אור ברסלב

שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים· רבי חיים חזקיהו מדיני

סימן טז

סימן טו

כללים בדרכי הפוסקים וארשום אותה פה על סדר א"ב להקל על הקורא.

א

אפשר מצינו שכתבו הפוס' (איזה דבר) בלשון אפשר והבאים אחריו כתבו שכן דעתו בודאי ופסקו הלכה כן וראיה לזה שהרי הרא"ש בפרק השולח סי' ח' גבי מימרא דר"ה אמתני' דהתקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים וכו' כתב ואפשר אפילו אם יבטל הבעל דעתו וכו' והריב"ה בקיצור ופסקי הרא"ש ובטור אה"ע סוף סי' צ"ו כתבו להלכה ודכוותא איכא טובא כ"כ הרב פמ"א ח"א סי' ק"ו הביא דבריו הרב אהל יעקב במערכת האל"ף אות ח' וכתב על דבריו דנראה דמרן הב"י לא ס"ל הכי שהרי כתב בח"מ בבדק הבית סי' קצ"א וקרוב הדבר לומר שמפני החולשות שראה בראיותיו כתב בדרך אפשר והביא שהרב דבר משה בח"ב סי' ח"י דף כ"ד ע"ב כ' ע"ד הרב פמ"א הנ"ל ולפי מה שראינו בספר האחרונים נראה דאינו מוסכם דהא קחזינן דכל מקום דפוסק אחד בלשון אפשר אמרה למלתיה משמע דמספקא ליה כמ"ש א"א בספר כרם שלמה ח"מ סי' ן' עכ"ל ולענ"ד מה שייחס למרן שדעתו לומר דכל לשון אפשר שבדברי הפוסקים אינו אלא ספק אינו מבורר אצלי שאם כן היא דעת מרן קשה היכי סתים ותני בש"ע אה"ע סי' צ"ו סי"ט דאם נשאת אינו גובה בנדר מפני שהבעל יפר הוה ליה למימר דאם הבעל נותן לה רשות שתידור דמהני ואין לומר דמשום דמשמע ליה דהוא ספק לכן אזלינן לחומרא דלא תגבה בנדר בשום ענין דא"כ היה לו לדחות ראית הרב פמ"א מטעם זה כמובן ובאמת דאי נימא הכי מתיישב שפיר מאי דק"ל ע"ד מרן ב"י א"ח סוף סי' תנ"ו (ד"ה אין מודדין קמח) דלא סמך הריב"ה עמ"ש הרא"ש משום דלא אמר כן אלא להמתירין ועוד כיון דאף לדעת המתירים לא אמר אלא בדרך אפשר וכו עי"ש דנראה דמייחס להריב"ה דלשון אפשר משמעותו הוא ספק והוא היפך ההיא דאה"ע סי' צ"ו הנ"ל דהריב"ה מפרש לשון הרא"ש דהוא ודאי אך להנ"ל ניחא דבההיא דגיטין נמי משום ספק הוא דפסיק כן אלא דאכתי קשה דעינינו הרואות להריב"ה בק"פ פ' אין צדין בההיא דסי' תנ"ו דמ"ש הרא"ש להקל לדעת המתירין בלשון אפשר כתבו הריב"ה שם בק"פ בסתם דמזה מוכח דהריב"ה מפרש כונת דברי הרא"ש שדעתו באמת כן ולא ספק ודוחק לומר דמשום ספק אזיל לקולא. ויתכן לומר דמ"ש מרן הב"י בסי' תנ"ו ועוד וכו' טעמא דנפשיה הוא כלומר דמעיקרא יהיב טעמא לדעת הריב"ה במאי דלא סמך אמ"ש הרא"ש ואפשר וכו' והדר קאמר טעמא אחרינא מדנפשיה משום דלא אמרה אלא בלשון אפשר ומדוקדק לשון מרן דבטעם הא' כ' לא סמך רבינו וכו' ובטעם השני כתב אין לסמוך וכו' עי"ש ואם כנים אנחנו בזה הרי א"כ מכאן מודעא רבה דמרן ס"ל דלשון זה הוא ספק והא הוה ליה להרב אהל יעקב לאתויי דאילו ממ"ש בבדה"ב סי' קצ"א הנ"ל אין כ"כ הכרח היפך דעת הרב פמ"א דודאי גם הוא מודה דאיכא נמי לשון אפשר שהוא ספק כמשפט הלשון (אין ס' פמ"א מ"א אלא שכנ"ל ממ"ש באה"י בשמו מצינו אפשר שהוא ודאי וכו' ודכוותא איכא טובא דמשמע דאין כונתו להחליט כן לכל מקום) ולכן בההיא דסי' קצ"א דכיון דראה מרן בחולשת ראיות הרשב"א אמר מר דמשום הכי נקיט לשון אפשר אבל בכגון ההיא דפ"ד דגיטין דאין שום דבר המנגד ומשמעות דברי הפוסקים ג"כ כן הוא עיין להגאון ש"ך יו"ד סי' חכ"ר ס"ק ע"ו בהא אמרינן דקושטא דמילתא הכי הוא וראיתי להג' קרב"ן ע"ד הרא"ש פ"ד דגיטין הנ"ל שכתב דהרא"ש מספקא ליה עי"ש ויש לתמוה מאחר שהגאון ש"ך סי' חכ"ר שהזכיר שם בקרב"ן כבר כ' דהריב"ה בפסקים ובטור אה"ע פסק כן לא היה לו לומר דהרא"ש מספק"ל אם לא שנאמר דס"ל דמשום ספק הוא שפסק לחומרא דאם נישאת לא תגבה וכמש"ל (אלא דלשון הק"פ והטור אין מורים כונה זו כמו שיראה הרואה) והרב מאמר מרדכי בסי' ד' סי"ג כתב דמ"ש מרן ב"י לדעת הרשב"א דלא פלוג כ"כ בדרך אפשר עי"ש ש"מ דס"ל דדעת מרן דלשון ספק הוא (עיין אור לי סי' ס"א ס"ה פ"ד) גם הרב כנה"ג אה"ע סי' ז' הגב"י אות יו"ד ס"ל דמ"ש מרן ב"י שם דעד מפי עד נאמן בלשון אפשר הוא משום דמספקא ליה וכ"כ בשם הרב שט"ו עטייאש ועיין בכנה"ג שם אות ז' ולמרן חיד"א בברכ"י שם אות י"ב והרב החבי"ף בספר נשמת כ"ח ח"א דף א' ע"ג כתב שכן דעת מרן בתשו' הישנות דף א"ן ע"ד דלשון אפשר מורה דמספקא ליה ומכל זה י"ל על הרבנים ערוך השלחן סי' קס"ז אות ו' ופתח הדביר שם אות ז' שכתב בשם מרן כ"מ בפ"ד מהלכות ברכות ה"ו דאם בירך על הפת בפה"א יצא ועין רואה דמרן כ"כ בלשון אפשר עי"ש וא"כ לפי שיטת מרן (דלשון ספק הוא זה) מספק"ל דין זה ואיך כתבו בשמו דיצא וי"ל דהיכא דמוכח שאני וממ"ש גבי בירך בפה"ע ואפשר דאפילו בירך בורא פה"ע יצא משמע קצת דלגבי בירך בורא פה"א פשיטא ליה דיצא ומסתפק לומר דאפילו בבורא פה"ע י"ל דיצא כן נראה ליישב לדעתם בדוחק כי היכי דלא נימא דנעלם מעיני קדשם דעת מרן במשמעות לשון אפשר:

והיה נראה לכאורה דהרמ"א ס"ל דלשון אפשר הוא ודאי דהא חזינן באה"ע סי' דק"ן ס"ג שפסק תשו' הרשב"א שכתבה בלשון אפשר עי"ש והרב פ"ת שם סק"ח כתב בשם הרב גבורת אנשים שדחה פסק הרמ"א ואחד מן הטעמים הוא משום דהרשב"א לא כ"כ רק בדרך אפשר עי"ש ומשמע דלהרמ"א עכ"ל דלשון ודאי הוא ולא ספק אך לענד"ן דאין מזה הכרח כלל דהנה הרשב"א כתב שני טעמים הא' בלשון אפשר ובטעם השני לא כתב לשון אפשר אלא בלשון פשוט דחשוב כמודר מתשמיש עי"ש וא"כ נוכל לומר דמה שעסק הרמ"א כוותיה הוא מטעם השני אבל בעלמא מודה דהוא ספק ועיין להרמ"א בא"ח סי' רכ"א ס"ב וי"א דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב והוא מתשו' הרשב"א שכתב בלשון אפשר עי"ש וברבני האחרונים ודוק. ומרן החבי"ף בנכ"ח הנ"ל ובסמיכה לחיים דף מ"ג ומ"ז ע"א וראה חיים פ' נח דף ח' ע"ג שקו"ט בענין זה אי הוי ספק או ודאי וכתב בשם הרבנים מרן החבי"ב וחק"ל דס"ל שהוא ספק וגם הוא כתב שכן דעת רוב רבני האחרונים עי"ש ומדברי מרן ב"י אה"ע סי' קכ"ט ד"ה כ' א"א הרא"ש וכו' נראה שמבין דמ"ש הרשב"א בלשון אפשר לאו דמספק"ל ועיין שו"ת ר"ע איגר סי' קט"ז אמרות טהורות דף קצ"ג ע"ג ומדברי הרב פתח הדביר בח"ג דף צד"ק ע"ד נראה דנקיט בפשיטות דאינו לשון ספק אלא דרך ענוה הוא לכתוב כן עי"ש שלא זכר דאין פשוט לומר כן ועיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת הדל"ת אות ח' ובמה שציין בזה בספר כל החיים בדף ט"ו ע"ג ומנחת זכרון במ"ע קי"ל אות מ"ו ורבינו המשל"מ בפרק ח' מהלכות מלוה דין י"ב ד"ה כ' וכו' מפרש מ"ש מרן כ"מ בפ"א מהלכות ת"ת ואפשר וכו' דאינו ספק והרבנים ברכ"י סי' רמ"ה ושם יוסף שם הל' ז' בשם הרב מרכבת המשנה אלפאנדארי משמע להו ממה שכתב מרן בלשון אפשר דמספקא ליה ולכן המה ראו כן תמהו כמו שיראה הרואה בדב"ק. והרב אהל יעקב במערכת הכ"ף אות כ"ו בדף ס"ח ע"א מבין מדברי מרן כ"מ בהלכות ת"ת הנ"ל דמשום דמספקא ליה כתב בלשון אפשר עי"ש ואזיל לשיטתיה שבמערכת האל"ף הנ"ל ועיין בס' ימי שלמה הנד"מ להרב מוהרש"ק נר"ו בהלכות ת"ת שם ולהרב שמן המור דף מ"ה ע"ב הביא דבריו הרב יד דוד (ליו"ד) בסי' פ"ז אות י"ט ונלע"ד דכיון שנמצא בדברי הרא"ש שכותב לשון אפשר ויש מפרשים דפשיטא ליה הכי א"כ כשכותב הרא"ש דבר אחד בשתי מקומות ובמקום אחד כתב הדין בלשון אפשר ובמקום אחר לא כתב לשון אפשר כ"ע מודו דאמרינן דלשון אפשר אינו לשון ספק ויגיד עליו רעו ילמד סתום מן המפורש ובזה יש ליישב הערת מרן חיד"א בשיורי ברכה יו"ד סי' קט"ז אות ג' עי"ש ועיין בש"ע א"ח סי' ר"ב סעיף י' והרא"ש כתב ואפשר שאם נכנס טעם הפרי וכו' והרבנים ט"ז בסק"ט ומאמר מרדכי ונהר שלום בדין ההוא נשאו ונתנו ליישב מה שהטור כתב דין זה בדרך ברור ואילו הרא"ש לא כתבו אלא בלשון אפשר מוכח דנקטי דלשון זה אינו אלא ספק גם הרב בית יהודה בחאה"ע סי' ח"י כתב דאע"ג דהרב תה"ד בסי' רט"ז כתב (לענין נושא מעוברת חברו) דאפשר לא מפליגינן בין שוגג למזיד כיון דבדרך אפשר אמרה ולא ברירא ליה לא שבקינן ודאי דהא"ז מקמי ספקו דתה"ד גם הרב נו"ב במ"ק אה"ע סי' ס' (בד"ה והנה) שקו"ט במ"ש הר"ן ופסקו הרמ"א בסס"י מ"ז בשם הרא"ה והלא באמת הרא"ה לא כתבו אלא בלשון אפשר וכ' אולי הר"ן בקי בדברי הרא"ה וכו' עי"ש דמוכח דס"ל דכל לשון אפשר שבדברי הפוסקים אינו אלא ספק וכן נראה קצת דעת הרב אהל יצחק בשו"ת אה"ע סי' ז' הבאתיו בשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים במערכת אישות סי' ב' אות ה' דף ז"ן ע"א:

אמנם מדברי הרב מג"א בסוף סי' תנ"א בס"ק נ"א נראה דמשמע ליה דמ"ש מרן בבדק הבית בלשון אפשר לאו משום דמספקא ליה ועיין במה שכתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ סי' ז' אות ו' וכתב הרב שער אשר בחאה"ע סימן ג' (בד"ה וזה דבר השמיטה) בשם הרב מוהרח"ש ח"א סי' ס"ה דהרב מוהריב"ל ברוב פסקיו כותב כמסתפק והוא מרוב הענוה ומיסתייעא מלתיה דרב פמ"א הנז"ל בראש האות וכבר רשמתי עוד איזה מחברים דמשמע להו הכי:

ב

משמע כשכותבים הפוסקים בלשון משמע כונתם לומר שכן נראה מפשט הלשון אבל אין הדבר מוכרח דיש לפרש בענין אחר כן כתב הרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות כ"ו וציין בזה ספרים רבים ואין מצויים אצלי לראות ד"ק ולפי כלל הנ"ל נראה דלא יתכן לכתוב כן על דבר שמפורש להדיא ואני עני מצאתי להג' תוי"ט בספר מעדני יו"ט ריש פרק קמא דמס' ברכות שכתב על הרא"ש דדרכו בכמה דוכתי לכתוב משמע או מוכח אף בדבר שמפורש להדיא עי"ש וכן כתב בפרק ג' ופרק ז' דברכות שרמז שם ונלע"ד דאף לכלל הרבנים הנ"ל אם כותב הפוסק בלשון משמע להדיא. או מוכח להדיא כונתו לומר שהוא מוכרח כן לפי דעתו (כן נראה לי בלי ראות ספרי דבי רב די רשים זה הי"מ גדול הנ"ל זולת שו"ת הרב מוהריט"ץ סי' קל"ה דף קי"א ע"ג ושם מיירי על דברי מרן הב"י ח"מ סי' קע"ו סכ"ו דכתב ומשמע לחוד) והרב מוהר"י ן' יעיש הובא דבריו בספר בן אברהם בתשו' א"ח סי' ו' דף ט"ו ע"א (ד"ה ועוד) דקדק על דברי הרא"ש בפרק ג' דפסחים סי' י"ג שכתב אלמא מוכח בהדיא דמ"פ עם מים מחמצין שלא היה לו לומר בלשון מוכח אלא הרי להדיא כיון שהדבר מפורש עי"ש ולא זכר שר עדות נאמנה הרב מי"ט הנ"ל דכן דרך הרא"ש לכתוב משמע או מוכח בדבר שהוא מפורש וכ"ש במאי דעסיק מר שכתב הרא"ש מוכח להדיא והגאון רש"ל בים של שלמה פרק בתרא דב"ק סי' כ"ט על מה שכתב הרא"ש שם סי' ט"ז משמע דהלכה כרבנן כתב דחזר הרא"ש ממה שכתב בפרק מרובה וכו' עי"ש והשיג עליו מרן החבי"ף בשו"ת נשמת כל חי סי' ל"ח דף ע"ג ע"א בכח גדול וביד חזקה בזה"ל גם מה שהכריע ממ"ש הרא"ש וכו' משם ראיה להיפך דהרא"ש לא כתב כי אם משמע משום דלקושטא אינו כן (והזכיר שו"ת הרבנים מוהריט"ץ הנ"ל ומוהריק"ו ולא זכר דברי הרב י"מ הנ"ל) ולולא נעלם ממנו דברי הג' מי"ט בדרך הרא"ש לא היה מגיע לפרק השג יד כמובן:

ג

יש ליזהר משמעות לשון זה דאינו לעיכובא ואינו פוסל בדיעבד עיין לרבני האחרונים על דברי מרן בש"ע א"ח סי' ל"ב סכ"ח ועיין להג' גט מקושר בסג"ר אות זק"ן הביא דבריו הרב פ"ת אה"ע סי' קכ"ד אות י"ח ומיהו זימנין דכותבים כן הפוסקים אף בדבר הפוסל בדיעבד עיין להרב מאמר מרדכי בסי' ל"ב הנ"ל שכתב בשם הרב ל"ח דמרן פוסל בדיעבד וכן כתב הרב א"ר שם הביא דבריו הרב בית מנוחה בדיני פיסול נגיעת אות באות עי"ש באות י"ג ובספר בני בנימן בסוף חח"מ אחר מפתחות הס' נעתקו שם פרפראות לרבנן קשישאי ובאות י"ג כתוב בזה"ל זה הכלל כל מקום שכתב מרן בש"ע יש ליזהר היינו דוקא לכתחלה ובדיעבד כשר עיין סי' תנ"ב ופר"ח שם ובסי' ל"ב ס"ק כ"ח ע"כ ולפי הרשום נראה דאין למדין מן הכללות:

ד

יש ליזהר מצינו שכותבים הפוסקים כן וכונתם דמן הדין אסור עיין מכתב לחזקיהו על דברי התוס' במס' שבת דף קכ"ג ע"ב שכתבו ויש ליזהר וכו' ואילו הרא"ש והריב"ה ומרן בש"ע סי' ש"ח כתבו בלשון אסור עי"ש ובזה אפשר ליישב מאי דהוו בה רבנן קדישי על דברי רבנו הטור בדין שותפות עם העכומ"ז דבא"ח סי' קנ"ו כתב יש ליזהר וכו' ואילו בח"מ סימן קפ"ב כתב אסור להשתתף וכו' עיין להרב מטה שמעון הביא דבריו מר בריה הרב דברי מנחם נר"ו בסי' קנ"ו אות ב' ועיין באות שאח"ז ועיין טור א"ח סוס"י ג' ויזהר לבל יאחז באמה וכו' הרי דבאיסור חמור ועון פלילי נקט לשון ויזהר ואין לומר דזהירות קאי לגבי נשוי שהוא ממדת חסידות כמו שכתב מרן בב"י דא"כ הוה ליה למימר יזהר וכו' אף בנשוי ולא ואף ותו דהריב"ה גופיה באה"ע סי' כ"ג כתב ובטור א"ח כתבתי דגם נשוי אסור ש"מ דיזהר דקאמר היינו אסור:

ולפי זה יש ליישב מה שהקשה מרן חיד"א במחזיק ברכה סימן תר"ל דלשון ההגהה שכתב צריך ליזהר אינו מכוון דמשמע דלאו מדינא הוא אלא זהירות בעלמא ולפי נוסחתו אסור הוא וכו' עי"ש ולהנ"ל ניחא כיון דאשכחן לשון זהירות אף בדבר שאסור מן הדין וכ"ש בלשון צריך ליזהר דמשמעותו עיכובא טפי מיש ליזהר וק"ל ועיין באות שאחר זו. שוב ראיתי להרב פר"ח באה"ע סי' קכ"א ס"ד (ד"ה כתב הרב בב"י) דלשון צריך ליזהר משמע עיכובא עי"ש מדעת מרן הבית יוסף דצריך ליזהר הוא כטוב ליזהר:

ה

יש ליזהר כשכותבים הפוסקים כן מוכח דמצד הדין יש ליזהר ולא משום חסידות בעלמא מדלא כתבו טוב ליזהר כן כתב הרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בד' מינים אות י' לחלוק על הט"ז סי' תרס"ד סק"ו עי"ש. וכיוצא לזה כתב הרב מוהר"ש זלמן בש"ע שלו סימן רמ"ו בקונטרס אחרון אות ג' גבי יש להחמיר דעל הרוב משמעות הלשון הוא שהוא חיוב גמור להחמיר אלא שנמצא גם כן לשון זה בדבר שהכונה לומר טוב לחוש עי"ש ובמה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ל"ו (בד"ה ולא תעזוב):

ו

טוב לעשות כך וכך כשכותבים הפוסקים איזה דין בלשון זה כ' בשו"ת אור לי דף צ"א ע"ב דמשמעות הלשון דאינו מעכב אלא לכתחלה הוא עי"ש ועיין לרבני האחרונים על דברי מרן ש"ע א"ח סי' ל"ג ס"ד טוב שישחירם וכו' שהבינו כן מדברי מרן דאינו אלא לכתחלה ושהרמ"א שפוסל בדיעבד בא לחלוק עי"ש ועיין למרן החבי"ף בספר כל החיים הנד"מ דף י"ט ע"ב בשם מרן הב"י אה"ע סי' קל"א דטוב ליזהר לכתחלה משמע ועכ"פ משמע מלשון זה דמן הדין הוא לעשות כן ולא מדת חסידות בעלמא ועיין להרמ"א בד"מ א"ח סי' ל"ג ונ"ל דטוב להחמיר ובהגהה שם ס"א כתב ונ"ל דיש להחמיר עי"ש וכבר כתבתי באות ה' דעל הרוב משמעות לשון זה (יש להחמיר) הוא מן הדין. אך עיין להרב מג"א סי' ש"ב ס"ק כ"א ועי"ש להרב פתח הדביר אות ח' ומרן חיד"א כתב בספר ברכי יוסף סי' תקפ"ו אות ו' דלשון טוב להחמיר משמע דאינו חומרא מן הדין והרב אמרות טהורות דף קצ"ג ע"א כתב בשם הרב גט פשוט דמשמעות הלשון הוא דהוא רק עצה טובה אבל אין צריך אפילו לכתחלה ונחלק עליו וכתב שהוא מן הדין לכתחלה ועיין להרב פתחי תשובה באה"ע בסדר הגט ס"ק ח"י דטוב שכתב מרן לכתחלה בעלמא הוא ולא לעכב וכן בביאורו בסדר הגט דמוהר"ם אות ו'. ועיין מה שכתבתי באסיפת דינים מערכת טרפיות אות א' (ד"ה אמור מעתה) (ונדפס בשדי חמד ח"א בקונטרס דברי חכמים סי' קכ"ו). ובס' ברכת המים ביאור לסה"ג ממוהר"ם אות ה' ובית עובד בדיני פרשת התמיד אות ב' ולמרן הב"י סי' תמ"ה (ד"ה ומ"ש לכך טוב) ועיין במה שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת החי"ת אות ל"ו בד"ה שוב ראיתי:

ז

ליכא קפידא כשכותבים הפוסקים כן משמעותו הוא דאף לכתחלה שפיר דמי כן כתב מרן הב"י באה"ע סימן קכ"ה גבי אותיות מוקפות גויל ויש פוסקים דמשמע להו דדוקא דיעבד ותמה עליהם עי"ש ונראה דכן הוא ג"כ בלשון אין חשש עיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים במערכת גט סי' י"ז אות ח' (ד"ה במספר) והרב מוהריק"ש בתשו' סי' ך' אחר שהביא מה שכתב הרב מוהריב"ל דאם כתב פטורין ביו"ד אחת אין לחוש סיים וז"ל הנך רואה דלאו בדיעבד הוא דמכשר אלא כתב אין לחוש עכ"ל מבואר דמשמע ליה דאין לחוש רוצה לומר אפילו לכתחלה. שוב ראיתי דמדברי הרב לחם רב שהביא הרב רוב דגן דף ה"ן ע"ד נראה דלא ברירא ליה בלשון זה דהוא לכתחלה שהרי צדד לומר דלא אמר מוהריב"ל אלא אם הבעל בארץ מרחקים (דאז חשיב כדיעבד) ודחה זה מסוף דברי מוהריב"ל עי"ש:

ולשון לית לן בה האמור בש"ס ופוסקים בענייני שבת משמע דמותר לכתחלה מדלא אמרו פטור שהוא לשון מקביל לחייב חטאת כן כתב הרב פתח הדביר בח"ג סי' ש"א אות ב' ובשאר עניינים יתכן לפרש לשון לית לן בה על דיעבד כן פי' בביאורי הגר"א לפירוש סדר חליצה על תמיהת מרן שם בסעיף ס"ו על הסמ"ק שנראה שפוסק דלא כרבא דאמר אסוקי מלתא לית לן בה:

ח

לכאורה אף שכתב ולכאורה וכו' קושטא דמילתא הכי הוי וכו' ואל תתמה דמצינו דוגמתו בתוס' ברכות דף מ"א ד"ה ויין דאף שכתבו כן קאי הכי במסקנא כן כ' הרב יד מלאכי במערכת המ"ם אות תכ"ג (לדעת הרא"ש) וציין למה שכ' הוא עצמו בכללי הפוסקים אות קס"ו ולפי הנראה כונתו למה שכתב בכללי התוס' אות י"ג במה שכתב על דברי הרב גו"ר בזה. ונראה דלא היה צריך הרב ללמוד כלל זה מדברי התוס' על הרא"ש כי אני עני מצאתי להרא"ש עצמו שמשתמש בלשון זה במידי דקאי הכי לקושטא כמו שמתבאר לעין כל חוזה בדברי הרא"ש ובקיצור פסקי בפ"ב דפסחים סי' ט' ובפרק ראוהו ב"ד סי' א' וסי' ג' ובפ"א דסוכה סי' ך' עי"ש ועיין הרא"ש בחולין פ"ז סי' י"ז ועיין למרן הב"י בא"ח סי' צ"ז (ד"ה ומ"ש רבינו) מה שכתב בשם הרב מוהר"י אבוה"ב דנראה שהבין דמה שכתבו בתר"י בלשון לכאורה וכו' (גבי רקיקה באמצע תפלתו דיש חילוק בין צד ימין לשמאל) קאי הכי במסקנא עי"ש הנך רואה שכן דרך הקדמונים להשתמש בלשון לכאורה אף דהאמת כן הוא וביד מלאכי במערכת האלף אות י"ג כתב שדברי התוס' שבת דף ל' ע"א (טעות סופר הוא וצריך להיות דף נ' ע"א) בד"ה אלא אי אתמר מגומגמים במה שכתבו דלכאורה משמע דלרבא גופיה היה מקשי וכו' דמאי לכאורה דקאמרי הרי מפורש כן בש"ס איתביה ההוא מרבנן לרבא וכתב דאפשר לא היו גורסים תיבת לרבא אלא איתביה ולשון זה יתכן לפרשו דאותיב על מימרת רבא בפני בני הישיבה לכן כתבו בלשון לכאורה וזה דוחק במשמעות הלשון דודאי מדלא אמרינן מתיב ההוא מרבנן אלא איתביה מוכח ודאי דלרבא הוא דאותיב אבל לפי כלל האמור אין דבריהם מגומגמים דאף דקושטא הכי נקטי לה בלשון לכאורה וכן כתב ידידי הרה"ג בס' לב שומע יצ"ו במערכת הלמ"ד אות ט' וסיים די"ל ודוק ואני הדל כעת לא ידעתי מה שיש לחלק וליישב דברי הרב יד מלאכי:

ומכל מקום נראה ודאי דמשמעות הלשון על הרוב הוא דלא קאי הכי במסקנא לפי מה שפירש רבנו הערוך ערך כאור שפי' כשאתה פותח בה קודם שתעיין בה תעלה על דעתך וכו' עי"ש ורש"י הובאו דבריו באס"ז למס' כתובות סוף פ' נערה פירש לכאורה כמו לכעורה רוצה לומר לאדם כעור שאינו מעיין כמו שכתב בשמו מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת הלמ"ד אות ו' עי"ש גם הרב בית חדש ח"מ סי' רצ"א כתב דממה שכתבו התוס' בלשון לכאורה וכו' משמע דאין כן האמת וכו' עי"ש ולכן דקדק הרב יד מלאכי בכללי תוס' הנ"ל לכתוב מצינו לכאורה דקאי הכי ועיין להרבנים סמיכה לחיים דף מ"ב ע"ב ישרי לב דף קי"ב אות מ"ב ובדברי רש"י כתובות דף ד"ן ע"א לב חיים ח"ב קמ"ב ע"ב יפה ללב סי' קט"ן אות ו' ועיין בטור א"ח סי' תמ"ז קרוב לסופו וכתב עוד הר"י וכו' ועיין בדברי הרשב"א שהביא מרן הב"י באה"ע סי' י"ז (תוך ד"ה ומ"ש אבל נתגרשה) ואעפ"י שהיתה פקחת ונשתתקה לכאורה לא גרעה מאלם מעיקרו וכו' ובב"י שם סימן קכ"א (בד"ה ודוקא) כתב בשם הרשב"א דאפשר דפקח ונשתתק עדיף מאלם מעיקרו עי"ש וא"כ בהכרח דמה שכ' בסי' צ"ז לכאורה וכו' לאו דוקא וק"ל ועיין בספר בית מאיר לא"ח רס"י קס"ח שהוקשה לו לשון המג"א שם סק"א לכאורה משמע וכ' וז"ל ההוא לכאורה א"י מה הוא ועיין מגן אברהם סי' תק"ז סק"א שכתב בלשון לכאורה אף שנראה שכן הוא דעתו באמת וכן הבין בדעתו הרב בית שמואל אחרון בחיו"ד סי' ו' כיעי"ש ועיין במה שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הוי"ו אות כ"ט בד"ה ואם לוי ונדפס בשדי חמד ח"א בספר דברי חכמים סי' ד':

ט

ועוד כתבו התוס' כתובות דף פ"ה ד"ה ועוד וכו' דהנך תרי טעמי אין מועילים זה בלא זה ומוהרי"ק הביא היפך מזה ממ"ש שם דף י"ג גבי ההוא ארוס וארוסתו וכן נראה מדבריו דכי אמרינן ועוד רוצה לומר אפילו ליתא לטעמא קמא ומוהרימ"ט יו"ד סי' ב"ן הביא מקומות הכי והכי ויש ללמוד מזה לאי נמי או ועוד שכותבים התוס' והפוסקים הראשונים אלה תורף דברי הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות רי"ט עי"ש בגוף דברי קדשו וס' רבינו מוהרי"ק אמצ"א לראות דב"ק שנראה דחדוש הוא שחידשה תורה דיליה להביא מההיא דארוס וארוסתו וכו' ועין רואה דרבותינו התוס' באותו פרק הכותב הנ"ל כבר הוקשה להם מההיא דארוס ותירצו כיעי"ש גם מה שכתב בשם הרב מוהרימ"ט דהאריך להביא מקומות הכי והכי הנה שם לא הביא כי אם ההיא דארוס וארוסתו וסמיך עלה והוקשה לו מדברי התוס' הנ"ל וכתב שבמקום אחר כתב טוב טעם לדבריהם עי"ש ומה שכתב ויש ללמוד מזה וכו' דנראה דמר ניהו מחדש בטובו דבר זה עיין בגוף דברי הרב מוהרימ"ט וק"ל והנה מדברי הרב מוהרימ"ט הנ"ל מתבאר שדעתו לומר בכיוצא לזה דכל טעם בפני עצמו מהני. אך הרב חכם צבי בסי' ע"ג (ד"ה ואף) עושה עיקר מה שכתבו התוס' בדף פ"ה דשני הטעמים זה בלא זה לא מהני עי"ש, והרב פרי חדש הביא דבריו מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת הוא"ו אות י"א כ' שזו דעת מוהר"ם שהביא הרא"ש במועד קטן פ"ג סי' ק"ו עי"ש וצ"ל לפי"ז דהרא"ש שם שחולק על מוהר"ם סובר דכל טעם בפני עצמו מהני וכן מבואר בדברי הרא"ש שם וכן נראה ממה שכתב בפ"ק דכתובות בההיא דארוס וארוסתו כמו שכתב הרב אהל יעקב במערכת הוא"ו אות ג' ואף דבפרק הכותב כתב שם כדברי התוס' דזה בלא זה לא מהני כיעי"ש צ"ל דדוקא התם הוא שסובר כן וכבר כתב הרב מוהרימ"ט דבמקום אחר ישנו בנותן טעם לשבח בזה וכתב עוד ביעיר אזן שם דהרב"א בכלליו כתב בשם רמב"ן דרוב ועוד האמורים בש"ס הם כההיא דפרק הכותב ועיין ביעיר אזן מערכת ה' אות מ"ו (ד"ה והיה) מה שכתב על הר"פ שהביא שם והרב אהל יעקב שם כתב בשם הרבנים ב"ד וד"מ דסברי בכל כי האי גוונא דכל אחד מהטעמים מהני וכן נראה דנקטי הרבנים אבני שוהם דף ד' ע"ג ופתח הדביר ח"ב דף ק"ל סוף ע"א ובקונטרס הכללים מערכת המ"ם אות מ"ו נמשכתי אחר סברא זו כיעי"ש ועתה ראיתי שאינו פשוט לומר כן ועיין במה שכתבתי לעיל אות א' וק"ל והרב מנחת זכרון בשיירי מנחה מער' הקו"ף אות ט"ל כתב בשם מרן החבי"ב בשו"ת ח"מ ח"ב סימן כ"ד דאם כותב הפוסק שנים ושלשה טעמים בדין אחד אין לסמוך על טעם אחד לבדו דשמא לא כתב אלא לסניף בעלמא ע"כ וכן כתב הרב אהל יצחק בח"מ סוס"י ס"א ובא"ח סימן י"ד ובשו"ת יד יוסף סי' קי"ג (ד"ה ואולם) וס' שו"ת כנה"ג ח"מ ח"ב הנ"ל אין מצוי אצלי לראות ד"ק כי לכאורה הוא היפך מאי דנקטי רבנן בתראי הנ"ל ועיין במנחת זכרון מערכת הקו"ף אות מ"ז ולהרב המגיה בספר משק ביתי במערכת הטי"ת דף ץ' ע"ב וזכרנו לחיים ח"ב במערכת פוסקים אות א' ועיין בשו"ת די השיב יו"ד סי' י"ג (סוד"ה אשר) מה שהבין בדברי הרשב"א שהביא שם ועיין בדברי הרשב"א שהביא מרן הב"י ביו"ד סוס"י ע"ו יראה לי וכו' דדם שבשלו אינו ד"ת ועוד דאינו אלא ס' וכו' עי"ש ובודאי אין כונתו דאף אי נימא דהוא מדאורייתא מותר מפני שהוא ספק דהא ספיקא דאורייתא לחומרא אלא ודאי דקשור עם מה שכתב בתחלה דדם שבשלו דרבנן כן נראה לפום ריהטא ועיין בשמים ראש סימן קע"ז בכסא דהרסנא:

וכתב הרב מקנה אברהם במהדורא בתרא במערכת הפ"ה אות חש"ן שכתב הרב צמח דוד ס"ב בליקוטין דף כ"א ע"א בשם הריטב"א בחידושיו ליומא דף כ"ג דהיכא דפריך בש"ס חדא ועוד קושיא בתרייתא עיקר ואני ההדיוט כתבתי בקונטרס הכללים מערכת הפ"ה אות יו"ד (עיין לקמן אות ח"י) שכן מוכחא סוגיית הש"ס בפסחים דף ע"ז סוף ע"ב ודף ע"ח ריש ע"א:

י

נעשה כי קשיא בדברי הפוסקים דיוקא אדיוקא אמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא עצמה כדאמרינן בש"ס כן כתבו הרבנים יד מלאכי אות פח"ת בשם מרן החבי"ב בכנה"ג ח"מ סי' מ"א הגהט"ו אות ט"ו וחשק שלמה בכלליו אות ב"ן בשם הרבנים מוהריב"ל וסם חיי והרב מקנה אברהם במ"ב אות שי"ז כתב כן בשם כמה מרבנן בתראי עי"ש (אלא דמאי דמני בהדייהו להרב לחם משנה בסוף פרק ב' מהלכות שבת נראה דאינו ענין למאי דעסיק מר דהרב לח"מ לא אמר דאמרינן נעשה בלשונות הפוסקים אלא כתב דהרמב"ם הוציא דין עפ"י נעשה בברייתא שהובא בש"ס ומי לא ידע בכל אלה דאמרי' במתני' וברייתא נעשה גם מ"ש בשם הרב שם יוסף דף ב"ך ע"ד אינו ענין לו מטעם זה כמו שיראה הרואה) אף אני אביא שכן דעת הרבנים מרן חיד"א בברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד אות י"ד (ד"ה ועתה) וירך אברהם ח"א דף כ"ד ע"ג וזרע יצחק פרשת בראשית דף ד' ע"ב ותהלה לדוד ח"ב דף יו"ד ע"א ופתח הדביר ח"ב דף כ"ח ע"ג חינא וחסדא נר"ו דף ה' ע"ב (נרשם ו' בטעות) ודף ח"י ע"ב סמיכה לחיים דף פ"ז ע"א והרב מוהר"י עייאש בספר מטה יהודה סי' רע"ו סק"ח כל כך פשוט בעיניו שנאמר כלל זה בפוסקים עד שכתב שבכונה מכוונת סדר מרן בשלחן ערוך שם דינו באופן שתהיה מובנת דעתו בדין ההוא מחמת הכלל שבידינו דנעשה דיוקא דרישא כסיפא עי"ש דב"ק ובפתח הדביר חלק ג' גם כן תופס השיטה דאמרינן נעשה גם בפוסקים עי"ש בסי' רמ"ד אות ו' דף ז' ע"ב ובסי' שכ"ו אות י' (ד"ה שם בהגהה) דף רמ"ג ע"ד:

ולפי כלל זה יש ליישב קושיית ה"ה. מוהר"י קצבי בתשו' סימן ה' ד"ה אמנם על הריב"ה יו"ד סי' ש"ה דממה שכ' בתחלה דהמפלת שפיר מרוקם פוטר את הבא אחריו משמע הא מלא בשר ואינו מרוקם אינו פוטר ואילו בסיפא תני המפלת שפיר מלא מים או דם אינו פוטר וכו' משמע הא מלא בשר פיטר והצ"ע לדעת הרב מוהריק"ו דפשיטא ליה בדעת הריב"ה דמפלת מלא בשר אינו פוטר עי"ש ולפי כלל הנ"ל ניחא דאמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא עצמה וק"ל:

והנה אמת דהגם דהרב מקנה אברהם מני בהדי הסוברים שגם בפוסקים אמרינן נעשה את הרדב"ז בשניות בלשונות הרמב"ם סי' קי"ד הנה מרן החבי"ף בסמיכה לחיים הנ"ל כתב בשמו שם דלומר נעשה בפוסקים דחוק קצת מ"מ להניחו חלק ובצ"ע אינו כדאי וכן כתב הרב פתח הדביר בח"ג הנד"מ סי' רמ"ד דף ז' ע"ב בשם חקקי לב ח"מ דף ל"א ע"ד וז"ל והגם שכתבתי בסמיכה לחיים בשם הרדב"ז דנעשה בפוס' הוא דוחק מכל מקום מוכרחים אנו לתרץ כן כדי ליישב דברי הטור ע"כ והכי נמי בההיא דיו"ד הנ"ל ליישב דברי הטור לדעת הג' מוהריק"ו שפיר אפשר לתרוצי עפ"י כלל הנ"ל (והגם דבדברי הטור עצמו לא קשיא ליה להרב מוהר"י קצבי הנ"ל משום דאשכח פתרי דבפלוגתא לא מיירי כיעי"ש אפשר לומר דלרבינו מוהריק"ו דחיקא ליה האי שינוייא טפי דסוף סוף היה לו להביא הדין שסובר שאין דרך הפוסקים לשייר מידי):

ואולם לפי הנראה אין זה כלל החלטי לכל מקום שהרי בדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה ג' וחייב לשכור מלמד לבנו ואינו חייב ללמד בן חברו בחנם יש לדקדק בו דיוקא אדיוקא לענין בן בנו דמרישא משמע דדוקא בנו בשכר הא בן בנו אינו אלא בחנם ואילו בסיפא משמע דוקא בן חברו בחנם הא בן בנו בשכר ואי נימא נעשה צריך לומר דבן בנו הרי הוא כבן חברו ואינו חייב בשכר ועין רואה דהרבנים מבי"ט בקרית ספר ובתשו' ח"א סי' קס"ה ומוהר"י בי רב ופרישה, יו"ד סי' רמ"ה ולבוש שם ס"ד ולחם משנה בהלכות ת"ת הנ"ל נקטי בפשיטות דחייב לשכור מלמד לבן בנו כמו שכתב בשמם הרב אהל יעקב במערכת הכ"ף אות נ"ו דף ס"ו ע"א וע"ב והגם דמרן כ"מ שם כתב זה בלשון אפשר עיין להרב משנה למלך בפ"ה מהלכות מלוה הי"ב (ד"ה כתב) דהבין מדברי מרן דחייב ללמדו בשכר (ועיין לעיל אות א' בלשון אפשר שכותבים הפוסקים) אלמא מוכח דלא ניחא לרבנן קדישי הנ"ל לפרש לשון הרמב"ם בדרך נעשה ועיין להרבנים ברכ"י ושם יוסף שרשמתי באות א' הנ"ל. ושו"ת הרדב"ז שציין הרב אה"י שם שכתב בח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קי"ד דאין חייב להשכיר מלמד לבן בנו אין מצוי אצלי לראות טעמו ונימוקו ויתכן משום דמפרש דברי הרמב"ם בנעשה ותצא דינא דלבן בנו אינו חייב בשכר:

ונלע"ד ליישב לדעת רבנן קדישי הנ"ל דהגם דבעלמא הפשוט הוא לומר נעשה מרישא לסיפא מ"מ כיון דנמצא ג"כ נעשה דיוקא דסיפא כרישא עצמה וכמו שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ג' עי"ש ובמאי דקמן מוכח מהש"ס דחיובא דללמד לבן בנו הוא בשכר וכמו שכתבו הרב לחם משנה ודעמיה לכן ניחא להו לפרש כן בדברי הרמב"ם דדיוקא דסיפא היא כרישא עצמה וחייב ללמדו בשכר ועוד כתבתי שם דהיכא דאי נימא במשנה נעשה יוצא הדין היפך מה שאמרו בברייתא לא אמרינן נעשה עי"ש וק"ל:

ועוד י"ל דאולי משמע להו דבמה שכתב הרמב"ם ברישא דחייב א וכו' לבנו נכלל גם בן בנו לפי מה שהקדים דבני בנים הרי הם כבנים ולפי שהיה סלקא דעתין שגם בבן חברו יהיה הדין כן כיון דגם תלמיד נקרא בן אהכי הוצרך להוציא מן הכלל בן חברו אבל בן בנו לא אימעיט הרי הוא בכלל בנו דתני ברישא כיון דלא מעטיה בהדייא כנ"ל ליישב בדוחק:

ממוצא דבר אתה תשמע דמה שכתב הרב מקנה אברהם באות ס"ה בקרא דוהודעתם לבניך ולב"ב דאיצטריך לכתוב ב"ב אע"ג דב"ב הרי הם כבנים כדי לחלק בין בשכר לבחנם עי"ש לפי האמור נפל ברברבי ולדעת כל הרבנים הנז"ל אין בזה שום חילוק בין בנו לבן בנו והנה אמת דנראה דמיסתמיך ואזיל בסברת הרדב"ז סי' קי"ד הנז"ל שציין שם ולא ראה דכל הרבנים הנז"ל סברי בהיפך אלא דבכל זאת כיון דמרן כסף משנה דמר קעסיק ביה כתב דאפשר דגם לב"ב בשכר אף אי נימא דמשמע ליה דהוא ספק לא היה לו להחליט בהיפך ואולי סובר דמרן כ"מ מספקא ליה ונקטינן בכל כי האי גוונא כהרדב"ז דפשיטא ליה עיין לקמן אות י"ט:

ויותר נכון לומר דהרב כתב שם דאיצטריך קרא דלב"ב לקדימה או לחלק בין בשכר לבחנם עי"ש וכונתו לכל מר כדאית ליה דלמ"ד דב"ב בשכר איצטריך לקדימה ולמ"ד בחנם איצטריך להא נמי וק"ל ועיין למרן החבי"ף בספר כל החיים הנד"מ בדף יו"ד ע"ד אות ח' ובדף כ"ד ע"ג מה שציין בכללין ספרי דבי רב דלא שכיחי גבאי:

ועתה נדפס מחדש ס' ימי שלמה על הרמב"ם להרב כמוהר"ש קמחי נר"ו ועי"ש בהלכות ת"ת מאי דשקלו וטרו בענין זה הוא וידי"ן הרב המגיה נר"ו ע"ד הרב מקנ"א הנ"ל ולענ"ד אין לתמוה עליו אלא דהיה לו להזכיר סברת הרלח"מ ודעמיה דגם לב"ב חייב בשכר ולא לכתוב כמילתא פסיקתא די"ל בזה בין בנו לב"ב ותו ל"מ. ושם הביא ידי"ן רב המגיה נר"ו דהרב מעשה רוקם בחי' לקדושין הוכיח מסוף דברי הרמב"ם דחייב ללמד את בן בנו בשכר מדכתב דאינו חייב ללמד בן חברו בשכר ואי בבן בנו אינו חייב בשכר לישמעינן רבותא בבן בנו והוא נר"ו כתב לדחות דאי הוה נקט בסיפא בן בנו הוה אמינא דדוקא בב"ב הוא דבחנם מיהא חייב אבל בבן חברו אפילו בחנם אינו חייב וכו' אלו תוד"ק ולפום ריהטא לדידי חזי לי במחילת כתה"ר דהא לאו שינויא דלא הוה שום ס"ד לומר כן דעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב הרמב"ם בדין ב' ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' אלא אפילו בן חבירו עי"ש:

ובעיקר כללין עיין להגאון יד מלאכי במערכת האל"ף אות מ"א שנראה לכאורה שסובר דבדברי הפוסקים היכא דאיכא למידק דיוקא אדיוקא לא אמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא והוא ששם (בד"ה אי נמי) כתב דגם בדברי אמורא אמרינן תנא ושייר היכא דשייר תרתי וכתב על זה וז"ל ואל תשיבני ממה שכ' הרדב"ז סי' רפ"ה דלא אמרינן תנא ושייר אלא במשנה וברייתא אבל פוסק לא משייר מידי ומדלא הזכיר אלא משנה וברייתא משמע דאמורא הוא כפוסק דליתא דאדרבה דוק מסיפא מדלא סיים אבל האמורא והפוסק לא משיירו מידי משמע דאמורא הוא כמשנה וברייתא ולפי האמת כן הוא שהרי אין כונת הרדב"ז אלא לאפוקי הפוסק דביה מיירי וכו' ע"כ לעניננו ואי הוה סבר דאמרינן נעשה בדברי הפוסקים הרי אם כן דיוקא דרישא הויא כסיפא ואמורא הוא כפוסק שהרי גם בדאיכא לשון אבל שייך לומר נעשה כמו שנראה מסקנת הרב עצמו במערכת הנו"ן אות תפ"ח אלא משמע דלא ניחא ליה למימר הכי בלשונות הפוסקים אמנם אפשר לומר על פי מה שהביא שם באות תצ"א בשם הרב קול הרמ"ז דאע"ג דהמורגל הוא דאמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא מ"מ איכא נמי דוכתא דאמרינן נעשה דיוקא דסיפא כרישא עי"ש וכתב עליו הנפק שמימיו מן המקדש וכו' ולכן כיון דדברי הרדב"ז מוכיחים דרק לאפוקי פוסק הוא דאתא לא דייקינן רישא כסיפא אלא דיוקא דסיפא הויא כרישא וכבר כתב שם באות תפ"ח שהרב כנסת הגדולה פירש דברי הריב"ה בנעשה אף שהסיפא כתובה בלשון אבל עי"ש:.

ולפי מה שהעיד הרב יד מלאכי דהרב כנה"ג פירש דברי הטור בנעשה (ביד מלאכי כתב כן בשם כנה"ג ח"מ סימן מ"ח הגהט"ו אות ו' ועיינתי שם ולא מצאתי ולא אדע איזה ט"ס יש) יש לתמוה על מה שראיתי להרב בחלק ח"מ סי' קמ"א הגהות ב"י אות ג' שהקשה בדברי תשובת הרשב"א דיוקא אדיוקא ורצה לפרש כונתו ולא הונח לו לפי שכתב שכן דעת העיטור ואם כפי פירושו לא תהיה דעת הרב העיטור כדעתו והוצרך לידחק בכונת דברי הרשב"א כיעי"ש ומה כל החרדה והלא נוכל לפרש דברי הרשב"א בנעשה דיוקא דרישא כסיפא ויהיו דבריו כסברת הרב העיטור כאשר יראה הרואה בגוף דב"ק והרב רב דגן בנימוקיו ליו"ד סי' עש"ה (בדין אחד מהאבלים שלא היה במקום המת ובא אחר כך אם מונה עמהם) דף קע"ה ע"א הקשה בדברי הרא"ש דיוקא אדיוקא ולא אסיק אדעתיה לפרש דבריו בנעשה דיוקא דרישא כסיפא משמע שסובר שאין לפרש דברי הפוסקים בדרך זו אמנם הרב באר המים בסי' נ"א הביא דברי הרב השואל דמפרש דברי רבינו ירוחם בדרך נעשה ולפי זה יש להחמיר בנדונו והרב המחבר לא פקפק עליו בזה רק שכתב טעם להתיר בענין השאלה עי"ש מוכח קצת דגם הרב המחבר מסכים לדברי השואל לפרש דברי הרי"ו בדרך נעשה כמו שהביא בשאלה שכן כתב הרב חיד"א בברכ"י ח"מ הנ"ל ומקרוב השגתי ס' יהודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי) וראיתי בחלק א"ח סי' ל"א (בד"ה אלא דאיכא) שנשתמש בכלל זה בפוסקים והרב המגיה יצ"ו אחר שכתב שהרב פתח הדביר בח"ג סובר דאמרינן נעשה בפוסקים וציין דבריו שבסי' רמ"ד וסי' שכ"ו הנ"ל בראש אות זו כתב שכן כתב בספר טהרת המים מערכת הפ"ה ס"ק רפ"ה ולא נשמע בינינו ספר זה:

יא

אסור אי משמעות לשון זה הוא דוקא לאסור לכתחלה ראיתי לרבנן קדישי נבוכים בארש וארשום פה אשר ראו עיני בענין זה בס"ד הנה הרב ש"ך יו"ד סי' ס"ט סק"מ פירש מה שכתב הרמ"א אסור דרוצה לומר לכתחלה ומרן החבי"ב בכנה"ג) שם הגב"י אות י"ש כתב על דבריו דאינו נכון ופירש דברי הרמ"א דאסור בדיעבד עי"ש והוה משמע לי דס"ל דזה כלל גדול שכל מקום שנאמר לשון אסור הוא אפילו בדיעבד והרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות ו' כתב וז"ל ועיין ט"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ז דאסור משמע אפילו דיעבד וכ"כ הרדב"ז וכו' והגמ"ר דגיטין דף תרי"ז א' וכנסת הגדולה יו"ד סי' צ"ה הגהט"ו אות ט' עכ"ל נראה דמבין בדעת הכנה"ג דהוא כלל לכל מקום וכדמשמע מדברי הרט"ז ומה שכלל את ההגהות מרדכי דגיטין בכלל הסוברים דאסור משמע דיעבד הנה הרב הראה מקום לפי הדפוס שבידו (בדף תרי"ז) ואי אפשר לכוון הדפים בדפוסים שבידינו ולפי הנראה כונתו למה שכ' בהגהות מרדכי שם באות תס"ג דמה שאמרו אין קורין בס"ת שחסר יריעה הוא מפני כבוד הצבור והיכא דלא אפשר מוטב שידחה כבוד הצבור כדי לקיים תקנת הקריאה וסיים על זה וז"ל ועוד תדע גבי חסר יריעה אחת קאמר אין קורין ולא אמר אסור לקרות כדאמר גבי ספרא דאגדתא אסור למיקרי בצבורא דלא ניתן ליכתב אלא ודאי אין קורין היכא דאפשר והיכא דלא אפשר שרי עכ"ל ולי הדל יש לפקפק דאין מזה הכרח שסובר דאסור משמע אפילו דיעבד דלא מיירי בהכי כלל ועם שיש לומר שכונתו שכיון ששעת הדחק כדיעבד דמי וכתב בהגמ"ר דהיכא דאתמר לשון אסור אפילו דלא אפשר א"כ מוכח דאסור הוא אפילו דיעבד מ"מ אין נראה לענ"ד שלזה כיון הרב שאם כן היה לו לפרש. ונכון בעיני לומר דציון דברי ההגמ"ר הללו כתב הרב בראש האות ו' שכתב יש חילוק בין אמרם אין עושין כך וכך לאסור לעשות כך וכך דאין עושין משמע דוקא היכא דאפשר ואסור הוא בכל גוונא הרב זקן אהרן וכו' שם היה כתוב ציון דברי ההגמ"ר הנ"ל ונעתק בטעות דברים אלו חוץ למקומן וכן מה שסיים הרב יד מלאכי וז"ל ונלע"ד ראיה דאמרינן בערכין כ"ט ב' אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול אלמא קסבר איסורא נמי איכא עכ"ל דברים אלו גם כן שייכים למה שכתב בראש האות לחלק בין אמרם אין עושין דלא משמע מהאי לישנא איסורא כולי האי ואהכי שרי היכא דלא אפשר ולזה מביא ראיה דאין במשמעות לשון אין עושין כך וכך שיש איסור כדאמרינן אינו גואל לא קתני וכו' דאי אדסליק מניה (דאסור הוא אפילו דיעבד) איני מבין בעניותי איזו הוכחה מזה:

נחזור לדאתאן עלה דמדברי הרב כנה"ג בסי' ס"ט הנ"ל היה נראה לי שסובר שכל מקום שנאמר לשון אסור הוא אפילו בדיעבד וכמו שהבין הרב יד מלאכי מדבריו שבסימן צ"ה אמנם עיינתי בכנה"ג סי' צ"ה וראיתי שכתב דלפעמים יתפרש לשון אסור על לכתחלה עי"ש אלמא לאו כללא הוא והרב יד מלאכי היה לו לכתוב כן בשמו שעל הרוב הוא דקאמר. וגם מדברי התוס' במס' ע"ז דף ס"ב בד"ה ותנן מתבאר לענ"ד דסברי דלשון אסור שייך בדבר שאסור לכתחלה ומשמע קצת מדבריהם דעל הרוב הוא כן שעל מה ששנינו השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ופריך בש"ס מדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתבו התוס' תימה מאי פריך התם היינו דיעבד ומתני' לכתחלה איירי יש לומר דאסור דמתני' משמע ליה אפילו דיעבד עכ"ל וכונתם דמשמע ליה לש"ס דשכר דיי"ן דומיא דיי"ן הוא דאסור אם נתנו לאחרים עיין בדברי התוס' בחולין דף ד' ד"ה מותר מיד מתבאר דדוקא בהאי אסור משמע לן שהוא אף בדיעבד אבל בעלמא לשון אסור הוא לכתחלה (שכן כתבו בקושייתם ומתני' לכתחלה איירי ולא כתבו ודילמא מתניתין לכתחלה קאמר) ועל כל פנים מוכת מדבריהם דאיכא הכי והכי וראיתי לרבין חסידא בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות י"ב שכ' וז"ל כתבו התוספות בע"ז דף ס"ב ד"ה ותנן וכו' כל היכא ששונה אסור לאו דוקא לכתחלה אלא אפילו בדיעבד משמע עכ"ל ובמחכתה"ר דבריו תמוהים ואדרבה מדברי התוס' מוכח בהיפך כמו שכתבתי וראיתי שגם במענה לשון ח"ב אות מ"ח כתב בשם הרמ"ז שכתבו התוס' בע"ז דף ס"ב דלשון אסור לאו דוקא לכתחלה אלא אפי' בדיעבד משמע עכ"ל ויתכן לפרש שכונתו דאיכא נמי דתני אסור והוא אפילו דיעבד אך בדבריו שבתוספת דרבנן הנ"ל (כל היכא וכו') קשה לפרש כונה זו כמובן:

ואנכי הרואה דמדברי מרן בב"י בח"מ סי' ז' (גבי אוהב ושונא דיינים) נראה שסובר דמשמעות לשון אסור הוא דוקא לכתחלה שהרי הכריח שם שהרמב"ם סובר שדיניהם דין מדכתב אסור ולא כתב שאין דיניהם דין ועל פי דקדוק זה המציא מחלוקת בין הרמב"ם והטור עי"ש ואם היה סובר דיש אסור שפירושו דיעבד וכ"ש אם סובר דעל הרוב הוא דיעבד לא הוה ליה למישוי פלוגתא בין הרמב"ם והריב"ה והרב כנה"ג שם בהגהות ב"י אות ט"ז כתב שהרב מוהר"א ששון כתב על דברי מרן הב"י והא ליתא שהרי בפי"ג מהלכות עדות כתב הרמב"ם דפסולים בדיעבד וכו' עי"ש ומשמע דאי לאו דאשכח גלוי מלתא מדברי הרמב"ם בהלכות עדות הוה מורה למרן דמשמעות לשון אסור הוא לכתחלה ועיין בענין זה להרב מוהריט"ץ בסי' רח"ל וזה מכוון למה שנראה מדברי התוס' הנז"ל דלשון אסור על הרוב משמעותו לכתחלה ואין חילוק בזה בין לשון משנה (דמיירו התוס') לדברי הפוסקים (דמיירי מרן הב"י) וכן מוכח מדברי הרב יד מלאכי הנ"ל שאין לחלק מדפריך ותני דברי הרב כנה"ג דמיירי בלשונות הפוסקים בהדי הרב ט"ז דקאי אלישנא דמתניתין כמו שיראה הרואה והרב אהל יעקב במערכת האל"ף אות ל"ד כתב וז"ל אסור הוא אפילו דיעבד כדמוכחי כולהו מתני' דמס' ע"ז עיין עליהם והתוס' בריש ביצה צדדו לומר דאסור משמע דאין לו תקנה לעולם וכ"כ בפשיטות הרב ט"ז בסי' קל"ב סק"ז דאסור הוא אפילו דיעבד עכ"ל ויש לתמוה עליו איך נעלם ממנו דברי מרן הב"י הנז"ל דמוכח שסובר בהיפך ומה שהעיד שכן מוכיחות כל המשניות דמס' ע"ז נעלם מעיני הרב דברי התוס' בע"ז דף ס"ב וחולין דף ד' הנז"ל דמתבאר שדוקא באותה משנה משמע להש"ס על צד ההכרח דאסור הוא אפילו בדיעבד אבל בעלמא יתכן לפרש דרק לכתחלה הוא וגם חידוש הוא וקצת תימה שבכל מקום מביא וקורא דברי הרב יד מלאכי ואילו בענין והלא זכר הרב דברי זה הי"ם גדול שהבאתי למעלה:

איברא דמדברי מרן הב"י הנז"ל אין להקשות על הרב אהל יעקב דאולי יאמר הרב דיש לחלק בזה בין לשון אסור שבדברי הש"ס ללשון אסור דבדברי הפוסקים ומר הוא דאמר אלישנא דמתני' ומרן הב"י מיירי על דברי הרמב"ם דהפוסקים שדרכם לפרש אין להבין ממה שכותבים אסור שרצונם לומר שאסור אפילו בדיעבד ובזה אפשר להביא שליש ישוב למה שקשו דברי מרן אהדדי דהנה הרמב"ם בהלכות ביכורים פרק י"ב דין ד' פסק פטר חמור אסור בהנאה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין ומרן כ"מ הראה מקום פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון והלכה כר"י דאמר פטר חמור אסור ואמרינן בש"ס דבין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו פליגי עי"ש מוכח דמשמע ליה דאסור דתני ר"י וכן מ"ש בש"ס דהנאת דמיו אסור היינו אפילו דיעבד ומרן מוהריט"א בס' גט מקושר (הנספח לס' נאות יעקב) בדף ל"א ע"א כתב על דבריו וז"ל ודבריו נפלאו ממנו שהרי בגמ' לא אמרו אלא דלר"י הנאת דמיו אסור והכונה דאסור להביא עצמו להנאת דמיו והיינו למכרן כדי ליהנות בדמיו וכו' וכו' אבל אם עבר ומכרן אין שום גילוי בגמ' שדמיו אסורים וצ"ע עכ"ל ולקושיא זו יש לומר דמרן כ"מ קאי בשיטת הרבנים הנז"ל דאסור משמע אפילו דיעבד וא"כ מאי דתני ר' יהודה פטר חמור אסור היינו בדיעבד ומאי דאמרינן בגמרא דפליגי גם בהנאת דמיו היינו לאסור אפילו בדיעבד (ותימה על מרן מוהריט"א דנקיט בפשיטות דלשון אסור הכונה דאסור לכתחלה ולא זכר שר דברי מר אביו בקהלת יעקב הנז"ל דמביא בשם התוס' דאסור משמע דיעבד ועם שאין דבריו מוכרחים אחרי המחי"ר וכמו שכתבתי על כל פנים היה לו להביא דב"ק ולהעיר ולהאיר עליהם) אפס כי עז שהרי דעת מרן בב"י ח"מ הנז"ל דאסור משמע לכתחלה ואם כן הני מילי דמר סתראי נינהו:

אמנם לפי מה שכתבתי דאפשר לחלק בין לשון אסור שבש"ס ללשון אסור שבדברי הפוסקים ניחא כמובן ומצאתי לזוגא דרבנן בס' פרי העץ דשקלו וטרו בדברי מרן מוהריט"א הללו והוא שהרב מוהר"א קריספין הובא דבריו שם בדף קי"א ע"ג הקשה על מרן מוהריט"א במה שתמה על מרן כ"מ שנעלם ממנו דברי התוס' בע"ז דף ס"ב והביא דבריהם הרב אביו במענה לשון הנ"ל דלשון אסור הוא אפילו דיעבד וצדקו בזה דברי מרן כ"מ וכתב שגם הרב יצחק ירנן בפי"ב מהלכות ביכורים תמה על מרן מוהריט"א דהיכן מצא דוגמתו שלשון איסור שייך לומר אלכתחלה ושאשתמיט מניה דברי התוס' דע"ז הנ"ל מדלא הקשה עליו מדבריהם ויפה השיב על זה הרב המחבר בדף קי"ב דאדרבא מדברי התוס' מוכח דדוקא בההיא מתני' הוא דמשמע דאסור אף דיעבד מטעם שכתב הרא"ש בקידושין דף נ"ו דדומייא דיין נסך דאסור לאחרים (ולא ראה דברי התוס' דחולין דף ד' ד"ה מותר הנ"ל) והביא דברי רש"י במתני' דבבא מציעא דף ס"ה ע"ב הבא מעות וטול את שלך אסור שכתב אסור לעשות כן דמשמע דהיינו לכתחלה וכיון שיש מקומות בש"ס אסור ומפרשים הראשונים דהוא ממדת חסידות כ"ש שנוכל לפרש דאסור היינו לכתחלה ע"כ תוד"ק. ומכולם נעלמו דברי מרן הב"י שהבאתי למעלה דפשט לשונו מורה דמשמעות לשון אסור הוא לכתחלה בין במשנה וגמרא ובין בדברי הפוסקים אלא שצריכים אנחנו לדחוק ולחלק כנז"ל כדי ליישב דב"ק:

שוב ראיתי להרב גבעות עולם סי' י"ג שכתב בכונת מרן הב"י ח"מ הנ"ל דלשון פסול משמע הכי והכי ומדלא כ' הרמב"ם לשון פסול אלא אסור משמע למרן שהוא דוקא לכתחלה עי"ש ולפי דבריו יש לומר דדוקא היכא דהוה שייך למימר לשון פסול וכותב הפוסק אסור הוא דאמרינן דהוא לכתחלה אבל בדבר דלא שייך לומר לשון פסול אין לנו הכרח דלשון אסור הוא לכתחלה ואפשר דהוא דיעבד כמו שהוא על הרוב לשון זה לדעת מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד הנ"ל ועיין להרב פרי חדש יו"ד סי' ח"ק סק"ב דמשמע ליה דלשון אסור האמור בש"ס (ירושלמי) הוא אפי' בדיעבד והשגתי עתה ספר יקר אזן אהרן וראיתי שם באות מ"ט שלא ראה כל מה שנבוכו רבנן קדישי בענין זה כי אם מ"ש התוס' בע"ז דף ס"ב דמשמעות אסור הוא לכתחלה וזימנין מתפרש דאפי' בדיעבד וכתב שמדבריהם בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מותר אין נראה כן ולא גילה לנו היכי משמע ליה מדבריהם שם שלא כמה שכתבו בע"ז ודבריהם נראים שפה אחת ודברים אחדים:

וממה שכתב הרב פרי חדש ביו"ד סי' צ"ו סק"ד דלשון מותר בכל מקום הוא לכתחלה היה נראה לומר דלשון אסור הוא לכתחלה כי היכי דלשון מותר הוא לכתחלה אלא שאין זה כדאי לומר היפך מה שמפורש בדבריו שבסי' ח"ק שלשון אסור הוא אף בדיעבד והר"ן בהלכות בפרק קמא דחולין בסוגיא שבדף ח' ע"א כתב (בד"ה גרסינן תו בגמרא) וז"ל ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפילו חתך בה אסור וכו' אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמועינן כחא דהיתרא בלכתחלה נקיט סיפא נמי לישנא דלכתחלה עכ"ל הנה מפורש יוצא מדב"ק דבעלמא (כשאין הכרח בדבר) לשון אסור הוא לכתחלה ועתה נראה לי לפום ריהטא שיש לדחות דשמא דוקא כשלשון אסור קאי על הפעולה (אסור לחתוך וכיוצא) הוא דמשמעותו לכתחלה אבל בלשון אסור הנאמר על הנפעל משמעותו הוא אף דיעבד ולפי הנראה הוא חילוק נכון וצריך להתיישב בכל מה שרשמתי למעלה לראות היעמדו דברי ואין הפנאי כעת:

יב

אסור אם יתכן לפרש דהוא ממדת חסידות בעלמא ולא מדינא עיין למרן חיד"א בספר יעיר אזן אות ק"ג על דברי התוס' תענית י"א שכתבו דמה שאמרו שם דאסור לשמש בשנת רעבון הוא משום חסידות שהביא שהרבנים צדה לדרך ואליאו רבה לא הונח להם לפרש מאמר הגמרא אסור שהוא חסידות ונדחקו בדברי התוס' ומני"ר כתב דנעלם מהם דברי הר"ן סוף פ"ק דע"ו ורב הנמק"י בפרק ארבע מיתות (גבי אסור לעשות שותפות עם העכומ"ז) שכתבו שהוא ממדת חסידות והביא גם דברי הריטב"א בפרק א' דמגילה בשם רבו דעבוד פרישה דוכתי טובא בש"ס כי האי גוונא עי"ש. ורמזו הרב מקנה אברהם במהדורא ב' דף כ' ע"ג (ד"ה ולענין) והרב פרי העץ דף קי"ב ע"ג ועיין בכורות דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה שמא וכו' שציין הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות נ"א (אחר שהביא דברי הר"ן דסופ"ק דע"ז הנ"ל) ואין משם הכרח דאפשר דר"ת מפרש דההיא דתיתי לי וכו' חולק אדשמואל דאמר אסור ואין כונתו לפרש דמה שאמרו אסור הוא מדת חסידות. ועיין בברכי יוסף א"ח סי' ב' אות ב' דשקיל וטרי בלשון תיתי לי האמור בש"ס דהוא מדת חסידות ושכן כתב הר"ן בסוף פרק קמא דע"ז והרב הנמק"י סופ"ר ד' מיתות ושוב כתב וגדולה מזו ראיתי להרב א"ר שכתב דמלשון אסור אין ראיה וכו' דהא גבי נשוי פירש מרן הב"י דהוא מדת חסידות וכן כתבו התוס' תענית י"א עי"ש שעמד בסתירת דברי הא"ר ואני הדל לא זכיתי להבין מאי גדולה מזו דקאמר ומייתי דברי הא"ר כיהודה ועוד לקרא דהלא הר"ן ורב הנמק"י שציין מתחלה תרווייהו רבנן קדישי אינהו דאמור דמה שאמרו בש"ס אסור לעשות שותפות עם עכומ"ז הוא מדת חסידות ודוחק לומר דמה שכתב גדולה מזו היינו במאי דחדית לן הרב א"ר בשם מרן הב"י דאף בלשון הפוסקים יתכן לפרש שכותבים אסור והוא ממדת חסידות:

ואני ההדיוט מצאתי לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דמפרש לשון אסור דאמר רב בבבא מציעא ק"ז ע"א ובריש בבא בתרא אסור לעמוד בשדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה דהוא משום חסידות עיין להרב המגיד בפרק ג' מהלכות שכנים דין ט"ז ולהרב מגדל עז שם שהביא מה שהשיב לחכמי לוניל והיא ל"ו נדפסה בס' פאר הדור סי' מ' וגם הרמב"ם גופיה זימנין כותב לשון אסור ור"ל מדת חסידות עיין להרב הדרישה בח"מ סי' ז' אות י"א ובפרישה שם. וגם בדברי מרן בש"ע מצינו דאמר רב אסור ור"ל מצד חומרא בעלמא ולא מן הדין עיין למרן חיד"א בברכ"י א"ח סימן שט"ז אות ה' וכיוצא לזה עיין להרב שלחן גבוה רס"י תע"א במחודש א' דמ"ש מרן אסור לאו דוקא אלא עצה טובה עי"ש (איברא דדברי הרב של"ג לקוע"ד קשים כמו שיראה הרואה ואכמל"ב):

ולפי כל הרשום מבואר נגלה דמה שכ' הרב פתח הדביר בח"ב דף ח"ק ע"א לדחות דברי הרב משחא דרבותא עפ"י מאי דמשמע ליה דמה שכתב מרן בסי' רל"א אסור לישן ביום מדינא קאמר ולא משום חסידות עי"ש וכ"כ באור לי סי' ע"ח ולפי האמור אינו מוכרח כיון דמצינו גם בדברי הפוסקים הרמב"ם והריב"ה ומרן ש"ע דמשתמשים בלשון אסור בדבר שאינו מן הדין כמו שכ' מרן הב"י א"ח סי' ג' על הריב"ה וכן כתב בתשו' אבקת רוכל סי' ח' דף ג' סוף ע"ד והביא דבריו מרן חיד"א בשיורי ברכה יו"ד סי' קי"ג אות ה' ומה שכ' הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלוה דין ז' ואדם גדול חשוב אסור וכו'. אפשר דאסור לאו דוקא אלא מדת חסידות עי"ש (עיין לעיל אות א') הרי דלא נפלאת היא ולא רחוקה לפרש כן בדברי הפוסקים.

ומזה יש לדקדק קצת על מרן הב"י א"ח סי' תמ"ז (סוד"ה ומ"ש רבינו בשם העיטור) וז"ל אלא שמתוך לשון רבינו שכתב סתם אסור לאכול וכו' משמע דמדינא אסר להו הרא"ש ע"כ ולפי האמור יתכן לומר דאסור לאו מדינא הוא אלא משום חומרא וכדדייק שפיר מרן ז"ל בדברי הרא"ש. ואי לאו דמסתפינא לומר מדעתי כלל זה גם בדברי רבנן בתראי דבתראי אחר הש"ע הוה אמינא דמה שכ' הרב ארחות צדיקים הביא דבריו הרב יפה ללב בסי' ג' אות כ"ב דכשיכנס אל בית הכסא יהרהר בצרכי הוצאות ביתו ובשבת דאסור להרהר גם בזה כמ"ש בסה"ח יהרהר בבניינים וכו' עי"ש אסור ממד"ח הוא דקאמר וסופו מוכיח שרמז למ"ש בספר החסידים ומתיישבת תמיהת הרב יפ"ל נר"ו מדקי"ל דהרהור מותר ובסה"ק הוא מדת חסידות ואיך כתב דאסור וכו' עי"ש אלא דלא ראיתי מי שכתב כן ע"ד האחרונים ומ"מ אינו רחוק כל כך בפרט דדבריו מוכחים קצת כנ"ל ועיין להרב חיי אדם כלל ה' אות י"א בנשמת אדם אות י"א שהביא בשם סמ"ג עשין כ"ז שכתב אסור לאכול עד שיתן לבהמתו ובעשין פ"ז משמע דאינו אלא מדת חסידות וכן בפתח הדביר ח"ג סי' ער"א אות ז' ובהשמטות דף ש"י ע"ג כתב דהסמ"ג ס"ל כהרמב"ם דאינו אלא מדת חסידות ועיין לידידי הגאון מוהרי"א נר"ו בספר עמודי אש הנד"מ בדף ז' ע"ב שהביא קצת מדוכתי הנ"ל וכתב וגדולה מזו ראיתי דדעת המגיני שלמה בפסחים דף ב' ד"ה אור דאפילו על מנהג שייך לומר לשון איסור וכ"כ מוהרש"א פסחים דף נ"ה ע"א בשם התוס' ונ"ל שכ"ד תוס' מגילה כ"ב שאין דלא תקשי קושית הפר"ח סי' תי"ז סק"א והפר"ח רמז לזה בתי' הב' ע"כ ועיין בשדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת האל"ף אות שפ"ב מה שכתבתי בזה:

יג

אין עושין כך וכך כשכותב הפוסק בלשון אין לעשות דבר פלוני ולא כתב אסור לעשות דבר פלוני משמע דאינו אסור בדיעבד כן כ' מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד סי' צ"ה הגהט"ו אות ט' וגדולה מזאת כ' הרב תפארת אדם בזכרונותיו מערכת השי"ן אות ב' בשם הרב אהל יעקב ששפורט דנהוג הוא בדברי הפוסקים לכתוב בלשון שלילה אין עושין אלא כך וכך אף על דבר שהוא למצוה או למנהג טוב עי"ש דף קפ"ב ע"ג ומה שציין לעיין בדברי הרא"ש פ"ב דפסחים הוא בסי' ל"א שכתב דלרש"י בדיעבד מותר עי"ש. וספר יד אהרן שציין אין מצוי אצלי לראות דב"ק ויש להבין דמרן חיד"א ביעיר אזן במערכת הלמ"ד אות כ"ג כ' דמוכח מש"ס זבחים דף ז"ן דלא שייך למיתני לשון שלילה אלא בדבר של תורה דדייקינן מדתנן הפסח אינו נאכל אלא עד חצות דראב"ע היא דהוי דאורייתא עי"ש. וא"כ איך נאמר דעל דבר שהוא למצוה או מנהג טוב בעלמא רגילים הפוסקים לכתוב בלשון שלילה ולחלק בזה בין לשון הש"ס לדברי הפוסקים אין נכון בעיני ומה גם דמדברי הרב תפ"א נראה דגם בלשון הש"ס הוא כן והרב המגיד בפרק א' מהלכות מגילה הלכה ז' כ' דמדלא אמר אין קורין אלא בעשרה משמע דלאו לעכובא ומדבריו קשה על הרבנים אה"י ותפ"א הנ"ל שהרי נראה דאי הוה תני הכי הוי עכובא ולא למצוה ושמא ר"ל דאי הוה תני אלא ביו"ד היה באפשרות לפרש דהוא עכובא ולא שהוא מוכרח ומ"מ מדברי ה"ה שמעינן דכל שהוא לעיכובא אף שהוא מילתא דרבנן שייך לומר אלא היפך ממאי דכייל לן מרן חיד"א ודוחק לומר דמגילה דדברי קבלה היא חשיב כדאורייתא לענין זה והרב יד מלאכי באות מ"א הביא דברי ה"ה הנ"ל דיש לחלק בין היכא דאיכא לשון אלא וכו' ומכלל המקומות שציין בענין זה נראה דמתברר דגם בעניינים דרבנן שייך לומר בלשון זה בדבר שהוא לעכב ובסוף דבריו הביא ש"ס דזבחים הנ"ל להוכיח דמשום דהוא לעיכובא תני בלשון אלא ועיין למרן חיד"א ביעיר אזן מערכת האל"ף אות ל"ח וק"ל ועיין אהל יעקב להרב מוהר"י מנשה במער' הלמ"ד אות ז' וקצת תימה דכל יומא שמעתתי' דמרן חיד"א בס' יעיר אזן בפומי' בס' הלז ובזה לא זכר שר את יוסף במ"ש במערכת האל"ף ומערכת הלמ"ד כיעי"ש. וראיתי להרב נחמד למראה בח"ב דף ל"ח ע"א שכתב דצידה היא מדאורייתא לרש"י ודעמיה ואהכי תני לשון שלילה אין צדים דגים וכו' וכמ"ש היע"א הנ"ל ולא הבנתי מה הלשון אומרת לשון שלילה בההיא דאין צדין דלפי הנראה לא הוי לשון שלילה אלא כי ההיא דמיירי מרן חיד"א ביעיר אזן דקתנו בלשון אלא עד חצות דאילו הוה תני הפסח אינו נאכל אחר חצות הוה מצינן שפיר למימר דאינו אלא מדרבנן כדתנן בדוכתי טובא באיסורין דרבנן בלשון זה ומדתני בלשון אין אלא עד חצות הוא דמשמע דלא הוי מדרבנן:

והנה מדקדוק לשון הרב כנה"ג הנז"ל בראש האות משמע דדוקא בלשון הפוסק הוא דדיקינן מדלא אמר אסור משמע דמותר בדיעבד אבל בלשון משנה וברייתא ואמוראים בש"ס אף אם לא אמרו אסור יש במשמע אף דיעבד הכל לפי הענין ובשו"ת אורי וישעי סי' מ"ט כ' בשם הרב השואל דמדאמר רב הונא בשבת דף כ"א בלשון אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה משמע לכתחלה דוקא ובדיעבד מותר והקשה מדאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והשיבו דזה אינו דיוק מלשון אין מדליקין ובכל מקום שתמצא לשון כזה כגון אין אדם משים עצמו רשע אין ב"ד יכול לבטל וכו' אין אדם מקנה וכו' אין עד נעשה דיין וכיוצא מי תימא דמשמע לכתחלה דוקא ולא דיעבד דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ומדאמרו אין מבטלין איסור לכתחלה לומר דבדיעבד מותר מוכח דבמקום שלא נאמר הלשון לכתחלה ודאי מעכב אף בדיעבד וגם בכאן לא מהני אף בדיעבד רק באין לו שמן אחר דמודה ר"ה דמדליקין אף לכתחלה עכ"ל משמעות לשונו הוא שאומר דרך כלל שכל מקום שנאמר איזה דבר בלשון אין הוא לעכב ואם לכך נתכוון במחילת כתה"ר אין דבריו נראים לי הדל דלפי המשוער בדעתי הקצרה יש ויש במקומות הרבה בש"ס לשון זה על דבר שאינו אסור אלא לכתחלה ואין לתת כלל החלטי בזה והכל לפי הענין:

יד

מותר זימנין דנקטי הפוסקים לשון מותר אף בדבר שאינו מותר לגמרי אלא ר"ל דמותר מאיסור דאיירו בה אף דאסור מצד אחר כן כ' הרב מקנה אברהם במהדורא ב' אות פ"ר (ד"ה כתב) על פי מה שכתב הרב קהלת יעקב שכן הוא דרך הש"ס ומדבריו למד גם להפוסקים כיעי"ש וכמו זר היה נחשב בעיני לומר כן על הפוסקים שיקבעו דין האסור מאיזה צד שיהיה בלשון מותר בלתי שיבארו דבריהם דמותר מצד זה ואסור מצד אחר עד שמצאתי למרן חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי פ"ז אות ח' שהביא מה שכ' בברכ"י אה"ע ריש סי' ט' דגם למני"ר הוה קשיא ליה למימר בדברי הפוסקים הכי ושוב כ' להוכיח מדברי הרשב"א דגם בדברי הפוסקים אפשר לומר כן עיש"ב ועיין ביעיר אזן במערכת המ"ם אות י"ז ועיין ביו"ד סי' ס"ד ס"א ושל שאר מינים מותר ופירש הרב ש"ך שרוצה לומר דשל חיות ובהמות טמאות אין בהם איסור חלב עי"ש אלמא דאע"ג דאסור מיהא משום טמאה קאמר מותר על היתר החלב. ועתה נדפס ספר כפי אהרן וראיתי להרב נר"ו בחיו"ד סי' ג' שהביא מה שכ' בברכי יוסף אה"ע ובמחזיק ברכה הנ"ל והביא עוד שכ"כ הרב המגיה בס' חמרא וחיי דף מ"ח ע"א דמ"ש בש"ע יוד סי' קפ"א ס"ז מותר וכו' הוא משום פאות הזקן אבל עובר על הכתוב לא ילבש גבר וכו' והרב נר"ו שקיל וטרי בדבריהם דרבנן קדישי ומסקנתו היא דהעיקר כמו שכ' בברכ"י אה"ע הנ"ל עיש"ב ועיין בשיורי ברכה יו"ד סימן ר"מ אות ח' (ד"ה אלא) שפירש מה שכתב בספר החסידים מותר דלאו לגמרי מותר אלא על דרך בחור הרע במיעוטו והרב פר"ח באה"ע רס"י קכ"ד כתב דמה שכתבו הרמב"ם והטור דכותבין הגט על איסורי הנאה דמשמע דלכתחלה נמי מותר משום לתא דגיטא קאתו ולא משום לתא דאיסור הנאה שדין זה אין שם מקומו והוכיח כן מלשון המשנה דקתני כותבין אע"ג שבהכרח לומר דאיכא איסורא וכו' עי"ש ועיין במה שכתבתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת הבי"ת אות כ"ה וכיוצא לזה עיין לרבינו מוהרימ"ט בח"א סי' פ"ב (בד"ה ומעתה) וז"ל והרמב"ם בפרק שלישי כתב באו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונישאת ואח"כ נודע שחילוף היו הדברים תצא הולד כשר ע"כ ולא כתב הולד כשר אלא לאפוקי דלא הוי הולד ממזר אבל פגום מיהא הוי תדע וכו' עכ"ל:

והנה בעיקר כלל זה כתוב בקונטרסי בשדי חמד חלק הכללים במערכת המ"ם אות ח' ועתה מפני סבה ראיתי ליתן להעתיקו פה וזהו מותר זימנין דלאו לגמרי אלא מאיסור דאיירי ביה כמו שכתבו הראשונים בסוגייא דריש פרק קמא דשבת דף ג' ע"א בבא דרישא פטור ומותר מצד איסור שבת אע"ג שאסור משום ולפני עור לת"מ עי"ש. גם מרן מוהרד"ך בבית ב' חדר י"ג כתב דתני תנא מותרות מאיסור דעסיק ביה אף דאיכא איסורא רא אחרינא והביא ראיה מדברי הראשונים הנ"ל וכן כתב הרב פרי חדש באה"ע רס"י קכ"ד דאע"ג דהרמב"ם והטור כתבו על הכל כותבין ואפי' על איסורי הנאה לאו למימרא דמותר לכתחלה לכתוב על איסורי הנאה אלא כלומר דמשום לתא דגטא לית לן בה ולא מיירו מדין איסור הנאה שדין זה אין כאן מקומו וכו' עי"ש. והרב קהלת יעקב בלשון חכמים אות שכ"ט הביא ראיה מחולין דף צ"ה ע"א דאמר רב דמאי דתנן נמצא בגבולין אברים נבילות חתיכות מותרות היינו מותרות מדין נבלה כלומר שאין מטמאין כנבלה אבל אסורות באכילה עי"ש והיה לו לבאר דלפי מה שכתב הרב תוי"ט פ"ז דשקלים מ"ג (ד"ה חתיכות) דרב חומרא בעלמא קאמר ולא מדין המשנה וכו' אין משם ראיה דהא לקושטא מתני' דקתני מותרות לגמרי הוא אלא דהרב ח"ץ סי' א' כתב דאי אפשר לומר כמו שכתב הרב תוי"ט וגם הוא מפרש צרותיהן מותרות דתנן במתני' היינו דמותרות מדין ערוה אף שאסורות מדין קטלנית עי"ש ומעין דוגמא מצינו שפירשו הראשונים מה שאמרו בש"ס אי בעי לא אכיל היינו משום סוכה אבל משום יו"ט חייב לאכול עיין תוס' בברכות דף מ"ט ע"ב והרא"ש שם והביא דבריהם מרן בב"י סי' תרל"ט ולעיל במערכת הכ"ף אות מ"ז כתבתי כיוצא לזה עי"ש ובקהלת יעקב שם ציין לעיין בס' של"ה דף שצ"ו ע"ב (ויש דפוס שדברים אלו הם בדף שי"ט ע"ג ובדפוס לבוב הוא בדף רי"ח ע"ב כן ראיתי עתה בספר אזן אהרן במערכת המ"ם אות ל"א ומה שציין שם לעיין באוהל יעקב דף ס"ח אות ח' הרואה יראה שאינו ענין לזה) ונמצא בידי ח"ב מספר של"ה (הגם שאול הוא בידי) מדפוס חדש משנת תרכ"ג ואין הדפים מכוונים לדפוס הראשון ומצאתי בחלק תורה שבע"פ בכללי רבי בדף ו' ע"ג (בד"ה מצינו ביש מקומות) שהביא כלל זה דזימנין תני תנא מותר ואינו מותר לגמרי אלא אסור מצד אחר בפ"ב דבכורות (לפי הנראה טעות הדפוס הוא וצ"ל בפ"ב דביכורים עי"ש במ"ז) דם שרץ אין חייבין עליו ר"ל משום דם אבל חייבין עליו משום שרץ דדמו כבשרו ובפ"ק דחולין דף י"ח ע"א השוחט במגל קציר וכו' וב"ה מכשירין ואמרינן בגמרא דלאכילה אסור ושם דף צ"ה הנז"ל ועוד הביא מ"ש בע"ז בפרק ר' ישמעאל ר"י בן בתירה ור"י בן בבא מתירין מפני ב' דברים ופירשו רש"י והר"ן דמתירין בהנאה ואסורין בשתיה ומזה עמד מתמיה על מה שפלפלו הראשונים התוס' והר"ן והרא"ש בריש שבת בההיא דבבא דרישא פטור ומותר דהאיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולמה לא כתבו בפשיטות כמ"ש הרא"ש אח"כ דלא מיירי אלא לענין איסור שבת מאחר דאורחיה דתנא בהכי בכמה מקומות אתוד"ק והמעיין בדברי הרא"ש והר"ן יראה שבמחילת כבוד קדושתו תמיהתו לא שייכא עלייהו כלל כי הרא"ש אחר שהעתיק כל דברי התוס' בזה סיים ואמר וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא משום לפ"ע לא מיירי אלא באיסורא דשבת וכו' מבואר שכונתו ליישב בפשיטות בדרך שבחר הרב של"ה והר"ן אף הוא היה מתכוין לזה שאחר שהעתיק כל מ"ש התוס' סיים כל זה פלפלו התוס' וכתבתיו להתלמד בו מיהו עיקר קושייא ליתא וכו' דפטור ומותר מצד איסור שבת קאמרינן וכו' עי"ש מבואר שכונתו ליישב כן בפשיטות ולא נצטרך לכל מה שפלפלו התוס' ותמיהתו אינה אלא על התוס' ובשסי"ן שלנו כתוב עה"ג בשם תו"י שתירצו כן וקרוב לשמוע שנשמט זה מתכשיטין שבפנים שבתחלה פלפלו כדי להתלמד משום יגדיל תורה ושוב כתבו אי נמי משום איסור שבת קאמרינן וכו' דאין לומר שדעת התוס' דאין לנו לפרש כן מסברא דנפשין כי לא אתמר הכי בהדיא בש"ס דהרי אשכחן לרבותינו התוס' במס' פסחים דף כ"ט ד"ה בדין דניחא להו בהכי עי"ש שכתבו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ועם שלא כתבו כן בפשיטות גמור מ"מ גם בההיא דשבת יתכן להם לתרץ בדרך זה ובלשון הזה ולא להשמיט ישוב זה לגמרי כאילו לא היה ובשבועות דף כ"ב ד"ה אהיתרא כתבו דמ"ש רב אשי כי קא מישתבע אהיתרא קא מישתבע אתי אף לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ודקארי ליה היתרא כלומר ליהנות שלא כדרך הנאתו דמותר מן התורה שמעינן מינה דיתכן לפרש לשון זה שלא כמשמעותו דמותר לגמרי וא"כ הוא סעד לכללין. וקצת יש להוכיח דאף בדברי האמוראים יתכן לפרש כן והוא מדאמר ר' ינאי בנדרים דף ז"ן ע"ב בצל של תרומה שנטעו ורבו גדוליו על העיקר מותר וכתב הר"ן כלומר דלא הוי תרומה וכו' ומיהו טבל הוי ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ומותר באכילת עראי עי"ש וי"ל וק"ל ומרן חיד"א בספר ברכ"י אה"ע רס"י ט' לא נחה דעתו כמ"ש הרב ח"ץ דמותרות מצד ערוה ואסורות מדין קטלנית מפני שכלשון הזה כתבו הפוסקים והם היו צריכים לפרש עי"ש ובמה שכתבתי אני ההדיוט בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ד על דברי הפוסקים הא מיהא בלישנא דגמרא אף הוא מודה דיתכן לפרש כן ואתה תחזה למני"ר גופיה בספר מחזיק ברכה ביו"ד סי' פ"ז אות ח' (בד"ה ומכאן קצת) שהשיב עמ"ש הרב בכור שור דף ק"ב ע"ג בענין הדג שפינקס מרינוס דהיל"ל חוץ מדג פ' שאסור משום סם המות דאין זו קושיא דזימנין דתני תנא מותר ואיירי מאותו איסור דקאי ביה אף דאסור מצד אחר עי"ש ולאו דוקא בלשון התנא במשנה או ברייתא הוא דס"ל כן אלא גם בדברי אמורא ס"ל דיתכן לפרש דבריו בענין זה כמ"ש בספרו יעיר אזן במערכה זו אות י"ז דאף למאי דאסיק אדעתיה דלא יתכן לומר כן בדברי הפוסקים מכל מקום בדברי התנא או האמורא ניחא ליה לפרש כן כיעי"ש וחידוש הוא שלא הזכיר שם דברי הר"ן בריש מס' שבת ודברי הרבנים של"ה וקהלת יעקב הנז"ל נמצינו למדין שכלל זה בלשון הש"ס שריר וקיים ורמזתיו לעיל בשדי חמד ח"א בחלק הכללים במערכת האל"ף אות ט"ו (בד"ה הן אמת) עי"ש:

עתה השגתי ספר יקר ברית יעקב להגאון ברוך מרדכי ליבשיץ וראיתי בחלק אהע"ז סי' ג' דף ד' ע"ג (בד"ה ואפשר) שהביא מה שכתב הרב מוהרד"ך דצרותיהן מותרות היינו משום ערוה אבל אסור משום קטלנית כדכתבו התוס' והרא"ש בההיא דפטור ומותר דבפרק קמא שבת דף ג' וכתב דאין מזה ראיה דהא לא תני בפירוש דבעל הבית פטור ומותר רק הש"ס מפרש דהני מה דבעל הבית פטור ומותר משום איסור שבת לא קחשיב אבל למיתני סתמא לישנא דהיתירא היכי דאכתי איכא איסורא מצד אחר אינו מדרך התנא למיתני כן ומש"כ ראיה דמצינו דתני היתרא משום איסור אחד דאכתי איכא איסורא משום דבר אחר מהא דנדה דף מ"ג תינוק בן יום אחד וכו' פוטר מן היבום ומאכיל בתרומה אף על גב דאמו טמאה לידה ואסורה בתרומה ואפילו הכי קתני מאכיל בתרומה דהיינו דמאכילה משום איסור זרה ואכתי איכא איסורא משום טומאה עכ"ד איני רואה ראיה מזה חדא דיש לומר דאתיא מתניתין כרבנן דר' שמעון דיוצא דופן אינו מטמא בלידה ומיירי כי האי גוונא ועוד דהתם לא תני אוכלת בתרומה דהוי לישנא דהיתירא דאמו אוכלת בתרומה אלא תני מאכיל בתרומה קאי אתינוק דהתינוק מאכיל את אמו מצדו אבל היא אסורה משום טומאה ועוד יש לומר הא דתני מאכיל בתרומה דיכולה ליהנות וליתן לבהמתה ואם אכלה אינה משלמת החומש דלא הוי כזרה אבל היכי דתני לישנא דהיתירא משמע דלגמרי מותר ולא הוי שום איסור גם מצד אחר עוד יש לומר דילדה בקושי בימי זיבה דרחמנא טהריה דמה מחמת עצמו ולא מחמת ולד כדאיתא בנדה דף ל"ו עכ"ל הנך רואה שדעתו נוטה דאין דרך התנא למיתני מותר בדבר שעכ"פ יש איסור בדבר אף שהוא מצד אחר (שאין נראה שכוונתו רק לדחות הראיות אבל מודה בעיקר הכלל) ולא אוכל כעת לחזור על לימודי הנ"ל ולפום ריהטא נראה דמשאר המקומות הרשומים למעלה מוכרח כלל זה וצריך להתיישב בדבר ואני אמרתי בחפזי:

ומצינו לשון זה בש"ס שרוצה לומר פטור כמו שרשמתי בקונטרס הכללים במערכת המ"ם אות ק"ג אבל בלשונות הפוסקים לא ראיתי מי שיפרש לשון מותר שרוצה לומר פטור:

עוד מצינו לשון מותר שרוצה לומר צריך וחייב לעשות הדבר ההוא כמו שהוכיח רבין חסידא בקהלת יעקב בקונטרס מענה לשון ח"ב סי' שכ"ח מדאמרינן בפרק קמא דסוטה דף ח' דמאי דתנן וכל הנשים מותרות לראותה פירושו חייבות:

ולשון מותר אם יתכן לפרש דאינו אלא בדיעבד יש מבוכה בזה בין בלשון מותר שבש"ס ובין בלשונות הפוסקים ועל שניהם ארשום בזה בס"ד א) בלשונות הש"ס כתב הרב אהל יעקב בדף ס"ט אות ח' וז"ל לשון מותר שייך לומר אף דלא שרי אלא דיעבד כדכתב הרב פרי חדש ביו"ד סי' ח"ק סק"ב וראיה מדקיימא לן נותן טעם לפגם מותר וכן זה וזה גורם והיינו דוקא בדיעבד ומיהו סתם מותר האמור בכל מקום הוא לכתחלה כדכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין סוף סי' ד' וכן כתב בפרי חדש יו"ד סימן צ"ו סק"ד עכ"ל ולפי שהרב קיצר בכוונת דברי הרב פרי חדש אבא אחורי ארי לבאר בס"ד:

והנה דברי הרב פרי חדש שבסי' ח"ק הם במאי דאמרינן בירושלמי דתרומות דלצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסור שמואל בשם לוי מותר כתב דלוי דאמר מותר כלומר בדיעבד ולאפוקי מרב דאסר אפילו בדיעבד שייך שפיר לישנא דמותר אף דלא שרי אלא בדיעבד וכ' כן ליישב דעת הפוסקים כלוי וכתבו דלכתחלה אסור ועוד כתב דטעמם משום דבש"ס דילן משמע דדוקא בדיעבד הוא דשרי לוי עי"ש ומתבאר דעד כאן לא ניחא ליה לפרש דלשון מותר אינו אלא דיעבד אלא היכא דאיכא למיתלי דאמר האי לישנא באיידי כי הא דאיידי דאמר רב אסור דהוא אף דיעבד אמר איהו מותר והיינו בדיעבד אבל אם לא היו דברי האומר אסור ורק לוי אמר מותר משמע דלא הוה ניחא ליה לפרש דמותר הוא בדיעבד (דלא כדמשמע מלשון הרב אהל יעקב) ואף בדאיכא למימר איידי וכו' נראה דלא נתקררה דעתו בישובו הראשון משום דלא ברירא ליה למימר הכי ואהכי משני שינוייא אחרינא וגם מהראיות שהביא הרב אהל יעקב מנותן טעם לפגם ומזה וזה גורם אין לנו להתלמד אלא היכי דאיכא למימר דאמר הכי באיידי דהא בתרווייהו איכא פלוגתא ואיידי דאמר חד נותן טעם לפגם אסור וכן בזה וזה גורם קאמר אידך מותר אף דאינו אלא בדיעבד:

ודברי הרב פרי חדש שבסי' צ"ו סק"ד הם על מה שכתב מרן דצנון שחתכו בסכין של בשר בן יומו אסור לאוכלו בחלב עד שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה על זה הביא מה שכתב הרב שפתי כהן דלכתחלה אסור לאוכלו בכותח על ידי טעימה אלא דאם בישלו בחלב בדיעבד מותר וכו' וכתב על דבריו ואין זה נכון דהא לישנא דגמרא הוי הכי צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ולישנא דמותר בכל מקום הוי לכתחלה ולכאורה קשה דאיך דחה בזה דברי הרב שפתי כהן הרי לשון הגמרא בחולין דף קי"א ע"ב הוא יתיב רב כהנא וכו' וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ואי הכי מאי תיובתיה על הרב שפתי כהן דלשון מותר הוא לכתחלה הא מצינן למימר דאיידי דאמר קערה שמלח בה בשר אסור וכו' קאמר נמי בסיום מילתיה בצנון מותר וכו' ואם בההיא דסי' ח"ק ניחא לן למימר דאיידי דאמר רב אסור אמר לוי מותר כל שכן בהא דהאומר אסור איהו גופיה מר הוא דאמר בסיום מלתיה דמותר דודאי לא דחיקא לן למימר דאמר מותר באיידי ומזה נראה להכריח שאין דעת הרב מסכמת לתירוצו הראשון שבסי' ח"ק אלא אף בכי האי גוונא סובר הרב דלא יתכן לפרש לשון מותר אדיעבד אלא דבאמת לא יתכן לומר כן שהרי ראיות הרב אהל יעקב מנותן טעם לפגם וזה וזה גורם מכריחות לומר שעכ"פ שייך לשון מותר באיידי ותימה שהרב אהל יעקב מביא וקורא דברי הרב בשתי המקומות ולא יעיר שדבריו סותרים אלו את אלו:

ונראה ליישב דברי הרב פרי חדש דהא דאמרינן דאיידי דאמר חד אסור אמר אידך מותר אף דאינו אלא בדיעבד (וכל שכן היכא דמאן דאמר אסור איהו גופיה הוא דאמר אמידי אחרינא מותר) הני מילי היכא דמצינן לפרושי דמלת אסור היינו אפילו בדיעבד אבל בההיא דקערה שמלח בה בשר דאמר אסור לאכול בה וכו' דהאי אסור לא מישתמע אלא דאסור לכתחלה לאכול בה רותח ואי אכל אכל ולא שייך למימר דאסור אפילו בדיעבד אם כן הוי כאילו לא אמר אלא הדין דצנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח ולכן הוי משמעותו לכתחלה נמי וגם הרב אהל יעקב יש לומר שהבין כן בכונתו ומה שכתב דסתם מותר האמור בכל מקום הוא לכתחלה כונתו היא בהיכא דלא שייך למימר דאמר מותר באיידי דהראיה דמייתי מהרא"ש בפרק קמא דחולין בהכי איירי והוא דהרא"ש מייתי הא דאמרינן בסוכה דף מ"ב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו וכתב עלה ולשון מותר אף לכתחלה משמע והתם ליכא למימר איידי דהא לא תני בה מידי דאיסורא אלא חילי מילי קתני לענין חינוך קטן היודע וכו' קטן היודע וכו' ואהכי משמע ודאי לישנא דמותר אף לכתחלה וגם ההיא דרב פרי חדש בסי' צ"ו משמע ליה לרב אהל יעקב דלא שייך בה למימר איידי כדאמרן ואהכי מייתי שכדברי הרא"ש כתב הרב פרי חדש בסי' צ"ו ועלו בזה גם דברי הרב אהל יעקב כהוגן:

אך בזאת יש להעיר עליו דכולי יומא שמעתתיה דרב יוסף סיני מרן חיד"א בספרו יעיר אזן בפומיה כידוע לרגיל בספרו ובענין זה לא זכר שר את יוסף צדיקא שראייתו מדברי הרא"ש בפרק קמא דחולין קדים וזכי בה במערכת המ"ם סוף אות ט"ז והוא דמייתי מאי דכתב הרב כנסת הגדולה בכללים נפרדים אות י"ב כי גמר חסיד מדברי רש"י בפרק קמא דכתובות דף ג' ע"ב דלשון מותר משמע דוקא בדיעבד ואחר שכתב דאין שום משמעות לזה מדברי רש"י שם סיים והרא"ש והר"ן ריש מסכת חולין כתבו דמותר לכתחלה משמע עכ"ל הרי שכבר הביא מדברי הרא"ש וגם הוסיף שכן כתב גם הר"ן והיה העלמה מעיני גאון יעקב:

גם הרב שלחן גבוה בקונטרס כללי הפוסקים (שבחלק א"ח קודם הלכות פסח) באות ס"ב הביא דברי הרא"ש והר"ן שסוברים דלשון מותר הוא אף לכתחלה וז"ל לשון מותר כתב הרב כנה"ג באות י"ב דלרש"י בפ"ק דכתובות גבי ההיא דאמרינן ותו התם נהגו הכא מותר הוי דוקא בדיעבד ולהתוס' שם אפילו לכתחלה וכן הר"ן והרא"ש בריש חולין גבי קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו כתבו וז"ל אף לכתחלה דמותר לכתחלה משמע והרב כנה"ג בעצמו הביא דבריהם בחלק יו"ד בסי' א' בהגהת ב"י סוף אות ע"ד וכאן אישתמיט מיניה מדלא ציין גם את אלו עכ"ל וספר כנה"ג להלכות שחיטה אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק כי מסגנון לשון הרב שלחן גבוה משמע שגם הר"ן בפרק קמא דחולין כתב אההיא דקטן היודע לשחוט וכו' דמותר הוא לכתחלה ועיינתי שם בקשתיהו ולא מצאתיהו כי אם בסוף פרק לולב הגזול ראיתי שכתב וז"ל (בד"ה יודע לשחוט) לאמן את ידיו לשחיטה מותר לאכול משחיטתו וכו' ואם תאמר אי הכי למה לי יודע לשחוט דהא תנן בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתם כשרה יש לומר דהתם דיעבד אבל לכתחלה לא כדאמרינן התם בגמרא אבל הכא כיון שיודע לאמן את ידיו לשחוט אפי' לכתחלה עכ"ל ואין מזה הכרח שסובר דכל לשון מותר הוא לכתחלה כי רק בזה מר הוא דאמר על צד ההכרח דמאי דאמרינן מותר לאכול משחיטתו רוצה לומר לכתחלה וכן ראיתי להרב מעדני יום טוב על דברי הרא"ש דפרק קמא דחולין הנ"ל שכתב וז"ל (על מה שכתב הרא"ש ולשון מותר משמע אף לכתחלה) תמיהני דהא לא קתני אלא מותר לאכול משחיטתו א"כ אדרבה איכא למשמע דדוקא דיעבד ששחט מותר לאכול משחיטתן ולא דמי לדתניא בגמרא סוף דף ג' שחיטת כותי מותרת דפירש רש"י מותרת לכתחלה וגם מהר"ן מוכח בהדיא דליכא למידק מגופיה דברייתא דאדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו כתב ואם תאמר אי הכי למה לי יודע לשחוט דהא תנן ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ויש לומר דהתם דיעבד אבל לכתחלה לא כדאמרינן עלה התם בגמרא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה אבל הכא כיון שיודע לאמן את ידיו מותר לשחוט אפילו לכתחלה ע"כ הרי מוכח דמסברא הוא דמתרץ הכי אבל לא דמוכח כך בהדיא מהברייתא גופה עכ"ד הרב מעדני יום טוב ועם שלא ציין איה מקום כבוד דברי הר"ן מטבע הלשון מורה שלא כתב דברים אלו בפרק קמא דחולין כמו שכן האמה שדבריו הם בסוף פרק לולב הגזול עכ"פ למדנו מדבריו שאין הכרח מגוף דברי הר"ן שסובר שכל לשון מותר לכתחלה הוא (כמו שמתבאר מדברי הרא"ש הנ"ל) כדכייל לן בשמיה הרב שלחן גבוה ואם דברי הרב כנה"ג שבהלכות שחיטה הנ"ל הם המדברים על דברי הר"ן הללו הדברים תמוהים לדעתי הקצרה וכבר הבאתי תנא דמסייען מר ניהו הרב מעדני יום טוב ונעלמו דב"ק מעיני הרבנים הנ"ל:

וכי תימא הא גופא קשיא תיקשי לן על דברי מרן חיד"א ביעיר אזן הנ"ל שהרי גם הוא כלל את הר"ן בהדי הרא"ש ועל שניהם הוא אומר שסוברים דמותר לכתחלה משמע אמינא לך אנא הא ודאי לאו תיובתא היא לפי שמרן חיד"א סתם וכתב שהרא"ש והר"ן כתבו בריש חולין דמותר הוא לכתחלה ולא גילה לנו איה מקום דברי קדשם ואומר אני שאין כונתו לומר דשניהם אמרו בדבר אחד (בקטן היודע לשחוט) אלא הרא"ש מיירי בדין קטן היודע לשחוט והר"ן מיירי בדינא אחרינא והוא במאי דאמרינן שם בדף ח' ע"א גבי סכין של עכומ"ז שמפורש יוצא בדברי הר"ן דמשמעות לשון מותר הוא לכתחלה וז"ל הר"ן (בד"ה גרסינן תו בגמרא) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בזה וכו' ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא וכו' ומקשו הכא היכי אמרינן מותר לשחוט בה דמקלקל הוא והא אמרינן בפסח שני בסוף פרק אלו דברים דף ע"ג דחשיב שוחט מתקן להוציאה מידי אבר מן החי והכא חשבינן ליה מקלקל יש לומר לא דמי דלשבת במלאכת מחשבת תלי וכו' אבל בעכומ"ז בהנאה תלי וכו' ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפי' חתך בה אסור דהא מתהני מעכומ"ז אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמועינן כחא דהיתירא בלכתחלה נקט סיפא נמי לישנא דלכתחלה עכ"ל הרי שכתב מפורש דלשון מותר הוא לכתחלה וכדעת הרא"ש ואם כן יש לומר שעל דברי הר"ן הללו היתה כונת הרב ביעיר אזן אבל הרב שלחן גבוה מראה מקום לדברי הרא"ש והר"ן שכתבו כן גבי קטן היודע לשחוט וכו' והא ודאי קשה שאין מדברי הר"ן בדין ההוא הכרח לזה כאמור:

תוכן העניינים

שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה