אור ברסלב
שדי חמד פאת השדה מערכת ה מערכת ה › סימן כא

שדי חמד פאת השדה מערכת ה· רבי חיים חזקיהו מדיני

מערכת ה · סימן כא

סימן כ

השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה בנדפס במערכה זו אות קכ"ט הבאתי מחלוקת אם זה דוקא בלאו שיש בו מעשה או גם בלאו שאין בו מעשה הושוו וכתבתי דממה שכתב רבינו מנוח דלאו דוקא בעונשין שבתורה דהוא הדין בעונשין שמד"ס הושוו נלמוד דגם בלאו שאין בו מעשה הושוו דהא בלאו שאין בו מעשה ודאי יש בו עונש בידי שמים ולא גרע עונש דבידי שמים מעונש שמדברי סופרים דדוחק לומר דדוקא בעונש שבידי אדם הוא שהושוו וכו' עי"ש מחשבתי ניכרת שהייתי סבור שבלאו שאין בו מעשה אין בו עונש בידי אדם כלל אמנם נשמט שם לציין למה שכתבתי במערכת הלמ"ד סי' צ"ה וציינתיו במערכת המ"ם אות קכ"ח (שנדפס בחלק דברי חכמים סי' נ"ו) וזה אשר כתבתי באות צ"ה הנ"ל לאו שאין בו מעשה וכיוצא שאר לאווין דאין בהם מלקות אי היו מכין עליהם מכות מרדות עיין להרב קהלת יעקב באות קס"ד דבתחלה רצה לומר דאין עליהם מכות מרדות ושוב הביא דברי הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות עדות הלכה ו' לגבי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ודברי מרן הב"י יו"ד סי' שע"א וחו"מ סוף סי' א' לענין לאו שאין בו מעשה דאיכא מכת מרדות עי"ש ובמענה לשון בלשון חכמים אות ש"ט ועיין עוד להרמב"ם הלכות ע"ז פרק י"א הלכה ט"ו לענין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובפרק א' מהלכות חמץ הלכה ג' לענין לאו שאין בו מעשה. ומצאתי למרן הפרי חדש בסי' תצ"ו ס"א (סוף ד"ה ולכן) שכתב להדיא דבאיסורי לאווין דלאו בני מלקות ובאיסורי עשה וכיוצא דבכולהו היו מכין אותו מכת מרדות או היו מנדין וכו' ועיין להרבנים יד מלאכי באות תקי"ד פרי מגדים בא"ח במשבצות זהב סי' ע"ד סק"א נשמת כל חי ח"א סי' י"ט פתח הדביר ח"ג דף קד"ם. ע"כ דברי קונטריסי הנ"ל ודברי הרב פתח הדביר הם על מה שהביא שם בשם תשו' הגאונים בסוף ס' נהרות דמשק בסי' קט"ו על האומרים קידוש של לילה גם ביום השבת ועל דברי רש"י בס' הפרדס כ"י שהביא מרן חיד"א בברכ"י סי' תפ"ב אות ב' שכתבו על מברך ברכה שאינה צריכה דמלקין אותו ותמה עליהם דמלקות מאן דכר שמיה הלא אף אם איסור ברכה שאינה צריכה הוא מדאורייתא אינו אלא אזהרת עשה שאין לוקין עליו וניחא ליה דכונתם דלוקין מכת מרדות משום דכן הדין בלאו שאין בו מעשה וכיוצא שאר לאווין שאין מלקין עליהם הא מיהא מלקין אותו מכת מרדות מדרבנן וכן פירש בדברי הריב"ש בסי' קנ"ט שכתב דהמעגן את יבמתו ואינו מייבם ולא חולץ לוקה וכו' שהקשה הרב חק"ל היכי לקי הא אין בו מעשה ולזה תירץ הרב פתח הדביר דלוקה מכת מרדות קאמר עי"ש וכן כתב רבינו האי גאון בתשובת הגאונים שערי תשובה סי' קט"ו וששאלתם מי שמברך ביום בורא פרי הגפן והוקדש השבת היא דרך שטות וכו' ולא עוד אלא שחייב מלקות משום לא תשא עכ"ל והביא דבריו הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' ב' אות א' (בד"ה וגם) ופירש שכונתו דחייב מכת מרדות דמדאוריתא אינו חייב מלקות דאינו אלא עשה וכן כתב שם בשם רב פלטיא גאון בשו"ת חמדה גנוזה סי' א' ומאן דרמי חוטא דכיתנא ומברך עליהו עובר משום לא תשא ומחייב מלקות וכונתו מסתמא גם כן על מכת מרדות וא"כ כיון דבאזהרת עשה דלא שייך בה מלקות היו מכין עליה מכת מרדות כן הוא מסתמא בלאוין שאין לוקין עליהן דמכל מקום היו מכין עליהם מכת מרדות:

ודברי הרב פרי מגדים הם שנסתפק בקורא ק"ש ועיניו רואות את הערוה אם מיפסיל לעדות ומן התורה פשיטא ליה דלא מיפסיל שהרי לא עבר עבירה שיש בה מלקות שהרי אין בו מעשה וכו' רק ספקו טהור אי מיפסיל מדרבנן דאפשר דדוקא בעבירה דרבנן שיש בה מעשה מכין מכת מרדות אבל שאין בה מעשה לא דתקנתא דרבנן כעין דאוריתא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסיים וז"ל ומיהו בס' שושנת העמקים ביארנו (בכלל מכת מרדות) דאף לאוין ועשין שאין בהם מעשה כלל לוקין עליהם מכת מרדות כמ"ש הפר"ח בסי' תצ"ו וראיה ממוציא שם רע וכו' עי"ש דמכל זה מתבאר דלאו שאין בו מעשה וכיוצא משאר לאוין שאין בהם מלקות מכל מקום איכא מכת מרדות מדרבנן והרב יד מלאכי בסי' תקי"ד כתב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה פרק ג' דמכות ובס' המצות בסוף שרש י"ד גבי לאוין שאין בהם מעשה שאין לוקין עליהם ואף מכת מרדות אין לוקין עליהם ודינו ועונשו מסור בידי שמים ושוב כתב (בד"ה ונחזור לכללן) שבכל אלה שאין חייבים עליה אף מכת מרדות מכל מקום אם היה נראה לב"ד להכותו מכת מרדות למיגדר מילתא עושין כן כמו שמתבאר מדברי הרמב"ם בחבורו וכו' (הזכיר איזה מקומות שבס' היד שכתב בהם מכת מרדות) גם הזכיר דברי הרב פר"ח הנ"ל ודברי הרשב"ץ וכו' וכו' עי"ש:

ומה שציינתי במערכת המ"ם (שנדפס בדברי חכמים סוף סי' נ"ו הנ"ל) לספר עמודי אש דף ד' אות ז' ויו"ד וי"א וי"ג לפי שיש לי הרהורי דברים בדברי הרב יצ"ו ראיתי להביא תורף דב"ק בקיצור ואחורי ארי אכתוב מה שיש לי לפקפק בדבריו הנה באות ז' הביא אפס קצת ממה שכתב הרב קהלת יעקב בזה והרבה להשיב על דבריו ולפי שלדעתי העניה במח"כ ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו הרבה לתמוה עליו שלא כדת נכון בעיני להעתיק כל דברי הרב קהלת יעקב בזה ועיני הרואה תחזה כי אין מקום לכל החרדה שהחריד עליו וז"ל לאו דלא תשקצו דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין אמר רב ביבי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו וכן המשהא נקביו עובר משום ולא תשקצו מדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דלאו זה הוא מדבריהם שהרי כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות הרי מפורש יוצא דאין איסורו אלא מדרבנן ותמהני מהרב ט"ז בסי' קי"ו ליו"ד ס"ק וא"ו שכתב בטור כתב בשם הרשב"א בזה דמכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור ונראה דהאי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללו בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו וכדאמרינן פ' ד' מיתות ב"ד עכ"ל והנה מה שכתב דבטור כתב משם הרשב"א אינו כן ובטור כתב בשם הרמב"ם והרמב"ם ז"ל כבר כתב בפירוש דאיסור זה הוא מדברי סופרים וא"כ היאך ילקה מלקות וגם בתירוצו שכתב דה"ט דלא לקי להיותו לאו שבכללות קשה דא"כ גם מ"מ לא לילקי שהרי בההיא דפרק ד' מיתות גופיה שהביא הוא ז"ל פסק הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה"ב דאסור לאכול מן השחוטה כ"ז שמפרכסת ואם אכל עובר בל"ת והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ע"כ ולא כתב אבל מכין אותו מ"מ והלא לאמונה חדוש גדול הוא בעיני לומר דעל לאו שבכללות דאינו לוקה דמ"מ מיהא מלקינן ליה וא"כ איפוא כן יהיה הדין בלאו שאין בו מעשה ובלאו הניתק לעשה וכל כי האי הו"ל להרמב"ם לבאר בפי"ח בה"ס ואעפ"י שמדברי התוס' בסנהדרין דף פ"ט ע"א ד"ה הכובש נבואתו דמתבאר מדבריהם לפום ריהטא דבלאו שאין בו מעשה אע"ג דאינו לוקה מכת מרדות מיהא מ"ל כבר הם ז"ל כתבו דהכא הוי כמו עשה סוכה ואינו עושה וא"כ ליכא למילף ולא מידי ועיין במ"ש מרן הב"י דאפשר דכולהו הני מילי דדרשינן מבל תשקצו הוו דאוריתא אלא דקים להו רבנן דאינו לוקה עליהם כמו חצי שיעור דהוי מן התורה ואינו לוקה ולא ידעתי מי הכריחו לזה מאחר שכתב הר"מ במז"ל בפי' אמרו חכמים דמוכח בהדיא דהוו דרבנן וע' במ"ש הרמב"ם בפי"ח מה"ס ה"ה ובפ"א מה' חמץ ומצה ה"ז. שוב ראיתי להרמב"ם פי"ח מהלכות עדות הל' ו' שכתב דבלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאף דאין לוקין עליו דמכין אותו מ"מ ולא ידעתי אמאי לא כ"כ בה"ס גבי לאו שאב"מ ולאו שבכללות ומרן הכ"מ כתב שם בה' עדות דפשוט הוא ועיין להרשב"ש דף קכ"א סע"ד וע' במ"ש הב"י בח"מ סי' א' משם המרדכי דהמאנה את חבירו בדברים שלוקה וכתב הוא ז"ל דלוקה דקאמר המרדכי היינו מ"מ מדרבנן דאלו מלקות לא לקי כיון דהאי לאו שאב"מ וכ"כ ביו"ד סי' שע"א על מ"ש הכלבו דכיון שנכנס בשוגג בבית הקברות והתרו בו אם שהה כדי השתחואה דלוקה כתב מרן ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאוריתא הוא דהא לאו שאב"מ הוא ועיין במ"ש במענה לשון ח"ב ובל"ח באות למ"ד (סימן) עכ"ד הרב קהלת יעקב ומבואר בדב"ק דמתחלה עלה על דעתו דכמו שאינו לוקה מלקות של תורה בלאו שאין בו מעשה כן גם מכת מרדות אין מלקין אותו ומה שכתבו התוס' גבי כובש נבואתו דלוקה מכת מרדות היינו משום דהוי כמי שממאן לקיים מצות עשה עשה סוכה וכו' אבל בעלמא אין מכין מכת מרדות להעובר אלאו שאין בו מעשה ואני ההדיוט מוסיף שכן משמע לכאורה מדברי התוס' בפרק מרובה דף פ"א ע"א ד"ה אין מחייבין שכתב דהא דאמרינן המקיים בכלאים לוקה לאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא הוא עכ"ל ואם הדין נותן בכל לאו שאין בו מעשה להכות מכת מרדות היה להם לרבותינו התוס' לפרש דלוקה היינו מכת מרדות כדאמרינן בשאר דוכתי מאי לוקה מכת מרדות ע' כתובות דף מ"ה ע"ב והתניא ר"י אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ארנב"י לוקה מכת מרדות מדרבנן ולמה להו לפרש דלוקה היינו איסורא בעלמא והא עדיף טפי לפרש לשון לוקה על הכאת מרדות מלפרש איסורא בעלמא ודוחק לומר דלמכת מרדות קרו איסורא בעלמא אלא משמע דלא ברירא להו דבכל לאו שאין בו מעשה לוקה מכת מרדות לכן פירשו דאיסורא בעלמא הוא וגם ההוכחות שהביא על זה הרב קהלת יעקב ממה שלא כתב הרמב"ם בהלכות שחיטה ובהלכות סנהדרין גבי לאו שבכללות שלוקה מכת מרדות וכן ממה שבפרק ח"י מהלכות סנהדרין שכתב שלאו שאין בו מעשה וכן שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושבכללות ושניתק לעשה וכו' אין לוקין עליהם ולא כתב דמכין עליהן מכת מרדות הן ראיות נכונות למאי דמשמע לכאורה דכשאמרו אין לוקין היינו אף מכת מרדות שאם לא כן היה לו לפרש אבל מכין עליהם מכת מרדות אלא שלזה יש לומר דלא הוצרך הרמב"ם לכתוב בפרק י"ח הנ"ל גבי לאו שאין בו מעשה וכו' דמכין מכת מרדות שסמך על מה שבאר שם בהלכה ה' וכל אלו שלא קבלו עליהם התראה מכין אותם מכת מרדות הואיל וחטאו מכל מקום ואפי' על איסור מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות עכ"ל ועם שדבריו אלה הם על מי שחייב מלקות ולא קבל ההתראה מכל מקום מהטעם שכתב הואיל וחטאו מכין וכו' ואפילו בדברי סופרים נלמוד לחייבי לאווין שאין בהם מלקות דהואיל וחטאו מכין אותם מכת מרדות דלא גריעי מאיסור מדברי סופרים וכן כתב הרב נשמת כל חי בח"א סי' י"ט להוכיח מדברי הרמב"ם הללו ללמד על הכלל כל חייבי לאווין שאין לוקין עליהן דמכין אותם מכת מרדות והרב קהלת יעקב לפי הנראה הבין שדוקא על חייבי לאווין שלוקין עליהן אלא שלא קבלו ההתראה הוא שכתב הרמב"ם דמכין מכת מרדות ולכן רצה להוכיח מזה דלית בהו אף מכת מרדות וגם מה שתמה הרב קהלת יעקב על הרב ט"ז דכיון דמאריה דהאי דינא (דאינו לוקה משום לא תשקצו) הוא הרמב"ם הרי כתב מפורש אסרו חכמים וכו' דמשמעות הלשון הוא דאינו אלא מדרבנן והיכי נימא דהוי לאו שבכללות וכו' היא תמיהה קיימת וכיונה דעתו להלכה שכן הסכמת רבני האחרונים כמו שמתבאר ממה שרשמתי בשדי חמד במערכת הבי"ת אות צ"ו ולעיל בקונטריס זה במערכת הבי"ת אות ח' עי"ש: אמנם כל זה עלה במחשבתו תחלה ושוב ראה דברי הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות עדות גבי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דמכין אותו מכת מרדות והביא דברי מרן כ"מ שכתב שזה פשוט וגם הביא דברי מרן הב"י בח"מ סי' א' שפירש דברי המרדכי (המאנה את חבירו בדברים לוקה) דמכת מרדות קאמר ודבריו שביו"ד סי' שע"א שפירש דברי הכל בו (דשהה בבית הקברות לוקה) כן ומה שציין לשו"ת הרשב"ש אין ספר זה מצוי אצלי אמנם ראיתי להרב יד מלאכי בסי' תקי"ד (בד"ה ונחזור) שכתב שבלאוין שאין עליהן מלקות אם רוצים ב"ד להכותו מכת מרדות למגדר מלתא מכין אותו כמו שכתב הרמב"ם בפי"ח מהלכות עדות דין ו' גבי אזהרת מיתת ב"ד אבל ב"ד מכין אותו מכת מרדות כפי מה שיראו אף שזה לא הוזכר בשום דוכתא בגמרא עם כל זה משמע ליה להרב דלמיגדר מילתא טוב הדבר להכותו מכת מרדות וכמ"ש הרשב"ש בתשובותיו סי' תר"י יעו"ש שהעמיק בעניינים אלו עכ"ד זה הי"מ גדול ואולי לדבריו אלו הוא שציין הרב קהלת יעקב ומתבאר דאין זו הלכה פסוקה מוחלטת מעיקר הדין וחידוש הוא שחדשו הרמב"ם לפי דברי הרשב"ש והרב יד מלאכי הנ"ל ואני ההדיוט הבאתי שכן צריך לומר לדעת הגאונים כנז"ל ועל כל פנים הרב קהלת יעקב הן כל יקר ראתה עינו סתירה למה שהיה סובר בתחלה ועם שהוקשה לו למה לא כתב כן הרמב"ם בהלכות סנהדרין מכל מקום אחר שראה דברי הרמב"ם ומרן בכ"מ ובב"י חזר בו מסברתו ואזיל ומודה למה שנראה מדבריהם שבכל הלאוין שאין עליהם מלקות מכין אותם מכת מרדות:

והרב עמודי אש יצ"ו כתב וראיתי בקהלת יעקב שכ' וא"כ מ"מ ג"כ לא ילק' והלא לאמונה חידוש גדול הוא לומר דכל לאו שבכללות דאינו לוקה דמ"מ מיהא מלקינן ליה וא"כ כן יהא הדין בלאו שאב"מ ובלאו הניתק לעשה עכ"ל ואני תמה על תמיהתו הלא לאמונה באמת מלקין על לאו שבכללות ולאו שאב"מ ולאו הניתק לעשה והאריך להביא מדברי הרמב"ם וגדולי המפרשים שכתבו כן ובכללם דברי מרן הב"י בח"מ סי' א' א' וביו"ד סי' שע"א (שהזכיר הרב קהלת יעקב) ומי שאין בידו ס' קהלת יעקב יבין מדברי הגאון עמודי אש יצ"ו שדעת הרב קהלת יעקב לקושטא דמילתא דאין על כל אלה מכת מרדות כלל ויתל' בי' בס' לומר ששגה ונעלם ממנו כל הכתוב בס' עמודי אש יצ"ו ומה גם שבחתימת דבריו כתב וז"ל העולה מכל זה דעל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מכת מרדות דלא כהקהלת יעקב עכ"ד יצ"ו וכן כתב שם בתוך אות י"ב וז"ל הנה נתבאר מזה שבלאו שאב"מ ובלאו שניתן לתשלומין ולאו הניתק לעשה ולאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולאו שבכללות והתראת ספק לוקין עליהם מכת מרדות ולא כהקהלת יעקב דפשיטא ליה דאין לוקין עליהן עכ"ד יצ"ו הנך רואה שהעיד וחזר והעיד בשם הרב קהלת יעקב שדעתו היא שאין לוקין מכת מרדות על לאו שאין בו מעשה וכיוצא ושארי ליה מאריה שהעיד עליו מה שא"כ האמת כמו שמתבאר מדבריו הנז"ל ועם כי הוא יצ"ו הרבה להביא ראיות על אחת כמה וכמה ממה שהביא הרב קהלת יעקב במסקנתו ואפריון נמטייה אך לא היה לו לכתוב עליו מה שאין כן דעתו ותסגי ליה להיות תנא תוספאה לכתוב מה שמסיק הרב ולהוסיף על ראיותיו כיד ה' הטובה עליו וכדרכו בקודש בעושר בקיאותו ונפלאות חכמתו שיחל"א:

ומה שציינתי לדברי הרב עמודי אש באות יו"ד היינו ששם חקר אם לוקין מכת מרדות על לאו שבכללות והוכיח מדברי הפוסקים בכמה מקומות שמכין עליו מכת מרדות ולא פניתי לעיין בבקיאותו אך זאת ראיתי שבעת כתבו האות הזו לא זכר שר דברי הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות שהביא הריב"ה ביו"ד סי' קי"ו שכתב על האוכל דברים המאוסים שלוקה מכת מרדות וכתב הרב ט"ז דמה שאינו לוקה ארבעים הוא משום דהוי לאו שבכללות וכמו שהביא דבריהם הרב קהלת יעקב וגם בעמודי אש אות ז' הזכיר דבריהם עי"ש ומה שציינתי לדברי העמודי אש אות י"א היינו ששם חקר בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם לוקין מכת מרדות והביא מדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז ובהלכות עדות שמכין עליו מכת מרדות וכאן היה לו להזכיר לברכה דברי הרב קהלת יעקב באות קס"ד הנ"ל שכבר הביא דברי הרמב"ם שבהלכות עדות ומה שכתב מרן כ"מ שזה פשוט ועל פי דבריהם נפשט לו מה שהיה נבוך אם בלאוין שאין לוקין עליהן מכין או לא כמו שהבאתי דב"ק למעלה: ועל הכתוב בנדפס דדוחק לומר דדוקא בעונש שבידי אדם הושוו וכו' (כנז"ל בריש אות זו) כתב לי ידידי הגאון מוהר"ר שלמה פרעדיש יצ"ו אבד"ק ליאדי מח"ס כרם חמד ג"ח וז"ל ב"ה יום ב' י"א טבת פ' ויחי יום ירושלים לפ"ק ליאדי כבוד קדושת וכו' ר' חיים חזקיאו מדיני הי"ו חח"ס חכם הרזים. הנה בפאצט העבר שלחתי לו את ספרי כרם חמד ג"ח וכו'. בספריו הקדושים אני לומד יום ולילה, כעת אני כותב הערות קצרות ונחוצות והוא זה בספרו חלק הכללים במערכת הה"א דף קכ"ב עמוד ג' כתב כת"ר הי"ו וז"ל דדוחק לומר דדוקא בעונש שבידי אדם הוא שהושוו וכו' אבל בעונש שבידי שמים לא הושוו וכו' עיי"ש ובהורמנותא דמר הי"ו לפע"ד הלא מפורש בהרבה מקומות ברמב"ם. ובסמ"ג. וברא"ש. ובמרדכי. ובב"י. ובדרכי משה וש"פ דגם בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו מכות מרדות מדרבנן. וכמו שהאריך בזה ידידי הגאון בעל עמודי אש יחי' בקונטריס מקל חובלים דף ג' עמוד א' אות ז' עיי"ש ומעתה כיון שכתב רבינו מנוח דהושוו גם לעונשים שהן מדברי סופרים. א"כ הלא ברור דלדעתו הושוו גם ללאוין שאין בהם מעשה דהא גם בהם עונשין מכת מרדות מדברי סופרים וד"ל עכ"ד יצ"ו והצדק אתו לפי מה שכתוב בנדפס (שנשמט הציון למה שכתבתי במערכת הלמ"ד) והדין אמת שגם בלאוין שאין בהם מלקות מכין עליהן מכת מרדות:

והנה בנדפס באות קכ"ט הבאתי מחלוקת בהא דהשוה הכתוב אשה לאיש אם הוא דוקא בלאוין שיש עליהן מלקות ולא בלאו שאין בו מעשה וכיוצא או לא שנא וכתבתי דלפי הגירסא תמורה דף כ' ע"ב על מה שהקשו בגמרא דלמה לי קרא לרבות נשים לתמורה תיפוק ליה דהשוה הכתוב אשה לאיש ומשנינן הני מילי בלאו שיש בו מעשה וכו' מתבאר דרק בשיש בו מעשה הוא דהושוו וכו' וכן כתב הגאון יבין שמועה בכלל קצ"ה דלפי גירסא זו אין נשים מוזהרות בלאו שאין בו מעשה הנה עתה נראה לי דאדרבא משם מוכח בהיפך דהרי הכי אמרינן התם איצטריך מהו דתימא הני מילי בלאו שיש בו מעשה אבל לאו שאין בו מעשה אימא לא תילקי קמשמע לן ומדאמרינן מהו דתימא וכו' ולא אמרו (בלא מהו דתימא) הני מילי בלאו שיש בו מעשה וכו' משמע דרק סלקא דעתין בעלמא הוא דהוה הכי ואיצטריך קרא לאפוקי מהאי סלקא דעתין ואם כן יש לומר דבתר דגלי לן קרא בתמורה שאין לחלק בין יש בו מעשה לאין בו מעשה ילפינן לכל התורה הכי:

הן אמת דלפום כללא דכייל לן מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת המ"ם אות י"ד בהא דזימנין קאמר בש"ס מהו דתימא וכו' וזימנין דאמר סלקא דעתך אמינא וכו' ואמר שקבלה בידו דכשאומר מהו דתימא וכו' אותה הסברא אמת היא בעלמא והכא הוא דליתא אבל כשאותה הסברא ליתא גם בעלמא אומר סלקא דעתך אמינא הנה לפי זה הכא דאמרינן בלשון מהו דתימא הכונה לומר שבעלמא מחלקינן בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאין בו מעשה והוה אמינא דגם בתמורה אין נשים חייבות לפי שאין בו מעשה קמשמע לן קרא דנשים איתנהו בתמורה ואפשר שהטעם הוא משום דתמורה חשיבא יש בה מעשה כדאמרינן חוץ מנשבע ומימר וכו' ואם כן שפיר נקיט הרב יבין שמועה האי כללא לחלק בין לאו שיש בו מעשה לאין בו מעשה אלא דאנא עניא בשדי חמד במערכת המ"ם אות ז' שדינא נרגא בהאי כללא מאיזה מקומות בש"ם ואם כן נראה שאין קבלה זו ברורה כל כך והדרינן לדמעיקרא דאיכא למימר דבתר דגלי לן קרא בתמורה דאף במידי דלית ביה מעשה נשים הושוו לאנשים מינה ילפינן לכל התורה שאין לחלק בין יש בו מעשה לאין בו מעשה:

ומה שהבין הגאון פרי מגדים מדברי רש"י בקידושין דף ל"ה דדוקא בלאו שיש בו מעשה דאיכא עונש מלקות וכו' כונתו לדברי רש"י שם בעמוד א' בד"ה לכל עונשין וז"ל ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל הנה ראיתי עתה להרב עצמות יוסף (על דברי התוס' ד"ה מעקה) שכ' וז"ל והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים וכו' פירוש לכל עונשין לכל הלאוין אף על גב דאינם חייבי מלקות ממש מכל מקום עונש מלקות יש להם וכן נראה לי מדקדוק רש"י לקמן בפיסקא דכל לא תעשה והם דברי רש"י בד"ה לכל עונשין הנ"ל) והשתא ניחא דנשים חייבות בלאו דלא תשים עם שאינו חייב מלקות דהוי לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה לענין מעקה עכ"ל הנך רואה דממקום שבא הרב פרי מגדים להבין דדוקא בלאו שיש בו מעשה הוא דהושוו משם מדקדק הרב עצמות יוסף בהיפך ועל כל פנים לפי דרכנו למדנו שדעת התוספות והרב עצמות יוסף דגם בלאו שאין בו מעשה הושוו נשים לאנשים: וראיתי שהגאון מנחת חינוך בפרשת בא מצוה ח' עמד בחקירה זו אם יש לחלק במה שהושוו נשים לאנשים בין לא תעשה שיש בה מעשה ללא תעשה שאין בה מעשה והזכיר דברי הגאון פרי מגדים שהבאתי בנדפס וכתב שצריך לזה ביאור רחב והאריך בפלפול עצום בזה בסוגיא דתמורה אי מצינן למימר דלבתר דגלי קרא דנשים חייבות בתמורה לא מחלקינן תו בין לא תעשה שיש בה מעשה לאין בה מעשה ובכלל דבריו כתב דיש לומר דעד כאן לא איצטריכו בגמרא לחיובי לנשים מדרב יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש וכו' (אשר לפי הילפותא דרב הוא שיש לומר דבלאו שאין בו מעשה לא הושוו דהא אשר יעשו כתיב) אלא במצות לא תעשה שהזמן גרמא דבמצות עשה כי האי גוונא נשים פטורות ובמצות לא תעשה בעינן ילפותא לחייבן אבל במצות לא תעשה שלא הזמן גרמא פשיטא לן דחייבות דאם במצות עשה כי האי גוונא (שלא הזמן גרמא) חייבות לקיים בקום עשה כל שכן שחייבות ומוזהרות שלא לעבור בלא תעשה וכיון דחיובן בלא תעשה שלא הזמן גרמא לאו מדרב יהודה הוא דילפינן אם כן אין לנו לחלק בין יש בהן מעשה לאין בה מעשה ונשא ונתן הרבה בחריפות ובקיאות רב בזה כדרכו בקדש ובמסקנתו כתב וז"ל: ולפי זה יוצא לנו דלאו שאינו שוה בכל נשים חייבות דנפקא מלא יקחו ומתמורה ולאו שאין בו מעשה אם אין הזמן גרמא גם כן חייבות מצד הסברא אבל לא תעשה שאין הזמן גרמא לא נשמע לחייבן רק מדרב יהודה אמר רב ולא נוכל לרבות מדרב יהודה אלא לאוין שיש בהן מעשה דכי יעשו כתיב אבל אין בהן מעשה והזמן גרמא לא נוכל לרבות אם כן אפשר דפטורות לאוין שאין בהן מעשה והזמן גרמא אבל כל הלאוין שאין הזמן גרמא אף שאין בהן מעשה ואם הזמן גרמא ביש בהן מעשה אף דאינם שוים בכל מכל מקום חייבות רק לא תעשה שהזמן גרמא ואין בהן מעשה צריך עיון מנא לן דחייבות ואפשר דאינן חייבות גם לדעת הרמב"ם והרב המחבר דגרסי בתמורה דהוי לאו שאין בו מעשה וצריך קרא לרבויי בתמורה באין בהן מעשה אף דלא הזמן גרמא מכל מקום אפשר דפטורות אם כן נהי דרבתה תורה דנשים חייבות בלאו שאין בו מעשה על כל פנים מנא לן בלא תעשה שהזמן גרמא ואין בה מעשה דנשים יהיו חייבות כיון דלא מצינא למילף מדרב יהודה אמר רב דשם דוקא מעשה בכלל וגם מתמורה לא נוכל לילף דדוקא שם דאין הזמן גרמא אבל בלא תעשה שהזמן גרמא אפשר לא עדיף לא תעשה ממצות עשה שהזמן גרמא כמו דפטורות בהעשה דזמן גרמא יהיו גם כן פטורות מלא תעשה שהזמן גרמא ולא ראיתי לרבותינו שחילקו בלאוין ועל הכל צריך עיון והנה הגאון פרי מגדים רמז לזה בקיצור בפתיחה הארכתי קצת כי הוא במצוה שיש לחקור בזה וגם עיקר לידע האישים שחייבים בכל מצוה לכן ביארתי קצת וידעתי כי הוא ענין עמוק בסוגייא דקידושין ובאתי רק להזכיר ישמע חכם ויוסף לקח עכ"ל ועוד כתב בזה שם בסק"ג עי"ש ועיין לקמן (בד"ה מה שכתבתי בשם הרב לימודי ה'): והנה בנדפס הבאתי תשובת הרשב"ץ ח"א סי' ג' שהובאו דבריו בדברי מרדכי שמתבאר דגם בלאו שאין בו מלקות הושוו נשים לאנשים וכתבתי שיש חיסור לשון וכתבתי איך צריך להיות עי"ש יש אתי שו"ת הרשב"ץ ועיינתי שם וראיתי שכנים דברי ובגוף הספר כתוב כאשר הגהתי עי"ש ובעיקר מחלוקת זו רואה אני שדעת מרן מהרימ"ט היא דרק בלאוין שיש מלקות הוא דהושוו נשים לאנשים דהנה במאי דאמרינן בקידושין דף ל"ד ע"א דנשים חייבות במצות אבדה מעקה שילוח הקן משום שהן מצות שלא הזמן גרמא הקשו התוספות ובד"ה מעקה) דאפילו הוו מצות שהזמן גרמא הוו חייבות לפי שיש בכל אחת מהן לאו נמי (ביארו הלאוין) ובלא תעשה הרי חייבות גם בדבר שהזמן גרמא ותירצו התוספות דמשכחת בהו דליכא אלא עשה לחוד דבמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחלה על מנת שלא לעשות מעקה אבל אם בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות (וביארו כן באבדה ובשילוח הקן עי"ש) ועל זה הקשה הרב מוהרימ"ט בחידושי ש"ס וז"ל ואם תאמר אבדה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהם כדאמרינן בשילהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות לא תעשה נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם והני לא מיקרי חטאות שנתקן הכתוב לעשה ויש לומר דמכל מקום מעקה אית ביה לאו גמור אחר העשה ולוקין עליו לכך הוצרך ר"י לתרץ בבונה על מנת לעשות ובהכי מתרצו נמי כולהו עכ"ל והרי הוא כמבואר דסבירא ליה דלא הושוו אלא במצות שיש עליהן עונש דכל שאין בהן עונש לא מיקרו חטאות האדם דלא כמו שכתב הרשב"ץ דכולהו מיקר חטאות האדם שהרי יש בהן עונש או בידי אדם או בידי שמים ואף שיש קצת פנים לומר שלא אמר הרב כן אלא בלאו הניתק לעשה אין דעתי נוחה לומר כן:

ומדברי רבינו החינוך מתבאר שסובר שאף בלאו שאין בו מלקות נשים מוזהרות שהרי כתב בפרשת קדושים בסי' רל"ב דנשים מוזהרות בלאו דלפני עור והרי לאו דלפני עור אין בו מלקות כמו שכתב הוא עצמו שם דהוי לאו שאין בו מעשה עי"ש ויש פוסקים אחרים שסוברים דהוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו (והבאתי מחלוקת זו בשדי חמד מערכת הוא"ו כלל כ"ו אות ח"י) לכולי עלמא מיהא אין מלקות בלפני עור ואמר הרב החינוך דנשים מוזהרות בו וכן מתבאר מדברי הרב הדרישה ביו"ד סי' א' במה שהביא מרן הבית יוסף בריש הסימן בשם הכל בי דרבינו יצחק כתב דנשים שוחטות לעצמן אבל לא לאחרים ותמה מרן מה טעם לחלק בין לעצמן ללאחרים וכתב הרב הדרישה דלעצמן מותרות דאינן חשודות לאכול נבלה אבל לאחרים דליכא אלא לאו דלפני עור קל בעיניהן וחשודות להכשיל אחרים עי"ש שמעת מינה דמוזהרות הן (אלא שחשודות להקל) אף שהוא לאו שאין בו מלקות גם הר"ן בפרק יום הכיפורים במה שהביא הרי"ף (אמתניתין דמי שאחזו בולמוס) הא דתניא גבי פקוח נפש אין אומרים לעשות דברים אלו לא על ידי נשים ולא על ידי כותים וכו' כתב הר"ן (בד"ה ואין עושים) וז"ל ואין אומרים לעשות וכו' כלומר אין אנו מייחדים להם מלאכה זו לומר תתעסק פלונית או פלוני כותי בפקוח זה שמא יבאו להרהר ולומר הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילים אותנו דכותאי לית להו משום לפני עור ונשים מתוך שדעתן קלה טועות בכך הרי שדקדק לכתוב גבי כותאי דלית להו הא דלפני עור ולגבי נשים אמר שטועות מוכח שלפי האמת מוזהרות הן אף שאין בו מלקות מכל זה נראה היפך דעת הרב מהרימ"ט והמעיין בשדי חמד במערכת הוי"ו אות כ"ו הנז"ל ימצא עוד דברי הפוסקים שמתבאר דנקטי בפשיטות דנשים איתנהו בלאו דלפני עור אף שאין מלקות אלאו דלפני עור מאיזה טעם שיהיה ומתבאר דגם בלאוין שאין בהן מלקות הושוו נשים לאנשים: ולפי מה שכתב הגאון מנחת חינוך הנ"ל לחלק בין לאו שלא הזמן גרמא ללאו שהזמן גרמא לא נוכל ללמוד מדברי החינוך אלו בדרך כלל על כל לאו שאין בו מעשה דנשים בכלל כי אם בלאו שאין הזמן גרמא כמו לאו דלפני עור שאין הזמן גרמא ועדיין נוכל לומר דבלאו שאין בו מעשה והזמן גרמא אפשר דסובר הרב החינוך דאין נשים בכלל אך אחרי שראיתי שרבינו החינוך כתב כן במקומות רבים והרב מנחת חינוך לא החליט מאמרו לחלק כן ראיתי נכון לרשום כל המקומות אשר ראו עיני בספר הקדוש הזה (החינוך) אשר בלאוין שאין בהם מעשה כתב מפורש דנוהג בין בזכרים בין בנקבות ושאין לוקין עליהן משום שאין בהן מעשה ומי שימצא עוד מקומות אחרים לא ימנע טוב לרשמם להטיב לנו ואלו הן א) בפרשת בא סי' י"א בלאו דלא ימצא חמץ אחר שכתב דנוהגת בזכרים ובנקבות סיים ואם לא עשה מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח אין לוקה עליו שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ב) שם סי' י"ג בלאו כל בן נכר לא יאכל בו שלא להאכיל מן הפסח לישראל מומר וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות ואין בו מלקות וכו' ג) שם בסי' י"ד בלאו דתושב ושכיר לא יאכל בו כתב כבסימן י"ג ד) בפרשת משפטים מצוה ס"ג וגר לא תונה שלא להונות הגר אפילו בדברים ונוהגת בזכרים ובנקבות וכו' ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה:

ה) בפרשת קדושים מצוה רל"ח בלאו לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות ואין לוקין עליו שאין בו מעשה ו) שם מצוה רמ"א שלא לנקום וכו' ונוהגת בזכרים ובנקבות וכו' אבל אין לוקין עליו שאין בו מעשה:

ז) שם במצוה רנ"ג וכתבת קעקע לא תתנו בבשרכם וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות וכו' ואם רשמו בו אחרים אינו לוקה אלא אם כן סייע מהכלל הידוע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

ח) בפרשת בהר מצוה של"ט והארץ לא תמכר לצמיתות וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות והעובר לוקה והוא שעשה מעשה שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה עכ"ל ודו"ק ט) שם במצוה שמ"ד לא תעבוד בו עבודת עבד וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות וכו' אבל מן הדומה שאין בו חיוב מלקות לפי שאין בו מעשה י) שם מצוה שמ"ה לא ימכרו ממכרת עבד וכו' ונוהגת בזכרים. ונקבות וכו' אבל מן הדומה שאין בו חיוב מלקות לפי שאפשר לעבור עליו בלי מעשה:

יא) שם מצוה שמ"ח לא ירדנו בפרך לעיניך וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות אבל אין מלקין עליו לפי שאין בו מעשה:

יב) בפרשת בחקתי מצוה שמ"ח (גבי בכור בהמה) לא יקדיש איש אותו וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות ואין לוקין עליו שאין בו מעשה:

יג) בפרשת ואתחנן מצוה תט"ז לא תתאוה בית רעך וכו' ונוהגת בזכרים ובנקבות וכו' והעובר על זה וכו' עובר על לאו זה ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה:

יד) שם מצוה תכ"ד לא תנסו את ה' אלהיכם וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות והעובר על זה אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה:

טו) בפרשת ראה מצוה תנ"ו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות וכו' אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה:

טז) בפרשת שופטים מצוה ת"ק לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכו' ונוהג איסור זה בזכרים ובנקבות והעובר על זה וכו' אבל אין לוקין עליו שהוא לאו שאין בו מעשה יז) בפרשת קדושים מצוה רכ"ה לא תכחשו ונוהגת בזכרים ונקבות וכו' אבל אין בו מלקות ולא פירש הטעם ומסתמא הטעם הוא לפי שאין בו מעשה וכן כתב הגאון מנחת חינוך שם בשם מרן כסף משנה פרק א' מהלכות שבועות:

חי) בפרשת בהר מצוה שמ"ו לא תרדה בו בפרך וכו' ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן שהיובל נוהג ואין לחייב מלקות עליה לפי שאפשר בדבור:

יט) בפרשת משפטים מצוה צ"ד לא ישבו בארצך וכו' ונוהגת בזכרים ונקבות והעובר עליה אינו לוקה כ) בסוף שלח לך מצוה שפ"ז ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות וכו' גם כי פעמים אפשר לעבור בלי מעשה וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אף שעשה מעשה אין לוקין עליו לפי שהוא דומה:

ואף אם נאמר דרק על לאו הניתק לעשה הוא דאמר מרן מוהרי"ט דאין נשים מוזהרות אבל בשאר לאו שאין בו מעשה וכיוצא סובר דנשים מוזהרות אף שאין בהן מלקות מכל מקום בלאו הניתק לעשה עצמו יש לתמוה עליו שדבריו הם היפך ממה שכתב רבינו החינוך בפרשת בא מצוה ח' גבי לאו דלא תותירו ממנו עד בוקר שכתב דלאו זה נוהג בזכרים ובנקבות ואין לוקין עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה הרי דאף בניתק לעשה סובר רבינו החינוך דהוקשו נשים לאנשים והן אמת שהגאון מנחת חינוך שם צלל במים אדירים והאריך מאד להבין מנא ליה הא דאף בניתק לעשה נשים מוזהרות על כל פנים הרי מפורש כן בדב"ק ולא היה לו להרב מוהרימ"ט להחליט בהיפך אם לא שנעלמו ממנו דברי הרב החינוך הנ"ל:

ומצאתי בשו"ת בית יצחק לידידי הגאון מפראמישלא ועתה אבד"ק לבוב יצ"ו בחלק יו"ד ריש סו' פ"ה שמתחלה רצה לומר בדעת מרן מוהרימ"ט הנ"ל דרק בלאו הניתק לעשה הוא דסובר שאין נשים מוזהרות אבל בלאו שאין בו מעשה מודה דמוזהרות כדמוכח בראש השנה ד' ו' ע"א דמבעיא לש"ס אי נשים עוברות בבל תאחר אף על גב דאין בו מלקות שוב כתב דפשט דבריו הוא דבכל לאו שאין בו מלקות לא הושוו והוקשה לו על מה שכתב דללאו שאין בו מלקות לא הושוו הרי בסוכה כ"ח ע"ב מבואר דנשים מוזהרות אתוספת עינוי אף דליכא עונש ותירץ דשם יש קרא מיותר ואדרבא משם ראיה למוהרימ"ט מדאיצטריך קרה אלא דים לומר דלבתר דגלי קרא דמוזהרות בתוספת ילפינן משה דבאיסורין שאין לוקין נמי מוזהרות ובספר מנחת חינוך מצוה ח' האריך אם נשים מוזהרות בלאו שאין בו מעשה ומפשטות לשון מוהרי"ט משמיו דבלאו שאין לוקין אין נשים מוזהרות אך מבל תאחר ראיה ברורה דמוזהרות אלאו שאין בו מעשה ומצא בלימודי ה' שמפלפל בדברי מוהרי"ט (בלימוד מ"ט) ובלימוד ז' כתב בשם יבין שמועה דאין נשים מוזהרות בלאו שאין בו מעשה וזה תמוה מלאו דבל תאחר דמבואר בראש השנה ד' ו' שמוזהרות אלוף דב"ק הרי שהבין בדעת מרן מוהרימ"ט כמו שהבנתי שסובר שבכל לאו שאין בו מלקות הדין כן דלא הושוו נשים גם במפתחות הספר ייחס אליו כן עי"ש ואף שבמפתחות שם לסי' ו' כתב שיש לומר דמוהרי"ט מודה בלאו שבכללות יותר נראה מה שכתב בסו' פ"ה והנה הוכחתו מדין בל תאחר בנשים היא הוכחה גמורה אך לא מגוף דברי הש"ס דהא יש לומר דלאביי אין הדין כן כמו שכתב מרן כסף משנה אלא היה לו להביא שהרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד דין י"ד כתב מפורש אחד האיש ואחד האשה עוברים בבל תאחר ושם בדין י"ג כתב שאין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה עי"ש והנה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ומדברי רבינו החינוך) שהרב החינוך כתב על כמה מצות שאין בהם מעשה שנוהגות בנשים גם כן אמנם הגאון יצ"ו דלא אסיק אדעתיה הנהו דוכתי כי אם שתים זו בל תאחר ועינוי בתוספות יום הכיפורים היה צריך לבאר מדוע לא נחשבם שני כתובים הבאים כאחת דאין מלמדים ועם שנראה שיש לעשות צריכותא על כל פנים היה לו לבאר אלא דבעיקר הוכחת הגאון בית יצחק יצ"ו דכללא דהשוה הכתוב אתמר גם בלא תעשה שאין בו מעשה מדנשים איתנהו בבל תאחר ומשמע ליה דמאי דאיתנהו בבל תאחר הוא מחמת הכלל דהשוה הכתוב וכו' ותמה על הגאון יבין שמועה דנקיט לכללא דבלאו שאין בו מעשה לא אמרינן השוה הכתוב וכו' בהורמנותיה דמר אומר אני דממקום שבא להוכיח דגם בלאו שאין בו מעשה איתיה לכללא דהשוה הכתוב וכו' משם יש להוכיח בהיפך והוא שלפי הנראה נעלם מעיני הגאון מאי דאיתא בסיפרי פרשת מטות סי' קנ"ג על פסוק לא יחל דברו וז"ל לא יחל דברו ר' אליעזר אומר וכו' ר' עקיבא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל עכ"ל הסיפרי הרי דמאי דפשיטא לן דאשה איתא בבל תאחר היינו משום דאיתקש אשה לאיש בואשה הא לאו הכי משמע דאשה לא היתה בכלל בל תאחר ואם כן יש להוכיח בהיפך דכללא דהשוה הכתוב לא נאמר אלא בלאו שיש בו מעשה ומשום הכי איצטריך ואשה ללמד דאשה איתא בבל תאחר דאי כללא דהשוה הכתוב אתמר אף בלאו שאין בו מעשה למה לי היקשא בבל תאחר הן אמת שראיתי להרב זרע אברהם שכתב בשם הרב זית רענן וז"ל ככל היוצא מפיו יעשה ואשה פירוש סמך ואשה לכל היוצא מפיו יעשה וכתב ואשה וי"ו מוסיף על ענין ראשון מקיש אשה לאיש וכו' אף אשה וכו' אף על גב דאשה שיותה לאיש לכל עונשין שבתורה מכל מקום הכא סלקא דעתין מדהוציאה מכללא לומר שאביה ובעלה מפירין נדריה סלקא דעתך אמינא שלא תעבור ועיין ריש תמורה עכ"ל הזית רענן ומדבריו יש ללמוד דסבירא ליה דכללא דהשוה הכתוב הוא גם בלאו שאין בו מעשה והכא דאיצטריך קרא דואשה הוא משום הסלקא דעתין שכתב הרב מכל מקום דבריו יועילו רק שלא נכריח מהספרי דבלאו שאין בו מעשה ליתיה להאי כללא אבל גם להכריח מגוף הדין (דנשים איתנהו בבל תאחר) דאיתיה להאי כללא גם בלא תעשה שאין בו מעשה אין בנו כח דהא מצי הגאון יבין שמועה למימר דשאני בל תאחר דאיכה ביה היקישא דאמר ר' עקיבא ומדברי הרמב"ן בספר המצות במצות עשה סי' צ"ד מתבאר שסובר דכללא דהשוה הכתוב איתיה גם בלאו שאין בו מעשה והוא שעל דברי הסיפרי הנ"ל כתב וז"ל ירצה בזה לרבות בל יחל בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהן בבל תאחר וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אף על פי שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל ומתבאר שהוקשה לו למה לי היקשא לרבות נשים לבל תאחר תיפוק לי דבכל הלאוין הושוו נשים לאנשים ומיישב דהכא הוה סלקא דעתין לפי שאינה עולה לרגל וכו' ואם כן שמעינן מדבריו דגם בלאו שאין בו מעשה השוה הכתוב וכו' שאם הכלל אינו אלא ללאו שיש בו מעשה הרי בלאו טעמא דידיה איצטריך קרא לרבות אשה בבל תאחר לפי שאין בו מעשה והרב זית רענן כנראה לא זכר שר דברי גדול אדונינו הרמב"ן בספר המצות הנ"ל וכבר ראיתי להרב שרשי הים בח"א (בשרש איסור בל תאחר) בדף קנ"ט ע"ג שכתב על, דבריו ולא היה לו צורך לזה דבסיפרי הוצרכו לרבות האשה לומר שאף שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר כדכתב הרמב"ן וכו' ועיין שם מה שפלפל בדברי מרן כסף משנה ורבינו מוהר"י קורקוס בטעם הרמב"ם בפרק י"ד ממעשה הקרבנות שפסק דאשה איתא בבל תאחר אף דמשמע לכאורה דמאי דאיפשיטא הבעיא דאשה איתא בבל תאחר הוא רק לרבי זירא ולא לאביי והרב מקנה אברהם במהדורא בתרא כלל קמ"ה כתב בדף מ"ב ע"א בשם הרבנים שמע שלמה בפרשת אחרי ד' ן' ע"ג ונחלת יעקב שם על פסוק לא תקרבו ושפתי חכמים ד' ע"ח ע"ד דכי אמרינן השוה הכתוב וכו' היינו דוקא במידי דתרוייהו עבדי מעשה דהא הך מלתא דהשוה וכו' מוכיחינן לה מדכתיב איש או אשה כי יעשו עכ"ל ואין אצלי ספר שמע שלמה ולא ספר נחלת יעקב (שכונתו לפי הנראה על ספר נחלת יעקב על הרא"ם) ומסיגנון דברי הרב שמע שלמה שהביא נראה דלקושטא דמילתא קאמר דבלאו שאין בו מעשה לא הושוו וכן מדברי הרב שפתי חכמים שרמז (כנראה שכונתו לדבריו שבפסוק לא תקרבו ויקרא י"ח ו') מתבאר שסובר כן שעל מה שכתב רש"י לא תקרבו להזהיר הנקבה כזכר לכך נאמר לשון רבים כתב בשפתי חכמים וז"ל ואם תאמר והא דרך הפסוק לדבר בלשון רבים ורוצה לומר כל אחד מכם וכו' ויש לומר דשאני הכא ובתחלה כתב לשון יחיד דכתיב איש וכו' ואחר כך כתיב תקרבו לשון רבים אלא על כרחין תקרבו לרבות הנקבה ואם תאמר למה איצטריך לרבות גבי עריות שהוא לא תעשה והא הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה בקידושין ד' ל"ה ויש לומר דעריות שאני בשלמא שאר איסורין שבתורה כגון אכילת איסור שאשה חייבת דהא היא עשתה האיסור אבל גבי עריות הבועל עושה מעשה והנבעלת לא עשתה כלום דהיא כקרקע עולם לכך איצטריך לרבויי עכ"ל וכבר הרב מקנה אברהם השיב מדברי התוספות בקידושין ד' ל"ד ד"ה מעתה שמתבאר שגם בלאו שאין בו מעשה הושוו שהרי מעקה אין בו מעשה וכן עמד שם באות קמ"ו על דברי הרב יבין שמועה דנקיט כללא דבלאו שאין בו מעשה לא הושוו מדברי התוספות גבי מעקה הנ"ל וכן הוכיח מדברי הרמב"ן בספר המצות הנ"ל עיין שם דב"ק:

והנה ספר לימודי ה' (שציין בבית יצחק) אין אצלי אך נמצא פה עיהק"ו תוב"ב ושלחתי אחריו לעיין במילי דמר ואלו תורף דב"ק בראשית מאמר הביא דברי מרן מוהרימ"ט הנז"ל דבלאו וניתק לעשה לא אמרינן השוה הכתוב וכו' שאין הלאו אלא לזרז על העשה וקרא כתיב מכל חטאות האדם וזה לא מיקרי חטאת שנתקו הכתוב לעשה וכו' וכתב לבאר כונת התוספות שאין כונתם כמו שהבין מדבריהם הרב מוהרימ"ט ושוב כתב שיש להכריח שגם בלאו הניתק לעשה השוה הכתוב וכו' והוא מדאמרינן בפרק שילוח הקן ד' קמ"א ע"א דתשלח איצטריך דלא נימא דדוקא לדבר הרשות הוא דאמר קרא תשלח אבל אם צריך לדבר מצוה (ליולדת או לטהרת מצורע) לא ישלח קא משמע לן תשלח דאפילו לדבר מצוה ישלח ופרכינן טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא ישלח אמאי (שילוח הקן) עשה ולא תעשה הוא ואין עשה (דטהרה) דוחה לא תעשה ועשה ואם כדברי הרב מאי קשיא הרי איצטריך קרא ליולדת ולאשה מצורעת דליתא בלא תעשה מהו דתימא ליתי עשה ולידחי עשה (מפני השלום) כדקאמר התם קא משמע לן אלא על כרחין דאיתא בלא תעשה ועוד הכריח כן מדאמרינן בפרק קמא דתמורה דף ד' ע"ב דפליגי תנאי בטעמא דאין לוקין על לאו דנותר דרבי יהודה אמר טעמא דכתיב והנותר ממנו וכו' נתקו הכתוב לעשה ור' יעקב אמר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה ופרכינן ולר' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה ומאי קושיא איצטריך לנתוקי לפטור נשים דאי משום לאו שאין בו מעשה הוי בכלל השוה הכתוב כנראה מדברי התוספות שם בקידושין שהרי מעקה לאו שאין בו מעשה הוא ואין לומר דדוקא התם דנפקא לן מניה מגדל כלב רע דהוי ביה מעשה דליתא וכן כתב שם הרב עצמות יוסף עכ"ל והנה לפי זה צריך לומר דלא כתב מרן מוהרימ"ט דלא אמרינן השוה הכתוב וכו' אלא בלא תעשה הניתק לעשה אבל בלאו שאין בו מעשה גם הוא מודה דהשוה הכתוב וכו' וזה שלא כמו שכתבתי אני הדל למעלה ובד"ה והנה) בדעתו וכן הבין בדעתו הגאון בית יצחק כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ומצאתי) ועל לאו הניתק לעשה שפיר קא מותיב עליה דמסוגיית הש"ס שתים זו שמענו דגם בלאו הניתק לעשה השוה הכתוב אשה לאיש:

עוד כתב (הרב לימודי ה') שמצא בחידושי הרמב"ן שכתב על קושית התוספות (בקידושין ד' ל"ד ד"ה מעקה) וז"ל ולי נראה שעיקר מצותו עשה הוא שאין לאו שבו אלא שיתקיים העשה וכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשימו כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו ולאו שאין בו מעשה אלא קיום העשה שבו הוא ואילו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה עכ"ד ומתבאר מדבריו דטעמא דפטורות היינו משום דהלאו אינו עיקר המצוה אלא העשה ופירושו לא תעכב והיינו ודאי משום דלא הוי ניתוק אמנם אי הוה ניתוק ודאי דהוי הלאו עיקר המצוה וביאר דלשיטת הרמב"ן אין להקשות מסוגיא דחולין ודתמורה הנ"ל וסיים ושפיר עבד הרב שער המלך בסוף הלכות פסולי המוקדשין שכתב דבלאו הניתק לעשה נשים חייבות ותמה עליו שכתב כן בפשיטות ולא זכר מדברי מהרימ"ט שוב ראה שהרב החינוך בסי' י"ד כתב כן להדיא וכתב להוכיח כן מדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' במדרגה השלישית וצדד בדבריו אלו תורף דב"ק: וכפי הנראה יש טעות הדפוס במה שכתב שכן דעת הרב החינוך בסי' י"ד דעין רואה דשם לא מיירי בלאו הניתק לעשה אלא בלאו שאין בו מעשה וצריך להיות סי' ח' והוא גבי נותר כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ואף אם) ודברי הגאון שער המלך שרמז הם גם כן בדין נותר שכתב בפשיטות כמדבר על הידוע דנשים מוזהרות בהלאו דלא תותירו ומדברי הרב עצמות יוסף שכתבתי לעיל (בד"ה ומה שהבין) נראה קצת שסובר דרך כלל על כל הלאוין שאין להם מלקות דעל כל פנים עונש מלקות מיקרו וגם לאו הניתק לעשה הוא בכלל הזה וכן ראיתי להגאון אור חדש בסוגיא דקידושין הנ"ל שכתב (בסוף ד"ה בא"ד שילוח הקן נמי) וז"ל אבל דעת הרע"י הרב עצמות יוסף) דאף לאו הניתק לעשה ושאר לאוין דלא לקי עלייהו אף אם הם זמן גרמא נשים חייבות דמכל מקום עונש לאו אים והוא בכלל ההיקש השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה עי"ש ומסתברא כדברי הרב עצמות יוסף שהרי תנן סתמא וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבים ולא חילק בין לאו ללאו עכ"ל ועי"ש (בד"ה וראיתי להגאון) מה שהביא בשם הגאון תבואת שור בחידושיו שמתבאר גם כן דפשיטא ליה דנשים מוזהרות בלאו הניתק לעשה:

ומה שכתבתי למעלה (בד"ה והנה בנדפס) על מה שכתב הגאון יבין שמועה בכלל קצ"ה עי"ש הנה דברים אלו היו למראה עיני ידידי הרב הכולל מוהר"ר רבינו חסון יצ"ו ועל דנא פתגם שדר לן חורפא ולא איסתייעא לי לעיין במילי דמר ואיידי דחביבותיה גבן אעתיק דבריו ככתבו וכלשונו וזהו הנה מה שנתקשה כהדר"ג נ"י בדברי הרב יבין שמועה כלל קצ"ה שהרי בריש תמורה איתא מהו דתימא וכו' משמע דלהמסקנא אחר שגילה בתמורה דאיש ואשה שוים אף בלאו שאין בו מעשה ולגירסא אחרת בלאו שאינו שוה בכל גמרינן לכל התורה:

הנה ראיתי בס' בית יצחק פ"ט מהלכות עדות הלכה ב' שנתקשה כן וכתב וזה לשונו לדידי חזה לי לומר דרבינו (מר עסיק על הרמב"ם שם) לא גריס הכי בש"ס וכמו שנראה מדברי הרב יבין שמועה וא"כ כל דלא גלי קרא דשוה אשה לאיש כגון תמורה אין אשה בכלל דכיון דהוי דבר שאין בו מעשה או דבר שאינו שוה בכל עי"ש וקשה שהרי הרב יבין שמועה שם כתב וז"ל ונראה לי כי הרמב"ם גורס איצטריך מהו דתימא הני מילי לאו שאין בו מעשה וכו' אימא אשה נמי לא עבדה תמורה עי"ש נראה שהוא גורס מהו דתימא אלא שרצה לומר דהרמב"ם לא גריס לא לקי וצ"ל דסובר הרב יבין שמועה דאף דכתוב מהו דתימא אין הכונה דלפי האמת גמרינן לעלמא לא מבעיא לפי מה שכתב בעד הרמב"ם דקא משמע לן דעבדא תמורה דודאי לא שייך לעלמא אלא אף לפי הגירסא דגרסינן לא לקי קמ"ל דלקי היינו דוקא בתמורה עם מרהטת דברי הרב טירת כסף ס' משפטים דק"ח ע"ד נראה דאף להמסקנא לא גמרינן לעלמא אלא היכא דיש ריבוי:

ונחזי אנן דאמאי לא גמרינן לעלמא ונראה דסובר דהכא הוי קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן או דע"כ לא גמרינן לעלמא אלא היכא דהוקשו איש ואשה כגון איש או אשה כי יעשו אי לאו דהוי כפרה ע' ב"ק דט"ו אבל הכא דנתרבה מכח רבוי דהמר ימיר לא גמרינן לעלמא אלא דקשה לזה מהא דאיתא ביבמות דפ"ה לא דגמרינן מלא יקחו וי"ל דהתם היינו מטעם דהכל בדיני כהנות (לא אכחד דמדברי רש"י שכתב הוה גמרינן מלא יקחו דמחייב לנשים ולא כתב הכהנות לא משמע כן):

ומדברי הרב יד יהודה בשיטתו לפסחים לדף מ"ו נראה שחולק על הרב יבין שמועה וסובר דלפי המסקנא גמרינן לעלמא גם כן שהרי הוא ז"ל נתקשה לפי האיכא דאמרי ביבמות דהשוה אשה לאיש אף ללאו שאינו שוה בכל מה מתרץ בתמורה מהו דתימא וכו' וכתב דאפשר לומר דלאיכא דאמרי מאי דהוצרך לרבות את האשה היינו לאשמועינן דהשוה אשה לאיש אף בלאו שאין בו מעשה כפי לשון ראשון של רש"י ובזה תירץ גם מה שנתקשה הרב שארית יעקב דף קכ"ג דללשון ראשון איך קאמר דהוצרך בני אהרן למעוטי דלא נילף מלא יקחו אף בלאו שאינו שוה בכל הא הוי תמורה ולא יקחו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים (ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא) והוא ז"ל תירץ בזה דלפי גירסא ראשונה לא הוי שני כתובים הבאים כאחד דההיא דתמורה הוצרך ללאו שאין בו מעתה ולפיכך הוצרך בני אהרן כי היכי דלא נילף מלא יקחו כיון דהוא חד קרא הרי דסובר דגמרינן לעלמא (וכן נראה מדברי הרב שארית יעקב דגמרינן לעלמא אי לאו דאיכא שני כתובים ולגירסא ראשונה דהוי ללאו שאין בו מעשה דליכא אלא חד קרא גמרינן לעלמא) וכן נראה מדבריו לקמן דפשיטא ליה דאיתנהו נשים בלאו דלא תותירו אלא דמספקא ליה אם איתנהו נמי בעשה דשריפת קדשים דאיכא למימר כל שישנו בלאו דלא תותירו ישנו נמי בעשה דשריפת קדשים וכמ"ש בס' נצח ישראל בחידושיו דקדושין ד' י"ג והרי לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה והוא לפי דבריו גורס בתמורה כלשון ראשון של רש"י מוכח דסובר דגמרינן מתמורה לעלמא: על כל פנים מהש"ס דיבמות מוכח דללשון ראשון מה שאמר ר' יהודה השוה הכתוב אשה לאיש היינו דוקא בלאו השוה בכל אלא שיש לומר דאחר דגילה הכתוב לא יקחו גמרינן ג"כ לעלמא עיין מה שאכתוב לקמן) ולאיכא דאמרי אף בלאו שאינו שוה בכל וראיתי להרב המאירי שם שכתב וז"ל כל לא תעשה שבתורה נשים חייבות וכו' ואין בזה חילוף (צ"ל חילוק) בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל עי"ש ולפי הנראה דפסק כאיכא דאמרי ולא ידעתי למה דהא אף דנאמר דלחומרא אזלינן מכל מקום לענין מלקות צריך להקל דספק נפשות להקל עיין כסף משנה פ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ד (וראיתי בספר לב שמח על המצות שורש תשיעי בענין לאו שבכללות שכתב דלא נאמר בענין זה ספק נפשות להקל דאין זה ספק כיון דלדידהו הלכה פסוקה היא כלשון המחמיר ודבריו קשים להולמם דהרי מאי דאזלינן כלשון המחמיר היינו מטעם ספקא דאורייתא לחומרא וכן יש להעיר על הרב מגילת אסתר שם שוב ראיתי להרב דברי אמת קונטריס לאוין שהעיר בזה עי"ש) ואולי דסובר הרב המאירי דלעולם הלכה כאיכא דאמרי אלא דעכ"פ יש להעיר על זה מדברי הרא"ש ב"ק סי' ו' וצריך להתיישב:

אי נמי יש לומר דמ"ש חייבות לאו דוקא מלקות אלא דאסורות דאזלינן לחומרא אי נמי יש לומר דסובר דאף ללשון ראשון אחר דכתיב לא יקחו גמרינן לעלמא דאף ללאו שאינו שוה בכל הוקשו (אף דיש לומר שאני כהנים דריבה בהם מצות יתירות עיין קידושין דף ל"ה ע"ב) כיון דגלי קרא כאן ואף דכתיב לגבי טומאה בני אהרן לחומרא מקשינן וצריך להתישב בדבר: וראיתי להרב שירי קרבן על ירושלמי יבמות פ"ט ה"א שהקשה על הרמב"ם פי"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה ה' שכתב וכל מקום שהוא לוקה היא לוקה וכו' שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין וכו' דמשמע מדבריו דיליף ליה מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם וכו' וקשה הא מפורש דמלא יקחו ילפינן אבל מאיש או אשה ליכא למילף לאו שאינו שוה בכל עכ"ל ולע"ד נראה לומר דהוא סובר כאיכא דאמרי דהשוה אשה לאיש אף בלאו שאינו שוה בכל ואף דאמרינן דקיחה איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ליגמר מטומאה לא חש להאריך אי נמי דכונתו כמ"ש לעיל דאף כלשון ראשון אחר שכתיב לא יקחו ידעינן שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין בשום מקום אף בלאו שאינו שוה בכל ועיין רש"י קידושין דף ע"ג ע"א ד"ה לינשא לפסולין ועיין להרב ברכי יוסף אה"ע סי' ו' ואין עתותי בידי להאריך בזה עכ"ד יצ"ו:

ובלאו הבא מכלל עשה אי אמרינן דהשוה הכתוב אשה לאיש הנה הגאון חתם סופר בא"ח סי' ק"ן (ד"ה ועל הק' הראשונה) כתב לא מצאתי מעשה זמן גרמא אלא בעשה אבל בלאו הבא מכלל עשה שאינו דומה לתפילין מצה והקהל חייבת וכעת לא מצאתי דמיון אלא לעשות סחורה בפירות שביעית ולאכול אחר הביעור שהוא לאו הבא מכלל עשה וזמן גרמא ובודאי נשים אסורות כאנשים והכי נמי לכם ולא לגבוה נשים מוזהרות אף שהזמן גרמא אלא דלא חמיר מגוף הלאו דלא תעשה מלאכה וכו' והגאון בית יצחק יצ"ו בחלק יו"ד ריש סי' פ"ה כתב וז"ל אשר הקשית אמאי שתי הלחם לא נאפה ביום טוב על ידי נשים דלכם ולא לגבוה לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה ונשים פטורות עיין חתם סופר סי' ק"ן דנשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה כדמוכח מקידושין דנשים אסורות בסחורה בפירות שביעית וכן כתב במנחת חינוך פרשת משפטים לענין שביעית ובהכי ניחא דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וישחטו נשים דשוחטים מדינא דלגבייהו לא אסר לכם ולא לגבוה ועל כרחין נשים חייבות וכו' עכ"ל אך הרב לימודי ה' בלימוד ן' אחר שנשא ונתן אם הא דהשוה הכתוב איתיה בלאו שאינו שוה בכל כתב בסוף הלימוד וז"ל ומכאן יוצא מפורש דלאו הבא מכלל עשה אינו בסוג השוה הכתוב וכו' דלא עדיפא מלאו גמור שאינו שוה בכל וכן נראה להדיא מדברי הריטב"א כתיבת יד לפרק יש מותרות וז"ל הני מילי לאו השוה בכל וכו' קשיא לי הא מהיכא תיתי כיון שאף לאו שאינו שוה בכל בכלל חטאות ובכלל עונשים שלוקין עליו דאילו במצות עשה אינם בכלל לפי שאין בהם עונש מלקות כדפירש רש"י וכו' עי"ש ועיין במוהרימ"ט בחידושיו לקידושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה עכ"ל:

הא דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' היינו דוקא במצות שנאמרו סתם שלא תאמר שיהא חיובן בסתם על האנשים ולא על הנשים אי נמי בכל המצות שנאמרו בלשון זכר ולא כתיב איש אבל במקום שכתוב איש בפירוש צריך לרבות אשה ובכמה מקומות דרשינן הכי אין לי אלא איש אשה מנין כן כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף כ"ז ע"ב וכן מצאתי להרשב"א בשיטתו לקמא פרק א' דף קע"א ע"ד וכן כתב הרב יבין שמועה בכלל תע"א בשם התוספות ע"ב דברי הגאון יד מלאכי בכלל רי"א דברי הרשב"א הם על דף ט"ו דאיתא התם הא דהשוה הכתוב כתב וז"ל השוה הכתוב ודוקא בכל מקום שלא נאמר בו איש דאדרבא בכל מקום שנאמר בו איש דרשינן פרט לאשה עד שירבה אותה הכתוב ממקום אחר וכדאיתא בסנהדרין בכמה מקומות גבי מקל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מנין עכ"ל ודברי התוספות שרמז הרב יבין שמועה הם גם כן בבבא קמא שם וכן כתבו בסוכה דף כ"ח ע"ב וגם הריטב"א בקידושין על דף ל"ה (בד"ה הא דאמרינן) הביא כלל זה בשם התוספות וכתב בשמם דהא דאמרינן השוה וכו' היינו היכא דכתיב בני ישראל אי נמי אף דכתיב בלשון זכר הוא הדין לאשה אבל היכא דכתיב איש וכו' ובדברי התוספות הנז"ל לא הוזכר היכא דכתיב בני ישראל ונתעורר על זה הרה"ג רל"ץ מוהרמ"ף בספר לב מרפא דף כ' ע"ב עי"ש מה שכתב ולדעתי לא נפלאת היא לומר שכן היה כתוב בתוספות שלפני הריטב"א אך זו היא שקשה להבין מה בין בני ישראל לאיש דבני ישראל נמי מיעוטא הוא בעלמא ואפילו הכי מקשינן והכי נמי נימא באיש האמור בפרשה וכמו שהקשה שם עי"ש מה שתירץ וכתב עוד הריטב"א דאף שיש לדחות הראיה שהביאו התוספות מדאמרינן גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש וכו' דמשום דאימעיט אשה גבי כבוד אב ואם משום דאין ספק בידה לעשות איצטריך קרא לרבות לקללתם דאי לא לא ליכתוב איש כלל ותיתי אשה מן הסתם מהא דהכא וכו' עי"ש ובמה שפלפל הרב לב מרפא שם:

ולפי הנראה לא ראה הרב שפתי חכמים כלל זה שכתבו התוספות והרשב"א והריטב"א והר"ן והוא שבפרשת אחרי (סי' ח"י ו') שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה שכתב רש"י דמדכתיב בלשון רבים למדנו אזהרה לנקבה כזכר הקשה הרב שפתי חכמים דלמאי איצטריך קרא בלשון רבים והא כללא הוא השוה הכתוב וכו' עי"ש מה שתירץ והבאתי דבריו לעיל (בד"ה ומדברי הרמב"ן) ולפי כלל הנ"ל נראה דקושיא מעיקרא ליתא דהא הכא כתיב איש ברישא דעניינא ובכי האי גוונא לא אמרינן מסתמא השוה הכתוב ולהכי איצטריך שפיר למיכתב בלשון רבים וכן כתב הרא"ם שם על קושיא זו וז"ל ואם תאמר למה לי ריבויא תיפוק לי שהנקבה כזכר מדרב יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה יש לומר דוקא כשאומר סתם לא תאכל דם לא תאכל חמץ וכיוצא שאין שום מלה למעט הנקבה אז אף שהאזהרה היא בלשון זכר אמרינן הוא הדין נקבה שהרי הכתוב השוה אשה לאיש אבל במקום שאומר איש דהוי מיעוטא איש ולא אשה אין הנקבה בכלל וצריך לכתוב אחריו לשון רבים לכלול גם הנקבה עכ"ל הרי שגם הרא"ם סבירא ליה כסברת התוספות דהיכא דכתיב איש לא אמרינן השוה הכתוב וכו' אלא שקשה על הרא"ם דהא תינח אם היה כתוב בפרשה איש רק פעם אחת אבל השתא דכתיב איש איש תרי זימני הא בכי האי גוונא יש לנו לרבות אשה כמו שמתבאר מסוגיא דסנהדרין דף ס"ו ע"א דאיש איש הוי ריבוי אחר ריבוי והוא לרבות אשה ואם ירצה ה' אכתוב בזה במערכת האל"ף (בקונטריס שיורי הפאה) בסיעתא דשמיא ועיין לקמן בסמוך (בד"ה ולי הדל) שהרמ"ה אינו סובר כן אלא בכל גוונא אמרינן השוה הכתוב וכו' אף היכא דכתיב איש בפרשה ואין ליישב בזה דברי הרב שפתי חכמים דפשיטא לי דלא ראה דברי הרמ"ה שלא נדפס בימיו ואף אם ראה דבריו אין לו לכתוב בסתם היפך התוספות:

וכתב הרב מטה אשר בליקוטים סי' י"ט דהא דכתבו רבוואתא הנ"ל דכי כתיב איש לא אמרינן השוה הכתוב וכו' היינו דוקא היכא דאיש דכתיב בההוא ענינא לא איצטריך למעוטי קטן אבל כשאיצטריך איש למעוטי קטן הוה ליה כדלא כתיב איש ואמרינן השוה הכתוב וכו' ומה שהביאן לחלק כן הוא מה שהוקשה להרב השואל דברי הרב המגיד בתשיעי מהלכות גנבה גבי גונב איש ומכרו שכתב הרמב"ם דבין שהיה גנב איש או אשה נהרגים וכתב הרב המגיד זה פשוט דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה שזה לכאורה היפך ממה שכתבו התוספות דהיכא דכתיב איש לא אמרינן השוה הכתוב והכא הכתיב איש כי ימצא איש גונב נפש וכו' ואם נאמר דהרמב"ם לא סבירא ליה כהתוספות מה יענה לאותה בריתא דבפרק ארבע מיתות דף ס"ו ע"א (ופסקה הרמב"ם בריש פרק ה' מהלכות ממרים) דמדכתיב איש איש מרבינן אשה טומטום וכו' והרב המחבר הוסיף להקשות על דברי הרב המגיד שבפרק א' מהלכות גנבה דין ז' שעל מה שכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבים לשלם כפל וכו' כתב הרב המגיד חיוב האשה פשוט מדהשוה הכתוב וכו' וכן על מה שכתב הרב המגיד בהלכות שכירות פרק ב' דין ו' על מה שכתב הרמב"ם כתב הרב המגיד דהוא מדהשוה וכו' והרי בהנך כולהו כתיב איש ולפי דברי התוספות לא אמרינן השוה הכתוב היכא דכתיב איש ועל זה כתב לחלק בין היכא דאיש איצטריך למעוטי קטן כהנך דוכתי הנז"ל דמה שנאמר בהם איש איצטריך למעוטי קטן כדאמרינן בספרי פרשת [תצא[כי ימצא איש פרט לקטן וכן בתשלומי כפל איש בא למעט קטן וכן בשומרים אלו תורף דב"ק והאריכו שם כמה רבנים בענין זה ולא יכלתי להתבשם בתורתם לך נא ראה:

ולי הדל נראה דאין הכרח דהרמב"ם סובר כסברת התוספות דהיכא דכתיב איש לא אמרינן השוה הכתוב וכו' ומה שפסק בהלכות ממרים ההיא דאיש איש לרבות בת וטומטום וכו' אפשר דמפרש הבריתא כדמפרש לה הרמ"ה בחידושיו שם וז"ל ואיכא דמקשו הכא אמאי לא דריש הכא איש לרבות את העכו"ם כדדריש התם בדף ז"ן ע"ב (גבי איש איש אל כל שאר בשרו) ובת וטומטום ואנדרוגינוס תיפוק לי מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולדילן מסתבר דלאו קושיא היא דקרא דנפקא לן מניה השוה הכתוב אשה לאיש או אשה כתיב ביה וסלקא דעתך אמינא דוקא איש או אשה ודאי אבל טומטום ואנדרוגינוס לא (לכן) איצטריך דרשה דאיש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס ואיידי דדריש ביה טומטום ואנדרוגינוס דריש ביה נמי אשה עכ"ל דמתבאר דמפרש דאיש איש לא איצטריך לרבות אשה אלא לטומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא ואשה מדהשוה הכתוב נפקא ואם כן גם הרמב"ם יסבור ולו ידע כפירוש הרמ"ה ולית ליה האי כללא דכיילו לן התוספות כלל וממילא לא יהיה לנו הכרח למה שחידש הרב מטה אשר כלל אלא דהני מילי דמר מילי דסברא נינהו וכבר נסתייע מדברי הרבנים:

ואם דיני ממונות ניזקין וחבלות נכללים בכלל כי יעשו מכל חטאת האדם (שמזה למדנו דהשוה הכתוב אשה לאיש) הנה הרא"ש בפרק קמא דקמא סי' ט' גבי והנשים בכלל הנזק כתב דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכתב ידידי הגאון אבד"ק ראגאווא יצ"ו בספרו הארות השמש סי' ד' אות ב' בשם חותנו הגאון אבד"ק פאסוול יצ"ו דלענין ניזקין היה לו להביא קרא דוהמית איש או אשה דאילו קרא דכי יעשו כתיב ביה מכל חטאות האדם ולזה הביא דבספרי זוטא הובא בילקוט אמרו דבכלל חטאת האדם הוא דברים שבין אדם לחברו גזלות וחבלות וכו' והאריך קצת עי"ש ובריש סי' טו"ב:

תוכן העניינים

שדי חמד פאת השדה מערכת ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה