שדי חמד פאת השדה מערכת ה· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ה
סימן א
הפרשת כהן גדול מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים אם הוא מדאורייתא כתבתי בנדפס במערכה זו אות קל"א ועיין להרב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא במערכה זו שתמה על הרב ארעא דרבנן שלא זכר דברי התוספות בדף ד' שכתבו דהוא מדרבנן וגם עליה דמר יש לתמוה שלא זכר מדברי הרבנים שהבאתי שם עיי"ש:
סימן ב
הפסד ומניעת הריוח כתבתי בנדפס במערכה זו אות ס"ט שבמקומות הרבה כתבו הפוסקים לחלק בין מניעת הריוח להפסד עי"ש ובספר הנחמד אזן אהרן לרבין חסידא תנא ירושלמאה בעל ספר כפי אהרן ראיתי במערכה זו אות ח"י שכתב הרחקת הנזק לדעת הרא"ש מיקרי הנאה ולדעת הרמב"ם לא מיקרי הנאה ועיין פחד יצחק מערכת המ"ם ד' ר"ד ע"ג עכ"ל ואין מצוי אצלי לראות איה מקום כבוד דברי הרא"ש והרמב"ם בזה ומלבד המקומות שרשמתי בנדפס עיין עוד באבן העזר סי' ז' סעיף י"א ודוקא שחייבים להם שיראים ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן והר"ן בפרק קמא דעבודה זרה (אמתניתין דעיר שיש בה כו"מ חוצה לה מותר בד"ה ומיהו כי שרי) כתב וז"ל ומיהו כי שרי משום דבר האבד היינו דוקא בדברים שהוא צריך להם לעצמו אבל להשתכר בהם לא משום דהנאת ריוח לא מיקרי דבר האבד והכי מוכח בפרק קמא דמועד קטן (ד' יו"ד שהביא לעיל מזה רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא וכו' עי"ש) והיינו דאמרינן בגמרא פשיטא וכו' עכ"ל:
ובמה שכתבתי שם בד"ה ובספר) דעם שחילוק זה שבין הפסד למניעת הריוח מוסכם מכל הפוסקים מכל מקום לא נמצא מפורש כן בש"ס וכו' עי"ש הנה עתה נזכרתי מה שאמרו בריש מסכת מועד קטן בחילוק שבין בית השלחין לשדה הבעל לענין להשקותם בחול המועד עי"ש ובדברי הפוסקים בריש סי' תקל"ז והרי הוא כמבואר דיש חילוק בין הפסד למניעת הריוח ותמיה לי על מה שכתב הרב שלחן גבוה בחלק יו"ד סי' ח"י ס"ק מ"ז וז"ל דלא דמי מפסיד מן הקרן למפסיד מלהרויח וכמדומה שכבר ראיתי חילוק זה בספרים ואם לא נאמר ראוי הוא שיאמר ואחר זה ראיתי בפר"ח סי' ט"ל ס"ק כ"ו שכתב שאינו דומה הפסד מהכיס להפסד ריוח והוא זה דכשאין (נראה דט"ס וצ"ל דכשהוא) מפסיד מן הקרן מר לו מר ומהפך בזכות ומיקל במקום שאמרו להחמיר אבל כשמפסיד מלהרויח בלבד הא ודאי אפילו כיליי שבכיליים אינו מיקל וחוטא ומחטיא בשביל להרויח כן כתב הרב נחמד למראה ח"ב ד' קן ע"ד בשמו ותמה עליו שלא זכר שכן כתבו כמה רבני אלפין שציין הרב יד מלאכי בכלל הדינים במערכת המ"ם אות תמ"ה עי"ש ולי ההדיוט תמיה לי על שני המאורות שלא זכרו שדבר זה מקורו טהור בים התלמוד בסוגיא דמועד קטן הנ"ל ואדמקיף אדרי להביא מדברי הפוסקים גמרא גמור ובריש פרק מי שהחשיך דתנן נותן כיסו לנכרי אמרינן בגמרא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא והיינו מהאי טעמא דכיסו הוי הפסד ומציאה היא מניעת ריוח: והנה כל הכתוב באות זו נכתב בהיות קונטריסי (משדי חמד מערכה זו) בבית הדפוס ולא היה באפשרות להוסיף שם את הכתוב פה ובמפתחות הספר ציינתי לעיין בהשמטות כמו שיראה הרואה ועתה קבלתי מכתב מידידי הגאון בעל ספר עמודי אש יצ"ו והביא גם הוא סוגיא דריש מועד קטן הנז"ל וגם שקיל וטרי קצת על דברתי בשדי חמד בזה וז"ל באות ס"ט הקשה דברי הרדב"ז אהדדי דבח"א סי' תקס"ז כתב דמודר מחברו הנאה מותר לו ליהנות ממנו דבר שהוא רק מניעת ההיזק ולא ריוח ועל זה הקשה עליו דסותר את עצמו למה שכתב בתשובה שהביאה הפרי חדש ביורה דעה סי' ל"ט דהא דמקלינן כמה פעמים בבהמת ישראל דהוא הדין כשלוקחים השו"ב את הכרכשתות מבהמות הכשרות יש גם כן להקל דהא זה הוי רק מניעת הריוח לא ידענא מאי קושיא הא הרדב"ז לא אמר שם רק שבלשון בני אדם לא נקרא מניעת הריוח הנאה וכשנודר ממנו הנאה כוונתו הוא שלא יהנה ממנו דבר ולא כשלא יסלק היזק ומה זה ענין לדרכי התורה ומה שכתב שם בשם ספר חיים ביד סי' י"ו דמבואר בש"ס ופוסקים דמניעת הריוח לא מקרי הפסד כתב מעכת"ה דנעלם ממנו איה מקום כבודו בש"ס לדעתי היא משנה מפורשת במ"ק (ב' ע"א) משקין בית השלחין ולא שדה בית הבעל ומפרש שם בגמרא דיש חילוק בין הרוחה לפסידא ושם (ג' ע"א) אמרינן אברויי אילן אסור סתומי פילי שרי ועי"ש ברש"י וכן הך דינא דסי' תקל"ט ס"ד הוא נובע מירושלמי מ"ק (פ"ב ה"ג) ושם הוי פלוגתא בין ר' יוסי ור' מני אם האגרא הוי כקרן עמ"ש בספרי בעמודי ירושלים במ"ק שם ובש"ס קדושין (ל"ב א') אמרינן דכיבוד הוא משל אב מיתיבי נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מניה לבטול מלאכה מבואר דאף דאין צריך ליתן לאב מכיסו עם כל זה צריך לבטל ממלאכתו דהוי רק מניעת הריוח וביו"ד סי' ר"מ ס"ח בהגהת רמ"א נפסקה ההלכה והוא מדברי הר"ן פ"ק דקדושין דהא דזרק ארנקי לים אסור להכלימו הוא כשכבר זרק אבל אם רוצה לזרוק יכול למונעו דזה דוקא ברוצה לזרוק כיסו דהוא הפסד אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח אסור ואמת שאין זה כלל מוחלט לכל דוכתי וכפי שראו רבותינו בחכמתם כן הורו לנו עכ"ד יצ"ו:
אמר המחבר מה שהביא מש"ס דמועד קטן הצדק אתו וכבר זכיתי בה תחלה כמו שהודעתי למעלה ועל טוב יזכר גם הוא יצ"ו ומה שתמה עלי עד דלא ידע מאי קשיא לי בדברי הרדב"ז דהא לא אמר לחלק כן אלא בלשון בני אדם ומה ענין זה לדרכי התורה הנה כונתי מבוארת מתוך מה שכתבתי בנדפס בשם תשובת הרדב"ז שבפרי חדש שכתוב בה בזה הלשון מה שכתבו הפוסקים להקל בבהמת ישראל הוא הדין במקום שהשו"ב נוטל בשר מהכשרות ולא מהטרפות יש להתיר משום חלק השו"ב שלא חלקו חכמים בין הפסד מועט להפסד מרובה עכ"ל והנה הא פשיטא לי דאף דאמרינן לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ולשון בני אדם לעצמן מכל מקום לשון הפוסקים הוא כלשון בני אדם ומה שאמרו לשון חכמים לעצמן היינו לשון חכמים בש"ס ובמדרשיהם אבל הפוסקים משתמשים בדבריהם כלשון בני אדם וכיון שבלשון בני אדם פשיטא ליה להרדב"ז דמניעת הריוח לחוד והפסד לחוד אם כן שפיר קשיא לי על הרדב"ז היכי יליף ממה שכתבו הפוסקים להקל במקום הפסד דבעל הבהמה למניעת הריוח של השו"ב דנהי שלא חלקו בין הפסד מרובה להפסד מועט מכל מקום בין הפסד למניעת הריוח יש לחלק שפיר בדבריהם כדרך שמחלקינן בלשון בני אדם זאת היא כונת קושיתי על הרדב"ז ומדוקדק כן במה שכתבתי בשמו שמה שכתבו הפוסקים וכו' וזה פשוט:
וראיתי לידידי הגאון מוהר"ר שלום דוב הערינסאן אבד"ק קלעץ מחבר ספר היכלי שן יצ"ו שכתב בספרו הנחמד דרכי נועם בדרך עץ החיים דף ה' ע"ב (בד"ה וטעמא) שהוכיח בתשובה אחת בכת"י דהא דקיימא לן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה היינו דוקא כשחב אבל מניעת הטובה לא חשיב חב וכתב שהוכיח כן מדברי הנמק"י (בפרק קמא דמציעא ד' יו"ד) בשם הרי"ף בתשובה דהיינו דוקא אי גברא פסדנא הוא או עני וירד מנכסיו ויראה לבית דין שכשיבואו שאר הבעלי חובות לא ימצאו מקום לגבות דבכי האי גוונא תקנה הוא שהתקינו רבנן דלא קנה וכו' עי"ש דהיינו חוב גמור אבל מניעת הטובה לא חשיב חוב לענין דנימא דלא קנה עכ"ל יצ"ו וכתב שהאריך בזה בתשובתו ומסתמא הביא בתשובתו דברי רבינו מהר"ם אלשיך בתשובה סי' ל"ו שכתב לחלק כן בדין זה (תופס לבעל חוב) בין הפסד למניעת הריוח והביא דבריו הגאון יד מלאכי בכללי הדינים אות קפ"א כמו שכתבתי בנדפס בשמם:
וכתב הגאון תפארת ישראל בקונטריס כללי שמחות שבראש סדר מועד (גבי אבל דמותר בדבר האבד דלא מיקרי דבר האבד אלא כשמפסיד מהקרן וכו') וז"ל אמנם נראה דעבורי רווחא גדול מאד ודאי מיקרי דבר האבד וכן מסתבר שלא יהיה הפסד פרוטה מהקרן עדיף מהפסד ריוח של מאה מנה וכו' וחילי דהרי שרינן להלוות ברבית המותרת לעכומ"ז כשרגיל אצלו ויש לחוש שיתרגל אצל אחרים כבסי' ש"פ ס"ז ונראה דהוא הדין בקונים שרי כי האי גוונא כשיש חשש זה על כרחין מטעם שכתבנו מדהוי עבורי ריוח גדול ומהאי טעמא שרינן נמי התם לקנות סחורה כמשצויין עתה מוכרים בזול ולא אחר כך עכ"ל ולכאורה מילי דסברא נינהו ומזה יש להעיר על מה שכתב ידידי הגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו בספרו הבהיר חיים של שלום בסוף סי' כ"ה על מה שנשאל בנער שמצא בערב שביעי של פסח חבית יי"ש שנפל מעגלה של נכרי והביאה לביתו ובלילה נודע לאביו ואחר הפסח נשאל הרב אם יש היתר ליי"ש זה או דינו כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וחזר על כל הצדדים ולא מצא היתר (עיין שם בציור השאלה ובהתשובה) וכתב שאף שיש מצדדים להתיר ביי"ש שעבר עליו הפסח (משום דהוי זיעה וכו') בהפסד מרובה מכל מקום בנדון זה שאינו סך גדול אין כאן הפסד מרובה וכו' וסיים וגדולה מזו גם אם יהיה שיווי הי"ש סכום רב אין לדון כאן הפסד מרובה דמציאה לא חשיב הפסד כמו שכתב הרא"ש בסוף מועד קטן הובא בארח חיים סי' תלק"ט עי"ש במגן אברהם סק"ט עכ"ל והנה טעם האיסור במציאה הוא משום דאין כאן הפסד מן הקרן ומניעת הריוח לא חשיב הפסד אמנם לפי מה שהסביר הרב תפארת ישראל דעבורי ריוח גדול מיקרי דבר האבד נראה שבנדון הרב יצ"ו אם היה סכום רב היה אפשר לצדד היתר ובלאו הכי נמי יש לפקפק שנדונו אינו דומה לדינו של הרא"ש דמיירי שעדיין לא באה המציאה לידו כי אם רוצה לטרוח לחפש אחריה (זה לשון מרן בשלחן ערוך שם סעיף ו' מציאה אסור לטרוח ולחפש עליו כגון נהר שהציף דגים על שפתו אסור לאספם כדי לכבשם אלא אם כן יהיו ראוים לאכול מהם במועד) אבל בנדונו שכבר החבית של יי"ש בביתו אפשר שיש לדון בה דין הפסד מן הקרן ולא מניעת ריוח בלבד ועיין בש"ס ריש פרק מי שהחשיך גבי נותן כיסו לנכרי לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא ולא אמרן אלא דלא אתא לידיה וכו' איכא דאמרי וכו' כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי ויש לצדד בכל זה ולא היה לו להרב יצ"ו להחליט כן בפשיטות:
הן אמת דממה שכתב בתפארת ישראל פרק האשה שנתארמלה משנה ט' במאי דתנן האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה משום שמתירא להיות עמה שיפסיד ממון שיענישוהו בערכאות וכתב על זה וז"ל ואף דבפרק שני דעבודה זרה ד' כ"ג ע"א דלבעול תקיף יצרו אף במקום פסידא תירץ אאמ"ו דהתם רק בהפסד ריוח שתפסל לקרבן אינו כהפסד קרנא כמגן אברהם תקל"ג סק"ה וראיה לדבריו מדברי הרמ"א באבע"ז סי' ז' סעיף י"א עי"ש והרי בההיא דעבודה זרה גבי פרה אדומה הוא מניעת ריוח גדול שדמיה יקרים מאד ועיין בקידושין ד' ל"א ע"ב בחידושי הריטב"א (בד"ה תנו רבנן איזהו כיבוד) שכתב במאי דאיבעיא לן משל מי ואסיקנא משל אב וז"ל ואף על גב דאייתינן לעיל ראיה דדמה בן נתינה הפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר (פירש רש"י בדף ל"א ע"א ששים רבוא דינרי זהב) תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשיב דבר האבד ולא חסרון כיס וכדחזינא נמי לענין מלאכת חול המועד דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו עכ"ל הרי דהפסד שכר של ששים רבוא דינרי זהב קרי ליה מניעת ריוח ולא דבר האבד ושמעת מינה דאף ריוח גדול כזה לא חשיב הפסד ומזה סעד למה שסובר הרב יצ"ו דאף מניעת ריוח גדול לא חשיב הפסד רק שיש לפקפק מפני שמציאה זו כבר היא בביתו ויש ליישב דאיסורא לא ניחא ליה למיקני ולא חשיבא דאתאי לידיה) ועל סתירת דברי הרב תפארת ישראל כבר עמד ידידי הגאון אבד"ק ראגאווא יצ"ו בקובץ הארות השמש סי' ט"ז אות י"ב (ד"ה ובהך) עי"ש שדחה מה שהכריחו להגאון מר אביו לחלק בההיא דכתובות כן דמעיקרא לא קשיא לפי מה שכתבו התוספות בעבודה זרה שם (בד"ה התם יצרו תקפו) דפרה אדומה שאני כיון דדמיה יקרים עומדת לימכר לישראל וכיון שהוא ודאי מוכר הפרה וסבור הוא להעלים ואינו חושש כיון שיצרו תקפו ואם כן באשה שנחבשה שהיא בת דעת בודאי לא יוכל להעלים והוא ירא לבעול ועיין רש"י בדבור המתחיל על ידי ממון ובפני יהושע עכ"ד וקצת נראה מדבריו דניחא ליה בדברי הרב תפארת ישראל שבכללי השמחות הנ"ל דמניעת ריוח גדול הוי הפסד וכבר כתבתי דברי הריטב"א שמתבאר דאף מניעת ריוח גדול לא חשיב הפסד אלא מניעת הריוח:
סימן ג
הפסק בדבור אי בעינן כדי דבור או אפילו שתי תיבות או תיבה אחת חשיבא הפסק כתבתי בנדפס בריש מערכה זו עי"ש ונשמט משם לרשום לענין שמיעה אי הויא הפסק כשעוסק בדברים שאסור להפסיק בהם אי אמרינן דשומע הוי כעונה ממש לענין הפסק והוא לעיין במה שהבאתי בשדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת ה' אות י"ב ושם רשמתי לענין הפסק באמצע הברכה והפסק בין ברכה להדבר שמברכים עליו איזה מהם חמור יותר עי"ש ומדברי התוספות בברכות ד' ל"ד ד"ה לא יענה אמן שרשמתי בנדפס בריש מערכה זו מתבאר יפה דדבור דחשיב הפסק הוא בכל לשון אף בלשון הקודש מדשקלו וטרו על עניית אמן ואמירת תיבת כהנים אי חשיבי הפסק או לא מפני שהם צורך התפלה עי"ש משמע דדכוותייהו בתיבות שאינן שייכות לתפלה וכן לשאר דברים שאסור להפסיק בהן אף שהן בלשון הקודש חשיבי הפסק וכמו שכתב רבינו עובדיא בפירוש המשנה ריש פרק היה קורא שאין חילוק לענין הפסק בין דבור בשאר לשונות ללשון הקודש ודבר זה היה פשוט מאד בעיני ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי לגדול בדורנו הרה"ג מוהרא"ף ספר אברהם אזכור במערכה זו אות פ"ה שציין לעיין בזה חמ"י בקריאת שמו"ת כנראה שבחמ"י מפלפל בזה ואינו מצוי אצלי ואולי רק על קריאת שמו"ת הוא שפלפל שם אבל בשאר דברים שאסור להפסיק בהם פשוט שגם בלשון הקודש אסור:
ודע שמה שכתבתי בנדפס שמעיני הגאונים תבואת שור ושערי תשובה ודעמייהו שכתבו דתיבה אחת גם כן הויא הפסק ולא בעינן כדי דבור נעלמו דברי התוספות בברכות ד' ל"ד בד"ה לא יענה שמפורש כן בדבריהם ועי"ש בדברי הרא"ש שגגה היתה בידי והערני על זה אברך יקר ונחמד הבחור כמ"ר מנחם שמואל סלאנים יצ"ו שכל הרבנים שרשמתי בנדפס בענין זה הם המדברים לענין דיעבד אם חשוב הפסק וצריך לחזור או לא ומדברי התוספות הנ"ל לא למדנו אלא שלכתחלה אסור להפסיק אפילו בתיבה אחת אבל לא נשמע מדבריהם שאם עבר והפסיק בתיבה אחת שצריך לחזור והצדק אתו אבל הדין אמת שאפילו אם הפסיק בדבור אחד צריך לחזור כמו שכתבו הרבנים שהבאתי בנדפס וכן מתבאר ממה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה בסי' תקצ"ב הביא דבריו הרב ר' חיים ביז"ה בתשובתו שבספר לב חיים ח"ב סי' רט"ו ד' קמ"ז ע"ב (ד"ה עלה) מעיד אני ששמעתי מהרב מוהר"ש ן' וילייסיד שהרב אביו הנהיג בניקאפאל שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהיה פעם אחת היו מתפללין בלחש והמנהג כשמגיעים לסיום הברכה אומר החזן הברכה (החתימה) בקול רם כדי שישמעו הצבור התקיעות ושמע שהרב מוהר"ר איסתירוק ן' שאנג"י ענה אמן אחר הברכה ולכן הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש עכ"ל והנה ידוע כי מנהג זה (לתקוע בתפלה שבלחש) יסודתו בהררי קודש והוזכר בדברי הראשונים ונהגו כן בהרבה מתפוצות ישראל עיין בתשובה שבספר לב חיים הנ"ל ואם דבור אחד לא חשיב הפסק בדיעבד מה כל החרדה הזאת לבטל מנהג קבוע שנהגו בו מדור דורים מפני שפעם אחת טעה אדם אחד וענה אמן והרי זה דיעבד ובדיעבד אינו הפסק ולא יצאתה שום תקלה מחמת המנהג שנצטרך לבטלו אלא ודאי מוכח שדבור אחד הוי הפסק ומפני התקלה ראה והתקין שלא לתקוע בלחש כלל וזה ברור ומה שהבאתי בנדפס בשם הגאון פרי מגדים בסי' ר"ו סק"ד דאף דבור אחד הוי הפסק הנה עתה ראיתי שביו"ד סי' י"ט במשבצות זהב סק"ד הא מילתא רפיא בידיה ומסיק בצריך עיון אם הפסק בשיחה פחות מכדי דבור הוי הפסק או לא וכתב לדחות ראיית הגאון תבואת שור מגביל לתורי שהם שתי תיבות עי"ש וכבר עמד בזה ידידי הרב מנחת יוסף בסי' י"ט ועי"ש שהביא שבהגהות רעק"א א"ח סי' ר"ו כתב דהפסק בשיחה הוא אף פחות מכדי דבור וציין לעיין בשו"ת בנין עולם ארח חיים סימן ה' ואינו מצוי אצלו:
סימן ד
הפסד מרובה אם משום הפסד מרובה שרינן באיסורי תורה ואם באיסורין דרבנן מותר אפילו בהפסד מועט ואם יש לחלק בין כשיש לחוש שאם לא נתיר לו זה יעבור על איסור חמור ממנו לכשאין לחוש לזה בכל ענינים אלו האריך לפלפל בחכמה הרב צפיחת בדבש בסי' מ"ו והביא דברי הגאון בית חדש ביו"ד בקונטריס אחרון בהנהגת איסור והיתר סי' ד' דהא דאמרינן להפסד מועט לא חששו היינו דוקא באיסורין דאורייתא אבל באיסורין דרבנן כיון דקיימא לן בשל סופרים הלך אחר המיקל חיישינן להפסד מועט והוקשה לו מדין מגע נכרי בניצוק חבור שנחלקו רש"י ורבינו תם וכתבו התוספות בעבודה זרה ד' ע"ב (ד"ה אמר ליה) דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על רבינו תם דאלמא גם בדרבנן לא התירו אלא בהפסד מרובה ויישב דשאני התם שגם רבינו תם לא היה מיקל לכתחלה כשאין אלא הפסד מועט וכו' והביא מה שכתבו הראשונים בטעם שמתירין איסור תורה משום הפסד שהוא מפני שמן התורה הוא לחוש להפסד ממון ישראל כדאמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל ומכל מקור דבר זה און בו לא לאו ולא עשה ודבר שהוא מן התורה ואין בו לאו או עשה קל הוא ולכן העלה דאין להתיר איסור תורה משום הפסד מרובה אלא אם כן יש באותו נדון פתח היתר אחר והביא (בדף קכ"ח ע"ג ד"ה ומה שכתבתי) דברי הרמ"א בהקדמת ספר תורת חטאת שהתנצל במה שהיקל לפעמים משום הפסד או לעני וכו' שהוא לפי שבאותו נדון מעיקר הדין היה מותר ורק האחרונים אסרוהו משום חומרא בעלמא וכו' ובאיסורין דרבנן מקילינן ולא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתמר כמו שהביאו הרבנים קהלת יעקב באות ק"ל ויד מלאכי סי' פז"ר ומשק ביתי סי' קפ"ז אלו תורף דב"ק בקיצור נמרץ עי"ש באורך וברוחב ובנדפס באות צ"א בד"ה ואם אפשר להתיר) כתבתי בענין אי שרינן איסורי תורה משום הפסד מרובה ומה שכתבתי שם בתחלת האות דיין נמי חשיב הפסד מרובה אלא דלגבי שמן לא חשיב הפסד מרובה כן כתב הרב צפיחת בדבש שם וכן במה שכתבתי באות צ"ב אם משום הפסד מועט נמי אמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל עיין בצפיחת בדבש שם דשקיל וטרי בזה וכבר ציינתי בסוף אות צ"א לדברי הרב צפיחת בדבש שראיתים אחר שכתבתי כל הכתוב בנדפס (אף האות צ"ב) בענין זה:
ובשיעור הפסד אם כשמפסיד יותר משתות מהקרן חשיב הפסד מרובה כתבתי בנדפס במערכה זו אות צ' דהרב זכור לאברהם הביא בזה מחלוקת עי"ש ויש להעיר על הרב זכר לאברהם ששם במערכת נאד ד' ר"ל ע"א מביא דברי הרב שלחן גבוה שכתב דיותר על שתות הוי הפסד מרובה דהיה לו לכתוב דזה אינו מוסכם או לכל הפחות לציין למה שכתב הוא עצמו במערכה זו. ומקרוב נדפס ספר משמרת שלום לידידי הגאבד"ק מאציוב יצ"ו (והוא חבור נחמד ויקר יסודתו לבאר כל דברי הגאון פרי מגדים חלק יו"ד) וראיתי בהקדמתו כלל ז' שכתב שבסלת למנחה כלל ל"ח דין ב' שהעלה שהכל לפי דעת המורה לפי הזמן והמקום העשיר לפי עשרו וכו' וכן פסק בפת"ב סי' ט"ל סעיף קל"ו וברא"ף שם ס"ק קס"ג הביא דברי הנחלת שבעה בזה והאריך בדברי התה"ד סי' של"ו שממנו למד הנחלת שבעה וסיים דהעיקר כדמסיק בסלת למנחה וגם בשו"ת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ט"ו חולק על נחל שבעה והעלה דאין לזה דבר קצוב וציין (במשמרת שלום) עיקרי הד"ט יו"ד ריש סי' ו' ושם כתב בשם הרב פחד יצחק בערך הפסד מרובה שהאריך קצת והביא סברות שונות מהפוסקים ראשונים ואחרונים ושמסיק דהכל לפי הזמן והמקום והאדם לפי ערכו וסיים (כנראה שהם דברי הרב עיקרי הד"ט) והכי מיסתבר לעניות דעתי ועיין גם כן להרב ן' המחבר ספר שמש צדקה יו"ד, סי' ל' ולהרב זרע אמת ח"א סוף סי' יו"ד עכ"ל דברי הרב זרע אמת הם בחלק שני שכתב שדברי הנחלת שבעה אין מוכרחים והביא מסקנת הסלת למנחה הנ"ל וידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספרו הבהיר משכנות הרועים סו' ה' ד' כ"ג ע"ג (בד"ה ע"כ אני אומר) כתב להקל בנדונו שהיה הפסד מרובה לפי מאי דקיימא לן דאם מפסיד שתות מהקרן הוי הפסד מרובה דלא כדכתבו בשו"ת הר הכרמל סי' ע"ו ובית אפרים לטרפיות סי'. ט"ל דמשערינן העשיר לפי עשרו ואנן לא נהגינן כן עכ"ל ובמחילת כבוד תורתו הרמה אזיל בתר איפכא דמתבאר מכל האמור שכן הסכמת רבנן קדישי הנז"ל דלא כהרב נחלת שבעה וספר הר הכרמל אין אצלי אבל הדברים שכתב בשמו הרב פתחי תשובה בסי' ל"א סק"ב דברי טעם הם דלדבריו אם הדבר שוה ששה זהובים וההפסד יותר מזהוב נתיר ואם שוה שש מאות וההפסד צ"ט לא נתיר ומיחזו דברי חכמים כחוכא וכו' עי"ש גם כנראה לא ראה הרב יצ"ו דברי הגאון בספר ראש אפרים הנ"ל שהאריך בטוב טעם לדחות דברי הנחלת שבעה כיעו"ש: ובמה שהבאתי בנדפס באות ץ' (בד"ה ומה שחידש) בשם רבינו עקיב"א שהביא דבריו הרב פתחי תשובה בסי' ל"א סק"ב דאם אדם אחד שאל על שלש בהמות שלו שלכל אחת היא אותה השאלה עצמה ואם היה שואל על בהמה אחת בלבד היה הפסד מועט אבל שלש בהמות הוי הפסד מרובה דחשיב זה הפסד מרובה כיון שכלן מאדם אחד הן וסיים הרב פתחי תשובה עי"ש בסימנים כונתו שאף שבגוף התשובה לא החליט לומר כן אבל במפתחות הספר כתב כן מפורש דיש להקל ומבואר בגוף התשובה שם דבכלים בכי האי גוונא בכלי חרס שאינם בני יומן לדעת המתירים בהפסד מרובה אם כלי אחד לא הוי הפסד מרובה ורק שעל ידי צירוף כלים הרבה הוי הפסד מרובה לא מהני דבעינן שיהא בכלי עצמו הפסד מרובה בלא צירוף עי"ש אמנם בר ברתיה דרב מר ניהו הגאון כתב סופר סבירא ליה גם בכלים להקל על ידי צירוף שנים או שלשה כלים והוא שבחלק יו"ד סי' פ' (בד"ה ואחר עיוני) כתב שרבינו מוהרלנ"ח בסי' קכ"א הקשה דברי הר"ן בפרק כל שעה אהדדי דבסוגיא דזה וזה גורם כתב דישן יוצן משום דזה וזה גורם אסור לכתחלה ומה שחדש אין צריך נתיצה הוא משום כיון דמפסיד התנור הוי כדיעבד ואילו בדף ל' כתב דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה הגם שהקדרה צריכה שבירה לא הוי כדיעבד וראיה מפינכא דר' אמי דתברה והיה יכול להשהותה ועל כרחין דשבירת קדרה ופינכא לא מיחשב דיעבד ודבריו סותרים למה שכתב בתנור דמיקרי דיעבד ועל כרחין צריך לומר דתנור הפסד מרובה הוא כדיעבד וקדירה ופינכא הפסד מועט הוא אלו דברי מוהרלנ"ח וכתב על דבריו דמה שכתב לחלק בין תנור לקדרה תמוה אטו רב בקדרה אחת אמר ישבר הלא אמר סתם קדרות בפסח אפילו הרבה ולא נתן דבריו לשיעורין בין מעט להרבה עד שמגיע להפסד מרובה ומסתמא כלים של כל השנה הפסד מרובה הוא והוי כדיעבד וצריך לומר שסובר שאין מצרפין הרבה כלים ביחד שבין כולם איכא הפסד מרובה אלא דנין על כל כלי וכלי בפני עצמו אם מותר לשמש בו ובתנור איכא הפסד מרובה בתנור לחוד ורב אמר קדרות בפסח ישברו הגם דאיכא הפסד משום דבכל אחד בפני עצמו ליכא הפסד מרובה וזכר לדבר זה במגן אברהם סי' רמ"ד סוף ס"ק י"ח דחשבינן כל יום בפני עצמו שיש בו הפסד ועיין מחצית השקל שם ולפי זה אין היתר בכלי חרס בהפסד מרובה רק היכא דאיכא הפסד מרובה בכלי בפני עצמו (כמו כלי פארצעלאן וכדומה) ובנדון דליכא בכל כלי בפני עצמו הפסד מרובה רק בצירוף כל הכלים כי האי גוונא לא סבירא ליה למוהרלנ"ח להתיר וכתב על דבריו שצריך עיון דמלבד דלחלק בין אם יש בכלי עצמו הפסד מרובה או בצירוף שאר כלים הוא חילוק דק וחדש ולא מסתבר אף גם אם נקבל חילוק זה אי אפשר להעמיס כן בכונת הר"ן וכו' עי"ש שכתב לישב סתירת דברי הר"ן הרי שלדעתו לא מסתבר למימר דבעינן שיהא הפסד מרובה בכל כלי בפני עצמו בלא צירוף שאר הכלים ודינו כבנדון של שאלה אחת בשלש בהמות שכתב רבינו עקיב"א דלא בעינן שיהיה הפסד מרובה בכל אחת בפני עצמה אלא במה שיש הפסד בין השלש בהמות סגי:
והנה רבינו עקיב"א שם הסביר לחלק בין ההיא דבהמות לכלים דדוקא התם דהוי ספיקא דדינא אם היא כשרה או טריפה (כגון תרי בועי דסמיכי במים זכים) וסמכינן בהפסד מרובה על דעת המכשירין משום הכי כשאירע כן בשתים או שלש דאו כולן כשרות או כולן טרפות סמכינן בהפסד מרובה על המכשירים אבל לעני היתר בכלי אינו בן יומו דאין זה מכח ספק אלא כל הוא מדין חז"ל דאסרו כלי שאינו בן יומו לכתחלה והתירו בדיעבד ובכלל דיעבד הוא כלי שאין לו תקנה בהגעלה והוא הפסד מרובה יש לומר דדנין על כל כלי בפני עצמו דמכל מקום כלי זה עומד באיסורו דהוי לכתחלה ואם כן היכא דהוי הפסד מרובה רק משום שיש לו כלים הרבה לא מיקרי דיעבד עכ"ל ופשוט שהגאון כתב סופר לא ראה דברי תשובת רבינו עקיב"א הנ"ל מדלא הזכיר דבריו ומקום יש בראש לומר שאם היה רואה דבריו היה מודה לסברתו אך יותר נראה לי בדעתו שאף אם היה רואה דבריו היה עומד בסברתו דחילוק זה חדש הוא ולא מסתבר ורבינו עקיב"א נשען על דברי רבינו הרנל"ח במה שכתב ליישב סתירת דברי הר"ן אשר על פי ישובו נצמח חילוק זה והרי לדעתו אי אפשר ליישב בזה דברי הר"ן (כמו שביאר בתשובתו) ולסתירת דברי הר"ן כתב ישוב אחר כמו שיעויין בדב"ק: והגאון בית שלמה בחלק יו"ד סי' קפ"ו ד' ע"ט סוף ע"ב כתב על דברי רבינו עקיב"א שיש ראיה ברורה לזה מש"ס סוף פרק קמא דפסחים דאמרינן להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו והיינו דשמן שנטמא הוי הפסד מועט שראוי להדלקה אבל יין שנטמא שאינו ראוי להדלקה הוי הפסד מרובה וקשה דמי לא משכחת לה שהיין הוא מעט שכל ההפסד הוא מעט והשמן הוא הרבה שבכללו עולה להפסד מרובה וכן תיקשי אכל כי הני דאיתא בש"ס כזאת בדוכתי טובא עיין במקומות שציין הגאון מוהרי"ף שם אלא ודאי כמו שכתב רבינו עקיב"א דבענין זה בתר איכות המין אזלינן אם הוא הפסד מרובה בעצמותו ולא בתר הכמות אף דבמה שמתירין בהפסד מרובה בפלוגתת הפוסקים לאו דינא הכי כמו שביאר בתשובת רעק"א עי"ש ואחר שנשא ונתן עוד בזה כתב שם בעמוד ג' וז"ל אמנם וכו' ובשאר כלי חרס אם הוא הפסד מרובה מצד רבוי הכלים אף דמשמע מפשיטות דברי הכר"י סי' קט"ו שיש לצדד להקל בהפסד מרובה דעתי להחמיר וכנ"ל ובפרט שנראה לי למה לנו להכניס עצמנו בזה בפרצה דחוקה הלא יש דרך מרווח לפנינו כיון שהוצאות ההגעלה הפסד מועט כדכתב השפתי כהן סי' ק"כ בשם מהרמ"ל ובאמת כן הוא בש"ס סוף פרק קמא דפסחים דהפסד עצים הפסד מועט הוא ואם כן יש דרך מרווח להגעיל כל הכלי חרס גם כן שלש פעמים כדאיתא בטור יו"ד סי' קכ"א בשם הרשב"א דכלי חרס שנבלע בו איסו' דרבנן שאין לו עיקר בתור' מועיל הגעלה שלש' פעמים:
ועל מה שכתבתי בנדפס בדבר שהוא הפסד מרובה אלא שהוא של שותפין ולכל אחד מהשותפין אינו הפסד מרובה הנה שוב נדפס ספר נחמד חמדת משה לידידי הרה"ג דומ"ץ לאדז יצ"ו וראיתי בסי' ס"ד שעמד בחקירה זו וכתב דתלוי במחלוקת הפוסקים בדין שני שותפים התובעים פרוטה מאחד אם בית דין נזקקין להם או לא כיון שאין מגיע לכל אחד כי אם חצי פרוטה וכן במה שנחלקו כי האי גוונא בדין דאין משביעין על פחות משוה פרוטה והובא מחלוקותם בפתחי תשובה ריש סי' ו' וסי' צ"ג סק"ד וכתב הרב יצ"ו ולו יהי' ספקא דדינא יש להתיר כיון דמה שמתירין משום הפסד מרובה הוא בדבר שמן הדין מותר רק מחמירין בו באין הפסד מרובה ודאי קיל ספק הפסד מרובה מכל ספק דרבנן דשרי וצריך עיון אלו תורף דב"ק והיא הערה נכונה ומה שהצריך עיון אפשר דיש לומר איסורא מממונא לא ילפינן ומה שכתב דלו יהא ספק וכו' הנה לפי זה בכלי חרס שאינו בן יומו אין להתיר לפי מה שביאר רבינו עקיב"א בתשובתו סוף סי' מ"ג והבאתי תורף דב"ק למעלה (בד"ה והנה רבינו) וידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בספר משכנות הרועים סי' ה' ד' כ"ג ע"ג (ד"ה ע"כ אני) כנראה נעלם ממנו דברי הרבינו עקיב"א דכשההפסד מרובה הוא של שותפין ואין מגיע לכל אחד כדי הפסד מרובה לא דיינינן להקל משום הפסד מרובה ולכן דן בנדונו (תרנגולת של שני שותפין) שהיה הפסד מן הקרן יותר מן שתות להקל משום דהוי הפסד מרובה עי"ש ולדברי רבינו עקיב"א הנ"ל היה צריך להיות בנדונו הפסד יותר משליש מהקרן כדי שיהיה לכל אחד הפסד יותר משתות מן הקרן (לפי שיטתו שתופס עיקר כדעת הסוברים דהפסד מרובה הוי בהכי כמו שכתבתי בשמו בריש אות זו) ואף שיש לומר דלהלכה יסבו"ר ול"ו יד"ע כדעת הרב דרכי הוראה שהבאתי בנדפס דאין לחלק בין אם הוא של אדם אחד לאם הוא של שותפין מכל מקום אם ראה או ידע סברת רבינו עקיב"א לא הוה שתיק:
ועל מה שהביא הרב פתחי תשובה ביו"ד סו' ל"א סוף סק"ב בשם הגאון חתם סופר א"ח סי' ס"ה שלא הותר בהפסד מרובה אלא לבעל הבהמה ולבני ביתו משום הפסדו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחלה וקרוב ודאי שמחוייב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סתם אפשר הוי מום במקח אלא דאם לא נמצא בעיר בשר אחר כשר כי אם מבהמה זו שהותר בהפסד מרובה הותר לכל רק לבעלי נפש וכו' ומתשובת רבינו עקיב"א מבואר דגם בטבח המוכר לאחרים מתירים בהפסד מרובה וכו' אמנם הא ודאי שצריך להודיע וכו' הנה ידידי הגאון מוהריצ"ץ אבד"ק רעזיצא יצ"ו בספרו הבהיר עולת יצחק תוך סי' ל"ח כתב על דברים אלו וז"ל הן אמת שלא ראיתי לרבנן קשישי שיאמרו להקצב שיודיע להקונים שהבשר הזה לא הותר רק מחמת הפסד מרובה כמדומה שלא היה נמצא רק מעט קונים כי כל בר דעת לא ירצה לקנות כי יאמר מה אני מחוייב לאכול משאלה קשה זו (שלא ניתר רק בהפסד מרובה) בשביל הפסד הקצב ואפשר שמטעם זה אין מצוים. הרבנים להקצבים שיודיעו להקונים כדי שלא יהיה הפסד מרובה להכלל כי בלאו הכי בשר כשרה היא ביוקר כפל מהטרפה ואם מחמירין להודיע לא היו קונים על בשר שאלה כי ישראל מחמירים על עצמם ונמצא הרבה שאלות שאין מתירין רק הפסד מרובה והיה דוחק ויותר על בשר כשרה מכ"ז צ"ע בזה עכ"ל:
וידידי הגאון מוהר"ר נחמן כהנא אבד"ק סאפינקא יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל מערכת הא' אות ד' יעויין באו"ח סי' רס"א במג"א סוף סק"ו דלצורך גדול דינו כהפ"מ ויעויין בספר תוספות ירושלים שהביא ראיה מירושלמי דע"ז פ"ה ה"ט דמבואר שם דשל רבים קיל טפי משל יחיד ומצטרפין ההפסד דרבים אם מצטרף כולן הוי הפ"מ אף דלכאו"א בפ"ע לא הוי הפ"מ יש לחשבו הפ"מ ע"ש אך בשו"ת ס' יהושע סי' ס' כתב דלא נוכל לצרף כל כלי העיר ביחד למצוא חשבון לעשות מהם הפ"מ משום דהפ"מ אנו צריכים שיהיה לכאו"א בפ"ע הפ"מ וכיוצא בזה כ' ביד אפרים ביו"ד סי' א' ויעויין בשו"ת השיב משה סי' ל"ג ובשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' פ' ויעויין בדעת קדושיה סי' מ"ה כתב לענין ביצים קרושים דמקילין גם בלא הפ"מ משום דשכיח הרבה בכל יום לפני המורה הוי הפ"מ דלפעמים נשאלין כמה בנ"א כאחד ולפעמים יחד עשיר ואביון ויעו"ש עוד בסי' מ"ז סק"ג שכ' בפשיטות דאם אירע כן בכמה עופות אצל הרבה בע"ב כגון ששאלו בבת אחת הוי הפ"מ גם בעשירים יעו"ש:
וגם בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קפ"ו וסי' קפ"ח העלה דמילתא דתליא בפלוגתא ומקילין בהפ"מ גם אם ההפ"מ הוא בצירוף כלים הרבה וכדומה הוי הפ"מ ויעויין בס' דעת תורה בפתיחה להלכות טריפות אות ל"ח שהביא ראיות מתשו' המהרשד"ם חיו"ד סי' ל"ז ותשו' פמ"א ח"ב סוף סי' קכ"ז דבדבר שהוא מצוי ושכיח מאד הוי הפ"מ אף שלכאו"א בפ"ע אינו הפ"מ מ"מ הואיל וכולן הוי הפ"מ ה"ז כאלו הי' של אדם אחד מובא דבריהם בס' דרכי תשובה עכ"ד יצ"ו ולא פניתי לעיין בדב"ק בפרט שהרבה ספרים מאשר רשם אינם אצלי:
סימן ה
הדחה אם היא מדאורייתא רשמתי בנדפס במערכה זו אות ס' ודבר שצריך הדחה ואי אפשר להדיחו נראה מדברי הרב חכמת אדם בשער איסור והיתר סי' ט"ל דמותר דמדמי ליה לקליפה ועיין לקמן במערכת הקו"ף אות ו' מה שרשמתי לענין קליפה ולהרבנים מעיל שמואל סוף סי' ד' ושלחן גבוה סי' תמ"ז סוס"ק ל"א וקמח סולת ד' ק"ב ע"ג:
ואי מהניא הדחה בלחם שכתבו בזה רבני האחרונים בסי' צ"א סעיף ג' על מה שכתב מרן צריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם שאם יגע אסור לאכלו בגבינה וכתב בשפתי כהן סק"ד דאסור לאכלו בלא הדחה וחיישינן דילמא מישתלי ואכיל בלא הדחה וכו' דמשמע דמהני הדחה ובפרי מגדים האריך בזה כתב בספר חיים של שלום לידידי הגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו בסי' ס"ט (סוף ד"ה והנה) מצאתי בתר"י אלפסי פרק שלשה שאכלו דפוס לבוב ד' ט"ל שמבואר דמהני הדחה בלחם שכתב בטעם דאסור להניח בשר על לחם משום דדם שנדבק על גבי הבשר יגע בלחם ובעי הדחה ומימאיס עי"ש ויש לחלק בין דבר שיש עליו רטיבות ובין לח ממש ועיין בפתחי תשובה כת"ד:
סימן ו
הנאה אם מלקין על ההנאה בנדפס במערכה זו אות ע"ח הבאתי דעות הפוסקים בזה ואי איכא כרת על ההנאה נסתפק בזה הרב מעיל שמואל בנימוקיו לריש הלכות חמץ עי"ש ולקמן במערכת הכ"ף אות קי"ט כתבתי דנראה דלפי מ"ש התוס' בחולין ד' י"ג ד"ה תקרובת ע"ז דלר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו איסור הנאה נמי במשמע אין חילוק בין אם נאמר כילה בלשון אזהרה לכשאינה בלשון אזהרה כמו ויאכלו זבחי מתים מוכח דאיכא כרת על ההנאה ונראה דכ"ש דאיכא מלקות כמו שמתבאר מדברי הרב פר"ח בסי' תמ"ג ס"א (בד"ה ואומר):
ואם שיעור הנאה למלקות היא בכזית או בפרוטה (דלענין איסור פשוט דאסור בכל שהו כמו באכילה) עיין מה שכתבתי בנדפס שם שהבאתי שנסתפק בזה רבינו עקיב"א בסי' ק"ץ ונראית מסקנתו דשיעורו בפרוטה ורשמתי ספרי דבי רב המדברים בזה ועתה נדפס ס' משיב דבר להגאון נצי"ב וראיתי שם בח"א סי' ל"ג שהאריך בדברי רעק"א דשוה פרוטה לא נזכר אלא במעילה דיש לה תשלומין וכו' עי"ש:
סימן ז
הסתכלות בעריות דאסור אם הוא מן התורה כתבתי בנדפס במערכה זו אות ב' ושם כתבתי דרך אגב תוכחת חיים על ריקוד בחורים עם בתולות ועל דבר זה כתבתי עוד בקונטריס אסיפת דינים במערכת חתן וכלה אות י"ב עי"ש ואם יש לחלק באיסור זה בין הסתכלות בהתבוננות בה לראיה דרך העברה בעלמא עיין לקמן אות כ"ה (בד"ה ומה שנראה):
ועל מה שכתבתי בנדפס באות ג' שהרב מוהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות בדרך חיים ד' ק"ל ע"א כתב שפירשו המפרשים מה שאמרו בסנהדרין ד' צ"ב ע"א המסתכל בעריות קשתו ננערת שרוצה לומר המביט במילה שלו וכתבתי שלא ידעתי מי ומי המפרשים שפירשו כן עי"ש כתב לי ע"ז ידידי הגאון מוהר"ש פרעדיש מח"ס כרם חמד יצ"ו וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים במערכת הה"א ד' צ"ח ע"א אות ג' כתב כת"ר הי"ו וז"ל והמפרשים שפירשו על המילה כעת לא ידעתי מי ומי הם המדברים כן עכ"ד ועיין בספר עיון יעקב מהגאון בעל שבות יעקב ונדפס עתה בעין יעקב החדשים ושם בעין יעקב במס' סנהדרין בד' צ"ב ע"א על הך דהמסתכל בערוה וכו' כתב העיון יעקב שם וז"ל אפשר דאפילו בערוה של זכר קאמר וכדמצינו בחם וירא את ערות אביו וכמ"ד רבעו. עכ"ל יצ"ו ובמטו מניה דמר הא לא שמה מתיא דמלבד דיש חילוק בין מה שכתב הרב מוהר"ם ד"ל למה שכתב הרב עיון יעקב כמובן ועוד דודאי לא עליו נתכוון הרב מוהרמד"ל דקדים מניה טובא כנודע:
ובמה שכתבתי בנדפס דאף דמדברי הפוסקים באבן העזר סוף סי' כ"ג מתבאר דהסתכלות במילה שלו אינו אסור אלא מדת חסידות מכל מקום אין ראיה לזה מהא דאמרינן בשבת דף קי"ח על דוד המלך שראה עצמו ערום בבית המרחץ ולא נתקררה דעתו עד שנסתכל במילה שלו לפי שבמנחות דף מ"ג ע"ב גרסינן כיון שנזכר במילה וכו' כתב לי על זה ידידי הרה"ג מוהר"ר ברוך עין מח"ס דבר מצוה (מעיר אמדור) יצ"ו מה שכתב שבמנחות לא נזכר לשון הסתכלות אולם בספרי סוף פרשת ואתחנן הגירסא נסתכל וכן הוא במדרש שוחר טוב מזמור ו' ובירושלמי סוף ברכות שהביט עכ"ד יצ"ו מה שכתב בשם הספרי כן הוא שם וכן מה שכתב בשם הירושלמי אמנם מה שכתב בשם השוחר טוב אינו מוכרח כל כך שלא נאמר שם על דוד המלך שהסתכל וכו' שכך כתוב שם שהרי אדם נכנס לבית הכנסת מתעטף בציצית ולובש תפלין בראשו ובזרועו וארבע ציציות מקיפות אותו מארבע רוחותיו וכשהוא נכנס בבית המרחץ הוא מביט בעצמו ואומר הריני ערום מן המצות וכשהוא מסתכל במילה שהיא שקולה כנגד כל המצות דעתו מתקררת כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליה למנצח על השמינית על המילה שניתנה בשמיני עכ"ל הרי לא נאמר שדוד המלך הסתכל במילה אלא כיון שראה דוד כך כלומר שדרך העולם כך אמר עליה המזמור ואעיקרא לא נפלאת היא בעיני להגיה בכל המקומות בדברי רז"ל בענין זה נזכר במקום מסתכל כמו שהגיה הגאון מוהר"י בדברי רש"י בשבת דף ק"ל שנזכר במקום שנסתכל על פי הגירסא דש"ס דמנחות כמו שהבאתי בנדפס וכן ראיתי עתה לגדול בדורנו בס' יפה ללב יצ"ו בסי' ג' אות כ' שכתב בפשיטות דמה שאמרו במדרש שוחר טוב וכשהוא מסתכל במילה טעות סופר הוא וצריך להיות וכשהוא נזכר כגירסת הגמרא דחלילה לומר שדוד המלך היה מסתכל במילתו וכן רבי דאתי מדוד איתא בשבת דף קי"ח ע"ב דאמר מימי לא הסתכלתי במילה שלי וציין לעיין בספרו יפה ללב בחלק אהע"ז סי' כ"ג אות ז' ולא זכינו לאורו על כל פנים ראינו רב גובריה להחליט שטעות סופר נפל בספרים אף שקשה לומר כן במה שנמצא כתוב בשלשה ספרים שבקיה לקרא דאיהו דחיק וכו':
סימן ח
הסתכלות בצורות עכו"ם דאסור כתבתי בנדפס במערכה זו אות צ"ח בשם הרב קובץ על יד דממ"ש בש"ס בזה משום שנאמר אל תפנו וכו' ולא אמרו שנאמר מוכח שהוא מדרבנן וכתבתי ע"ד שאינו מוכרח ויש יוצאים מן הכלל עי"ש ועיין מכות ד' ך' ע"ב ודבר זה (ללקט לבנות מתוך שחורות) אף בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה וכתב שם הריטב"א לישנא משום שנאמר משמע דלאו איסור תורה קאמר אלא איסורא דרבנן וכו' ואפשר דהא דהכא אסור מן התורה קאמר ולא דק בלישניה עכ"ל ש"מ דמסתמא משמעות לשון זה הוא דמדרבנן בעלמא קאמר ועל צד ההכרח נוכל לומר דלא דק בלישניה:
סימן ט
התירו סופן משום תחלתן עולא בפ"ק דביצה ד' י"א ע"ב אמר ג' דברים התירו סופן משום תחלתן ואע"ג דאיכא מילי אחריני בר מהני תלת לא קחשיב עולא אלא הנהו דאין הסברא פשוטה הכי ויש מקום לטעות אבל דבר שהסברא פשוטה כן לא קחשיב כ"כ קובץ על יד בסוף הלכות יו"ט בשם הט"ז ביו"ד סי' רס"ז וכתב שכן נ"ל עיקר:
סימן י
הלכה כסתם משנה רב הונא אי ס"ל האי כללא כתבתי בנדפס ד' ק' ע"ב סוף אות כ"א ונשמט שם את הכתוב בקונטריסי ואעתיק פה וזהו לכאורה נראה מש"ס כתובות ס"ח ע"ב דרב הונא אית ליה האי כללא דאל"כ מאי מקשי רבא מדתנן יתומה שהשיאתה אמה וכו'. אך י"ל דאפשר דקושייתו היא לר"ן דאמר אמר לי הונא וכו' ומשמע דקיבלה מניה אהכי פריך מדסתם לן תנא כרשב"א דהא ר"ן אית ליה האי כללא עיין מלא הרועים בח"ב דף מ"ה ע"א אות יו"ד ועוד י"ל בכמה אנפי וק"ל:
ורבי אבהו לדעת הרמב"ן במלחמות רפ"ב דמגילה אית ליה האי כללא אליבא דר"י ולדברי הר"ן שם לחד שינויא לית ליה עי"ש דמיירו אמ"ש בפ"ק ד' ט' ע"ב א"ר אבהו אר"י הלכה כרשב"ג ועיין במה שרשמתי לקמן במערכת הסמ"ך אות ה"ן:
ובעיקר כללין ראיתי עתה בס' חדש זכר יהודה להגאון מוהר"י בטלן בסי' ג' (בד"ה והנה) שעל מה שהביא שם דברי התוס' בבבא מציעא ד' קי"ד ע"ב דלא קי"ל כרשב"י דאמר קברי נכרים אין מטמאין באהל אלא כרשב"ג במשנה דאהלות דקברי נכרי' מטמאין הקשה ע"ז למה לא הביאו התוס' ראיה דלא קי"ל כרשב"י מסתם משנה באהלות פרק י"ח משנה ז' מדורות הנכרים טמאין וסתם משנה עדיפא להביא ראיה מינה מדרשב"ג דבכללא דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג במשנתינו אמרינן בכמה דוכתי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן אבל הא דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ליכא אמוראי דפליגי בה אליבא דר"י וגם שאר אמוראי סברי הלכה כסת"מ רב נחמן בריש ביצה ובהרבה מקומות וכדפריך רב יוסף בע"ז ד' ז' ע"א ויותר מבואר ביבמות ד"כ ב' עכ"ל לעניננו. ונפלאתי על גאון שכמותו שיחליט דבכללא דהלכה כסתם משנה ליכא מאן דפליג אליבא דר"י והרי תלמוד ערוך הוא בידינו חולין ד' מ"ג ע"א אמוראי נינהו אליבא דר"י וכתב רש"י דרב יצחק בר יוסף סובר דלא כייל ר' יוחנן דהלכה כסתם משנה בכל מקום וכו' וגם מאי דמשמע מדברי הרב שכונתו לומר שכל האמוראים עצמם סברי כלל זה מלבד שקשה עליו מסוגיא הנ"ל עיין עוד במה שהבאתי בנדפס מאות ח"י והלאה ואתה תחזה דאיכא כמה אמוראי דלית להו האי כללא. גם מה שכתב דרב יוסף אית ליה כללא דהלכה כסתם משנה כדפריך בע"ז ד' ז' ע"א כונתו דאמרינן שם אהדרינהו רב יוסף לאפיה וכו' פשיטא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם דמזה מוכח דרב יוסף אית ליה האי כללא דהלכה כסתם ופלא בעיני איך לא הביט עין הבדולח בדברי התוס' באותו פרק באותו מקום בד"ה פשיטא וז"ל תימה למה לן משום סתם הא ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י. ואי משום דאיכא אמוראי דלית להו האי כללא גבי כללא דהלכה כסתם משנה נמי פליגי אמוראי ואפילו במחלוקת ואח"כ סתם נמי איכא מאן דפליגא וכו' (עיין להרב מלא הרועים בקונטריס שונה הלכות ד' מ"ד בכללא דסתם ואח"כ מחלוקת באות ה' מה שכתב על דברי תוס' הללו) לכך נראה לפרש דלאו מכח סתם בעי למיפשט דהלכה כסתם אלא הכי פריך מחלוקת ואח"כ סתם הוא ואפילו מאן דלית ליה הלכה כסתם מכל מקום חשיב כרבים לגבי יחיד עכ"ל הרי מפורש בדברי התוס' שאין הכרח דרב יוסף אית ליה האי כללא דלא כמאי דמשמע ליה להגאון מוהרי"ב הנ"ל וצ"ע ועיין במלא הרועים שם באות י"ב ואות י"ג מה שכתב לדעת רב יוסף וק"ל:
סימן יא
הלכה למשה מסיני אם שייך בה פלוגתא כתבתי בנדפס במערכה זו אות ל"ג ורב מופלג אברהם רחימא "והוא כהן מלא רוח חכמה" יצ"ו כתב לי בענין זה על דברתי בשדי חמד הנ"ל ועם כי כעת לא יכלתי להתבשם בדב"ק נתתי להעתיק דבריו בקונטריסי למזכרת אהבה וזה לשונו לשון של זהורית. אחדשה"ט וש"ת באהבה עזה וחיבה יתירה הנני באתי להרהיב בנפשי עז. ולהודיע למעכת"ה את גודל שמחתי בראותי ספרו היקר שדי חמד ותכף ומיד בראוה בעלמא קניתיו לבית גנזי בכסף מלא, ובפתחי על שתים ושלוש דלתות. ראיתי כי חמדה גנוזה טמון בקרבו יישר כחו וחילו שליט"א יאמין לי באמונה שלי כי מאד מצא חיבורו היקר חן בעיני ב"ת גליל הזה. עד כי מאד ומאד בקשתינו שטוחה מול כס הדר"ג הרמה שימהר בכל כחו. והשי"ת יהיה בעזרו לבצע מעשיהו מלאכת הקדש יעשנו בדפוס עד סוף אות תי"ו מספרו היקר שדי חמד קונטרס הכללים וביותר ספרו אסיפת הדינים ויתבדרון שמעתתי' לזכות את הרבים כי הם דברים השוים לכל נפש וקורא אני ע"ז זקנים עם נערים יהללו את שם ה' כי עוד לא אלמן ישראל בעה"י ועוד ימצאון אנשים כמוהו אשר מזכים כלל ישראל בחיבורים מועילים כאלו:
והנה בספרו שדי חמד בקונטריס הכללים כללי ה"א סי' ל"ג האריך לבאר ענין הללמ"מ אם שייך בו פלוגתא. ואני נבוך כעת מאד בענין זה ע"כ הנני להעתיק למעכת"ה מה שהעלתה מצודתי בענין זה בשבוע זו וכתבתיו לעצמי עלי גליון בזה הלשון במס' סוטה ד' ט"ז ע"א:
אבעיא להו אין שם עפר מהו שיתן אפר וכו' ת"ש דאריו"ח משום ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא התורה אמרה בעפר והל' בכ"ד וכו' פרש"י בג' מקומות הללמ"מ באה ועוקרת הפסוק עי"ש בכל הסוגייא. וקשיא לי דמה פריך הגמ' וליחשוב נמי האי כיון דר"י לא חשיב אלא הנך מקומות דהל"מ עוקרת הפסוק א"כ לא נוכל לפשוט ממנו גבי סוטה דאפר פסול כיון דאין זה הל"מ והוא לא חשיב אלא היכא דהל"מ עוקר הפסוק וכמ"ש רש"י הנ"ל וכ"כ רש"י לקמן ד"ה הלכה וז"ל אל אהללמ"מ סמכינן וקראי אסמכתא בעלמא הוא הלכך בכל התורה כולה לא חשיב להו רי"ש כהלכה דעוקרת מקרא אלא הני תלת והיינו כיון דהם הל"מ. ורי"ש לא נחית אלא המקומות היכא דהל"מ עוקרת הקרא (וחידוש גדול על הגאון אור העולם בעל תשו' חות יאיר שבסי' קצ"ב אות ס' במחכת"ה כי רב הבין כונה אחרת בדברי רש"י ז"ל ולא יוצדק כלל) ונלע"ד בעה"י להסביר כונת הש"ס. דהנה התוס' ד"ה ואי מקשים דהיכי מצי למיפשט מרי"ש דהיא (דאי) ס"ל כב"ש דאפר לא מיקרי עפר כיון דמהל"מ נפק"ל בכל דבר כשר לכיסוי א"כ כיון דהללמ"מ לא גלי זה לענין סוטה באמת אין יכולין ללמוד ממנו. אבל הכא לא מבעיא להו אלא אליבא דב"ה דס"ל דאפר מיקרי עפר. א"כ כיון דזה בכלל זה שפיר יכולין לומר ג"כ כן לענין סוטה עי"ש שהניחו בקושיא כן הבנתי קושייתם מדברי המהרש"א שם דלא יסתרו דבריהם ממ"ש בחולין ד' פ"ח ע"ב ד"ה שוחק. אבל גם המהרש"א לא (הגיה) כלום וע' בס' ושב הכהן שרצה לתרץ קושיית התוס' אך המעיין שם יראה שלא הבין קושייתם ולפי"ז תירוצו אין לו מקום כלל. אולם לענ"ד הקצרה נ"ל לתרץ קושייתם דכיון דעכ"פ חזינן דב"ה ורי"ש בדינא דכיסוי בחד שיטתא קיימי דבין למר דיליף מקרא ובין למר דיליף מהללמ"מ למדים דכיסוי כשר בכל דבר. א"כ כיון דבעי הש"ס אם נאמר ג"כ לשיטת ב"ה דיליף מקרא דאפר בכלל עפר שיסוב (שיסבור) ג"כ על דין סוטה דנאמר דגם אפר כשר. שפיר פשיט הש"ס מרי"ש דכיון דלא גלי ב"ה דינם גבי סוטה רק גבי כיסוי בלחוד לא נוכל להוכיח מהם דגם בסוטה הדין כן כיון דחזינן דרי"ש ג"כ סובר בדין כיסוי כב"ה ואעפ"כ לא חשיב גבי הלכה עוקבת מקרא אלא דין כיסוי ולא דין סוטה. א"כ מוכח מרי"ש בפשיטות דהללמ"מ לא היה על עפר סוטה דא"כ ליחשיב נמי האי. א"כ לפי"ז בודאי גם ב"ה לא ס"ל דין זה גבי סוטה דאפושי פלוגתא לא מפשינן (קושיית התוס') ולפי"ז ממילא מיושב קושייתם הנ"ל דאדרבא הש"ס מוכיח כיון דלא חשיב ליה רי"ש בהדי הנך ג' מקומות א"כ ממילא מוכח דלא הוי הל"מ וזה דקאמר אם איתא היינו דגם בסוטה הל"מ דכשר באפר ליחשיב נמי האי אלא דבאמת ההללמ"מ לא הכשירה בסוטה גם אפר א"כ פשט האבעיא דגם לב"ה לא אמרינן בסוטה דאפר מיקרי עפר:
איברא דעוד יקשה לי הרבה אהא דקאמר עוד הש"ס שייר מצורע דהכלל ופרט וכלל מיעט דבית השחי ודכולא גופי' והלכה מגלח כדלעת. וע"ז שוב ישאר קושייתינו כמו נד. דמה הוא זה דהלא רי"ש לא חשיב אלא מקומות דהל"מ עוקרת וכמ"ש רש"י אבל הכא גבי מגלח כדלעת אין זה הל"מ כמובן בפירוש מסגנון הש"ס שהוא נלמד מריבה ומיעט וריבה כתירוץ רב אשי ורי"ש באמת לא ס"ל דמגלח כדלעת אלא דדריש בכלל ופרט וכלל דמיעט דבית השחי ודכולא גופי' ואם נאמר דהוא הלמ"מ היאך שייך בזה פלוגתא דהא לרי"ש לא ס"ל דמגלח כדלעת וכמ"ש התוס' ביבמות ד' ע"ז ע"ב ד"ה הלכה בפירוש דבהלמ"מ ל"ש פלוגתא וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות ס' זרעים דבהלמ"מ לא תפול בו מחלוקת כלל ושנאו בחיבורו בפ"א מהל' ממרים ה"ג וכן בפשיטות מדברי הרמב"ם בריש פי"א מהל' טומאת צרעת דמגלח כדלעת מטעם דפוסק ריבה ומיעט וריבה כר"ע מחברו וכמ"ש הכ"מ שם ולא מטעם הלמ"מ א"כ קשה מאד מה דאמר ששייר מצורע כיון דאין זה בכלל הל"מ א"כ דין הוא שלא חשבו:
ע"כ נלע"ד הקצרה דזה הוא באמת התירוץ הא' של הש"ס. אמר רנבי"צ כי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא הא עוקבת דרבנן היא. כונת הש"ס דרי"ש לא חשיב אלא הלכה עוקבת מקרא היינו היכא דהלמ"מ עוקר הפסוק הא עוקבת פי' ה"ק עקירה במצורע במצוה דמגלח כדלעת מדרבנן היא אינו אלא מדרבנן וזה לא חשיב רי"ש ובתירוץ זה לא נחית לזה דהטעם דמגלחו כדלעת הוא מריבה מיעט וריבה אלא רב אשי המסדר הש"ס דקאמר לה בתר הכי והוא פשוט וברור לענ"ד ומפוקפק מאד לשון הש"ס:
והנה אם כנים אנחנו בזה הפשט מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו כי ראיתי חמשה גאונים מובהקים אבות העולם אשר מימיהן אנו שותין שנתקשו הרבה בגמ' זו בתירוץ רנבי"ץ האי עוקבת מדרבנן היא ועיין בכסא דהרסנא סי' י"ז. ובהגהות הגאון רד"ל ז"ל מביחאוו שם ובהגהות פורת יוסף להגאון מוה"ר יוסף נ"י רב"ד דק"ק ווילנא שם. וכל הנך חמשה גאונים לדבר אחד נתכוונו לתמוה על שיטת הרמב"ן בס' המצות השני דדבר הנלמד מי"ג מידות הוא דאורייתא גמור ואינן בשום מקום שם דרבנן או ד"ס. כאן ראינו בגילוח מצורע נלמד מכלל ופרט וכלל דהוא מי"ג מידות [וקרי[לי' הש"ס דרבנן ורובם הניחו בצע"ג והגאון מוהרא"ז ז"ל והגאון רד"ל ז"ל הגיהו בש"ס דצ"ל הלכה עוקבת מדר' המפוקפק מאד במה שלא יתכן גירסת הש"ס מדרבנן והיה צ"ל הלכה עוקבת דרבנן עכ"ד הקדושים:
ואחרי המחילה רבה מעצמותיהם הקדושים אומר אני באימה וביראה דלא צדקו כלל בזה וחלילה חולין הוא לומר דמרבינו הקדוש הרמב"ן ז"ל נעלמה גמ' ערוכה הנ"ל דאף לפי הגהתם בש"ס עוד לא ניחא כיון דעוד תיבת היא אינו מפוקפק במ"ש האי עוקבת דרבנן היא אף לפי"ז תיבת היא מיותרת ודבר רחוק הוא למחוק תיבת היא ולהגיה תיבת מדרבנן דצ"ל כיון דהלי"ת האי בפשט האמת בהגמרא מה שבל"ז קשה ג"כ קושייתם העצומה הנ"ל וקושייתם החמורה על הרמב"ן ז"ל. והאמת יורה דרכו דהגמ' מתרץ מיד כתירוץ הראשון דהקושייא מעיקרא ליתא דכי קחשיב רי"ש הלמ"מ עוקבת מקרא הא עוקבת פי' הך עקירה דגילוח מצורע מדרבנן היא אינו אלא מדרבנן היא ול"ק מזה לא חשבו רי"ש:
ובזה נלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם מה שהיה ק"ל ואח"ז מצאתי במשל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ט שהביא כן בשם העצמות יוסף דבהל' טומאת צרעת שם גבי גילוח מצורע פסק כר"ע דדריש ריבויי ומיעוטי. ובהל' עבדים פסק כר' דדריש כללי ופרטי עי"ש ולפמ"ש א"צ דבאמת בעלמא פסקי כללי ופרטי. והכא שאני כיון דלתירוץ רנבי"צ אף דס"ל לרי"ש כללי ופרטי אעפ"כ סובר דמדרבנן עכ"פ מגלחו כדלעת לזה שפיר פסק הלכה כר"ע מחבירו בזה דמגלחו כדלעת מטעם ריבויי ומיעוטי כיון דגם רי"ש ורנבי"צ סוברים דעיקר הדין דמגלחו כדלעת עכ"פ מדרבנן וא"ש:
ולפי פשט זה נלפענ"ד לפשוט ספיקת הגאון בעל מלא הרועים ח"ב ערך גז"ש אות כ"ג שעלה ונסתפק לדעת הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור יש להסתפק אי הך דבר אינו מפורש רק דאתיא במדה מי"ג מידות אי אמרי' בכה"ג יש כח ביד חכמים לאסור או דילמא גז"ש כמפורש דמי עי"ש שהראה פנים לכאן ולכאן ולא בא יישוב. ולפמ"ש בפשט הגמ' הרי הוא כמבואר דרנבי"ץ אמר דהך עקירה דגילוח מצורע אינו אלא מדרבנן ואעפ"כ יכולין לעקור דבר הנלמד מכלל ופרט וכלל מבואר דפשי"ל דיכולין לאסור דבר הנלמד במדה מי"ג מידות להיתר ודו"ק:
אולם עוד נשאר לי בעניי תימה רבתי על מוה"ר לעיל מהתוס' והרמב"ם דבדבר שהוא מהללמ"מ לא תפול המחלוקת כלל וכן כתב התוי"ט בפ"ג דתמורה דא"א לומר שהוא הלמ"מ מדאפליגו עליה ר"א ור"מ עי"ש. וכ"כ הר"ף בפ' חלק דף ק"א ע"ב דמדאפליגו אמוראי בירושלמי א"א לומר שהוא הלמ"מ ולעולם לא תמצא מחלוקת על הל"מ עי"ש וכ"כ הרב מה"ר בק"י תוד"ר חצי שיעור וכן הי"מ כללי הש"ס סי' שצ"ד ואף שהגאון הא"ד בעל חות יאיר בתשו' סי' קצ"ב האריך מאד להוכיח מצא פלוגתות בהלמ"מ והביא חבילות קושיות מכמה הל"מ שמצא בו מחלוקת אבל בסוף דבר הביא וז"ל וע"כ שלא בטובתינו נאמר להציל להרמב"ם הצלה פורתא שמ"ש שהל"מ אין בו מחלוקת ר"ל כדרך המחלוקת טמא טהור אסור מותר כשר פסול כדרך המחלוקת עי"ש באריכות גדול וכן מצאתי בס' היקר הנדפס מחדש שדי חמד בקונטריס הכללים כלל ה' סי' ל"ג שהביא בשם ס' שרשי הים הובא במקנה אברהם מ"ב שיצא לחלק ואמר דיתכן שיהיה מחלוקת בהל"מ מר אמר הכי ומר אמר לא נאמרה כן אלא כן. אבל שיחלוק לעקור הג"ש לגמרי זה לא יתכן עי"ש ונוראות נפלאתי על כל הגאונים הנ"ל וביותר על הרב חות יאיר ז"ל אשר בנה דיק בזה על זה ומסיק בטמא טהור כשר פסול אסור מותר לא מצאו וכן הרב בעל שרשי הים שהביא הגאון בעל שדי חמד הנ"ל לנו דלעקור ההלמ"מ לגמרי לא יתכן. ואני בעניי מצאתי גם מצאתי כמ"כ בש"ם לחולין ד' פ"ח ע"ב דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דאין מכסין אלא בעפר וב"ה אומרים בכל דבר. ובסוטה שם איתא דהללמ"מ היא דכיסוי הדם כשר בכל דבר ואעפ"כ ב"ש פוסלים בד"א חוץ מעפר א"כ לפי"ז עוקרי' ב"ש ההלמ"מ לגמרי וצע"ג ורב ע"כ לשוני בחידושי:
והנה בענין כזה בודאי צריך אני למארי דחיטיא להסכים עמי והנני לשטוח בקשתי על כת"ר החח"מ נ"י יבא בעל שדי חמד ויעמוד על כללו הנ"ל וימחול ברוב טובו לבאר לי ענין הנ"ל ואם יראה בעיניו שצדקתי בדברי מאוד אבקש להודיע לי כי בל"ז איך ארהיב בנפשי עוז לומר דבר חדש נגד חמשה גאוני ארץ זיע"א ואם ח"ו שגיתי ה' יכפר וכו' הכ"ד אברהם מאיר הכהן קאפלאן:
סימן יב
כבר הודענו דעתינו ודעת כל הרבנים אשר דין זה וכדומה הוא אך לפילפלא בעלמא ואנו אין לסור ימין ושמאל מדינא דמלכותא:
הפקר בית דין אם מועיל גם לזכותו לאיש אחר או דוקא להפקיעו מיד הבעלים הוא דמהני כתבתי בנדפס במערכה זו אות ט"ן באריכות קצת בסיעתא דשמיא וכשנתפשטו בעה"י הספרי שדי חמד בעולם קבלתי עליהם הערות רבות מרבני גאוני דורנו יצ"ו וכבר הודעתי באיזה מקומות שאין בכחי לחזור על לימודי ולהתבשם בדב"ק שיחל"א כי מיגמר בעתיקא קשה ומה גם כי הערות רבני גאוני דורנו יצ"ו על דברתי בשדה חמדתי על כל החלקים רבו כמו רבו ורק חובתי אעשה בעה"י להעתיק דב"ק למזכרת אהבה ובענין שלפנינו קבלתי הערות מכמה הרבנים יצ"ו ואלו הם:
א) ידידי הגאון המפורסם כקש"ת מוהר"ר ירוחם יהודה ליב ראבד"ק מינסק דליטא שיחל"א כתב וז"ל בעזה"י אור ליום ג' ה' טבת תרנ"ב לפ"ק פה מינסק יע"א שפעת החוה"ש אל כבוד ידי"ה וידידי וכו' חובר חיבורים מחוכמים כקש"ת מוהר"ר חיים חזקיאו מדיני נ"י האבד"ק יצ"ו ולכאו"ל שלום וכט"ס אחדה"ט ושתה"ר באהבה יקרתו עם ספרו הגיעוני וקבלתים באהבה כי הוא נצרך מאד וראיתי באיזה מקומות ברהיטא אשר אסף וקבץ כעמיר גורנה דברי הראשונים והאחרונים ועשה פעלים לתורה ויגדיל תורה ויאדיר וכו' בדרך כלל אומר אשר הוטב בעיני אשר רבים ישתו ממעיין חכמתו ויאכלו וישבעו מתנובת שדהו ואבקשו לכבדני גם בספרו השלישי דברי חכמים כאשר יצא מבית הדפוס כאשר הבטיחני במכתבו היקר ולמען שלא יהיה מכתבי ריקם הנני להעירו לדוגמא בדבר אחד במערכת ה"ה אות ט' במ"ש המחמ"ק דלא אמרינן הפקר בית דין רק להפקיע ולא לזכות והביא כת"ר מה שהעיר רצ"ה חיות ז"ל מגיטין ב' ודילמא אקנויי מקני ליה רבנן וכת"ר השיג עליו מדברי הטור שהאשה תקנהו להבעל הנה אין הפה יוכל לדבר כלל שזהו כונת הש"ס דאקנויי אקני ליה רבנן דמבואר דרבנן הקנוהו ואם צריך להקנאת האשה בפירוש ל"ש זה הלשון כלל כמובן לכל מעיין. ויעויין בתוספות גטין כ' ע"ב ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי דה"ק מלאכול דל"ל הקנאה דידה הא אקנו לי' רבנן ותרצו לחלק בין שכר סופר לטבלא ושקו"ט ברשב"א דפלפל טובא בזה. וכ"ה בר"ן וריטב"א ויתר ראשונים ע"כ מבואר מכלם דאקנויי אקני ליה רבנן היינו בלא הקנאה דידה והדברים פשוטים וא"צ לראיה כלל דאי אפשר לפרש בענין אחר כלל:
ומ"ש הטור ותקנהו לבעל הנה הדרישה כתב שם דלאו דוקא ומהש"ח נראה דמפרש דאינו אלא לכתחלה אבל לא דמפר כן בגמרא דזה לא ניתן לאומרו כלל וכלל:
ואם נרצה לפרש דברי הטור בדוקא דס"ל דבעינן שהאשה תקנהו לבעל נראה בפשוט לפרש על פי מ"ש הרשב"א גטין כ' ב' גבי בעיא דרמי בר חמא בטבלא דרב אשי דפשיט מאשה כותבת את גטה ל"ל הסברא דאקנויי אקנו ליה רבנן וס"ל דבעינן הקנאת האשה וגם רבא אליבא דנפשיה ס"ל כן ול"ק אקנויי מקנו ליה רבנן רק לטעמיה דרב חסדא אם ס"ל אשה לא ידעה לאקנויי ואם כן ל"מ הקנאת האשה דילמא אקנויי אקני ליה רבנן וא"צ הקנאת האשה כלל אבל באמת ס"ל לרבא אשה ידעה לאקנויי ולא אקנו ליה רבנן כלל רק דהאשה תקנהו לבעל יעו"ש בחי' הרשב"א וא"ש דברי הטור בפשיטות אבל לומר דהטור מפרש כן בדברי הגמ' במאי דקאמר אקנויי אקנו ליה רבנן לא ניתן לאמרו כלל אמנם גם בלא דברי הטור אין שום ראיה מגמרא דגטין דרבנן יכולין להקנות למי שלא בא לידו דשאני התם דהבעל מוכרח ליקח הגט לידו ליתן ליד האשה או שלוחו בשליחותו שהוא כמותו וכיון דבא לידו או ליד שלוחו שהוא כידו שוב יכולין רבנן להקנותו לו לכ"ע כמובן:
ומה שהביא כת"ר מדברי הג"פ שכ"כ בדעת הטור כפי הנראה לא עיין כתר"ה בדברי הג"פ רק מה שהביא הדברי אמת בשמו וסבר כת"ר דתי' כן לדעת הטור והמעיין בגט פשוט בעצמו נראה דאינו כן רק דכ"כ בדרך ועי"ל דאין לתרץ כן לדברי הטור דא"כ אכתי ל"ל להקנאת האשה הא יכול לזכות בעצמו מן ההפקר ע"כ העלה דס"ל להטור דאשה תקנה פשיטא דהגמרא ל"ק רק בלשון דלמא יעו"ש. (וכפי הנראה לא ראה דברי הרשב"א הנ"ל גטין כ' ב') והדברי אמת לא הביא רק סברתו שרצה לצדד מתחלה בדעת הטור אף שסתר התי' הטור מ"מ זו הסברא יכול להיות אמת. וכ"ז פשוט. שנית האריך כת"ר מגטין גבי פרוזבול דמפרשי דרבא קאי גם אקו' ראשונה דמן התורה משמט ותקינו רבנן דלא תשמט משום הפקר ב"ד דמוכח דיכולין להקנות מאד נפלאתי ע"ז דפשיטא דיש כח לחכמים להוציא מזה וליתן לזה אף שלא כדין משום הפקר בית דין וכל הש"ס מלא מזה כגון דינא דגרמי למאן דס"ל שהוא מדרבנן דמוציאין מזה ונותנים לזה וכן כולהו קנסות דרבנן דמוציאין מזה ונותנין לזה וכן כל הנשבעים ונוטלים דמן התורה אין נוטלים אף בשבועה ורבנן תיקנו להוציא מזה וליתן לזה בשבועה וטובא כיוצא בהם דכיון דהפקר בית דין הפקר יכולין לעשות כפי שיראו בעיניהם ואין בזה שום חשש איסור וכל הס' בזה אם מפני הפקר ב"ד לעשותו מדאורייתא כזוכה ונפקא מינה כגון קידשה במעמ"ש אי הוי קידושי דאורייתא יעויין בי"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ה וכיוצא. וא"כ ממילא מבואר דמפרוזבול ליכא ראיה כלל דאף דמה"ת משמט מ"מ יש כח ביד ב"ד להוציא מזה וליתן לזה שלא כדין משום הפקר ב"ד הפקר ואף שאין האחר זוכה מקודם מה"ת משום ההפקר מכל מקום כשיבא לידו יזכה מההפקר דזה פשיטא דיש כח ביד חכמים ואין שום ספק וחקירה בזה רק אם זוכה מה"ת משום ההפקר ב"ד קודם שבא לידו דאפשר דאין כח בידם רק להפקיר ולא להקנות לאחר דבמאי קני דאין כח ב"ד גדול מיחיד בשלו דאין יכול רק להפקיר ולא להקנות לאחר בלא קנין והנה כתר"ה כתב בהסבר הדבר דאין הב"ד יכולין לעשות ב' פעולות. וז"א רק כמ"ש וכנ"ל:
הן אמת דלפי"ז דברי הרשב"א גטין ל"ו ע"ב לבתר דהעלה דרבה דתי' הפקר ב"ד קאי נמי אקרא קמייתא כ' ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות וכו' דמשמע לכאורה דמ"ש ומינה שמעינן קאי על הקודם והוא תמוה דאיננו מוכח כלל וכנ"ל:
ע"כ נ"ל ברור דט"ס קטן יש בדבריו דצ"ל דכן מוכח (ולא וכן מוכח) והאי ומינה קאי על סוף דבריו דכן מוכח מקרא דאלה הנחלות ולא קאי על הקודם ובהכי אזדא כל הפלפולים וההוכחות שהביא מס' נחמד למראה ושאר ספרים שהוכיח מב"מ וב"ב ועוד שם וטורח הוא בעיני לפורטם ומובן להמעיין מעצמו וגם מה שהביא מהים של שלמה יבמות לא עיינו ביש"ש גטין כ' דמדבריו שם מבואר דאינו עושה קנין:
וכן מה שחקר אי אמרינן הפקר בית דין גבי נכרי והניח בצ"ע מבואר בתוס' ור"ן ורא"ש ויתר ראשונים גיטין י"ג גבי מעמד שלשתן דאם הנותן עכו"ם קנה המקבל דאם ממון של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' כ"ש של נכרי א"כ מבואר דההפקר בית דין מהני גם בעכו"ם ויש עוד להאריך הרבה על כל פרט ופרט מדבריו אמנם לא כתבתי כ"ז רק לדוגמא בעלמא ובכדי שלא יהיה מכתבי ריקם מד"ת ועכ"ז בדרך כלל הוטב בעיני פעלו ויגדיל תורה ויאדיר ע"ס ספרו של כתר"ה ויהיה ה' עמו שיוציא גם יתר מעיינותיו חוצה כנפשו הטהורה ונפש ידידו דושכ"ט בלו"נ יהודה ליב החופ"ק:
ב) ידידי הגאון מחבר ספר עמודי אש יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל במערכת ה' אות ט"ן כתב על מ"ש בספרי (עמודי אש) סי' נ' אות ל"ו דלכן כתב הר"מ בפרק כ"ד מה"ס הפסוק דויחרם לפי שסובר שהפקר בית דין אינו יכול לעשות קנין כמ"ש הכסף נבחר כלל יו"ד סי' ע"ט וע"ז כתב מעכת"ה דלא ידע המקום שהוא בכסף נבחר כי עיינתי שם ולא דבר כלל מזה ואולם דברי הכ"נ הם באות יו"ד כלל ע"ט סי' י"ד שכתב שם ליישב דברי הרמב"ם פרק ט' מהלכות שמיטה שכתב דאין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזה"ז ולא בזמן הבית שהיו מה"ת והראב"ד חולק עליו דמועיל גם בדאורייתא דהפקר בית דין הפקר ע"כ כתב הכ"נ דהרמב"ם ס"ל דהחכמים לא יוכלו לזכות להמלוה שיתן לו המעות ע"י הפקר ב"ד ומ"ש על מ"ש בתשובת הרא"ש שהביא הכתוב דויחרם וע"ז הקשה מעכת"ה דהרא"ש בהשולח הביא ב' הפסוקים מלבד די"ל דהרא"ש בתשובה חזר בו הנה נודע דהרא"ש מעתיק דברי הרי"ף אף דהוא לא ס"ל כן בפרט בדבר דאינו מבואר להדיא שלא כדעתו י"ל שהעתיק לשון הרי"ף עכ"ד יצ"ו והנה אף שכלל זה שריר וקיים שלפעמים כותב הרא"ש דברי הרי"ף אף שהוא אינו סובר כן מכל מקום יתכן דדוקא כשמצינו לו שבפסקים עצמן גילה דעתו בהיפך בזה נאמר דאף שהעתיק כאן דברי הרי"ף סמך על מה שגילה דעתו בפסקים במקום אחר שאינו סובר כן אבל לא נאמר כן על דבריו שבתשובה דלא מסתבר שסתם והעתיק דברי הרי"ף על סמך מה שגילה דעתו בתשובה שסובר בהיפך וצריך להתיישב כל מה שרשמתי בכלל זה בקונטריסי כללי הפוסקים סי' י"א אות ב' אולי יתברר ספק זה מתוך דברי רבנן קדישי הרשומים שם:
ג) ידידי הגאון מוהר"ר משה שמואל הורוויץ מווילנא מח"ס ידי משה יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל ויש להעיר ג"כ מדברי התוס' בשבת דף נ"ד ב' ד"ה אלא וז"ל א"נ אפוטרופוס היה מעשר בקטנותו והאיך יכול לעשר בקטנותו הא אפוטרופוס אתמעט מאתם קדושין ובגטין וע"ב (וע"כ) משום הפקר ב"ד וכדכתב הרשב"א בחי' שם אלמא דמהני גם להקנות ושמא יש לחלק מאחר דקטנים בלא"ה איסור אכילתן אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק חרש ועיין בספרי ידי משה ד' ס"ז ע"א להכי מהני ג"כ ההפקר להקנות ולפי זה יתורץ קושית החכם צבי בתשובה סי' ל"ג עכ"ד יצ"ו:
ד) ידידי הגאון מוהר"ר אפרים שלמה זלמן אבד"ק אסטראב יצ"ו כתב לי וז"ל בחלק הכללים אות ה' סי' נ"ט בירר כשלמה דעת רז"ל בענין הפקר בית דין אי הוי זכות להקונה או רק הפק"ז והביא חבל נביאים המתנבאים בדבר זה אשר בעזה"י גם אנכי בחידושי זכיתי בהרבה דברים שכתבו המחברים שאינם נמצאים אתנו וחמר' למרי' וטיבותא לשקי' מעכ"ג שליט"א שהביא לנו דברים שהיו מכוסים מאתנו ויש אתי להאריך בהם אבל ק' עלי לבא בארוכה אחרי שאיני יודע אם דברי ערבי' על לבו דמר ורק ע"ז אעורר מה שלא מצאתי עוד למי שנתעורר בזה:
מהא דראש השנה ד' כ"ב ע"ב ומאתים זוז נתונים לך במתנה ועיין ברש"י שם שהוא מטעם הפקר בית דין מבואר שיש כח בידם גם לזכות ומשם ראיה להרשב"א גיטין שצריכים הב"ד שיאמרו ממון ראובן יהא לשמעון דאם לא כן למה אמרו נתונים לך במתנה ולפי מה שכתב אא"ז הגאון בעל פתחי שערים בחידושיו היכא שפשע כולי עלמא מודים דיכולים לזכות אין ראיה דהתם פשעו הכותים שרצו להטעות:
אולם מה שכתב מר (דף ק"ז ע"ג מדפי הספר) מדברי רש"י בסנהדרין (ד' ה' ע"א) שכתב דהפקר בית דין הפקר מיחרם כל רכושו כן כתב גם כן רש"י בד"ה שם אבל במחכ"ת דמר משם ליכא פירכא על אא"ז הרש"ל והקו' אדרבא סייעתא להו שהרי רש"י כתב ויש להם רשות להפקיע ועל זה הביא קרא דיחרם דאיירי בהפקעה:
אבל מחוורתא מה שכתב אאמו"ר הגאון בעל המחבר ספר אגודת אזוב מדברי הביא דבריו הקדושים דודי הגאון שליט"א בספר אמרי הצבי בבא קמא פרק ז' ד' ס"ט ע"ב אות נ' ד"ה והנה לפי מה שכתב דדוקא כשהבית דין צריכים לעשות בהפקרם שתי פעולות להוציא מזה ולזכות לזה אז הפקרם אינו רק הפק"ז אבל כשאינו ביד בעלים הא' שאז ההפקר אינו עושה רק פעולה אחת להקנות להקונה אז זוכה הקונה בדבר הבית דין בלבד ומיושבים בזה כל הקושיות שהקשה בזה:
ומדברי הגמרא בראש השנה (ד' כ"ב) שהבאתי יש לפשוט מה שהעיר מעכ"ג שליט"א אי הפקר בית דין מהני בעכומ"ז דהתם בכותים הפקירו גם כן ממונם ואין לומר דכותים גרי אמת הן ועל כן דינן כישראל דמהני בהו הפקר בית דין דהא כתבו התוספות חולין (ד' ג' ע"ב) ד"ה קסבר דמאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי ואלו שהטעו את הבית דין ורצו להכשילם בקביעת המועדות ובחמץ בפסח וביום כיפורים וכופרים בקבלת חכמז"ל האיך נתגיירו וקבלו הגירות באמת ואליבא דכולי עלמא לא היו מתחלה ועד סוף רק גרי אריות שהן כשאר אומות כמו שכתב רש"י בקידושין ד' ע"ה ע"ב ד"ה גר א"ר ואפילו הכי הפקירו הבית דין ממונם ואין לומר שלא רצו להכשיל דאתם אפילו מוטעים דזה ברור דהעדים המעידים שקר שהם מכשילים ופושעים הם ובפרט שהם אינם מאמינים בקבלת חכמינו ז"ל דאתם אפילו מוטעים ואם כן גם בעכומ"ז מהני הפקר בית דין: ה) ועל מה שכתבתי בנדפס על דברי גאון עוזינו נצי"ב מלך יצ"ו בספרו הנורא העמק שאלה בענין זה כתב לי מרן המחבר יצ"ו וז"ל בדין הפקר בית דין שהאריך מעכ"ה וגם הביא בשמי מש"כ בשאלתא פרשת קרח שאי' ק"ל סק"ד וכתב ע"ז מעכת"ה שלכאורה דברי תמוהים וכו' ולבסוף כתב ומה שציין לעיין במש"כ בשאלתא ע"ג לא ידעתי מקומו איה וכו' והנני להודיע שהוא בשאלתא ע"ד אות י"ב וטעות הסי' בא ע"י התחלת ס' חלק שני של השאלתות שאלתא ס"ח ובאמת לפי סי' חלק ראשון הוא סי' ס"ז אבל על פי איזה טעם (הטעם שנשתנה דעתי בציון הסי' הוא על פי שהשגתי שאלתות כת"י מן ווין בין הדפסות ח"א להדפסת ח"ב כמבואר בפתח העמק השני) ראיתי לחלק שאילתא דת"ץ ודפורים לשני שאלתות והיינו ס"ו וס"ז ומשום הכי התחלתי לציין ריש ח"ב שאילתא ס"ח וממילא הוא סי' ע"ד אבל בעת הכתיבה היה מצוין שאילתא ס"ו ע"ד סוף הספר הראשון והיה מתחיל ח"ב שאילתא ס"ז ושאלתא ע"ד לע"ג הודעתי כ"ז למען אולי יהא נדרש למעכ"ה לדעת זאת במקום אחר והנה כאשר יעמוד מעכ"ה על סי' ע"ד כמדומה יחזה מעכ"ה שלא נעלם ממני דברי התוספות גיטין ד' ל"ו אלא מחמת שהנני כעת מבולבל וראשי כבד עלי ע"כ לא אוכל לברר דברי עכ"ד יצ"ו:
ו) אחר כמה שנים קבלתי עוד הערה אחת בזה הלא היא כתובה בקונטריס ההערות לחלקי הכללים בסי' מ"א אות ג' פוק עיין בה וכן בריש סימן ק"ז:
והנה בנדפס בדף ק"ו ע"ד (בסוף ד"ה וראיתי להרב) הבאתי שהגאון קרבן נתנאל בפרק השולח סי' י"ג אות ה' כתב דמה שהביאו הרי"ף והרא"ש ילפותא דנחלות הוא להורות שיש כח בידם גם להקנות לאחר ושוב מצא בים של שלמה פרק האשה קמא סי' י"ט שכתב כן וראיתי בשו"ת עין יצחק למרן מוהרי"ץ אלחנן בחלק א"ח סי' כ"ב ענף א' סק"ג שכתב שבמחנה אפרים וגט פשוט ומקור חיים ובתשובת רעק"א כתבו להסביר דאף דהפקר בית דין הפקר עם כל זה אין להם כח להקנות לאחר ואנכי מצאתי בעה"י בים של שלמה וכו' (הביא דברי הים של שלמה) ותמיהני על גדולי האחרונים שלא הביאו דברי הים של שלמה עכ"ל ואני אומר בהורמנותיה דמר מציאה זו כבר קדם וזכה בה הגאון קרבן נתנאל בסוגיא דגטין ד' ל"ו שהזכיר בים של שלמה וחידוש הוא שלא ראה הגאון את דברי קדשו בזה ותמיהתו על גדולי האחרונים שלא הביאו דברי הים של שלמה עיין בספר דמשק אליעזר לידידי הגאון אבד"ק האלינקא יצ"ו בסי' ב' שכן תמה עליהם הגאון שואל ומשיב בהגהות ציון ירושלים והאריך קצת בדין זה והביא שבשיטה מקובצת לבבא בתרא ד' ק"א (ד"ה ור"א) דכתב בהדיא כהמקור חיים ומחנה אפרים וציין שם אריה א"ח סי' י"א ועזרת יהודה חלק ח"מ סי' ע"ה ומסיק לענין דינא כסברת המקור חיים ומחנה אפרים דלא מהני אלא להפקיר ולא להקנות לאחר עי"ש כי לא פניתי להתיישב בדב"ק גם בשו"ת ריב"א רבינו יואל בן אליעזר אונגרין) בריש סי' קד"ם השיג על המקור חיים שנעלמו ממנו דברי הים של שלמה והרב המסדר מפתחות הספר ציין על זה (בהמפתחות ד' י"א) לדברי הרשב"א בגטין ד' ל"ו שאם נלמד מאלה הנחלות יש כח בידם גם להקנות וכבר הובאו דברי הרשב"א אלו בספרי הפוסקים שהבאתי בנדפס ובספר אמרי הצבי לידידי הגאון אבד"ק דאברי יצ"ו בפרק רביעי דבבא קמא סי' יו"ד ד' פ"ב ע"א ציין למה שכתב באיזה מקומות בספרו וכתב עוד שבחידושיו לבבא מציעא העלה דאף למאן דאמר דאין כח בידם כי אם להפקיר אבל לא להקנות היינו דוקא היכא שחכמים יהיו צריכים לאותו הנדון לשני דברים היינו א) להפקיר ולהפקיע מזה ב) להקנות לאחר אבל כשלא היו צריכים באותו נדון כי אם להקנות בלבד מודים כולי עלמא שיש כח ביד חכמים להקנות וסיים ואכתי י"ל בזה:
סימן יג
הנאה אי חשיבא מה שמתרפא האדם דרך סגולה ואין גופו נהנה מגוף דבר האסור בהנאה כתבתי בזה בנדפס מערכה זו אות ע"ח ד' ק"י ע"ד עי"ש וכתב לי ע"ז ידידי הגאון מוהר"ר שמעון שלמה ווערטהיים אבד"ק בענדר יצ"ו וז"ל בחלק הכללים אות ה' דין ע"ח שם מביא כ"ק בשם שיורי ברכה אי דבר שהוא משום סגולה ואין הגוף נהנה ממנו אי מחשיב הנאה מה שמתרפא מזה והרב חיד"א מחמיר וכ"ק חוכך בזה שזה שלא כדרך הנאה הנה זה לא כביר נשאלתי בא' שסובל כאב שינים חזק ואמרו לו סגולה ליקח יד של ב"מ ולנגוע במקום הכאב ועל אתר לא הבנתי מה זו שאלה כיון שאינו כהן ונתיישבתי דאולי מחשיב הנאה במת ופשיטנא לה מש"ס גיטין ד' ס"ט ע"ב ליבקי שכבא דשכיב בשבתא ונשקליה לידיה וניתיב אטחליה ולימר וכו' מזה נראה דלא מחשיב הנאה וכדברי כ"ק הדר"ג יחי' ויעויין בחת"ס יו"ד סי' של"ט ודו"ק עכ"ל יצ"ו:
ועל מה שתמהתי שם על מרן חיד"א בשיורי ברכה יו"ד סי' שמ"ט עי"ש כתב לי ידידי הגאון מוהר"ש פרעיידש מח"ס כרם חמד אבד"ק ליאדי יצ"ו שקדמני בזה הרב עיקרי הד"ט בחלק יו"ד סי' ט"ו סוף אות ב' (ושמה שכתוב שם בשיוריו סי' שמ"ה הוא ט"ס וצ"ל שמ"ט):
סימן יד
הפקר בשבת אם אסור כתבתי קצת בנדפס מערכה זו אות ק' עי"ש שהבאתי מחלוקת רבני האחרונים בזה ועתה ראיתי שבספר אברהם אזכור להרה"ג מוהרא"ף יצ"ו במערכת השי"ן אות ח"ן ציין לעיין (בדין הפקר בשבת אם מותר) במה שכתב הרב המגיה בסוף ספר דנא פשרא ובתולדות אדם לר"ז ואינם אצלי לעיין בדב"ק ועיין עוד בספרו פדה את אברהם במערכת יום טוב אות ג' שבשפלנו זכר לנו מה שכתבתי בשדי חמד אות ק' וכתב בשם הרב חיים לעולם סי' ג' דמותר להפקיר ביום טוב וזוכה האחר מן ההפקר עכ"ל: והנה ספר חיים לעולם לא ראיתי מעולם ואיני יודע למה הוצרך לומר וזוכה האחר מן ההפקר וכי היה סלקא דעתין לומר דאף שמותר להפקיר לא יזכה אדם אחר מהפקר זה והרי במפקיר ובזוכה יש בכל אחד צד לאסור זה משום שהוא מוציא החפץ מרשותו ודומה למוכר וזה שזוכה שהוא כקונה מקח ואם מותר להפקיר ולא חשיב כמקנה הכי נמי יש לומר דמותר לזכות ולא חשיב כקונה והנה הגאון שער המלך בהלכות לולב פרק שמיני דין ב' (בד"ה ובמה שת"י) הביא דברי הריטב"א לשבת ד' ק"ך אההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם שכתב אף על גב שאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאיליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין שמתבאר מדבריו דבעלמא אסור להפקיר בשבת ומוכח גם כן דאין איסור לזכות מההפקר מדאחרים באים ומצילים ולגבי הזוכים אין שייך טעם ההיתר שכתב הריטב"א כמובן ונמצא לפי זה דלהפקיר חמור מלזכות ואם כן כיון שסובר הרב (חיים לעולם) דמותר להפקיר פשיטא דמותר לזכות מן ההפקר והכי נמי מסתברא דאין חשש לזכות מדבר שהפקיר חברו דהרי זה כמוצא מציאה בשבת דפשוט שמותר לזכות בה אם היא דבר שמותר בטילטול (ועיין לקמן בד"ה שוב התבוננתי) והרב שער המלך הקשה על הריטב"א מדאמרינן גבי דמאי מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' (ועוד הקשה משאר מקומות ומצא ליישב חוץ מזו כיעוי"ש) והוצרך לומר שלא כתב הריטב"א שאסור להפקיר בשבת אלא דוקא כשכונתו שיזכו אחרים כההיא דאומר לאחרים הצילו לכם דהתם ודאי מיחזי כמקנה קנין בשבת לא כן כשאין כונתו לזכות לאחרים ככל הני דמייתי הרב שם שאין כונתו ורצונו שיזכו אחרים בהפקר זה שכל מגמתו הוא שיוכל לאכול מן הדמאי או לצאת בו ידי חובתו ואדרבא טפי ניחא ליה שלא יזכו בו כלל בהא ודאי שפיר דמי גם להריטב"א אלו דברי הרב שער המלך נמצא דכשאינו מזכה לאחר רק מפקיר בלבד גם הריטב"א מודה דמותר וכשמתכוין שיזכה בו אחר הוא דאסר הריטב"א ולפי סברא זו יתכן לומר שהרב חיים לעולם הא קמשמע לן שמותר להפקיר אף אם כונתו שיזכה בו אחר כמו בההיא דהצילו לכם וזהו שכתב וזוכה אחר מההפקר כלומר אף שכונת המפקיר היא שיזכה בו אחר שרי ולא סבירא ליה לחלק כמו שכתב הריטב"א דשאני התם שהולך לאיבוד וכו' כן נראה לצדד בדבריו ומי שספר התורה הזה נמצא אצלו ישכיל בכונתו: שוב התבוננתי שלא יתכן לפרש בכונתו כמו שכתבתי שהרי רבני האחרונים שכתבו דמותר להפקיר בשבת נסתייעו מדברי רבינו המאירי לשבת ד' קכ"ז שכתב ממה שאמרו בסוגיא זו בענין דמאי דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' למדנו שמפקירין בשבת ואף שאמרו אין מקדישין אינו דומה שהקדש כעין מכר הוא מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפילו זכה אחר מאליו הוא זוכה עכ"ל הרי דטעם היתר ההפקר הוא לפי שאין כאן שינוי רשות וזה שייך כשמפקיר בלבד ואין כונתו שיזכה אחר משמע שאם כונתו שגם כן יזכה אחר הרי הוא דומה למכר ולהקדש ואסור ואם כן לא נוכל לומר דהרב חיים לעולם מתיר כשכונתו שיזכה בו אחר אלא במפקיר בלבד קאי ומה שכתבתי וכי היה סלקא דעתון וכו' הנה רבינו עקיבא איגר בתשובה סי' עק"ד (בד"ה וגם מההיא) צדד להוכיח דאסור לזכות מן ההפקר בשבת עי"ש ודוק ועיין עוד לקמן (בד"ה ואם מותר לזכות מן ההפקר) מה שהבאתי בזה בס"ד:
וראיתי שם בתשובת רעק"א (בד"ה אמנם) שעל מה שכתב שם (בד"ה וגם) שמדברי הרב מגן אברהם בסוף סי' י"ג משמע דמותר להפקיר בשבת כתב שדעת הרמב"ן, דאסור להפקיר בשבת וכן כתב השער המלך בהלכות לולב בשם הריטב"א ופרי חדש עי"ש והנה מדכיילינהו לכולהו תלתא בחדא מחתא נראה שסובר שהרמב"ן והריטב"א ופרי חדש שוים הם בדין זה ויש להעיר עליו דלפי מה שביאר הרב שער המלך בכונת הריטב"א דלא אסר אלא כשמפקיר על דעת שאחרים יזכו בו אבל להפקיר לבד מודה דשרי אם כן לפי זה הרמב"ן והריטב"א והרב פרי חדש אינם שוים בדין זה שהרי דברי הרמב"ן הם בחידושיו לריש פסחים להשיג על מה שכתב רבינו תם דביטול חמץ הוי מדין הפקר דהלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין משום מקח וממכר וכו' עי"ש והן הן דברי מרן הפרי חדש שכתב שאין לומר ליבטיל וליהוי הפקר שאם כן איך ליבטל בשבת ויום טוב הא ודאי דאסור להפקיר כדתנן אין מקדישין וכו' עי"ש ושמעת מינה דלדעתם אסור להפקיר בשבת ויום טוב אף אם אין כונתו בהפקר זה שיזכו בו אחרים שהרי בחמץ אין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים אלא כל מגמתו שלא לעבור על בל יראה ובכל זאת כתבו שאם היה ביטול משום הפקר היה אסור לבטל בשבת וכן ביאר הרב גזע ישי במערכה זו בסי' רס"א דבהכי פליגי הרמב"ן והריטב"א לפי מה שפירש הרב שער המלך בדעתו וכן כתב הרב משנת ר' אליעזר בזכרונותיו שבח"ב ד' ח' ע"א אות ז' עי"ש ולפי זה יש לומר דסברת הרב מגן אברהם אינה היפך סברת הריטב"א דהנה הרב מגן אברהם לא כתב מפורש דמותר להפקיר בשבת אלא שמדבריו מתבאר כן שהרי כתב דמוכח מש"ס דשבת ד' קל"א ריש ע"ב דאסור ליתן מתנה בשבת מדאמרינן דאף ר' אליעזר דסבירא ליה מכשירי מילה וכן מכשירי שאר מצות דוחין את השבת מודה דאם צייץ טליתו וקבע מזוזה לפתחו חייב ואמרינן טעמא הואיל ובידו להפקירן ולא הוו דידיה ולא מצות דרמו עליה נינהו ומדקדק המגן אברהם מדלא אמרינן הואיל ובידו ליתנם לנכרי או לקטן אלמא דאסור ליתן מתנה בשבת מוכח שסובר דלהפקיר מותר והנה מזה אין לנו הכרח שסובר דמותר להפקיר אף על דעת שיזכה אחר ומעתה אחרי שראה רבינו עקיבא מה שביאר הרב שער המלך בדעת הריטב"א לא היה לו לומר שהרמב"ן והריטב"א סוברים שלא כדעת המגן אברהם אלא היפך סברת הרמב"ן לבד הוא כן יש לומר לפי דברי השער המלך הנ"ל: