אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק א חלק אבן העזר › הלכות יבום וחליצה

שופריה דיעקב חלק א· הרב יעקב בירדוגו

חלק אבן העזר · הלכות יבום וחליצה

הלכות עיגונא דאיתתא

סימן עט

שאלה. היקר מרדכי ן' פצ'יצ'א נלב"ע והניח אשתו זקוקה לב' יבמין ושוב נלב"ע היבמה מי הוא היורש נכסיה. אם האח הגדול או שניהם:

תשובה הדבר פשוט ששניהם יורשים בשוה שאף שמצוה בגדול ליבם והמיבם הוא הזוכה בנכסים כיון שלא ייבם כל אחיו זוכים בירושתו דאפי' בחולץ ליבמתו הרי הוא כא' מן האחין לנחלה סי' קס"ג ס"ב דלעולם אין לו זכות בנחלה אלא אם ייבם דוקא ולענין מי יורש היבמה. קודם צריך להודיע שאעפ"י שהמנהג פשוט באשה שמתה בחיי בעלה בלא זש"ק שלתקנות טוליטולא נותן ליורשיה מחצית מכל מה שנשאר קיים מנדונייתה וזהו תנאי השיור שנזכר בדברי ההג"ה בסי' קי"ח ס"ז דהיינו שהבעל יורש את אשתו ומשייר ליורשיה המחצית מהנדונייא ובמקום זה תקנו חכמי קאסטילייא שיחלוק הבעל כל הנמצא לו עם יורשיה. וא"כ לכאורה נר' גם יבמה שמתה יתחלק כל העזבון בין יורשיה ובין היבם. דיבם במקום בעל קאי. אך כבר כתב בהג"ה הנז' וז"ל תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה. אבל אם לא תמות שומרת יבם עכ"ל. וכתב עליו בח"מ סק"ג והענין כי דעת השואל היה מאחר שהבעל נתחייב וכו' כמו שהבעל יורש צריך לשלם וכו'. אבל תנאי השיור תנאי ממון הוא. ואין לנו אלא אם תמות אשתו. אבל בחיי יבם אין לנו. כלומר ואין כאן שטר כלל רק יתנהגו עפ"י הדין וכו' ועיין לקמן סי' ק"ס עכ"ל. משם בארה דאין לנו לדמות מיתת היבמה בחיי היבם למיתת האשה בחיי הבעל. אלא יתנהגו ע"פ הדין שמבואר בסי' ק"ס. ובסי' ק"ס ס"ז מבואר מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשים נ"מ וחצי נצ"ב. ויורשי הבעל יורשים עיקר כתובה ותוס' ע"ש. באופן שצריכים אנו לראות נכסי הנדונייא כמה הם ועי' כתובה ותוס' כמה. ולפי הנשמע שכתובת' עז"ר מתקאלים ואין מפורש בה כמה הוא נדונייא וכמה הוא כתובה ותוס' שכן היו הכתובות הקודמות שלא היו מפרשין כמה כתו' ותוס' וכמה נדונייא. ועכ"פ אין לדין זה אלא פשרה ונעשה נדו' שליש וכתו' ותוס' שני שלישים. ולפי הדין שחולקין נצ"ב א"כ בנצ"ב שהיא הנדונייא ליורשים מחצית השליש שהוא שתות כל הנכסים. באופן יתנו ליורשי האשה שתות כל העזבון. דהיינו מכל ששים מתקאלים יתנו ליורשי האשה ק"י וחמשה חלקים יטלום יורשי הבעל. ולראיה ע"ד אמת ח"פ בסיון שנת

פש"ר דבר לפ"ק וקיים:

רפאל בירדוגו ס"ט משה טובי ס"ט

הדין ד"א דכמו דלתקנת טוליטולא חדש הר"ן דיבמה שמתה בחיי היבם יתנהנו יורשיה ע"פ הדין הנז' בסי' ק"ס שיטלו יורשיה נ"מ וחצי נצ"ב. כן לתקנת רבותינו המגורשים יטלו חצי הנדונייא. ונר' דאפילו נאבדה הנדו' יטלו מחציתה. וכן מבואר בח"מ סי' ץ' סקי"ט וטעם הדבר ושורשו שאנו מחלקין בין אשה שמתה ליבמה שמתה הוא משום דמספקא לן אם היבמה כנשואה ליבם דמייא. או לא. דאם היא כנשואה נמצא שהיבם יורש את יבמתו. ואי לאו כנשואה הרי היא כאלמנה דעלמא. שתטול כתובתה מבעלה הא' ואם מתה יורשיה יורשים אותה. ולכן מחמת ספק זה אמרו במשנה נכסים בחזקתן דהיינו נצ"ב בחזקת שניהם לפי שיש ספק אחר שהנדו' היא בחזקת האשה שהעניקה מנכסיה. או נאמר שהיא בחזקת הבעל שכתב עליו אחריות לכן הם בחזקת שניהם ויחלוקו ונ"מ בחזקת יורשי האשה וכתו' ותוס' בחזקת יורשי הבעל זהו טעם הדבר. וחדש הר"ן ז"ל לתקנת טוליטולא דתקנת השיור אינה אלא באשה ולא ביבמה דלא התנה אלא אם תמות אשתו שיתן ליורשיה מחצית מנכסי נדונייתה. אבל לא אם תמות יבמתו. רק יתנהגו עפ"י הדין. והדין הוא דספק אם היא ככנוסה והיבם יורש אותה לגמרי. משום דאין בה תקנת השיור ספק אינה ככנוסה רק כמו אלמנה דעלמא שנוטלת השיור מבעלה הא' וכשמתה יורשיה יורשים אותה ואין ליבם כלום. וא"ך כמו שלתקנת טוליטולא הדין כן. לתקנת רבותינו נ"ן ספק היא ככנוסה והיבם יורש אותה לגמרי שאין בה התקנה שתקנו שיטלו יורשיה המחצית דלא תקנו רק באשה. ספק אינה אלא כאלמנה דעלמא שתטול המחצית מבעלה הא' וכשמתה יורשיה יורשים אותו המחצית. לכן מספק יטלו יורשיה מחצית נכסי הנדו' אפי' אינם בעין. באופן שהד"א כמ"ש הרב זצ"ל בפנים. ואעפ"י שהרשב"א חולק על הר"ן כמ"ש במ"א באורך. אין לנו אלא פסק מור"ם שפסק כהר"ן והטור בסי' קי"ח ובסי' ק"ס. ואף שאפשר לצדד ולחלק בין תקנת טוליטולא לתקנת רבותינו שלא כתב הר"ן כן אלא לתקנת טוליטולא. הנה המחלק עליו להביא ראיה ולו יהי אלא ספק בתקנה העמידהו על ד"ת. ועוד אני רואה דבנד"ז לדעת מר"ן בסי' ק"ס אין ליורשי היבמה. שכתב שם וז"ל וי"א דכל נצ"ב הם בחזקת יורשי הבעל והיא ס' ר"ת והרא"ש. וכתב אח"ך ואין מוציאין מידם אם הם מוחזקים. והוא מדברי הר"ן ז"ל שכתב אנו בעניותינו שאין לנו להכריע. כך אני דן שנצ"ב שהאשה באה להוציא מיד יורשי הבעל. לאו כל הימנה כו' ע"כ הרי דלשיטת הר"ן שחידש דתנאי השיור אינו ביבמה הוא סובר דאין להוציא נצ"ב מיד יורשי האשה אם הם מוחזקים. ובנד"ז כל נכסי העזבון הם מוחזקים ביד יורשי הבעל. ולכן ע"צ המרבה יטלו מחצית הנדונייא שהכניסה. ומה שטען המדבר בעד יורשי האשה שיטלו מחצית העזבון. הוא טעות גמור. שאפי' לפי דעתו שהאשה והיבמה שוים לא יטלו כ"א שליש. כיון שלא נשבעה ש"א וכמו שנהנו לפשר באל' שמתה ולא נשבעה שיטלו יורשיה שני שלישי המחצית שהוא שליש בכל העזבון. באופן שהד"א כמ"ש הרב בפנים. ולראיה ח"פ בשבט

פ"ד לפמ"ה ושו"ב וקיים:

מימון בירדוגו ס"ט

בדין שומרת יבם שמתה. ידוע הוא פסק מר"ן באה"ע סי' ק"ס ס"ז והוא ממתני' פ' החולץ ובפ' האשה שנפלו וכפי פרש"י וגירסתו דגריס הב"י מתה מה יעשו בכתובה וכו' בד"א נכסים בחזקתן. וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה בחזקת יורשי האשה. ור"ל נכסים דהיינו נצ"ב בחזקתן. וכדמפ' ר"ל בפ' מי שמת אלישנא כי האי וכתובה דהיינו עי' ותוס' בחזקת יורשי הבעל. ואין להוציא מהם כלום ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה דהיינו נ"מ. בחזקת יורשי האשה. ואין ליורשי הבעל בהם כלום. והטעם בכולם משום דשומרת יבם הוייא ספק נשואה וספק אם היבם הוא היורש כאלו נשאת לו. ובעל יורש את אשתו כד"ת. או אם יורשיה הם היורשים כיון דעדיין לא כנס. להכי מוקמי' כל דבר בחזקתו. דעי' ותוס' שחייב לה הבעל אין להוציא מחזקת יורשיו שהוא היבם מספק דילמא כנשואה כבר ליבם היא וכשמתה יורשיה יורשין אותה. ונצ"ב שהם לאחריות הבעל וגופן של האשה ה"ה בחזקת שניהם. ויחלקו יורשי הבעל עם יורשי האשה מספק. שמא כולן של יורשי האשה או כולן של יורשי הבעל. וכמפורש כ"ז בגמ' ופירש"י ופשוט הוא דכל זה כשהנכסים קיימין עדיין נ"מ או נצ"ב דבהא הוא דשייך למימר אלו בחזקת יורשי האשה ואלו בחזקת שניהם. אבל אם נאבדו ל"מ נ"מ דודאי דאין ליורשי האשה כלום אלא אפי' נצ"ב אם אבדו נר' שדינם כעיקר ותוס' שהם בחזקת יורשי' הבעל. לפי שאינם אלא חוב על הבעל ואין להוציא מחזקת יורשיו מספק. וה"ה בנצ"ב שאבדו שלא נשארו גם הם כ"א חוב. וכן מוכח להדייא בדברי התוס' בגמ' ד"ה ובד"א וכו'. ובתשו' הר"ן שהביא הב"י סי' הנז'. דמתני' בעודן קיימין. ע"ש:

ומיהו נר' ברור דכל זה אינו אלא לפי ד"ת שהבעל יורש את אשתו. אבל למנהג המגורשים נ"ן שאין לנו עסק עם הכתו' כלל כשמת הבעל. אלא שבכל ענין חולקין ואפי' יהיו הנכסים רבים מאד כפלי כפלים מהכתובה. או מועטים. בכל גוונא נוטלת המחצית. ומסתלקת. ואפי' במתה האשה בחיי הבעל נוטלין יורשיה המחצית ג"כ. א"ך אין כאן כלל שום ספק לגרוע כח יורשי האשה. דממ"נ בין אם נחשוב אותה עדיין בתורת אלמנה. בין אם נחשוב אותה נשואה ליבם ומתה בחייו. נוטלין יורשיה מחצית נכסי המת. שגם המחצית שזכה היבם מאחיו נכנס לכלל חלוקה והוא בכלל הנכסים הנמצאים לו ולה. וכשחולקין נמצא שיש ליורשים מחצית. ואפילו אם נאמר שתקנת החלוקה אינה נוהגת אלא בבעל דעלמא. אבל יבם הכונס יבמתו סתם ומתה שאשה הקנו לו מ"ה אין להם להתנהג כ"א לפי ד"ת שהבעל יורש את אשתו. ואפילו מקודם בשעת כניסה יכול היבם לו' שלא יכנוס ע"פ המנהג כ"א כפי ד"ת וכמו שאנו נוהגין שלא לחייב היבם בתנאי שלא ישא ושלא יוציאנה משום דאשה הקנו לו מ"ה:

מ"מ נר' דהשתא שמתה בעודה שומרת יבם אין נגרע ליורשיה כלום מהמחצית הראוי להם. שהרי משמת הבעל זכתה היבמה במחצית הנכסים כפי התקנה וה"ה בחזקתה כדין נ"מ שזכרנו לפי דין הש"ס דהא ל"ד לעי' ולתוס' שאינן אלא חוב על הבעל. ומחוסר גוביינא דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי וכן אין דומה אפי' לנצ"ב דאמרינן דהוו בחזקת שניהם. דשאני נצ"ב שהם לאח' הבעל והשתא דמת נמי הוו לאח' היורשים שאם פחתו פיחתו להם וכו' וצריכין שומא וגבייה בב"ד להכי חשיבי נ"מ בחזקת יורשי הבעל משא"ך לפי התקנה שנוטלת מחצית הנכסים וא"ץ לא גבייה ולא שומה א"ך משמת הבעל זכתה וה"ה בחזקתה כדין נ"מ. ולכן כשמתה אף אם נאמר דלגבי יבם אין נוהגת תקנה זו אלא דאם מתה יבם יורשה כד"ת. זהו אם כבר נשאת לו. אבל בזו שהיא ספק נשואה והנכסים בחזקתה אין להוציא מחזקתה:

אמת שראיתי להרב"י בסי' ק"ס בשם הר"ן ופסקה מור"ם בהג"ה סי' קי"ח ס"א וז"ל תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה אבל לא אם תמות שומרת יבם. ע"כ. והנה הרב כתב כן לתקנת טוליטולא שתיקנו שכשתמות האשה חוזר מחצית הנדו' ליורשיה וזהו הנק' תנאי השיור. ולכאורה י"ל דמינה נמי לתקנת המגורשים שתקנו שכשתמות האשה חולק הבעל עם היורשים לחצאין דגם בזה י"ל דלא תקנו כ"א כשתמו' בחיי בעלה. ולא כשתמות שומרת יבם:

אך כד דייקינן נראה דהא ליתא. דדוקא לתקנת טוליטולא דבמתה האשה בחיי בעלה הוא שעשו תקנה שיטלו יורשיה מחצית הנדונייא. אבל במת הבעל בחיי אשתו. נוהגין כד"ת שאין לה אלא כתו'. בהא הוא דאיכא למימר דלא תקנו כשתמות שומרת יבם. אבל למנהג המגורשים דבין במת הבעל בחיי האשה בין מתה האשה בחייו. נוהגין לחלק כל הנכסים הנמצאים לו ולה א"כ שומרת יבם ג"כ משמת בעלה זכתה במחצית הנכסים. וה"ה בחזקתה וכשמתה זכו יורשיה וכמ"ש:

ואדרבא נר' שמדברי הר"ן ז"ל יש ראיה דלפי מנהגינו שיטלו יורשיה מחצית הנכסים כמו שהיה לה משמת בעלה. שהרי כוונת הר"ן לו' שכשמתה שומרת יבם אין ליורשיה השיור כתקנת טוליטולא. אלא הרי דינה כאלמנה ויעשו בכתובתה כדין המשנה הנ"ל וא"כ למנהגינו שאפי' האלמנה נוטלת מחצית. א"כ עכ"פ יש לה המחצית ויורשיה נוטלין המחצית. דבין אם נחשוב אותה מתה בחיי בעלה. בין נחשוב אותה מת בעלה בחייה עכ"פ יש לה המחצית:

שוב ראיתי להרב דרכי נועם שאלה ך' ולהרב פרי צדיק שאלה ג' שהביאו דברי הר"ן הללו וכתבו שהרשב"א בתשו' חולק ע"ז. ושוב הביאו בשם מהר"י לבית לוי ובשם הרב מהרי"ט לחלק ביניהם ע"ש שהאריכו בזה:

ומכל מקום לפי מנהגינו אין צורך לכל זה. דאפי' לדברי הר"ן. כבר כתבנו שנוטלין היורשים המחצית. שהרי אין הפרש בין אם נחשוב אותה כמתה בחיי בעלה או כמת הבעל בחייה וכמ"ש:

באופן שלעד"ן שלפי תקנת המגורשים אין נגרע מחלק יורשי השומרת יבם שמתה כלום מהמחצית הראוי להם ולפי התקנה שנתחדשה אללינו היום שהבחי' ביד היורשים גם בזה ג"כ הבחירה בידם או לפרוע ליורשים כתובתה או לתת להם המחצית. זהו הנלע"ד. וצויי"מ:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פ

נשאלנו מת"ח אחד בענין ראובן שנשא את רחל בעירו ולו אח. והניחה והלך אלונדריס והן היום בא יהודי א' מעיר לונדריס והגיד לרחל ששמע בהיותו בעיר לונדריס שבעלה הלך לארץ מרחקים. ושם נשא אשה שחורה ומת והניח ממנה זש"ק. עכ"ד העד. ונפל הספק אם שחורה זו גיירה או שחררה מקודם ונמצא שיש לו זרע כשר שפוטר מן החליצה ומן היבום. או שמא לא גיירה וזרעו ממנה אינו קרוי זרע ואינו פוטר מן החליצה ומן היבום. וא"ת שספק זה יש בו ממש להזקיק לרחל לחליצה או ליבום וא"כ דינא שאינה חולצת ולא מתייבמת כמבואר בסי' קנ"ו סי"ב וי"ג מפני שהדבר יכול להתברר ואתה מצריכה כרוז לכהונה. עדיין יש לשאול אם היא פסולה לכהונה או נדרה ע"ד רבים שלא תינשא לכהן דליכא האי חששא דאתה מצריכה וכו' והיבם אינו רוצה לחלוץ וצווח ככרוכייא שרוצה להמתין שנה או שנתים עד שיתברר הדבר היטב שמא לא גיירה וייבם ויזכה בנכסי אחיו. או שמא גיירה ולא יצטרך אפילו לחלוץ אם כופין אותו לחלוץ עד שיאמר רוצה אני או לא. ואת"ל שאין כופין עדיין יש לשאול על מי רמי לשלוח שלוחים ואגרות ולהוציא הוצאות עד שיתברר הדבר אם על היבם או על היבמה:

תשובה כפי הנשמע שבארץ מרחקים הלזו אין על היהודים עול גלות כלל. וכל הרוצה להתגייר יבא ויתגייר. וכמה אנשים מישראל שמגיירים שם נשים ונושאים אותם. ויש שקונה שפחה ע"ד דת יהודית ומשחררה כראוי ואח"ך נושא אותה. ואם זה אמת ודאי דיש כאן בית מיחוש לזיקתה של רחל דשמא גיירה דלא מחזקינן אינשי ברשיעי. או שמא לא נתרצית לדת יהודית ותקפו יצרו ונשאה כמות שהיא. ודינא מבואר בא"ה סוס"י קנ"ו שאינה חולצת ולא מתייבמת מחמת שמא יתברר הדבר בעדים שאינה צריכה חליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה. ומה ששאל עוד השואל אם רחל היתה פסולה לכהונה ואין כאן בית מיחוש אם כופין את היבם לחלוץ או לא. נר' שכופין מדסתם לן מר"ן והטור והב"י בסי' הנז' ולא אישתמיט שום פוסק להשמיענו דין זה דטענתו טענה ולחלק בין יכול להתברר או לא. ואדרבה מדברי רי"ו נתיב כ"ה ח"א ומדברי הרשב"ש שאלה תקי"ב משמע להיפך שאין טענתו טענה אפי' בדבר שיכול להתברר וכופין אותו לחלוץ יעו"ש אבל אם נדרה שלא לישא לכהן נראה שאין כופין וטעמא רבה איכא במילתא מפני שהלכה זו פסקה הרשב"ש שאלה הנז' יעו"ש שהעלה שאם נדרה ע"ד רבים שכופין וכו'. אבל רי"ו נתיב הנז' בשם ר"ש נסתפק בדבר זה אחר שהביא הראיות שהביא הרשב"ש והאריך בענין. ובסוף דבריו כתב מאן דמסיק האי שמעתא אליבא דהלכתא מובילנא ליה מאניה לבי מסותא. גם הרב"י הביא ספק זה בסוף סי' קנ"ו בשם רי"ו שכתב בשם ר"ש ולא פשיט ליה. גם הרב ב"ש כתב בשם רי"ו שנסתפק הרא"ש בזה. וצ"ל שטעות נפל בספרים או צ"ל בכולם הרא"ש או הר"ש. והבאה"ט הביא ג"כ ספק זה ולא פשיט ליה. וא"כ ודאי נר' שיכול היבם הנתבע על החליצה לומר קים לי ככל הני רבוותא שהניחו הדבר בספק ולא הכריעו לחייב אותו לחלוץ ושב ואל תעשה עדיף:

ועל מה ששלח עוד השואל על מי רמי לחפש אחר הענין לידע אם הניח זרע כשר או לא כדי להתיר מאסר היבמה. נר' שעל היבמה רמי לשלוח שלוחים ולהוציא הוצאות עד שיתברר הדבר. ונלמד מההיא דסי' קס"ו שהיבמה הולכת אחר היבם וכו'. וסיים מור"ם שאם הוא דר בין הגוים וכו' כופין אותו לילך למקום הוועד ויפטור את יבמתו. וכתב עלה הרב גור אריה בשם מהרשב"ם שחייבת היבמה לפרוע טורחו ע"ש. נמצא שאין על היבם שום חיוב לטרוח בזה אלא היא שמחוייבת בטירחות והוצאות. זהו מה שנלע"ד אם יסכימו עמנו בעלי הוראה וצויי"מ. וימ"ן. הכ"ד צעירי הצאן החו"פ. וקיים:

יהונתן סירורו אהרן מונסונייגו

ועוד נראה דלא איתמר האי דינא דכתב הרמב"ם ז"ל אלא בהיכא דהיא מוחזקת לנו דהיא שפחה אז ודאי מוקמינן לה בחזקתה. ולא חיישי' שמא נשתחררה. וכמו שמדוקדק מלשון הרמב"ם ז"ל דכתב דמוקמינן לה בחזקתה דהיינו שהיא מוחזקת בחזקת שפחות. אבל בנ"ד דברי העד באו סתומים דהעיד אשה שחורה סתם. ולא פור"ש שהיא שפחה. ומאחר שיש לספק בדבריו דשמא גיורת היא כי אין לה חזקת שפחות כלל. ויש לברר דבר זה על ידי אגרות מהכא להתם לדעת מקור הדברים. ואם יתברר לנו שהיא שפחה ודאי מוקמי' לה בחזקתה ולא חיישי' לשמא נתגיירה כמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל. א"כ דינא הוא דהאשה הנז' לא תחלוץ ולא תתייבם דשמא יתברר הדבר דהיא גיורת וכנ"ל. ואין כאן מקום להאריך ובמ"א הארכנו:

יעקב סירורו נר"ו

עיקרא דהאי מילתא בריש פ' האשה בתרא. תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"א. ובאו וא"ל מת בעליך לא תינשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. ופריך בגמרא ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין וכו' אמרי תרוייהו גזירה שמא יהיה ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ולצריכה. איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה. ואמרי קשרו חלוצה לכהן. תנן ניתן לו בן במד"ה ואמרה מת בני ואח"ך בעלי נאמנת. מת בעלי ואח"ך בני אינה נאמנת. וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה וכו'. אמ"ר פפא בגרושה. רב חייא בריה דרב הונא אמר באמרה אני והוא נחבנו במערה. ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יבום כשהעתיק משנה זו דבשילהי פרק האשה שהלכה שאמרה מת בעלי ואח"ך מת בני שחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. כתב אח"ך בד"א כשהיתה פסולה לכהונה וכו'. וכתב עוד אוקמתא דאני והוא נחבנו במערה אבל בלא"ה אינה חולצת משום חששא דכרוז. וכן פסק מר"ן בסי' קנ"ו. אבל הרי"פ והרא"ש כשהעתיקו משנה זו דבשי' פרק האשה שהלכה השמיטו הנך אוקמתי דתלמודא. וכתב הב"ש בסי' קנ"ו סקי"ז משמע דס"ל דלא קי"ל כהאי סוגייא. אע"ג שבהלך בעלה וצרתה למד"ה כתבו דוקא כשהיא אסורה לכהונה, דשם הרוב מסייע דהיא פטורה מיבם דרוב נשים מתעברות ויולדות ועדיין הוא חי. משא"כ כאן שהוא מת ואין הרוב מסייע דמת אחר הבעל עכ"ל. הרי מפורש דלהרי"פ והרא"ש ז"ל לא אמרי' דאינה חולצת ולא מתייבמת משום חששא דכרוז. אלא בההיא דהלך בעלה וצרתה למד"ה דהרוב מסייע דהיא פטורה מן היבם. משום דרוב נשים מתעברות ויולדות. וא"כ בנ"ד שאמר העד שנשא שחורה הרוב מסייע דהיא זקוקה ליבם. דרוב השחורות גויות. והבן מהם אינו פוטר. וא"כ לדעת הרי"פ והרא"ש חולצת. ולא חיישי' בזה להצרכת כרוז. ואע"ג דהרמב"ם ומר"ן ז"ל אית להו דגם בזה אינה חולצת משום חששא דכרוז. הא איכא ס"ס דפלוגתא שמא הלכה כהרי"פ והרא"ש דבנ"ד חולצת ולא חיישי' בזה להצרכת כרוז. או שמא הלכה כהרמב"ם ומר"ן ז"ל. ואת"ל דהלכה כהרמב"ם ומר"ן ז"ל דגם בזה חיישי' להצרכת כרוז אף דליכא רוב. דילמא אם נדרה ע"ד רבים שלא תינשא לכהן מהני וחולצת. וכ"ש לדעת הרב גנת ורדים חא"ה כלל ב' סי' ח' שהוכיח במישור דבנדרה ע"ד רבים שלא תינשא לכהן מהני. וחולצת. ואף שנאמר דלא מהני פשיטותיה דהרב גינת ורדים נגד ספיקייהו דהר"ש ורי"ו ומר"ן. מ"מ הכא דאיכא ספיקא דפלוגתא בלא"ה הוי ס"ס ואימא דחולצת. זה אינו שהרי כתב הרב בעי חיי בחי"ד סי' ק"מ וקמ"ז דאין לעשות ס"ס בסברת מר"ן. דכיון דהורה רבן של כל ישראל ואנן בתריה גרירן שב המנהג לד"ת ואין לעשותו עוד ספק. ונפקא מינה בנד"ז אחר שהורה מר"ן כהרמב"ם דגם בדליכא רוב חיישי' לכרוז ולא נשאר לנו ספק בזה. ואין לנו אלא הספק האחר אי מהני נדר עד"ר או לא וליכא אלא ספק א'. ועם היות שראינו להרב מחזיק ברכה ביו"ד סי' מ"ב אות מ"ט שכתב. והכי פשטה הוראה לעשות ס"ס כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא בשגם מהר"ם ומר"ן פוסקים סברה אחרת ע"ך איפאר דוקא בטרפיות פשטה הוראה כך משום דחשו להפסד ממונם של ישראל. דבלא"ה בטרפיות לא נהגו כמר"ן בכמה דינין. ועוד נר' דלא מיקרי זה ס"ס כלל. וכמ"ש הפר"ח בסי' ק"י בכללי הש"ס אות י"ח גבי ההוא שרקפא דספק דרוסות דלא שרינן למיזבינייהו לגוים. דילמא אתו למיזביננהו לישראל אע"ג דאיכא ס"ס דשמא לא נדרסו. ואת"ל נדרסו שמא לא ימכרם הגוי לישראל. ותירץ מוהרימ"ט דהיינו טעמא דלא מקילינן משום ס"ס. משום דגבן ליכא אלא חדא ספיקא ולא עבדינן תרי ספיקי בידים עכ"ל. וה"נ בנ"ד השתא ליכא גבן אלא חדא ספיקא אם הלכה כהרי"ף והרא"ש או כהרמב"ם והיכי נימא דתקום ותדור עד"ר כדי לעשות תרי ספיקי בידים. ואעפ"י שראינו להרמב"ם עצמו בפ"ה מהל' יבום הנז' דלא חייש להצרכת כרוז שכתב וז"ל ראובן שהיה בירושלים ולו ב' נשים אחת בעכו ואחת בצור. ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור. ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם א' מהם עד שיוודע מה עשה אחיו שמא קדם וייבם. קדם א' וייבם אין מוציאין מידו עד שיוודע שאחיו ייבם תחי'. רצה א' לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו עכ"ל. והא הכא נמי איכא חששת כרוז שמא קדם אחיו שלשם וחלץ ונמצאת חליצתה של זו לאו כלום היא ותנשא לכהן והרואה יאמר קשרו חלוצה לכהן. ואעפ"כ לא חשש לזה וכתב רצה א' לחלוץ אין מונעין אותו. מלבד שמר"ן בבד"ה ובכ"מ תמה ע"ז. וכשהעתיק דבריו בס"ס ק"ע השמיט חלוקה זו. עו"ז יתירה דלא דמי נדון הרמב"ם לנ"ד. שהרי הרב משנה למלך תירץ לתמיהת מר"ן על הרמב"ם וז"ל דהתם בהלך בעלה וצרתה למד"ה אית לה תקנה לידע אם מעוברת צרתה אבל הכא אין לה תקנה דאפי' יוודע שלא חלץ ולא ייבם אחיו לזו שבעכו. שמא למחר יחלוץ או ייבם ונמצאת כל ימיה עגונה לא חששו משום האי חששא דקילא טובא לעגנה כל ימיה ע"כ. וא"כ ע"כ לא קאמר הרמב"ם בנ"ד דחולצת אלא משום דאין לה תקנה. שאפי' תדע שלא חלץ אחיו אכתי שמא יחלוץ למחר ונמצאת עגונה כל ימיה. אבל בנד"ז כשתדע שהיא גיורת תצא לשוק. ואם היא שפחה תחלוץ או תתייבם ולא תשאר עגונה כל ימיה. ולכן בנד"ז גם הרמב"ם יודה דלא תחלוץ עד שיתברר הדבר היטב. והרב דרישה הביא דבריו. והרב גינת ורדים סי' הנז' תירץ דבנד"ז של הרמב"ם האשה עצמה חוששת ופורשת מן הכהונה שחוששת לבניה שלא יפסלום מפני שאין בידה לברר הענין היטב אבל בדבר שיכולה לברר הענין היטב לא תחוש שמא יפסלו בניה ונישאת היא לכהן עכ"ל. ודבריו סתומים קצת. ונראה דהכי פירושו דבנד' הרמב"ם אם תחלוץ פורשת. ולא חיישינן שתנשא לכהן. דאפי' תדע שחלץ אחיו לזו שבעכו ואין חליצתה כלום. אעפ"י כן חוששת שלא תינשא לכהן שמא יפסלו בניה דדילמא העדים לא יוכלו לברר הזמן שחלץ הא' לאחרת ויפסלו בניה. ואם יודע זמן חליצת זו שבעכו דילמא ישתכח זמן חליצתה ויאמרו שחליצתה קדמה והיא חליצה ודאי ויפסלו בניה. אבל בהלך בעלה וצרתה למד"ה כשתדע שהניח אחריו בן או לא הוברר הדבר ותינשא לכהן ויאמרו קשרו חליצה לכהן וכפי תירוצו יצא נמי דבנ"ד יודה הרמב"ם דאינה חולצת משום שיכולה לברר הדבר היטב ותנשא לכהן. ולכן לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיתברר הדבר היטב אם גיורת אם שפחה היא עדיין. ואף שבתשו' הרב המבי"ט ח"א סי' ט"ז הקל במי שמת בארץ רחוקה והיו לו בכאן בנים ומתו ולא נודע אם הוא מת קודם בניו או בניו מתו קודם לו והתירה לחלוץ ולא חשש לשמא יתברר הדבר שהבעל מת קודם שמתו בניו ונמצאת חליצה זו בטילה ומותרת לינשא לכהונה ואתו למישרי חלוצה לכהן. ונתן הרב טעם לדבריו משום דרחוק הוא שיתברר ענין זה מי קודם למות שמי שידע לשם באיזה זמן מת האב לא ידע באיזה זמן מתו כאן הבנים. ולכן לית חששא בחליצה זו עכ"ל. ולכן בנ"ד שיכול הדבר להתברר גם הרב יודה שלא תחלוץ. זהו מה שנלע"ד. וצויי"מ. וימ"ן כי"ר. החו"פ

צפרו יע"א. והשו"ב וקיים:

ישראל עולייל ס"ט יהודה אלבאז ס"ט עמור אביטבול ס"ט

נדרשנו לחוות דעתינו בענין השאלה הנ"ב והנלע"ד שאין בדברי העד הנ"ב ממש להתיר את האשה אפילו בלא זיקת יבום. שהרי אין כאן עדות המספקת להתיר כלל. שאעפ"י שכתב מר"ן סי' י"ז ס"ח אם ע"א אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו. אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי וכו' ע"ך. נראה דדוקא שא"ל בבירור מת בעליך דמסתמא אנו אומרין שהיה מכיר שהוא בעלה ושהיה מכיר שמת. אבל בזה דא"ל ששמע בלונדריס שהלך בעלה לארץ מרחקים ומת. שאותם ששמע מהם בלונדריס בודאי שלא ידעו שהוא בעלה של זו. וגם העד איפשר שלא ידע עפ"י מה ששמע שהוא בעלה. אלא איפשר שהיא אמרה לו יהודי א' שהיה בעלי שהלך זה ימים לערי אדום הידעת מה היה לו. והוא השיב בדדמי שמעתי בלונדריס שהלך לארץ מרחקים ומת. והיא דנה ואמרה שהוא בעלה שהרי אין לפנינו סידור דברי העד אפי' כיצד שמע אם שמע פב"פ ממקום פ' או לא. ועיין בתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בסי' י"ז על עד שהעיד שמכלופ ן' מלול נהרג קרוב לפאס שכתב שכיון שניכר מעדות העד שהכיר אותו האיש הנק' מכלופ ן' מלול בטביעות עין. אך לא ידע אם הוא בעל אשה זו וגם לא ידע שם מקומו יש לחפש לה צד היתר. כיון שידוע שהיה שם בעלה של זו מכלופ ן' מלול ואין מכלופ ן' מלול אחר בעיר וכו' עש"ב. וגם בזה כתב הרב"י שהיה מי שחולק על הרא"ש בדין זה ע"ש. וא"כ בנד"ז שלא ידענו כיצד הגיד לאשה העד הנז'. ואין אנו יודעים אם המגידים לעד הגידו לו שמו ושם עירו ולא אם העד עצמו מכיר אם הוא בעלה של זו מאין הרגלים להתירה:

ועוד שאיפשר שהעד לא שמע מפי שום אדם אלא קול הברה שמע בלונדריס שמת איש א' מערבי ששמו כו"ך בארץ מרחקים. וכבר כתב מור"מ ס"ג לא בא עד בדרכים הנזכרים. רק ששמע קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו. ואעפ"י שכתב שם מר"ן עוד ס"ה שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' ששמע מאשה וכו' ה"ז כשר לעדות. וסיים מור"ם ואעפ"י שלא אמר ממי שמע. אלא אמר סתם ששמע כשר. ולא חיישי' שמא הראשון פסול היה ע"ש. ומינה נמי נראה דלא חיישי' שמא קול הברה שמע. מ"מ נר' דדוקא אם העד עצמו אמר כן לפנינו ששמע שמת דכיון שמתכוין להעיד בודאי אם לא שמע אלא קול הברה. היה מפרש דקול הברה שמע. אבל בנד"ז שהעד הגיד לאשה והאשה סיפרה בשמו כנראה מהשאלה נר' פשוט שאין לסמוך על שמועתו כלל. דכיון שאינו מתכוין להעיד בפני עדים מספר מה ששמע אפי' קול הברה. ועי' בקו"ע סעיף נ"ח וקל"ט שנסתפקו מהריב"ל ושאר רבוותא אפי' בבא להעיד מה ששמע. אלא שבסעיף קמ"ח כתב בשם הרב"י שאין להסתפק בזה אלא דבאומר שמעתי סתם סגי. ולא חיישינן שמא קול הברה שמע ע"ש. ומ"מ נר' דדוקא אם העד העיד לפנינו ששמע אבל אם האשה אומרת משם העד שאמר לה מה ששמע נר' פשוט דלא מהני ואיכא לספוקי שמא קול הברה שמע. כיון שלא נתכוון להעיד אלא לסיפור בעלמא בינו ובין האשה:

ומזה נראה שאף אם היתה עדות המספקת שמת וזה בא והעיד ששמע שנשא כשי' במקום אחר וניתן לו בן אין עדותו מספקת להתירה לזר שאעפ"י שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' יבום נאמן ע"א להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת ע"פ או שמת יבמה. או שניתן לבעלה בן להתירה לזר אפי' עבד או שפחה וכו' כמו שמעיד בא"א להתירה לשוק ע"כ. וכן כתב מר"ן סי' קנ"ו ס"ח לענין בן ע"ש ומשמע דאפי' במעיד ששמע כן. דכי היכי דמהני בא"א להתירה לשוק. ה"נ מהני בנותן לו בן מ"מ נר' דזהו דוקא במעיד לפנינו ששמע כן דלא חיישי' לקול הברה. וגם שמעיד שהוא בעלה של זו או שמזכיר שמו ושם עירו. ולא בכגון זה שמגיד לאשה דרך שיחה ששמע כו"כ. והיא באה ואומרת שא"ל מת בעלה ושהניח בנים. דאי' דקול הברה שמע או שאמר בדדמי וכמ"ש.

באופן שלדעתינו אין ממש בעדות זו כלל. ועדיין בחזקת א"א ואסורא בין לזר בין לייבם. וכן אפי' אם היתה עדות מיתה המספקת ועדות הבנים אינה מספקת מצד שהעידו שנשא גויה והניח ממנה בנים אפי' אם מעיד כן בבירור. אלא שאינו יודע אם גיירה או לא גם בזה נר' שאינה חולצת ואינה מתייבמת אעפ"י שכתב הרמב"ם ומר"ן בהל' נחלות במי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בנים שאם הוא משאר הדיוטות ואצ"ל מהמפקירין עצמן לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מוכרין אותו. ואם אין לאביו חוץ ממנו אשת אביו מתייבמת ע"ש. וכ"ש בזה שהעיד העד שנשא גויה ולא אמר שפחה דהיינו שטבלה לשם שפחות שיש בה ריח כשרות יותר מגויה. וכ"ש שלא אמר שהיתה שפחתו שבזה יש חולקין על הרמב"ם וסוברים דשפחתו מסתמא גיירה. וכמ"ש מר"ן בסי' קנ"ו בשם י"א אלא שאמר שנשא שחורה דהיינו גויה כנענית שנספחה על אדום והוא מקום שאין הגוים מקפידין לישא גויות וקרוב הדבר שאדרבא היא הרשיעתו וחזר לסורה. שכן יקרה לכמה כסילים בערי אדום לפי הנשמע. וא"כ י"ל שגם בזה מתייבמת אשתו מ"מ נר' דדוקא אם נשא לפנינו ולא נשמע שגיירה. דאי איתא שגיירה וקדשה בהיתר. עדים מפקי ליה לקלא דאין קידושין בלא עדים. אבל בכגון זה שבאה השמועה מארץ מרחק. אדרבא איכא למימר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן. ואפי' אם הוא משאר הדיוטות אמרינן איפשר גיירה ואח"ך נשאה. שהרי הוא ג"כ מקום שאין מקפידין להתגייר ולחזור לדת ישראל וכיון שהדבר ספק ויש לחוש שיתברר הדבר אח"כ שנתגיירה וחליצתה אינה כלום. א"כ הדר דינא כההיא דהלך בעלה וצרתה למד"ה וכו' שהביאו החכמים בפנים. ואפי' הרי"פ והרא"ש יודו בזה דהכא נמי איכא חזקה דכל ישראל בחזקת כשרים. ולפחות רובן וכל דפריש מרובא פריש:

ומיהו נראה דאם האשה פסולה לכהונה. או שנדרה ע"ד רבים איפשר דיכולה לחצוץ וכופין אותו לחלוץ ובפסק הרשב"ש ז"ל אעפ"י שרי"ו בשם ר"ש הביאו הב"י מסופק בנדרה לא שבקי' פשיטותיה דהרשב"ש מקמי ספיקא דר"ש. ועוד דבעיגונא דאתתא אשכחן שהקילו רז"ל הרבה. וראוי לילך אחר המיקל. ומה גם בנד"ז שרחוק הוא שיתברר הדבר דמי יודע את האיש ואת עירו ואת אשתו בארץ מרחקים שיעידו עליו שנשא גויה וגיירה ואלו בניו. ואיפשר דגם רי"ו לא יסתפק בזה. והרי זה מעין מ"ש הרב המבי"ט שהביאו החכמים בפנים. ומיהו כ"ז אחר שתהיה עדות מיתה המספקת. אבל אם אין עדות מיתה המספקת אין מקום לכל זה. והרי היא בחזקת א"א ואסורה בין לזר בין ליבם. זהו הנלע"ד בזה וצוי"מ. אכי"ר. בתמוז

תקבץ לפרט קטן. ושו"ב וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פא

בענין היבמה א"ל אברהם בר מכלוף עמאר שנפלה לפני אחיו ומה"ד מצוה בגדול ליבם. ובנד"ז הגדול יש לו אשה ובנים ועני מרוד ולא יכיל למיקם בסיפוק ב' נשים ואינו לא בישוב ולא בדרך ארץ. והיבמה אומרת שא"א להתיבם לו דמאיס עלה. הנה כי כן נראה בעינינו שעצת ה' ועצת עבדיו לתתה לקטן שהוה בחור ומתכשר במלכתו. וצניע ומעלי. והיבמה רוצה בו. וכבר ראינו לאבותינו ורבותינו זלה"ה שכתבו עצה זו בדרך פסק אפי' במקום שלא היו כל הדברים שזכרנו אלא שהגדול נשוי והקטן בחור וז"ל הרב הגדול אבינו הזקן זלה"ה בצידי התקנות על מ"ש שאין בכלל תקנת שלא ישא וכו' אם נפלה לו יבמה וז"ל ואם יש לו אח קטן שאינו נשוי אפי' יש אחיו גדול ממנו והוא נשוי מיבם אותה הקטן שאינו נשוי ונמצאת השבועה קיימת והיבום קיים ע"י הקטן. וכן עשינו הלכה למעשה בכאן ובפאס יע"א עכ"ל. ועם היות שמ"ש הטעם כדי שתהיה השבועה קיימת אינו מספיק דמעיקרא לא חלה השבועה לגבי יבמה. מ"מ בודאי שעיקר טעמם הוא דרך עצה טובה להיות התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שלא להרבות במחלוקת כשישאנה הגדול הנשוי. ואשה מתקנאת מירך חבירתה. ובערה אש המחלוקת ואין מכבה. שמזה הטעם תיקנו מעיקרא תקנת שלא ישא. וגם תיקנו להשביע הבעל על כך. וכמ"ש הב"ש סי' א' סקכ"א וגם דעל הרוב לא יוכל בסיפוק ב' נשים. ומ"ש שתהיה השבועה קיימת. שם השבועה קאמרי. שהשבועה שנשבע וכתוב בכתובה סתמא. קאמר ואין מזכיר בשבועתו בפי' אשה אחרת שזולת יבמה. ולכן כיון שעיקר טעמם אינו אלא דרך עצה טובה כנז' א"כ מזה נלמד לדידן שביטלנו המנהג להשביע את החתן על שלא ישא וכו'. וגם הפקענו והתרנו כל השבועות שנעשו מקודם לזה ביען שראינו שהם שבועות שוא ועדות שקר וכמשו"ח אצלינו במ"א. שעכ"ז עצת הא' לעולם תעמוד אפי' לדידן. ובפרט בנד"ז שידוע שאינו יכול לפרנס ב' נשים וממון אחיו כולו משועבד לכתו' היבמה אפילו כתובתה מנה והניח אלף מנים ואם יכנס בידו להתעסק ולהרויח ה"ה בחזקת אבוד. וגם שאין האשה רוצה בו ואינו מתקבל על לבה ואומרת שאם יהיה הדין עם הגדול א"א להתיבם לו ותתן לו כל ממונה ותחלוץ. ובעצה זו אנו מרויחין שתתקיים מצות יבום שהיא קודמת לחליצה. באופן שהד"א שבנד"ז וכיוצא בו מצוה בקטן ליבם. ודברי הגדול מהבל ימעטו ולראיה ביד הבחור הנז' ח"פ באדר ראשון מש'

צדק"ת ה' עשה לפ"ק והשו"ב ויציב ונכון וקיים:

מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

סימן פב

שאלה יתומה מעיר פאס יע"א. שנפלו לה נ"מ תחת היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומת היבם אם יכנסו נ"מ לענין חלוקה עם יורשי היבם או לא. ואת"ל שיכנסו. אם שלח יד היבם בנכסי הבעל הא' ולא ידענו כמה הם שיעור נכסי בעלה הא' היאך יעשו וא' מהחכמים כתב שלא יכנסו נ"מ שלה לחלוקה דכשם שאין נכסי היבם עצמו נכנסין לחלוקה כך נכסי היבמה לא יכנסו. ועוד דאיכא עגמת נפש שהם יטלו מנכסיה והיא לא תטול משל יבם כלום. ועוד דאין היבם קם תחת אחיו לנחלה כ"א במה שהוא מוחזק לאחיו ולא במה שלא זכה אחיו מעולם והאריך בדבריו וזה מ"ש להשיב להם:

תשובה דבר זה שאין היבמה חולקת עם יורשי יבם בנכסי יבם כ"א בנכסי בעלה הא' לא נכתב בתקנות. אך נמצא בכתבי הראשונים ז"ל והוא מילתא בטעמא שאחר שאין ליבמה כתובה מיבם מן הדין א"כ לא נשתעבדו לה נכסיו כלל וממילא גם החלוקה שתקנו במקום הכתובה אין לה לחלוק כ"א בנכסי בעלה הא' ואעפ"י שלשון מעתיקי התקנה הנכסים הנמצאים לו ולה ה"נ שפיר קרינא ביה הנמצאים לו ולה והם נכסי הבעל הא' שהם לבד נשתעבדו לה והם של היבם שקם תחת אחיו לנחלה או של שניהם יחד שהיא יש לה בהם מחצית מן התקנה והיבם מחצית שאם היה רוצה לגרש יפרע לה כתובה שעל אחיו וכל הנכסים שלה ואם רצה לחלוק חולק עמה באופן דשפיר איכא הנמצאים לו ולה וממילא נר' לנד"ז שנפלו נ"מ ליבמה תחת היבם דפשיטא דזכה בהם היבם וכשמת חולקים אותם יורשיו עם היבמה כשאר כל הנשים דמהיכא תיתי שתטול אותם ושלא תחלוק אותם והרי כבר זכה בהם היבם בחיו כשאר כל אדם הזוכה בנכסי אשתו דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואעפ"י שאין היבם עומד במקום אחיו לנחלה כ"א במוחזק' מ"מ הכא לא מכח אחיו הוא זוכה אלא מכח עצמו שמשנשאת לו הרי היא כאשתו לכל דבר. וה"ז דומה לבעל שהתנה עם אשתו שיהיה לה שעבוד במקצת נכסיו ולא על מקצתם דודאי אם מת לא תחלוק כ"א במקצת המשועבדים לה ואפילו הכי נכסיה ודאי חולקת עם יורשיו בין נצ"ב בין נ"מ דמהיכא אמעיטא ה"נ הכא אם לא נשתעבדו נכסי היבם. נכסיה מי לא נשתעבדו. והיאך תתקיים התקנה שאמרו הנכסים הנמצאים לה אם לא תחלוק בכולם:

ועוד מי לא עסקינן שמחצית נכסי בעלה הא' יש בהם כפלי כפלים מכתו' ועכ"ז נוטלת בהם המחצית וא"כ במה כחה יפה שתטול מחצית נכסי הבעל הא' שהם של היבם מן הדין. דכתיב יקום על שם אחיו המת וארז"ל לנחלה ויורשיו לא יחלקו בנכסיה אתמיהא. וכל עיקר ההתנצלות שיש לנו על הח' מתקני התקנה שתקנו שתטול האשה מחצית אעפ"י שהוא כפלים מכתובתה אינו אלא מפני מה שיורשי הבעל ג"כ נוטלים מחצית אפילו אין בכל הנכסים כדי כתובתה ובנד"ז אם נאמר שלא יטולו בנ"מ שלה מה נענה אבתרייהו ובזה אזל ליה טעם עגמת נפש שכתב החכם נר"ו דהגע עצמך אם נכסי הבעל הא' בכפלי כפלים מכתו' ומנ"מ שלה אדרבה עגמת נפש לאידך גיסא הא ודאי דאין טעם זה כלום דלא פלוג רבנן שלפעמים יפה כח האשה ולפעמים יפה כח הבעל או יורשיו. ומה שהביא מפסק מהרא"ץ שפסק שאם אין לבעל נכסים כלל ואין לפנינו כ"א נכסי האשה שאינה חולקת דבעי' נמצאים לו ולה לעיכובא מלבד שפסקו כבר שמענו וראינו שהוא תמוה דמ"ש בתקנות הנמצאים לו ולה לאו לעיכובא שיהיו מעכבים זא"ז דלצדדין קתני דבין הנמצאים לו בין הנמצאים לה חולקין. עוד זאת הכא איכא הנמצאים לו ולה וכמ"ש. ומ"מ יש לקיים דברי הח' הפוסק נר"ו היכא שהיבם שלח יד בנכסי אחיו ולא ידענו כמה היו נכסי אחיו דבכי הא י"ל שתטול נ"מ לעצמה אם תרצה ותסתלק או שתכלול נ"מ שלה עם נכסי היבם ויחלוקו הכל שכיוצא בזה כתב מהריב"ץ ז"ל ביבם שמת והניח יבמתו עם אשתו הראשונה ולא ידענו כמה היו נכסי הבעל הא' שתחלוק בהם היבמה שכתב הרב ז"ל שמוכרח לצרף כל הנכסים של ראשון ושל שני ויחלוקו כדין מי שהיה נשוי ב' נשים שלא בדרך יבום כיון שלא ידענו שיעור נכסי בעלה הא' ע"ך. והכא נמי הכא שאין כאן כ"א היבמה ושלח היבם יד בנכסי אחיו ואין אנו יודעים כמה היו שתחלוק בהם שאם תרצה לכלול נכסיה עם נכסי היבם ותחלוק מוטב ואם אינה רוצה תטול נ"מ שלה לעצמה ותסתלק ואין היורשים יכולין להכריחה להכניסם ולחלוק שהרי נ"מ הם בחזקתה ומספיקא לא מפקינן ממונא מינה דשמא נכסי הבעל הא' היה כמחציתו כשיעור נ"מ שלה המוחזקים בידה או יותר. ועוד דהוי כמו ספק בתקנה דקי"ל העמידהו על ד"ת. וכיון דיש ספק אם תחלוק נ"מ או לא דשמא נכסי בעלה היה במחציתם כשיעור נ"מ או יותר נעמיד את שלה בידה שהוא שלה מד"ת זהו הנלע"ד בכל זה. וצוי"מ. החו"פ בכסליו ש'

שערי"ו לפ"ק וקים:

מימון בירדוגו ס"ט. מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה