדם הראשון נר"ו אחדש"ו דעתינו בזה שעם היות. שבתקנה הזכירו בן ל' יום דוקא יש לחלק ולומר דה"מ כשמת מאיליו ולא נתחדש לו חולי אחר מעצמו. ולכן כל שלא כלו לו שלשים אמרינן בחזקת נפל וכאלו לא היה. אבל בנ"ד שידוע שכלו לו חדשיו וגמרו שערו וצפורניו והיה כבריא אלא שקרה לו מקרה וחלה מחמת חולי אחר כמו בנ"ד שחלה בחולי השיעול לא דברו חכמי התקנה בזה. ועכ"פ יעשו דרך פשרה שיעמוד כל א' בשלו שיטלו יורשיה מה שנשאר מנכסיה דוקא. זה מה שנ"ל אם תסכימו עמנו ור"ש:

יהונתן סירירו ס"ט רפאל אהרן מונסוניגו ס"ט יעקב סירירו ס"ט

שוב אחר ששלחנו לחכמי פאס האגרת הנ"ל עם פסק הרב מ"ד הנ"ב ושלחו לנו בשולי האגרת תשובה כנ"ל עם טופס פסק הרב מ"ד זלה"ה ששלחנו להם. שוב כתבנו אנחנו בשולי הפסק של מ"ד ז"ל מה שכתבנו כנ"ל. וחזרו גם חכמי פאס שלשתן וחתמו עמנו. אח"ך קודם שיגיעו הדברים לתאזא נשמעו הדברים לחכמי תאזא שכתבנו אנחנו וחכמי פאס לזכות הבעל כסבורים שהוא מפני שאנו סוברים לפסוק כדעת הרמב"ם ומר"ן בסי' רע"ו דקטן בן יומו נוחל ומנחיל וע"ז כתבו פסק שאין התקנה כן ושלחו לנו ולעי"ת פאס. וחזר בו הח' ראש הסדר אשר בפאס. וחתם עמהם לזכות אבי האשה. ושאר הבדי"ץ לא רצו לחזור עד אשר יראו את דעתינו מה נשיב לדברי חכמי תאזא. ושלחו לנו את אחי האשה עם הפסקים שבידו עם אגרת לגלות דעתינו להם וז"ן עוד מ"ש חכמי תאזא וחזרת הא' מבדי"ץ ותשובתינו עוד על כך:

ז"ן מ"ש חכמי תאזא נר"ו. בענין אשה שילדה ונלב"ע וחל"ש ואח"כ מת ג"כ הולד אחר אמו בתוך ל' יום דהיינו ביום כ"ו ללידה. ואחר שחלקו הבעל של האשה הנז' ואביה אשר לו משפט הירושה העזבון של האשה הנז' רצה הבעל לחזור בהחלוקה הנז' באומרו שכיון שמת הולד כ"א אחר אמו אעפ"י שלא השלים ל' יום זכה בירושת אמו ומנחיל לאביו הנז'. והנה מצאנו דבר זה מפורש בתקנות קדמונינו נ"ן שאינו נק' זש"ק אא"כ השלים ל' יום דאז נוחל ומנחיל וכמו שנמ"ך בס' התקנות שהוא בכ"י הרב המובה"ק כמוהר"ר שמואל אברהם אבן זמרא זלה"ה גבי התקנה שנכתבה בלשון לעז בשנת הרנ"ד ליצירה. ושם מפורש בלה"ק וז"ל אם נלב"ע האשה בחיי הבעל והניחה זש"ק יחלוק הבעל עם הזרע ההוא וכו'. וכן נמי אם היה היורש אביה או אחיה. וזה הזרע צריך שיהיה בן ל' יום אפילו אם נשאר בחיים אחר אמו רק שעה א' עכ"ל. וכן נמ"ך ג"כ בהתק' אשר נשנית פעם ב' שהיא אחרי זאת הנז' בשנת הש"ה ליצירה. וז"ל אנו החו' חכמי פאס יש"ץ וכו' ראינו תקנת קהלות המגורשים שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנר' לנו לתקן בתקנה הנז' בענין הירושה שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זש"ק עכ"ל ובהתקנות הנז' חתומים בהם כמה רבנים נו"ן כמ"ש שם בתקנות ע"ש נמצא שלפי התקנה הנז' אינו נק' זר"ק כי אם מבן שלשים יום ובנד"ז שלא השלים ל' יום לא מיקרי זרע כלל. ומה גם שמצאנו להרב המובהק כמוהר"ר פתחיה מרדכי בירדוגו זלה"ה שפסק וז"ל קטן בן יומו מבואר בסי' רע"ו ס"ה דנוחל ומנחיל אבל מצאתי להרבנים מהר"ם אב"ד ומהר"י עוזיאל זלה"ה שלפי התקנה קטן אינו נוחל ומנחיל למשפחת בית אביו עד שיהיה בן ל' יום שלמים הגם שנתעכב הולד במעי אמו עשרה חדשים או יותר והילד מת במגפה רח"ל דהוו תרתי לטיבותא לא מהני. שהרבה נשים מסתלק דמיהן וידמה להם שהן מעוברות ואינו נוחל ומנחיל בפחות משלשים אלא בשבעל ופירש ושהתה ט' חדשים שלמים וכן אנו נוהגין עכ"ל דברי הרב הנז' הרי מבואר מדברי הרב הנז' שהביא משם הרבנים מהר"ם ומהרי"ע הנז' שלפי התקנה שכל שלא השלים ל' יום אמרי' לא כלו לו חדשיו אם לא בשבעל ופי' וכו' וקי"ל התקנה מבטלת ההלכה. וממילה נ"מ לנד"ז שהבעל הנז' שרצה לחזור בהחלוקה הנז' דבריו מהבל ימעטו. וזה מיירי שעדיין לא חלקו. ומכ"ש בנד"ד שכבר חלקו ותפס האב הנז' דיכול למימר קי"ל כהרבנים הנז' וכהרב הפוסק הנז' שכתב וכן אנו נוהגין מי לנו גדול ממנו. וכמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ה סקט"ו וז"ל ואי מהני תפיסה בדבר וכו' ע"ש וכמ"ש ג"כ הרב באה"ג בסי' רע"ו ס"ק ן' שהביא משם הרב"ח וז"ל דלענין מעשה. הנכסים בחזקתן ואין להוציא מיד המוחזק. זהו מה שנלע"ד אם יראה בעיני רבותינו בעלי ההוראה יש"ץ. וציי"מ וימ"ן כי"ר:

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה