אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות כיעור

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות כיעור

הלכות יבום וחליצה

סימן פג

הבחור מושי בר מסעוד ן' יזרי נטען מהבתולה ג'הרא בת יצחק ן' יג'רי. כי העידו עדים שהוא פרוץ עמה תמיד. וע"א כשר העיד בתע"ג שבלילה א' בשבוע זה מצאם מיוחדים בעלייה שבחצר עקוקה שהעד הנז' דר שם. והם שוכבים כדרך איש ואשתו באופן שידע בטוב כי שכב הבחור עם הבתולה הנז'. ונשמע הדבר לנגיד ויחידי הקהל. ויבוקש הדבר וימצא כי הודו שניהם הבחור והבתולה שנכשלו לא פעם ולא שתים. ובכן תפסם הנגיד ועשה בהם משפט כתוב וחבטם לארץ והכה אותם מכות ועונשין. וגם קנס את הבחור עשרה מתקאלים לשררה לעניים וסר עונם והן עתה קרובי הבת טוענים שחייב לישא אותה. והבל בפיהם שמלבד שכמה כתי עדים יש. שהעידו לפנינו שהבתולה הנז' כבר היתה פרוצה פרוץ מרובה בכפר זרהון. וא"כ אינה בתולה. זאת ועוד זו מפותה היא ולא אנוסה. ואין המפתה חייב לישא כ"א לשלם קנס. ובזמן הזה דליכא סמוכים אין דנין דיני קנסות כמ"ש בסי' קע"ז ועיין בהרמב"ם רי"ש הלכות נערה דסתם נבעלת בעיר מפותה היא. וגם העד הנז' העיד מתוך דבריה שאמרה לו שהיא מפותה. ועוד מבואר בהרמב"ם וטור גבי דאין חיוב קנס וצער ובושת למפותה כ"א בנערה שקנסה לאביה ואין לה רשות למחול. אבל בבוגרת אין לה כלום שהרי מחלה ע"ש. ובנד"ז בוגרת היא ולכן אין לה כלום. באופן שאין על הבחור הנז' כלום מצד הבת לא לישא ולא ליתן שום קנס. ודין מה שכבר הענישו הנגיד על יחוד פנויה ועל הנדה ותול"מ. ולכן אם יוספים קרובי הבת להפסידו דבר עוד ע"י השררה חייבים לשלם לו. ולראיה ביד הבחור ח"פ בשבעה לאדר.

פקח"ת לפ"ק. ושו"ב וקיים:

שלמה טולידאנו ס"ט מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פד

שאלה מוואדג'אן.

אל מול פני המנורה הטהורה. אספקלריא המאירה. שלשלת היחס והמעלה. לשם ולתהלה. מר ניהו רבא תוספאה. יושב על כסא ההוראה. להורות את בני ישראל. מע' החכם השלם והכולל. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. בר אבהן ובר אוריין. הדיין המצויין. הרב המובהק. מאיר כברק. כמוהר"ר יעקב בירדוגו נר"ו. יאריך ימים על ממלכתו. הוא ובניו בקרב ישראל. ישבו כסאות למשפט אכי"ר. בשלמא רבא מן שמייא אתינא למר כשאלת תלמיד לרב. וגם לרבות הני ברכי דרבנן הסרים למשמעתיה דמר. יחיו דגן ויפרחו כגפן. יאריכו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים אכי"ר:

האותיות ואשר תבאנה יבואו ויגידו למעכ"ת על ענין רע ומר שאירע במחז"ק בשני בעלי בתים ראובן ושמעון שהיו דרים עם נשותיהם בבית א' ואין בין זה לזה רק כמו ב' אמות. וכ"ז מחסרון הבתים כנודע שהם דרים בפונדק. ויהי היום ויקר מקרה בחור א' שהקניטוהו אביו ואמו ובא ללון שם. וקודם היה רגיל רווק א' לשכב בבית הנז' במצבה אחת הנק' דכאנא. וראובן ואשתו למטה מהמצבה הנז' ושמעון ואשתו לפנים ממנו בריחוק ב' אמות או פחות או יותר וישכבו יחד הבחור והרווק הנז' במצבה הנז' במטה א' וכעבור שליש הלילה או יותר ויקץ משנתו הבחור הנז' ויחרד וילפת. וימשש ולא מצא הרווק הנז' שהיה שוכב אצלו. וישא עיניו וירא באור הלבנה שהיתה מאירה כיום והדלת היה נקוב. באופן שנתמלא הבית אורה וראה שהרווק שוכב עם אשת ראובן ויביט ויתבונן על ראובן שהיה למטה ממנו וירא אותו והוא פגר מת שכור שהגיע לשכרותו של לוט והרווק הנז' שוכב על אשת ראובן הנז' כדרך המנאפים ומשמיע קול שמכניס ומוציא כמכחול בשפופרת כמעשה בהמה רח"ל וישתומם על המראה ועמד מרעיד ולא דבר מאומה. ויקם ממטתו מרעיד וילך וישכב אצל שמעון ויהי בבקר וישאלהו שמעון לאמר מה יום מיומים שבאת לשכב אצלי. ולא עוד שהיית מרעיד ויגד לו לאחר שנשבע לו את כל המאורע. שוב בלילה שנית בא ראובן לביתו שכור לגמרי וישן במקומו והרווק הנז' התחיל לצעוק שהיה אומר שחש בראשו. ותחוס עליו אשת ראובן ותקם ותביאהו ותשכיבהו אצלה במטה א' וכסות א' מאורתא ועד צפרא. והבחור ושמעון רואים כ"ז וישכבו יחד וכעבור כמו רביע הלילה היה הנר קרוב להתכבות. ויקם הרווק שרצה לשמש כמנהגו הרע ותאמר לו אשת ראובן שמא עדיין אינה ישינה אשת שמעון שהיא מניקה את בנה וילך הרווק אצל שמעון ואשתו. וימצאם ישינים כי עשו עצמם שהם ישינים. אז קמה אשת ראובן ותדליק את הנר ותוציא לו מים שרופים וישתו שניהם יחד ויכבו את הנר וישמעו שמעון ואשתו את הקול שהיו משמשים מטותיהם הרווק הנז' עם אשת ראובן. והרגישו בראובן בעלה הנז' שעדיין היה ישן ונרדם לגמרי. ואח"ך הלך הבחור לבית אביו ואמו כי עשו שלום ביניהם וישאר שמעון ואשתו מהיום הזה והלאה שומרים להרווק הנז'. והרווק הנז' לא היה מרגיש כי בכל לילה היה קם משמש כמנהגו הרע. וראובן הנז' תמיד זה דרכו כסל לו. שתמיד הוא שכור בכל לילה. באופן שהעיד שמעון שמ"מ היה קם הנבל הנז' על אשת ראובן כמו חדש ימים והם בהרגלם הרע. שאם היתה ראויה לילד היתה מתעברת. ושמעון והבחור הנז' היו יריאים לנפשם שמא אם יעיד א' לא יעיד חבירו. ויקרה כמקרה טובייא חטא וכו' אח"ך נשמע הקול בקלא דלא פסיק. וכשמוע ראובן שדברו על אשתו כך והרגיש שמהבחור הנז' ממנו יצאו הדברים. הלך ומסרו לשר העיר ונתפס הבחור הנז' והפסיד מה שהפסיד. אז שמעון פחד לנפשו ולא דיבר מאומה. עד שהבחור אמר שגם שמעון יודיע בטיב הענין. וכשנודע לנו הדבר אז שלחנו אחר העדים הנז' וחקרנו ודרשנו אותם חיפוש מחיפוש. ואיימנו עליהם כדחזי. ואז העידו העדים הנז' כל הכתוב לעיל מראש וע"ס. ואח"ך באו שני בחורים והעידו ששמעו מהרווק שהודה על כל האמור בפניהם ואעפ"י שאינם בר סמכא. ועבדך בשמעי כל זאת קרעתי בגדי ואין לאל ידי לאסור זאת הרשעה או להתירה כידוע למעכ"ת שבעלי העיר הלזו כולם בעלי מריבה וכל א' קונה אדון לעצמו. קנצי למילין שאם באתי לכתוב כל מה שהעידו העדים הנז' אין הקולמוס יכול לכתוב ואין האוזן יכולה לשמוע. דברים שלא ניתנו ליכתב. לכן במטותא ממר ישרטט האדון ויכתוב לעבדו משהד"ן בזאת האשה אם אסורה אם לאו. ולית דין צריך בש"ש ולאפרושי מאיסור' קא שאילנה ממר. ולמעכ"ת החיים והשלום מאדון השלום ומאת עבדך הקטן משה ביבאס ס"ט וזה מ"ש אה"צ:

תשובה אחר שיחקרו העדים הנז' בדרישה וחקירה כדיני נפשות ואחר האיום כראוי. ואחר שיעידו בפני הבעל ובפני האשה אפי' שלא בפני הבועל הרי האשה הנז' אסורה לבעלה הנז'. ואעפ"י שגוף המעשה שהיה בלילה שנייה לא ידע הבחור ולא שמע כמובן מדברי האגרת הנז'. מ"מ ראייתו בלילה ראשונה מצטרפת עם ראיית שמעון בלילה ב'. והרי כאן שני עדי איסור. וכמ"ש בא"ה סי' י"א בהג"ה. שני עידי כיעור מצטרפין אע"ג דכיעור דחזא האי לא חזא האי וכתב בחלקת מחוקק שם ס"ק ז' דהו הדין ב' עידי טומאה נמי מצטרפין. אע"ג דטומאה' דחזא האי לא חזא האי. לפי הטעם שכתב בב"י דמילי דאיסורא לממון מדמינן ליהו עכ"ל. ר"ל דבממון קי"ל דעדי הלואה מצטרפין. אע"ג דהלואה דחזא האי לא חזא האי. וכמ"ש בחומ"ש סי' ל' ס"ו ע"ש ובהג"ה ששם ג"כ כתב מורם וכן דיני עדות דבר איסור עכ"ל. ומדקאמר איסור סתמא משמע אפי' עדי טומאה. ומזה נר' ג"כ שאעפ"י שעדות שמעון לא היתה בראייה ממש אלא בשמיעה. שהרי באגרת הנזכר כתוב שכבו את הנר. ואח"ך שמעו שמעון ואשתו את קולם משמשין והרגישו בראובן הבעל שהיה עדיין ישן ונרדם לגמרי ע"ך. מזה מבואר שע"י שהרגישו בראובן שהיה ישן ונרדם ושמעו קול תשמיש ונשימתו. מזה ידעו שהרווק הוא הבועל ולא הבעל. וגם ממה שידעו שהרווק היה נעור באותה שעה מזה ידעו שלא היה המשמש ראובן הבעל כי א"א שישמש בפני הרווק עד שיבדקנו אם הוא ישן וכשיעור לבודקו הרי פסקה נשימת תקרמתו ולו' שהרווק הוא שהיה עושה עצמו נרדם אי איפשר. שהרי הם מבחינים כשיפסוק קול תרדמתו של זה וישתנה לקול תרדמת הרווק. באופן שאין עדות שמעון עדות ראייה אלא עדות ידיעה ושמיעה ולשון מר"ן בא"ה סי' קע"ח סי"ו מוציאין ע"י עדו טומאה אפי' לא ראו כמכחול בשפופרת מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים עכ"ל. משמע דראייה מיהא בעי שיראו אותם דבוקים ונוהגים. מ"מ כיון שעידי איסור לממון מדמינן ליהו וכמ"ש הב"י. הא קי"ל דבממון עדי ידיעה כעדי ראייה וכמ"ש בח"מ סי' ל' סי"ד ובסי' ס"ו ץ' וט"ז ע"ש. ומהגם דהכא ידיעה ע"י שמיעה היא ואפי' בקידושין קי"ל דשמיעה כראייה בין בעידי קדושי ביאה בין בעדי קידושי כסף. וכמ"ש בא"ה סי' מ"ב בח"מ סק"ט דאע"ג דבעינן שיראו העדים את הבעל ואת האשה ואת גוף הנתינה וגם הבעל והאשה צריכין שיראו את העדים מ"מ לא בעינן ראייה ממש אלא דבידיעה שידעו הבעל והאשה שיש שם עדים שומעין ושמעו קול העדים קודם שניתנו הקידושין וגם העדים ראו אותם לפני הקידושין. ובשעת הקידושין שמעו קול הרי את מקודשת ונכנסו ומצאו הכסף יוצא מתחת ידה הרי זו מקודשת ולא חיישינן לאחרת דילפינן לה מעידי קידושי ביאה דקי"ל הן הם עדי יחוד. הן הם עידי ביאה. וביחוד אין שומעין כ"א הקול הרי את מקודשת לי בביאה זו. דלא חציף איניש לבעול בפני עדים. וגם אסור לבעול בפני שום אדם וק"ו הוא לעדי איסור. ומה עדי קידושין דבעינן שיראו הנתינה ממש ואת הבעל ואת האשה. וגם הבעל ואת האשה צריך שיראו העדים בשעת הנתינה. ולא סגי אפי' בשיראו אותם בזה אחר זה כגון שקידשה ב' פעמים כל פעם בפני עד א' וקידושי דחזא האי לא חזא האי. משום דכל שאין העדים עומדים בב"א אימור לא נתכוונו הבעל והאשה לקידושין אלא לשחוק בעלמא עכ"ז חשבינן לידיעה שע"י שמיעת הקול שאומר הרי את מקודשת לי כראייה וכן הראייה שראו אח"ך הכסף יוצא מתחת ידה כאלו ראו שנותן לה ולא לאחרת. כ"ש בעידי איסור דסגי בשני עדים שראו בב' זמנים. דודאי דלא בעינן שיראו העדים גוף המעשה או אפי' דבוקים ונוהגים בראייה חושיית אלא בידיעה שע"י שמיעה שודאי היה המעשה ושזה הוא הבועל סגי. באופן שאחר שיחקרו העדים יפה ויעידו בפני הבעל ובפני האשה אחר האיום ככל אשר בא באגרת הנ"ב. יפרישו האשה מהבעל ותאסר לבעל ולבועל ויתן לה הבעל גט ותצא בלא כתובה ולא תטול כ"א מה שנשאר קיים מנדונייתה ואחר זה מוטל על יחידי הקהל אשר בעיר להקהל ולעמוד על נפשם ולהביא הנואף והנואפת לפניהם ולרדותם ולייסרם בשוטים ובעקרבים ולביישם ולזלזלם בשווקים וברחובות. ולקונסם ממון כפי מה שיוכלו וינתן לעניים. ואם לא יוכלו ע"ז בדיני ישראל רשאים לעשות כל זה ע"י גוים ולמסור נפשם וממונם על קדוש שמו ית' ועל תורתו. ק"ו ממעשה פלגש בגבעה. ואם לא יוכלו להעמיד הדין שם בעירם מפני אלי הארץ שנסמכים עליהם ישתדלו בכל עוז לשולחם אלינו הנואף והנואפת והעדים והבעל ואם יצטרכו להוציא ע"ז ממון לשררה יוציאו ועיניהם אל תחוס על ממונם כלל. ואם העלם יעלימו עין יחידי הקהל מזה לסיבת שיחושו מחשש היזק שיגיעם בגופם או בממונם הקולר תלוי בצוארם והרי הם מנודים לשמים שלא קנאו קנאת ה' צבאות ולא הפרישו מאיסור. והעונש הראוי לבא על הנואף והנואפת ועל הבעל יחול על ראשם. וכל ישראל נקיים עוד זאת אנו גוזרים על כל הקהל אשר בוואדג'אן בכח נח"ש שמיום שיגיע כתבינו זה לידם והלאה לא ידורו ב' בעלי בתים בבית א' עם נשותיהם וכ"ש אם א' עם אשתו והאחר רווק. ואפי' אם בא שום א' לגור אתם בגפו ונתאכסן אצל בעל הבית לא ישהא אצלו יותר מחדש ימים ואח"ך יפנה וישכיר בית לעצמו עם רווקים שכמותו או ילך לו לעירו. זולת בן ואשתו שיכולים לדור עם האב ואשתו אעפ"י שאינה אמו של הבן. וזולת זה כלל כלל לא. וכ"ז אנו גוזרים בכח נח"ש ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ואתם שלום. הכ"ד החו"פ מקנאס"א יע"א בס' ולא ישאו עון ומתו ש'

בי"ת יעק"ב לכו ונלכה באור ה' לפ"ק והשו"ב וקיים. מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פה

על המקרא הרע שאירע בואדג'אן בבתו של יחייא אודאי שנשאת לבחור בנו של אברהם אזאגורי בחזקת בתולה. ולא עברו ד' מיום הנישואין עד שילדה ולד של קיימא ברי ושלם ככל הילודים לט' חדשים. ונודע הדבר בבירור שמעוברת היתה קודם נישואין ומפני כן רוצה הבעל להוציא בלא כתיוה כי הוא מקח טעות שנשאה בחזקת בתולה ואיש לא ידעה. והרי נודע שבעולה היתה ומה ששתק עד היום אומר הבעל שלא ידע ההפרש שבין ביאת בתולה לבעולה בענין הדוחק כי הוא פתי גדול כידוע לכל. ועל הדמים אומר שרימוהו שכשעשה מעשה ויצא נכנסה אמה וקרוביה ועשו לה מזמוטי כלה שנמצאת שלימה. וגם הראו שמלה מגוללה בדם ן' עוף ובאותה שעה היה סבור שאמת שנמצאו לה בתולים. וכעת הרי יודע ששקר היה. ועוד טוען הבעל שאף אם נשאה בחזקת בעולה לא נשאה בחזקת מעוברת. שאסור לישאנה ואף אם נשא חייב להוציא. ולא יחזיר עד אחר כ"ד חדש של יניקה וכמ"ש בסי' י"ג. וגם שחרפתו לא תמחה כאמור עליו שנשא מעוברת. ונתערב זרעו עם זרע אחר דשמיע להו לאינשי שהוא כבא על אשת איש. ואדעתא דהכי לא נשא ומקחו בטל ואין לה עליו כתובה כלל שחיוב בטעות הוא. וכדין הבא בטענת מום בסי' קי"ז שאין לך מום גדול מזה. ואבי האשה משיב בשם בתו שהיא אומרת שבחזקת בעולה נשאה. שנבעלה לבעל עצמו ב' פעמים והיא בבית אביה וגם אומרת שממנו נתעברה קודם ה' חדשים לנישואין ואף אם אמת שלעיני הרואים היו מחזיקין אותה אמה וקרוביה שהיא בתולה ושנמצאו לה בתולים ועשו לה מזמוטי הנמצאת בתולה. וגם שהיו אומרים עליה בתוך הד"ח שאחר נישואין שמביאה שאחר נישואין נתעברה וגם הוציאו קול בשעת לידה שנפל בעלמא היה בן ב' חדשים או ג' חדשים עד שהוכחשו על ידי המילדות. עם כל זה לבו ולבה יודעים שהכל שקר ולא היתה כ"א בעולה ומעוברת ממנו ועל דעת בעולה נשאה ונתחייב לה בכתובה. כ"ז טענו בפנינו הבעל ואביו ואבי האשה. ואחר ההתבוננות בטענותיהם נראה שהדין עם הבעל הן מצד טענת בתולים הן מצד העיבור דקי"ל בסי' קי"ז ס"ח כיצד טענת המומין אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס וכו' על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל ע"כ. והטעם מבואר שם בב"ש וח"מ דכיון דמום זה הביאתו בודאי מבית אביה וחזקה אין אדם מתבייש במומין לכך על האב להביא ראיה שהגיד זה לבעל או שחזקתו שידע ממום זה כגון שיש מרחץ וכו' ע"ש. ובנד"ז גם כן שבודאי בבית אביה נבעלה ונתעברה וחזקה שאין בחור מתפייס לישא בעולה בחזקת בתולה וכל שכן מעוברת ואפי' אם היא טוענת שאליו נבעלה לאו כל כמינה להאמינה בטענתה כיון שאירע הדבר בבית אביה ועל האב להביא שנבעלה לו ושממנו היא מעוברת. או שהגידו לו שהיא בעולה ומעוברת. ושתיקתו אחר נישואין אינה מפסידתו לומר הרי ראיה שידע לפחות שהיא בעולה כיון שלא מצא דוחק ולא דמים. דקי"ל שאין טענת פתח פתוח בבוגרת. וכמ"ש בסי' ס"ח ס"ג. ומה גם בבעל הזה שהוא פתי גדול כידוע לכל וטוען שלא ידע ההפרש כדי שיערער וכבר כתב מור"ם שם ס"ו שיש אומרים דטענת פ"פ לא יוכל לטעון רק נשוי אבל בחור לא. ואדרבא מלקין אותו כשטוען כן דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך ע"כ. גם טענת דמים הרי נותן טעם לשתיקתו שהמה רימוהו וטענתו מתקבלת שהרי גם האב מודה בע"כ וגם ידוע לכל שרמאות היתה שהרי מעוברת היתה. גם חזקה שידע ונתפייס מצד היכר העובר אחר ג"ח אין כאן דאע"ג דקי"ל דבג' חדשים ניכר העובר. הכא מאן לימא לן דבן ט' חדשים היה הולד שנאמר שכבר עברו עליו ג' חדשים קודם נישואין וניכר העובר דשמא לששה חדשים ויום א' ילדה ובשעת נישואין היתה בתוך ג' חדשים הא' שעדיין לא ניכר העובר. ועוד דמניין לו לפתי הזה להעלות ע"ד ולהרגיש שהיא מעוברת. והוא מאמין בכל לבבו שהיא בתולה שאפי' ירגיש נפח בבטנה יאמר שמא חולי הטחול הוא או שמא עיברה רוח. ותדע שהרי אפילו אבי האשה אומר שמעולם לא הרגישו לא הוא ולא אמה מהעיבור כלל בשעת נישואין ואם אמה הממשמשת בה בכל יום ובכל שעה לא ידעה ולא הרגישה מניין לו לפתי הזה שירגיש גם כל בני העיר לא הרגישו ולא ניכר להם דבר בשעת נשואין כלל. אלא שאחר ששהתה זמן מה בבית בעלה אמר האב שניכר הדבר לאמה ולבני העיר והיו אומרים שזה תחלת עיבורה מביאה שאחר נישואין:

באופן שלענ"ד נראה שאין כאן לא ראיה ולא חזקה כלל שידע ונתפייס לא מצד טענת בתולים ולא מצד היכר העובר. וטענת הבעל טענה דמקח טעות הוא וחיוב הכתובה בטל עד שיביא האב ראיה שידע הבעל שהיא בעולה ומעוברת וע"ד כן נשא. ואפילו אם יביא ראיה שידע שהיא בעולה לבד לא יספיק לו דאכתי איכא טענת מקח טעות על העיבור דמום גדול הוא וכמ"ש:

וזה לא שייך להביא שהרי האב מודה שאפילו הוא ואמה לא ידעו מהעיבור בשעת נישואין כלל אלא אחר זמן מה מהנישואין וחשבו שמביאה שאחר נישואין נתעברה. וגם הבת אינה טוענת שידע הבעל מהעיבור בשעת נישואין. אלא שהוא יודע שהיא בעולה ממנו. ואכתי מצי טעין אלו ידעתי שהיא מעוברת לא נשאתי ומקח טעות הוא:

הנה כתבנו מה שהורנו מן השמים מצד הדין ללמד זכות על הבעל העלוב שלא להיות נספה בלא משפט ולהוציאו נקי מנכסיו בפרוע פרעות לאשה רעה וכתובתה מרובה. וחוץ מזה הרואה יראה מסכת עדיות שביד הבעל שמתוכם מתברר ששקר בפי הבת. ולימוד הוא שלמדוה אביה ואמה לומר כן לכסות חרפתם וניכרין דברי אמת שמהארור בוקזזא נתעברה. שהיה לאביה ואמה כבן בית והיו רואים ומעמעמים ויצא העגל הזה ובעקיפין באו על הבחור העלוב הזה שהשיאה לו בחזקת בתולה ורימוהו לומר שנמצאו לה דמים. ושהעיבור ממנו מביאה שאחר נישואין ושהולד אינו אלא נפל והוא פתי יאמין לכל דבר. עד שמן השמים גילו האמת. ולכן על חכמי ישראל להפר מחשבות ערומים ולא יחרוך רמיה צידו ולא תעשינה ידיו תושיה. והכי דיינינן להו ולכולהו רמאי דכוותייהו להומה ולאבדה כתובתה כי נבלה עשתה בישראל ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה ושלם על דייני ישראל. הואלנו לבאר שאין כאן מקום לשום שבו' לבעל שלא נבעלה לו דאפילו יודה שנבעלה לו אכתי אית ליה טענה שלא ידע שהיא מעוברת. ועל שלא ידע שהיא מעוברת ושתק אין עליו שבועה. שהרי אין האשה טוענת עליו ברי שידע ואינה אפילו מסופקת בו שמא ידע. שהרי אביה המורשה שלה מודה לו שלא ידע. ושלא היתה ידיעתו כ"א בידיעת האב והאם. שכשנשאת לא היתה מעוברת. אלא אח"ך נתעברה מביאה שאחר נישואין עד אחר כך שילדה ולד גמור אז נודע להם שהיתה מעוברת. וע"ד אמת ח"פ וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פו

שאלה משישוואן באחד שטען על אשתו שזינתה עם אחיו כי היה לן עמו בבית והרגיש בה שקמה מאצלו בחצות לילה והלכה אצל אחיו ושכבה עמו ומתוך תנועותיהם שהיו מתנועעים ומנשימים כדרך המנאפים הרגיש שנטמאה האשה הנז' עם אחיו והאשה כיחשה ואמרה ששקר טען עליה ואינו כ"א מתעולל עליה לפי ששנאה ואין דעתו נוחה הימנה. ושלחו לחכמי טיטוואן ישצ"ו לישאל ע"ז מה יהיה משפט הבעל הנז' עם אשתו. וכתבו להם פסק ארוך. ושלחו אלינו לחוות דעתינו. וזה מ"ש:

נדרשנו לחוות דעתינו בענין הנ"ב. וראינו מה שהאריכו למעניתם החכמים ישצ"ו הנ"ב. ולדעתינו האריכות בזה אך למותר שהדבר פשוט דלענין אם כופין להוציא. דבר ברור הוה דאין כופין אפילו אם ראה כמכחול וכו'. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. דכללא כייל דאין כופין לדבר מדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה בפניהם ברצונה. ואח"ך כופין אותו להוציא. מבואר להדייא שזולת ב' עדים אין כופין בין באמרה לו בין בראה הוא או אמר לו א' מקרוביו וכו'. ודבריו ז"ל מוסכמים לכל ולא נמצא עליהם חולק כלל. שמה שרצו החכמים ישצ"ו בפנים לדקדק מדברי מר"ן ז"ל. דבראה כופין שלא כדברי הרמב"ם ז"ל. וזה ממה שהיפך הסדר ממה שסידר הרמב"ם ז"ל. ולא כתב אין כופין אלא בראשונה ולא באמרה לו ולא בראה. במחילת כבודם זה לא יעלה על הדעת כלל שאיך יחלוק מר"ן ז"ל מדנפשיה על הרמב"ם במקום שלא נמצא עליו שום חולק כלל. וכל נושאי כליו לא הזכירו על דבריו בזה שום מחלוקת ולא ערעור. והוא כבר השריש בהקדמתו לפסוק כ"א מעמודי הוראה ובפרט הרמב"ם ז"ל. זולתי במקום שנמצאו רבים חולקים עליו. ועוד אם רצה לחלוק איך לא הזכיר מזה בב"י כלל. ומה גם שמדברי הטור מבואר שהוא מסכים בזה עם הרמב"ם ז"ל. שכתב באמרה לו שצריך להוציאה לצאת ידי שמים. ואח"ז כתב. וכתב הרמב"ם מי שראה אשתו שזינתה וכו'. הרי זה חייב להוציאה ואסור לבא עליה וכו'. ע"ך. והרב"י כתב ע"ד מ"ש רבינו. וכן כשאומרת לו שזינתה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפכ"ד וכו' ותחלת דברי הרמב"ם כבר נתבארו בדברי רבינו בסמוך וכו'. ע"ך בב"י הרי שהטור ז"ל. אזיל ומודה לדברי הרמב"ם ז"ל. דבין באמרה לו בין בראה אינו חייב להוציאה. אלא לצאת ידי שמים. שהרי הקדים באמרה לו דצריך להוציא לצאת ידי שמים וע"ז סיים וכתב הרמב"ם מי שראה וכו' חייב להוציאה. ואסור לו וכו' מבואר מזה דהא נמי לצאת י"ש קאמר. והרב"י ג"ך מסכים הולך עמו. ומראה מקום לדבריו ולא הזכיר כלל שיש בזה שום חולק ועוד יש לתמוה איך יעלה זה על הדעת. ומר"ן ז"ל חולק בראה וס"ל דכופין. מדלא קאמר בבתרייתא דאין כופין. דא"ך ס"ל באמר לו א' מקרוביו ס"ל ג"ך דכופין. דהא בחדא מחתא מחתינהו. מי שראה וכו'. או שאמר לו אחד וכו'. משמע דדין א' להם. ובאמר לו לא דיבר אדם כלל. ועוד א"א לומר כן. שהרי הרב המגיד כתב עד במי שראה וכו' שהם דברי הש"ס וההלכות בפ' האומר דאיבעייא להו אשתו זינתה בעד א' מהו. אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואמרו שם דחד סמייא וכו'. א"ל חד גברא אשתו זינתה. וא"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה וכו'. ובהלכות וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים וכו'. וזהו דעת רבינו עכ"ל. מבואר מזה דדברי הרמב"ם הם דברי הש"ס. מטעם דאין כופין בדבר שבערוה בלא ב' עדים. והרא"ם ומהריב"ל. שהזכירו החכמים. שתמהו עליו בודאי לא לחלוק באו. ואינם אלא מבקשים טעם. מאי שנא מהאומר פ"פ מצאתי דאמרינן דנאמן לאוסרה. ומוכח בגמרא פ"ק דכתובות ד"ט דמיכף נמי כייפינן ליה להוציא. דהא פריך עלה מדאמר ר"א אין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה וכו'. ומשני ה"ק. אין האשה נאסרת אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בע"א ופ"פ כשני עדים דמי. פירש"י שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה ע"ש. הרי דקא' דפ"פ כב"ע וכשם ששני עדים ודאי כופין בהא נמי כופין. וא"ך קשייא אמאי הכא בראה אשתו שזינתה לא אמרינן הכי. ונקל ליישב דהתם באומר פ"פ כשם שהאמינוהו להפסידה כתובתה מטעמא דודאי לא משקר דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. כך האמינוהו ג"ך כב' עדים לכפותו בב"ד להוציא מטעמא דחזקה נמי דודאי קושטא קאמר משא"ך הכא בראה אשתו שזינתה דאמרינן שקורי קמשקר דמהך טעמא נמי אמרינן דאינו מפסידה כתובתה. והן לא דברי הרמב"ם ז"ל חיים וקיימים. ואם לא ידענו טעמם ומה חילוק יש בין זה לפ"פ לא מפני כן נחלוק עליהם וכאו' וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך:

באופן שא"א להעלות על לב שיש חולק בזה על הרמב"ם ומה גם שיהיה מר"ן ז"ל מסכים עמו. ומה שדקדקו החכמים ישצ"ו משנוי הסדר. וממאי דלא נקט בבתרייתא נמי אין כופון בקמייתא. פשוט דס"ל הטור נקט ופירש בקמייתא אין כופין. ומינה לבתרייתא. וגם בבתרייתא נמי הרי הוא כמבואר. ממה שהאריך בלשונו. חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה. ולא קאמר בקצרה יוציא ויתן כתובה לומר לך דאיסורא הוא דרביע עליה בינו לבין השמים ורמי חיובא עליה מעצמו להוציאה אבל ב"ד אין כופין ופשוט:

באופן דלענין כפייה הלכה רווחת ופשוטה לפניה וכו' וכתובה על ספר חוקה דאין כופין:

גם לענין אם בא לישאול אם יש עליו שום חיוב להוציאה לצאת ידי שמים מפו' יוצא ג"כ דאם דעתו סומכת על הרגשותיו ומתברר לו מהם יפה שודאי נטמאה אומרים לו שחייב להוציא ואסור לו לבא עליה ואם אין דעתו סומכת יפה. ואין הדבר ברור לו יפה מתוך הרגשו' שנטמאה ויש מקום בדעתו לדחות שאולי כיעור בעלמא הוא וגם מה שהיו מנשימין כדרך המנאפים יכול הוא לתלות ששגעון בעלמא היה כגון מיעוך דדין וכיוצא ומזה היו מנשימין או שאי' שנהגו כדרך המנאפים הוא בבגדו והיא בבגדה וסינר פתוח וכיוצא בזה מהשגענות אומרים לו אם תרצה קיים ואם תרצה הוציא ולענין כתובה ותוס' אם רצה להוציא אנו דנים בכיוצא בזה שאם יש רגלים לדבריו אנו פוטרין אותו מהתוס' דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב. ואם אין רגלים לדבריו אנו דנין לחייבו דדילמא משקר. ובנד"ז מבואר מהשאלה שאין שום רגלים לדבר ולכן בכל אופן שיהיה אם בא להוציא חייב לפרוע כל הכתו' עי' ותוס' ונדונייא. ולענין אם יכול להשביעה. גם בזה נראה שהדבר תלוי בדעתו שאם הוא אומר שדעתו סומכת יפה וברור לו שנטמאה ודומה בעניו כאלו ראה המעשה בחוש יכול להשביעה. ואם לאו אין יכול להשביעה וכדאמרינן באמר לו א' מקרוביו וכו'. זה הנראה לע"ד בזה וע"ד אמת ח"פ בחדש מנחם משנת

נח"ם לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פז

שאלה מאספ'י. ע"ע בתולה שנמצאת מעוברת ואמרה מפלוני אני מעוברת. וזה מ"ש:

ראינו את כל המעשה אשר נעשה לאיש הנטען ואת אשר נגזר עליו מפי ספרים וכתבים כמשו"ח. ומפי אחיו של הנטען אשר כתת רגליו ובא לפנינו ושפך שיחו והגיד את כל הקורות את אחיו הנז' עם האשה הקושית הנז' ועם קרוביה. ונפשו לשאול הגיעה אולי יש תקוה לפוטרו לפחות מהכתו' אשר זקפו עליו בחוב בכח הזרוע אחר שילוחיה. ועדיין חוב עליו עד היום:

ובאמת תמהנו על המראה מי שמע כזאת מי ראה כאלה שעל ריב ומדון שרבו האשה וקרוביה בחרבם וזרועם וזעקו חמס על איש באומרם שממנו מעוברת והשליכה עליו תזנותה. והוא צווח להד"מ יחולו עליו כל הגזירות הקשות והרעות האלה לקושרו שישאנה עכ"פ לזמן שתהיה מותרת לו לישאנה לפי דבריו והוא זמן ב' שנים וחצי שבהם נשלמים ט' ירחי לידה מיום שהוכר העובר ותבעה האשה לנטען שכבר עברו ג' חדשים לעיבורה ועדיין ששה. ועם כ"ד חדש של היניקה הרי ב' שנים וחצי. שאז היא מותרת לינשא לו לפי דבריו שאינה מעוברת ממנו. והרי היא מעוברת ומינקת חבירו. ושאם לא רצה לכנוס בהגיע הזמן מרצונו. שרשאית האשה לכופו ע"י השררה עד שיכנוס ולתת לה ק"ק דמי קנסה ובושתה ופגמה כדין המאנס או המפתה נערה בתולה ולכתוב לה כתו' גדולה ה'. זה במה שנוגע לאשה מצד עצמה. גם לענין מה שנוגע לה מצד העובר קשרוהו לתת לה דמי מזונותיו ויניקתו ולא לבד לאחר שיצא לאויר העולם אלא אף גם בעודו במעיה מיום שהוכר העובר. ותבעה לנטען ע"ס כ"ד חדש של היניקה אם נתקיים הולד. וכן הות ליה שלא נעדר מהם כל אשר יזמו לעשות ולקשור לנטען שנולד העובר ושלמו לו כ"ד חדש של יניקה ועדיין הוא קיים ונתן לה דמי מזו' שקבצו לו מושלם מיום התביעה. ובמשלם שנייא תבעוהו לכנוס. ומיראת הקשר שקשרוהו אמר רוצה אני אבל איני יכול לשקץ את נפשי ולבוא עליה אלא אקדש ואכניס ואתחייב לה כתו' ק' כאשר נתקשרנו. ואח"ך אני מגרש ואפרע הכתו' ולא קבלה ממנו אלא לכנוס ולאכול את השקץ עכ"פ ולא שקטו ולא נחו עד שכפוהו ע"י השררה עד שכנס ואכל. ובקושי נתרצו לו בכתו' ק'. ולמחר אמר לגרש וא"ל לפרוע הכתו' ולא נמצא לו וזקפוה עליו חוב לכשתשיג ידו:

והרואה יראה שכ"ז און ועמל נגד משפטי התורה ודיניה הישרים. ודרכיה הנחמדים. שמעולם לא התירה תורה לכוף איש לישא אשה הנבעלת לו עכ"פ אלא למאנס נערה בתולה תחת אשר ענה. ואף זו לא ע"י גוים אלא ע"י ב"ד שאומרים לו עשה מה שחייבתך התורה כי כן משפטך שאנסת אותה ליבעל לך שלא מרצונה. אף אתה עליך לכונסה שלא כרצונך אבל המפתה אפי' נערה בתולה אין עליו חיוב לישא אותה כלל כ"א לרצונו כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה וכ"ז אפי' בידוע בודאי שבא עליה וכ"ש בשאין ידוע וכנד"ז. דאדרבא איכא למ"ד שהנטען על הפנוייה בקול בעלמא ואין ידוע בודאי שבא עליה אפי' אם הוא רוצה אין מניחין אותו לכנוס משום לזות שפתים שנר' שמחזיקין הקול וכמ"ש מר"ן בסי' קע"ז וסיים מור"ם שסברה זו עיקר. ע"ש. גם לא חייבה תורה קנס בושת ופגם במפתה אלא בנערה. אבל המפתה את הבוגרת פטור מכלום וכמ"ש הרמב"ם בהל' הנז' ע"ש:

גם החיוב לתת לאם דמי מזונות העובר והוא עדיין במעיה. ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה כמש"ל. מעולם לא שמענו לא מן הדין ולא מאיזה מנהג ואפי' בעובר מאשתו שגירשה והיא מעוברת שהוא ודאי בני. אמת זה שמענו תק' לנ"ן במעוברת או מניקה שמת הבעל שניזונית מן האמצע. עי' בתק' הקצרים שבל' לעז. אך לא פשטה כלל:

גם החיוב לתת לה דמי מזונותיה. כלו' שכר הנקתו בימי היניקה ומזונותיו אחר שתגמלהו. לא שמענו במי שהוא עומד וצווח שאינו ממנו ושלא בא עליה כלל. ודין ערוך הוא בס"ס ע"ג הבא על הפנוייה וילדה ממנו. אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו ע"ך. ש"מ דאם אינו מודה שהולד ממנו וכ"ש אם הוא מכחיש שלא בא עליה כלל אין עליו שום חיוב. ואדרבא משמע דבמודה שהוא בנו גופיה חידוש הוא. דלכאו' היה עולה על הדעת דלא חייבו חכמים לתת מזונות ושכר הנקה אלא לבניו הנולדים לו עם אשתו הנשואה לו כדת של תורה בטהרה בכתו' וקי' ולא לנולדים לו בזנות. שאלו כשם שבאו מן ההפקר. כך יחיו מן ההפקר. והיא גופה אצטריכא ליה למר"ן ז"ל. והבו דלא לוסיף עלה. וכ"ז מפורש יפה בדברי רבינו הריב"ש בתשו' סי' מ"א שנשאל הרב על נדון כיוצא בזה. והשיב וז"ל אמנם בתביעת שרח עם שמעון לא הודעתני טענתייהו במאי שאם היא תובעת ממנו הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום אפי' אם היתה בתולה. שהרי כיון שהיא גדולה ויצאה מרשות אביה הרי כל אותו זכות שלה וכיון שאפי' לפי דבריה היא מפותה ומדעתה ומרצונה נבעלה. הרי מחלה על הכל. וזה מבואר בפ' אלו נערות. וכ"כ הר"ם במז"ל ב"ב מהל' נערה בתולה שהמפתה את הבוגרת פטור מכלום. ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו לפי שחייב אדם לזון את בניו כשהם קטנים דהיינו עד בני שש כדאיתא בשי' פ' אעפ"י. גם בזה אין ממש בדבריה. ואפי' אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר. דכי היכי דמיפקירא נפשה לגבי שמעון מפקירא נפשה לגבי אחרים. כדאמרי' סו"פ אל' לכהן גדול בחד לישנא גבי ארוסה שעיברה. אע"ג דהתם בארוס התירו ולאחרים איסורא כ"ש הכא שהאיסור שוה לכל. וא"כ אעפ"י שהיא טוענת ברי ושמעון שמא. הא קי"ל דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דחזקה דממונא עדיף. ואעפ"י שהיא נאמנת להכשיר הולד. אינה נאמנת להוציא ממון מחזקת שמעון. ואצ"ל בנד"ז ששמעון מכחיש אותה ואומר שלא בא עליה מעולם. שא"כ כל הזונות שתתעברנה תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ. ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו. האמינה תורה לאב לו' זה אינו בני. וממזר הוא וכו'. וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבו' היסת שהתורה האמינתו וכו' אלא א"כ תובעת שרח לשמעון כשבא עליה נדר לה איזה דבר באתננה שאז חייב שבו' היסת על תבי' זו וכו'. ע"כ דברי רבינו הריב"ש ז"ל בתשו' סי' מ"א. ועוד הוסיף לחזק דבריו בתשו' שאחריה סי' מ"ב. לענין מ"ש שאין מזקיקין אותו לשבו'. דאע"ג דבטענת אנסת או פיתית אותי. והוא אומר להד"מ. ה"ז נשבע היסת. שאילו הודה היה משלם לה בושת ופגם וצער עפ"י עצמו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' נערה. מ"מ בענין הבן אם הוא בנו א"ל אין כאן שבו' כלל. שהתורה האמינתו. ואף אם הי' מודה שבא עליה עדיין היה נאמן לו' אין זה בני. שהרי אפי' באשתו היושבת תחתיו ומשמשתו ויש לו בנים והיו מוחזקים שהם שלו. נאמן הוא לו' זה בני וזה אינו בני. שהתורה האמינתו מדכתיב יכיר. ועוד כתב הרמב"ם פ"ד מהל' נחלות וז"ל. אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לו' אינו בני ולא יירשנו. ויר' לי אפי' היו לאותו בן בנים אעפ"י שאין נאמן עליו לו' אינו בני לענין יוחסין ואין מחזיקין אותו ממזר. ע"כ נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו. עכ"ל. וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו. הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבו' היסת. שאם היינו מחייבים אותו היסת ה"ה כשאר כופר בכל. ומה הועיל מה שהאמינתו תורה. ועוד יש טעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכות העובר היא לאחר שיולד ולא זכות האשה ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד. וטענת הולד אינו אלא ספק. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מטוען. אין משביעין שבו' היסת אלא על טענת ודאי. אבל על הספק פטור. כיצד כמדומה לי שיש לי אצלך ק' זוז או שאמר מנה שהלויתיך כמדומה לי שלא פרעתני אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה דבר פ' נגנב לי מביתי ולא היה שם אלא אתה. קרוב בעיני שאתה גנבתו. חשבתי מעות ומצאתי חצר. שמא אתה הטעיתני בחשבון. והלה אומר אין לך בידי כלום. ה"ז פטור משבו' היסת. וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל. ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבו' כאלו לא האמינתו תורה והיינו אומרים שטענת ברי שטוענת האשה תועיל בזכות הולד עדיין לא היה חייב שמעון לישבע שלא בא עליה אלא שאינו יודע שאינו בנו. דומייא דמנה לי בידך והלא אומר איני יודע שנשבע שאינו יודע ופטור. שהרי אף אם היה מודה שבא עליה עדיין הוא ספק אצל שמעון אם הוא בנו. דכי היכי דמפקירא נפשה לגביה מיפקרא אצל אחרים. אלא שהעיקר הוא שאין נשבע כלל וכו'. עכ"ל הריב"ש ז"ל בתשו' ב'. ובמ"א הארכנו הרבה בביאור דבריו וישובן להסיר מעליו תלונות הרשב"ץ ז"ל שגמגם בדבריו בתשו' ח"ב סי' י"ח י"ט. והעלינו להלול"מ כדברי הריב"ש ז"ל שאין על הנטען לא חיוב ממון ולא חיוב שבו' אפי' במודה שבא עליה. ודלא כהרשב"ץ ז"ל שסובר דבמודה שבא עליה לבד חייב לזונו אעפ"י שאינו מודה שהוא וממילא אם הוא מכחיש שלא בא חייב שבו' היסת. דכוותיה דהריב"ש ז"ל מסתברא. שדבריו דברי אלד'ים חיים והכי נקיטינן. ומה גם דמר"ן ז"ל קאי כוותיה. דדוקא במודה שהוא בנו הוא דחייב לזונו. אבל אם אינו מודה אלא שבא עליה אינו חייב כלום. וממילא אם הוא כופר ואומר שלא בא אין עליו אפי' שבו' שאפי' יודה אין עליו חיוב ממון. ולישבע שאינו יודע שממנו אין לנו שהתורה האמינתו. ועוד דהוייא שבו' לבטלה דאנן סהדי שאינו יודע. וכ"פ הרב בב"ש בג' מקומות ס"ס ע"ג וסי' ד' סקמ"א וסי' כ"ב סק"ה כדברי הריב"ש ז"ל דאין על הנטען לא חיוב ממון ולא חיוב שבו' ע"ש. והן לא הרי הנטען מוח'. ועל האשה הבאה להוציא ממנו להביא ראיה. שהנטען יאמר קי"ל כהריב"ש ז"ל דאין חיוב ממון לנטען כ"א במודה שהוא בנו. וממילא כשהוא מכחיש ואומר שלא בא כלל. או שאומר שאינו יודע שהוא בנו אין עליו שבועה. וכמ"ש. והן הם דברי רבני מראכ'ש הקדמונים זלה"ה שהביא כמהר"ח פינטו ישצ"ו כמשו"ח. ודבר ה' בפיהם אמת:

מכל זה תמהנו מאד על החכמים חכמי מראכ'ש ישצ"ו שבדורינו איך ראו און ולא התבוננו ובמקום שהיה להם שבבואם לפניהם וראו הקשרים שקשרו את הבעל הנטען ע"ע הנישואין ללבוש קנאה ולשבר זרועות רשעים לפתח חרצובות רשע ולהתר אגודות מוטה הן הן החיובים והקשרים שקדמו ועשו בעירם שלא כדין ושלא כשורה אלא מתוך ריב ומדון כמ"ש כל זה. לא די שלא ביטלו הקשרים הא' אלא שבאו להוסיף עליהם לקשור הבעל להתחייב במזונות העובר. לא לבד אחר שיולד אלא גם בעודו במעי אמו שהוא דבר שלא נשמע מעולם. אפי' באשתו היושבת תחתיו שגירשה והיא מעוברת. וגם לחזור ולקשר הקשר הא' ולחדש בה דבר שלא נתבאר יפה בשטר הא' שעשו בעירם. והוא על זמן הנישואין שקבעו לסוף ב' שנים וחצי שלא יעלה על לב הבעל שאין לאשה לתובעו לכנוס לעולם כ"א ע"ס הזמן הנז'. אלא שאפי' בתוך הזמן הנז' יש לה לתובעו מיד אם בימי העיבור כשתפיל ואם בימי היניקה אם ימות הולד. בכ"ז שתהיה מותרת לינשא לו רשאית לתובעו מיד. ועל צד החמלה והחנינה והפיוס השיגו מהאשה להרחיב לבעל הנטען מלכנוס אם הפילה או מת הולד עד עבור ג"ח שבאותו זמן לבד יוכל לפרוק עולה מעל צוארו שלא לכנוס ושלא לתת לה מזונו' כלל וקראו אותם ע"ד ההשאלה ימי ההבחנה. דהיינו שכדי לסכך אוזן האשה המרדפת אחריו ותובעת בפה לכנוס מיד. אמרו לה דרך תנחומין כדי שתתרצה להמתין ג"ח אלו. תחשבי שהיתה אסורה לו עד עכשיו משום א"א והיית צריכה עכ"פ להמתין ג"ח מיום שהותרתה לו. כך עכשיו תמתין לו ג"ח מיום שתפיל או שימות הולד. וכ"ז בודאי לא היה אלא לבקשת הבעל להשמט ממנה כל מאי דאפשר. ולמעוטי בתיפלה כל מאי דמצי למעוטי. ולא ידעתי לאן נטתה דעת החכמים ישצ"ו בזה ומי מעכב על ידם מלהורות הדין לאמיתו. דאף אם על העבר אין. במה שתבעה לפניהם מיהא מי המונע מלומר לה שאין זה כ"א תביעת און עול וחמס. ואין לך על הנטען חיוב מזונות כלום. ולא לחזק ולחדש דבר בקשר הא'. ולואי שישאר קיים כמות שהוא. ובבוא קצו נראה איך יפול דבר. אין זה ודאי כ"א שגברו עליהם בעלי זרוע ובעלי לשון בכח השררה או בכח הערכאות ולא מצאו פתחון פה להעמיד משפטי הדת על תלם. ולהציל את הנטען מידם לבל יבלעוהו חנם ע"י גוים העמיסו עליו להפיק רצונם בכל אשר פצו שפתותם ולכתוב להם שטר בכל ת"ר ז"ל. ובביטול מו' להשקיט שאון ימים שהון גליהם:

ואיך שיהיה אחר שהדבר גלוי לפנינו שכל החיובים והקשרים הנ"ב היו שלא כדין ושלא כשורה ואם נעשו לא נעשו כ"א באלמות. או בטעות שהטעו הפשרנים את הנטען לאמר שהדין עמה בתביעותיה ואנן סהדי שאילו ידע הנטען שאין הדין עמה ולא היה מי שמאנסו ע"כ להציל לו מרעתו לא היה מתרצה להתחייב כלום הרי כל החיובים והקשרים בטלים ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין. ואם תמצא יד הנטען להוציא מהאשה מה שכבר נתן לה מהמזונות יכול הוא להוציא בלעה מפיה. ואם לא מצאה ידו לפחות יעמוד בשלו ואין לו לפרוע לה כלום מצד הכתו' שנתחייב לה והרי החיוב ההוא בו"מ וכחרס הנשבר שב"מ ועד"א וענוה צדק ח"פ מכנאסא יע"א ביום ר"ח אלול המרוצה. בס' ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני יי'. מ"ש ולא

אשק"ר באמונתי לפ"ק. והשו"ב וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סוף הספר

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה