שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים· רבי חיים חזקיהו מדיני
סימן טז · יד
מותר זימנין דנקטי הפוסקים לשון מותר אף בדבר שאינו מותר לגמרי אלא ר"ל דמותר מאיסור דאיירו בה אף דאסור מצד אחר כן כ' הרב מקנה אברהם במהדורא ב' אות פ"ר (ד"ה כתב) על פי מה שכתב הרב קהלת יעקב שכן הוא דרך הש"ס ומדבריו למד גם להפוסקים כיעי"ש וכמו זר היה נחשב בעיני לומר כן על הפוסקים שיקבעו דין האסור מאיזה צד שיהיה בלשון מותר בלתי שיבארו דבריהם דמותר מצד זה ואסור מצד אחר עד שמצאתי למרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי פ"ז אות ח' שהביא מה שכ' בברכ"י אה"ע ריש סי' ט' דגם למני"ר הוה קשיא ליה למימר בדברי הפוסקים הכי ושוב כ' להוכיח מדברי הרשב"א דגם בדברי הפוסקים אפשר לומר כן עיש"ב ועיין ביעיר אזן במערכת המ"ם אות י"ז ועיין ביו"ד סי' ס"ד ס"א ושל שאר מינים מותר ופירש הרב ש"ך שרוצה לומר דשל חיות ובהמות טמאות אין בהם איסור חלב עי"ש אלמא דאע"ג דאסור מיהא משום טמאה קאמר מותר על היתר החלב. ועתה נדפס ספר כפי אהרן וראיתי להרב נר"ו בחיו"ד סי' ג' שהביא מה שכ' בברכי יוסף אה"ע ובמחזיק ברכה הנ"ל והביא עוד שכ"כ הרב המגיה בס' חמרא וחיי דף מ"ח ע"א דמ"ש בש"ע יוד סי' קפ"א ס"ז מותר וכו' הוא משום פאות הזקן אבל עובר על הכתוב לא ילבש גבר וכו' והרב נר"ו שקיל וטרי בדבריהם דרבנן קדישי ומסקנתו היא דהעיקר כמו שכ' בברכ"י אה"ע הנ"ל עיש"ב ועיין בשיורי ברכה יו"ד סימן ר"מ אות ח' (ד"ה אלא) שפירש מה שכתב בספר החסידים מותר דלאו לגמרי מותר אלא על דרך בחור הרע במיעוטו והרב פר"ח באה"ע רס"י קכ"ד כתב דמה שכתבו הרמב"ם והטור דכותבין הגט על איסורי הנאה דמשמע דלכתחלה נמי מותר משום לתא דגיטא קאתו ולא משום לתא דאיסור הנאה שדין זה אין שם מקומו והוכיח כן מלשון המשנה דקתני כותבין אע"ג שבהכרח לומר דאיכא איסורא וכו' עי"ש ועיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת הבי"ת אות כ"ה וכיוצא לזה עיין לרבינו מוהרימ"ט בח"א סי' פ"ב (בד"ה ומעתה) וז"ל והרמב"ם בפרק שלישי כתב באו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונישאת ואח"כ נודע שחילוף היו הדברים תצא הולד כשר ע"כ ולא כתב הולד כשר אלא לאפוקי דלא הוי הולד ממזר אבל פגום מיהא הוי תדע וכו' עכ"ל:
והנה בעיקר כלל זה כתוב בקונטרסי בשדי חמד חלק הכללים במערכת המ"ם אות ח' ועתה מפני סבה ראיתי ליתן להעתיקו פה וזהו מותר זימנין דלאו לגמרי אלא מאיסור דאיירי ביה כמו שכתבו הראשונים בסוגייא דריש פרק קמא דשבת דף ג' ע"א בבא דרישא פטור ומותר מצד איסור שבת אע"ג שאסור משום ולפני עור לת"מ עי"ש. גם מרן מוהרד"ך בבית ב' חדר י"ג כתב דתני תנא מותרות מאיסור דעסיק ביה אף דאיכא איסורא רא אחרינא והביא ראיה מדברי הראשונים הנ"ל וכן כתב הרב פרי חדש באה"ע רס"י קכ"ד דאע"ג דהרמב"ם והטור כתבו על הכל כותבין ואפי' על איסורי הנאה לאו למימרא דמותר לכתחלה לכתוב על איסורי הנאה אלא כלומר דמשום לתא דגטא לית לן בה ולא מיירו מדין איסור הנאה שדין זה אין כאן מקומו וכו' עי"ש. והרב קהלת יעקב בלשון חכמים אות שכ"ט הביא ראיה מחולין דף צ"ה ע"א דאמר רב דמאי דתנן נמצא בגבולין אברים נבילות חתיכות מותרות היינו מותרות מדין נבלה כלומר שאין מטמאין כנבלה אבל אסורות באכילה עי"ש והיה לו לבאר דלפי מה שכתב הרב תוי"ט פ"ז דשקלים מ"ג (ד"ה חתיכות) דרב חומרא בעלמא קאמר ולא מדין המשנה וכו' אין משם ראיה דהא לקושטא מתני' דקתני מותרות לגמרי הוא אלא דהרב ח"ץ סי' א' כתב דאי אפשר לומר כמו שכתב הרב תוי"ט וגם הוא מפרש צרותיהן מותרות דתנן במתני' היינו דמותרות מדין ערוה אף שאסורות מדין קטלנית עי"ש ומעין דוגמא מצינו שפירשו הראשונים מה שאמרו בש"ס אי בעי לא אכיל היינו משום סוכה אבל משום יו"ט חייב לאכול עיין תוס' בברכות דף מ"ט ע"ב והרא"ש שם והביא דבריהם מרן בב"י סי' תרל"ט ולעיל במערכת הכ"ף אות מ"ז כתבתי כיוצא לזה עי"ש ובקהלת יעקב שם ציין לעיין בס' של"ה דף שצ"ו ע"ב (ויש דפוס שדברים אלו הם בדף שי"ט ע"ג ובדפוס לבוב הוא בדף רי"ח ע"ב כן ראיתי עתה בספר אזן אהרן במערכת המ"ם אות ל"א ומה שציין שם לעיין באוהל יעקב דף ס"ח אות ח' הרואה יראה שאינו ענין לזה) ונמצא בידי ח"ב מספר של"ה (הגם שאול הוא בידי) מדפוס חדש משנת תרכ"ג ואין הדפים מכוונים לדפוס הראשון ומצאתי בחלק תורה שבע"פ בכללי רבי בדף ו' ע"ג (בד"ה מצינו ביש מקומות) שהביא כלל זה דזימנין תני תנא מותר ואינו מותר לגמרי אלא אסור מצד אחר בפ"ב דבכורות (לפי הנראה טעות הדפוס הוא וצ"ל בפ"ב דביכורים עי"ש במ"ז) דם שרץ אין חייבין עליו ר"ל משום דם אבל חייבין עליו משום שרץ דדמו כבשרו ובפ"ק דחולין דף י"ח ע"א השוחט במגל קציר וכו' וב"ה מכשירין ואמרינן בגמרא דלאכילה אסור ושם דף צ"ה הנז"ל ועוד הביא מ"ש בע"ז בפרק ר' ישמעאל ר"י בן בתירה ור"י בן בבא מתירין מפני ב' דברים ופירשו רש"י והר"ן דמתירין בהנאה ואסורין בשתיה ומזה עמד מתמיה על מה שפלפלו הראשונים התוס' והר"ן והרא"ש בריש שבת בההיא דבבא דרישא פטור ומותר דהאיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולמה לא כתבו בפשיטות כמ"ש הרא"ש אח"כ דלא מיירי אלא לענין איסור שבת מאחר דאורחיה דתנא בהכי בכמה מקומות אתוד"ק והמעיין בדברי הרא"ש והר"ן יראה שבמחילת כבוד קדושתו תמיהתו לא שייכא עלייהו כלל כי הרא"ש אחר שהעתיק כל דברי התוס' בזה סיים ואמר וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא משום לפ"ע לא מיירי אלא באיסורא דשבת וכו' מבואר שכונתו ליישב בפשיטות בדרך שבחר הרב של"ה והר"ן אף הוא היה מתכוין לזה שאחר שהעתיק כל מ"ש התוס' סיים כל זה פלפלו התוס' וכתבתיו להתלמד בו מיהו עיקר קושייא ליתא וכו' דפטור ומותר מצד איסור שבת קאמרינן וכו' עי"ש מבואר שכונתו ליישב כן בפשיטות ולא נצטרך לכל מה שפלפלו התוס' ותמיהתו אינה אלא על התוס' ובשסי"ן שלנו כתוב עה"ג בשם תו"י שתירצו כן וקרוב לשמוע שנשמט זה מתכשיטין שבפנים שבתחלה פלפלו כדי להתלמד משום יגדיל תורה ושוב כתבו אי נמי משום איסור שבת קאמרינן וכו' דאין לומר שדעת התוס' דאין לנו לפרש כן מסברא דנפשין כי לא אתמר הכי בהדיא בש"ס דהרי אשכחן לרבותינו התוס' במס' פסחים דף כ"ט ד"ה בדין דניחא להו בהכי עי"ש שכתבו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ועם שלא כתבו כן בפשיטות גמור מ"מ גם בההיא דשבת יתכן להם לתרץ בדרך זה ובלשון הזה ולא להשמיט ישוב זה לגמרי כאילו לא היה ובשבועות דף כ"ב ד"ה אהיתרא כתבו דמ"ש רב אשי כי קא מישתבע אהיתרא קא מישתבע אתי אף לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ודקארי ליה היתרא כלומר ליהנות שלא כדרך הנאתו דמותר מן התורה שמעינן מינה דיתכן לפרש לשון זה שלא כמשמעותו דמותר לגמרי וא"כ הוא סעד לכללין. וקצת יש להוכיח דאף בדברי האמוראים יתכן לפרש כן והוא מדאמר ר' ינאי בנדרים דף ז"ן ע"ב בצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על העיקר מותר וכתב הר"ן כלומר דלא הוי תרומה וכו' ומיהו טבל הוי ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ומותר באכילת עראי עי"ש וי"ל וק"ל ומרן חיד"א בספר ברכ"י אה"ע רס"י ט' לא נחה דעתו כמ"ש הרב ח"ץ דמותרות מצד ערוה ואסורות מדין קטלנית מפני שכלשון הזה כתבו הפוסקים והם היו צריכים לפרש עי"ש ובמה שכתבתי אני ההדיוט בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ד על דברי הפוסקים הא מיהא בלישנא דגמרא אף הוא מודה דיתכן לפרש כן ואתה תחזה למני"ר גופיה בספר מחזיק ברכה ביו"ד סי' פ"ז אות ח' (בד"ה ומכאן קצת) שהשיב עמ"ש הרב בכור שור דף ק"ב ע"ג בענין הדג שפינקס מרינוס דהיל"ל חוץ מדג פ' שאסור משום סם המות דאין זו קושיא דזימנין דתני תנא מותר ואיירי מאותו איסור דקאי ביה אף דאסור מצד אחר עי"ש ולאו דוקא בלשון התנא במשנה או ברייתא הוא דס"ל כן אלא גם בדברי אמורא ס"ל דיתכן לפרש דבריו בענין זה כמ"ש בספרו יעיר אזן במערכה זו אות י"ז דאף למאי דאסיק אדעתיה דלא יתכן לומר כן בדברי הפוסקים מכל מקום בדברי התנא או האמורא ניחא ליה לפרש כן כיעי"ש וחידוש הוא שלא הזכיר שם דברי הר"ן בריש מס' שבת ודברי הרבנים של"ה וקהלת יעקב הנז"ל נמצינו למדין שכלל זה בלשון הש"ס שריר וקיים ורמזתיו לעיל בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת האל"ף אות ט"ו (בד"ה הן אמת) עי"ש:
עתה השגתי ספר יקר ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליבשיץ וראיתי בחלק אהע"ז סי' ג' דף ד' ע"ג (בד"ה ואפשר) שהביא מה שכתב הרב מוהרד"ך דצרותיהן מותרות היינו משום ערוה אבל אסור משום קטלנית כדכתבו התוס' והרא"ש בההיא דפטור ומותר דבפרק קמא שבת דף ג' וכתב דאין מזה ראיה דהא לא תני בפירוש דבעל הבית פטור ומותר רק הש"ס מפרש דהני מה דבעל הבית פטור ומותר משום איסור שבת לא קחשיב אבל למיתני סתמא לישנא דהיתירא היכי דאכתי איכא איסורא מצד אחר אינו מדרך התנא למיתני כן ומש"כ ראיה דמצינו דתני היתרא משום איסור אחד דאכתי איכא איסורא משום דבר אחר מהא דנדה דף מ"ג תינוק בן יום אחד וכו' פוטר מן היבום ומאכיל בתרומה אף על גב דאמו טמאה לידה ואסורה בתרומה ואפילו הכי קתני מאכיל בתרומה דהיינו דמאכילה משום איסור זרה ואכתי איכא איסורא משום טומאה עכ"ד איני רואה ראיה מזה חדא דיש לומר דאתיא מתניתין כרבנן דר' שמעון דיוצא דופן אינו מטמא בלידה ומיירי כי האי גוונא ועוד דהתם לא תני אוכלת בתרומה דהוי לישנא דהיתירא דאמו אוכלת בתרומה אלא תני מאכיל בתרומה קאי אתינוק דהתינוק מאכיל את אמו מצדו אבל היא אסורה משום טומאה ועוד יש לומר הא דתני מאכיל בתרומה דיכולה ליהנות וליתן לבהמתה ואם אכלה אינה משלמת החומש דלא הוי כזרה אבל היכי דתני לישנא דהיתירא משמע דלגמרי מותר ולא הוי שום איסור גם מצד אחר עוד יש לומר דילדה בקושי בימי זיבה דרחמנא טהריה דמה מחמת עצמו ולא מחמת ולד כדאיתא בנדה דף ל"ו עכ"ל הנך רואה שדעתו נוטה דאין דרך התנא למיתני מותר בדבר שעכ"פ יש איסור בדבר אף שהוא מצד אחר (שאין נראה שכוונתו רק לדחות הראיות אבל מודה בעיקר הכלל) ולא אוכל כעת לחזור על לימודי הנ"ל ולפום ריהטא נראה דמשאר המקומות הרשומים למעלה מוכרח כלל זה וצריך להתיישב בדבר ואני אמרתי בחפזי:
ומצינו לשון זה בש"ס שרוצה לומר פטור כמו שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת המ"ם אות ק"ג אבל בלשונות הפוסקים לא ראיתי מי שיפרש לשון מותר שרוצה לומר פטור:
עוד מצינו לשון מותר שרוצה לומר צריך וחייב לעשות הדבר ההוא כמו שהוכיח רבין חסידא בקהלת יעקב בקונטרס מענה לשון ח"ב סי' שכ"ח מדאמרינן בפרק קמא דסוטה דף ח' דמאי דתנן וכל הנשים מותרות לראותה פירושו חייבות:
ולשון מותר אם יתכן לפרש דאינו אלא בדיעבד יש מבוכה בזה בין בלשון מותר שבש"ס ובין בלשונות הפוסקים ועל שניהם ארשום בזה בס"ד א) בלשונות הש"ס כתב הרב אהל יעקב בדף ס"ט אות ח' וז"ל לשון מותר שייך לומר אף דלא שרי אלא דיעבד כדכתב הרב פרי חדש ביו"ד סי' ח"ק סק"ב וראיה מדקיימא לן נותן טעם לפגם מותר וכן זה וזה גורם והיינו דוקא בדיעבד ומיהו סתם מותר האמור בכל מקום הוא לכתחלה כדכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין סוף סי' ד' וכן כתב בפרי חדש יו"ד סימן צ"ו סק"ד עכ"ל ולפי שהרב קיצר בכוונת דברי הרב פרי חדש אבא אחורי ארי לבאר בס"ד:
והנה דברי הרב פרי חדש שבסי' ח"ק הם במאי דאמרינן בירושלמי דתרומות דלצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסור שמואל בשם לוי מותר כתב דלוי דאמר מותר כלומר בדיעבד ולאפוקי מרב דאסר אפילו בדיעבד שייך שפיר לישנא דמותר אף דלא שרי אלא בדיעבד וכ' כן ליישב דעת הפוסקים כלוי וכתבו דלכתחלה אסור ועוד כתב דטעמם משום דבש"ס דילן משמע דדוקא בדיעבד הוא דשרי לוי עי"ש ומתבאר דעד כאן לא ניחא ליה לפרש דלשון מותר אינו אלא דיעבד אלא היכא דאיכא למיתלי דאמר האי לישנא באיידי כי הא דאיידי דאמר רב אסור דהוא אף דיעבד אמר איהו מותר והיינו בדיעבד אבל אם לא היו דברי האומר אסור ורק לוי אמר מותר משמע דלא הוה ניחא ליה לפרש דמותר הוא בדיעבד (דלא כדמשמע מלשון הרב אהל יעקב) ואף בדאיכא למימר איידי וכו' נראה דלא נתקררה דעתו בישובו הראשון משום דלא ברירא ליה למימר הכי ואהכי משני שינוייא אחרינא וגם מהראיות שהביא הרב אהל יעקב מנותן טעם לפגם ומזה וזה גורם אין לנו להתלמד אלא היכי דאיכא למימר דאמר הכי באיידי דהא בתרווייהו איכא פלוגתא ואיידי דאמר חד נותן טעם לפגם אסור וכן בזה וזה גורם קאמר אידך מותר אף דאינו אלא בדיעבד:
ודברי הרב פרי חדש שבסי' צ"ו סק"ד הם על מה שכתב מרן דצנון שחתכו בסכין של בשר בן יומו אסור לאוכלו בחלב עד שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה על זה הביא מה שכתב הרב שפתי כהן דלכתחלה אסור לאוכלו בכותח על ידי טעימה אלא דאם בישלו בחלב בדיעבד מותר וכו' וכתב על דבריו ואין זה נכון דהא לישנא דגמרא הוי הכי צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ולישנא דמותר בכל מקום הוי לכתחלה ולכאורה קשה דאיך דחה בזה דברי הרב שפתי כהן הרי לשון הגמרא בחולין דף קי"א ע"ב הוא יתיב רב כהנא וכו' וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ואי הכי מאי תיובתיה על הרב שפתי כהן דלשון מותר הוא לכתחלה הא מצינן למימר דאיידי דאמר קערה שמלח בה בשר אסור וכו' קאמר נמי בסיום מילתיה בצנון מותר וכו' ואם בההיא דסי' ח"ק ניחא לן למימר דאיידי דאמר רב אסור אמר לוי מותר כל שכן בהא דהאומר אסור איהו גופיה מר הוא דאמר בסיום מלתיה דמותר דודאי לא דחיקא לן למימר דאמר מותר באיידי ומזה נראה להכריח שאין דעת הרב מסכמת לתירוצו הראשון שבסי' ח"ק אלא אף בכי האי גוונא סובר הרב דלא יתכן לפרש לשון מותר אדיעבד אלא דבאמת לא יתכן לומר כן שהרי ראיות הרב אהל יעקב מנותן טעם לפגם וזה וזה גורם מכריחות לומר שעכ"פ שייך לשון מותר באיידי ותימה שהרב אהל יעקב מביא וקורא דברי הרב בשתי המקומות ולא יעיר שדבריו סותרים אלו את אלו:
ונראה ליישב דברי הרב פרי חדש דהא דאמרינן דאיידי דאמר חד אסור אמר אידך מותר אף דאינו אלא בדיעבד (וכל שכן היכא דמאן דאמר אסור איהו גופיה הוא דאמר אמידי אחרינא מותר) הני מילי היכא דמצינן לפרושי דמלת אסור היינו אפילו בדיעבד אבל בההיא דקערה שמלח בה בשר דאמר אסור לאכול בה וכו' דהאי אסור לא מישתמע אלא דאסור לכתחלה לאכול בה רותח ואי אכל אכל ולא שייך למימר דאסור אפילו בדיעבד אם כן הוי כאילו לא אמר אלא הדין דצנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ולכן הוי משמעותו לכתחלה נמי וגם הרב אהל יעקב יש לומר שהבין כן בכונתו ומה שכתב דסתם מותר האמור בכל מקום הוא לכתחלה כונתו היא בהיכא דלא שייך למימר דאמר מותר באיידי דהראיה דמייתי מהרא"ש בפרק קמא דחולין בהכי איירי והוא דהרא"ש מייתי הא דאמרינן בסוכה דף מ"ב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו וכתב עלה ולשון מותר אף לכתחלה משמע והתם ליכא למימר איידי דהא לא תני בה מידי דאיסורא אלא חילי מילי קתני לענין חינוך קטן היודע וכו' קטן היודע וכו' ואהכי משמע ודאי לישנא דמותר אף לכתחלה וגם ההיא דרב פרי חדש בסי' צ"ו משמע ליה לרב אהל יעקב דלא שייך בה למימר איידי כדאמרן ואהכי מייתי שכדברי הרא"ש כתב הרב פרי חדש בסי' צ"ו ועלו בזה גם דברי הרב אהל יעקב כהוגן:
אך בזאת יש להעיר עליו דכולי יומא שמעתתיה דרב יוסף סיני מרן חיד"א בספרו יעיר אזן בפומיה כידוע לרגיל בספרו ובענין זה לא זכר שר את יוסף צדיקא שראייתו מדברי הרא"ש בפרק קמא דחולין קדים וזכי בה במערכת המ"ם סוף אות ט"ז והוא דמייתי מאי דכתב הרב כנסת הגדולה בכללים נפרדים אות י"ב כי גמר חסיד מדברי רש"י בפרק קמא דכתובות דף ג' ע"ב דלשון מותר משמע דוקא בדיעבד ואחר שכתב דאין שום משמעות לזה מדברי רש"י שם סיים והרא"ש והר"ן ריש מסכת חולין כתבו דמותר לכתחלה משמע עכ"ל הרי שכבר הביא מדברי הרא"ש וגם הוסיף שכן כתב גם הר"ן והיה העלמה מעיני גאון יעקב:
גם הרב שלחן גבוה בקונטרס כללי הפוסקים (שבחלק א"ח קודם הלכות פסח) באות ס"ב הביא דברי הרא"ש והר"ן שסוברים דלשון מותר הוא אף לכתחלה וז"ל לשון מותר כתב הרב כנה"ג באות י"ב דלרש"י בפ"ק דכתובות גבי ההיא דאמרינן ותו התם נהגו הכא מותר הוי דוקא בדיעבד ולהתוס' שם אפילו לכתחלה וכן הר"ן והרא"ש בריש חולין גבי קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו כתבו וז"ל אף לכתחלה דמותר לכתחלה משמע והרב כנה"ג בעצמו הביא דבריהם בחלק יו"ד בסי' א' בהגהת ב"י סוף אות ע"ד וכאן אישתמיט מיניה מדלא ציין גם את אלו עכ"ל וספר כנה"ג להלכות שחיטה אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק כי מסגנון לשון הרב שלחן גבוה משמע שגם הר"ן בפרק קמא דחולין כתב אההיא דקטן היודע לשחוט וכו' דמותר הוא לכתחלה ועיינתי שם בקשתיהו ולא מצאתיהו כי אם בסוף פרק לולב הגזול ראיתי שכתב וז"ל (בד"ה יודע לשחוט) לאמן את ידיו לשחיטה מותר לאכול משחיטתו וכו' ואם תאמר אי הכי למה לי יודע לשחוט דהא תנן בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתם כשרה יש לומר דהתם דיעבד אבל לכתחלה לא כדאמרינן התם בגמרא אבל הכא כיון שיודע לאמן את ידיו לשחוט אפי' לכתחלה עכ"ל ואין מזה הכרח שסובר דכל לשון מותר הוא לכתחלה כי רק בזה מר הוא דאמר על צד ההכרח דמאי דאמרינן מותר לאכול משחיטתו רוצה לומר לכתחלה וכן ראיתי להרב מעדני יום טוב על דברי הרא"ש דפרק קמא דחולין הנ"ל שכתב וז"ל (על מה שכתב הרא"ש ולשון מותר משמע אף לכתחלה) תמיהני דהא לא קתני אלא מותר לאכול משחיטתו א"כ אדרבה איכא למשמע דדוקא דיעבד ששחט מותר לאכול משחיטתן ולא דמי לדתניא בגמרא סוף דף ג' שחיטת כותי מותרת דפירש רש"י מותרת לכתחלה וגם מהר"ן מוכח בהדיא דליכא למידק מגופיה דברייתא דאדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו כתב ואם תאמר אי הכי למה לי יודע לשחוט דהא תנן ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ויש לומר דהתם דיעבד אבל לכתחלה לא כדאמרינן עלה התם בגמרא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה אבל הכא כיון שיודע לאמן את ידיו מותר לשחוט אפילו לכתחלה ע"כ הרי מוכח דמסברא הוא דמתרץ הכי אבל לא דמוכח כך בהדיא מהברייתא גופה עכ"ד הרב מעדני יום טוב ועם שלא ציין איה מקום כבוד דברי הר"ן מטבע הלשון מורה שלא כתב דברים אלו בפרק קמא דחולין כמו שכן האמה שדבריו הם בסוף פרק לולב הגזול עכ"פ למדנו מדבריו שאין הכרח מגוף דברי הר"ן שסובר שכל לשון מותר לכתחלה הוא (כמו שמתבאר מדברי הרא"ש הנ"ל) כדכייל לן בשמיה הרב שלחן גבוה ואם דברי הרב כנה"ג שבהלכות שחיטה הנ"ל הם המדברים על דברי הר"ן הללו הדברים תמוהים לדעתי הקצרה וכבר הבאתי תנא דמסייען מר ניהו הרב מעדני יום טוב ונעלמו דב"ק מעיני הרבנים הנ"ל:
וכי תימא הא גופא קשיא תיקשי לן על דברי מרן חיד"א ביעיר אזן הנ"ל שהרי גם הוא כלל את הר"ן בהדי הרא"ש ועל שניהם הוא אומר שסוברים דמותר לכתחלה משמע אמינא לך אנא הא ודאי לאו תיובתא היא לפי שמרן חיד"א סתם וכתב שהרא"ש והר"ן כתבו בריש חולין דמותר הוא לכתחלה ולא גילה לנו איה מקום דברי קדשם ואומר אני שאין כונתו לומר דשניהם אמרו בדבר אחד (בקטן היודע לשחוט) אלא הרא"ש מיירי בדין קטן היודע לשחוט והר"ן מיירי בדינא אחרינא והוא במאי דאמרינן שם בדף ח' ע"א גבי סכין של עכומ"ז שמפורש יוצא בדברי הר"ן דמשמעות לשון מותר הוא לכתחלה וז"ל הר"ן (בד"ה גרסינן תו בגמרא) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בזה וכו' ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא וכו' ומקשו הכא היכי אמרינן מותר לשחוט בה דמקלקל הוא והא אמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים דף ע"ג דחשיב שוחט מתקן להוציאה מידי אבר מן החי והכא חשבינן ליה מקלקל יש לומר לא דמי דלשבת במלאכת מחשבת תלי וכו' אבל בעכומ"ז בהנאה תלי וכו' ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפי' חתך בה אסור דהא מתהני מעכומ"ז אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמועינן כחא דהיתירא בלכתחלה נקט סיפא נמי לישנא דלכתחלה עכ"ל הרי שכתב מפורש דלשון מותר הוא לכתחלה וכדעת הרא"ש ואם כן יש לומר שעל דברי הר"ן הללו היתה כונת הרב ביעיר אזן אבל הרב שלחן גבוה מראה מקום לדברי הרא"ש והר"ן שכתבו כן גבי קטן היודע לשחוט וכו' והא ודאי קשה שאין מדברי הר"ן בדין ההוא הכרח לזה כאמור:
והנה במה שכתב הרב כנה"ג בכללים אות י"ב דלרש"י בפרק קמא דכתובות דף ג' לשון מותר הוא דוקא בדיעבד כבר כתבתי למעלה (בד"ה אך בזאת) שהרן חיד"א השיב על דבריו שאין שום משמעות מדברי רש"י וגם הבאתי דברי הרב מעדני יום טוב שמבין מדברי רש"י בחולין דף ג' גבי שחיטת כותי מותרת דלשון מותר הוא לכתחלה (עיין לעיל בד"ה גם הרב) ונראה לי הדל דאין לנו הכרח בדעת רש"י שסובר שמשמעות אחד יש בלשון מותר שיהיה בכל מקום משמעותו לכתחלה או שיהיה משמעותו בכל מקום דיעבד אלא משמע הכי ומשמע הכי ויתפרש בכל מקום לפי הענין שהרי בההיא דחולין דף ג' שהביא הרב מעדני יום טוב מפרש דמותרת לכתחלה ואילו בקדושין דף ל"ח ע"ב בד"ה ובלבד שלא יראנו כתב והא דתניא לעיל ובסוריא מותר בנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו רד ולקוט עכ"ל הרי דמיחלפא שיטתיה לפי מה שהבין בדעתו הרב מעדני יום טוב מדבריו שבחולין דף ג' הנ"ל והרב משק ביתי בסי' פר"ח ציין לעיין בספר שרשי הים ח"א שהשיב על דברי כנה"ג וסיים ועיין לרש"י עצמו בחולין דף ג' סוף ע"ב שפירש דמותר לכתחלה וי"ל עכ"ל הנה במה שהביא מדברי רש"י כיונה דעתו לדעת מרן המעדני יום טוב ומה שרמז שיש לדחות לא ידעתי במה לדחות אם לא שכונתו למה שכתבתי אני הדל:
וראיתי להרב מקנה אברהם במהדורא בתרא סי' ר"פ שהביא מה שכתב הרב כנה"ג בשם רש"י דכתובות דמותר הוא בדיעבד דוקא ותמה עליו שאין שום הכרח מדברי רש"י וכו' ושוב מצא שכן תמה עליו מרן חיד"א בספרו שער יוסף בהשמטות הספר וכו' ושוב תמה עליהם למה לא הוכיחו שדעת רש"י היא דמותר בכל מקום הוא דיעבד ממה שכתב רש"י בקידושין דף ל"ח ע"ב הנ"ל והביא שכן כתב מרן הב"י ביו"ד סי' רצ"ד (בד"ה ועדיין יש לדקדק) דרש"י סובר דבסוריא מותר דתני בברייתא הוא דוקא בדיעבד ושהרמב"ם לא נראה לו כפי' רש"י משום דמותר סתמא לגמרי משמע דאי כפי' רש"י לא הוה שתיק התנא מלמיתני בהדיא הרי דלרש"י אינו אלא דיעבד ומזה היה להם להביא אלו תורף דב"ק ולי הדל נראה שאין מזה הכרח בדעת רש"י שיהיה כן פירושו בכל מקום כמו שכתבתי וכל השקלא וטריא בזה היא אם יש הכרח לומר דרש"י סובר בדרך כלל שמשמעות לשון מותר אינו אלא דיעבד ולזה אין לנו הכרח ממה שנמצא לרש"י באיזה מקומן שמפרש מותר שהוא דיעבד דשפיר יש לומר דדוקא בההוא עניינא משמע ליה הכי אבל מודה דיתכן לפרש בעלמא לשון מותר אלכתחלה:
והרב דברי מנחם בסי' תקפ"ו אות ה' כתב בשם הרב עושה שלום דהוה משמע ליה דלשון מותר הוא לכתחלה ושוב מצא לרש"י בתענית דף ג' ע"ב דלשון מותר הוא בדיעבד ובזה נתיישב לו מה שהקשה עי"ש ואין ס' עושה שלום מצוי אצלי לראות איזה ט"ס יש בזה כי המעיין ברש"י שם ישר יחזה שאין רמז מזה שם וקרוב לשמוע שצריך להיות רש"י בכתובות דף ג' ע"ב אלא שאם כן תימה בעיני שלא ראה דברי התוס' שם ומה שכתב הרב כנה"ג דדבר זה שנוי במחלוקת ומה שהשיב על דבריו מרן חיד"א ביעיר אזן ובהשמטות שבספרו שער יוסף כמו שכתבו בשמו הרבנים מקנה אברהם הנ"ל ויד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות ז' והרב דברי מנחם ציין לעיין בשלחן גבוה בכללים אות ס"ב הנז"ל ולפי הנראה גם מעיני דמר נעלמו דברי הרבנים יד מלאכי ויעיר אזן הנ"ל:
וכן יש לתמוה על הרב המגיה לספר טל אורות בביאור על המרדכי במלאכת מעבד בדף ס"ו ע"ב שתופס דלשון מותר הוא דיעבד והוא שהרב המחבר הקשה שתי לשונות רבינו ירוחם אהדדי שבהלכות שבת נתיב י"ב חלק ח' כתב מותר למלוח בשר בשבת פי' דוקא כשראוי לאוכלו באותו יום כגון מבושלת או אם רוצה לאכלה כך ואילו בהלכות מליחה נתיב ט"ו כתב דלרבנן בשר חי מותר באכילה אפי' בו ביום אפי' אין יכולים למולחה ולא חיישינן לדם האברים שלא פירש וזה כשיטת התוס' והרא"ש שאסור למלוח בשבת ולזה תירץ הרב המגיה דלפי מה שכתב הרב כנה"ג בכללי הפוסקים אות י"ב דלשון מותר הוא בדיעבד יפה כתב רבינו ירוחם דמותר למלוח בשר בשבת דהיינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור למלוח אלו תורף דב"ק ומלבד שקשה עליו שדברי הרב כנה"ג הם על לשון מותר האמור בש"ס ואין מזה הכרח לפרש כן בלשון הפוסקים ואף אם נאמר דגם בלשון הפוסקים יתכן לפרש כן מ"מ מטבע לשון רבינו ירוחם מותר למלוח בשר בשבת מודה דלכתחלה קאמר דמותר ועוד קשה דלפי מה שהביאו הרבנים הנז"ל בשם הרב כנה"ג מתבאר שלא כתב כן אלא לדעת רש"י אבל התוס' אין סוברים כן אלא לשון מותר לכתחלה ואיך תופס בפשיטות כשיטת רש"י ומה גם למה שכתבו הרבנים הנ"ל דאין הכרח מדברי רש"י דכתובות והביאו דהר"ן והרא"ש סוברים דלשון מותר הוא לכתחלה וכן נמצא גם בדברי רש"י עצמו שמפרש מותר דרוצה לומר לכתחלה כנז"ל (ועיין עוד לקמן בד"ה גם הרא"ש) ואם כן ודאי שרחוק לפרש לשון מותר שברבינו ירוחם שהוא בדיעבד ודברי הרב המגיה תמוהים לדעתי הקצרה:
ובעיקר כללין מצאתי אני הדל שנחלקו בזה הראשונים אם לשון מותר הוא לכתחלה או שפירושו הוא בדיעבד והוא דבברכות דף כ"ג ע"א תניא היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואמר עלה רב זביד לא שנו אלא שלא יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר וכתב רבינו יונה שכן גירסת הרי"ף ואינו נכון דודאי אף שיכול לעמוד על עצמו כיון שנצרך לנקביו אינו מותר לכתחלה כדאמר בסמוך באידך ברייתא הנצרך לנקביו לא יתפלל ומשמע אף שיכול לעמוד על עצמו ולכן נכון גירסת ספרים המדויקים אבל יכול לעמוד על עצמו אם התפלל תפלתו תפלה עכ"ל הנה מתבאר יפה שסובר שלשון מותר לא יתכן לפרשו לענין דיעבד שאם כן מה כל החרדה על גירסת הרי"ף היה יכול לפרש שגם לגירסת הרי"ף כן הוא פירוש דברי רב זביד אבל יכול לעמוד על עצמו והתפלל תפלתו תפלה (וכמו שבאמת כן מפרש הרשב"א כדלקמן) אלא ודאי משמע ליה דלשון מותר משמעותו הוא דלכתחלה מותר להתפלל כשיכול לעמוד על עצמו ולכן כתב דאינו נכון וכו':
גם הרא"ש שם בסי' כ"ד הביא גירסת הרי"ף (אם יכול לעמוד על עצמו מותר) וכתב זו היא גירסת רב אלפס ולי נראה אף שיכול לעמוד על עצמו כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחלה כדאמר בברייתא בסמוך היה צריך לנקביו אל יתפלל וברוב ספרים גרסינן אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה עכ"ל ודקדק לכתוב ולי נראה וכו' שמשמעותו שבא לחלוק ולא כתב ונראה לי כדי שלא יהא נראה כמפרש כונת דברי הרי"ף שאין האמת כן דודאי לפי גירסת הרי"ף מותר משמעותו הוא לכתחלה וכדכתב איהו גופיה בפרק קמא דחולין סי' ד' הנ"ל (בד"ה ונראה ליישב) ולכן כתב ולי נראה וכו' כלומר דלהרי"ף מותר לכתחלה ואיהו לא סבירא ליה הכי אלא לכתחלה אסור הא מיהא שמעינן מינה דהרא"ש סובר דלשון מותר הוא לכתחלה ורש"י שם בד"ה ועד כמה כתב ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה וכתב הרב שדה יצחק שמתוך לשונו משמע שגורס כגירסת הרי"ף אבל יכול לעמוד עצמו מותר והצדק אתו שכן הוא משמעות דברי רש"י וכן כתב הגאון צל"ח שם שדעת רש"י דמותר לכתחלה כשיכול לעמוד על עצמו והיינו משום דגירסתו בש"ס היא מותר דמשמעותו לכתחלה נמי וכדבריהם כתב מרן הבית חדש בא"ח סי' צ"ב דמוכח מדברי רש"י שגורס מותר ומפרש דלכתחלה יכול להתפלל ומיישב מה שהקשו מברייתא דבסמוך דיש חילוק בין אם יעבור זמן התפלה לכשיש עוד שהות להתפלל עי"ש וכן כתב הרב נהר שלום ומיישב קושיא הנ"ל בענין אחר לפי שלא ראה דברי הרב בית חדש וכן הרב ישועות יעקב עי"ש ובשאר מפרשים ולפי דרכנו למדנו שמודה רש"י שיש מקומות בש"ס שלשון מותר פירושו לכתחלה דלא כמו שכתב הרב כנה"ג בכללים אות י"ב ונמשכו אחריו איזה רבנים לומר שדעת רש"י היא שכל מקום שאמרו בש"ס מותר אינו אלא דיעבד דהא קמן מתבאר מדברי רש"י הללו דמפרש לשון מותר לכתחלה נמי ועיין שם בצל"ח מה שצדד בדברי רש"י ועל כל פנים בדברי הרא"ש ורבינו יונה בדין זה מפורש דלשון מותר הוא לכתחלה וגירסת בעל הלכות גדולות היא כגירסת הספרים מדוייקים שכתב רבינו יונה אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה והביא הרב שונה הלכות בדף י"ד שיטת הרי"ף דמותר לכתחלה וכתב שכן דעת רש"י ושגורס בש"ס אם יכול לעמוד מותר שאם היה גורס אבל אם יכול לעמוד תפלתו תפלה לא היה מפרש בדרב זביד דמותר לכתחלה:
אמנם דעת הרשב"א אינה כן אלא אף דגריס בש"ס כגירסתנו אם יכול לעמוד מותר מפרש שהכונה היא לומר שאם התפלל תפלתו תפלה כמו שכתב בשמו מרן הבית יוסף בא"ח ריש סי' צ"ב ודבריו הם בתשובה בח"א סי' קל"א ומתבאר דלדעתו יתכן לפרש לשון מותר דאינו אלא בדיעבד וכדאשכחן נמי בדינא דנותן טעם לפגם ובדין זה וזה גורם דאף דאמור רבנן לשון מותר אינו אלא דיעבד וכדכתב הרב אהל יעקב הנז"ל בראש אות זו ובכל זאת אין לנו ללמוד מדבריו דלשון מותר הוא רק בדיעבד אלא בכגון דא דמצינן למימר דאיידי דבאינו יכול לעמוד תני לישנא דדיעבד דתפלתו תועבה אמר בדיכול לעמוד מותר אבל כשאין מקום לומר כן יתכן שמודה שמשמעות לשון מותר הוא לכתחלה:
ולפי מה שכתבתי למעלה (בד"ה והנה דברי הרב פרי) דמאי דמשמע ליה להרב פרי חדש דלשון מותר הוא דיעבד היינו דוקא היכא דאיכא למימר דשנו חכמים בלשון מותר באיידי דאמרו אמידי אחרינא אסור דמשמעותו הוא דיעבד נראה דלפי זה אין לנו הכרח שהרמב"ם סובר שלשון מותר האמור בש"ס בכל מקום הוא בדיעבד דוקא כדמשמע ליה להרב מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ט"ו והוא ששם הביא מה שכתב הרמב"ם בהל' שחיטה פרק י"ד דין י"ג מותר לכסות בעפר עיר הנדחת ופירש דבריו הרב לחם משנה דעפר עיר הנדחת היינו עפר קרקעה דלא נאסר משום שנאמר תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר קציצה קביצה שריפה ותמה עליו הרב בעי חיי בחלק יו"ד סי' כ"ח מי דחקו לפרש כן דזו סברת זעירי אבל רבא מוקי לה באפר אפרה ממש משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומריהטא דסוגיא מוכח דנקטינן כרבא וכן פסק רבינו ירוחם וכו' ואי מדקאמר הרמב"ם מותר לכסות בעפר עיר הנדחת ולא אמר באפר עיר הנדחת משמע ליה דהיינו עפר ממש הנה בזה יתיישבו דברי הרב לחם משנה אבל יקשה לנו על הרמב"ם עצמו למה לא כתב היתר באפר עצמו וכרבא שסובר כן אלא ודאי שאין מזה הכרח לפי שדרך הרמב"ם לתפוס לשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו ויש לדחות דבגמרא נקט מכסין בעפר אבל הרמב"ם אם מפרש אפרה ממש כרבא הוה ליה לפרש וכו' אלו דברי הרב כנה"ג בבעי חיי הנ"ל:
ומר בריה דרב לחם משנה (הרב מוהר"ם די בוטון הובאו דבריו במעשה אברהם שם דף ס"א ע"ג ד"ה עו"ר להרב) ביאר טעמו של מר אביו שהוצרך לפרש דהרמב"ם כונתו היא על עפר קרקעה משום שסובר בעלמא בדין מצות לאו ליהנות ניתנו דאינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור כדמוכח מדברי הרמב"ם בראשון מהלכות שופר שכתב בשופר של עולה ושלמים לא יתקע ואם תקע יצא הרי דלכתחלה לא שרינן מטעמא דלאו ליהנות ניתנו ואם כן הוא הדין באפר שריפת עיר הנדחת דשרי משום מצות לאו ליהנות ניתנו לא שרי אלא בדיעבד אבל לשון הרמב"ם הוא מותר לכסות וכו' דהיינו לכתחלה ולכן הוכרח לפרש דכונתו בעפר קרקעה וכתב על זה הרב מעשה אברהם שדבר זה אם לשון מותר הוא לכתחלה או אינו אלא דיעבד שנוי במחלוקת רש"י ותוספות בריש כתובות שהביא בכללי הכנה"ג אות י"ב והרמב"ם קאי בשיטת רש"י דלשון מותר אינו אלא דיעבד כדמוכח ממה שכתב בשביעי מהלכות עכומ"ז דין י"ט סכין של עכומ"ז ששחט בה הרי זה מותר מפני שמקלקל ומקור דין זה הוא מדאמר רב נחמן בפרק קמא דחולין דף ח' סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בו מקלקל הוא וכתב מרן כ"מ דאף דרב נחמן נקט לשון מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו שמותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואם חתך אסור בהנאה הרי שהרמב"ם מפרש לשון מותר שהוא דוקא דיעבד שלא כדברי הרב מוהר"ם די בוטון שכתב לדעת הרמב"ם דלשון מותר לכתחלה הוא:
וכן תמה על הרב שרשי הים שהקשה על הרמב"ם מאי שנא דבשופר של עולה כתב דאינו מותר לתקוע בו לכתחלה מטעם מצות לאו ליהנות נתנו אלא שאם תקע יצא ואילו במודר הנאה משופר כתב דמותר לתקוע בו ומה נפשך אי סבירא ליה דטעמא דלאו ליהנות ניתנו מהני להתיר לכתחלה בשל עולה נמי לישתרי ואי לא מהני אלא לדיעבד במודד נמי לא לישתרי לכתחלה וניחא ליה (להרב שרשי הים) דהרמב"ם דייק לישנא דרבא דבשופר של עולה קאמר יצא דמשמע דיעבד דוקא ובמודר הנאה קאמר מותר לתקוע בו דמשמע לכתחלה לכן הוצרך לחלק ביניהם דעולה שאני דאסורה אכולי עלמא וכו' ותמה עליו איך כתב בפשיטות בדעת הרמב"ם דמותר לכתחלה הוא והלא מדברי הרמב"ם בהלכות עכומ"ז הנ"ל מתבאר שסובר דלשון מותר הוא דוקא בדיעבד וכדכתב מרן כ"מ הנך רואה שמחליט בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת רש"י דכל לשון מותר אינו אלא בדיעבד ועל פי הנחה זו תמה על הרבנים מוהר"ם די בוטון ושרשי הים הנ"ל וכל חיליה הוא מדברי הרמב"ם שבהל' עכומ"ז:
אמנם בהורמנותיה דמר לדידי חזי לי דאין שום הכרח לזה מדברי הרמב"ם הנ"ל דיש לומר דדוקא בההיא דסכין של עכומ"ז דמצינן לפרושי דאיידי דאמר אסור לחתוך בה בשר דהיינו דאסור אף דיעבד נקט לשון מותר בלשחוט בה אף דלא שרי אלא דיעבד אבל בעלמא לשון מותר לחודיה משמעותו הוא אף לכתחלה ומה שכתב מרן כ"מ דמפרש רבינו דמותר הוא דיעבד אין כוונתו לומר שכן מפרש בכל מקום אלא דוקא מותר האמור בדין זה הוא שמפרשו בדיעבד משום דאיכא סיומא דאסור לחתוך בה בשר היינו שאם חתך אסור בדיעבד אבל בעלמא יתכן לפרש דמותר הוא לכתחלה וההיא דהלכות שופר דמיירי בה הרב שרשי הים שפיר קאמר דלכתחלה הוא דמלבד שכן הוא משמעות לשון מותר אף גם מדאמר גבי שופר של עולה דלכתחלה לא יתקע ואילו במודר הנאה אמר מותר לתקוע בו מוכח ודאי דלכתחלה קאמר ולכל הדברות חידוש הוא בעיני שלא הזכיר הרב מעשה אברהם מדברי כל הרבנים שהבאתי למעלה המדברים בענין זה ולא ניחא להו במאי דכתב הרב כנה"ג לדעת רש"י דלשון מותר אינו אלא דיעבד וכו':
ומצאתי שהרב שונה הלכות בח"ב דף מ' ע"ב הביא מה שכתב מרן כ"מ בהלכות עכומ"ז הנ"ל שהרמב"ם מפרש דברי ר' נחמן דמותר הוא רק בדיעבד ותמה על זה דאיך יתכן לומר שהרמב"ם חולק על כל הפוסקים שסוברים דמותר לכתחלה משמע ועוד דכאשר ירדוף הקורא בדברי הרמב"ם יראה בכמה מקומות שסובר דלשון מותר שבהש"ס הוא לכתחלה וכתב בשם הרב דמשק אליעזר דף כ"ג בטעם הרמב"ם שמפני שאמר רבא פעמים שהשוחט אסור דמשמע דיעבד (דאי סבירא ליה לכתחלה נמי הכי הוה ליה למימר פעמים שאסור לשחוט) פסק כמשמעות דברי רבא ותמה עליו מה יושיענו זה שדברי רבא מורים דיעבד למה שפסק הרמב"ם כדברי רב נחמן ממש ודייקי לכתחלה והוא נקט בדיעבד אלו דברי הרב שונה הלכות ואין אצלי ספר דמשק אליעזר אבל לפי מה שכתב בשמו לא ידעתי מאי קשיא ליה דלפי הנראה שפיר קאמר וכונתו דכיון שדברי רבא מורים אדיעבד בהכרח לומר דקים ליה לרבא דמאי דאמר רב נחמן מותר אינו אלא דיעבד ופסק כן והרב שונה הלכות כתב ליישב דאף דבעלמא לשון מותר שבש"ס הוא לכתחלה מ"מ היכא דמוכחא הסוגיא דהוא דיעבד שאני בההיא דאמרינן כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר והכי נמי לשון מותר איכא דוכתי דהוא דיעבד דוקא והכא נמי מדקיהיב רב נחמן טעמא משום דמקלקל הוא ואם כן גמרינן משבת דכל המקלקלין פטורים והיינו פטור אבל אסור והכא נמי איכא איסורא וא"כ מותר דאמר רב נחמן היינו דיעבד דמטעמא דיהיב למילתיה שמעינן הכי אלו תורף דב"ק:
עיניך הרואות דהרבה פתחים ליישב דברי הרמב"ם שבהלכות עכומ"ז הנ"ל שלא להכריח מדבריו שסובר שבכל מקום האמור בש"ס לשון מותר אינו אלא דיעבד כדמשמע ליה להרב מעשה אברהם והרב שונה הלכות מעיד בגדלו שמתבאר מדברי הרמב"ם בכמה מקומות שסובר שלשון מותר שבש"ס הוא אף לכתחלה וכל זה נעלם מהרב מעשה אברהם והוא חידוש לפי דרכו זריז ונזכר חופש כל חדרי כל רז לא אניס ליה:
ב] ולשון מותר בדברי הפוסקים אם יתכן לפרש דהוא בדיעבד הנה הרב אגורה באהלך בדף ל' מר קעסיק להוכיח מדברי הפוסקים גבי חמש סלעים של פדיון הבן דלכתחלה אסור ליתן לכהן במתנה על מנת להחזיר אלא שאם נתן ע"מ להחזיר בדיעבד בנו פדוי ותמה מזה על מה שכתב הרשב"א בסי' קצ"ח סי' תשנ"ח מותר להתנות עמו ולומר הילך חמשה סלעים בפדיון בני על מנת שתחזירם לי דמשמע דמותר לכתחלה לעשות כן היפך המתבאר מדברי הפוסקים וכתב דצריך לומר דלאו דוקא אלא רוצה לומר דבנו פדוי לאפוקי ממה שכתב אחר כך באומר ואתה תחזירם לי דאין בנו פדוי וכו' וסיים שהוא דוחק עי"ש ונראה שאף שדעת הרשב"א היא שיתכן לפרש לשון מותר שאינו אלא בדיעבד כמו שכתבתי למעלה (בד"ה אמנם דעת הרשב"א) מכל מקום בלשון הפוסקים שדרכם לפרש הוא דוחק לומר שישתמשו בלשון המורה לכתחלה בדין שאינו אלא בדיעבד וזה שלא כדברי הרב המגיה לספר טל אורות שהבאתי למעלה (בד"ה כן יש לתמוה) דמשמע ליה שכן דרך הפוסקים לכתוב מותר בדבר שאינו מותר אלא בדיעבד: