שדי חמד פאת השדה מערכות ב-ד· רבי חיים חזקיהו מדיני
מערכת ד · כלל כה
דברי קבלה כדברי תורה דמו כדאמרינן בראש השנה דף י"ט ע"א דדברי קבלה אין צריכים חיזוק דכדברי תורה דמו ובא"ח סי' תרצ"ו סעיף ז' אונן מותר בבשר ויין בפורים דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים דאורייתא דשמחת פורים דברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה ולענין אי אזלינן בספק דדברי קבלה להחמיר הנה בנדפס באות ע"ט ציינתי לעיין בקונטריסי (שדי חמד) במערכת הסמ"ך אות ל"ח וראיתי נכון להעתיק פה את הרשום שם והוא שהגאון נודע ביהודה בתניינא יו"ד סי' קמ"ו (בד"ה ואמנם) כתב שספקו לקולא דלא עדיף מדבר שהוא הלכה למשה מסיני דאזלינן בספקו לקולא וכו' ואף שפשוט בעיניו כן לא היה סומך על סברתו בזה עד שמצא הדבר מפורש בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' רס"ג שכתב דיני המנודה אינם דבר תורה שאם כן לא היו יכולים להקל אלא להחמיר והרי בכל דבר שבאה השאלה עליו וסלקי בתיקו בפרק ואלו מגלחין אזלינן לקולא כמו שכתב הרמב"ם ואילו היה דבר תורה הוו אזלינן לחומרא וכו' אלא דברי קבלה הם אורו ארור יושביה וכו' הרי מפורש דדברי קבלה אינם כדברי תורה לענין ספיקא ואזלינן לקולא גם הרב חיים מדבר בתשובה סי' ו' דף קכ"ט ריש ע"א בהדי דקעסיק להוכיח דחרם שלמדנו מדברי קבלה אין הולכים בספיקו להחמיר כתב וז"ל ואף דאמרינן בכמה דוכתי דברי קבלה כדברי תורה דמו היינו לענין חיזוק דדברי תורה אין צריכים חיזוק אבל לעשותו איסור תורה זו לא שמענו וכו' והיינו שכתב הרמב"ן (הרשב"א) בתשובה סי' רס"ג דכולהו בעיי דבפרק ואלו מגלחין כולהו אזלינן בהו להקל דלא הוי דינן דין תורה עכ"ל גם בנודע ביהודה תניינא הנ"ל כתב בסי' ה' דדברי קבלה לאו כדברי תורה לענין ספיקא וציין לתשובתו שבסי' קמ"א והוא טעות הדפוס הלא היא בסי' קמ"ז ובתשובת הרשב"ש סי' שצ"ו שהביא הרב עבודת משא בסי' ז"ן (ד"ה ומיהו) למד מתשובת הרשב"א שבמיוחסות הנ"ל לענין חרם דחשיב מדרבנן למיזל בספיקא לקולא דגם חרם מקרא דדברי קבלה למדנו עי"ש:
ומכל האמור יש לתמוה על רבין חסידא בפרי תואר סי' קי"ז סק"ב שכתב (בסוף ד"ה באופן) אי נמי דברי קבלה ואסמכוה אקרא ודברי קבלה כדברי תורה דמי לענין ספיקא דאסור וכדומה עכ"ל שנראה מדבריו דמשמע ליה דמה שאמרו בכמה מקומות דברי קבלה כדברי תורה דמו היינו לענין ספק גם כן לילך בספיקו לחומרא והוא היפך המפורש בתשובות המיוחסות ובתשובת הרשב"ש הנ"ל דספק בדברי קבלה לקולא ומה שאמרו דברי קבלה כדברי תורה דמו הוא לענין חיזוק:
שוב מצאתי לגאון עזנו בס' העמק שאלה פרשת ויחי שאלתא ל"ה סק"ב שכתב ובספק דברי קבלה כבר נחלקו הראשונים אי להחמיר עיין הר"ן בפרק קמא דמגילה אהא דחזקיה קרי בטבריה בשני ימים ובטורי אבן שם (גבי עיירות שהן ספק אם קורין בשני הימים או דוקא בארבעה עשר) וכתב בהעמק שאלה שדעת רבותינו השאלתות ובעל הלכות גדולות לפסוק בספק שקול לענין קריאה לחומרא מהאי טעמא דספק דברי קבלה לחומרא ועיינתי בדברי הגאון טורי אבן (בד"ה חזקיה קרא) דשקיל וטרי בדין עיירות המסופקות אם מוקפות חומה ובדין תשעה באב דבין השמשות שלו אסור ונקיט בפשיטות דדברי קבלה כדברי תורה דמו להחמיר בספק דדברי קבלה עי"ש וגם הם לא זכרו תשובות המיוחסות ותשובת הרשב"ש הנ"ל ועל כל פנים למדנו דסברת הרב פרי תואר לא נפלאת היא ויתכן שזו היא סברת היש אומרים שהביא הרמב"ן בתורת האדם והביא דבריו מרן הבית יוסף בסי' ש"מ (בד"ה קטן שמת ביום שלשים) למיזל בקריעה לחומרא והרמב"ן השיב על זה והלא קריעה מדרבנן ולפי האמור יש ליישב דהיש אומרים סוברים דספק דדברי קבלה לחומרא ולא דמי לשאר דברי סופרים:
ולפי מה שהבין הגאון העמק שאלה דפלוגתא דקמאי בעיירות המסופקות אם צריכים מדינא לקרות בשני הימים תליא בהא אם דברי קבלה כדברי תורה דמו לענין להחמיר בספיקא צריך לומר שהסוברים דעיר שיש בה ספק קורין בשני הימים וכו' כמו שכתב הר"ן שם סוברים דדברי קבלה כדברי תורה הוו להחמיר בספיקא אמנם דעת הגאון חתם סופר בא"ח סי' קס"א (בד"ה ואמנם) אינה כן שהוא פירש פלוגתא דקמאי הנ"ל בענין אחר וז"ל ואמנם אנן לא קיימא לן כהר"ן הנ"ל אלא עיר המסופקת צריכה לקרות בשני הימים וכן פסק בש"ע סי' תרפ"ח וכו' לזה ני אומר וכו' ונראה דטעם פלוגתתם בזה בפלוגתת הרמב"ם והלכות גדולות דהלכות גדולות סובר קריאת הלל דאורייתא והחזיק בידו הרמב"ן בספר המצות והרמב"ם השיג על הלכות גדולות בשרשיו ולפי זה כיון דאמרינן בפרק קמא דאנשי כנסת הגדולה למדו קל וחומר השתא מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן והרי קל וחומר דאורייתא הוא והתורה ניתנה לידרש בקל וחומר הרי חיוב ההלל בפורים גם כן דאורייתא וקריאתה זו היא הלילא נמצא ספק קריאה הוי ספק דאורייתא וקורין בשניהם והר"ן בשם הגאונים סברי כשיטת הרמב"ם דהלל בכל יום טוב אינו אלא מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ומדברי קבלה ילפי קל וחומר לקריאת מגלה וסברי דברי קבלה כדרבנן דמו דספיקא להקל עכ"ל הנה לפי דבריו שהסוברים להחמיר בספק שבעיירות הוא משום דסברי דחשיב ספק דאורייתא דאזלינן לחומרא מתבאר דלולא זה היו מודים דאזלינן לקולא אף דהוא מדברי קבלה משום דדברי קבלה לאו כדברי תורה דמו לענין להחמיר בספק אם כן מובן דלכולי עלמא דברי קבלה לאו כדברי תורה דמו:
אמנם יש לתמוה על המצאת הגאון חתם סופר שהרי הרמב"ם סובר בפרק חמישי דעיר שיש בה ספק קורין בשני הימים כמו שכתב הר"ן שם ואיהו סובר דקריאת ההלל לאו דאורייתא ואם כן לא הוי לדידיה ספק תורה ואמאי אזלינן בספיקא להחמיר ועוד דלפי המצאתו דהאי דינא תלי בחיוב ההלל ביום טוב אם הוא מדאורייתא ומשמע ליה נמי דהלל בפורים גם כן הוא מן התורה (מה שאין נראה כן לדעתי העניה שהרי יש לומר דגם לדעת ההלכות גדולות אין פורים בכלל יום טוב לענין זה) אלא דקריאתה זוהי הלילא אם כן צריך לומר דהרמב"ן שסובר כההלכות גדולות דהלל ביום טוב הוא מן התורה סבירא ליה נמי בספיקא דעיירות דאזלינן לחומרא וקשה דמפורש יוצא בחידושי הרשב"א ובחידושי הריטב"א בהיפך אההיא דחזקיה קרי בטבריה וכו' (בדף ה' ע"ב) בשם הרמב"ן וז"ל ובנימוקי הרמב"ן נר"ו דחזקיה ורב אשי מדת חסידות הוא דאדרבא לא ליקרו כלל דהוה ספיקא בשל דבריהם דדברי קבלה כשל רבנן ולקולא וכו' עכ"ל הרי שכתב הרמב"ן דמדינא אזלינן לקולא משום דדברי קבלה כשל רבנן דמי וכל זה כנגד היסוד של מרן החתם סופר ולכן יותר נכון לדעתי העניה מה שכתב הגאון העמק שאלה דפלוגתייהו דקמאי בהאי מילתא היא אם דברי קבלה כדברי תורה דמו למיזל בהו בספיקא לחומרא או לא:
ועוד יש לתמוה על הגאון חתם סופר שנראה שדבריו סותרים למה שכתב בעצמו בחלק אהע"ז ח"א סי' ב' (בד"ה ועדיין) דשקיל וטרי בדין חרם ונידוי שהם דברי קבלה אי הוו כדברי תורה למיזל בספיקא לחומרא או לא וכן בהלכה למשה מסיני וכתב שהעלה במקום אחר דלמאן דאמר ספק חתיכה אחת מייתי אשם תלוי וספק דאורייתא לחומרא יש לומר דוקא במפורש בתורה אבל לא בדברי קבלה והלכה למשה מסיני וכיון דמן התורה לא נאסר ספק הלכה למשה מסיני שוב לא מצינו דנמנו חז"ל לאסור ספק הלכה למשה מסיני אך למאי דקיימא לן חתיכה משתי חתיכות בעינן והיכי דלא איקבע איסורא ספק דאורייתא לקולא רק חז"ל נמנו ואסרו ספיקא דאורייתא הם לא חילקו בין מפורש בתורה לדברי קבלה והלכה למשה מסיני כל ספיקא להחמיר חוץ בערלה שכך נאמרה הלכה ספקה מותר וכו' ומדנאמרה כך הלכה שוב אין כח ביד חכמים להחמיר בספק ערלה כמו שהשריש הטורי זהב כל שנאמר היתרו מפורש אין כח ביד חכמים להחמיר עכ"ל הרי בתשובה זו כתב מפורש דלמאי דקימא לן חתיכה משתי חתיכות בעינן כל ספק בדברי קבלה להחמיר היפך ממה שנראה מדבריו שבחלק א"ח הנ"ל שדברי קבלה לאו כשל תורה דמו ולא אזלינן בספיקא לחומרא וגם יש לתמוה שבתשובה שבאבן העזר הנ"ל נעלם מעיני קדשו שדעת הרמב"ן שהביאו הרשב"א והריטב"א במגילה הנ"ל היא שדברי קבלה כדרבנן הוו ולקולא וכתב הגאון רמ"ץ בא"ח סי' ט"ל אות ג' דמה שכתב הר"ן בפרק קמא דמגילה דחזקיה ורב אשי דקרו בשניהם ממדת חסידות הוא וכו' קרוב הדבר לומר שלקח זאת מדברי הרשב"א בשם הרמב"ן אף שהשמיט מלות דדברי קבלה כשל רבנן דמו וכתב גם כן שמפורשת דעת הרמב"ן במשפטי החרם דספק דדברי קבלה לקולא ושמטעם זה פסקינן בעיי דגבי מנודה לקולא וכו' וזה מסכים למה שכתב הרשב"א בתשובות המיוחסות הנ"ל ואם כן הדבר תמוה איך יחליט הגאון חתם סופר לומר דלדידן דחתיכה משתי חתיכות בעינן דברי קבלה כדברי תורה דמו למיזל בהו לחומרא: והגאון מוהר"א משכיל לאיתן בחידושי יד אברהם (שבאשלי רברבי דפוס רא"ם) בסי' רל"ד כתב שבתשובת נודע ביהודה כתב דבדברי קבלה אזלינן לקולא ושכן כתב בשו"ת טורי האבן ושכן משמע מהרמב"ם וכו' ושוב כתב דזה אינו שהרי הגאון שאגת אריה בספר טורי אבן במגילה כתב דדברי קבלה כדברי תורה למיזל בספיקא לחומרא כדמוכח מפרק מקום שנהגו גבי תשעה באב דבין השמשות שלו אסור וגם הוא הרבה להביא ראיות דדברי קבלה כדברי תורה למיזל בספיקא לחומרא עיי"ש דב"ק ותימה בעיני שלא הזכיר דברי הרמב"ן שבחי' הרשב"א והריטב"א הנז"ל שכתבו בהיפך דלא אזלינן בספק דדברי קבלה לחומרא דדברי קבלה כשל רבנן דמו ומצאתי שהגאון תורת חסד יצ"ו בחלק א"ח סי' ל"ח אות ו' והלאה האריך מאד בזה והביא כל הדעות בזה ופלפל בחריפות ובקיאות כדרכו בקדש ולא איסתייעא לי לעיין היטב בדב"ק כי בא לו בארוכה לך נא ראה גם ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בסי' ז' אות ו' דף נ"ו ע"ד בד"ה ויש לעיין ובהשמטות הספר האריך מאד לפלפל בדברי כמה רבנים ולא יכולתי להשתעשע בדב"ק מטעם זה ואתה תחזה והגאון פרי מגדים באשל אברהם ריש סי' רי"ט כתב שבפתיחה הכוללת ביאר דדברי קבלה כדברי תורה והולכים בספיקו לחומרא ונמשך אחריו בזה הרב פתח הדביר בח"ב סי' קצ"ב אות ד' (בד"ה ועד בשחק דף ו' ע"א) ולא פניתי לעיין בפתיחה הכוללת ומסתמא הן כל יקר ראתה עינו שזו מחלוקת קדומה ודעתו העליונה מכרעת כן גם במשבצות ריש סי' רי"ט תופס כן ותמה על מה שכתב מרן הבית יוסף גבי ברכת הגומל דבמידי דרבנן אזלינן לקולא הלא דברי קבלה כדברי תורה דמו בספיקו והצריך עיון ונמשך אחריו הרב פתח הדביר בסי' רי"ט אות ט' דף פ' ע"א (בד"ה ולענ"ד) ושם כתב בשם הרב עולת תמיד דקרי לברכת הגומל מידי דרבנן:
ובשו"ת הגאון אגודת אזוב מדברי בחלק יו"ד סוף סי' כ"ה תמה על הגאון בית אפרים סי' ס"א שכתב בנדונו לדון בו דין ספק דאורייתא לחומרא וז"ל ולכאורה קשה איך שייך הכא ספק דאורייתא וכו' ועיקרי חיוב הקריאה בספר תורה דרבנן היא ואי משום אל תשכן באהליך עולה הוה ליה דברי קבלה ועיין משנה למלך הלכות מגילה פרק א' בשם הר"ן בספק דברי קבלה לקולא וצריך לחלק דדברי קבלה של תקנת נביאים כמגילה הוא דהוי לקולא ועיין בדברי חמודות פרק קמא דברכות סי' ל"א דגם בתקנת נביאים אזלינן בספק לחומרא אבל דבר מפורש בדברי קבלה ולאו תקנת נביאים לחומרא כיון דמקמי הכי הלכתא הוה גמירי ליה ואסמכוהו אקרא וכמו שכתבו התוספות בעבודה זרה דף ב"ן ע"א ד"ה תנהו ענין דהוי ספק הלכה למשה מסיני כמו שכתב הפרי מגדים סוף סי' ק"י דלהלכה לחומרא שוב הביא מה שכתב הגאון מוהרש"ק בספר סת"מ סי' מ"ז שדחה מה שכתב השואל בנדונו דהוה ספק ספיקא וכו' דלענין אסור לשהות לא הוה אלא ספק אחד ואין לומר דהוי ספק דרבנן כיון דדברי קבלה היא מאל תשכן עולה וכדברי תורה דמו אלו תורף דב"ק וצריך להתיישב בדברי הרב צרור החיים בהלכות מקואות דף חל"ק ע"ד (ד"ה אך) במה שציין דברי הרמב"ם בכמה מקומות בדין דברי קבלה אי כדברי תורה דמו ואיה"ש אשובה אראה ועוד ראיתי עתה בספר שו"ת הד"ר להגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בסי' כ"ט אות קס"ג (דבריו סובבים על מה שכתב בספרו נחלה לישראל בקונטריס הלכה למשה הלכה א' ב' ג') שכתב וז"ל ומה שכתבתי שם בשם הנודע ביהודה בשם הרמב"ן דספק דברי קבלה להקל וכ"מ בנוב"ת חי"ד ד"ה הנלע"ד ממ"ז פ"ו דמקואות ובשו"ת ברכת יוסף סי' מ"ו בסופו כתב דרוב הפוסקים סוברים להחמיר ובנוב"י בעצמו חיו"ד סי' נ"ב כתב בפשיטות דספק מקור להחמיר ובישועות יעקב סי' תרפ"ח סק"ג כתב בשם קדמונים דהביאו ראיה מתוספתא דטומטום אינו מוציא שאינו מינו משמע במגילה ספק להחמיר ובמשבצות זהב סוף סי' תרפ"א נראה כמסתפק בזה ועיין עוד באשל אברהם סק"ד ובקונטריס זכרונותי כתוב בשמו שכתב בזה הלשין בקונטריס הלכה למשה הלכה ג' העליתי דספק הלכה למשה מסיני לקולא וכעת ראיתי במשבצות סי' תרפ"ז סק"א ההוא אמר על פי דברי הטורי זהב דמגילה היא דברי קבלה יש לומר דאינו יוצא בין השמשות עי"ש והאמת עד לעצמו כאשר הביא בעצמו בפתיחה עד כאן מצאתי כתוב בשמו ואיני זוכר איה מקום כבוד דבריו בזה ובספר נחלה לישראל הנ"ל בקונטריס הלכה למשה אחר סיום הלכה נ"ו יש שם שני דפים נדפסים בלא רשימת סימן ובלא רשימת דפים והם תשובת הגאון יקותיאל יהודה אבד"ק סיגיט וראיתי שם (בד"ה כבר ס"ק ב') שכתב וז"ל אי מספיקא איך מקילין וכו' הא ספק ח' דאורייתא כידוע מתשובת הרשב"א ועיין נו"ב וכו' הגם שבנו"ב בתרא יו"ד סי' קמ"ו חזר בו והעלה דספק לקולא דהוי רק דברי קבלה והביא תשובות המיוחסות להרמב"ן דאינו דבר תורה אלא דברי קבלה וספק לקולא אמת דמרמב"ן משמע כדבריו דעיקר חרם ונידוי דברי קבלה ולכן ספיקו להקל אבל כבר חלקו עליו הבאים אחריו מדברי ים של שלמה פרק קמא דחולין והטורי זהב ושפתי כהן יו"ד סי' רי"ח ד"ת דאורייתא וכן מבואר להדיא בתש"ח עה"ג סי' ס"ח ד"ח דאורייתא וספיקו להחמיר והביאו החתם סופר אבן העזר סי' ג' ומה שהקשה הרמב"ן ונו"ב מהא דקיימא לן בדיני מנודה בכל תיקו לקולא מבואר תירוץ על זה בתשב"ץ ח"ב סי' ע"ב ד"ח ונידוי דאורייתא אך דיני מוחרם ומנודה אינו אלא דרבנן הביאו שואל ומשיב ח"א סוף סימן פ' עי"ש ע"כ לענייננו ועוד האריך הגאבד"ק הנ"ל שם לך נא ראה ואחר איזה ימים הודיעני הרב המחבר יצ"ו במכתבו שתשובה הנ"ל היא על מה שכתוב בספרו נחלה לישראל סי' ט"ן ולענין מצוה הבאה בעבירה למאן דאמר דבדרבנן יוצא ידי חובתו כתב באשל אברהם סי' תקפ"ו סעיף קטן ד' דמגילה דדברי קבלה היא דינא כדברי תורה לולא הטעם דאין גזל בקול: